עוד יוסף חי; הלכות· רבי יוסף חיים מבגדאד
וירא
פרק א
בברכה של התפילין אנחנו בני הספרדים נוהגין לברך ברכה אחת על תש"י להניח תפילין, אמנם צריך לכוין בברכה גם בעבור תש"ר, וכיון דעל הרוב האדם דעתו מבולבל ושוכח לכוין בשעת ברכה על תש"ר, על כן נכון לפרש כונתו בפה, והיינו קודם שיניח התפילין יאמר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו' הריני מוכן לקיים מצות עשה להניח תפלין בידי ובראשי כמו שצונו ה' אלהינו וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם, והריני מוכן לברך הברכה שתקנו חז"ל על מצות התפלין, והריני מכוין לברך הברכה הזאת בעבור הנחת תפילין של יד ותפילין של ראש, ויעלה לפניך ה' או"א כאלו כונתי בכל הכונות הראויות לכוין בהנחת התפילין ובברכה, ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וכו'. ויברך להניח בקמ"ץ תחת הה"א ולא בפת"ח ובדגש, ואות למ"ד של תפילין דגושה שהיא משורש פלל, לשון פלילות, ולא כערוך שכתב שרשו תפל, וכמ"ש הגאון מלבי"ם ז"ל:
פרק ב
כשיניח תפילין של יד יזכור כי השי"ת הוא הנותן לנו כח לעשות חיל, וזו היא מצות א' מעשרה זכירות, דכתיב וזכרת את ה' אלהיך כי היא הנותן לך כח לעשות חיל, ולכן מניחין ביד כהה לרמוז שיחשוב האדם יד היא ידו כהה, והכח בא לו מאת השי"ת, לפיכך נהגו לעשות בתפילין של יד ז' שורות כי השבעה במספר הקדמיי כזה אבג"ד הו"ז עולה כ"ח. אבל בפרשה של ראש נהגו לעשות ד' שיטין, כי הארבעה במספר הקדמיי הוא עשרה, לרמוז שהוא משעבד כל העשרה שליטין שבגופו לעבודתו יתברך, דכתיב והחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר, והיינו עיר זה גופו של אדם דכתיב ביה עיר קטנה ואנשים בה מעט, ועשרה שליטין הם ב' עינים וב' אזנים ושני נחיריים ופה ושתי ידים וראש הגויה שממנו פריה ורביה, והתחלת עשרה אלו הם בראש:
פרק ג
מי שלבש תש"י וקודם שלבש תש"ר נסתפק אם בירך על תש"י או לאו, יברך על תש"ר אקב"ו על מצות תפילין אע"ג שהוא ספרדי, ואין לומר שמא בירך על תש"י ונתכוון בברכה לפטור של תש"ר, וכיון דנפטר ע"י כונתו בברכה על תש"ר, איך יחזור ויברך עליו מספק והלא הוי ברכה שאינה צריכה, זה אינו, כי כיון שהוא מסתפק עכשיו ברגע זה אם בירך אם לא בירך, מוכח שדעתו היה מבולבל, וקרוב לודאי שלא כיון בברכה של תש"י לפטור את תש"ר, כיון דברגע זה הוא שכח אם בירך או לאו:
פרק ד
אם בירך על תש"י על מצות תפילין יצא י"ח, והשומע עונה אמן על ברכתו אע"ג דאין ברכה זו מיוחדת לתש"י אין כאן ברכה לבטלה, וה"ז דומה למי שבירך על העץ שהכל דיצא, אע"פ שאין ברכת שהכל מיוחדת לפרי העץ:
פרק ה
אסור להפסיק בין תש"י לתש"ר, וכאשר כתבתי בסה"ק בן איש חי פרשה זו אות יו"ד יע"ש, וכתב הגאון מ"ז ז"ל, דאפילו בשתיקה אסור להפסיק יותר מהצורך, ולכן קודם שיברך על תש"י יתיר האגודה של הרצועה ויפתחנה ויפשוט אותה מראשה לסופה, כי לפעמים הרצועה יסתבך סופה עם אמצעה או עם ראשה, וגם לפעמים תסתבך הרצועה בחוט של הכיס דתפילין, ויהיו נאחזים ונסבכים זב"ז באופן שצריך לשהות הרבה כדי להתירם ולהפרידם, וכ"ש וכ"ש להלובש שני זוגות יחד של רש"י ור"ת שיזדמן שיהיו נסבכים הרצועות זע"ז, וצריך שהיה גדולה להפרידם, דיזדמן כשבא להפרידם הם מסתבכים ביותר, והרי זה מפסיק יותר מכדי הצורך. לפיכך יזהר להכין הרצועה היטב קודם הברכה:
מיהו אם בין תש"י לתש"ר שמע קדיש או קדושה דקי"ל לא יענה קדיש וברכו וקדושה אלא ישתוק ויכוין לש"ץ, אין זה חשיב שהיה כשתיקה יותר מכדי הצורך, דודאי חשיב זה צורך ולית לן בה, וגם זה שאני שבא לו דבר זה פתאום בין יד לראש, מה שאין כן ברצועות היה לו להכין קודם הברכה ולהפרידם היטב:
וכתב הגאון מלבי"ם ז"ל דהפסקה בין תש"י לתש"ר חמיר מן קריאת שמע, דהא כאן בתפילין כתב הרמב"ם ז"ל דאפילו להשיב שלום לרבו אסור, ובק"ש מותר להשיב שלום לרבו באמצע הפרק ורק לשאול אסור, נמצא בין תש"י לתש"ר חמיר מק"ש, וכתב שם בשם הלק"ט ח"א סי' נ"ז שיש להזהר לכתחלה אפילו מלקרוץ בעיניו:
ואיסור ההפסק בדיבור לא מבעיא בעת שמברך עליהם שגורם ברכה שאינה צריכה, אלא אפילו אם מניחם בלא ברכה, כגון שחלצם ע"מ להחזירם להרמ"א סעיף י"ב דאין צריך לברך כשמניחם, או אם מניח תפילין של ר"ת דאינו מברך עליו, או להאשכנזים דנוהגים ללבוש תפילין בחש"מ בלא ברכה, בכל זה אסור להפסיק בדיבור, דהא צריך שיהיה הויה אחת לשניהם, כ"כ הגאון מלבי”ם ז"ל סי' כ"ה סעיף ט' ע"ש:
ובסה"ק בן איש חי בפרשה זו באות כ"ו כתבתי, המניח של ר"ת לבדו דאינו מברך וענה קדיש או קדושה בין תש"י לתש"ר, שפושט של יד וחוזר ומניחו מחדש, ואח"כ יניח של ראש בלא הפסק ע"ש, ועתה ראיתי להגאון מלבי”ם ז"ל בלב הארץ סי' כ"ה סעיף יו"ד שכתב בכה"ג יזיז של יד ממקומו קודם שיניח של ראש כדי שיהיה הויה אחת לשתיהן ע"ש, ואני במקומי עומד שצריך לפשוט של יד לגמרי ויניחו מחדש, מיהו אם השעה דחוקה שצריך למהר, יש לסמוך על דברי הגאון מלבי”ם הנז' לומר דסגי ליה בהזזה דוקא:
פרק ו
כריכות שלשה שעושה על האצבע הנקרא אמה יעשם מעומד, ואח"ז תכף יכניס רצועות של תש"ר באבנטו ג"כ מעומד:
פרק ז
יזהר להשים סופי קצוות של רצועות הראש תוך האבנט שלא יהיו משולשלים למטה כלפי קרקע, וכמ"ש הרב מצת שמורים והביאו מנחת אהרן, וכן הביא ג"כ בשם משנת חסידים:
פרק ח
אסור להסיר הכיסין והרצועות והבתים מתפילין דר"ת לעשותם לרש"י, והטעם כי תפילין דר"ת גבוהה משל תפילין דרש"י, ומעלין בקודש ואין מורידין, ומטעם זה דמעלין בקודש יש ליזהר שלא יקח רצועה של ראש לעשותה של יד, וכן אין להסיר הבית מראש הרצועה להניחו בסוף הרצועה משום דמעלין בקודש ואין מורידין, ובכל זה אם התנה מעיקרא שרי וכנז' באחרונים, אמנם טוב שלא יתנה ולא יסמוך על התנאי:
ואם ירצה לעשות הכיסים והרצועות של רש"י לתפלין דר"ת שרי, דמעלה אותם. ואע"פ שהפוסקים הפשטנים אסרו בזה ואסיקו דלא יחליף של זה לזה בשום אופן, כל זה הוא לפי סברתם דסברי עושים שני זוגות מספק, אבל לפ"ד רבינו האר"י ז"ל, דאמר מר השני סברות אמת הן ושל ר"ת גבוהה יותר, אין בזה חשש כלל, כן נ"ל בס"ד:
פרק ט
מי שלובש ב' זוגות דרש"י ור"ת ולובשם שניהם ביחד, יעשה ב' כיסים אחד לשני זוגות הראש ואחד לשני זוגות היד, אך יעשה כל כיס גוון בפ"ע כדי שיכירם ולא יפגע בשל ראש תחלה, ואם אין לו אלא זוג אחד יעשה הכיס רחב ויניח של יד ושל ראש זה אצל זה פנים בפנים, ובעיניו יראה בכל יום בבוקר ליקח של יד תחלה, ולא יפגע בשל ראש, אבל לא יניח של ראש למטה ושל יד למעלה ממנו משום דבחינת הראש גדולה משל יד, או יעשה לכל א' כיס בפ"ע וזה עדיף טפי:
פרק י
כתבתי בסה"ק בן איש חי אות כ"ה, אחר שיניח התפילין יאמר פרשת קדש ופ' והיה כי יביאך כדי להשלים ד' פרשיות בכל יום, ואם אינו יכול לאומרם קודם תפלה יאמר אותם אחר התפלה ע"ש. ואם שכח לאומרם אחר התפלה ואחר שחלץ התפילין נזכר, נראה מהאחרונים ז"ל דאינו רשאי לומר שני פרשיות אלו בלא תפילין כי כיון דאומרם כדי להשלים ד' פרשיות שבתפילין ואינו כקורא בתורה, הרי זה נראה כמעיד עדות שקר דהוא קורא וקשרתם לאות וכו', ואינו מניחם והוי כאלו הקריב עולה בלא מנחה, ונראה דאין להטריחו ללבוש תפילין כדי לומר ב' פרשיות אלו דעיקרם אינו בתורת חיוב, דהא יש אומרים דאין צורך לאומרם ועיין ב"ח ושאר אחרונים:
מיהו אם קורא שנים מקרא ואחד תרגום בפרשת קדש והיה כי יביאך ודאי אין חייב לקרותם בתפילין אלא יכול לקרותם בלא תפילין ולא הוי כעדות שקר, כיון שאומר דרך קריאה בתורה ולאו בשביל מצות התפילין שכתובה בהם, וכמ"ש בתשובת בנין עולם, והביאו פתחי תשובה וספר פתחי עולם סי' כ"ה ס"ק יו"ד:
פרק יא
אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין ומכאן ואילך חייב, ואחר שתנץ החמה ביום ב' מניח תפילין:
פרק יב
אם מת ביום א' ונקבר ביום אחר אסור להניח תפילין ביום הקבורה:
פרק יג
ביום שמועה קרובה אסור להניח תפלין ודינו כיום קבורה ויניח תפילין ביום ב' אחר הנץ החמה:
פרק יד
ביום שמועה רחוקה כיון דלא נתחייב באבלות אלא שעה אחת מותר בתפילין:
פרק טו
מת לו מת ברגל או שבאה לו שמועה קרובה ברגל דאינו נוהג אז אבלות ומתחיל למנות האבלות אחר הרגל מניח תפלין ביום ראשון, ודלא כמ"ש בכנה"ג וכנז' במחב"ר. ועיין מנחת אהרן כלל ח' דף מ"א ע"ב וע"ג:
פרק טז
אע"פ דכתבו בשם רבינו האר"י ז"ל דאין האבל מניח תפילין דר"ת, בא חכם המקובל האמיתי רבינו מהר"ש שרעבי ז"ל וכתב דצריך להני תפילין דר"ת ג"כ, וכן עשה מעשה הוא עצמו, וכתב מה שאומרים בשם רבינו האר"י ז"ל שלא להניח, לא נמצא בכתבי מהרח"ו האמתיים, והוא ז"ל אמר טעם נכון ע"פ הסוד שראוי להניח, ואע"ג דהגאון חיד"א בברכ"י יו"ד כתב דנראה שב ואל תעשה עדיף ע"ש, כבר נהגו בזה כרבינו הרש"ש ז"ל דטעמו ונימוקו עמו:
פרק יז
המניח תפילין צריך להזהר מאד מאד מתאות אשה, ובפרט להמניח ב' זוגות רש"י ור"ת. וכתב בחס"ל סי' ל"ח אות ב' שמצא תועלת לדחות הרהורים ע"י שיחשוב הי"ג מידות מעומקא דליבא כמה פעמים, ע"ש:
פרק יח
כתב הרב מנחת אהרן דף ל"ד, כבר אמרנו שברכות המצוות צריך לברך עליהם עובר לעשייתם, אבל עובר אמרו ולא עובר דעובר, ולזה יזהר במ"ש מרן ז"ל ריש סי' כ"ה שיברך על של יד אחר הנחה על הקבורת קודם ההדוק, שאז מקרי עובר ממש שעיקר המצוה הוא ההידוק כמ"ש וקשרתם, ואם יברך קודם ההנחה הו"ל עובר דעובר, ואם אחר ההידוק כבר נעשית המצוה, וכן הוסיף רמ"א להמברכים על תש"ר שיברכו אחר ההנחה על הראש קודם ההידוק מהאי טעמא גופה, עכ"ל, והכונה היא שאם לא יהיו הרצועות מהודקות סביב לראשו יפה אין זה מלבוש אלא הנחה בעלמא בלבד:
פרק יט
ידקדק שלא יהיה דבר חוצך בין התפלין לבשר בין בתש"י בין בתש"ר, ועפר וכנה בין חיה בין מתה וכל שאר לכלוך חוצץ, ואפילו אבק עפר יזהר לנקותו דהוא בעיא בגמרא דזבחים. ואם יש עליו זיעה הרבה מחמת רבוי החום, אע"פ שאין הזיעה חוצצת עכ"ז צריך לנגבה תחלה בין ביד בין בראש, משום כבוד התפלין, ואחר שינגבנה יניח התפלין, ואם אחר שהניח התפילין הזיע לא אכפת, ועיין מנחת אהרן ז"ל כלל ח' דף ל"ה:
ובארצות החום ימצא על התפילין בצד הנוגע לבשר זיעה הרבה, וצריך ליזהר אחר שיחלוץ אותם להעביר עליהם הבגד בחזקה עד שיתנגבו היטב, ואח"כ יקפלם ויניחם בכיס, שאם יניחם בכיס קודם ניגוב יתקלקלו, וגם אינו כבוד לתפילין:
פרק כ
מקום הנחת תש"ר הוא ממקום התחלת השער עד מקום שמוחו של תינוק רופס, דהיינו שיהיה קצה התחתון במקום שער, ולא סגי להיות המעברתא בלבד במקום שער, שעיקר התפלה תהיה חוץ למקומה, דכי גמרינן ג"ש דבין עיניכם על עיקר התפלה גמרינן ולא על המעברתא, וגדולה מזו כתבו הפוסקים שגם הקשר אם מניחו למטה מצמיחת השער על הצואר לא עשה כלום, אלא צריך שיהיה למעלה בעורף, שהוא סוף הגלגולת והוא נגד הפנים עכ"ד:
פרק כא
כתב הרב ברכי יוסף ז"ל סי כ"ה סק"ט כתבו משם הרב המקובל מהר"ר יעקב צמח, שהרב מהר"ש ויטאל ז"ל העיד שאביו מהרח"ו זצ"ל כשהיה עובר הרצועה בזרועו היה מהדק היטב וקושר היו"ד עם התפלה וממשיך הרצועה אצל הזרוע ולעשות הכריכות, אבל בקבורת לא עשה שום כריכה כלל, ואמר מהרח"ו שכך נהג רבינו האר"י זצ"ל, ומהר"י צמח הוכיח כן מדברי הפוסקים ומדברי קבלה, וכך נהגנו, ועמ"ש הרשב"ץ ח"ג בתשובה סי' קי"ח עכ"ל:
פרק כב
כתבתי בסה"ק בן איש חי בפרשת חיי שרה אות ד', דאם נתהפכה הרצועה יתענה יום אחד ע"ש, מיהו יש מי שכתב דלא מחייב בתענית, אא"כ פשע בזה, שהרגיש בשעת הנחה שנהפכה הרצועה ונתעצל לתקן אותה, אך אם נהפכה הרצועה ולא הרגיש בה אלא בעת חליצת התפלין אין מחייבין אותו להתענות, וראוי לסמוך על זה לגבי ההמון להורות להם כן, ורק ירא אלהים ומדקדק במעשיו לצאת ידי שמים יתענה ותבא עליו ברכה. וכל זה הוא ברצועה המקפת הראש, וכן בשל יד הסמוך לקשר היד, אבל ברצועות ש"ר המשולשלות או המקפת בשל יד על הזרוע אע"פ שראוי להזהר בהם, אין כאן חשש איסור שצריך להתענות בהפוכם אפילו לחסידים ואנשי מעשה:
פרק כג
בסה"ק רב ברכות במערכת התי"ו כתבתי, שיעור רוחב רצועה של תפילין צריך להיות כאורך שעורה וכנז' בש"ע סי' כ"ז. וכתב מרן ז"ל בב"י דהרמב"ם ז"ל פוסל אם פיחת משיעור זה, והנה היה מעשה שהרצועה נצרמה ברחבה מלמעלה סמוך לקציצה ומחמת שהיתה רחבה הרבה, אע"פ שנצרמה, נשאר בה שיעור אורך שעורה, ואמרתי שצריך להחליפה, הן ברצועה של יד כאמור, הן ברצועה של ראש שנצרמה למעלה במקום המקיף וסובב הראש, יען כי פסולה היא זאת לדעת יש מפרשים שהביא מרן ז"ל בש"ע סי' תקפ"ו סעיף א', דאם נסדק השופר לארכו פסול אפילו בכל שהוא, ואע"פ שנשאר שיעור תקיעה, משום דמחמת כח וחיזק התקיעה הסדק הולך ומוסיף עד שיסדק כולו, והואיל ועומד להסדק כאלו נסדק כולו דמי, ולפ"ז גם הכא ע"י שמושך הרצועה בשל יד בכל יום בקשירה וכריכה, וכן בשל ראש מהדקה הרבה סביב ראשו נוספת הצרימה עד שתצרם כולה, וכאלו מעתה נצרמה, וכאן יש לחוש בצרימה טפי משופר: