אור ברסלב

עוד יוסף חי; הלכות· רבי יוסף חיים מבגדאד

וארא

שמות

פרק א

בענין ק"ש כתבתי בסה"ק בן איש חי דברים יקרים המפורשים בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות, וכאן אכתוב איזה דברים אשר לא כתבתי אותם שם, והוא כי מפורש בדברי רבינו ז"ל שם בדף כ"א ע"ג באזהרות שקודם שמע וז"ל, קודם שתאמר שמע ישראל תסגיר שני עיניך ביד ימינך ותכוין למ"ש בסבא עולמתא שפירתא דלית לה עיינין דקאי על רחל וכו' ע"ש. משמע דקפיד רבינו ז"ל על השמת יד ימין על עיניו ולא סגי בהסגר עינים בלבד ולכן בני אדם שדרכם לסגור עיניהם ואין מניחים ידים שלהם על העינים טועין הם וכ"כ בספר פרי עץ חיים כשתאמר שמע תסגור עיניך ביד ימינך וכו' וכן כל הנוגע לתיקון רחל צריך לומר בעינים סגורות ע"כ ע"ש:

והנה נודע כי מנהגן של ישראל כשקורין שמע וסוגרין העינים ביד ימין אם הוא בשחרית שלובשין טלית מכסין הפנים בטלית ומניחין יד ימין על עיניהם למעלה מן הטלית, ודבר זה לא נתבאר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות אך ודאי מנהגן של ישראל תורה הוא וצריך כל אדם לעשות כן:

וגם בהשמת היד על העינים לא נתבאר הטעם בדברי רבינו האר"י ז"ל, ואנא עבדא אמרתי דידוע דחמשה אצבעות יד ימין הם חמשה חסדים וחמש אצבעות יד שמאל הם ה"ג, וכמ"ש רבינו ז"ל בשער הכונות דף ע' ע"ג בערבית ליל שבת וכן כתב ג"כ בדרוש הציצית דף ה' ע"א דחמשה אצבעות הימנים הם החסדים וחמש אצבעות השמאלים הם הגבורות וכו' וסדר האצבעות הוא כך גודל חסד אצבע גבורה אמה תפארת קמיצה נצח זרת הוד, וכתב עוד רז"ל בשער הכוונות בשינוי התפילות דף נ"ט ע"ג וז"ל, ולכן הכתוב יחס העינים בלאה דכתיב ועיני לאה רכות אמנם ברחל הזכיר היופי כמ"ש ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה, ולא בלאה והטעם הוא לפי שלאה היא למעלה במקום כסוי האורות, אבל רחל היא למטה מן החזה אשר שם הוא גילוי אורות החסדים בתוך ז"א כנודע, כי שם נסתיים יסוד דאמא המלביש ומכסה החסדים, ואז אורות ההם המגולים מאירים בה ומייפים אותה, הרי נתבאר טעם סגירת העינים. וסוד עצימת העינים נרמז במ"ש בסבא דמשפטים דף צ"ה ע"ב ומהו עולימתא שפירתא דלית לה עיינין עכ"ד ע"ש, נמצא הטעם הוא כמבואר ואין צריך להאריך בו, ומה שמכסין בטלית הוא לחבוב מצוה ולעורר ולישב ולכונן הכונה יותר:

פרק ב

כתב עוד רז"ל בשער הכוונות דף כ"ב ע"ג טעם גודל חומר הק"ש מהתפלה, כי הנה רשב"י וחביריו שהיתה תורתם אומנתם לא היו חוששין להתפלל בזמנה, אבל כשהיה מגיע זמן ק"ש היו נזהרין מאד לקרות ק"ש בזמנה דהיינו פסוק ראשון של שמע ישראל כי בו הוא סוד זווג או"א. אבל שאר הק"ש הוא תיקון אל רמ"ח איברים כמשי"ת בס"ד. וזהו הטעם שצריך למסור נפשו בארבע מיתות ב"ד כשאומר אחד, מה שאין כן בעמידה, ומן הראוי היה לקום מעומד בעת הק"ש להיות סוד זווג עליון דאצילות אבל להיותינו עתה עדיין בעולם הבריאה אין אנחנו חייבין לאומרה מעומד כמו תפלת י"ח לפי שאז אנו בעולם האצילות, אבל עתה בק"ש שאדרבה להיותו זווג עליון ונעלם מאד אין בנו כח לעוררו בהיותינו למעלה בעולם האצילות אלא בהיותינו למטה בעולם הבריאה, ולכן אין אנחנו צריכין לקרות ק"ש בעמידה. וזהו טעם סברת ב"ה שאמרו כל אדם קורא כדרכו בין עומד בין יושב, ולכן אנו צריכין לומר פסוק שמע ישראל שהוא מפסוקי תורה שבכתב בעולם הבריאה לפי שפרשת שמע אינה אלא באצילות. אמנם נעשה הזווג הזה ע"י התעוררות מ"ן דהיכל אהבה שבבריאה. ונמצא כי סוד ק"ש הוא לזווג את או"א ולתת מוחין לזו"ן ואלו המוחין ירדו עד מקום היכל אהבה שבבריאה ואז תוכל המלכות לעלות בעולם האצילות להעשות פרצוף גמור מעשר ספירות עכ"ל:

עוד כתב רבינו מהרח"ו ז"ל בנוסח התפלה בשער הכונות דף נ"א ע"ג וז"ל בשמע ישראל יסגור עיניו ביד ימינו עד שישלים בשכמל"ו. וכשיגיע אל וקשרתם לאות על ידך ימשמש בתפלה של יד. והיו לטוטפות בין עיניך ימשמש בתש"ר וכן כשיגיע אל וקשרתם אותם, וכשיגיע אל ויאמר שהוא פ' ציצית תקח ראשי חוטי הד' ציציות ביד ימין ושרשם הנאחזות בכנפי הטלית יהיו ביד שמאל ותניחה כך נתונה על הלב בצד שמאל וכל עוד שאתה אומר פ' ציצית תהיה מביט ומסתכל בציציות ההם. וכשתגיע אל וראיתם אותו תעבירם ע"ג עיניך ותנשקם וכמ"ש בתשובות הגאונים ובספר עמודי גולה הנקרא סמ"ק שזו היא א' מן רמ"ח מצות עשה שיסתכל בציציות. וכשתגיע אל ודבריו חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים לעד הנה במלת לעד תנשקם ותעבירם נגד עיניך ותסירם מידך שישתלשלו למטה כדרכם וכו' עכ"ל:

והנה בפשט הפסוק הזה של שמע ישראל נתבאר בכונתו כמה אופנים והכונה הפשטית העקרית היא זו דארז"ל פסוק שמע ישראל יש בו ב' דברים שהם א' קבלת מלכות שמים, והב' יחוד השי"ת ונודע כי קבלת מלכות שמים היא בה' אלהינו והאמונה ביחוד השם היא בה' אחד, וכתב בבית דוד והביא דבריו בש"ץ שבזה ניחא מה שמזכיר שם הוי"ה ב"פ לפי שהם ב' דברים והדרך הוא להזכיר על כל דבר שהוא בפני עצמו את השם בפ"ע כמו ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך. וכן ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו, ומלת שמע יש בה שני משמעות הא' לשון קבלה וא' לשון הבנה והשכלה כמ"ש רז"ל שמע כלומר הבן. והכי קאמר שמע ישראל כלומר קבל והבן דברים אלו, והם הא' כי ה' הוא אלהינו וזהו קבלת מלכות שמים שאנחנו מקבלים אלהותו יתברך עלינו שבזה נהיה חייבים לקיים כל מצות וגזרות שגוזר ומצוה אותנו והב' שנאמין שהסי"ת הוא אחד שהוא לבדו בלי שום שיתוף ברא והמציא כל המציאות של עולמות העליונים והתחתונים:

ואותיות ע"ד של סוף שמע ושל סוף אחד שהם כתובים אותיות גדולות המה רמז לעדות שכל אחד מאתנו הוא עד המעיד על שני דברים אלו הנז"ל אמנם ע"פ הסוד נתפרש בשער הכונות טעמים אחרים על אשר נכתבו אלו אותיות גדולות. וכתבתי בסה"ק בן איש חי שצריך הקורא לציירם במחשבתו בצורת אותיות גדולות:

וכתב בש"ץ דף צ"ד אות ט' שכתוב בספר החסידים י"ח שאם לא קרא פסוק ראשון בכונה יחזור ויקרא אותו בלחש אבל לא בקול רם שנראה כשתי רשיות ח"ו וכ"כ הב"ח. והט"ז כתב שימתין איזה זמן ואח"כ חוזר וקורא שאין משתקין אותו אלא בשני פעמים רצופות (שיעור שהיה בעלמא כתבו הפוסקים שהוא שיעור מהלך כ"ב אמה) וכתב המג"א ז"ל שאם נזכר לאחר שסיים שלא קרא פסוק ראשון בכונה צריך לחזור לראש דהוי כמי שלא קרא פסוק ראשון כלל עכ"ל:

גם פסוק בשכמל"ו אם לא אמרו בכונה צריך לחזור, וכמ"ש הלבוש ז"ל ודלא כהב"ח וכ"כ מרן ז"ל סימן ס"ו ששוה פסוק בשכמל"ו לפסוק שמע ישראל שלא יפסיק כלל בהם אם לא מפני שירא שמא יהרגנו. והגאון חיד"א ז"ל במחב"ר כתב בשם הרמ"ע ז"ל שאין לפסוק באמצע פסוק ראשון כלל ולא באמצע בשכמל"ו, אבל בין ב' פסוקים אלו דינו כאמצע פרק ע"ש:

ומ"ש לעיל בשם רבינו ז"ל שצריך להניח יד ימינו על עיניו כשאומר פסוק שמע ופסוק בשכמל"ו, הנה אם הוא איטר ג"כ יניח יד ימין כל אדם ולא יניח שמאלו שהיא חשיבה ימין דידיה:

וגם הסומא בשני עיניו נמי יניח יד ימינו על עיניו בפסוקים אלו, וכן יעביר הציציות על עיניו במקום שאמרנו שצריך להעביר, ודלא כמ"ש יד אהרן בשם ש"י דסומא לא יעביר על עיניו משום דמחזי כחוכא ואיטלולא דכתב בש"ץ דף צ"ז ע"ד דשפיר קאמר לפי פשוטן של דברים, אמנם לפי מ"ש הרב זלה"ה שם בספר הכונות בסוד ההסתכלות והעברה ע"ג העינים נראה דפקח או עיור כולם שוים בזה, ואדרבה אפשר דהסומא צודק יותר לענין זה עכ"ד. וכשיאמר הסומא וראיתם אותו יצייר הציציות בלבו בתוארם ומראיהם של חוטי הלבן ועמהם חוט מראה התכלת. ואם הוא סומא מבטן אמו שאינו יודע לצייר מראות לבן ותכלת כיון שלא ראם מימיו יהרהר בלבו תיבת לבן ותיבת תכלת כי קריאה של התיבות יוכל להרהר בה ויועיל קצת בזה:

ודע דהנכון הוא שיאמרו הציבור כולם ביחד פסוק שמע ישראל בקול רם משום ברוב עם הדרת מלך אבל פסוק בשכמל"ו צריכין להזהר לאומרו בלחש, וגם הקורא ביחיד יזהר לומר פסוק שמע ישראל בקול רם ורק פסוק בשכמל"ו יאמר בלחש, ויש אנשים שאומרים שמע בלחש כמו מדרגת הלחש של בשכמל"ו וטועין הם בזה ועיין שלמי ציבור דף צ"ה ע"ד וגם בדברי המגיה שם:

פרק ד

אע"ג דצריך לומר בשכמל"ו בק"ש בלחש, מ"מ אם לומד משנה דיומא ומגיע להלכה דכתיב בה ועונין בשכמל"ו יכול לומר בשכמל"ו בקו"ר כמו שלומד המשנה בקול, כיון דהוא אומר דרך לימוד הורה אין פחד בזה כי לא יתקנאו המלאכים אלא אם אומר אותה דרך שבח ויחוד כאשר אומרים, דארז"ל משה רע”ה כשעלה למרום שמע שבח ויחוד זה מן המלאכים ולימדו לישראל ולכך צוה שיאמרו אותו בלחש שלא ירגישו המלאכים ויתקנאו, וכנז' בספר הלבוש ז"ל, ועל כן ה"ה אם אומר אדם איזה דרשה או רמז בפסוק זה של בשכמל"ו יכול לאומרו בקול כיון שאומרו דרך לימוד תורה, וראיה לזה ממ"ש דאסור לקרות פסוק שמע ישראל ב"פ ואפ"ה אנחנו קורין הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום ואומרים אותו ב"פ בזא"ז, אלא ודאי כיון דאינו אומרו בשביל תיקון ויחוד אלא קורא בתורה אין חשש ולכן ה"ה הכא נמי אם אומרו דרך לימוד תורה לית לן בה. וכה"ג מצינו נמי בקריאת י"ג מידות דאם קורא אותם היחיד בטעמים כקורא בתורה שפיר דמי וה"ה הכא:

מיהו אם בירך ברכה שאינה צריכה דאמרו תקנתיה לומר אחריה בשכמל"ו, ודאי צריך לומר אותה בלחש יען כיון דהוא אומרה לתקן עונו בזכירת ש"ש ודאי אומרה דרך שבח ויחוד. וכן אחר אומרו פסוקים של אנא בכח בכל יום בקרבנות אחר אביי הוא הוה מסדר וכו' יאמר אותה בלחש כי אומרה דרך שבח ויחוד וכן רשום במחזורים לאומרה בלחש:

פרק ה

נשים אע"ג דפטורין מן ק"ש מפני שהיא מ"ע שהזמן גרמא חייבין מדינא בקבלת מלכות שמים, על כן חייבין לפחות לקרות פסוק ראשון ונכון ללמדם ג"כ פסוק בשכמל"ו ועיין בש"ע סי' ע' וב"ח ומגן גבורים ושאר אחרונים ז"ל:

פרק ו

קטן אע"פ שלא הגיע לחנוך משיודע לדבר חייב אביו ללמדו פסוק שמע ישראל כדי שבעת שיגיע לחנוך ידע לקרות כל הק"ש, וכנז' במרדכי ז"ל ועיין מגן גבורים בשלטי הגבורים סי' ע' סק"ג:

פרק ז

כתב הרב מנחת אהרן כלל י"ג אות כ"ו יקרא כל האותיות בשלימותן במבטא, ויזהר שעל ידי מהירות לשונו לא יבלע אפילו אות אחת שלא יהיה בכלל הרצים יצאו דחופים בדבר המלך. ובזוה"ק אמרו שאלו שאינם זהירים בזה הם מזרעו של עשו שאמר הלעטני נא. ולפיכך יתן ריוח בין הדבקים ומתוך כך הנה שכרו אתו, כמאמר רז"ל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גהינם:

וכבר כתב מרן ז"ל כל ההפסקות הראויות והם ז"ך ונקי, דהיינו שיאמר שמע ישראל ויפסוק, ה' אלהינו הפסקה אחרת, ה' אחד ויפסיק בינו לבשכמל"ו דפסוק ראשון הוא עיקר עול מלכות שמים, ולכן אין לחבר אותו עם בשכמל"ו, ויפסיק בין תיבת ועד לתיבת ואהבת שמשם ואילך קבלת עול מצוות, וכן בכל לבבך יפסיק דלא תבלע אות למ"ד ראשונה. וכן מצוך היום ויפסיק דלא לשתמע היום על לבבך ולא למחר, וכן על לבבך יפסיק משום הבלעת למ"ד ראשונה. ויפסיק מעט קודם והיה אם שמוע שעיקר קבלת עול מלכות שמים בפרשה ראשונה ומכאן ואילך קבלת שאר המצות. מצוה אתכם היום יפסיק דלא לשתמע כדלעיל היום ולא מחר. בכל לבבכם יפסיק שלא יבלע למ"ד ראשונה. ונתתי עשב בשדך יפסיק משום הבלעת ב' ראשונה. וחרה אף יפסיק דלא ישמע וחרף ח"ו. ואבדתם מהרה יפריד בין השני אותיות מ"ם אשר בסוף התיבה ובראש התיבה שלא תבלע אחת מהן. ושמתם את יפסיק דלא לשתמע מת ח"ו. על לבבכם יפריד גם כאן כדלעיל. וקשרתם אותם יפריד דלא לשתמע מותם. וכן בין אותם לאת. אשר נשבע יפריד לבאר ע' של נשבע דלא לשתמע ה"א ח"ו. על ציצית הכנף פתיל יפריד בשביל שני אותיות פ' שלא תבלע אחת מהן. וראיתם אותו וזכרתם את יש כאן שתי הפסקות מהטעם הנז"ל. ועשיתם אותם יפריד גם כאן מטעם הנז' ועשיתם את גם כאן יפריד כדלעיל. אשר הוצאתי אתכם מארץ יפריד בין שתי אותיות מ"ם. הרי לך כ"ה הפסקות ולמען תשמע יפה זיי"ן של תזכרו וזיי"ן של וזכרתם שלא יראו כאומר תשכרו ושכרתם, יש ליזהר לבארם יפה כשמוציא אותם בפיו. א"כ בין הכל הם ז"ך כמ"ש עכ"ד:

פרק ח

כתב בשלמי צבור דף צ"ו ע"ד וז"ל ואשריו לאדם שמדקדק לקרותה כמשפטה וכבר אמרו בז"ח פרשת אחרי מות דכל איש שיקרא ק"ש כדקא יאות כל מלה ומלה שמשפיע בכל אבר דיליה ואם לא יקרא ק"ש כדקא יאות ביממא ובליליא כל אבר ואבר דיליה יתמלא מרוח רעה ומכל מילין ומרעין בישין דעלמא ע"כ:

וצריך אתה לדעת ולדקדק באותיותיה כמונה מרגליות לפי שבפרשה ראשונה דואהבת יש מ"ב תיבות ובפרשת והיה אם שמוע עד ושמתם ע"ב תיבות, ומן את דברי עד סוף הפרשה עם ה' אלהיכם אמת ע"ב תיבות. וז"ל הז"ח דף ל"ח ע"א ע"ב היכלין אינון מרוקמין שבעה גוונין וכל אינש דקרא שמע דע"ב שמהן כדקא יאות ירית לון ואעילו ליה לשבעים דרגין ובהון ע"ב חלונות. וכל אינש דקרא שמע שמא דע"ב תיבין כדקא יאות ירית לון ואחזיאו ליה חמשין מרורין אחרינין מרוקמין שבעה גוונין. וכל בר נש דקרא ק"ש שמא דחמשין תיבין מן את דברי אלה עד על הארץ ירית לון ואחזיאו ליה ע"ב מדורין אחרינין מרוקמין. וכל בר נש דקרי ק"ש שמא דע"ב בפרשת ויאמר וכו' יעש"ב באורך כמה היכלות שכל מי שמדקדק באותיות ק"ש ליתן ריוח בין הדבקים שם שכרו. וכן בהפכו בענשו האריכו שם. ולכן האוהב נפשו יהיה זריז ונשכר עכ"ל:

פרק ט

עוד כתוב בש"ץ דף צ"ז ע"א וז"ל כתב הט"ז סימן ס"ד דאם טעה בפרשה שאינו יודע היכן טעה שחוזר לראש הפרשה, היינו אף בפרשה ראשונה מיהו אינו חוזר ומתחיל שמע ישראל דהא לחד פירושא הוי איסור לומר הפרשה ולכופלה אלא מתחיל ואהבת:

ובסי' ס"א פסק מרן דכשקורא ק"ש על מטתו מותר לקרות ק"ש כל הפרשה ולחזור ולקרותה וי"א שגם בזה יש ליזהר מלומר פסוק ראשון ב"פ. והרב מג"א כתב שם שאף המתיר לא התיר אלא רק על מטתו כדי להשתקע בשינה מתוך ד"ת אבל במקום אחר אסור לקרות הפרשה ב"פ עכ"ל:

מיהו אם הוא קרא שמע והרגיש שלא כיון בפסוק ראשון דקי"ל דלא יצא י"ח וצריך לחזור ולקרות אז קורא כל הפרשה כולה של ואהבת כיון דהוא לא י"ח בראשונה הו"ל כאלו לא קרא כלום:

פרק י

כתב הרב פתח הדביר ז"ל סי' ס"א ס"ק י"ג וז"ל מרן ז"ל בב"י בשם הכלבו והסמ"ק ז"ל דאם כפל כל הפרשה כולה מפסוק ראשון ואילך אין להקפיד, וכ"כ בא"ח בפשיטות בלי חולק. אך הרב ערך השונחן והרב מאמר מרדכי ז"ל הביאו משם הרב המאירי ז"ל דגם אם כופל משם ואילך פ' פ' אף ביחיד יש בו חשד שהרי אין צריך לחזור והוא הפך משמעות כל הפוסקים וכו'. אכן נראה דע"כ לא קאמר הרב המאירי ז"ל דאיכא חשד אלא משום דאיכא טעמא רבה כיון דאפילו אם לא כיון אין צריך לחזור שאר הפרשה על כן זה שחוזר יש בו חשד אבל אם יש צורך לחזור כי הא דהרב מהרד"ף ז"ל בספר חסדי דוד ח"א דף א' ע"ג דכתיבנא לעיל באות וא"ו נסתלק החשד כיון דחזרתו הויא לצורך גדול עכ"ל ע"ש, ועיין בס' מגן גבורים מ"ש הגאונים בשלטי הגבורים סי' ס"א ס"ק ד' באורך ע"ש:

פרק יא

כתב בש"ץ דף ק' ע"ב שכתב בספר סדר היום וז"ל ויאמר אמת ויציב מלה במלה והוא שבח גדול ונורא, ושמעתי שזה השבח של אמת ויציב שלחו בני הגולה שהיו רחוקים מירושלים ולא היו עם עזרא בבבל ושלח עזרא אחריהם ולא רצו לעלות באומרם שכיון שהיו עתידין להגלות פעם אחרת ובהמ"ק עתיד ליחרב למה לנו להכפיל יגונינו פעם אחרת טוב לנו לעמוד במקומינו ולעבוד את ה', ושמעתי שהם אנשי טוליטולא והקרובים אליהם וכדי שלא יחזיקו אותם כאנשי רשע ומחוסרי אמנה חלילה כתבו להם השבח הגדול וענין השלשה גליות והגאולות הנרמזים בו עכ"ל יע"ש. והנה באמת כפי הכונות האמורים בו בזוהר ובדברי רבינו האר"י ז"ל נראה שהוא תקנת אנשי כנה"ג יען כי הכונות שיש בו הם מקושרים עם דברים שקדמו ודברים שאחריו, על כן נראה אם שמועה זו אמיתית יש לפרש כי הם כיוונו ברוה"ק לסדר שבח זה ושלחו אותו לעזרא הסופר ואנשי כנה"ג והם תקנו אותו וחדשו אותו לסדר אותו בברכות של ק"ש והוסיפו בו דברים הצריכים לענין התפלה בק"ש ותפילת העמידה וברוך היודע, ואיך שיהיה אנו אין לנו לייחס אמת ויציב שלפנינו אלא לאנשי כנה"ג ומפיהם אנחנו חיים בזה:

פרק יב

בשער הכונות דף כ"ז ע"ג ביאר רבינו ז"ל כונות רבות בשמנה פעמים אמת שהם ארבעה קודם עזרת אבותינו וארבע אחר עזרת אבותינו גם ביאר סוד ט"ו ווי"ן שיש באמת ויציב בירידת הארות אלו ובהמשכתם אל המלכות העומדת עתה בהיכל הרצון כדי שתוכל לעלות אח"כ בברכת אבות אל האצילות, גם עוד כונות בשני תיבות לעד שהם בגי' קדקד והראשנה במ"ש ומלכותו ואמונתו לעד קיימת. והשנית הוא ודבריו חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים לעד שכל זה נעשה ע"י הציציות וכו':

ולכן בהגיעך אל ודבריו חיים וקימים וכו' תנשק הציציות בפיך ותשימם על עיניך ותתירם ותניחם מידך שיהיו יוררין ומשוללין מאליהם ואל תאחזם ותקחם עוד בידך. ובאומרך פודנו ומצילנו מעולם הוא שמך תכוין לשני שמות אלו כי פודנו ומצילנו ר"ת הוא בגי' אלהים ור"ת מעולם הוא שמך מה"ש והוא שם קדוש משמות ע"ב דויסע ויבא ויט כנודע. וגם באומרך עזרת אבותינו תכוין כי הוי"ה פעמים הוי"ה בגי' עזרת עם הכולל:

ובאומרך עוזר דלים העונה לעמו ישראל וכו' תכוין לעשות עצמך עני עם השכינה הנקראת עניה בהיותה כאן למטה בבריאה כדי שבעלותה תזכה לעלות עמה כנז' בזוהר פרשת בלק שצריך למעבד גרמיה עני עם שכינתא וכו':

וצריך לקום מעומד כשמתחיל לומר תהילות לאל עליון וכו' והענין הוא שבתהילות לאל עליון מתחלת המלכות להתתקן שהתחלת בנין המלכות במלת אל עליון גומל וכו' כי שם מתחיל להעשות בנין הכתר שלה על ידי שם זה הנקרא אל עליון שעל ידי שם זה נחית מלכא לגבה ולתקנה כנזכר בזוהר, ולכן בא מרו עתה תהלות לאל עליון גואלם צריך לקום מעומד לכבוד מלכא קדישא המתגלה ונחית לגבה ולתקנה וכו':

ונמצא כי מלכא עלאה הנזכר בזוהר דנפק לקבלא הוא היסוד דחכמה כי הוא נקרא מלכא עלאה באמיתות. וז"ס תהלות לאל עליון גואלם כי תהלות הם שני תהלות לאה ורחל וה"ס שתי הארות של ד"פ אמת הראשונים וד"פ אמת האחרונים שביארנו כי שתי הארות אלו מתחברין יחד ועולין כנגד אל עליון. ופירושו הוא כי אל הוא היסוד דבינה אשר הוא הוי"ה דס"ג שבה נרמזת שם ייא"י שהוא גימטריא אל כמבואר אצלינו במקומות רבים. ועליון הוא יסוד דחכמה המתלבש תוך יסוד דבינה ובערך היסוד דבינה נקרא עליון, וחיבור אל היסודות הנקראים אל עליון בהם תלוי סוד הגאולה. וזמ"ש גואלם כי הוא המעלה אותם וגואל אותם מיד החיצונים אשר למטה בבי"ע שלא יתאחזו בהם ועי"כ יכולים לעלות, ונודע כי כל גאולה הוא ביסוד. וז"ש ג"כ ברוך הוא ומבורך דתיבת ברוך כנגד יסוד דחכמה ונקרא הוא לשון העלם יען כי הוא נעלם תוך היסוד דבינה. אבל היסוד תפארת שהוא המקבל ברכה ממנו נקרא ומבורך כנז"ל, כי להעלות את המלכות למעלה צריך להוריד הארת יסוד דחכמה ביסוד דתפארת והיסוד דתפארת הוא המעלה אותה מן הבריאה אל האצילות וכנגד שני יסודות הנז' נאמר ברוך הוא ומבורך. וכבר הודעתיך שרש משה רע”ה הוא ביסוד דחכמה. וזמ"ש כאן תכף משה ובני ישראל לך ענו שירה כי משה הוא יסוד דחכמה ובני ישראל הם נצח והוד עכ"ד ע"ש:

פרק יג

ענין סמיכות גאולה לתפלה הנז' בדברי רז"ל כתב רבינו ז"ל בשער הכונות דף כ"ח ע"ג כי דבר זה צריך ביאור לפי שנודע כי כל גאולה הוא ביסוד וכל תפלה במלכות. וא"כ קשיא היאך אפשר לומר שהגאולה שהיא ביסוד היא למטה היכל קה"ק אשר עתה מקומו בתהלות לאל עליון כנז"ל, והתפלה שהיא המלכות היא למעלה באצילות כי כל עמידה היא באצילות. אמנם ביאורו יובן עם הנז"ל כי הגאולה הזו היא למעלה באצילות ביסוד הנז' אמנם הוא מוריד הארתו למטה בבריאה אל המלכות הנקראת תפלה אשר שם למטה. ועל ידי סמיכות הזה עולה המלכות הנקראת תפלה מן הבריאה אל האצילות כנז"ל. והרי נתבאר היטב ענין סמיכות גאולה לתפלה ממש:

ובזה יובנו דברי רז"ל שאמרו כל הסומך גאולה לתפלה והיה צריך לומר כל הסומך תפלה לגאולה שכן הוא האמת שצריך לסמוך ולעלות ולחבר את התפלה שהיא המלכות למעלה עם הגאולה שהיא היסוד. אמנם יובן עם הנז' שהנה בתחלה אנו מוריד הארת היסוד הנקרא גאולה למטה אל המלכות הנקראת תפלה העומדת בבריאה וזהו ממש סמיכות גאולה לתפלה ואח"כ עולה התפלה למעלה עם הגאולה באצילות ואז אינינו סמיכות והארה בלבד רק גאולה עצמיות ולא סמיכות בלבד:

וכבר נתבאר לעיל בדרוש הקדיש של הודו לה' ענין סמיכות גאולה לתפלה היטב ושם נתבאר כי לסיבה זו לא נתקנו לומר קדיש כאן כיון שהוא באמצע ובין הבריאה אל עולם האצילות וא"כ היה צריך לומר קדיש ע"ד מה שתקנו לומר קדיש בין עולם ועולם ושם נתבאר באורך טעמו של דבר. וקיצורו של דבר הוא כי בכל עולם ועולם של עולם העלין מתלבשת בחלק העשירי התחתון שבה שהיא המלכות של המלכות בכתר שבעולם שלמטה ממנו אבל המלכות שבעולם האצילות כל הי"ס שבה כולם יורדים ומתלבשים בכסא הכבוד שהוא בראש הבריאה בהיכל קה"ק שבה ואין לך סמיכה גדולה מזה. ולכן אין צריך לומר קדיש כאן כדי להעלות את הבריאה בעולם האצילות כי הרי היא נקשרת עם המלכות דאצילות לגמרי וז"ס סמיכות גאולה לתפלה שהיא עולם הבריאה במלכות דאצילות עכ"ל. ע"ש:

פרק יד

קודם שיקרא פסוק שמע ישראל יסיר כיחו וניעו וכמ"ש מרן ז"ל בסי' צ"ב סעיף ג' שצריך קודם תפלה להסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו ע"ש, וה"ה שצריך להזהר בזה בפסוק שמע, וכתבו הגאונים מהר"ם ומהרי"ט ז"ל בספר מגן גבורים בה' תפילה שם וז"ל כיחו הוא רק מה שאינו יכול לצאת אלא ע"י כח, וניעו הוא רוק המוכן לצאת שכבר נע ממקומו, כ"מ בשם הר"ם וכתב שכ"כ התוספות בב"ק ועיין פרש"י ז"ל בערובין דף צ"ט דפירש כיחו ליחה הנתלשת מן הגוף ע"י חולי ועיין בשיטה מקובצת בב"ק דף ג' וכאן יש להחמיר דבעינן כוסו נקי משום הכון עכ"ל:

ונראה דאם נתעטש מלמעלה בתוך פסוק שמע ישראל או בתוך פסוק בשכמל"ו עטוש גדול בעל כרחו שיוצא מפיו קול גדול שנשמע ממנו הכרת תיבה אחת של שתים ושלש אותיות או שנתעטש בע"כ שנים ושלש עטושים תכופים בזא"ז אע"פ שהם קצרים צריך לחזור לקרות הפסוק של שמע או של בשכמל"ו אחר שינוח מעטושיו:

ודע דאע"פ שארז"ל המתעטש בתפלת מלמעלה סימן יפה לו, הנה אם נתעטש בתוך פסוק שמע ישראל עטושים תכופים זא"ז שצריך לחזור ולקרות הפסוק של שמע כדאמרנו אין זה סימן יפה:

פרק טו

כתב בש"ץ דף ק"י ע"ד בהלכות תפלה וז"ל צריך להזהר מהפחה וכתב בתרומת הדשן שאם אפשר לדחוק עצמו שלא יעטש רשאי דליתא משום בל תשקצו דבהפחה דבעלמא לא אמרו עכ"ל. ונראה ה"ה בקריאת פסוק שמע ישראל אם בא לו הפחה בתוך הפסוק ירחוק עצמו עד שיסיים הפסוק ואז יוציא ההפחה דודאי יוכל להעמיד עצמו שיעור זמן קטן כזה:

פרק טז

זמן ק"ש של שחרית מן התורה הוא משעלה עמוד השחר שאז מקצת בני אדם רגילים לקום ממטתם, אע"פ שהם מועטים הרי אמרה תורה ובקומך לשון יחיד לומר שהולכין אף אחר המיעוט, אבל להקורא קודם לכן לא יצא י"ח מן התורה שאף דמקצת בני אדם קמים ג"כ קודם עה"ש מקרה הוא ואין הולכין אחריו:

וכל זה הדין היא מן התורה אמנם החכמים עשו הרחקה וגדר ותקנו שלא יקרא לכתחלה עד שעה שדרכן של רוב בני אדם לקום ממטתם דהיינו שיאיר היום כ"כ עד שיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו. והוא שרגיל עמו קצת שאם רגיל עמו הרבה יכירנו אפילו מרחוק הרבה ואם אינו רגיל עמו כלל לא יכירנו אפילו בקרוב ולכן אמרו השיעור הוא כמו אכסניא שרגיל לבא לקץ עתים:

ונמשך זמנה עד סוף שלש שעות מעה"ש שהוא תחלת זמנה מן התורה לפי פי שיש קצת בני אדם שרגילים לקום ממטתם בסוף שלש שעות על היום כגון בני מלכים וכיוצא בהם. ושעות אלו הם זמניות שכל יום בין ארוך בין קצר נחלק לארבע רבעיות ונמצא לעולם רביעית היום הוא זמן ק"ש בין ביום ארוך בין ביום קצר. ולכן צריך ליזהר בימות החורף למהר לקרוא ק"ש מאחר שהיום קצר ורביעית היום קצר הוא יען כי לעולם חשבינן היום לי"ב שעות והלילה לי"ב וחלק רביע מהיום הוא שלש שעות של זמן ק"ש וכנז' כל זה בש"ע סי' נ"ח וכתבנו הדברים בהרחבה בלשון דנקיט הגאון ר"ז ז"ל בש"ע שלו ע"ש:

מיהו מצוה מן המובחר לקרות כותיקין שהיו מכוונים לקרות מעט קודם הנץ החמה כדי שיוכלו לסיים ק"ש וברכותיה דהיינו עד גאל ישראל עם הנץ החמה ויסמוך מיד התפלה לגאולה שזמן התפלה הוא מיד כהנץ החמה מדכתיב יראוך עם שמש. ושיעור הנץ החמה כתב רמ"א ז"ל הוא שיעור שעה אחת קודם שיעלה גוף השמש על הארץ, ונתחבטו האחרונים ז"ל בזה השיעור ויש גורס גרסה אחרת ועיין במגן גבורים בשלטי הגבורים ס"ק ד' ע"ש ואכמ"ל בזה:

פרק יז

אע"פ שזמנה נמשך עד סוף השעה השלישית שהוא רביע היום אם עברה שעה שלישית ולא קראה קורא אותה בברכותיה כל שעה רביעית שהוא שליש היום שגם עד שם הוא קצת זמן קימה ומ"מ אין לו שכר כקיראה בזמנה, ואם עברה שעה רביעית ולא קראה לא יקרא אותה אז בברכותיה אלא קוראה בלא ברכותיה כל היום, ואפילו אם נאנס ועבר זמנה קורא אותה בלא ברכותיה ואע"ג דאיכא דס"ל שקורא ק"ש וברכותיה אחר שעה ד' אין לזוז מן סברת מרן ז"ל דס"ל דלא יקראנה בברכות וכ"ש דזה הוא ספק ברכות דקי"ל ספק ברכות להקל ולא יברך, ובפרט דידוע דאין הברכות מעכבות, וכנז' באחרונים זכרונם לברכה:

פרק יח

בענין צורך הק"ש קודם תפלת העמידה באר רבינו ז"ל בשער הכונות דף כ"ד ע"א וע"ב סוד הדבר וז"ל בקיצור, דע כי כל הי"ס כולם הם מזדווגות יחד ואין התחתונות יכולות להזדווג זב"ז עד שיזדווגו גם העליונות זו בזו ויאירו בתחתונות כדוגמת מה שנתבאר לעיל כי אנחנו מקדימים זווג או"א (שהם חו"ב) בק"ש ואח"כ נעשה זווג זו"ן (שהם תפארת ומלכות) בשים שלום ולפ"ז יש לך לדעת כי גם או"א צריכין גם הם אל זווג גבוה ועליון מהם כדי שיקבלו אור משם בתחלה והוא זווג העליון הנעלם והסתום של א"א (שהוא הכתר) ובכח מה שמקבלים מאותו הזווג יש כח בהם גם הם להזדווג וכעד"ז הולך סדר המדרגות זו למעלה מזו עד שאין הפה יכול לדבר, עמוק עמוק מי ימצאנו:

וסוד הענין הוא כי הנה זווג החיצוניות של העולמות הנה הוא נמשך ממוחין דאו"א עצמן בלתי שיקבלו אור עליון, כי כיון שכל המדרגות אשר תחתם נמשך מהם פשוט הוא שיש בהם כדי לחיות את כולם. אבל הזווג דאו"א של פנימיות העולמות כדי להמשיך נשמות חדשות של התחתונים צריכין לקבל הארה וכח מלמעלה מהם וזכור כלל זה. ונמצא שעד עתה לא הוצרכו לקבל הארה אבל עתה שרוצים גם הם להזדווג צריכים הכנה והזמנה. וההכנה היא ענין קבלתם אור עליון מן א"א כדי שאח"כ יזדווגו במלת אחד וכו':

ודע כי זו המלכות שאנחנו מכוונים באות ד' דאחד היא בחינה הנקראת רחל לפי שהיא הספירה העשירית מן הי"ס עצמן והיא מכללן. כי לכן נקראת רחל עקרת הבית שהיא עיקרא של בית. ולכן ויאהב יעקב את רחל מה שאין כן בלאה:

והנה ע"י תפלתינו ומצות שאנחנו מקיימים לקרא ק"ש יש כח ותוספת גבורה ברחל לעלות עד מקום ז"א דאצילות (הוא התפארת דאצילות) מן המקום אשר היא עומדת בו עתה שהוא בהיכל אהבה דבריאה עד ז"א דאצילות. ואח"כ עולין פניהם יחד עד או"א (שהם חו"ב) להעלות להם מ"ן לפי שז"א ונוקביה רחל (תפארת ומלכות) הם בניה ממש דאימא (היא בינה עלאה). והנה בזמן הגלות אין כח ברחל לעלות כיון שהיא למטה בהיכל אהבה של עולם הבריאה כנז"ל. ולכן אנו צריכין למסור נפשנו על קדוש השם באות ד' דאחד. וצריך לכוין האדם ולקבל עליו ארבע מיתות ב"ד סקילה שרפה הרג וחנק מן ד' אותיות אדני כמבואר אצלנו בק"ש שעל המטה:

וכבר ידעת מ"ש בתיקונים כי ד' מיתות בי"ד שרשם בארבע אותיות אדני. ולכן תכוין לקבל מן ד' אותיות אשר כיוונת בהם באות ד' דאחד. וגם תכוין באות ד' של אחד בארבע מיתות שאתה מוסר נפשך בארבע מיתות אלו לקדש את השם בכל לבבך ולקבל עליך עול מלכות שמים הזה אשר בק"ש. וטעם הדבר הוא כמ"ש לעיל כי הנה אין כח ברחל לעלות עד כאן אלא על ידי מסירת נפשך כנז', וטעמו של דבר כי יש באדם נשמה לנשמה ונשמה ורוח ונפש:

והנה נשמה לנשמה באה מן אבא (היא חכמה) ונשמה באה מן אימא (שהיא בינה עלאה) ורוח מן ז"א (שהוא תפארת) ונפש מן נוקבא (שהיא המלכות). ונמצא כי הנשמה לנשמה ונשמה הם בנים לאו"א שהם חו"ב והם אחים גמורים. לז"א ונוקביה (שהם תפארת ומלכות). וזש"ה למען אחי ורעי וארז"ל קראם הכתוב אחים ורעים והוא בבחינת נשמה לנשמה, ונשמה:

אמנם הרוח והנפש הם בנים גמורים של תפארת ומלכות וכנגדם נאמר בנים אתם לה' אלהיכם שהם בבחינת הרוח והנפש. והנה אנחנו עתה בזווג עליון דאו"א, וכונתינו עתה להעלות מ"ן אליהם מן בניהם שהם תפארת ומלכות וגם נשמות הצדיקים וכל אלו צריכים להעלות מ"ן לאימא שהיא בינה עילאה:

והנה הכתוב אומר תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו פירוש כביכול זו"ן שהם תפארת ומלכות צריכין עזר וסיוע וכח מן מעשה ישראל התחתונים. והנה המלכות נקראת סוכת דוד הנופלת כי בעונותינו נפלה ע"י מעשינו הרעים. וכן כאשר רוצה לעלות צריך שיהיה על ידי זכיותינו ומעשינו הטובים. כי עונותינו מפילים אותה כביכול וזכיותינו מעלים אותה:

וא"כ עתה אי אפשר לה לעלות אם לא יהיה בנו צדיקים גמורים אשר נשמותיהם קדושות וטהורות שיש להם כח לעלות עד מקום אימא, ועל ידם תעלה המלכות כנז' בתיקונים כי ישראל נקראים גדפין דשכינתא להעלותה למעלה. ולטעם זה הגלות מתעכב ומתארך כי אין בנו מי שיוכל לעלות במדרגה זו. כי אם יהיה מי שיוכל לעלות שם נשמתו היה מעלה גם את המלכות והיה הזווג נעשה כתקונו והיתה מתמהרת קץ הגאולה. אך עתה בזמננו בעוה"ר אין יכולת לעשות הזווג כתקונו למעלה. ולסיבה זו הקץ מתארך וכמעט רוב הרעות והצרות הבאות על האדם באות לסיבה זו:

[א"ה הדבר יפלא והלא באלף החמשי ובתחלת אלף הששי שהם שני אלפים ימות המשיח נמצא בעולם צדיקים גדולים ויודעי בינה ויש להם נשמות קדושות ומעולות מאד, ועד אחרון הוא רבינו הגדול והקדוש האר"י זצ"ל ותלמידו רבינו מהרח"ו זלה"ה, ואיך לא זכו לעשות זווג כתיקנו למעלה והיתה מתמהרת קץ הגאולה. ונראה הטעם הוא כי עונות הדור גורמים להתיש כחו של הצדיק הקדוש הנמצא בדור וכמ"ש בגמרא על ר"ה ראוי רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו, ורעת האפקורסות שגברה בכל דור ודור היא הגורמת יותר להתיש כח הצדיקים הגדולים שבדור ולא נוכל לפרש ולא נוכל לדעת באיזה אופן תהיה התשת הכח של עשיית הצדיקים בתיקון העליון למעלה ודי בזה למבין וכבוד אלהים הסתר דבר]:

אמנם עכ"ז יש קצת תיקון במה שנמסור נפשינו על קדוש השם בכל לב כי עי"כ אפילו אין בנו שום מעשים טובים והרשענו עד להפליא, הנה ע"י מסירת נפשינו להריגה מתכפרים עונותינו כולם (עיין בזוה"ק פ' בלק דף קצ"ה ע"ב וז"ל וכל מאן דשוי הכי רעותיה בהאי קרא אתחשב ליה כאלו מסר נפשו על קדושת שמו יתברך ע"כ הגהה) ויש בנו יכולת לעלות עד אימא עלאה כמ"ש חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך. כי ענין התשובה מעלה את האדם ומגיעתו עד כסא הכבוד שהיא אימא עלאה הנקראת תשובה. ועי"כ תוכל המלכות לעלות עמנו כי אנחנו גדפין דשכינתא כנז"ל ואז יעלו זו"ן (שהם תפארת ומלכות) למעלה בסוד מ"ן אל אימא עלאה וז"ס על קדוש השם שהיא אימא אשר למעלה על ז"א הנקרא הוי"ה עכ"ל:

פרק יט

מצאתי כתוב בספר תורה לשמה כ"י שאלה הכונה שלמדתנו רבינו לכוין בק"ש בתיבת אחד שצריך לכוין למסור עצמינו על קדוש השם בסקילה שריפה הרג וחנק, וע"י קבלה זו יעלו נר"ן שלנו מ"ן לזו"ן שהם ו"ה, ומזו"ן לאו"א שהם י"ה ומאו"א לא"א שהוא קוצו של יו"ד דשם הוי"ה עד רום המעלות ועי"ז ורד שפע מ"ד מא"ס מעתיקא קדישא לאו"א ומן או"א לזו"ן. והנה כל כונה זו אין אנחנו מסתפקין לגמרה בתיבת אחד, ילמדנו רבינו אם נוכל להשלים תיבת אחד באמצע הכונה הנז' ונגמור הכונה כולה בשתיקה, יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה:

תשובה. הכי איתא בזוה"ק פרשת ויקהל דף רי"ג ע"ב כד פלח למאריה בצלותא ברעותא בכוון לבא. אדבק רעותיה בנורא בגחלתא ליחדא אינון רקיעין תתאין דסטרא דקדושא לאעטרא לון בשמא חדא תתאה. ומתמן ולהלאה לייחדא אינון רקיעין עלאין פנימאין למהוי כלהו חד בההוא רקיעא עלאה דקיימא עלייהו. ובעוד דפומיה ושפוותיה מרחשן. לביה יכוין ורעותיה יסתלק לעילא לעילא ליחדא כולא ברזא דרזין דתמן תקיעו כל רעותין ומחשבין ברזא דקיימא באין סוף, ולכוונא בהאי בכל צלותא וצלותא בכל יומא ויומא לאעטרא כל יומוי ברזא דיומין עילאין בפולחניה עכ"ל. ומדברי הזוהר הנז' דקאמר בעוד דפומיה ושפוותיה מרחשן, לביה יכוין ורעותיה יסתלק לעילא לעילא וכו' משמע שצריך הכונה בעת שיש תנועת הדבור בפיו כדי לקשר הכונה בדבור בחיבור גוף ונשמה, וכמ"ש אדבק רעותיה בנורא בגחלתא על כן טוב שתאריכו בתיבת אחד עד גמר כונה הנז' כולה, אך אם אין אתם תולים בציור תכונת הכונה הנז' וא"א לכם לגמור כל הכונה הנז"ל כולה בתיבת אחד כי נפסק תנועת הדבור של אחד בהכרח אז אה"ן תגמרו הכונה הנז' בשתיקה ואפשר שתועיל, להיות כי התחלתה היתה מקושרת בדבור והיה זה שלום. וחתום עלה יחזקאל כחלי:

והנה מאי דדייק הר' המחבר מלשון הזוהר הוא אמת וכן מצאתי בספר אספקלריא המאירה שכתב על דברי הזוהר הנז' משמע דכל עיקר הכונה בעוד רוחש בשפתיו ומדבר בפיו התפלה ולא בשתיקה כלל עכ"ל. ונראה דגם מה שהכריע מדעתו לומר שאם הגמר היה בשתיקה מהני להצטרף עם רובה של הכונה או חציה היה בעת היות תנועה של הדבור בפיו ובשפתיו הוא אמת, ודמי להא דאמר רב ספרא בגמרא דסוכה דף ט"ל ע"א אלא התם והכא אסוקי מלתא היא ולית לן בה ע"ש, ועיין מה שנכתוב בס"ד לקמן בדין היחיד שמתפלל עם הציבור והחזן והציבור התחילו ויעבור והוא עדיין לא השלים הודוי:

פרק כ

פסוק שמע ישראל רבו ועמקו הכונות שלו המפורשים בשער הכונות של רבינו האר"י ז"ל, ועוד רבו על אחת כמה וכמה בסידור רבינו הרש"ש ז"ל ואם יאריך האדם בכל תיבה ותיבה עד שיגמור הכונות השייכים בה תתקלקל משמעות המבטא שלה. ושמעתי כי המקובלים המכוונים כל הכונות האמורים על כל תיבה ותיבה מוכרחים להאריך בכל תיבה שיעור שהוא באופן שלא תתקלקל המשמעות וגומרים הכונה בשתיקה בהיותם מביטים בסדור הפתוח לפניהם שבו רשום כל הכונות כסדרן על כל תיבה ותיבה:

והנה נודע כי רבינו הגדול האר"י ז"ל היה תנא אלהי שהיה לו לב פתוח כפתחו של אולם שיוכל לכוין כל הכונות השייכים לכל תיבה ותיבה ומכוין אותם בעת שבוטא ומוציא התיבה מפיו שלא יצטרך להאריך בה יותר מדאי באופן שתתקלקל המשמעות ח"ו, יען כי היה בקי ורגיל בסוד הכונה עד כי לא היה צריך לראות הכונות של השמות בסידור כי ידוע שבאמת היה הוא מתפלל תפלת י"ח בע"פ ופסוק שמע ישראל ובשכמל"ו בע"פ וכאשר העיד עליו מהרח"ו ז"ל דרק הזמירות היה אומרם מתוך הסידור, ועוד מעיקרא כל ספר ע"ח ומבוא שערים ושער הכונות ושאר שמונה שערים לא היו כתובים אצלו אלא היה אומר אותם הדרושים בעל פה לרבינו מהרח"ו ז"ל. ולכן מוכרח שהיה מכוין כל הכונות של ק"ש ושל ברכות העמידה אשר רבו ועמקו מאד מלבו הטהור שלא היה נצרך להיות כתובה לפניו למזכרת כי ודאי זכה להבטחה של העת"ל שנבא ירמיה הע"ה נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. ובודאי גם רבינו מהרח"ו ז"ל תלמידו לא היה נצרך לראות הכונות בסידור לפניו, כי היה לו זכירה נפלאה אחר שהשקה אותו רבינו האר"י ז"ל מן בארה של מרים:

וגם רבינו הרש"ש ז"ל ודאי זכה להיות לו רגילות ובקיאות בכונות של שמע ישראל ושל תפלת י"ח שיוכל לכוין אותם בע"פ במהירות ולא היה נצרך לראות בסידור הפתוח לפניו שעשאו למזכרת דוקא:

אך המקובלים הבאים אחריו ובפרט בדורותינו אשר בעוה"ר תקפו הצרות ורבו על כל או"א שאין להם בקיאות ורגילות לכוין מאליהם אלא צריכין הם לעולת ראיה לראות בסידור הפתוח לפניהם בכל תיבה ותיבה כדי לכוין בקדיש וק"ש ותפלת העמידה וכיוצא, מוכרח שיהיו שוהין הרבה בכל תיבה ותיבה אשר רבו הכונות בה, ואם יהיו גומרין כל הכונות שלה בהיותם בוטים ומוציאים מפיהם התיבה ודאי יתקלקל המשמעות שלה וכן לא יעשה. על כן הם מוכרחים להאריך בכל תיבה שיעור הראוי שלא תתקלקל המשמעות וגומרים הכונה בראייתם בסדור הפתוח לפניהם, ונחשב להם כאילו כוונו כל הכוונות בהיותם מוציאין אותיות התיבה בפיהם. יען כי המחשבה של גמר הכונות השייכים לאותה תיבה היא נמשכת עמהם בחבל אחד ולא הפסיקה ביניהם מחשבה אחרת בענין אחר שאינו שייך לזה, וכאשר כתבתי לעיל אות י"ט דאריך למעבד הכי:

מיהו הגם דכתבנו שיגמור הכונות בשתיקה צריך להזהר שלא ישהה הרבה בשתיקה בין ישראל לבין שם הוי"ה, וכן בין שם הוי"ה לבין אלהינו ובין אלהינו לבין שם הוי"ה הנזכר אחריו, וכן בין שם הוי"ה זה לתיבת אחד יען דאם ישהה הרבה מחזי כמזכיר ש"ש לבטלה, שבשהיה לא תתקשר האזכרה עם שלפניה ולא עם הנזכר אחריה:

ומצינו בגמרא דסוכה דף ל"ח ע"ב דחש רבא כיוצא בזה דאיתא התם אמר רבא לא לימא אינש ברוך הבא והדר בשם ה' אלא ברוך הבא בשם ה' כהדדי. ופירש רש"י ז"ל מי שאין אחד מקרה אותו לא לימא ברוך הבא וינשים בנתיים והדר בשם ה' דלא קיימא אזכרה אמלתא דלעיל ומחזי כמוציאו לבטלה. ונראה דהוא חש לכתחלה אפילו בשהיה מועטת כי ודאי אם ינשים בין ברוך הבא לבין בשם ה' הוא שהיה מועטת אבל בשהיה מרובה כשתיקה של גמר הכונות זה חשיב שהיה מרובה ואסור גם בדיעבד:

וגם לפי הנראה דגרסי בגמרא א"ל רב ספרא שפיר קאמרת אלא התם והכא אמרי אסוקי מילתא היא ולית לן בה, ופירש רש"י הואיל וכונתו לגמור לית לן בה, הנה רב ספרא לא פקפק לומר לית לן בה אלא כהאי גוונא דברוך הבא דליכא אלא שהיה מועטת אבל בהיכא דאיכא מרובה מודה לרבא. תדע דלפ"ד המפרשים שפירשו דרב ספרא לאו בלשון בתמיה קאמר תקשי כיון דבאמת אסוקי מלתא היא ולית לן בה איך א"ל שפיר קאמרת אלא מוכרח לומר שפיר קאמרת לחוש לכך בשהיה מרובה אבל בזה דליכא אלא שהיה מועטת לית לן בה:

על כן צריכין המקובלים בעלי כונות הארוכות להזהר במה שכתבנו שלא לשהות הרבה בגמר הכונות בין ישראל לכוין שם הוי"ה ובין שם הוי"ה לשם אלהינו וכו' וכאשר כתבנו לעיל ויזדמן עוד כזאת בברכת אבות שיש כונות ארוכות בכל תיבה דג"כ צריך להזהר בזה:

והנה שמעתי וגם ידעתי שיש כמה חסידים ואנשי מעשה שיש להם יד ושם בספרי רבינו האר"י זיע"א ולומדים בהם בקבע ועכ"ז בורחים מסדר הכונות בק"ש ותפלה האמורים בשער הכונות וכ"ש הכונות של סידור רבינו הרש"ש ז"ל ונותנים טעם לדבריהם, ורק הם נזהרים באותיות של תיבה ותיבה היוצאה מפיהם לצייר אותם בלבבם וכאשר נתן הגאון מהר"ר חיים וואלאז'ין ז"ל עינה נכונה בדבר זה וטעמו ונמוקו עמו הנה אלו ודאי צריך לכוין כונה פשוטה שכתבנו לעיל באות י"ט בתיבת אחד וגם יכוונו כונות פשוטות שכתבנו לעיל קודם אות י"ט:

גם כל איש יודע ספר יזהר לכוון באחד של פסוק שמע ישראל כונה פשוטה וקלה אך היא צריכה מאד וזה תוארה:

והיינו כשיאמר שמע יכוין לקבל עליו מצות אנכי ה' אלהיך ולא יהיה לך אלהים אחרים, וכשיאמר אחד יכוין לקיים מ"ע ליחד השי"ת ויאריך בדל"ת של אחד ויכוין בעת שמאריך בו לקבל עליו למסור עצמו על קדוש השם בסקילה שריפה הרג וחנק. וגומר תיבת אחד כדי שלא יאריך יותר מדאי ויהיה מושך מחשבתו לכוון בלבו הריני מקבל עלי ארבע מיתות בית דין מארבע אותיות יהו"ה וארבע אותיות אדנ"י ליחדם (יאהדונה"י) על ידי ד' אותיות אהי"ה וע"י ארבעה מלואים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן (שהם יו"ד ה"י וי"ו ה"י: יו"ד ה"י וא"ו הי: יו"ד ה"א וא"ו ה"א: יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה: ועל ידי קבלה זו יתכפרו עונותי ופשעי ויעלו נר"ן שלי מיין נוקבין, לבחינת ו"ה שהם תפארת ומלכות ומשם יעלו מיין נוקבין לבחינת י"ה שהם חכמה ובינה ומשם לעתיקא קדישא שהוא כתר הרמוז בקוץ היו"ד דשם הוי"ה עד רום המעלות וימשך שפע והארה מן אור אין סוף לעתיקא קדישא ומעתיקא קדישא לחכמה ובינה ומחכמה ובינה לתפארת ומלכות ע"כ ואז יאמר פסוק בשכמל"ו ויצייר האותיות בדעתו:

זה הוא הדרך הישרה שיבור לו האדם אע"פ שהוא אדם ורק הוא יודע ספר ואינו עם הארץ והשי"ת ברחמיו לא ימנע טוב להולכים בתמים וחפץ ה' בידינו יצלח ויהי נועם ה' עלינו וכו':

תוכן העניינים

עוד יוסף חי; הלכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה