עדות ביעקב· רבי יצחק יעקב ריינעס
סימן ו
יחקור היכא דע"א העיד לחייב שבועה לאחד שהוא חשוד דממילא נתחייב לשלם עפ"י והוזם העד אם חייב לשלם. ויבא עפי"ז ספק הב' מסימן הקדום:
עתה נבוא להיתר ספק הב'. מה שהערנו בסי' הקדום. דלשיטת הש"מ איך שייך לומר דקרא דוהצדיקו קאי על ע"א:
כיון דבע"א משכחת חיוב הזמה ממש וכגון שהעיד על חשוד או שטוען איני יודע והנה הגם דקו' זו יש לתרץ בנקל אמנם מחמת דעיקר הדבר בכה"ג היכא דע"א העיד על אחד שהוא חייבו ממין וחייבו בזה אך שבועה והנידון הוא חשוד ומחוייב לשלם ואח"כ הוזם העד הוא בספק גדול אם אמרינן דהעד מחוייב לשלם כיון דנתחייב הנידון לשלם או די"ל כיון דהוא לא חייבו אלא שבועה ומה דאינו יכול לשבע הוא מצדו משום דהוא חשוד כה"ג אינו חייב לשלם כשיוזם ע"כ ראיתי לבאר גוף הספק ואח"כ נבוא לעניננו:
והנה לכאו' אפשר להביא ראי' דכה"ג פטור העד מלשלם מגמ' דב"מ (דף ד' ע"א) דקאמר שם הגמ' מה להצד השוה שבהן שכן אינו בהזמה תאמר בעדים שישנן בתורת הזמה ואי נימא דהיכא דע"א העיד על חשוד חייב העד לשלם כשיוזם. א"כ איכא ע"א ג"כ בתורת הזמה והאיך קאמר הגמ' דע"א אינו בהזמה אמנם באמת אין שום ראי' מכאן דהא לכה"פ הוי פרכא מעלייתא על מה הצד דעדים ישנן תמיד בתורת הזמה אבל ע"א אינו תמיד בתורת הזמה אלא לפעמים [כמו בחשוד]. ועוד דבלא"ה אינו קשה לפי מה שכתבו ההו' בב"ק (דף ק"ח ע"א) בד"ה והרי כפילי דהא דחשוד אינו נשבע הוא אך מדרבנן אבל מדאו' יכול חשוד לשבע עיי"ש. וא"כ מדאו' אין משכחת בשום אופן תשלומין דהזמה גבי ע"א והכא בב"מ קאי מדאו' ובדברינו אלה יודחה גם מה דלכאו' רציתי להוכיח בראי' ברורה דשיטת התו' הוא ברור דכה"ג חייב העד בהזמה והוא דהנה התוס' שם בד"ה ע"א כתבו וז"ל שפיר גרס הכא ובהזמה כיון שע"י הזמה דיבורו בטל ואין להקשות מה לפיו שכן אינו משלם בהזמה תאמר כו' כי מה שהעד אינו משלם כו' אלא לפי שבעדותו אינו מחייבו ממון כו' עייש"ה והנה מתחלת דה"ת רציתי במשקל הראשון להוכיח דסוברים דכה"ג פטור העד דאל"כ הי' להם להוכיח יותר דגרסינן ובהזמה כיון דבאמת היכא דמשלם הבע"ד עפ"י העד חייב העד לשלם כשהוזם אמנם אח"כ דחיתי זאת וכתבתי די"ל דלא נחתו לזה וכתבו אפי' הא דאינו משלם בכ"מ ג"כ לא חשיב פרכא ואח"כ כתבתי הכרח לזה דע"כ מוכרחינן לומר דאין ראי' משם דסוברים דהיכא דהוא חשוד פטור אלא דסוברים דהיכא דהוא חשוד חייב דאי נימא דסוברים דכה"ג ג"כ פטור א"כ ודאי דיש לפרוך מה לפיו שכן אינו משלם בהזמה תאמר בעדים שמשלמין כיון דנימא דע"א אפי' היכא דמחייב ממון מכ"מ אינו משלה בהזמה וא"כ מאי כתבו דזה לא הוי חומרא וע"כ דשיטתם הוא דמשלם וממילא מוכח הא דלא כתבו כן מתחלה הוא משום דלא נחתו לזה אבל לפי מה שבארתי משיטת התוס' דב"ק אין מכאן שים ראי' דהא הכא קאי מדאו' ומדאו' לא משכחת תשלומין לשיטתם גופא ואזלו רבותינו בעלי התוס' ז"ל לשיטתם ועיי"ש בב"ק דקאי שם אליבא דר"פ והכא קאי ג"כ אליבא דר"פ והא דלא כתבו שם בתו' דנוכל לומר דגרסינן ובהזמה גבי ע"א דהא חזינן דע"א לוקה בהזמה לפי משכ"ל דכל ע"א חייב מלקות בהזמה והי' אפשר להוכיח מכאן דשיטתם דע"א אינו לוקה בהזמה מדלא כתבו כן אבל באמת י"ל דזה נכלל במה שכתבו דדיבורו בטל דעיקר כוונו דלא חשיב פרכא הא דאינו משלם בהזמה וא"ל דאכתי משכחה הזמה גבי ע"א כגון שהוא אומר א"י והוי מחויי"ש ואי"ל די"ל דהכא קאי למען דסובר ברי ושמא ברי עדיף וא"כ צריך שלם גם בלא דברי העד וע"ל שכתבתי דלמאן דסובר דמנה לי בידך והלה אומר א"י פטור מכ"מ הכא ל"ש לומר דהעד יתחייב דהא לא ידע דיתחייב ע"י:
והנה לכאו' י"ל דאין כאן מקום ספק כלל דממ"נ אם העד ידע שהוא חשוד ([דידעינן ברור דהעד ידע או דכו"ע ידעי דהוא חשוד ובדבר דאומדן דעת שלנו דודאי העד ידע מזה אין בידו לומר דלא ידע ע' סנהדרין (דף ט' ע"ב) בד"ה עדי האב] ודאי דחייב לשלם כיון דזמם לחייבו שייך שפיר הקרא דועשיתם לו כ"ז הגם דאלו לא הי' חשוד לא הי' מתחייב בכ"ז כיון דסוף סוף ידע העד דע"י עדותו זו יתחייב ממון חייב העד דבהזמה אזלינן העיקר בתר כוונת העד ואי דלא ידע העד שהוא חשוד א"כ צריך לתלות בהך ספק שהעירותי לעיל אי בממון אמרינן ג"כ דבעינן דווקא שידע העד מזה או לא וממילא כפי שכהבתי לעיל (בסי' ג' ולקמן בסי' ט') דהעיקר הוא דכה"ג פטורים א"כ ודאי דהכא פטור כיון דכל ע"ז פטורים כה"ג א"כ כ"ש ע"א שוב ראיתי דהספק יהי' על מקומו באופן דידע שהוא חשוד ובכ"ז י"ל דפטור והוא דהנה במכות (דף ה' ע"ב) איתא שם במתני' מה שנים אינן נהרגין עד שיזומו שניהן ושם באותו עמוד ברש"י בד"ה שהרי אמרו כתב וז"ל מתני' היא מה שנים אינן נהרגין עד שיזומו שניהן דכתיב והנה עד שקר העד ואמר מר כו' כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד עכ"ל ועי' חגיגה (ט"ז ע"ב) שם ברש"י. עכ"פ מוכח דקרא דועשיתם לו כ"ז קאי אך בשתי עדים. א"כ ממילא י"ל דע"א ליכא בדין הזמה הגם דעיקר כוונה הכתוב הוא להורות דהיכא דאיכא ב' עדים בעינן דיהי' הזמה בשניהן והיכא דהוזם אך ע"א ולא השני לא הוי הזמה אבל מכ"מ י"ל דהיכא דליכא אלא ע"א והוזם חייב ג"כ אמנם מכ"מ האיך שיהי' הרי בקרא לא כתיב הזמה גבי ע"א דאף אי נימא דלא הוי מיעוט וכנ"ל אבל הא לכה"פ לא כתיב בקרא וכיון דדין דועשיתם לו כ"ז לא קאי אלא בב' עדים אבל בע"א לא מצינו בקרא דחייב ודאי די"ל דפטור ויש גם סברא לומר כיון דמיעוט ליכא בקרא דעל ע"א לא יהי' תורת הזמה כמשכ"ל דהמיעוט הוא אך בדאיכא שני עדים בעינן שיוזמו שניהן] וא"כ יש לילוף מב' עדים דמ"ש ב' עדים מע"א דעיקר חייבם התורה על שזממו להפסידו וכמו שזממו לעשות לו כן יעשה להם א"כ מה"ת נחלק דע"א לא יהי' בתורת הזמה וא"כ שפיר יש מקום לספק הנ"ל:
אמנם לפי"ז י"ל דרך ספק הנ"ל יתלה אי ע"ז קנסא או ממונא דאי נימא דע"ז קנסא א"כ הוי כמו חידוש ומאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי אבל אם נימא דע"ז ממונא א"כ יש לילוף גם ע"א ואם נאמת דברינו הנ"ל יתפשט לנו קמט גדול ונזכה להבין דעת קרושים והוא. דהא לכאו' דברי רש"י תמוהין שם דשם בב"מ (דף ד' ע"א) גבי הא דאמרו שם דע"א אינו בתורת הזמה כתב רש"י בד"ה בתורת הזמה וז"ל לכלם קנם דכאשר זמם דע"א שהוזם פעור כו' ולכאו' הוא פלא לאיזה צורך כתב רש"י דהא דכאשר זמם הוא קנס דהא בזה הוי מחלוקת הי ע"ז קנסא או ממונא ול"ל לרש"י להכניס א"ע במחלוקת דלא נצרך הי' לו לפרש בפשיטות דהזמה ל"ש בע"א והוא דקדוק עצים אולם להנ"ל יתיישב דברי רש"י מאד דהוקשה לרש"י דהא משכחת בע"א ג"כ תשלומי הזמה וכגון שהי' חשוד ע"כ בא רש"י לתרץ דבע"א לא משכחת תשלומי הזמה אף כה"ג והיינו כיון דבקרא דהזמה כתיב אף בשתי עדים חין ללמוד ע"א מב"ע וקשה לכאו' הא עפ"י סברא יש ללמוד ע"א מב"ע דמ"ש ומיעוט ליכא כנ"ל וע"ז כתב רש"י משום דקנסא הוא [וקאי הכא הסוגיא אליבא מאן דסובר ע"ז קנסא דהכי הלכתא] והוי כמו חדוש ואין לך בו אלא כדי חדושו ויש להמתיק הדבר עוד יותר בכוונת רש"י הנ"ל. די"ל דבאמת הוקשה לרש"י על הפרכא דע"א אינו משלם דמאי פרכא הוי אחרי דהא דע"א אינו משלם הוא מצד דבעדותו אינו מחייב ממון כמו שכתב שם בתו' גופא ולרש"י הי' זה דחוק לומר דהם תפסו דזה מקרי פרכא על מה רצד אחרי דבאמת לא הוי אפי' פרכא כל דהו וע"כ דעיקר הפרכא הוא דע"א אינו משלם אפי' במקום דמחייב וכנ"ל וקשה באמת מדוע לא נילף מב' עדים וע"כ משום דסוברים דע"ז קנסא ומוכרח רש"י לפרש כן קנסא כו' ודו"ה כי הוא באור עמוק בד' רש"י הנ"ל [יד"ח דקאמר תורת הזמה כו' י"ל דבאמת דסובר עז"מ [עי' בב"ק דף ה' ואין הכרה] וממילא כה"ג חייב לשלם העד ונשאר רך מה דאינו משלם בכ"מ זה לא חשיב פרכא או די"ל דר"ח אינו סובר גוף היסוד הנ"ל]:
שוב ראיתי דגוף היסוד הנ"ל הוא רעוע דודאי אם נימא דהקרא דועשיתם לו כ"ז לא קאי אלא בב"ע ברור דאין נחלק ולומר דיתלה אי עז"ק או ממונא אלא דאף אי ניחא דממוונא מכ"מ אינו נענש דהא כבר כתבתי לקמן (בסי' ט') דמאן דסובר דע"ז ממונא אין הכוונה דסובר דהוא מצר הסברא אלא אחרי דכתבה התורה העונש אמרינן דהוי ממונא אבל באמת הוא חידוש עייש"ה שהרחבתי בזה הדבור והוא ברור ואמת וכיון דגם מאן דסובר ע"ז ממונא סובר ג"כ דהוי חידוש ומסברא לא הייתי יודע העונש ח"כ ודאי דגם לדידי' אמרינן דליכא דין עונש הזמה בע"א כיון דלא נכתב דין עונש הזמה בע"א ומשני עדים ליכא למילף כנ"ל ואי דיקשה ד' רש"י הנ"ל נימא דשגרי' דלשנא נקיט ולח בכוונה מיוחדת או אולי י"ל דהא דרש"י כתב קנסא לא כיון רש"י דוקא למאן דסובר ע"ז קנסא אלא דדברי רש"י יתכנו אף אליבא מאן דסובר עז"מ וכוונת רש"י דסוף סוף הוי חידוש דמשו"ז אמרינן דע"א אי אפשר ללמוד מב"ע וכנ"ל. ולפי"ז נפרש ד' רש"י ג"כ כנ"ל דסובר דהפרכא הוא ממ"א שמחייב ממון אמנם לפי"ז יקשה באמת הא דאמרינן דר"ח תורת הזמה לא פריך דהלא ודחי איכא פרכא גדולה כיון דע"א אינו משלם בהזמה לכו"ע אף במקום דמחייב ממון רך באמת י"ל דר"ח סובר דחשוד הוא מדרבנן והגמ' דפריך נימא דסוברים רחבוד הוא מדאוריית' וע"ל בסי' מ"א שכתבתי דאיכא בזה מחלוקת:
נחזור לעניננו דלפי"ז ודאי דע"א אינו משלם בהזמה בכל אופן ואין להקשות כיון דבארתי דבע"א ליכא הזמה ח"כ ממילא אזלי כל דברי שכתבתי בסי' הקודמים דע"א שהוזם חייב מלקות אחרי אשר דהוכחנו עתה דע"א ליכא בהזמה אמנם באמת לא קשה דהנה בכל הזמה איכא עבירה דלאו דלא תענה ועונש הזמה הוא מקרא דועשיתם לו כ"ז והנה על לאו דל"ת לחוד ראוי ללקות אלא דהוי לשנלאמב"ד או לאו שאב"מ וע"כ בעינן דיגלה הקרא דלוקה וכמו שהארכתי בסי' הקדום. והיכי דגלי הקרא ועשיתם לו כו' לקי ומת ע"ז וגם מקרא דוהצדיקו. והנה הלאו דל"ת כולל גם ע"א ובקרא דכ"ז לח נכלל ע"א ח"כ ממילא לחייבו תשלומין מכ"ז חין לחייבו אחרי דלזה לא גלי הקרא וזה הוי חידוש וכנ"ל אבל מלקות דלקי מקרא דוהצדיקו שייך גם בע"א ודוק היטב ואפי' לפי משכ"ל (הסי' א') דבפרט דהזמה איכא שני חידושים חידוש דמאמינים אותם וחידוש דעונש וא"כ בע"א אכתי מנין דמאמינים להם אמנם באמת בארתי לקמן בסי' כ"ח דהקרא דוהצדיקו מגלי לן ג"ז דמאמינים להם יעויי"ש מה שתמהתי על הגמ' דמכות] וא"כ ממילא כיון דבארנו דהקרא דוהצד קי קאי גם על ע"א ממילא מוכח דגם בע"א מאמינים להם ובר מן דין בע"א לא צריכין כלל לזה דהא המזימין הם שנים ושנים נגד ע"א לא הוי חידוש כמבואר שם בב"ק (דף ע"ג ע"א) יעויי"ש:
והנה לכאורה י"ל עד טעם אחד דיהי' מוכרח הדבר דהיכא דע"א העיד לחייב שבועה לחשוד לא יתחייב העד כשיוזם והוא דהנה כבר הבאתי לעיל בשם התו' דהא דחשוד אינו נשבע הוא אך מדרבנן אבל מדאורייתא יכול לשבע וא"כ מדאורייתא לא חייבהו העד ממון חף בחשוד ואם כן י"ל דמשו"ה פטור העד כיון דמדאורייתא לא חייבו ממון. והביאני לידי הערה זו דברי הריטב"א בריש מכות שכתב שם על הא דמעידין אנו באיש פלוני שהוא ב"ג או ב"ח דהא דנקטו חליצה הוא שגרא דלשנא דלפי האמת ודאי דהזמה ליכא גבי ב"ח כיון דב"ח הוא אך מדרבנן וא"כ איך שייך מלקות מדאורייתא חזינן דמפשט פשיטא לי' לרבינו הריטב"א ז"ל היכא דבעדותם לא חייבוהו מדאורייתא לא שייך אח"כ הזמה:
אף דאחרי דרבנן אמרו דב"ה פסיל פסלוהו בעדותם מכ"מ פטורים דבהזמה בעינן דהחיוב דבא מעדותם יהי' מדאורייתא וא"כ ה"נ י"ל דפטור כיון דמדאורייתא לא חייבו ממון וכנ"ל:
אברא דאם נאמת כן דלשיטת הריטב"א יהי' מוכח דגם כה"ג היכא דחייבוהו ממון דפטור מדאורייתא הגם דמדרבנן חייב מכ"מ פטורים א"כ ודחי דיהי' מוכח דלא כהריטב"א מצד סברא החיצונה. דאחרי דעיקר נענשין עבור שחשבי להפסידו וח"כ איך שיהי' הלא רצו להפסידו ולא שייך הכא לתלות בהך חקרה הקדומה אם דרבנן מועיל לדאורייתא דהכא העיקר עבור שרצו להפסידו וחיך שיהי' הלא רצו להפסידו וע"כ נ"ל באמת דגם הריטב"א יודה כה"ג וגם נבין, דברי הריטב"א דבאמת כולם תמהו על סברת הריטב"א מאי שייך הכא מדרבנן או מדאורייתא כיון דאיך שיהי' רצו להרע לו וע"כ דהאמת יורה דרכו דהיכא דהעונש הוא מצד כאשר זמם יודה הריטב"א דל"ש לחקור הם יתחייב מדרבנן או, מדאורייתא אלא כיון דידעו דהוא יתחייב ממון חייבים גם הם אח"כ לכשיוזמו אמנם הכא גבי ב"ג ליכא כז אלא דעיקר הוא מחמת והצדיקו וכתבה התורה דעבור זה חייבים והכא שייך שפיר לומר דהיכא דמדאורייתא לא נעשה פסול ממילא לא שייך הקרא הנ"ל והא דמדרבנן נעשה פסול סוף סוף, ע"ז לח קאי הקרא ואולי יתלה בכך חקירה אי דרבנן מועיל לדאורייתא או דהכא כו"ע יודו דלא מהני הדרבנן לדארו' ועיי"ש לעיל (סי' ה') ולקמן (בסי' מ"א) הארכתי בענינים אלו בדברים נחמדים ויקרים. עי"ש ותבין היטב דברינו הנ"ל:
עכ"פ איך שיהי' ברור הדבר דהכא מודה גם הריטב"א וא"כ ודאי דמה"ט הי' חייב אלא דהעיקר הות כמו שבארנו דבע"א ליכא תורת הזמה בתשלומין וכמשנת"ל ובתשובתי לענין למכור בשר טריפה למימר אשר האחרונים כתבו בזה מעט ואנכי כתבתי בע"ה בזה תשובה וארוכה והארכתי גם בענין וד' הריטב"א הנ"ל והוא אחרי אשר בררתי שם דהעיקר הוא דאם יש להמומר להשיג בשר טריפה אצל עו"ג עי' חגיגה (דף י"ג ע"א) תוס' ד"ה אין ובמל"מ (פ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ב) בלעדו לא כוי הכא אפי' איסור דרבנן דסברת התוס' בשבת (דף ג' ע"א) ל"ש הכא עיי"ה ביו"ד (סי' קנ"א ס"ו) בש"ך ובד"מ שם חקרתי אם יש לו ספק השקול בעת מעשה חם יש לו להשיג בלעדו אם מותר לו למכור והבאתי ד' הגמ' דע"ג (ד' ט"ו) אימור לשחיטה זבנה וכל הסוגיא דשם ופלפלתי בזה]. ורציתי לומר דהיכא דהוי אך טריפה מדרבנן א"כ הוי ספק דרבנן דלקולא ומותר לו למכור ויהי' זה פתחא דהתירא למוכרם ופלפלתי בגוף היתר זה אשר נובע מדברי המרדכי והגר"א שם בסק"ז הסכים כהחולקים דדווקא אם יש לו ומכ"מ יתכנו דברינו הנ"ל היכא דהוי ספק השקול אם יש לו וגם יש הרבה שאינם סוברין כדברי המרדכי אולם אח"כ דחיתי זאת וכתבתי די"ל דגם באיסור דרבנן הוי הל"ת דל"ע מדאורייתא ועיי"ה בע"ג (דף כ"ב ע"א) בתו' ד"ה ת"ל ובב"מ דף ס"ח ע"ב אמר רבא רב עילש גברא רבה הוא ואיסורא כו' ועייש"ה ברא"ש אלא דאנכי רציתי לומר דהוי מדאורייתא דאחרי דרבנן אסרו זאת א"כ נקרא מכשול ויצאתי אח"כ לפלפל בהא דבכורות (דף ל"ז) ובחו"מ (סי' רל"ד) לענין אם מכרו בשר ונודע שהוא טריפה דצריך להחזיר לו הדמים ומבואר שם דבאיסור דרבנן אינו צריך להחזיר הדמים והטעם דזה נחשב לאכילה עיי"ש בסמ"ע סק"ד וא"ב הוי לכאורה סתירה ואחרי שפלפלתי בזה חזקתי בזה ד' הש"ך ביו"ד (סי' קי"ד ס"ק כ"ז) שכתב דהטעם הוא דלענין ממון יש להעמיד על דין תורה וחכמים לא גזר להפקיע ממון של חבירו עי"ז והיינו הגם דבכ"מ י"ל דמצד דרבנן הוי כמו דאורייתא בכ"ז היכא דעי"ז יהי' הפסד לחבירו להפקיע ממונו לא אמרו זאת והיא סברא נכונה וראי' גדולה יש לזה מהא דאיתא בבכורות (דף נ"א ע"א) כתב לכהן שהוא חייב ליתן לו ה' סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי ושם בגמ' אמר עולא ד"ת בנו פדוי לכשיתן ומ"ט אין בנו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטר וכן נפסק הדין להלכה וקשה מאד הא הוי נתינה בטעות דהא הוא סבר דבנו יהי' פדוי ולא יצטרך לפדותו מחדש וכיון דבאמת צריך לפדותו א"כ אמאי צריך ליתן לו והיא קו' עצומה וכבר הקשה כן בס' ק"י אלגאזי ערך פדיון הבן ועיי"ש שתי' כיון דמדאו' פדוי הגם דמדרבנן אין בנו פדוי מכ"מ לא הפקיעו בזה זכותו של הכהן הגם דעתה הוי זכי' בטעות בכ"ז גם לענין זה נא העמידו דבריהם להפקיע ממון חבירו וכיון דמדאו' הוי שלו לא נשתנה מצד הדרבנן והיא ראי' אלימתא לדעת השיך הנ"ל ומצאתי בש"מ (סי' רל"ד) שהביא מדנפשי' מגמ' הנ"ל ראי' לדעת הש"ך הנ"ל עיי"ש שהאריך בדברים נכונים ואחרי כל הנ"ל רציתי להביא ראי' לדעת הש"ך הנ"ל מד' הריטב"א הנ"ל והוא דבתחילה החלטתי דלהריטב"א כ"כ לענין ממון היכא דמדרבנן נתחייב ממון כיון דמדאו' לא נתחייב ממון פטורים. ורציתי לומר דהוא מצד סברת הש"ך הנ"ל והי' אפשר לומר דכ"כ הכא בחשיד. אמנם אח"כ דחיתי מצד טעם הנ"ל דבהזמה ל"ש זאת וכתבתי בירור סברת הריטב"א כנ"ל ובלא"ה אחרי דאיהו נתחייב מדרבנן א"כ ממילא כ"כ הם ויש להאריך בגוף הדבר האיך נתחייב איהו מדרבנן וע"ל בסי' מ"א שדברתי באורך ובארתי סוגיא דשבועות (דף ל"א) ואכמ"ל יותר:
והנה לכאו' יש להקשות על עיקר דברינו הנ"ל [דכה"ג אין העד חייב לשלם כשיוזם] דא"כ האיך מתחייב ממון ע"י עדות שאאי"ל ואין לומר דכ"מ דאמרינן מתוך שאיל"מ הוא אך מדרבנן דאכתי יקשה לדעת הש"ך (בסי' ל"ג ס"ק ט"ז) דאף לאחר תקנת רבנן מכ"מ בעינן דיהי' משכחת בהעדות דין הזמה ומשו"ה אם אמרו א"י בדו"ח ע"ב וא"כ הא הכא דמי כאלו אמרו בדו"ח א"י כיון דלא משכחת כלל הזמה ועוד דהא באמת מבואר בכ"מ דדין מתוך הוא דאו' ע' שבועות (דף מ"ז) דפריך הגמ' ורב ושמואל כו' וע' בקצוה"ח (בסי' צ"ב) וכבר בררתי במק"א דאף דחשוד הוא מדרבנן מכ"מ מתוך דחשוד הוא דאו' כיון דסוף סוף אינו נשבע והתורה אמרה או דישבע או דישלם [ועי' משא"ל בזה] וא"כ ודאי דקשה כנ"ל ולכאו' אפ"ל דיהי' מוכח מכאן דלא בעינן הזמה ממש אלא דבמה דיענשו הע"ז במלקות כשיוזמו מועיל גם לממון וכמשכ"ל (בסי' א') וא"כ א"ש כיון דמלקות יתחייב העד דלא גרע משבועה גרידא [דעתה קיימינן דהיכא דלא חייבו העד אלא שבועה גרידא והוזם העד חייב מלקות] וממילא מקרי עשאי"ל גם לממון ויהי' מוכח מזה דעיקר דין דעשאי"ל הוא מצד הסברא ולא מגזה"כ [עיי"ה בסי' הנ"ל] אבל זה דחוק שוב ראיתי די"ל דמכאן לא מוכח מידי ואף אי נימא דלהוציא ממון ע"י עדות אינו מועיל בזה שיתחייבו מלקות ובעינן דווקא שיתחייב ממון [דעשאי"ל הוא מצד גזה"כ] בכ"ז יתיישב הכא שפיר דאימת בעינן עשאי"ל בממון היכא דבאו לחייבו ממון אצל הכא כיון דשבועה נתחייב אף בעשאאי"ל [אלא במלקות] והחיוב תשלומין בא מכח החיוב שבועה ע"כ קם החיוב תשלומין במקום החיוב שבועה ולא בעינן כלל משפט ההזמה דתשלומין אלא דקפדינן אך על משפט ההזמה דשבועה וא"כ העיקר הא דמתחייב ממון [החשוד ע"י העדאת ע"א] לא משום דמיקרי עשאי"ל לענין ממון אלא דמקרי עשאי"ל לענין שבועה ולפי"ז י"ל עוד דאם היינו אומרים דלשבועה לא בעינן כלל משפט ההזמה [דגם מלקות לא נתחייב ע"א המחייב שבועה כשיוזם כמו שהרבה מן האחרונים החליטו באמת כן] נימא דגם הכא בחשוד לא יתחייב העד כלל לכשיוזם ובכ"ז מהחייב הבע"ד ממון אף דלפי"ז ודאי דהוה עשאאי"ל [כיון דלא יתחייב העד כלל] כיון דהכא לא בעינן כלל עשאי"ל דחיוב ממון דהכא יש לה דין שבועה ממש:
ולפום רהיטא עלה על דעתי להביא ראיה לזו הסברא שכתבתי דממון דמתחייב החשוד מחמת שאינו יכול לשבע יש לה לענין הזמה דין שבועה ומהראי' הנ"ל יהי' מוכח עוד דבר אחד והוא דלשבועה לא בעינן כלל משפט הזמה אלא דאף אם לא יהי' העד בתורת הזמה כלל [גם למלקות] ג"כ מחייב שבועה והוא דהנה נודע הך עובדא דנסכא דר' אבא דאיתא שם ההוא גברא דחטף נסכא מחברי' ואייתי ע"א דחטף מיני' ואמר אין חטפי ודידי חטפי ודן ר' אבא ע"ז דהוה מחוייב שבועה שאינו יכול לשבע ומשלם והוא הלכה מרווחת בישראל ע' ב"ב (דף ל"ד ע"א) ושבועות (דף ל"ב ע"ב ודף מ"ז ע"א) וע' רמב"ם (פ"ד מהל' גזילה הי"ד ובפ"ד מהל' טו"נ ה"ח) ובש"ע חו"מ (סי' ע"ה וסי' שס"ד) והנה יש לי לחקור בהך עובדא שתי חקירות וגדולות הן אלי. החקירה הא' אם הי' הוזם העדן שהעיד שחטף] אם הי' חייב מדין הזמה מי נימא כיון דעפ"י עדותו נתחייב הבע"ד לשלם שייך כאשר זמם או כיון דעל מה שהעיד העד מודה הבע"ד בעצמו א"כ י"ל דלא שייך בזה עונש הזמה החקירה הב' אם נחליט דעונש הזמה ליכא הכא גבי העד [כיון דהבע"ד מודה לדבריו]. יש לחקור אם מקרי זאת עשאאי"ל כיון דלא יהי' בעונש הזמה או דמכ"מ יש סברא לומר דמקרי עשאי"ל אף דלא יהי' בעונש הזמה:
ובמשקל הראשון דנתי לפשוט הנך שתי ספיקות מסוגי' אחת והוא מסוגי' דב"ק (דע"ה ע"ב) דפליגי שם סומכוס ורבנן היכא דהגנב מודה שגנב בפני פלוני ופלוני והמתבאר משם דזאת סוברים כו"ע דהעדים לא יהיו בעונש הזמה כשיוזמו כיון דהוא בעצמו מודה לדבריהם] ולענין עשאי"ל פליגי רבנן וסומכוס דרבנן סברי כיון דלא יהי' בעונש הזמה ממילא מקרי עשאאי"ל וסומכוס סובר דמקרי עשאי"ל אף דלא יהי' בעונש הזמה לכשיוזמו. מכ"מ ליכא בזה פסול דעשאאי"ל כיון דלא הוה גריעותא בגוף העדות [עיי"ה לעיל (סי' א')] ומעתה גם בעובדא דידן נפשוט כן דבעונש הזמה לא יהי' העד לכו"ע ולענין אי הוה עשאי"ל תליא במחלוקת דסומכוס ורבנן ולפי"ז לרבנן ודאי דהכא הוי עשאאי"ל וא"כ קשה מאוד איך יתחייב הכא ממון ע"י העד הא הוי עשאאי"ל ולפי דעת הש"ך (בסי' ל") גם מדרבנן לא מהני כה"ג וכמשכ"ל והיא קי' גדולה וע"כ כיון דהא דמתחייב ממון הוא מחמת מתוך שאי"ל אמרינן דיש להממון דין שבועה וכיון דשבועה נתחייב ע"י עד זו ממילא נתחייב גם ממון אף דממון גרידא לא הי' מתחייב ע"י עדות כזו ואחרי אשר דכן הדבר יקשה האיך מתחייב הכא שבועה אי נימא דגם בשבועה בעינן תורת הזמה והא הכא לא יתחייב גם במלקות וכמו שכתב הש"מ שם בב"ק גבי מחלוקת דסומכוס ורבנן וע"כ דלשבועה לא בעינן עשאי"ל כלל ואם כן נתחייב שבועה על ידי העד אף דלא יהיה בהזמה כלל וממילא נתחייב גם ממון וכנ"ל ובכ"ז לא מופרך מכאן עיקר הכלל שכתבתי דע"א שהוא מוזם חייב מלקות דמכאן לא מוכח אלא דלא בעינן לעיכוב זאת לענין עשאי"ל ועשאי"ל והזמה הם שני דברים נפרדים וכמו להני דסוברים דבממון לא בעינן עשאי"ל מכ"מ ודאי דאם הוזמו חייבין לשלם היכא דשייך הזמה ודו"ה] וא"כ מוכח מכאן שני דברים דחיוב ממון דבא מכח חיוב שבועה [כמו היכא דאמרינן מחוייב ששאיל"מ] יש להממון דין שבועה וגם דלשבועה לא בעינן כלל משפט הזמה:
אמנם כל הראי' הוא אך עפ"י דעת הש"ך דסובר דאף לאחר תקנת רבנן דבממון לא בעינן דו"ח מכ"מ בעינן עשאי"ל אבל אי נימא דבממון לא בעינן כלל עשאי"ל לבתר תקנת רבנן ממילא אזל כל הראי' די"ל דהכא בעובדא דנסכא דר"א החיוב הוא אך מדרבנן ולקמן (בסי' כ"א) בארתי דהעיקר הוא דלא כהש"ך א"כ ממילא אזל הראי' דחיוב ממון דבא מכח חיוב שבועה יש לו דין שבועה מצד דאל"כ הא הוי עשאאי"ל די"ל דהוא אך מדרבנן וממילא אזל הראי' גם דלענין שבועה לא בעינן עשאי"ל די"ל דבאמת בעינן והכא הכוונה אך מדרבנן דכיון דלממון לא בעינן עשאי"ל מדרבנן כ"ש דלשבועה לא בעינן עשאי"ל וא"כ י"ל דכל עיקרה של שבועה הוא ג"כ מדרבנן שוב ראיתי דגם אם נימא דלא כרבינו הש"ך בכ"ז יהי' מוכח הני שני דברים דממון דבא מכח חיוב שבועה דמי לשבועה וגם דלשבועה לא בעינן כלל עשאי"ל והוא דבמה שכתבתי די"ל דהשבועה הוא מדרבנן אחרי העיון נראה ברור דאא"ל כן דגם אם נניח כן דמדרבנן לא בעינן בעד המחייב שבועה דיהי' עשאי"ל גם אם נימא דמדאו' בעינן עשאי"ל בשבועה מכ"מ ודאי דכ"ז הוא אך בחיוב שבועה גרידא אבל היכא דבאנו לדון מתוך שאיל"מ אז ודאי דבעינן שיהי' החיוב שבועה מדאורייתא דהא נודע דבחיוב שבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ כמו שמבואר בב"מ (דף ג' ע"ב) בתוס' ד"ה ובכולה (ובדף ה' ע"א) שם בתו' ובכתובות (דף י"ח ע"ב) ד"ה בכולה ובגיטין (דף נ"א ע"ב) ד"ה ובכולה ובחו"מ (סי' ע"ה סי"ד) ובש"ך (ס"ק מ"ח) וע' ש"ך (סי' שפ"ו סק"י ובסי' שפ"ח ס"ק ל"ו) וא"כ ה"נ אי נימא דמדאו' בעינן משפט הזמה גם בשבועה ואך מדרבנן לא בעינן א"כ ודאי דבשבועה כזה א"א לדון מתוך שאיל"מ כיון דמדאורייתא לא הי' מביאו העד לידי שבועה [מצד דהוי עשאאי"ל] וא"כ הוי השבועה אך מדרבנן ובשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ דמ"ל אם מצד עצם התביעה הוי השבועה מדרבנן ומ"ל אם מצד מניעת ההזמה הוי השבועה אך דרבנן סוף סוף השבועה הוי שבועה דרבנן ולא אמרינן בזה מתוך שאיל"מ וע"כ דהחיוב שבועה הוא מדאוריי' וא"כ שפיר מוכח לכו"ע דלשבועה לא בעינן גם מדאורייתא עשאי"ל אמנם לענין ההוכחה השני' להוכיח דחיוב תשלומין דנצמח מחיוב שבועה יש לה דין שבועה דאל"כ האיך משלם והא הוי עשאאי"ל. זה ודאי דלהך שיטה א"א להוכיח דהא שפיר י"ל דהחיוב תשלומין הוא אך מדרבנן וי"ל דהשבועה הוא מדאורייתא והתשלומין הוא אך מדרבנן אמנם על סברא זו אין לנו לחפש ראיות דהסברא מוכרחת מעצמה. דהא באמת קשה מאד האיך מוציאין ממון ע"י ע"א והא ידעינן דע"א אינו קם לממון וע"כ דחיוב ממון דבא מכח חיוב שבועה שאני וע"כ כמו דבגוף הדבר דע"א מחייב ממון לא קשה לן מצד דאמרינן משום דמתחילה בא לשבועה ע"כ יש בידו לחייבו ממון כ"כ י"ל גם לענין עשאי"ל הגם דבכ"מ בעינן עשאי"ל הינו היכא דבעינן משפטי עדות דממון אבל הכא לענין חיוב התשלומין בעינן רק משפטי העדות דשבועה וכנ"ל וא"כ הסברא מוכרחת בעצמה וא"כ שפיר מוכח הני שתי הוכחות דלשבועה ל"ב עשאי"ל גם מדאוריי' וממון דבא מכח חיוב שבועה יש לו דין שבועה] לכו"ע וכמו שנתבאר:
התבוננתי עוד בזה וראיתי דיש לדחות דברינו הנ"ל באופן דנוכל לומר דההוכחות הנ"ל לא יהיה אליבא דכו"ע והוא בענין הוכחה הראשונה שכתבתי דמוכח לכו"ע דהוי שבועה מדאורייתא דאל"כ האיך אמרינן מחוייב שבועה שאיל"מ הא בשבועה דרבנן לא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ יש הרבה לדבר בזה ולדעתי י"ל דהכא יודו כו"ע דאמרינן מחויי"ש שאיל"מ גם בדרבנן. כי נ"ל לדון בזה דבר חדש בעז"ה ונקדים מתחילה מה דיש להקשות על זה שכתבו דשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ דא"כ מדוע לא אמרו שם בשבועות (דף מ"א ע"א) דגם בזה הוי נ"מ בין שבועה דאוריי' לדרבנן דבדאורייתא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ ובדרבנן לא אמרינן וכבר הערו בזה רבותינו האחרונים ז"ל אמנם באור הענין הוא כמו שכתבתי במק"א דענין דמחויי"ש שאיל"מ עם נחתינן לנכסי' הוא הכל חדא. דהנה בכל חיוב שבועה יש לחקור אם השבועה הוא להחמיר עליו או להקל עליו לפוטרו מחיוב ממון רצוני דאם נימא דגם אם אינו נשבע מכ"מ לא ישלם א"כ הוא ענין בירור שהוטל עליו לברר יותר טענתו ולא מצד דבלתי זה יצטרך לשלם. וא"כ הוא להחמיר עליו דהא השבועה לא הוי לפוטרו מחיוב ממון. דגם אם אינו נשבע בכ"ז אינו משלם אבל אם נימא דאם אינו נשבע משלם אם כן מוכח דהשבועה הוי להקל מעליו בכדי שיפטור מחיוב התשלומין והנה בשבועה דאורייתא אמרינן שם דנחתינן לנכסי' וע"כ דהחיוב שבועה הוא לפוטרו מממון ואם אינו נשבע משים [ול"מ אם נימא דמתחילה נתחייב ממון והשבועה פוטרו ודאי דיתכנו דברינו וגם אם נימא דמתחילה נתחייב אך שבועה ואח"כ נתגלגל מזה חיוב ממון בכ"ז יתיישב היטב דסוף סוף אגוד הך חיוב שבועה עם חיוב ממון. ועיי"ה לקמן (בסי' ז') ומעט מזה יובא לקמן בסי' זה]. ובשבועה דרבנן אמרו שם דלא נחתינן לנכסי' וע"כ דהוא אך להחמיר עליו אבל לא יצמח ממנה חיוב ממון לעולם וממילא ידעינן דגם ענין דמתוך שאיל"מ לא שייך לומר אלא דווקא בשבועה דאורייתא ולא בשבועה דרבנן כיון דבשבועה דרבנן גם אם אינו רוצה לשבע אינו משלם. א"כ האיך שייך לומר דמצד שאינו יכול לשבע ישלם. אבל בשבועה דאורייתא ודאי דשייך לומר מתוך שאיל"מ כיון דהשבועה אגוד עם חיוב ממון ובמק"א צדדתי להיפך דענין דנחתינן לנכסי' בשבועה דאורייתא מוכח מהא דאמרינן מחויי"ש שאיל"מ וזהו דאוריי' כמו דמוכח שם בגמ' ופלפלתי בזה הרבה ומתורץ בזה מדוע לא אמרו שם הנ"מ במתוך שאיל"מ אחרי דענין מתוך עם נחתינן הכל חדא.
והנה בעיקר הדבר לכאורה יש להתבונן מדוע לא אלימו חז"ל תקנתם בשבועה דרבנן גם לענין נחתינן לנכסיה וממילא היינו דנין מתוך שאיל"מ] וכמו דחזינן בכ"מ דמה שחז"ל תקנו עשו כעין של תורה אמנם באמת אין זה קושי' דמצינו בכמה דברים דלא אלימו דבריהם לענין להוציא ממון ע"פ תקנתם ואדרבה בכ"מ דהעמידו דבריהם לענין ממון הוכרחו לצרף לזה ענין של הפקר ב"ד וידוע דלאו בכ"מ עשו ענין זה של הפקר ב"ד דיש לזה כמה תנאים ופרטים וע' כ"מ ופ"ט מהל' שמיטה ה"ז) ובמל"מ (פ"ד מהל' מלוה ולוה הי"ד) והארכתי במק"א בזה ועי' משכ"ל לענין דברי הש"ך במוכר בשר טריפה מדרבנן וע"כ י"ל דבכל הני דחז"ל תיקנו שבועות לא היו בזה פרטים ותנאים כאלו אשר יהיה בידם לדון בזה הפקר ב"ד גם לענין ממון גופא וע"כ עשו תקנתם רק לחייבו שבועה דלזה לא בעינן הפקר ב"ד והיא כמו כל החומרות אשר חז"ל החמירו למגדר מלתא וכדומה] ולא לענין ממון. עכ"פ מבואר דבכל מקום שתיקנו חז"ל שבועה כוונתם הי' הך להחמיר עליו ותיקנו שישבע ולא שיוציא ממון ע"י. וזהו באור הסברא דלא אמרינן מחייי"ש שאיל"מ בשבועה דרבנן כמשנ"ת היטב:
ומעתה אמינא דכל זה הוא היכא דתקנתם הי' תיקון פרטי לענין שבועה כמו בכו"ה דמדאו' פטור לגמרי ותיקנו חז"ל שישבע ואמרינן דתקנתם לא הי' להוציא ממון עי"ז וממילא לא יצוייר לעולם חיוב ממון בזה מצד מניעת השבועה. אמנם הכא לענין עשאי"ל הנה כפי מה דתפסינן עתה דלאחר תקנתם דלא בעינן דו"ח בממון תיקנו ג"כ דלא בעינן עשאי"ל. א"כ הי' תקנה כללית דמוציאין ממון גם בעדות שאאי"ל א"כ ודאי דגם בשבועה כזו אמרינן מחויי"ש שאיל"מ דהא מצד עצם התביעה הוא מדאו' ורך מצד דלא הוי עשאי"ל ובזה הלא התקינו כבר הקנה כללית דלא בעינן בממון עשאי"ל א"כ חזינן דזה תיקנו גם לממון וע"כ דהי' להם איזה טעם לבטל ענין דעשאי"ל לממון וא"כ ממילא ודאי דגם לענין מחויי"ש שאיל"מ אמרי' כן כיון דלענין עצם השבועה ודאי דמחוייב לשבע מדרבנן דהא לא עדיפא מעצם חיוב ממון דבטלו לענין זה עשאי"ל] וח"כ ממילא ודאי דאמרינן בזה מתוך שאיל"מ כיון דהכא עיקר המניעה הוא אך מצד הזמה ולזה עשו מכבר תקנה כללית גם לענין ממון. דהא לולא הפרט דהזמה היינו אם גם מדאו' לא הי' בעינן עשאי"ל הי' מחוייב מדאו' שבועה והיו דנין בזה מדאו' מחויי"ש שאיל"מ אלא דמדאו' בעינן עשאי"ל:
אמנם כיון דחז"ל בטלו ענין דעשאי"ל לממון הדר הו"ל כך עדות כמו דהוי עשאי"ל וחייב שבועה ואמרינן גם מחויי"ש שאיל"מ כתקנתם דמשום העדר הזמה בעדות לא יפסיד התובע ממון והבן היטב כי הדברים נכונים מאד וברורים למוצאי דעת:
ויש לי להביא ראי' גדולה לדברי הנ"ל. דהנה נודע דדעת הרמב"ם הוא דכל עדות שבשטר אשר עפ"י מוציאין ממון הוא אך מדרבנן ומדאו' אין מוציאין ממון ע"י עדות שבשטר. והוא דהנה הרמב"ם (בפ"ג מהל' עדות ה"ד) כתב וז"ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בד"מ ולא בד"נ אלא מפי העדים שנאמר עפ"י שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן. אבל מד"ס שחותכין ד"מ בעדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. הנה מבואר להדיא דדעתו דהא דמוציאין ממון ע"י עדות שבשטר הוא אך מדרבנן והגם דבפ"ט מהל' הנ"ל כתב החרש כשוטה אע"פ שראייתו ראי' מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בב"ד בפי' או שיהי' ראוי להעיד בפי' ויהי' ראוי כו' משמע דסגי גם בראוי להעיד בפי' אף אם אינו מעיד בפי' אמנם כבר כתבו הראשונים ז"ל דהוא ט"ס והנוסחא האמתית הוא עד שיעיד בפי' עיי"ה בטוחו"מ (סי' כ"ח) ובב"י שם (אות ט"ו) שכתב להדיא כן ועי' בד"מ שם (אות ז') (ובסי' ל"ה בד"מ אות ב') עייש"ה אשר כולם החליטו דהוא ט"ס ברמב"ם והנוסחא האמתית היא אך עד שיעיד בפי' וכשאני לעצמי אמרתי בזה להיפך דאם נרצה לומר דיש שם ט"ס יש לן יותר לומר דהאי עד שיעיד בפי' הוא ט"ס ובכ"ז לא יהי' מזה מוכח כלל דדעתו דמהני עדות בכתב דלדעתי יש להעיר על הך נוסחא דצריך להעיד בפי' דאיך שייך זאת הכא אחרי דלא מיירי כלל בהך פרקא מפרטי הגדת העדות רק מפרטי העדים באיזה אופן העדים פסולים והאיך שייך הכא עד שיעיד בפי' דהוא מפרטי הגדת העדות ומזה לא מיירי כלום וע"כ הי' נראה לי דהעיקר הוא כן. דבתחילה אומר החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות והנה הך חדש דהיא כשוטה ודאי דהוא אך כשאינו מדבר ואינו שומע כמו דאיתא בכ"מ וע"כ אמר אח"כ דגם אם נחסר לו אך פרט אחד מפרטי שמיעה ודבור היינו אחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר דנחסר להם רק פרט אחד הגם דבראי' ודעת הם כשאר אדם ואינם מכלל שוטה שהזכיר מתחילה מכ"מ הוו בכלל עדים פסולים מצד דבעינן שיהא ראוי להעיד בפי' ומשו"ה היכא דנחסר לו פרט דדיבור פסול ויהא ראוי לשמוע ומשו"ה היכא דנחסר לו פרט דשמיעה פסול:
וא"כ קאי זאת על פרטי העדים ולדעתי זהו פשט הברור בדברי הרמב"ם וא"כ לא מוכח מכאן מידי דבראוי להגיד לחוד סגי די"ל דכוונתו דבעינן שיהא ראוי להגיד ויגיד אלא דבעת שאנו איירינן לענין העד יש לן לומר דהוא פסול עד שיהי' ראוי להעיד ואם הוא ראוי להעיד נקרא עד כשר. ומאופן הגדתו האיך שיהי' לא איירי כלל וכמו בזה שאמר ויהא ראוי לשמוע ג"כ הכוונה אך על האדם והנוסחא דצריך להעיד קשה מאד לקיימה ולא שייך כלל לזה כמו שיראה המעיין וגם אם נרצה לקיים הך גירסא דעד שיעיד בפי' נימא דהם שני דברים דהך עד שיהא ראוי להעיד הכוונה לעני העד אימתי הוי עד כשר והא דעד שיעיד בפי' נימא דהכוונה לענין הגדת העדות ולפי"ז הי' יותר טוב אם היינו מהפכין הגירסא היינו מתחילה עד שיהי' ראוי להעיד ואח"כ עד שיעיד בפי' ויהי' מוכח מזה ג"כ דשיטתו דבעינן דווקא שיעידו בפיהם. וע"כ כתב זאת בכדי שלא נטעה לומר דאם ראוי להעיד סגי גם אם אינו מעיד בפי' וע"כ אמר דענין הגדת העדות בעינן שיעיד בפי' ובדוחק יש לקיים גם כפי שכתוב עתה לפנינו עפ"י דרך הנ"ל איך שיהי' אין מכחן שום סתירה לדבריו בפ"ג מהל' הנ"ל ולחנם טרחו בזה רבותינו ז"ל נו"כ ומום שפיר דדעת הרמב"ם הוא דעדות שבשטר הוא מדרבנן ולמותר לן דברי הלח"מ בזה שרצה לומר דדעתו דהוא מדאו' עיי"ש:
ובלא"ה בגוף דעת הרמב"ם לדינא הסכימו כולם דדעתו דבכל אופן עדות שבשטר הוא מדרבנן ודלא כהלח"מ:
ובחדושי הארכתי בביאור עיקר דעת הרמב"ם הנ"ל [דעדות בשטר הוי אך מדרבנן] ותירצתיו מכל הקושיות שהקשו עליו והעיקר נתעצמו מכל הסוגיות דאיתא דד"ת עדים החתומין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי וקיום שטרות הוא אך מדרבנן עי' כתובות (דף י"ח ע"ב ודף כ"א עא ודף כ"ח ע"א) וגיטין (דף ג' ע"א) ובאמת לא קשה כלל די"ל דלדעת הרמב"ם הפסול דמפי כתבם הוא לאו מצד דחיישינן לשיקרא אלא דהוא גזה"כ דבעינן דווקא מפיהם וזולת זה הי' כשר גם בלא קיום מצד דבאמת מדאו' לא חיישינן לזיוף ולפי"ז אחרי דרבנן הכשירו גם מפי כתבם הי' צריך להיות גם בלא קיום אם היינו מעמידין בענין זה על דין התורה ואולם חז"ל החמירו לחוש לזיוף והצריכו קיום וא"ש מאד הא דמדאו' עדים החתומין על השטר כמו שנחקרה כו'. דמדאו' לא חיישינן לזיוף ואך מצד מפיהם וזה כבר תיקנו חז"ל דנקבל העדות גם מפי כתבם ממילא הי' צריך להיות גם בלא קיום וכנ"ל:
ויש להמתיק הדברים הנ"ל ביותר ביאור דהנה לכאו' יש להקשות בהא דאיתא בגיטין (דף ע"א ע"א) אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד דל"ל מעוט זה והלא די בזה המעוט דמפיהם ולא מפי כתבם וכמו דשם גופא בענין זה הוצרכו לצרף לזה גם הדרש דמפיהם כו' וא"כ ל"ל כלל הך מעוט דאם לא יגיד אמנם באור הענין הוא כן דהנה נודע חקירה הקדומה בכתיבה אי כדיבור דמי והאריכו בזה רבותינו ז"ל לענין כמה דברים ואנכי הבאתי ראיה ברורה דכתיבה כדבור דמי מהא דאיתא במ"ר ובמכילתא פ' יתרו על הקרא ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך וז"ל כתב לו באגרת [דכוקשה להם דהא אח"כ כתיב ויצא משה לקראת חותנו וא"כ נח היו אז ביחד והאיך כתיב ויאמר] א"כ מבואר להדיא דכתיבה הוי כדיבור דהא חזינן דעל מה שכתב נכתב בתורה ויאמר ובח"ה שלי רציתי לומר דבאמת יפלגו בזה ר"א ור"י דר"י סובר שם דע"י שליח שלחו ובמכילתא הגירסא שם להיפך יעויי"ש] והיינו דיפלגו בזה אם כתיבה כדיבור דמי או לא עוד צדדתי דיפלגו בזה אם מילי מימסרן לשליח ואי נימא דלא מימסרי לשליח י"ל דלא שייך לומר ע"ז ויאמר כיון דבזה לא אמרינן ששא"כ והארכתי בזה בדרוש בשנת תר"ל פ' יתרו והיא ראי' ברורה ונפלאה והנה הכא דרשו מופיהם דולא מפה כתבם ויש שחקרו מזה לענין חקירה הנ"ל אמנם אמיתת הענין הוא כן דענין חמירה והגדה ודיבור הונח על ענין גילוי מחשבתו שבלב עדי שישמע או שיובן לאחר ועפ"י רוב הוא ע"י המצעות כלי המבטא של פיו וכפי שהוכחנו מוכח דגם חם מגנה זאת ע"י אמצעות כתיבה ידו ג"כ נקרא דיבור והגדה ואמירה דעקרן הונחו על ענין שיתגלה מחשבתו חבל לא הופרט ע"י איזה אמצעי שיתגלה זאת אם ע"י פיו או ע"י כתיבת ידו ומעתה אם כי' כתוב סתם אם לא יגיד הייתי אומר דכ"כ אם יכול להגיד ע"י הכתב (דהא ג"ז נקרא הגדה כנ"ל) וע"כ גני התורה מפיהם כו' להורות דהכא בעינן דווקא שיתגנה זאת ע"י אמצעות פיו ולא ע"י כתיבה ולפי"ז ממילא מובן דהא דכתיב אם לא יגיד הכוונה הוא דווקא בפיו וח"כ שפיר יש למעט חנם דהא אלם אינו יכול להגיד בפיו וממילא הוי אלם פסול הגוף וכמו דממעטינן מאו ראה סומא אמרינן דסומא כוי בעצם מפסולי עדות [עד דבעינן הכא תחילתו וסופו בכשרות] כן נעשה אלם פסול הגוף אבל לולא הקרא דמפיהם נח היינו ממעטינן אלם דאדרבה סתם הגדה תתקיים גם בכתיבה חבל עתה נוכל למעט מאם לח יגיד חנם וממילא נעשה חנם פסול הגוף ולא דפסול משום דלא יכול להגיד תנא דזה בעצם הוי פסול כגוף ויש כמה נ"מ מזה דאמרינן דהוי פסול כגוף:
והיינו דלפי"ז גם בעדות דלא בעינן הגדה [כמו בקדושין דהקפידא שיהי' לפני ב' עדים כשרים] ג"כ פסול דאלם נקרא עד פסול וכן אם מתחילה בעת שראה העדות הי' אלם ואח"כ יכול לדבר ג"כ פסול דנקרא החילתו בפסול כיון דאמרי' דזה בעצם כוי פסול הגוף:
ועפי"ז הסברתי גם שיטת רבינו תם דסובר דהכוונה דמפיהם הוא אך שיהא ראוי להגיד בפיו וכיון דהוא ראוי להגיד בפיו מקבלין עדותו גם בכתב ע' יבמות ודף ל"א ע"ב) בתוס' ד"ה דחזו ובכמה מקומות:. והיינו דאיהו סובר ג"כ דאלם הוי פסול הגוף והנה הגם דבעצם הדבר הוי חומרא מזה דאמרינן דאלם הוי פסול הגוף מכ"מ יצמח מזה קולא ג"כ דאם היינו אומרים דהכונה דמפיהם הוא על עצם הגדת העדות א"כ מוכח דבעינן דווקא שיגידו בפיהם אבל עתה דאמרינן דהכוונה דמפיהם הוא לגלות דאם לא יגיד הוא בפיו ואלם הוי פסול הגוף א"כ ממילא יש מקום לומר דעל עצם ההגדה שיהא בפיו לא הקפידה כלל התורה וא"כ ממילא י"ל דאם הוא אך אינו אלם שרי גם בכתב כיון דהעיקר בא הכתוב להורות דבעינן שיהי' ראוי ואם היינו אומרים דכוונת מפיהם הוא על עצם הגדת העדות א"כ ודאי דהי' צ"ל דגם באינו אלם לא יהני בכתב והרמב"ם סובר תרתי דהכוונה דמפיהם הוא על עצם ההגדה וממילא נשמע דאם לא יגיד הוא בפיו ומוכח דאלם הוי פסול הגוף ועד"פ י"ל דהר"ת הוכיח שיטתו מזה דאמרינן שם שאני עדות אשה דאקילו בי' רבנן. ואי נימא דענין מפיהם הוי מפרטי הגדת העדות מדוע הקילו בזה וע"כ זהו אך לחזק דאלם הוי פסול הגוף וכבר הקילו בכל פסולי עדות בעדות נשים וע"כ הקילו גם בזה והרמב"ם נימא דיסבור דכמו דהקילו לענין העדים כן הקילו בפרטי הגדת העדות ומשו"ה מקילינן בזה להכשיר עדות בכתב. ועיי"ה בקצוה"ח (סי' מ"ו ס"ק י"ט) וע' נתיבות שם שהסכים ג"כ לדבריו ועפי"ז יש להאריך הרבה בבאור ד' הירוש' סוף יבמות מצא כתוב בשטר איש פלוני מת כו' והפוסקים הביאוהו להלכה עיי"ש ברי"ף וברא"ש ובאה"ע סי' י"ז והאחרונים האריכו בזה ויש להאריך עפי"ז גם בדעת הריב"ש לענין קיום ע' חו"מ (סי' מ"ו ס"י) אבל אכמ"ל:
ואחרי כל הנ"ל ודאי דתתחזק סברתי הנ"ל דענין דמפיהם ולא מפי כתבם הוא אך כמו גזה"כ ולא מצד חשש זיוף והיינו דכמו דעצם פסול דאלם הוא פסול הגוף והוא ענין גזה"כ א"כ ודאי די"ל דכ"כ ענין דמפיהם הוי דבר בפ"ע ולא מצד חשש זיוף וא"כ ודאי דיתיישב הא דאמרינן דמדאו' עדים החתומים על השטר כו' וכמשכ"ל ומיושב היטב שיטת הרמב"ם:
ומעתה אחרי שנתבאר דהעיקר הוא דדעת הרמב"ם הוא דעדות שבשטר הוא אך מדרבנן יקשה לט קושיא גדולה והוא דהרמב"ם גופא כתב [בפי"ד מהל' מלוה ולוה ה"י] וז"ל הוציא עליו שט"ח בע"א ולוה טוען פרעתי הרי זה מחויי"ש ואי"ל ומשלם וע' בטוחו"מ (סי' נ"א) ובאחרונים מה שהאריכו בזה וקשה מאוד כיון דשיטתו הוא דעדות שבשטר הוי אך מדרבנן א"כ האיך כתב דדיינינן הכא מתוך שאיל"מ הא בשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ והנו"ב (במ"ק חאה"ע סל"ג) הוכיח מכח קו' זו דשיטת הרמב"ם דעדות בשטר הוא מדאו' אבל כבר כתבתי דזה דחוק ופשטות ד' הרמב"ם אינו מורה כן וא"כ קשה כנ"ל וע"כ דהעיקר הוא כסברתי הנ"ל דהיכא דעשו הקנה זו גם לממון אמרינן בזה גם מחויי"ש שאיל"מ וא"כ מיושב מאוד דהא הכא ג"כ חזינן דגם לממון עשו תקנה זו דמוציאין ממון ע"י עדות שבשטר:
וא"כ הוי תקנה כללית דנוציא ממון ע"י עדות שבשטר א"כ ודאי דדיינינן בזה מחויי"ש שאיל"מ ואזל עפי"ז כל היסוד של הנו"ב נחזור לעניננו דלפי"ז י"ל דהכא הוי השבועה מדרבנן ומכ"מ אמרינן מחויי"ש שאיל"מ וא"כ אזל הראי' הנ"ל וגם בענין ההוכחה השני' שכתבתי דמוכח דממון דבא מכת חיוב שבועה יש לה דין שבועה דאל"כ האיך מוציאין ממון ע"י ע"א יש ג"כ הרבה לדבר דהנה לקמן בסי' ז' כתבתי דבגוף הדבר דע"א מחייב שבועה וכשאינו יכול לשבע משלם י"ל ע"ז שני טעמים היינו די"ל דעיקר נאמנות העד הוא רק לשבועה אלא כיון דמתחילה האמינוהו לשבועה ממילא אם נצמח אח"כ גם חיוב ממון ג"כ מחזקינן עדותו וגם י"ל דנאמנות של ע"א אלים כ"כ עד דיש כח בעדותו לחייב ממון אלא דאם נשבע נאמן נגד העד והשבועה הוי בירור נגד העדאת העד וממילא כ"ז דאינו נשבע מוכרח לשלם מצד העדאת העד ועיי"ש שכתבתי כמה נ"מ מזה והרחבתי הדיבור בזה וא"ל ה"נ אי נימא דענין מתוך שאיל"מ הוא מצד העדאת העד גופא א"כ ודאי דאזל הכרח סברא זוץ ועיי"ה לקמן בסי' הלל ויובנו דברינו הנ"ל:
שבתי וראיתי דבנקל יש לדחות דברינו. דהא כל יסודנו הוא מדברי הש"מ דב"ק דכתב שם גבי מחלוקת דסומכוס ורבנן דכה"ג היכא דהבע"ד מודה לדברי העדים ליכא גם מלקות מקרא דוהצדיקו כו' וע"כ ה"נ לא יהי' מלקות. וע"כ הקשיתי דהוי עשאי"ל לענין השבועה אבל אחרי העיון ראיתי די"ל דאין הדמיון עולה יפה דהכא י"ל דיתחייב העד מלקות לכשיוזם אף דהבע"ד מודה לדבריו] דשם הטעם של הש"מ הוא דקרא דוהצדיקו לא קאי היכא דהי' יכול להתקיים הזמה ממש בכה"ג משמע ברור דזולת זה הייתי אומר דילקו העדים מקרא דוהצדיקו אף דמודה הבע"ד לדבריהם (והסברא י"ל כן דהא דאמרינן דמפטר מהזמה בשביל הודעת הבע"ד הוא אך מחיוב דכאשר זמם דע"ז בא החיוב עבור שזמם להרע לו ע"כ אמרינן כיון דהבע"ד בעצמו אמר כן הרי לא זמם לו להרע אבל הכא דעיקר המלקות הוא משום שהעיד לשקר ע"כ לא אהני לן כלל הודאתו של הבע"ד לפטור להם ממלקות זו ועי' לקמן בסי' כ"ה] וא"כ י"ל דהכא בעובדא דידן שייך מלקות מחמת הקרא דוהצדיקו דהא הכא לא שייך תירוצו של הש"מ משום דמשכחת הזמה ממש בהאי ענינא דהא בכל הזמה דע"א ליכא הזמה אחרת לבד מלקות ומקרא דוהצדיקו וא"כ אזל כל דברי אולם לפי מה שבארתי במק"א דרבותינו בעלי התוס' פליגי על סברת הש"מ והקשיתי דהאיך יפרנסו באמת סוגיא דב"ק וכתבתי דסברת התו' הוא דקרא דוהרשיעו לא קאי כה"ג היכא דהבע"ד מודה לדבריהם א"כ לדבריהם א"ש הראי' מכאן דהא לדבריהם ודאי דהכא לא שייך ג"כ מלקות ועי"ש בסי' הנ"ל שצדדתי לומר דגם הש"מ מודה בסברא זו לדברי התו' דהקרא דוהרשיעו לא קאי היכא דהבע"ד מודה לדבריהם לפ"ז עולה הראי' כהוגן לכולהו רבוותא:
וממוצא דברינו הי' אפשר ליישב עד"פ סוגיא אחת בכתובות אשר היא לכאורה תמוה והוא (בדף פ"ה ע"א) בהך עובדא דאבימי ברי' דר' אבהו הוו מסקו בי' זוזי כו' אתי לקמי' דר' אבוה א"ל אית לך סהדי דפרעתינהו א"ל לא א"ל מגו דיכולין לומר להד"ם יכולין נמי לומר סטראי נינהו ותמהו כולם דהא הוי מחוייב שבועה להכחיש את העד דהא השליח מעיד שנתן לו וא"כ נימא דהוי מחויי"ש שאינו יכול לישבע ומשלם ועי' ב"ב (דף ל"ד פ"א) בתו' ד"ה הוי ובמה שתירצו שם ועיי"ש בחידושי רמב"ן וע' רשב"א קדושין (דף מ"ג ע"א) ועי' קצוה"ח (סי' נ"ח סק"ג וצ"ה סק"ז) אמנם לדברי הי' אפשר לומר כן דהנה ממה שבארתי נודע לנו דכה"ג היכא דהבע"ד מודה לדברי העד הוי עשאאי"ל לענין שבועה ג"כ דלא יתחייב אף במלקות דוהצדיקו והנה בגוף הדבר אם לחיוב שבועה בעינן הזמה י"ל דיתלה בהמחלוקת שכתבתי לעיל בסי' ד' דאיכא מחלוקת אם חיוב שבועה דמי לממון ואי נימא דחיוב שבועה דמי לממון א"כ ודאי דגם לחיוב שבועה צריך עשאי"ל כמו לממון [דכל מש"כ קאי הכל עפ"י מה שהחלטתי בסי' כ"א דמדאו' ודאי דבעינן לממון עשאי"ל ודלא כהנו"ב אבל אי נימא דחיוב שבועה לא דמי לממון א"כ י"ל באמת דלשבועה לא בעינן עשאי"ל וממילא כה"ג היכא דהבע"ד מודה לדברי העד אם חייב שבועה תליא ג"כ במחלוקת הנ"ל וע"כ י"ל דסוגיא דב"ב מנסכא דר' אבא אזל כמאן דסובר דלשבועה לא בעינן עשאי"ל משום דשבועה לא דמי לממון] אבל ר' אבוה י"ל דסובר דשבועה דמי לממון וממילא בעינן בחיוב שבועה עשאי"ל והכא הי' המעשה דהבע"ד מודה לדברי העד דהוא מודה שנטל י"ל דלא דן לי' ר"א למחויי"ש שאי"ל משום דלשיטתו לא נתחייב כלל השליח בשבועה אחרי דהוא מודה לדבריו והי' ראוי להאריך בזה עד"פ בכמה אנפי אבל כיון דהוא בנוי רק עד"פ דלקושטא דמלתא ודאי דאין ליישב כן דיקשה הלכתא על הלכתא ובלא"ה הוא דחוק ע"כ לא רציתי להאריך בזה:
נחזור לעניננו דמהך עובדא דנסכא דר' אבא יש הוכחה גדולה דבע"א לא בעינן עשאי"ל כלל לשבועה וגם דחיוב ממון דבא מכח חיוב שבועה יש לו דין ממון [ולדעת הש"ך] אבל לכאורה יש לדחות ראייתי דהא י"ל דהכא לא שייך כלל לומר הגדר דעשאי"ל דמה דמשלם הכא העיקר הוא בשביל שהודה מעצמו שחטף וכיון שכן לא שייך הכא כלל לעיין משום עשאאי"ל כיון דליכא הכא כלל גדר עדות דהעיקר מה שמשלם הוא בשביל הודאתו וא"כ ליכא שום ראי' מכאן:
אולם אחרי העיון בעומק נראה דהראי' היא ראי' נכונה:
אך לא אליבא דכל השיטות אלא דתפול ברברבתא. דהנה בהך פי' דנסכא דר' אבא דאמר הוי מחויי"ש שאי"ל ומשלם הקשו הראשונים ז"ל דלמה לא מהימן במגו דאי בעי אמר לא חטפתי עיי"ש בב"ב (דף ל"ד ע"א) ד"ה הוי שהאריכו בתי' קושיא זו והיוצא מדבריהם דלשיטת ר"י ור"ת לא נחשב זאת מגו אלא דחלוקים בטעמם דלשיטת ר"ת לא נחשב מגו מחמת דהי' נתחייב שבועה מדאו' ולשיטת ר"י משו"ה לא נחשב מגו משום דנחשב העזה יותר להכחיש את העד היכא דהי' מתחייב שבועה אבל בזה הסכימו שניהם דעיקר החיוב הוא משום דליכא מגו אבל שיטת הריב"ם הוא דבאמת יש מגו:
אלא דחיובו הוא מצד זה אחרי דאיכא ע"א והתורה אמרה דמחוייב שבועה נגד העד אמרינן דכוונת התורה הי' דנגד ע"א לא יפטור [הבע"ד] אלא בחד מתרי או בשבועה או בתשלומין וכיון דהכא אין בידו לישבע ממילא חייב בתשלומין ולזה הפי' של הריב"ם הסכימו רוב גדולי הראשונים ז"ל. עיי"ש בחי' הרמב"ן בב"ב דעמד ג"כ על הך קושיא דלהימן במגו ופלפל בזה הרבה ובסוף דבריו כתב וז"ל ויש שפירשו טעם הדבר מפני שהתורה האמינה ע"א עד שישבע הלה להכחישו וכ"ז שלא נשבע הרי העד נאמן וכמו שחטף בפנינו דמי לפיכך אינו נאמן לומר דידי חטפי אפי' בשבועה:
וכיון שאינו יכול לישבע שאינו חטף מ שלם עכ"ל. והן הן דברי הריב"ם ביותר ביאור וע' שם בנמוק"י דמתחילת דברי' מוכרח דהסכים לדברי הריב"ם דמשו"ה אינו נפטר דפ"א ה"ה כשנים כל זמן שאינו נשבע אלא דלפי"ז צ"ע מעט בסוף דבריו דהקשה הך קושיא דלהימן במגו ואינני עומד כעת בבאורו] וע' בר"ן שבועות בפ' כל הנשבעין בד"ה, ומקשו הכא שכתב ג"כ הך תי' הנ"ל וז"ל עוד י"ל דהי"ט דלא מהימן בשבועה לומר דידי חטפי מגו דאי בעי אמר לא חטפי לפי שהתורה האמינה ע"א לענין שבועה כב' עדים לענין ממון. וכיון שיש לו נאמנות לענין שבועה כשנים לענין ממון יש לבעל הדין לשלם או לישבע להכחיש העד אבל כל שלא הכחישו לא מצי לומר דידו חטפי לענין שבועה כי היכי דלא מצי למימר הכי בשנים לענין ממון עכ"ל הרי דגם הר"ן הסכים לשיטת הריב"ם וע' בחו"מ סי' ע"ה בש"ך סק"מ וסקמ"ג שהרחיב בזה הדיבור ועיי"ש באחרונים וכשנתבונן היטב הנ"מ בין הריב"ם ודעמו להר"ת ולהר"י נראה דזה הוא הנ"מ דלדעת הר"ת והר"י עיקר החיוב הודאתו גרמה לו אלא דבלא העד הי' נאמן במגו ועכשיו מגרע לו העד כח המגו שלו אבל להריב"ם ודעמו גם עתה אחרי הודאתו אמרינן דעיקר החיוב מביא לו העד ולפי"ז יהי' גם ראייתנו תלוי בזה דלדעת הר"ת והר"י ליכא שום ראי' מכאן לענין עשאי"ל דבכ"מ אחרי דהכא לא שייך כלל גדר דעשאי"ל כיון דעיקר נתחייב משום הודאתו וכנ"ל והעד אינו מחייב לו כלל אלא דמגרע לו כח המגו ובזה ודאי דלא שייך לומר דבעינן עשאי"ל [וקצת י"ל דמשו"ה לא בעינן הכא עשאי"ל כיון דלא שייך הזמה בזה וכתי' התו' בריש מכות דהיכא דלא שייך הזמה לא בעינן עשאי"ל וע' נו"ב מ"ת חחו"מ סי' י"ט שהקשה לי חכם אחד דבכל ע"א נימא דלא' בעינן כלל עשאי"ל מחמת דל"ש בהזמה ותי' כיון דהוא בא לחייבו ממון שייך הזמה עיי"ש ולדבריו ודאי דהכא לא שייך הזמה וא"כ י"ל דמשו"ה לא בעינן הכא כלל עשאי"ל אף למלקות ודו"ה] אבל לשיטת הריב"ם ודעמו דגם עתה עיקר החיוב הוא בשביל העדאת העד דמשום העדאתו אינו נפטר בלא שבועה א"כ שפיר יש להקשות כיון דעשאאי"ל לא הוי עדות איך יכול לחייבו שבועה וממילא איך נתחייב ממון] וע"כ דמוכח מכאן דלשבועה לא בעינן כלל עשאי"ל אפי' למלקות והיכא דנתחייב הבע"ד לשלם מצד מתוך שאינו כו' לא נתחייב העד בתורת הזמה אלא ההזמה דשייך על שבועה וכיון דעל שבועה לא בעינן משפטי ההזמה (לפי הוכחתי] ממילא גם בממון דבא מכח חיוב שבועה לא בעינן עשאי"ל דיש להממון דין שבועה וכנ"ל:
עכ"פ יצא לנו מכל הנ"ל דזה אי ע"א לשבועה בעינן עשאי"ל תליא בהנך שיטות בנסכא דר"א דלדעת הרמב"ם ודעמו מוכח דא"צ בע"א עשאי"ל ולדעת הר"ת והר"י י"ל דצריך וגם זה הדבר רצוני אי חיוב תשלומין דבא מכח חיוב שבועה יש לו דין שבועה תליא ג"כ בזה המחלוקת דלדעת הר"ת והר"י ליכא הכרח מכאן דחיוב תשלומין יש לו דין שבועה וא"כ הי' אפשר לומר דלשיטתם נימא דלא חלוק הך ממון דבא מכח חיוב שבועה מכל ממון שבעולם כיון דליכא הכרח מכאן אבל כבר כתבתי דלזה הסבראי לא בעינן לשום ראיות אלא דהיא אמיתה גם בלי שום ראיות (ועוד דיהי' ראי' מכל מתוך שאי"ל דאמרינן בכ"מ דמשלם והא הוי עשאי"ל לדעת הש"ך ודו"ק] וע"כ דאמרינן דיש לזה הממון דין שבועה] אמנם זה אי בשבועה בעינן עשאי"ל ודאי די"ל דתלי בהמחלוקת של הנך רבוותא דהא לזה ליכא הכרח מצד הסברא וא"כ ודאי די"ל דלדעת הר"ת והרי בעינן עשאי"ל גם לשבועה ולדעת הריב"ם ודעמו ודאי דאינו צריך דהא איכא הכרח מכאן כמשנ"ת ולפי הכלל המסור לן בידינו כל למעוטי במחלוקת עדיפא וכתבתי כמה פעמים דגם בדעת הראשונים יש לן לומר כן א"כ ממילא כיון דלדעת הריב"ם:
ודעמו יש הכרח מכאן דלא בעינן בע"א עשאי"ל ממילא י"ל דגם אינך סוברים כן דלא בעינן בע"א עשאי"ל דהא להיפך [ש ליכא הכרח לדידהו:
אמנם כ"ז הוא לפי ההנחה שהנחנו דהכא לא שייך הזמה מחמת דדמו למחלוקת דסומכוס ורבנן בב"ק. אבל כד העמקתי עיוני ראיתי דהדמיון אינו עולה יפה והכא בעובדא דנסכא דר"א י"ל דלכו"ע סוברים דהוי העד בהזמה להנך דסוברים דהעד מחייבו כמו להריב"ם ודעמו] והוא דהנה התם בב"ק מוקמינן כה"ג דאמר הבע"ד בפני פלוני ופלוני גנב ואח"כ אתו סהדי א"כ היו שם שני דברים דמתחילה הודה ואח"כ באו עדים וגם אמר לפני איזה עדים גנב ובאו הנך סהדי שאמר שבפניהם גנב וא"כ י"ל דאימת אמרינן דליכא בהזמה היכא דהי' תרתי למעליותא כנ"ל אבל בגוונא דנחסר חד מהנך שני דברים היינו או דלא הודה מתחילה אלא דמתחלה באו עדים ואח"כ הודה או אפילו באופן דבאו עדים מעיקרא אלא דלא אמר דהאמת הוא דבפניהם הי' המעשה אלא דההודאה הי' סתם י"ל דכה"ג איתנהו בהזמה ולפי"ז הכא בעובדא דנסכא דר"א דנחסר כל הני פרטים דהא מתחילה בא העד וגם לא הודה דבפניו חטף אלא הודה סתם דחטף [דהא כן משמע פשטות הגמ' דכן איתא דאמר אין חטפתי ול"א אין חטפתי בפניו] י"ל דהיכא בהזמה והגם דאין להחליט זאת לודאי דבאמת י"ל דגם כה"ג לא איתנהו בהזמה כיון דגוף הזמה הוא חידוש וא"כ י"ל דהזמה ליכא אלא באופן דנכתב בקרא להדיא אבל מה דלא נכתב בקרא כמו היכא דהודה הבע"ד לדברי העדים [אף באופן דלא אמר באיזה עדים וגם לא אמר מתחילה אלא אח"כ] י"ל דבכל אופן ליכא בהזמה ויש לי בזה אריכות גדול וכ"כ יש לי מבוכה גדולה בזה הענין בפסק ההלכה ויבואר כ"ז לקמן (בסי' כ"ה) נהדר לדידן דהעיקר הוא דגם לשיטת הש"מ יתכן דברינו דע"א בהזמה חייב מלקות דכבר בארנו דהעיקר הוא דע"א שהעיד על חשוד והוזם פטור העד וכמשכ"ל וגם יש להוסיף דהא כבר כתבתי לעיל דהיכא דלא ידע שהוא חשוד והוזם ודאי דפטור וכתבתי דכל החקירה הוא אך באופן דידע מתחילה ולקמן (בסי' ז') כתבתי דלחד דעה י"ל דכל עיקר מחויי"ש שאיל"מ הוא דווקא כשלא ידע העד שהוא חשוד וא"כ ממילא אזל כל החקירה הנ"ל וגם דגוף דברי הש"מ יש מקום לפלפל עוד כמו שמבואר לקמן בחיבורי זה וגם אחרי העיון ראיתי דהכא לענין חשוד לא שייך כלל החקירה הנ"ל דאפי' אם נימא דע"א שהעיד על חשוד חייב לשלם לכשיוזם ונניח ג"כ דאם הי' משכחת חיוב תשלומין ממש בע"א ליכא מלקות לשיטת הש"מ] בכ"ז א"ש דלא יקשה הכא מחשוד דהנה הא דחשוד מחוייב לשלם הוא מחמת דהתורה רמי עלי' חיוב שבועה וע"כ כשאינו נשבע מחוייב לשלם. וא"כ כ"ז הוא. אחרי דידעינן דע"א מחייב שבועה אמרינן מחויי"ש שאיל"מ אבל אי הייתי אומר דאינו חייב כלל שבועה עפ"י העדאת ע"א ממילא לא שייך כלל לומר דהוי מחויי"ש וא"כ ודאי דאינו משלם אלא דלפי"ז יתהפך הדבר כחומר חותם דאחרי דידעינן דע"א לקי וממילא משלם א"כ ממילא קשה הא משכחת תשלומין וצריך להיות דלא ילקה וכיון דלא ילקה לא יחייב תשלומין א"כ צ"ל דילקה וע"ל בסי' שאח"ז שהעירותי באופן אחר כה"ג וגם יש לפלפל קצת בהני שני טעמים שנאמרו על מחויי"ש שאיל"מ כמשנת"ל וכיון דעתה אנו קיימין דלחיוב שבועה אי אפשר אלא כשנימא דלוקה ע"א בהזמה וא"כ ממילא אי נימא דאינו לוקה בטל כל דין הזמה ודו"ה כי היא עצה עמוקה ודוח"ל דאפילו אי נימא דע"א אינו מחייב שבועה הוא אך משום דאינו בהזמה אבל חיוב שבועה מביא וא"כ ממילא היכא דמחיוב שבועתו יצמח הדבר דישלם ממילא חייב דזה דחוק וא"כ הכא בלא"ה א"ש דלא קשה על דברינו משיטת הש"מ וחקירתי הנ"ל יסוב באופן אחר ג"כ כמו היכא דקבל עליו העד כשנים וחייבו בתשלומין וכמו דאיתא בירוש' פ' שבועת העדות הובא שם בר"ן וברא"ש וע' תשו' רע"א (סי' קע"ט) או במקום דע"א מהני כמו עד טומאה דבא להפסיד כתובתה וכמו דאיתא בשבועות (דף ל"ב ע"ב) וכדומה וע"ל סי' מ"א ובעיקר החקירה מחשוד ע' בקצוה"ח (סי' ל"ח) שהעיר ג"כ מזה. עכ"פ נתבאר לנו דמצד זה לא תברא דברינו הנ"ל ושפיר י"ל דע"א שהוזם חייב מלקות וכמשנ"ת ת"ל: