אור ברסלב

עוד יוסף חי; הלכות· רבי יוסף חיים מבגדאד

שופטים

במדבר

פרק א

אסור להתייחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה שדבר זה גורם לגלות ערוה, חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו. והבעל עם אשתו נדה. אבל החתן עם כלתו שפרסה נדה קודם שיבעול אותה אסור להתייחד עמה אלא היא ישנה בין הנשים והוא בין האנשים ואם בא עליה ביאה ראשונה ואח"כ נטמאה מותר להתייחד עמה. ופה עירנו בגדאד יע"א, נהגו דאפילו בא עליה ביאה ראשונה ונטמאה בדם בתולים או פרסה נדה אחר ביאתו עליה אינו מתייחד עמה עד שתטבול ויבא עליה פעם שנית דאז מתייחד כדין בעל עם אשתו נדה:

פרק ב

הא דאמרו חז"ל היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים הוא לעכובא דתרתי בעינן ולא סגי בהוא ישן בין אנשים בלבד דחיישינן שמא יבא לחדר שלה וישכב עמה, לכך בעינן היא ישינה בין הנשים דאיכא שומרים אצלה ולא סגי בישנה בין נשים בלבד דחוששין שמא היא תבא בלילה לחדר משכבו, ולכך בעינן שומרים אצלו ג"כ:

פרק ג

אע"ג דאיכא דס"ל אח עם אחותו מותר להתייחד וכנז' בגמרא קי"ל להלכה דגם אח עם אחותו אסור להתייחד ואינו מותר אלא רק אב עם בתו ואשה עם בנה וכנז' בפוסקים וכן עיקר בפרט בדור פרוץ:

וכתב הגאון ב"ח ז"ל מה שאמרו אב עם בתו מותר להתייחד לאו דוקא עם בתו בלבד אלא כל יוצאי חלציו דינם שוה, כי בת בתו ובת בת בתו שרי כמו בתו עכ"ל. ואע"ג דהגאון ב"ח ז"ל נקיט בלשונו בת בתו ובת בת בתו ה"ה דשרי בבת בנו ובת בת בנו דמאי שנא הא מהא מאחר דכללא כייל ואמר כל יוצאי חלציו דינן שוה, והכי דייקינן מלשון הגאון הנז' בסוף סי' כ"א סעיף ה' דמדמי להא דאמר שמואל שכתב וז"ל וכל יוצאי חלציו וכדמסיק דאמר שמואל הכל לש"ש וכו' ע"ש. ואע"ג דהגאון נו"ב מהדורא תניינא אה"ע סי' י"ח באותה שנתייחדה עם זקינה אבי אביה משמע מדבריו דעבד איסורא ביחוד, לפום ריהטא כתב כן, ואשתמיט מיניה דברי הגאון ב"ח הנז' שכתב בפשיטות דבכל יוצאי חלציו ליכא איסור יחוד:

פרק ד

כשאירע מעשה אמנון עם תמר. גזרו דוד הע"ה ובית דינו על יחוד פנויה דאע"פ שאינה ערוה בכלל יחוד עריות היא. והלל ושמאי גזרו על יחוד גויה. נמצא כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה בין ישראל בין גויה מכין אותם מכת מרדות האיש והאשה ומכריזין עליהם, חוץ מאשת איש דאע"פ שאסור להתייחד עמה אם נתייחדו אין לוקין כדי שלא להוציא עליה לעז שזינתה ונמצאו מוציאין לעז על בניה שהם ממזרים:

פרק ה

כל אשה שאסור להתייחד עמה, הדין הוא דאם היתה אשתו עמו הרי הוא מותר להתייחד מפני שאשתו משמרתו. שבודאי לא יזנה בפני אשתו. וכן האשה שבעלה עמה מותרת להתיחד עם האיש. אך עם הגוי אסורה להתייחד אע"פ שהגוי אשתו עמו מפני שאין הגוי בוש לזנות בפני אשתו:

פרק ו

אע"ג דיש אומרים אם בעלה בעיר אע"פ שאינו עמה בבית אין חוששין לה משום יחוד מ"מ לדעת רש"י ז"ל ודעמיה איסורא מיהא איכא רק דאין לוקין על זה. מיהו עם אשה שלבו גס בה שהוא מגודל עמה, או שהוא קרובה גם לדעת המקילין אסור:

וכן אם קינא לה בעלה שלא תתייחד עם זה אסור להתייחד עמו לכ"ע אף אם בעלה בעיר:

פרק ז

כתב בנתיבות השלום נתיב ט' אות ז' אשה אחת לא תתייחד עם אנשים הרבה ואפילו בכשרים אסור עד שתהיה שם אשתו של אחד מהם וה"ה שתי נשים עם אנשים הרבה. אבל בשלשה נשים ושלשה אנשים לית לן בה:

ויש אומרים דאם הם כשרים מותרים שני אנשים להתיחד עם אשה אחת וסתם אנשים כשרים הם. ודוקא ביום ובעיר. אבל בלילה או בשדה אפילו ביום אין היתר אלא בשלשה כשרים. ואע"ג דיש מחלקים בין הולכים לשמרה ובין אין הולכים לשמרה הנה העיקר לענין דינא כסברת האחרונים ז"ל החולקים וס"ל דאין חילוק בין הולכים לשמרה או לאו. ובפרט בלילה דלכ"ע צריך שלשה כשרים. יען כי בשנים יש לחוש שמא ישן אחד מהם ותתיחד עם השני. וכל זה בכשרים אבל בפרוצים אפילו עם עשרה אסורה לכ"ע:

פרק ח

פה עירנו בגדאד יע"א נוהגין שילכו איש וביתו לדור בחודשי הקיץ חוץ לעיר בכפר שקורין מעצ'ם שיש בו גנות הרבה שהם בנויים על הנהר חדקל ודרכם לרכוב בעגלות העומדים בשער העיר, בשביל שכירות, ועל הרוב בעה"ב ביום יבא לעיר לחנותו ובין הערבים יבא לגנתו. אמנם יזדמן שהאשה בעלת הבית יהיה לה איזה עסק בביתה ותבא בבוקר לביתה ותחזור בסוף היום להגינה ולא ילך עמה אלא רק איש אחד מבני הבית ורוכבים יחד בעגלה שהגוי משכיר אותה לרכוב בה כמה בני אדם הן ישראלים הן נכרים. הנה בכהאי גוונא אין בזה חשש כי הדרך אשר משער העיר עד הכפר הנקרא מעצ'ם, אע"פ שהוא שדות וכרמים, הנה כבוש לרבים כי יש רבים בוקעים והולכים בו הן רוכבי עגלות הן רוכבי בהמות הן הולכים ברגליהם והרי הוא נחשב כמו המבואות שבתוך העיר ואין שם מקום יחוד:

מיהו אם בעה"ב ישן בלילה בתוך העיר לא תישן האשה לבדה בגינה אא"כ יש שם שלשה אנשים כשרים. וכן אם האשה רוצה ללכת ביום מביתה לטייל תוך גנות אלו לא תלך לבדה עם איש אחד או שני אלא רק עם שלשה אנשים כשרים יען כי גנות אלו אשר בכפר הנז' יש בכל אחד מהם חדרים ועליות שים לכל חדר ועליה פתחים שיש להם מנעולים של ברזל וגם שער הגינה עצמה הפתוח לרה"ר אינו פתוח כל היום אלא יש בו מנעול כדרך שיש בחצרות של העיר ואע"פ שיש שם שומר נכרי אינו מניח הפתח פתוח אלא נועל אותו מבפנים והנכנס לגינה צריך לדפוק על הפתח כדי שיפתחו לו, על כן צריך להיות עם האשה ההולכת לטייל לבדה שלשה אנשים כשרים וכבר כתבנו לעיל דסתם אנשים כשרים הם דאינם חשודים בעיני בני אדם בחשד זנות ופריצות:

ואפילו אינם חשודים ופרוצים אם לא באו שם עמה בשביל שמירה אלא הם הזמינו את האשה הזאת שתטייל עמהם בהגינה והם לא באו שם בסוג שומרים ואין דרכם להיות באים בתורת שומרים הא ודאי איכא לזות שפתים בזה מן הבריות מאחר כי הזמינו אותה לבדה ואין נשים אחרות עמה ואסור לאשה לעשות דבר שיהיה בו לזות שפתים מאחרים בעניינים אלו ומקרא מלא דבר הכתוב והייתם נקיים מה' ומישראל:

פרק ט

יש נשים שדרכן להיות שונאות זו את זו כגון שתי צרות ואשה וחמותה והתירו חז"ל להתייחד עם שתיהם כי כיון שדרכן להיות שונאות זא"ז לא חיישינן לזנות וכמפורש במימרא דרבא בקדושין דף פ"א. ונ"ל בס"ד דאם האשה וחמותה כיס אחד לשתיהן כי הרווחה של מעשה ידי שתיהן כולה לאמצע שהם מתפרנסים ממעשה ידיהם בשוה ואין אחת נוטלת לעצמה כלום ממעשה ידיה אע"פ שהרווחתה היא יותר אין לסמוך על דין זה דשונאות זא"ז להתיר להתייחד עם שניהם, דיש לומר אע"פ שהם שונאין בלבבם זא"ז עכ"ז ניחא לחדא בזנות האחרת בשביל הרווחת האתנן שתהיה לאמצע, ומספרים העולם שנעשה במקום אחד מעשה באשה וחמותה בכה"ג:

פרק י

מותר להתייחד עם אשה שיש עמה תינוקת שיודעת טעם ביאה כלומר שיודעת מהו ביאה ויכולה לספר אותה בשוק והיא אין מוסרת עצמה לביאה וכן עם תינוק בן תשע שנים מפני שהיא מתייראת לזנות בפניו שמא יגלה הדבר והם לא יתפתו לזנות. ואעפ"כ להתיחד עם קטנה כזו אסור דחיישינן שמא יבא עליה באונס:

וכתב בנתיבות השלום נתיב ט' אות ז' יש שלמדו קצת זכות על שנהגו קצת נשים ליסע עם ערל בע"ג ולוקחין עמהם תינוק או תינוקת בר דעת ועיין בב"ש ז"ל:

פרק יא

כתב בנתיבות השלום נתיב ט' הא דעונשין על היחוד היינו בפנויה דליכא שום חשש אבל באשת איש דאיכא חשש שלא להוציא לעז על בניו שהן ממזרים אין עונשין על היחוד ולא מהני אף שיכריזו על זה דאיכא דשמע העונש ולא שמע ההכרזה. שם:

פרק יב

מדיני היחוד גזרו על תינוק ישראל שלא ימסרנו לנכרי ללמדו ספר וללמדו אומנות אפילו במקום דליכא למיחש לשפיכות דמים. ועיין ביו"ד סי' קנ"ז וב"ש סק"ז שם:

פרק יג

כתב שם בנתיב ח' העליון ית"ש קרבנו להר סיני והבדילנו מן העמים וקדשנו בקדושתו וצונו על העריות והזהירנו עליהם וכו' ויש בהם חייבי מלקות כריתות ומיתות ב"ד והבא עליהם בין כדרכן בין שלא כדרכן כיון שהערה בה דהיינו שהכניס העטרה חייב מיתה או כרת, ואין צריכין העדים לראות כמכחול בשפופרת, אלא משראו העדים שדבוקים זב"ז כדרך המנאפים נהרגים, והאשה נאסרת על בעלה:

פרק יד

אפילו לא בא עליה רק שנהנה מאחת מן העריות בקירוב בשר, או שבא עליה דרך איברים או שחבק ונשק לאחת מן העריות, ה"ז לוקה מן התורה. ההוא הוא דעת הרמב"ם והרא"ה והר"ן. וי"א דכל זה אינו אלא מדרבנן וזהו דעת הרמב"ן ז"ל. אבל דעת האחרונים נוטה לסברא ראשונה דלוקה מן התורה וכן עיקר וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע אה"ע כסברת הרמב"ם ז"ל. אבל באלו שאין חייבין עליהם בביאה אלא רק מלקות אז לכ"ע שאר קריבות של חבוק ונשוק אינו אסור אלא מדרבנן. שם:

פרק טו

כל המסתכל באצבע קטנה של אשה ומתכוין ליהנות ממנה כאלו מסתכל במקום התורף. ומכ"ש שאסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה:

פרק טז

מותר לאדם להביט באשתו נדה אע"פ שהוא נהנה בראייתה כי כיון שהיא מותרת לו אח"ז לא יבא לידי עבירה. וי"א דאפילו במקומות המכוסין מותר ולא אסרו אלא להסתכל במקום התורף בעת נדתה, ואע"ג דאסור בזה גם בימי טהרתה יש חילוק בין זה לזה בענין העונש. ומפורש בטור וש"ע ביו"ד סי' קצ"ה ס"ז לאסור הסתכלות במקום מכוסה באשתו נדה, ומכ"ש שאסור לשחק עמה ולהקל ראשו כנגדה. שם:

פרק יז

לעיין ראשו מכנים אסור לכ"ע אף בפנויה אע"פ שאין ראשו מינח בחיקה, אבל בתו ונכדתו מותר שתעיין ראשו מכנים אם אין ראשו מונח בחיקה אבל להניח ראשו בחיקה אסור. שם:

פרק יח

המחבק או מנשק לכל עריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם כגון אחותו הגדולה או דודתו ואין לו הנאה מזה כלל מ"מ איסורא מיהא איכא ומעשה טפשות ובורות הוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל פרק כ"א מה' א"ב, שאסור לעשות קורבה עם שום ערוה אך אחותו כבת שלש שנים מותר לנשקה דאין בזה קרבת אישות והכל לש"ש. שם:

פרק יט

האם מותר לנשק את בתו ותישן עמו בקרוב בשר כל זמן שהיא קטנה שלא הגיעה לשדים נכונו ושערך צמח דהיינו בת י"א שנה ויום אחד, ותינוק עם אמו בן י"ב שנה ויום אחד אך אם הגיעו הסמנים קודם זמן זה דעת הרב ב"ש ז"ל לאסור ויש פוסקים דס"ל אם הביאה קודם לכן לית לן בה ועיין בב"י או"ח ע"ש. ובת בנו ובת בתו נמי דינא הכי כדין בתו הנז':

פרק כ

וכן האשה מותרת לישן עם בנה הקטן עד שיגיע לשיעור הנז"ל. ואם הבת בושה לעמוד בפני אביה ערומה וכן אם האם בושה לעמוד ערומה בפני בנה אסורין לישן בקרוב בשר ביחד וכן אם נתקדשה הבת לאחר בקטנותה אף קודם זמן הנז' נמי אסור וכנז' בגמרא:

פרק כא

כשם שאסור לישן עמהם בקירוב בשר כן אסור להשכיבם בחיקו או להניח ראשו בחיקן שתעיין ראשו אבל לעיין ראשו בלא הנחה בחיקה מותר בבתו ובת בתו ובת בנו:

וכתבו האחרונים ז"ל הא דאסור בבתו ובת בתו בהגדלן היינו לישן בקירוב בשר אבל חבוק ונשוק מותר וזה אינו אלא מדינא, אבל בעל נפש ירחיק עצמו יותר ויותר ויגדור את עצמו מעריות ומאביזרייהו בכל מה דאפשר שם:

פרק כב

חכם וזקן שהנשים נושקין ידיו אין צריך לסרב לדחותם להשיב פניהם ריקם, חדא כי זו הנשיקה שהיא ע"ג היד אין זו דרך חיבה דלא הוי חיבה אלא בנשיקה על הפנים או על המצח או על הדדים וכיוצא המכוסים שבגוף. ועוד אלו הבאים לנשק ע"ג היד של החכם מוכחא מילתא לכ"ע שעושין כן לכבודה של תורה וכונתם למצוה כמו נשיקה שנושקין לספר תורה וכיון דמתכוונים לש"ש לית לן בה ואין בזה חשש הן מצד החכם הן מצד האשה, וכיוצא בזה איתא בגמרא דקדושין דף פ"א רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא חתניה שקליה לבת ברתיה אותבא בכנפיה והיתה קטנה ומקודשת, וא"ל רב חסדא לרב אחא אין אדוני יודע שהיא מקודשת והשיב לו אנא ס"ל כשמואל דאמר הכל לש"ש. ופירש רש"י ז"ל דאין דעתי אחריה לחיבת אישות אלא לחיבת קורבה לעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה עכ"ל. וכיון דתלה הטעם בשביל הכונה שהיא מתכוין לחבת קורבה ולא תלה הטעם בשביל שהיא בת בתו דחשיבה כמו בתו ממש, ש"מ דס"ל כהאי גוונא אפילו בשאר נשים לית לן בה. ולכן כתב מור"ם ז"ל בהגה"ה בש"ע די"א כל שאינו עושה דרך חיבה רק כונתו לש"ש מותר ולכך נהגו להקל בדברים אלו ע"ש:

ומ"ש הגאון תורת חיים בשיטתו למס' ע"ז על דף י"ז גבי עולא דלא היה מנשק על היד ועל החזה גופייהו אלא על המלבוש שמכניסין בו את היד והחזה שהיה נושק למעלה מן הבגדים לא הוצרך לפרש כן אלא משים החזה דלא היה נושק על הבשר של הדדים ממש, אבל על גב היד ודאי לא בעינן בגד מפסיק:

וכבר בהמאסף שנה שניה גליון ח' סי' כ"ו כתבתי הטעם דאמר שמואל אין משתמשין באשה להרמב"ם והטור הוא משום הרהור, ולרש"י והר"ן הוא משום דגזרו חז"ל בזה כדי שלא ילמדנה להיות רגילה בין האנשים דמבואר בפוסקים דאיכא פלוגתא בזה בין רש"י והר"ן ובין הרמב"ם והטור. וכתבתי עוד שם בענין בר קפרא לפי טעמו של הרמב"ם והטור ז"ל נראה טעמו של בר קפרא הוא משום דכל שאינו עושה דרך חיבה רק כונתו לצורך דבר אחר לית לן בה. הנה נמצא איתא הוכחה רבא מסברת בר קפרא לסברת יש אומרים שכתב מור"ם ז"ל בהגה"ה בש"ע סעיף ה' די"א כל שאינו עושה דרך חיבה רק כונתו לש"ש מותר, ולכך נהגו להקל בדברים אלו ע"כ, וכן י"ל בנ"ד בנשיקה ע"ג היד של החכם הזקן:

[ובסה"ק מקבציאל כתבתי במנהג אנשי אירופ"א כשיבא אורח לבית חבירו ואהובו אחוז האורח בכף בעה"ב או האשה בעה"ב וכן להפך ויתאחזו בכפם זה בזה אחיזה חזקה וזה הוא אות חיבת השלום דודאי ירא שמים צריך שיזהר לבלתי יעשה זאת כיון דהוא אחיזה ונגיעה יד ביד כדרך חיבה דלכך תהיה אחיזתם בכפם בחוזק להורות בזה חיבה יתירה:

והנה בספר חסידים סי' תתר"ץ איתא לא יתקע יהודי בכף הנכרית ולא הנכרית בכף איש יהודי ולא יהודית בכף הנכרי ולא נכרי בכף יהודית אע"פ שהיד מעוטפת בבגד סייג לגלוי עריות עכ"ל, ובודאי החסיד זצ"ל מדבר על השלום שעושין באחיזת כפים שדברנו בו שהיה נוהג בזמנו בערי אירופ"א. והא דנקיט יהודי בכף הנכרית ונכרי בכף יהודית לרבותא דלא תימא כיון דזה הוא מנהג ונימוס הנכרים באותם המקומות אם יהיה היהודי נמנע מלעשות כמנהגם יתלוצצו בו ולהכי מתירין לו לעשות עמהם כמנהג הזה כאשר התירו ללבוש מנעל ביום הצום כשהוא מהלך ברחובות הגוים כדי שלא ילעיגו הנכרים ויתלוצצו. לכך בא החסיד זצ"ל להזהיר בזה גם ביהודי עם הנכרית. אבל יהודי עם יהודית פשיטא דאסור ואם יעזור השי"ת נדבר עוד בזה וכיוצא בזה, ואכמ"ל ואל שדי יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן כן יהי רצון:]

עוד מצינו במדרש רבא פ' ויצא בפסוק וישק יעקב לרחל כל נשיקה לתפלות בר מן תלת, נשיקה של גדולה נשיקה של פרקים נשיקה של פרישות. רבי תנחומא אמר אף נשיקה של קריבות שנאמר וישק יעקב לרחל שהיתה קרובתו ע"כ. וכיון דנשיקה אסורה משום דמביאה לידי הרהור איך הותרה בקריבות כהאי שהיא אינה בתו או אחותו שאסורה לו אלא היא בת אחי אמו דמותרת לו לישאנה ואיך ישקנה, אלא ודאי כיון דאיכא טעמא למתלי דמשום חיבת קריבות הוא דעביד ליכא כאן חשש של הרהור כיון דצורך איכא בזה הנשיקה לפי נמוס העולם ודרך ארץ לא יעלה בלב שניהם הרהור. וכיוצא בזה אמרו ברופא שמרפא אשת איש ונוגעת ידו במקומות המכוסים כיון דבעבור מלאכתו הוא נוגע ועוסק שם לא יעלה בלבו הרהור רע:

פרק כג

עוד ארז"ל מדכתיב גבי בועל נדה את מקורה הערה וחייב עליה כמו על ביאה גמורה ש"מ דהעראה קרויה ביאה וכבר אמרנו שהוקשו כל העריות להדדי מדכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות הרי למדנו כל העריות מנדה שעל כולן חייבין העונש שלהם אפילו לא עשה בהם ביאה גמורה אלא העראה חייבין עליהם:

ומה היא ההעראה משהכניס העטרה מהגיד אע"פ שפירש מיד ולא גמר ביאתו ולא הוציא זרע חייב וממילא ש"מ שאם אשת איש היא נאסרה על בעלה חוץ משפחה חרופה שאין חייבין עליה אלא בגמר ביאה דכתיב בה שכבת זרע. אבל מי שבעל בלא קישוי אלא באבר מת שהכניסו בידו. אינה נקראת ביאה ואין חייבין עליה. וגם באשת איש לא נאסרה על בעלה מן התורה אלא מדרבנן ומכין אותו מכת מרדות. אבל הבא על אחת מהעריות דרך איברים או שחבק או שנשק ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה כלומר קירוב דברים המבאים לידי גילוי ערוה וכנז' כל זה בלבוש סי' ך' סעיף א':

פרק כד

כתיב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו שהיו שתי נשים מתחברות זו בזו ואע"פ שדבר זה אסור הוא אין לוקין עליו כיון שהוא לאו שבכללות כלומר עבירה שאינה מפורשת אלא רק היא בכלל כל הפסולין והאיסורים ואין לוקין עליה כמ"ש בגמרא דפסחים דף כ"ד דאין לוקין על לאו שבכללות ואין האשה נאסרה על בעלה בכך אבל ראוי לנדותה ולהכותה מכת מרדות הואיל ועשתה איסור. ויש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה ולמנוע הנשים הידועות בכך מליכנס לה וגם למנוע את אשתו שלא לצאת היא אליהן וכנז' כל זה בלבוש שם סעיף ב':

ומ"ש שיש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה הטעם הוא כמ"ש בירושלמי דביצה דאמר לוי לאבלט אם תראה סריס מחבק עם אשתך שמא אינו רע לך. א"ל הן אמר לו ועביד הוא לה כלום. א"ל כדי שלא תתפרץ ע"ש. וכן כאן יש לו להקפיד כדי שלא תתפרץ וכזאת אמרו על שביק לבנותיו לישן וכו' כדי שלא ילמדו להעלות עליהם גופא נכראה וכנז' בגמרא:

מיהו לפ"ד רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בק"ש שעל המטה דאסור לשמש מטתו ואינו שוהה עד שיצאו כל הטפין לגמרי משום דאותם טפין היוצאים לבטלה אע"פ שאינם ראוים להוליד עכ"ז נבראים מהם בחינת מזיקין ומשחיתים רעים וכו' וכתוב שם וז"ל ודע כי כמו שיוצאין המזיקין אלו מן האדם המוציא שז"ל להיותו בלא אשה כך האשה בוראה מזיקין בלא איש. וזה נרמז בפסוק לא תאונה אליך רעה ר"ל לא תאונה אליך שאתה זָכָר הרעה שהיא לילית אשת זנונים. ונגע לא יקרב וכו' ר"ל נגע שהוא ס"מ דכורא אל יקרב באהליך שהיא אשתך כמ"ש שובו לכם לאהליכם עכ"ל. ולפ"ז מלבד איסור הלאו דמעשה ארץ מצרים לא תעשו יש בזה איסור השחתת זרע שפולטת האשה ע"י החבור זו בזו:

פרק כה

כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי ביאה פרק א' הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות וכו' שניהם הבועל והנבעלת. ואם היו שונגין חייבין חטאת קבועה ויש מן העריות שהוא במיתת בית דין יתר על הכרת השוה בכולן:

פרק כו

העריות שיש בהן מיתת בית דין. מהן שמיתתן בסקילה. ומהן שמיתתן בשריפה. ומהן שמיתתן בחנק. ואלו הן שמיתתן בסקילה הבא על אמו. ועל אשת אביו. ועל אשת בנו והיא הנקראת כלתו. והשוכב עם זכר. והשוכב עם בהמה. והאשה המביאה בהמה עליה:

פרק כז

ואלו הן העריות שמיתתן בשריפה הבא על בת אשתו בחיי אשתו. ועל בת בתה. ועל בת בנה. ועל אם אשתו. ועל אם אמה. ועל אם אביה. והבא על בתו. ועל בת בתו. ועל בת בנו:

פרק כח

אין לך ערוה בחנק אלא אשת איש בלבד, שנאמר מות יומת הנואף והנואפת ומיתה האמורה בתורה סתם היא חנק. ואם היתה בת היא כהן בשריפה ובועלה בחנק שנאמר ובת איש כהן כי תחל לזנות באש תשרף. ואם היתה נערה מאורסה שניהם בסקילה שנאמר כי תהיה נערה בתולה וכו' וסקלתם אותם באבנים. וכל מקום שנאמר בתורה מות יומתו דמיהם בם הרי הן בסקילה:

פרק כט

שאר העריות כולן בכרת בלבד ואין בהם מיתת בית דין. לפיכך אם היו שם עדים והתראה. בית דין מלקין אותם שכל חייבי כריתות לוקין:

פרק ל

הבא על אחת מחייבי לאוין במזיד הוא לוקה והיא לוקה. ואם בשוגג פטורין מכלום. והבא על אחת מהשניות במזיד מכין אותו מכת מרדות מדבריהם. אבל הבא על אחת מחייבי עשה אינו לוקה. ואם הכו אותם בית דין מכת מרדות כדי להרחיק מן העבירה הרשות בידם:

פרק לא

יש עריות אסורות מן התורה שהם מפורשות להדיא בתורה. ויש שאסורות מן התורה ואינם מפורשות אלא שנלמדו בקל וחומר וגזרה שוה. ויש עריות אסורות מדברי סופרים שהחכמים ז"ל אסרום וגזרו בהם איסור ערוה כדי שלא ילמדו מהן להתיר עריות שהם איסור דאורייתא. ואלו נקראים בלשון חז"ל בתלמוד בשם שניות לעריות כלומר החכמים גזרו עליהם והם שניות לעריות דאורייתא:

והא לך לשון הרמב"ם ז"ל בה' אישות פרק א' הלכה ה' כל שאסר ביאתו בתורה וחייב טל ביאתו כרת והם האמורות בפרשת אחרי מות הן הנקראים עריות. וכל אחת מהן נקראת ערוה כגון אם ואחות ובת וכיוצא בהן:

ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה. ואיסורן מדברי סופרים והן הנקראות שניות, מפני שהן שניות לעריות וכל אחת מהן נקראת שנייה. ועשרים נשים הן ואלו הן וכו' ומנאם הרמב"ם שם אחת לאחת כנז' ויש בפרטים של השניות דעות שונים בספרי הפוסקים ולא פרשתי אותם כאן בשביל האריכות ועיין בש"ע אה"ע סי' ט"ו ובאחרונים שם:

פרק לב

כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת הן הנקראים איסורי לאוין. ועוד נקראים איסורי קדושה. ותשעה הן ואלו הן. אלמנה לכהן גדול. גרושה או זונה או חללה בין לכהן גדול בין לכהן הדיוט. וממזרת לבן ישראל. ובת ישראל לממזר. ובת ישראל לעמוני ומואבי. ובת ישראל לפצוע דכא. וכרות שפכה. והנושא גרושתו אחר שנשאת לאחר. ויבמה שנשאת לזר ועדיין רשות היבם עליה. החלוצה הרי היא כגרושה והיא אסורה לכהן מדברי סופרים. והנתינים הרי הם כממזרים אחד זכרים ואחד נקבות ואיסורם מדברי סופרים. ובהלכות איסורי ביאה יתבאר לך מה הם הנתינים:

ויש שאסור ביאתן בעשה ואינו מחייבי לאוין ושלשה הם. מצרי ואדומי דור ראשון ודור שני אחד זכרים ואחד נקבות. והבעולה לכהן גדול. הרי שלשה שביאתן הם בעשה ולא בלאו לפי שלא נאמר באלו לא יבא או לא יקח אלא מכלל שנאמר דור שלישי יבא להם בקהל ה'. אתה למד שדור ראשון ושני לא יבא. ומכלל שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח אתה למד שאינה בתולה לא יקח, ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא כעשה, וכנז' כל זה בדברי הרמב"ם ז"ל הלכות אישות פ"א:

פרק לג

אנוס פטור מכלום מן המלקות ומן הקרבן ואין צריך לומר מן המיתה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר (ודרשו בספרי מלמד שפטרה הכתוב מן המיתה מנין אף מן הקרבן ת"ל חטא מנין אף מן המלקות ת"ל חטא מות מלמד שכל אונסין שבתורה פטורין):

במה דברים אמורים כשנאנס הנבעל. אבל הבועל אין לו אונס שאין קישוי אלא לדעת, עכ"ל הרמב"ם ז"ל. וכתב הראב"ד ז"ל יש אונס שהוא פטור כגון שהוא מתכוין לאשתו ותקפתו אחת מן העריות והביאתו עליה. או שדבקוהו גוים עליה עכ"ל. וכתב הרב המגיד ז"ל על דבריו וז"ל נראה שבכגון זה אפילו רבינו (הרמב"ם) יודה בו שכל שהקושי נעשית לדעת התר ואח"כ נאנס בהיותו עומד בקשויו ודאי אונס גמור הוא ואין לומר על זה אין קשוי אלא לדעת עכ"ל:

וכתב עוד הרב המגיד ז"ל שם על מ"ש רבא אין אונס לעריות שאין קישוי אלא לדעת יש מפרשים הכונה שאם אמרו לו גוים לבא על הערוה ואם לאו שיהרגו אותו ובא עליה הרי זו מומת על ידה. לפי שאין קישוי אלא לדעת, וזה דעת רבינו (הרמב"ם) אבל יש אומרים דכיון שמחמת האונס יהב דעתיה ונתקשה אף הוא פטור בדיני אדם. והא דרבא משכחת לה כגון שתקפתו אשה וקרבתו לעצמה לאונסו או שדבקו אותו גוים לערוה. ואין שם פחד מיתה כיון דליכא אונס דגופיה, אע"פ שדבקים זה לזה ובא עליה חייב שאלמלא נתן דעתו עליה לא היה אפשר לו לבעול שאין קישוי אלא לדעת וכו' עכ"ל. ויש לדבר בכל האמור ואכמ"ל:

פרק לד

האשה שתחלת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום, שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות. הרמב"ם בה' א"ב פרק א' ה"ט:

פרק לה

המכנים ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה מלשון את מקורה הערה. והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר. ובכל הביאות האסורות אחד המערה ואחד הגומר ואע"פ שלא הוציא שכבת זרע ואע"פ שפירש ולא גמר כיון שהכניס ראש העטרה נתחייבו שניהם מיתת בית דין או כרת או מלקות או מכת מרדות (כאשר ביארנו משפטם לעיל) ואחד הבא על הערוה כדרכה ואחד הבא עליה שלא כדרכה משעירה בה יתחייבו שניהן מיתה או כרת או מלקות או מכת מרדות. בין שהיו שוכבין בין שהיו עומדים ועל הכנסת העטרה הוא החיוב (וכמ"ש ביבמות דף נ"ה שאם לא הכניס העטרה אינו אלא נשיקה ופטור עליה כלומר פטור אבל אסור הוא):

פרק לו

כל הבא ביאה אסורה בלא קשוי. אלא שהיה האבר שלו מדולדל כמו אבר המתים כגון החולים. או מי שנולד כך כגון סריס חמה, אע"פ שהכניס האבר בידו אינו חייב לא כרת ולא מלקות. ואין צריך לומר מיתה. לפי שאין זו ביאה. אבל פוסל הוא מן התרומה ובית דין מכין את שניהם מכת מרדות:

וכתב הרב המגיד ז"ל זה מחלוקת אביי ורבא והלכה כרבא דאמר התם זאת אומרת המשמש מת בעריות פטור. ומ"ש אבל פוסל הוא מן התרומה מימרא בסוטה דף כ"ו אמר שמואל שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה. וענין הפיסול בתרומה הוא שהאשה שנבעלה לפסול לה ונעשית זונה אסורה לאכול בתרומה כנזכר פ"א מה' תרומות. ומה שכתב מהכאת מרדות הוא מפני שזה פטור אבל אסור עכ"ל:

פרק לז

הבא על ערוה מן העריות כמתעסק אע"פ שאין כונתו לכך חייב וכתב הרב המגיד ז"ל זו מימרא דשמואל הובאה בסנהדרין דף ס"ב המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה. וכבר נתבאר בפ"ב מהלכות שגגות שהמתעסק הוא כגון שנתכוון לאשתו ונזדמנה לו אחותו ויש מפרשים שלא נתכוון לביאה ובא עליה עכ"ד:

פרק לח

הבא על ערוה מן העריות והיא מתה פטור מכלום. ואין צריך לומר בחייבי לאוין שהוא פטור. והבא על הטריפה או ששכב עם בהמה טרפה חייב. יען חי הוא אע"פ שסופו למות מחולי זה. ואפילו שחט בבהמה שני סימנין ועדיין היא מפרכסת הבא עליה חייב עד שתמות או עד שיתיז ראשה:

פרק לט

כל אשה אסורה מאלו אם היתה בת שלש שנים ויום אחד ומעלה. הגדול שבא עליה חייב מיתה או כרת או מלקות והיא פטורה מכלום אלא אם כן היתה גדולה. ואם היתה פחותה מזה הרי שניהם פטורים מפני שאין ביאתה חשיבה ביאה. וכן אשה גדולה שבא עליה קטן אם היה בן תשע שנים ויום אחד ומעלה. הרי היא חייבת כרת או מיתה או מלקות והוא פטור. ואם היה בן תשע שנים ולמטה שניהם פטורים:

פרק מ

הבא על הזכור או הביא זכור עליו. כיון שהערה אם היו שניהם גדולים נסקלים שנאמר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה בין שהיה בועל בין שהיה נבעל. ואם היה קטן בן תשע שנים ויום אחד ומעלה. זה שבא עליו או הביאו על עצמו נסקל והקטן פטור. ואם היה הזכור בן תשע או פחות שניהם פטורין. וראוי לבית דין להכות הגדול מכת מרדות לפי ששכב עם הזכור. ואע"פ שהוא פחות מבן תשע:

פרק מא

הבא על הבהמה או שהביא בהמה עליו שניהן נסקלין שנאמר ובכל בהמה לא תתן שכבתך. בין שרבעה או הביאה עליו ואחד בהמה ואחד חיה ועוף הכל בסקילה. ולא חלק הכתוב בבהמה בין גדולה לקטנה שנאמר ובכל בהמה אפילו ביום לידתה. הבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה כיון שהערה בה או שהערתה בו חייב:

פרק מב

כל העריות כולן שהיה אחד גדול ואחד קטן הקטן פטור והגדול חייב כמו שביארנו. אחד ער ואחד ישן הישן פטור. אחד מזיד ואחד שוגג המזיד חייב והשוגג מביא קרבן. אחד אנוס ואחד ברצון האנוס פטור כמו שבארנו:

פרק מג

הבא על אשה דרך זנות והוליד ממנה בת אותה הבת ערוה עליו משום בתו, ואע"פ שלא נאמר בתורה ערות בתך לא תגלה מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת לכן איסורה הוא מן התורה:

פרק מד

כיון שקדש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים וכל אחת מהן ערוה עליו לעולם בין כנס בין גרש בין בחיי אשתו בין לאחר מותה. ואלו הן אמה ואם אמה. ואם אביה ובתה ובת בתה ובת בנה ואם בא על אחת מהן בחיי אשתו שניהם נשרפים. בא עליהן לאחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת ואין בהן מיתת בית דין:

ועוד יש קורבה שביעית שהיא אחות אשתו אך זו ערוה עליו עד שתמות אשתו בין שהיא אחותה מאמה בין היא אחותה מאביה, בין מן הנשואין בין מזנות הרי זו ערוה עליו עד שתמות אשתו, ואחר שתמות אשתו אז מותרת לו:

פרק מה

עבר ונאף עם אחת משבע נשים אלו בין בזדון בין בשגגה אע"פ שהוא והנואפת במיתת ב"ד או בכרת לא נאסרה אשתו עליו. חוץ מאחות ארוסתו שהיא אוסרת אשתו עליו כמו שבארנו בהלכות גרושין שהיא גזרה שמח יאמרו תנאי היה בארוסין וכו' וכנז' בהלכות גרושין פרק עשירי הלכה יו"ד:

פרק מו

הבועל אשה דרך זנות לא נאסרו עליו קרובותיה שהן השבע נשים שאמרנו. אבל חכמים אסרו על מי שנאף עם אשה לישא אחת מן השבע נשי קרובותיה כל זמן שהזונה קיימת. מפני שהזונה באה לקרובותיה לבקר אותן והוא מתייחד עמה ולבו גס בה ויבא לידי עבירה שיבעול הערוה. ולא עוד אלא אפילו נטען על אשה הרי זה לא ישא אחת מקרובותיה עד שתמות זו שנטען עליה. ואם כנס הקרובה שזנה עם קרובותיה לא יוציא:

פרק מז

כתב בספר החנוך מצוה ר"ו וז"ל שלא לבא על שתי אחיות כלומר לא ישא אדם ב' אחיות ביחד ולא אפילו בזו אחר זו בחיי הראשונה אפילו גרשה לראשונה שנאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לשון צרה כדי שלא תעשה האחת צרה לחברתה בחייה. בא ולימד שאפילו גירשה לראשנה לא ישא אחותה וזהו לשון בחייה כלומר כל זמן שהיא בחיים. אבל אחר מות הא' אין ספק שמותר לישא האחרת. וכן השוכב דרך זנות עם האחות אחר שנשא הראשונה או קדשה ג"כ בכלל האיסור:

וכן מה שאסרו רז"ל לגדר איסור זה אחות זקוקתו פירוש זקוקתו כגון מי שהיה לו אח ומת ולא הניח בנים שהוא חייב לישא אשתו מן התורה או לחלוץ לה וזו האשה שהיא זקוקה לאח כלומר שהיא ברשות האח לישא אותה אם ירצה כי מן השמים הקנוהו לה תקרא זקוקתו ואסרו רז"ל לישא אחותה מכיון שהיא זקוקה אליו ואע"פ שלא קדשה ולא עשה בה שום ענין וכן אסרו עליו לגדר זה גם אחות גרושתו כמו שפרשנו. וגם כן אסרו אחות חלוצתו שהחליצה כעין גט הוא. ומ"מ איסור אחות חלוצתו ואפילו אחות זקוקתו. קי"ל אליבא דהלכתא דמדרבנן היא כי מן התורה לא אסרה כי אם אחות נשואתו או ארוסתו. אבל הזקוקה לו אע"פ שמן השמים הקנוהו לה אין אחותה בכלל איסור תורה אלא שהם ז"ל אסרוה לו שלא ליגע באיסורא דאורייתא עכ"ל:

ודבר חדש נמצא בדברי הגאון רבינו בעל ס' החנוך ז"ל הנז' שכתב אע"ג דחייבי כריתות אם קדש אין תופסין קדושין ואין צריך גט, מ"מ מתחייב העושה בהן מעשה קדושין שהתורה אמרה לא תקח ומשמע לשון קדושין. ואע"ג דאם עבר ולקח כלומר שקידש לא מהני ליה ואין צריכה ממנו גט מ"מ נתחייב בכך כמו שאמרנו עכ"ל. וכתב הגאון מחנה חנוך ז"ל שם וז"ל דין זה לא מצאתי בהרמב"ם דיהא אסור לקדש חייבי כריתות שאין קדושין תופסין בהם וכו' ע"ש. והנה בסוף הספר בקומץ מנחה דף ב' ע"ד כתב הגאון בעל מחנה חנוך שמצא גילוי לדין זה דהרהמ"ח הנז' מגמרא דקדושין דף ס"ז גבי אחות אשה דהא לכתחלה והא דיעבד וכל העריות הוקשו שם לאחות אשה. נראה מבואר שם דאיסורא איכא לכתחלה וע"ש בהרשב"א ומ"מ צ"ע דאינו מבואר זה בהרמב"ם ז"ל ועיין בהרמב"ם פ"ד מה' אישות שכתב דקדושין תופסין בנדה ואין ראוי לעשות כן וכו' ואפשר דיצא לרבינו זאת מסוגייא הנז' דשם מבואר דגם נדה הוא בהקשא הנז' וכו' ומ"מ צ"ע למה לא הביא דכל העריות אסור לעשות בהם מעשה קדושין כמבואר שם וצ"ע עכ"ד ע"ש:

פרק מח

אשת אביו אסורה לו מן התורה, בין שהיא אשת אביו שנשאה אביו בין שארסה בלבד בין אם מת אביו בין אם גרשה. אבל אמה של אשת אביו מותרת וכנז' בש"ע סי' ט"ו סעיף ה' ואע"ג דאם אביו אסורה לו מדרבנן ואין לה הפסק דאפילו אם אם אם אביו עד למעלה. היינו טעמא כל אלו אמא קרי להו ועי"כ אתי למחלף באמו ממש מה שאין כן באשת אביו אין דרך לקרותה אמו וליכא חששא דאחלופי ולכן כ"ש דמותר ליקח אחותה של אשת אביו:

ועל כן אב ובנו יכולים לישא אשה ובתה שהאב לוקח האם והבן לוקח הבת. או האב לוקח הבת והבן לוקח האם:

פרק מט

כתב הרמב"ם ז"ל בה' א"ב פ"ד הנדה והזבה והיולדת הרי היא כשאר כל העריות בחיוב כרת שהמערה בה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב כרת ואין חילוק בין גדולה לקטנה לטומאת נידות וזבות. שכל נדה וזבה ויולדת שלא טבלה במי מקוה ובא על אחת מהן אפילו אחר כמה שנים חייב כרת דכתיב ורחצו במים, זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול:

פרק נ

כל הבועל גויה בין דרך חתנות בין דרך זנות עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת שנאמר כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה. הנה למדת שהבועל גויה כאלו נתחתן לע"ז שנאמר ובעל בת אל נכר ונקרא מחלל קדש ה':

ואם נתעברה הגויה ממנו וילדה אינו חשוב בנו אלא בנה וכנז' כל זה בהרמב"ם ז"ל שם פרק י"ב:

פרק נא

אע"פ שכתוב בתורה בפרשת קדושים ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו כו' אין הכונה שהם חייבים כרת ומיתת ב"ד על ראיית מקום הערוה בלא ביאה. אלא זה איירי בהיכא ששכב עמה דהיינו שהכניס ראש העטרה באותו מקום. וכמ"ש לעיל באות ל"ו בכל ביאות האסורות כיון שהכניס ראש העטרה נתחייבו שניהם מיתת ב"ד או כרת או מלקות אע"פ שלא הוציא שכבת זרע ואע"פ שפירש ולא גמר אבל בראיה בעלמא שהסתכל במקום הערוה לא יתחייב על ראייה בלבד כרת או מיתת ב"ד או מלקות. והכתוב מכנה הביאה שבא עליה בשם ראיית ערוה. וכן דרשו חז"ל בגמרא דנזיר דף כ"ג ע"א על פסוק וירא אותה שכם וכן בגמרא דבתרא דף ט"ו ע"ב דרשו על דורו של איוב שטוף בזמה שנאמר הן אתם כולכם חזיתם:

והטעם שנשתמש הכתוב בענין הזנות בלשון ראיה פירש הרב המחבר תורה תמימה בפרשת קדושים בפסוק זה שהוא משים דאמרו בגמרא דסוטה אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו של אדם רואות. והוי העין סרסור של עבירה. והכי איתא בירושלמי בברכות עינא וליבא תרי סרסורי עבירה אינון. מיהו אם ראה ערות אחותו והיא ראתה ערותו דרך תאוה ויצר רע שמתכיונים לראות באותו מקום כדי שיהיו עיניהם נהנים משם יש בזה איסור גדול בודאי. מפני שנהנים בדברים המביאים לידי גילוי ערוה, דבעבור טעם זה ארז"ל כל המסתכל בעקבה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף ר"ל במקום ערוה ממש:

והכי איתא בגמרא דסנהדרין דף מ' ע"ב אמר עולא מנין להתראה מן התורה שנאמר ואיש אשר יקח את אחותו וראה את ערותה. אטו בראיה תליא מלתא אלא עד שיראהו טעמו של דבר ואם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות ע"כ:

ונשאלתי מאחד שהיה יושב בעליה והיה חלון פתוח מן העליה לחדר אחר שהיתה עומדת בו אשה שהיא ערוה אליו מדאורייתא והיתה ערומה לגמרי והוא ראה את ערותה ממש ושאל תיקון לדבר זה. ואמרתי לו אם הוא ראה ערותה בהעברה בעלמא שלא הסתכל באותו מקום אין עליו חטא בדבר זה אבל אם הסתכל שם שנהנה בראייתו שנתכוון ליהנות בזה צריך לו תיקון, ואמר כן הוא שהסתכל הרבה שם ונהנה בראייתו ואמרתי לו סדר התיקון כך:

יתענה לילה ויום כמו יוה"כ ואם קשה עליו תענית לילה יתענה ביום בלבד ויקבל התענית מבעוד יום בשעת מנחה בנוסח זה. רבש"ע הריני לפניך בתענית יחיד הלילה הזאת כולה ולמחר כל היום כולו עד צאת הכוכבים לתקן מה שפגמתי בעון אשר הסתכלתי במקום ערוה של אשה שהיא אסורה עלי באיסור עריות. ויהר"מ ה' או"א שיהא חשוב ומקובל ומרוצה לפניך מיעוט חלבי ודמי שמתמעט בתעניתי כאלו הקרבתיו על מזבחך הקדוש לתקן פגם עון הסתכלות שהסתכלתי במקום ערוה של אשה שהיא אסורה עלי באיסור עריות. ותצילני ברחמיך וחסדיך מן הגלגול בעוף הנקרא ראָה ותנחלני חלק טוב לעולם הבא ויעלה לפניך כאלו כונתי בכל הכונות הראויות לכוין בזה התענית ויהי נועם וכו':

ביום התענית יאמר פסוקים אלו: ונח מצא חן בעיני ה'. י"ב פעמים: פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים. ב"פ: עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי ב"פ: גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך ב"פ: שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ ב"פ: שיר המעלות אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים ב"פ: אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם. ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש ב"פ:

אח"כ יצייר חמשה הויו"ת אלו בנקוד פת"ח ויכוין כי חמשה הויו"ת הם מספר עין והם כנגד עין ימין ויחזור ויצייר חמשה הויו"ת בנקוד פתח כנגד עין שמאל:

עין ימין עין שמאל

יַהַוַהַ יַהַוַהַ יַהַוַהַ יַהַוַהַ

יַהַוַהַ יַהַוַהַ יַהַוַהַ יַהַוַהַ

יַהַוַהַ יַהַוַהַ

אח"כ ילמוד באדרא רבא דף י"ב ע"א עינוי דרישא וכו' עד דף מ' ע"א במרומא דנפיק מחכמתא רבא ומרחם להו לישראל ודפים אלו ציינתי אותם על דפים אדרא רבא הנדפס באותיות גדולות:

אח"כ יתפוס בידו ארבעה גרוש או יותר להפרישם לצדקה ויאמר בקשה זו יהר"מ ה' או"א שתעשה למען רחמיך וחסדיך ולמען פסוקים וסתרי תורה שקריתי לפניך ולמען מצות צדקה זו שאני מפריש בידי. ותחוס ותחמול ותרחם עלי לתקן אשר פגמתי בהסתכלותי במקום ערוה של אשה שהיא אסורה עלי באיסור עריות. והריני מתחרט על אשר חטאתי בעון זה ועוזב אני חטא זה עזיבה גמורה וברוב חסדיך הגדולים תרחם עלי שלא אתגלגל בעוף הנקרא ראָה ותנחלני חלק טוב לעולם הבא ויעלה לפניך כאלו כונתי בכל הכונות הראויות לכון ויהי נועם ה' וכו' ב"פ יהיו לרצון אמרי פי וכו':

סוף הספר

תוכן העניינים

עוד יוסף חי; הלכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה