עוד יוסף חי; הלכות· רבי יוסף חיים מבגדאד
ויחי
פרק א
בשבח הקדיש אתמר בזוה"ק שהביאו מרן ז"ל בב"י וז"ל ת"ח קדושתא דא לאו איהו כשאר קדושתין דאינון משולשין, אבל קדושתא דא סליק כל סטרין לעילא ותתא ובכל סתרי מהימנותא. יתבר מנעולין וגושפנקי דפרזלא וקלפין בישין לאסתלקא יקרא דקב"ה על כלא, ואנן בעינא למימר ליה בלישנא דסט"א. ולאתבא בחילא תקיף איש"ר בגין דתבר חילא דסט"א ואסתלק ביקריה יקרא דקב"ה על כולא וכו', ובגין דקב"ה אסתליק ביקריה בקדושתא דא איהי בעשרה, ובלישנא דא על כרחיה דסט"א אתבר חיליה ואתכפיא, ואסתלק יקרא דקב"ה וכו' ע"ש:
וכן הם דברי רבינו האר"י ז ל בשער הכונות דף ט"ו ע"ג וז"ל, ונבאר כונת הקדיש בעצמו, הנה הקדיש נתקן בלשון תרגום וכנז' בזוהר פרשת תרומה דאיהו מתבר שלשלאין דפרזלא וכו' והענין הוא כמה שהודעתיך בשער המצות בפרשת ואתחנן איך התרגום הוא סוד אחוריים דקדושה והוא קדושה ג"כ, אלא שהחיצונים יונקים משם וכבר נתבאר שהקדיש נתקן להעלות את העולמות למעלה ממדרגתם כגון העשיה ביצירה וכיוצא. והנה אנחנו מתייראים פן ח"ו ע"י עליית העולמות יעלו גם הקליפות עמהם ויתאחזו בהם ויינקו שפע מהם, ולכן נתקן בלשון תרגום דאיהו לישנא דלא משתמע למלאכין עלאין כנז' בזוהר פרשת נח דף ע"ח ע"ב ובפרשת לך לך דף פ"ט ע"א. והטעם הוא לפי שהם מצד הפנים והם מדברים בלשון הקודש שהוא בחינת הפנים אך הקליפות הם נאחזים באחוריים והם מבינים בלשון תרגום שהוא אחוריים, ובהיותינו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה של הקדיש בלשון תרגום שהם מבינים אותו אז הם נכנעים ואינם עולים למעלה עכ"ל. ובספר פרי עץ חיים סיים וז"ל, נמצא כי יש שני כונות בקדיש א' להעלות העולמות, והב' להכניע הקליפות שלא יתאחזו לעלות עמהם ע"כ:
עוד כתב בשער הכונות שם וז"ל, והנה הקליפות כולם נמשכים מסוד י"א סממני הקטורת שהם סוד עשתי עשרה יריעות עזים אשר סודם הם שני אותיות אחרונות דשם הוי"ה שהם ו"ה שהם בגי' י"א וכו' ומן שני אותיות אלו נמשכת להם הארה ומזון להיות שרשם משם. וזהו הטעם שאין אחיזה לקליפות בשני אותיות י"ה הראשונים שהם או"א רק בשני אותיות ו"ה האחרונות שהם זו"ן, וזהו הטעם שאין הקליפות יכולים לעלות מן בינה דאצילות ולמעלה, כי בבי"ע ודאי מתאחזים הקליפות בכל הי"ס שלהם. אבל באצילות אין להם אחיזה מבינה ולמעלה לפי שאין שרשם ומקורם משם:
וז"ס מ"ש רז"ל אין השם שלם ואין הכסא שלם, והוא לפי שחציו הראשון שהוא י"ה שהם או"א אין לקליפות אחיזה בהם ונשארים למעלה. אבל שני אותיות האחרונות ו"ה נאחזות הקליפות בהם. ויש להם אותו הרוחניות שהם י"א סממני הקטורת הנמשך להם משם. והנה כונת הקדיש הוא לסלק ולהסיר אותו הרוחניות שהם י"א סממנים משם וזה נעשה ע"י העלאת שני אותיות ו"ה עד או"א שהם י"ה ואז יתחברו עמהם ועי"כ יתבטלו הקליפות:
וזמ"ש יתגדל ויתקדש שמיה רבא. פירוש כי השם של י"ה הרמוז במלת שמיה ר"ל שם י"ה שהם או"א יהיו שם י"ה רבא. וזה ע"י שנתחברו עם שני אותיות אחרונות ו"ה ועי"כ יהיה השם גדול ושלם כי בעוד שהאותיות אלו נפרדות זו מזו ח"ו אין השם שלם וגדול ולכן יתגדל שמו של י"ה ויעשה רבא. ולכן יש י"א אותיות בשתי תיבות ראשונות יתגדל ויתקדש להורות על שני אותיות ו"ה שהם מספר י"א שיעלו עד שני אותיות י"ה ויתחברו ויהיו שם אחד גדול ושלם, ואז בעלותם שם לא יהיה כח בקליפות לעלות עד שני אותיות י"ה עכ"ל:
והנה ע"פ הדברים האמתיים האלה אשר ביאר רבינו ז"ל בכונת יתגדל ויתקדש שמיה רבא שהוא להעלות שני אותיות ו"ה לשם י"ה ובזה תסתלק הרוחניות של י"א סממנים מן אחיזה ויניקה של הקליפות שלא יהיו יכולים לינק מהם, בזה מובן בס"ד הטעם שמבקשים באומרם יהא שלמא רבא מן שמייא חיים ושבע וישועה ונחמה ושזבא ורפואה וגאולה וסליחה וכפרה וריוח והצלה שהם י"א מיני בקשות מן חיים עד הצלה, כי אחר שעשינו בקדיש סילוק אחיזת ויניקת הקליפות מן אור רוחניות של י"א סממני הקטורת ונתעלו שני אותיות ו"ה למעלה אנחנו מבקשים י"א מיני השפעות לעצמינו כי אנחנו בסטרא דקדושה, וזהו טעם נכון ויציב בע"ה:
ועל הטעם שאמר רבינו ז"ל מה שנתקן הקדיש בלשון תרגום כדי להכניע הקליפות בשמעם השבח הגדול והקדוש הזה ועי"כ לא יעלו בעליית העולמות. הנה יש רבים שואלין ודורשין לפ"ז למה לא נתקן כל הקדיש כלו בלשון תרגום אשר מבינים אותו הקליפות ויהיה להם הכנעה יותר דהא מ"ש יתגדל ויתקדש הוא לשון הקודש וגם מ"ש יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר הוא ג"כ לשון הקודש. ונ"ל בס"ד טעם נכון כי בתיבות אלו שהם בלשון הקודש שהכניסו באמצע הקדיש ותבלבלו ויתערבבו הקליפות כי בשמעם דברים האמורים בלשון שהם מבינים אותם נרתעים מעוצם וגודל השבח הזה, ואם שומעים באמצעם דברים בלשון הקודש שאין מבינים אותם נרתעים ומזדעזים מאד כי יאמרו מי יודע תוקף וגודל ועוצם דברים אלו מה הם הא ודאי שהם עצומים וגדולים עשר ידות על דברי השבח אשר שמענו בתרגום וכיון דאין יודעים מה הם מתערבבים ומתבלבלים וממילא נכנעים, ונמצא כי עיקר ההכנעה תהיה להם מחמת זה ששומעים דברים של שבח באמצע ואינם יודעים מה הם:
פרק ב
כתב רבינו ז"ל בשער הכונות וז"ל מן התחלת התפלה עד ברוך שאמר הוא בעולם העשיה, ומשם עד יוצר אור הוא עולם היצירה ומשם עד תפלת י"ח הוא עולם הבריאה, ותפלת י"ח הוא עולם האצילות, ואח"כ אלו יורדים מעילא לתתא לפי שבימי החול אין בנו כח להעמיד כך רק ליחדם לפי שעה ותכף חוזרים למקומם. והנה מן אשרי עד תפלה לדוד הוא עולם הבריאה ומשם עד עלינו לשבח הוא עולם העשיה:
ולכן תקנו קדיש אחד בכל שינוי עולם ועולם חוץ מבין עולם הבריאה לעולם האצילות שהוא בין גאולה לתפלה לא תקנו קדיש, לפי שכל כללות מלכות דאצילות היא בראש הבריאה ואין לך סמיכות גדול מזה ואין צורך להעלות הבריאה באצילות כי כבר הבריאה קשורה קשר אמיץ עם המלכות דאצילות בתכלית האחרון. וזהו טעם מאמרם ז"ל שצריך לסמוך גאולה לתפלה שהיא הבריאה במלכות דאצילות:
וטעם הקדיש שאומרים אחר העמידה קודם אשרי יושבי ביתך, הכונה לפי שבתחלה העלינו כל העולמות למעלה כדי שכל העולמית יוכללו בעולם האצילות לעשות שם זווג עליון דתפארת ומלכות לבדם ושאר העולמות הם נעשים להם כדמיון כנפים החופפים ומכסים עליהם בסוד אגן הסהר הנזכר במאמר הזוהר בכ"י הנקרא סתרי אותיות של השי"ת וע"ש, ואחר הזווג אנחנו צריכים לחזור להעלות העולמות שיקבלו השפע הנשפע מחמת הזווג שנעשה אז ולכן אומרים עתה הקדיש כדי לכלול פעם אחרת הבריאה באצילות לקבל שפע הזווג ההוא וכו', ואח"כ הבריאה מקבלת תוספת קדושה בקדושת ובא לציון, ואח"כ אומרים קדיש ד' לכלול היצירה עם הבריאה ואח"כ היצירה שהוא תפלה לדוד ואח"כ קדיש ה' להעלות העשיה אל היצירה, ואח"כ העשיה היא פטום הקטורת והרי נשלמה התפלה, עכ"ד:
פרק ג
מדברי רבינו ז"ל הנז' שכתב בדברים אשר העתקתי לעיל, וז"ל ואח"כ אלו יורדים מעילא לתתא לפי שבימי החול אין בנו כח להעמיד כך רק ליחדם לפי שעה ותכף חוזרים למקומם ע"כ, בזה תבין הטעם שאין עושין בתפלת שבת ויו"ט ענין הירידה הנז' כי דוקא בחול עושין אחר העליות תכף ענין הירידה מפני שאין בחול כח להעמיד אותם כך, אבל שבת ויו"ט מחמת קדושתם כי רבה תתארך עלייתם ואין צורך להורידם על ידינו אלא יורדין מאליהם זמן ארוך אחר התפלה. וכן מפורש דבר זה בדברי רבינו ז"ל בשער הכונות דף ט"ו סוף עמוד ב' וז"ל, גם דע בענין תפלת החול שענין העלאתם צריכה להעשות על ידינו קודם התפלה אבל בשבת אחר שקבלו השפע העליון אין אנחנו צריכין להורידן כי מעצמם הם יורדין אחר עלינו לשבח. עכ"ל:
פרק ד
קדיש בתרא אינו מכלל הקדשים הנז' לפי שכבר עלו כל העולמות, אמנם זה הקדיש נקרא קדיש יתמא ר"ל קדיש שאומרים אותו היתומים, והענין הוא שהקדיש הזה הוא בעולם העשיה, שהם בחינת המיתה כדי להעלות כל הנשמות והנפשות, בסוד תחית המתים ועל כן אומרים אותו היתומים על מיתת אב ואם, ויש בקדיש הזה שם בן מ"ב וכו':
ושמעתי ממורי ז"ל שטוב לומר הקדיש הזה על מיתת אביו ואמו כל השנה כולה אפילו בשבתות וימים טובים לפי שאין הטעם כפי מה שחושבין המון העם שמועיל להציל נפש המת מדינה של גיהנם בלבד, אלא הנה עוד יש תועלת אחרת והוא להכניסו לג"ע ולהעלותו ממדרגה למדרגה. וכפי זה גם בשבתות וימים טובים יש לאומרו. ואני ראיתי למורי ז"ל שהיה אומר קדיש בתרא זה בכל שנה ושנה ביום שמת בו אביו בשלשה תפלות והיה אומרו בנוסח קדיש של בני ספרד כמו שנעתיקהו לקמן בע"ה עכ"ל:
פרק ה
דע כי העולם חושבים דקדיש יתמא שאומרים קודם עלינו לשבח אינו אלא בערבית ושחרית, ואינו כן אלא ישנו בשלשה תפילות שמ"ע וכן מפורש להדיא בשער הכונות שהעתקתי לעיל שכתב מהרח"ו ז"ל, וז"ל ואני ראיתי למורי ז"ל שהיה אומר קדיש בתרא בכל שנה ושנה ביום שמת בו אביו בשלשה תפילות ע"כ. נמצא גם קדיש בתרא של מנחה יש בו תועלת הנז' לנפטר אך לא תקנו לומר בו ברכו כדרך שאומרים בשחרית וערבית מפני כי מנחה זמן דין ושליטת החיצונים ואין טוב להתגרות בהם להראות ולפרסם להדיה ענין המכניע אותם, כמ"ש אל תחסום שור בדישו ולכן נעשה דבר המכניעם ומערבבם בהצנע ובהסתר, כדי שלא יתקנאו בנו, ולכן אפילו שם זה דקרו ליה לקדיש זה בשם קדיש יתמא לא רצו חכמים לקרותו להדיא אלא רק על קדיש של שחרית ולא על של ערבית, מפני כי שחרית הוא זמן שליטת החסד:
פרק ו
מה שאמרנו לעיל בשם רבינו האר"י ז"ל על קדיש יתמא שהוא קדיש בתרא שאומרים היתומים ביום יאר צייט שיש בו תועלת לנפטר להעלותו ממדרגה למדרגה הכונה הוא מפני כי בקדיש זה יש שם בן מ"ב שהוא סוד ה' אלהינו ה' בחלוף כוז"ו במוכס"ז כוזו, וידוע דע"י שם במוכס"ז יהיה ענין תחיית המתים ולכן קדם אליו שם כוז"ו שהוא גי' ט"ל והוא ט"ל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים כמאמר רז"ל וכמפורש בדברי רבינו ז"ל בשער הכונות שם, ולכן יועיל לעליית הנפטר ממדרגה למדרגה כי העליה ממדרגה למדרגה הוא דוגמת תחיית המתים ממש. ולכך יועיל קדיש זה לכך:
ועוד יש תועלת מן הקדיש הנתקן לכך גדולה מזאת כי מוכרח שבעלייתו ממדרגה למדרגה יהיה קטרוג מן החיצונים והקליפות, כי זה דרכם לקטרג כשרואין עליה לנשמה, וכיון שהם נכנעים כשומעם השבח הגדול והנורא הזה אשר נאמר בקדיש כנז' לעיל אז ישתתקו ולא צילה דעתייהו לקטרג. ולכך הקדיש הזה נתקן אחר התפלה כדי שיהיה סיוע ועזר להאומר הקדיש להיות פועל באמירתו את הקדיש להכניע המקטרגים, מצד הזמן שנתקן ונמתק ונעשה שעת רצון מחמת התפלה שהתפללו הציבור בשעה זו ועשו בה עליות לעולמות למעלה:
ודע כי מה שתקנו לומר קדיש בתרא זה בתורת חובה לאומרו היתום ביום יאר צייט דוקא ולא תקנו לאומרו היתום בכל ימות השנה בכל ימי חייו, היינו מפני כי ביום יאר צייט מוכרח וברור הדבר שיש לנפש, עליה ממדרגה למדרגה ועל כן הוא צריך ביום זה לעשות הכנעה לקליפות והחיצונים, אבל בשאר ימות השנה אינו מוכרח שיהיה עליה לנפש בכל יום אלא אפשר פ"א בשבוע או ב"פ בחודש או פעם אחת ברגל או פעם אחת בשנה, מה שאין כן יום יאר צייט שהוא יום הפטירה מוכרח וברור שיהיה לו עליה ולכן אותו היום נקבע אמירת הקדיש חובה על היתום:
ואם תשאל כיון שקבעו חכמים קדיש בתרא זה בשלשה תפלות לתועלת הנפטר למה אומר הבן קדישים שנתקנו בתפלות לצורך העולמות, הנה דבר הזה הוא מובן לכל משכיל, והיינו כי מאחר שבקדישים אלו שהם לצורך התפילות נכנעים הקליפות שאין יכולין לעלות בעליית העולמות, על כן אע"פ שקדישים אלו הם של הציבור טוב שיהיה היתום הוא שליח ציבור בקדישים אלו לעשות הכנעה לקליפות בהם וזכות הציבור מסייע אותו לעשות פועל בקדישים אלו להכניע הקליפות, על כן ממילא יהיה לו מזה סיוע גם לענין קדיש יתמא שאומר בעבור אביו שיתגבר בו להכניע הקליפות שלא יקטרגו בעלית הנשמה של אביו ממדרגה למדרגה, או ג"כ אם אביו נידון בגיהנם יהיה לו תועלת בפועל היוצא מן אמירת הקדיש הזה בענין זה לסלקו ממדרגה למדרגה להקל מעליו דין גיהנם:
פרק ז
עניית חמשה אמנים הראשונים של הקדיש שהאדם רשאי לפסוק בתוך ברכה של ב"ש ושל יוצר לענות אותם הם הא אחר שמי' רבה, והב' אחר ויקרב משיחי' והג' אחר ואמרו אמן הראשון. והד' אחר אומרו דקודשא בריך הוא. והה' אחר ואמרו אמן השני. והכריעות של בעל הקדיש צריך לכרוע בכל מקום שעונין בו הקהל אמן, נמצא הם חמשה כריעות ונוהגין לכרוע ג"כ באמרו יתגדל מפני דכריעה זו נזכרה בדברי מרן ז"ל בס"י נ"ו סעיף ד':
ובענין הפסיעות שאחר הקדיש אין לפסוע אלא בקדיש תתקבל שאחר חזרת התפלה, כי הש"ץ לא פסע אחר החזרה וממתין עד אחר קדיש תתקבל, ואז פוסע ג' פסיעות ותעלה לו פסיעה זו לתפלת החזרה, וכל הנך תחנונים שאומרים אחר התפלה הוא כתפלה אריכתא, וכמ"ש בשלמי ציבור דף פ"ד בשם מטה יחידה וכתב שכ"כ הלבוש סי' קכ"ג והביאו מג"א סי' קי"ב אבל בקדיש שאינו אחר תפלת החזרה אין לפסוע ע"ש:
פרק ח
כתב בש"ץ דף פ"א אות כ"ו כתב בספר המפה דלפירוש רש"י ז"ל לא יפסיק בין שמיה לרבא ולפירוש ר"י ז"ל אין להפסיק בין רבא למברך, וכתב הב"ח ז"ל דלצאת י"ח הכל יאמר יהא שמיה רבא מברך בנשימה אחת, דלאו אהפסק דבור קאי רק אאמירה קאי שלא יתן ריוח בין הדבקים ע"כ:
פרק ט
כתוב בשער הכונות שיש בעניית הקדיש מספר כ"ח תיבות ומספר כ"ח אותיות ע"ש, ולכן הסכימו המקובלים ובראשם רבינו הרש"ש ז"ל לומר מן כל ברכתא ולא יאמרו מכל כדי שיהיה מספר כ"ח תיבות שלם, וכן צריך לומר לעלם לעלמי עלמייא בלא וא"ו ולא יאמרו ולעלמי בוא"ו כדי להשלים מספר כ"ח אותיות שאם יאמרו בוא"ו נמצאו כ"ט אותיות, וזה ברור וכן עמא דבר:
פרק י
כתב בש"ץ דף פ"א ע"ד מ"ש בספר המפה כשמתחיל יתגדל יש לומר ועתה יגדל נא כח אדני וכו' אמר רבינו האר"י ז"ל שאין לאומרו וע"ש בתקונים דבעי למימר ועתה יגדל נא וכו' הוא טעות רק חכם אחד כתב זה בהג"ה ואח"כ הדפיסו אותו וכתב הב"ח שלכן צריך להזהר שלא לאומרו בקדיש שלפני ברכו בשחרית אלא אומרים אותי בקדיש של קודם התפלה בערבית משום דהו"ל הפסק בתפילה וכן בב"ש שאסור להפסיק עכ"ל, ואין אנו נוהגים לאומרו גם בקדיש שקודם ערבית. וע"ש הרב המגיה בש"ץ בשם ברכ"י שכתב בשם הרב מו"ז לומר זכור רחמיך וכו' גם זה אין לאומרו במקום שאסור להפסיק:
ומ"ש בשער הכונות בנוסח התפלה דף נ"א ע"ב בענין הקדיש ברכו בעוד שהש"ץ אומר ברכו יאמרו כל הקהל בלחש ישתבח ויתפאר שמו של ממ"ה וכו' ככתוב בסידור, גם זה אין לאומרו במקום שיש איסור בהפסק כגון ברכו שקודם יוצר בשחרית, אלא רק בברכו דק"ש דערבית וכן ברכו שקודם עלינו לשבח בשחרית וערבית, ואנחנו פה עירנו אין נוהגים לומר זה גם בברכו דערבית מפני שזה אומרים אותו במקומות שעושים שלוחי ציבור ניגונים, ולכן אומרים אותו בעודו מנגן בברכו אבל בעירנו אין דרכם לעשות ניגון בברכו כלל ולכן לא יש שהות לומר ישתבח וכו' כי צריכים לשמוע אמירת ברכו אמנם פה עירינו נוהגים רוב המון העם כשאומר ש"ץ ברכו קודם יוצר וקודם ערבית להגביה גופם מעט במקום מושבם כמו הידור שעושים לזקנים ונכבדים ובעלי צורה ולא מצאתי מנהג זה בשום ספר:
פרק יא
אומרו בקדיש וימליך מלכותיה, נראה הכונה לבקש בזה על עילוי המלכות במדרגה השביעית שכתב רבינו ז"ל בעץ חיים בשער מעוט הירח שהוא ענין שני מלכים בכתר אחד. ואומרו ויצמח פורקניה הוא שלימות הכסא באות א' דכתיב כי יד על כס יה, ועל שלימות השם כבר אמר יתגדל ויתקדש שמיה רבא שהוא ר"ל שם י"ה יהיה רבא שישתלם באותיות ו"ה. אי נמי ויצמח פורקניה קאי על אות א' של מלוי אות וא"ו בשם הוי"ה דאלפי”ן שבגלות יתעלם ויהיה מספר השם כולו מספר גולה ובגאולה יתגלה וישתלם ויהיה מספר השם כולו מספר גאולה, ועל זה מבקש יצמח פורקניה הוא אות א' דמלוי וא"ו שבו נשלם מספר גאולה, ויקרב משיחיה כפשוטו שהעליות האלה תהיה בביאת המשיח בב"א:
ובאופן אחר נ"ל בס"ד בקשות אלו ע"פ מ"ש רבינו ז"ל בעץ חיים בשער השמות פרק וא"ו וז"ל ואח"כ לעת"ל ב"ב יברא ה' חדשה בארץ כי נקבה תסובב גבר ר"ל שהנוקבא דז"א שהיא התחתונה הנקראת מלכות תסובב את גבר הוא הז"א כדמיון מה שעתה מסבבת אותו הבינה, והסיבה היא כי תתעלה המלכות למעלה מן הז"א הנקרא תפארת בסוד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם יע"ש, ועל עלוי זה שיהיה למלכות שתתעלה למעלה מן התפארת קאמר וימליך מלכותיה היא המלכות:
ואומרו ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה יובן ע"פ מ"ש רבינו בשער סדר האצילות פרק ב' וז"ל ואח"כ יעמדו רגליו על הר הזתים וישתלם קומתו ונאמר עליו הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. ישכיל מעשיה כמ"ש ונחמר העץ להשכיל, בעץ הדעת, ירום מיצירה, ונשא מבריאה וגבה מאצילות, מאד אותיות אדם שהוא א"ק, אז יבא המשיח ומחת לצלמא על רגלוי הם הקליפות שהם כנגד ג' עולמות בי"ע כי על האצילות נאמר אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן יע"ש. ולז"א ויצמח פורקניה שנשלמים כל הבירורים כי הבירור הוא פורקן, ואז ויקרב משיחיה שעל ידו נבררין כל הבירורין לא תשאר פרסה וממילא אז בלע המות לנצח ולכן סמוך לזה אומר בחייכון וביומיכון:
ומה שכפל הדברים לומר בחייכון וביומכון נראה בחייכון קאי על הגופים וביומכון קאי על הנשמות שבתוכם כי על הציבור שהם לפניו קאי והם יש בהם גופים ונשמות אבל על שאר ישראל שאינם לפניו כלל השניים ביחד ואמר ובחיי כל ישראל כלל במלת בחיי הגופים והנשמות. ואמר בעגלא ובזמן קריב הכונה בעגלא ר"ל במהרה יהיו המעלות הגדולות האלה ולא יתגלו לאט לאט בהדרגות אלא עד מהרה ירוץ דברו וכאשר היה בליל יצ"מ שהגדלות לא באה בהדרגות וכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראינו נפלאות. ואומר בזמן קריב כפשוטו שמתפלל שיגיע הזמן הזה בקרוב בא יבא ולא יאחר:
פרק יב
בבית יוסף סי' נ"ו הובא מספר מהר"י גיקאטלייא ז"ל שנשאל על אנשים שסומכין עלמיא ליתברך, ויש שאין סומכים, איזה כת מהם צודקת. והשיב הרב ז"ל תשובה אוי להם הפתאים אשר עברו ונענשו ודאי המפריד בין עלמיא ליתברך כאלו הפריד וקיצץ במקום דליכא קיצוץ, ואין צריך להפריד ח"ו אלא מדבק עלמיא ליתברך, והאריך בטעם הדבר עכ"ל. וכונתו היא שלא יפסיק בתנועה דהיינו שיעשה בתיבת עלמיא כמו אתנח וסוף פסוק ותהיה תיבת יתברך התחלת דבר אלא יקשר וידבק תיבת יתברך עם תיבת עלמיא וכן נוהגים העולם:
אמנם בסידור רבינו הרש"ש ז"ל משמע לקשר תיבת יתברך עם וישתבח ובתיבת עלמיא יעשה תנועה של אתנח וסוף פסוק שנמשך אומרו לעלם לעלמי עלמיא עם אומרו איש"ר מברך כלומר הוא מבורך לעלם לעלמי עלמיא, כי כן מסודר בכונות הסידור שלו יהא (חכמה וכו') שמיה (בינה) רבא (חסדים וכו') מברך (גבורות) לעלם (דעיבור) לעלמי (דיניקה) עלמיא (דגדלות) ואח"ז כתב כמה שמות לכוין בהם ואח"כ כתב יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל ע"כ נמצא מושך תיבת יתברך עם תיבת וישתבח וכו' וזה הפך דברי מהר"י גיקאטלייא שהביא מרן בב"י:
ובספר פרדם לרש"י ז"ל דף נ"ז ע"ד כתב וז"ל וכשמפסיקין בשם הנכתב בארמי מיד חוזר לומר בלשון עברי יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתעלה ויתהדר שבעה הן כנגד שבעה רקיעים וכו' ע"ש. נמצא מושך יתברך עם וישתבח ואינו מחברה ומדבקא עם לעלמי עלמיא והיינו כמ"ש בסידור רבינו הרש"ש ז"ל ומנהג העולם לחוש לדברי מהר"י גיקאטלייא הנז' שהביאו מרן ז"ל בב"י ואין למחות בידם לעשות הפך:
פרק יג
כתב בשער הכונות דף ט"ז ע"ד בכונת אמר צריך לכוין בשלשה שמות י"ה שיש בשלשה שמות אלהים שיש בשלשה מוחין דאבא שיתמלאו בשלשה מלויים דיודי"ן ההי"ן אלפי"ן שהם בגי' אמן כנז"ל. וכבר ידוע קדישין שחותמין בהם ואומרים יהא שלמא רבא וצריך לכוין במלת יהא של יהא שלמא רבא אל שלשה מלויים שסדרן יה"א שהם ר"ת יודי"ן ההי"ן אלפי"ן ובמלת שלמא תכוין שהוא היסוד המגולה דאבא הנקרא שלום כנודע עכ"ל. ובסידור רבינו הרש"ש במקום המגולה נקיט העודף והכל עולה בקנה אחד:
פרק יד
הטעם שאומרים אחר תורה שבכתב קדיש יהא שלמא ואחר תורה שבע"פ קדיש ישראל ועל רבנן, מפני כי תורה שבכתב היא בחינת שם הוי"ה ב"ה הנקרא בשם שמים, ולכן אומרים יהא שלמא רבא משמיא ולפי מ"ש לעיל מזה בס"ק י"ב כי שלמא רבא הוא יסוד דאבא הנגלה, אתי שפיר הטעם בזה מפני כי תורה שבכתב נכתבה ע"י משה רע”ה שהיא בחי' יסוד דאבא דלכן נתנה התורה שבכתב על ידו. אבל תורה שבע"פ בנויה ומיוסדת על פסוקים של תורה שבכתב והיא עצמה בחינת שם אדנ"י בחיבורו עם שם הוי"ה בסוד השילוב ולכך היא בנויה ע"פ תורה שבכתב ומחוברת עמה יחד, ולכן אומרים אחריה קדיש על ישראל ועל רבנן כי ישראל רמז לשם הוי"ה הנקרא ישראל ורבנן רמז לשם אדנ"י ולכן אומרים בו חנא וחסדא ורחמי מן קדם מריה דשמיא וארעא, והיינו סוד חיבור הוי"ה אדנ"י כי שמיא הוא שם הוי"ה וארעא שם אדנ"י:
ואמר תלת מלי חנא וחסדא ורחמי כנגד בני חיי ומזוני, והיינו חנא בני כמ"ש בהם לשון חנינה דכתיב הילדים אשר חנן אלהים את עבדך, וכן אמר אלהים יחנך בני, וחסדא חיי כי חסד מספר ע"ב שהוא בחכמה. וגם אותיות חסדא עולים מספר חכמה. וידוע כי חיים הם מחכמה בסוד והחכמה תחיה בעליה, ורחמי הם מזוני שנמשכים לקו הרחמים מן קו הגבורה הסמוך לו, בסוד מ"ש רז"ל למה נקראו גבורות גשמים מפני שיורדים בגבורה, וארז"ל בגמרא דתענית גשמים היינו פרנסה ודוק:
פרק טו
כתב רז"ל בשער הכונות בסוף דרוש א' של ענין פורים וז"ל, כשישראל עונין קדיש ואומרים אמן מקבלים אז הארה משני אל אחד של ז"א שהוא רחום וחנון, ואחד מא"א שהוא מי אל כמוך ופירושו אל של אריך מאיר באל של ז"א ואז ז"א (התפארת) מאיר בנוקביה (המלכות) פב"פ לפי כי אל' הוא בפנים, והארה הנז' הוא בעניית אמן, ולכך אמר דוד הע"ה מלא פניהם קלון ס"ת אמן, כי מאחר שהם לא האירו באמן את שני אל, אחד של אריך (כתר) ואחד של ז"א (תפארת) מלא פניהם קלון שלא רצו לקבל מן אל' העילה קפ"ה במלואו והיה להם קלון שעולה ג"כ קפ"ה עם הכולל. ויבקשו שמך ה' פירוש כי שמך הוא המלכות שנקראת שם שהוא אדנ"י והוי"ה שעולים אמן, עכ"ל:
פרק טז
כתב מרן ז"ל בסי' קכ"ד יענה אמן אחר כל ברכה ויכוין בלבו אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה:
וכתב הרב שלמי ציבור דף פ"ה ע"א דהחסיד הרב של"ה כתב וז"ל וכונת אמן יש פנים שונות כמו שהברכות הם נחלקים, כגון ברכת המצות כל מקום שהנוסח אשר קדשנו במצותיו שכונת הברכות האלו הוא שאנחנו מברכין להשי"ת על הטוב אשר גמלנו שקדשנו במצותיו הקדושים, אז העונה אמן צריך לכוין כנז' אמת השבח הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה. ואחר ברכת השיר והשבח וההודאה לו יתברך כגון ברכת אלהי נשמה וכן ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל וכיוצא יכוין העונה אמן פירושו אמת היא הברכה וההודאה שבירך והודה המברך על כל הטוב אשר גמלנו ואני מודה ומאמין בזה. אמנם ברכות השאלות והבקשות והתחינות ואמן שאחר הקדיש שהוא הפלה ובקשה ודומיהן יכוין העונה אמן לשני הכונות שאמת היא ההודאה והשבח ושיאמנו דברי המבקש והמתפלל. ואי אפשר לשנות ולכוין אחר ברכת השבח יהי רצון שיאמנו דברי המשבח דהו"ל ככופר בעיקר יכמסתפק ח"ו אם השבחים הם בו ית"ש וכן אם עונה אחר התפילות ובקשות והקדיש שאמת היא התפלה והבקשה והברכה שאמר המברך היא ככסיל באולתו. על כן יכוין האדם לשמוע אל הברכה ואל התפלה לדעת באיזו ברכה הוא הש"ץ אם מתפלל אם משבח כדי שיוכל לענות אמן בכונה עכ"ל השל"ה ז"ל ולפ"ז האמן דאחר ג' ברכות ראשונות ואחר ברכת ההודאות ושים שלום צריך לכוין אמת הוא השבח. ואחר ברכת אתה חונן וסלח לנו וראה נא בענינו ורפאנו ושמע קולינו יכוין שני הפירושים יה"ר שיאמנו וכו' ואמת הוא השבח. ואחר שאר ברכות דאמצעיות ורצה יכוין כונה אחת בלבד יה"ר שיאמנו וכו' וכ"כ הב"ח והמג"א ודברים נאותים הם, עכ"ל השלמי ציבור:
ועתה אוסיף לפרש המקומות בפרטיהן ואחזור ואשנה האזהרה בהם, כי ענין זה יש בו צורך מאד והכלל העולה הוא כי בברכות השבח כונת אמן היא אמת וכו' כאמור לעיל. ובברכות של המצות שמברך אקב"ו יכין באמן שהוא ר"ל אמת, כלומר שמאמין שכך הוא האמת שצינו השי"ת לעשות כך כדי לקדשינו במצותיו ובאמן אשר על ברכות הנהנין יכוין באמן כלומר אני מאמין שהוא בורא זה והוא מהולל בכך, ועל תחינות ובקשות יכוין באמן שהוא ר"ל כן יה"ר. ואם יכוין באמן של ברכת השבח שהוא ר"ל כן יה"ר הרי זה כמחרף ח"ו כמ"ש האחרונים ז"ל, אלא יכוין שהוא ר"ל אמת ויש ברכה שיש בה שבח ובקשה כמו ברכה של אתה חונן יכוין באמן שלה בשתי משמעות הנז' כלומר אמת שהוא חונן הדעת וגם יה"ר שיחננו דעת ובינה באופן שצריך ליזהר בכל מקום שיענה אמן שיכוין במשמעות של אמן כפי ענין הברכה שעונה עליה אמן:
ועל כן בברכות של העמידה בברכה ראשונה של מגן אברהם יכוין באמן שהוא ר"ל אמת, ובברכה של מחיה המתים ג"כ יכוין באמן שהוא ר"ל אמת. וכן בברכה של האל הקדוש יכוין ר"ל אמת, ובברכה של חונן הדעת יכוין באמן שפירושו אמת וגם כן יהי רצין כדאמרן ובברכה של הרוצה בתשובה יכוין אמת וגם כן יהי רצון שתחזירנו בתשובה שלימה, וכן בברכה של המרבה לסלוח ג"כ יכוין פירושו אמת וגם כן יהי רצון ע"ד הנז"ל, וגם בברכה של גואל ישראל ג"כ יכוין פירושו אמת, וגם כן יהי רצון שימהר לגאלינו גאולה שלימה. וכן בברכה של רפאנו ג"כ יכוין אמת וכן יהי רצון וכן בברכת מברך השנים ג"כ יכוין בשתים הנז' וכן במקבץ נדחי עמו ישראל, וכן בברכת השיבה וברכת למינים ולמלשינים אל תהי תקוה וברכת על הצדיקים וברכת תשכון וברכת את צמח דוד וברכת שמע קולינו וכן במחזיר שכינתו לציון בכל אלו יכוין בשתים הנז', אבל בברכת ולך נאה להודות יכוין באמן שפירושו אמת, ובברכת המברך את עמו ישראל בשלום יכוין בשתים הנז' וכשהוא צריך לכוין בשתים הנז' וכשהיא צריך לכוין בשתים אל יאמר בפיו אמן ואמן אלא יאמר בפיו אמן אחד שהוא ר"ל אמת ויכוין בלבו אמן שני בכונה השניה:
ובקדיש באמן של יתגדל ויתקדש שמיה רבא יכוין באמן פירושו אמת, כי כאן יש שבח דיקא אבל באמן של ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה יכוין פירושו כן יהי רצון וכן בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן יכוין פירושו כן יהי רצון, אבל באמן של ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך הוא יכוין פירושו אמת וכן דאמירן בעלמא ואמרו אמן יכוין פירושו אמת, ושאר אמנים של על ישראל ויהא שלמא יכוין פירושו כן יהי רצון:
פרק יז
באמן יכוין שעולה מספר צ"א כמספר שני שמות הוי"ה אדנ"י ורק באמן דקדשים יכוין שילוב א"י ד"ה נ"ו י"ה ששם אדנ"י קודם לשם הוי"ה אבל אמן דהמצות והנהנין ואמן דתפלה והעמידה יכוין שילוב י"א ה"ד ו"נ ה"י שאותיות שם הוי"ה קודמין לשם אדנ"י וכמפורש בשער הכונות דף מ"א ע"ד ומ"ב ע"א הטעם והסוד שיש בזה ע"ש:
פרק יח
לא יענה אמן חטופה דהיינו קודם שיסיים המברך ולא קטופה דהיינו שמחסר קריאת הנו"ן שאומר אָמֵ או שאומר אָמֵנִי שקורין הנו"ן דגושה ובציר"י או בסגו"ל: ולא יענה אמן יתומה לא מבעיא שאינו יודע איזה ברכה הוא מברך אע"ג ששמע אחרים עונים אמן אלא אפילו שיודע איזה מברך הש"ץ מאחר שלא שמעה לא וענה אמן אחריו דהוי אמן יתומה, וכתב מור"ם ז"ל דיש מחמירין לומר דאפילו אין זה העונה מחוייב באותה ברכה אם אינו יודע באיזה ברכה קאי הש"ץ לא יענה אמן:
וכתב עוד שם שאם בעוד האדם מתפלל סיים ש"ץ הברכה וקודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הציבור סיים זה תפלתו עונה עמהם אמן:
פרק יט
כתב בש"ץ דף פ"ד ע"ג דכתב בכנה"ג בשם שה"ג מאן דעייל בבי כנישתא ואשכח ש"ץ ביהא ש"ר אע"ג דלא שמע קדיש דמעיקרא כלל עני בהדיה ציבורא. וכן כתב הרב ספר המפה סוף סימן קכ"ד שאפילו אם לא שמע הברכה כלל רק שמע צבור עונין אמן ויודע על איזו ברכה קאי יענה אמן עמהם וכן בקדיש וקדושה וברכו, אבל הב"ח ז"ל כתב בכל זה דנקטינן לחומרא לכתחלה דאין עונין אמן יתומה אפילו אינו רוצה לצאת באותה הברכה, כגון שכבר התפלל ואפילו יודע איזו ברכה הוא אומר אלא שלא שמע הברכה כלל ולא שרי לענות אמן יתומה אלא בקריאת ס"ת דאפילו אינו יודע איזו ברכה הוא אומר ואפילו שלא שמע הברכה כלל עונה אמן. וכן כל כיוצא בזה שהמברך נהנה והלה שאינו נהנה אינו מחוייב בה יכול לענות אמן יתומה אפילו אינו יודע איזו ברכה הוא אומר ואפילו לא שמע עכ"ד:
ברם הרב המגיה שם כ' שהרב מג"א ז"ל לא הבין כן בדעת הב"ח וס"ל דהב"ח כתב להחמיר אפילו אינו מחויב באותה ברכה דכל שאינו יודע איזו ברכה אומר אין לו לענות אמן בכל ברכה שיהיה ואפילו ברכת הנהנין ולא שרי בברכת הנהנין או בהיכא שכבר התפלל ויצא י"ח אלא דוקא אם הוא יודע איזו ברכה הוא אומר, וכן הסכמת הרב מאמר מרדכי עכ"ד ע"ש:
ולענין הלכה בדין אמן יתומה דחמיר דארז"ל יהיו בניו יתומים בר מינן, יש להחמיר בהיכא דאינו יודע איזו ברכה הוא אומר בכל גוונא אפילו בברכה שאינו מחוייב בה. ומצאתי כתוב תקנה בענין אמן יתומה בהיכא שאינו יכול לענות אמן משום דהוי אמן יתומה שיאמר במקום אמן ג' תיבות אלו אל מלך נאמן ויכוין שהוא ר"ת אמן וכן יעשה מי שאזניו כבדות ואינו שומע הברכות של החזרה וכיוצא מן החזן כלל ורק הוא מרגיש ויודע שהחזן מסיים הברכה שיאמר אל מלך נאמן ויכוין שהוא ר"ת אמן ומחמת אונסו יועיל לו זה במקום אמן:
פרק כ
יזהר האדם לענות אמן בסיום הברכה תכף ואם החזן מאריך בניגון של ואמרו אמן יאמר הציבור אמן מיד, כי הניגון הוי הפסק ולא יענה אמן קצרה אלא ארוכה קצת כדי שיעור שיוכל לומר אל מלך נאמן ולא יאריך בה יותר מדאי וכמ"ש מרן ז"ל:
פרק כא
אם החזן האומר קדיש כשסיים הברכה ותכף ומיד קודם שיענו הציבור אמן התחיל הוא בברכה שאחריה, לא יענו הציבור אמן והעונש על החזן האומר הקדיש וכנז' בחס"ל:
פרק כב
האומר קדיש ברכו לא יהפוך פניו מן הצד שאומר הקדיש נגדו, אלא עד שיסיים לומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד וכנז' בחס"ל:
פרק כג
מי שאזניו כבדות ולא שמע ברכו מן האומר קדיש אלא שמע מן הקהל עונים ברוך וכו' עונה הוא אחריהם אמן, כן הוא סברת המג"א בסי' נ"ז. אמנם הרב אליה רבא ס"ל אם שמע מהקהל עונים ברוך וכו' עונה עמהם ורק אם לא שמע מן הקהל אלא שמע מן האומר הקדיש כשחוזר לומר ברוך ה' המבורך ל"ו לא יענה עמו אלא יאמר אמן, ופירוש אמן זה הוא ר"ל אמת וכן צריך להורות:
פרק כד
כתב הרב מנחת אהרן ז"ל בכלל י"ב אית ג"ל. טוב והגון לאדם ליזהר בכל יום לענות ברכו בצבור, שאם אינו עונה אין נשמתו מתוקנת ביום ההוא כמ"ש במדרש רות וכו'. ושם הביא לשון הזוהר פרשת בלק וז"ל אינן דיתבי לתתא אמרי ברכו את ה' מאי ברכו משיכו דכל ברכאן בגין דאינון צריכין לאמשכה עלן להאי את ובה ניעול לגבי מלכא לאתחזאה אנפוי וע"ד אמר דוד אני בצדק אחזה פניך וע"ד שירותא דצלותא ברכו את ה' וכו'. וכיון דאינן משכן להאי את עלנא אית לן למימר צלותא ולשבחא, ובגין כך אסיר לברכא לבר נש עד לא יצלי צלותא והמשיך על רישיה להאי את וכו' ובג"כ למלאכי עילאי כתוב ברכו ה' ואינן את לאיתוספא עכ"ל:
פרק כה
כתב בספר מגן גבורים להגאונים מהר"ם ומהרי"ש ז"ל באלף המגן סי' מ"א ס"ק י"א כשם שאסור לקרות ק"ש תוך ד' אמות של קבר כן אסור לומר קדיש תוך ד' אמות של קבר אלא ירחיק ארבע אמות כנז' בש"ך יו"ד סי' שס"ז סק"ג בשם מהרש"ל וב"ח וכן מצאנו בשם הגאונים בשו"ת הנקרא שערי צדק שער ד' סי' ט' בשם רבינו מתתיהו גאון ז'"ל וז"ל הלכתא אין אומרין יתגדל בבית הקברות אא"כ מרחיק ד' אמות כמו בק"ש ע"כ. ולכן נוהגים פה עיר בגדאד יע"א כשמלוין המת אומרים כל הקהל קדיש אחר ההקפות והברכה רחוק כמה אמות מבית הקברות, וכשהולכין בערב ר"ה וערב כפור לבית הקברות אומרים תפילת בית עלמין ואחריה קדיש רחוק כמה אמות מבית הקברות, אבל ההולך על קבר אביו או אמו וכיוצא נוהגין לומר על הקבר פסוקי תורה למנוחת המת ואומרים קדיש על הקבר, יען כי כיון שאומרים כל זה למנותת המת אין בזה חשש וכן עמא דבר. ודרכינו כשאנו מספידין בבית הכנסת על חכם בפניו ואומרים דרשה ג"כ אין לובשין טלית אע"פ שעומד הספדן והדרשן על הבימה רחוק הרבה מן הארון של המת, אבל אומרים קדיש אח"כ כיון שכל הדרשה והקדיש אומרים למנוחת הנפטר לית לן בה ויה"ר בלע המות לנצח ומחה אלהים דמעה מעל כל פנים ונזכה לחיים ארוכים וטובים ושלום אמן כן יהי רצון:
פרק כו
אסור להגות שם הוי"ה באותיותיו ככתוב ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל דאפילו במלואו כזה יו"ד ה"י וי"ו ה"י אסור להגות, וכתב הגאון חתם סופר בח"מ בהשמטות סי' קצ"ב דף ע"ב ע"ג וז"ל דאפילו להגות השם במלואו נמי איכא איסורא ובאמת העולם נזהרים ואומרים יו"ד ק"י וי"ו ק"י עכ"ל, ואנחנו נזהרים לומר יו"ד כ"י וי"ו כ"י והכל אחד. וכתבתי בס"ד במ"א דשרי לומר אות יו"ד ואות וי"ו ואות ה"י דכיון שמוסיף תיבת ואת בכל אות ואות אין זה בכלל קורא השם ככתבו:
פרק כז
על מ"ש מרן ז"ל בסי' ה' הוסיף הגאון ר"ז בש"ע וכתב וז"ל כשיזכור השם יכוין פירוש קריאתו באל"ף דל"ת לשון אדנות שהוא אדון הכל ויכוין עוד פירוש כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הוי"ה שהוא היה הוה ויהיה, אבל במקום שגם כתיבתו הוא באל"ף דל"ת אין צריך לכוין אלא שהוא אדון הכל: