אור ברסלב

עוד יוסף חי; הלכות· רבי יוסף חיים מבגדאד

בא

וארא

פרק א

טפח מגולה באשה במקום שדרכו לכסותו אפילו היא אשתו אסור לקרות ק"ש כנגדה דלא ליתי לידי הרהור. וכתב הגאון מ"ז דאם קרא צריך לחזור ולקרות וכתבו האחרונים ז"ל בד"א כשנתכוון להסתכל בה אבל אם לא נתכוון להסתכל וקרא יצא י"ח בדיעבד כיון דלא הרהר:

וכתב בספר האשכול דכתב רבינו האי גאון דאין אסור לקרות אלא כשמסתכל בה ומתכוין לראות אבל בראיה בעלמא מותר ולא שמענו מרבותינו חילוק זה ע"ש, וכ"כ הב"ח דאסור לכתחלה אפילו בראיה בעלמא. וכתבו הגאונים בספר מגן גבורים באלף המגן דכן הוא משמעות הפוסקים:

ורמ"א ז"ל בהגה"ה כתב הא דאמרו טפח מגולה באשה ערוה זה נאמר באשתו אבל באשה אפילו שהיא פנויה גם בפחות מטפח הוי ערוה ונראה מדברי הרא"ש ז"ל דטפח באשה ערוה אפילו לאשה אחרת ורק היא בעצמה יכולה לקרות אע"פ שהיא ערומה עכ"ד:

וכתב המג"א בשם כה"ג דאם לבושה דק ומתחזי הבשר מתוכו אסור וכן העלה הרב מנחת אהרן כלל י"ג דף צ"ט ע"א דאף שהיא לבושה בבגד דק עד מאד עד שבשרה ניכר בחוץ מדקות הבגד הו"ל כערוה בעששית שכיון שנראית אסור לקרות כנגדה עכ"ד ע"ש:

וכתב הגאון מ"ז כל הרגל עד הארכובה במקום שהולכין יחף ומגולה אפשר שאין חשש, ובמקום שדרכן לכסותן אסור טפח. ומארכובה ולמעלה אפינו פחות מטפח אסור:

ובספר תפארת שמואל על הרא"ש ז"ל כתב נראה בעיני במה שרגילות הנשים לגלות זרועותיהם ורגלין להיות פתוח עד סמוך לדדיה זהו מנהג רע וקורא אני בהם חוקים לא טובים וטפח באשה ערוה עכ"ל. והנה פה עירינו בגדאד יע"א משנים קדמניות היו כל הנשים רגילות להיות זרועותיהם מגולים עד סוף הזרוע שקורין עכ"ס ונמצא כל הזרוע דרכו להיות מגולה ועשה כמו כפות ואצבעות היד דאין בזה איסור ערוה אך בדור הזה נהחדש אצל הנשים מנהג חדש לעשות הכתונת שעל הזרוע פיה קצר וסתום בקרסים של זהב או של אבן שקורין צר"ף הבא מערי אירופה ובזה נמצא הזרוע כולו עד הכף מכוסה בכתונת, אמנם הם לאו בעבור צניעות עבדי ליה הכי אלא בשביל נוי וכל הנשים שהן גדולות בשנים לא עבדי הכי אלא נשארו עושים כמו מנהג הקדום מפני כי נחשב אצלם המנהג החדש הזה מעשה ילדות וגנאי הוא להם וגם אלו החדשים כשיהיה להם עסק שיש בו לכלוך מתירין הקרסים ומגלים זרועותיהם וכן אם מכסים איזה בגד מגלין זרועותיהם ולכן לענין דינא גם עתה בזה"ז אין לחשוב גילוי הזרוע בכלל ערוה אבל מן סוף הזרוע ואילך יש לו דין ערוה הנז':

ועל הדדים כתבתי בסה"ק בן איש חי בפרשה זו באות יו"ד לך נא ראה שם מ"ש בס"ד ועיין עוד שם בסוף אות י"ב מה שכתבתי בענין כפות הרגלים ע"ש:

פרק ב

הפנים וכפות הידים והאצבעות שבאשה מותר לקרות כנגדן כיון שדרכן להיות מגולין רגיל האדם בהם ואינו בא לידי הרהור, מיהו אם לובשת טבעות של אבנים טבות באצבעותיה יש לחוש להרהור ולא יקרא כנגד אצבעותיה כי הטבעות של אבנים טובות הם על בשר אצבעותיה ואין דרכה של אשה ללבוש באצבעותיה טבעות של אבנים טובות תמיד אלא באקראי, ונמצא דלא רגיל האדם בה וכשרואה אותה רואה מראה חדש ויתעורר בו הרהור רע, וכן נמי אם לובשת צמיד שקבוע בו אבנים טובות דאין לובשת זה אלא לפרקים אסור לקרות כנגד כפות ידיה, דגם זה מראה חדש הוא שנותן הצמיד הזה נוי לכפות ידיה דלא רגיל בה ואתי לידי הרהור, אבל אם לובשת תכשיטין של אבנים טובות בראשה ותחת צוארה על בגדיה אין נוי זה נוגע לבשרה והרואה מסתכל בנוי התכשיט ולא בנוי בשר שלה ולא חשיב ערוה אלא במראה הבשר:

וכל זה שאמרנו דהפנים והכפות מותר לקרות כנגדן היינו באינו מסתכל בראייתו הרבה אבל המסתכל בכוונה כדי ליהנות בהסתכלות שלו אסור אפילו בפנים וכפות הידים, דעל זה ארז"ל כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף והכונה שהוא מסתכל בכונה כדי ליהנות בהסתכלותו במקום זה, וכיון דהסתכלות זו אסורה וחשיב כאלו מסתכל במקום התורף ודאי אסור לקרות ק"ש ג"כ דכ"ש הוא:

ודע כי סוף העצם של הארכובה שהוא הנקרא בער'ב כ'ל'אל הנה שיעור שני שלישי טפח דרכו להיות גלוי אצל כל הנשים שאין לובשין אנפלאות בכפות רגליהם ולמעלה משני שלישי טפח הוא בכלל מקומות המכוסין ואסור לקרות כנגדן יען כי עצם זה של הארכובה הוא בכלל שוק דעליו אמרו שוק באשה ערוה:

פרק ג

מי שבריא לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח (כלומר הפחה שיש בה ריח רע) עד שיגמור ק"ש מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה ולא יתפלל ממה שיתפלל בלא גוף נקי, ואם עבר זמן התפלה אנוס הוא ומתפלל מנחה שתים, ואם יראה לו שיוכל לעמוד על עצמו בשעת ק"ש יניח תפילין בין אהבת עולם לק"ש ויברך עליהם ויקרא ק"ש, וכנז' בש"ע סו' פ' ע"ש ודוקא תפילין אבל טלית לא ילבש ויברך בין א"ע לק"ש:

וכתבו האחרונים ז"ל שכל זה דוקא כשאירע לו מקרה זה בלתי טהור בשביל שום מאכל שהזיק לו וכיוצא, באופן שלערב ודאי יוכל להתפלל בגוף נקי, אכל אם יש לו חולי שמחמתו מוכרח להפיח בכל שעה, יתפלל וכשתבא לו הפחה ישתוק וימתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל ממקום ששתק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש:

פרק ד

אסור לקרות ק"ש כנגד אשפה שריחה רע וכנז' בש"ע, וגרף של רעי ועביט של מי רגלים של חרס או של עץ צריך להרחיק מהם כמו מהצואה אפילו הטיל בהם מים. אבל אם הם של מתכת או זכוכית או של חרס מצופה מותר אם הם רחוצים יפה וכנז' בש"ע סי' פ"ז, וכתב הגאון ב"ח בכלי חרס מצופין בעינן שיהיו מצופין בפנים ובחוץ ועיין מג"א ואלף המגן סק"ד ופה עירינו בגדאד אין דרכם לעשות עביט כלי חרס מצופה אלא רק מצופה בפנים ולפ"ז צריך לאסור לקרות כנגדן:

פרק ה

כתב בפ"ת סי' פ"ד סק"א בשם הגאון חתם סופר או"ח סי' י"ח וביו"ד סי' כ"ז, חדר שהחפירה בתוכו ששם מתקבצין כמה בני אדם ורוחצין בחמין אנשים ברגלים ונשים בזמנן חופפות זו יוצאה וזו נכנסת ודאי אין לברך, אבל מי שיש לו בתוך חדרו חפירה מקוה מים חמין לטהרת נשים שבביתו ומתחממת לעת הצורך פעם או פעמים בחודש ומכוסה בכסוי נסרים ואין שם שום אמבטי ושום דבר לצורך הטבילה כי אם החפירה, ונהי שהחפירה נפישה זוהמא מ"מ החדר שהוא נקי רשות לעצמו ובשעה שאין שם נשים אין סברה לאסור שם ללמוד, ומהיות טוב יעמיד מחיצה המטלטלת לחוץ בין הלומד ובין המקוה ע"ש. וכ"כ בתשובת בנין ציון סי' יו"ד, בחדר שדר בו יש אמבטי שלפעמים רוחצין בו מותר ללמוד וטוב לכסות האמבטי בשעה שלומד ע"ש. ועיין יומא דף י"ד דיחיד לא נפיש זוהמיה עכ"ל, ע"ש:

והנה פה עירינו בגדאד יע"א מקרוב עשה בעה"ב א' בבור מים שיש לו בביתו בתוך המרתף מאכ'ינא אחת מחוברת בתוך מימי הבור ומדליק אש בתוכה והבור מתחמם בה שיהיו מימיו מים חמין וטובלין בו הנשים בימות החורף ומחמם אותו בכל יום וטובלוה בו בכל לילה, לפעמים ט"ו נשים, או עשרים, או יותר, הנה אע"פ שבורות שלנו הם באר מים חיים ואינם מקואות עכ"ז ברבוי הימים שרבו הטובלין בהם אם יהיה בהם ריח זוהמא אסור לברך שם על הטבילה, וצריך לשים לב על דבר שאם נמאסו מחמת ריח הזוהמא אם הם מוכרחים לטבול בהם מפני תוקף הקור לא יברכו על הטבילה אלא יהרהרו בלבם הברכה:

פרק ו

מחיצה של בני אדם לקרות ק"ש תוך ד' אמות של צואה וגרף של רעי כשאין מגיע לו ריח רע, העלה הרב פתח הדביר ז"ל סי' פ"ז אות ב' דמהני' וכמ"ש בערובין דף מ"ג לענין מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת דעושין לו מחיצה של בני אדם ויכנס, וגם לענין סוכה דבעינן ג' דפנות דאורייתא אפ"ה אמרינן התם בסיגייא הנז' דעושה את חבירו דופן ואוכל ושותה וישן בה, ואע"ג דלענין אתרוג וסוכה בעינן שתהיה המחיצה שלא לדעת שלא ידעו אותם בני אדם על מה הועמדו שם, דמחיצה לדעת אינה מתרת הכא מהני אפילו לדעת והאריך בזה, ע"ש. וכתב דצריך ליזהר שלא יראה הקורא הצואה כנגדו בין רגלי העומדים וכו' ע"ש:

תוכן העניינים

עוד יוסף חי; הלכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה