אור ברסלב

עדות ביעקב· רבי יצחק יעקב ריינעס

סימן ה

סימן ד

יחקור בער אחד שהעיד לחייב שבועה והוזם אם היה חייב מלקות בזמן הסנהדרין אם נימא דקרא דוהצדיקו דמחייב מלקות בע"ז קאי ג"כ על ע"א או לא ויבאר גדרי הספק בזה באורך:

הנה בסימן הקדום העלינו דבר חדש דע"א המחייב שבועה והוזם העד חייב מלקות משום והצדיקו את הצדיק, כו' [ובזה תירצתי הקושיא מעדות מיוחדת] ומחמת כי גוף הדבר בזה דע"א יהי' בהזמה ויתחייב מלקות הוא דבר חד לא שערוה הראשונים ז"ל ומעט מרבותינו האחרונים אמרו בפי' ההיפך ע"כ שמתי עיוני בזה היטב אולי באמת אמצא לזה סתירה ועלה על דעתי בתחילת עיוני שלשה סתירות וספיקות להעיר על כלל זה אבל אחרי הישוב היטב יעלה בדעתי בע"ה לתרץ כל ההערות והספיקות וקמה סברתי הנ"ל כמו חומה דע"א איכא במלקות כשניזום ואלו הן השלשה ספיקות שהעירותי בזה בתחלת העיון ספק הא' די"ל דקרא דוהצדיקו את הצדיק והרשיעו כו' לא שייך על ע"א. דכיון דאינו מחייב לו אלא שבועה י"ל דלא שייך לומר ע"ז והרשיעו ספק הב' דלשיטת הש"מ שהבאתי לעיל (בסי' א') שכתב דקרא דוהצדיקו לא קאי אלא היכא דלא אפשר לקיומי כלל כאשר זמם בהזמה ממש ולפי"ז לדבריו י"ל כיון דבע"א משכחת שיקויים בו הזמה ממש וכגון שהעיד על מי שהוא חשוד לישבע דמזה דמחייב לו שבועה יצמח דיתחייב לשלם דיהי' מחויי"ש שאי"ל דמשלם ובכה"ג ודאי די"ל דאם הוזם העד חייב לשלם כיון דרצה לחייבו ממון [או כגון שהנתבע אומר איני יודע והוה ג"כ עתה ע"י העד מחויי"ש ואילו"מ וכיון דמשכחת בע"א המעיד דין הזמה ממש ממילא אף היכא דאין משכחת הזמה ממש ג"כ י"ל דאינו לוקה משום הקרח דוהצדיקו כו' ספק הג' דיש להעיר לפי דברינו דכל הטעם דע"מ כשר הוא משום דהעד הראשון יתחייב מלקות א"כ יקשה לפי שיטת התוס' בריש מכות דהיכא דמחייבים מיתה לא מקרי עשאי"ל בזה שיתחייבו מלקות א"כ ל"ל קרא במכות דף ו' ע"ב דע"מ פסולה בד"נ הא בלא"ה ידעינן דפסול משום דהוה עשאאי"ל כיון דלמיתה לא מהני מה שיתחייבו אח"כ מלקות.

כל זה עלה על דעתי בראשית העיון אמנם אחרי עיוני היטב בש"ס ופוסקים העליתי בע"ה דאין מכל אלו שום סתירה לדברי ואבררם בע"ה אחת לאחת ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

והנה לכאור' י"ל דמשו"ה לא שיך בע"א מלקות דהכא לא שייך והרשיעו דהכוונה דוהרשיעו י"ל דהוא או שעשו אותו לרשע או שיחייבוהו מס וכמו דאיתא בכתובות (דף ל"ב ע"ב ודף ל"ז ע"ח) ובב"ק ובמכות משום רשעה אחת אתה מחייבי כו' ובע"א י"ל דליכא הני תרתי. דהלחנא עשו אותו לרשע אחרי דמהימן נגדו בשבועה וגם לא חייבוהו ממון כיון דנאמן נגדו בשביעה. אולם באמת ז"ז דמצד רשע י"ל דה"ל מקרי כן דהא לפי דבריו הוא רשע ואין לומר דסתם רשע הוא דיפסול לעדות וכמו דכתיב אל תשת רשע עד די"ל הא לפי דברי' הוא רשע גמור ובלא"ה הכא לא בעינן כלל גדר דיפסול לעדות כמו דמוכח ממתני' דריש מכות גופא וגם הא הכופר במצוה כשר לעדות והכופר בפקדון אינו פסול אלא באופן דידעינן דהי' לו בעת מעשה [שכפר] החפץ. עי' ב"מ (דף ה' ע"ב) וברמב"ם (פ"ב מהל' טוען ונטען ה"ב) ובחו"מ (סי' צ"ב ס"ד) ומדע דגם בעדות ממון סמכינן על האי קרא דו וכמו דמוכח מקו' הש"מ בב"ק שהבאתי לעיל ואולי שם שאני מחמת שגנב] ועי' מכות (דף ד' ע"ב) ורבנן החי ל"ת מאי עביד להו והכוונה דילקו משום ל"ת והוא מצד הקרא דוהצדיקו כו' עיי"ש בתוד"ה ורבנן. ור"מ דסובר דלוקה הוא באמת מצד הקרא הנ"ל. ובלא"ה ג"כ אא"ל כנ"ל דמוכח בכ"מ דרשע מיקרי גם אם אינו נפסל לעדות וכמו דאיתא בשבת (דף מ' ע"א) אמר רבא ש"מ האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא והכא לא מפסל לעדות משו"ז ועד"פ הי' אפ"ל דבאמת יתורץ בזה מה שהקשו מזה על שיטת הרמב"ם (בסה"מ שורש א') דבכל איסור דרבנן יש לאו דל"ת א"כ ודאי דשרי למקרי עבריינא ע' בסה"מ שורש הנ"ל ובדברי הרמב"ן ובמג"א ובאחרונים בזה. אמנם להנ"ל נימא דרבא אתי לאשמעינן אף דאינו נפסל לעדות מכ"מ מותר לקרותו עבריין אלא דזה גופא יקשה לדעת הרמב"ם אמאי אינו נפסל לעדות מאיסור דרבנן כמו מאיסור דאו' והאחרונים כתבו בזה וחוץ לזה ג"כ מוכח דלא תלי זב"ז דלרבא דסובר בסנהדרין (דף כ"ז ע"א) דדוקא רשע דחמס פסול לעדות נימא דרשע שאינו של חמס אסור לקרותו רשע וזה ודאי דח"א והי' אפ"ל דזה גופא אתי רבא לאשמעינן שם בשבת אף דהוא אינו רשע דחמס אלא דלפי"ז הי' לו לאשמעינן גם בדבר דאו' אלא דלא הוי רשע דחמס ובמק"א כתבתי דלכאו' יש נצדד דבזה הפרט (אם מצד דרבנן מותר לקרותו רשע] יהי' מחלוקת מפורשת. והוא דבנדה (דף י"ג ע"ב) איתא ור' אמי אמר נקרא עבריין שכך אומנתו של יצה"ר היום כו' ולמחר כו' לך עבוד ע"ג [והוא עפ"י מה דאיתא שם בע"א רא"א כאילו עובד ע"ג] וקשה מאד ל"ל לומר דמשו"ה נקרא עבריין מצד דיעבור עוד והלא רבא אמר שם דמצד דרבנן גופא מותר לקרותו עבריין והוא לכאו' קו' גדולה וע"כ רציתי לומר דבאמת יהי' בזה מחלוקת ובשבת קאמר זאת אך רבא לשיטתו והוא דביבמות (דף כ' ע"א) איתא אמר אביי כל המקיים ד"ח נקרא קדוש א"ל רבא וכל שאינו מקיים ד"ח קדוש הוא דלא מיקרי רשע כו' משמע דאביי סובר באמת דלח נקרא רשע. ולעיל בנדה דף י"ב ע"א) אמר לי' [ר' אמי לר"א ב"מ] שא"א כל המקיים ד"ח נקרא צנוע אמר רבא ושאינו מקיים ד"ח צנוע הוא דלא מקרי הא רשע לא מקרי ורבא אזיל לשיטתו כמו ביבמות ולפי"ז מוכח מכאן דר' אמי סובר ג"כ כאביי דלא מקרי רשע משום דרבנן וע"כ י"ל דהכא ר' אמי לשיטתו מוכרח לומר דמשו"ה נקרא עבריין מצד שכך אומנתו כו' ולכאור' הוא נכון מאוד ובאחת מתשובותי כתבתי מזה לענין חקירה הקדומה אם דרבנן מועיל לדאו' וכתבתי די"ל דיתלה בזה והוכחתי מכ"מ דרבא סובר דרבנן מועיל לדאו' וא"ש דאזיל לשיטתו וע' זבחים (דף ע"ג ע"ב) אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי וע' עירובין (דף כ"א) דרש רבא כו' שכל העובר על ד"ס כו'. ובעיקר הדבר צדדתי שם דיתלה אם כל ענין דרבנן נסמך על הקרא דשאל אביך או על ל"ת ע' שבת (דף כ"ג ע"א) וסוכה (דף מ"ו ע"א) דאיכא מחלוקת בזה. והנה אם ילפינן משאל אביך הוי כמו מ"ע ואם ילפי' מל"ת הוי כל דרבנן כמו ל"ת ומשום ביטול מ"ע י"ל דלא מיקרי רשע כמו דמוכח מדה"ת דפסחים (דף ק"ז ע"ב) ד"ה דילמא יעויי"ש שכתבו דאין לו לקרותו רשע כיון שקיים מצות פסח אעפ"י שלא קיים מצית אכילה ובסה"מ להרמב"ם מונה אכילת פסח למצוה בפ"ע ובמעה"ח תמה ע"ז דהלא בקרבנות השחיטה והאכילה הוי הכל אחד יעוי"ש שכתב דמשו"ה הוי הכא מצוה בפ"פ משום דאכילת פסחים לא מעכבא ובלי ספק דגם התוס' יודו בזה דהסברא מורה כן וגם הלא ע"כ מוכרחינן לומר כן דאל"כ יקשה לדבריהם האיך אמרינן דניתי עשה דאכילת פסחים ונדחי ל"ת ע' פסחים (דף פ"ה ע"א) וזבחים (דף צ"ז ע"ב) וע"כ דמודו דאיכא עשה ומשו"ז דבידו לבטל המ"ע ודאי דזה לא מקרי אלקיי"ש. דהלשון דאלקיי"ש הוא שיקיים המ"ע ולא יעבור על הל"ת. וכמו דמוכח מעיקר הילפותא דכב"ל דשם ג"כ בידו שלא ללבוש בגד ד' כנפות [ואדרבה שם לא יבטל מ"ע ובכ"ז לא מקרי זה אלקיי"ש והארכתי מזה לענין הקו' בפסח דדו"ש דיפקיר הקרקע לשיטת התו' ואכמ"ל] ובכתובות (דף מ' ע"א) אי אמרה כו' שם מצד דהמצוה ליכא עלי' וע"כ מלמדין אותם עי"ש בתו' ובאס"ז (ובמק"א הארכתי בזה להוכיח דיבום וחליצה הוי מצוה בפ"ע וגם אם אינה רוצית להנשא מחוייבת ביבום וחליצה] עכ"פ מוכח דמצד מבטל מ"ע לא מקרי רשע וע"כ י"ל שפיר דהך חקירה הנ"ל יתלה בזה המחלוקת. ובתשובתי לענין סומא כתבתי לענין אם סומא חייב מדרבנן יתלה ג"כ בהך מחלוקת דאם נימא דילפינן משאל אביך הוי כמו מ"ע וסומא לר"י פטור ממ"ע ואם נימא דילפינן מל"ת י"ל דסומא ג"כ יכול לברך ונימא דחייב מדרבנן וע' ב"ק (דף פ"ו ע"א) בתו' ד"ה וכן וע' ר"ה (דף ל"ג ע"א) ד"ה הא ובעירובין (דף צ"ו ע"א) ובעוד כ"מ ובנו"ב מ"ת והארכתי בזה מאוד. וע' בס' קהלת יעקב להגאון מאוה"ג מוהר"י אב"ד דקארלין בחלק התשובות חאו"ח (סוף סי' ג') משכ"ב ובכ"ז כתבתי דדחוק לומר כן וצדדתי די"ל דכו"ע מודו בזה דאיכא ל"ת. וגם עיקר הדבר דהמבטל מ"ע לא מקרי רשע ג"כ לא הוי דבר ברור. ובאמת משמע דגם בעלי התו' גופא לא קיימו בזה בחדא שיטה ושם בפסחים תירצו זאת רק בתירוץ אחד ולא הספיקו בזה התירוץ ועיי"ה בב"ק (דף ק"י ע"א) תו' ד"ה אכילה וביבמות (דף מ' ע"ב) ונזיר (דף כ"ג ע"א) דלא תירצו כן ועיי"ה הוריות (דף י' ע"ב) ונזיר (דף כ"ג ע"א) ופ' טו"א בר"ה (ד' כ"ט ע"א) בד"ה איכוין ותק"ל. ועד"ד אמרתי דיתלה בהך מחלוקת דסנהדרין (דף קי"א ע"א) על הקרא דלכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק דר"ל דריש למי שמשייר אפי' חוק אחד ור"י מפרש למי שלא קיים אפי' חוק אחד ולר"ל י"ל דהמבטל מ"ע נקרא רשע ולר"י י"ל דלא מקרי רשע והכא בנזיר ובהוריות י"ל דר"ל אמר זאת לשיטתו דר"י רשע קרית לי' היינו לשיטתך גופא ודאי דאין לו לקרותו רשע גם אם נימא דהוי מבטל מ"ע וכפי' התוס' בפסחים והוא אך עד"ד ועל דרך החידוד אמרתי די"ל דזה [אם המבטל מ"ע נקרא רשע] יתלה אם אמרינן דהמבטל מ"ע עובר בבל תגרע. ונודע דהרשב"א בר"ה (דף ט"ז ע"ב) כתב דבכל מבטל מ"ע עובר בבל תגרע והעו"א שם (ובדף כ"ח) חולק עליו יעויי"ש ומעתה י"ל דאם ניחא דהמבטל מ"ע עובר בב"ת א"כ ודאי דמקרי רשע (וממילא לענין איסור דרבנן ודאי דהוי רשע גם אם נימא דילפינן משאל אביך כו'] ובמק"א חזקתי הדבר דרבא סובר דהמבטל מ"ע עובר בבל תגרע. וכתבתי בזה דבר נפלא עד"פ. והוא בהא דרבא אמר ביבמות (דף ח' ע"א) ערוה לא צריכה קרא דאין עשה דול"ת שיש בו כרת כי אצטריך קרא למיסר צרה יעויי"ש וכתבו המפרשים דרבא חולק על סתמא דגמ' כי הם סוברים דעשה דול"ת שיש בו כרת ומצד הסברא דמ"ל חימרא רבה ומ"ל חומרא זוטא עיי"ה בדבריהם ובראשם בס' הכריתות להר"ש מקינון בלשון למודים (שער ג' אות קס"ג) ועי' יד מלאכי בזה ובפמ"ג בפתיחה כוללת ויש לחקור בסברת רבא מדוע נד הוא מסברא זו דמ"ל חומרא רבה ואמרתי כן דהנה עיקר הסברא דמ"ל חומרא רבה כו' הוא אחרי הנחה זו דכל עשה ול"ת הלא ל"ת חמור מיני' ובכ"ז נדחית הל"ת מפני העשה א"כ ממילא אמרינן מ"ל חומרא רבה כו'. אבל אם היינו מוצאים טעם לומר דהא דעשה דחי ל"ת הוא מדינא דהעשה חמור נגד סתם ל"ת א"כ ממילא לא הי' ראי' על ל"ה שיש בו כרת. והנה אם נימא דבכל טבטל מ"ע איכא בל תגרע א"כ י"ל דמשו"ה דחי עשה לל"ת דאם יבטל המ"ע א"כ איכא ל"ת דבל תגרע וע"כ י"ל דאוקי ל"ת נגד ל"ת ועדיף העשה וזה גופא מגלה לן הקרא. דבלא קרא לא הייתי יודע זאת דעובר בב"ת או דהייתי אומר אחרי דהדין נותן כן א"כ ממילא ליכא ב"ת והנה לענין ציצית י"ל דלא שייך הך לאו דלא תגרעו דהא לא הוי מ"ע המוטלת עליו דהא בידו שלא ללבוש כלל בגד בת ד' כנפות והאיך שייך ע"ז ל"ת [ושם בספרי דאיתא דגם בציצית שייך הך לאו היינו כשעושה ציצית ופוחת מהן והחילוק מובן] וע"כ למאן דיליף דעשה דול"ת מכב"צ מוכח שפיר דכ"כ ל"ת שיש בו כרת. והנה רבא סובר שם ובשבת ודף כ"ז ע"ב) דהסמיכות דל"ת שעטנז וגדילים תעשה לך בא להורות דצו"פ פוטרים בין במינם כו' ולפי"ז יליף דעשה דול"ת מראשו דמצורע עיי"ה נזיר (דף נ"ח ע"ב) ושם הוי מ"ע גמורה דשייך ע"ז הך לאו דלא תגרעו וממילא י"ל הסברא הנ"ל דאוקי לת נגד ל"ת ומשו"ה דחי לה העשה [בכ"ז צריך קרא לזה כנ"ל] וממילא י"ל דכ"ז הוא אך נגד ל"ת גרידא אבל לא נגד ל"ת שיש בו כרת והארכתי במק"א בזה מהא דמ"ל איסור לאו כו' ואכמ"ל ומשו"ה א"ש הא דרבא סובר דאין עשה דול"ת שיש בו כרת והארכתי הרבה בזה בדברי חדודים ואכ"מ. ובעיקר הדבר בהא דהמבטל מ"ע כתבתי במק"א דיתלה בזה שחקרתי אם אמדינן דסתם אדם יבטל מ"ע ונודע דכל אדם יש לו חזקת כשרות וממילא אם נימא דנקרא רשע ודאי די"ל דמסתמא יקיים מ"ע והארכתי בזה מסוגיא דקדושין (דף נ"ח ע"ב) הגונב טבלו כו' יעוש"ה ומסוגיא דב"ק (דף מ"ה ע"א) אי אהדרתי' ניהלי הוי מערקנא לי' כו' ובתשובתי לענין שביעית כתבתי בזה הדבר הרבה ענינים מחודשים בע"ה. וגם יש לדחות קצת מדברינו הנ"ל די"ל גם אם ילפינן משאל אביך לא הוי כמו מבטל מ"ע אלא דעובר על העשה] נחזור לעניננו דרבא דאמר דשרי למיקרי עבריינא אזיל לשיטתו וכנ"ל ואביי ור' אמי פליגי עלי' ונימא דטעמייהו מצד דאינו פסול לעדות ויהי' נ"מ לחקירתנו הנ"ל והגם דמצד מימרא דרבא בשבת הנ"ל הי' אפ"ל דכיון ג"כ בזה לסברת ר' אמי די"ל דלשון עבריין כולל דיעבור על כה"ת כולה וע"כ גם רבא סומך על סברת ר"א דכך דרכו של יצה"ר כו' אולם כבר כתבתי דמיבמות ומנדה (דף י"ב) משמע דמחולקין בזה הפרט אם הוי רשע בזה ובאמת לכאורה משמע כן דאזלי לשיטתייהו עפ"י מחלקותם בסנהדרין (דף כ"ז ע"א) דאביי אמר שם דמשו"ה מומר להכעיס פסול דהו"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ורבא אמר כשר רשע דחמס בעינן מבואר מזה דאביי סובר דמדהוי רשע ממילא פסול לעדות וא"כ מוכח כ"כ להיפך דכל עוד דלא הוי פסול לעדות לא הוי רשע. ולרבא דסובר דכשר ובכ"ז ודאי דמודה דהוי רשע ממילא מוכח דלדידי' לא תלי זב"ז וא"כ ודאי דיתיישב דבכל הני מקומות אביי אזיל לשיטתו ורבא אזיל לשיטתו ולכאורה הוא נכון מאד ועפי"ז הארכתי הרבה בענינא דאין אדם מע"ר דנודע דאיכא מחלוקת בזה בין הראשונים ז"ל ויש שסוברין דהכוונה מצד שנפסל לעדות עיי"ה יבמות (כ"ה ע"ב) ברש"י ובסנהדרין (דף ע"ב). והקשו מהא דכתובות (דף י"ח) עי' בדו"ח אך לרבא דסובר דרשע הוי גם אם אינו נפסל לעדות י"ל דא"א מע"ר הוא גם היכא שאינו נפסל לעדות ושם בכתובות הוא רבא ובכל אלו יש להאריך אמנם בכ"ז להחליט כן לקושטא דמילתא ודאי דדחוק הוא ובכ"מ משמע בש"ם דלא תלי זב"ז ועי' סנהדרין (דף קי"ג ע"ב) מאן רשעים אמר ר"י גנבי משמע לכאורה הכי אולם מכ"מ משמע דאינו כן עי' שבת (ק"ד ע"א) וע' ר"ה (דף י"ז ע"א) ועי' יומא (דף ל"ח ע"ב ובדף ע"ה) ועי' ביצה (דף כ"ה ע"ב) ועי' תענית (דף ז' ע"ב) כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע ועי"ש בתוס' ד"ה מותר. וע' סוטה (כ"א ע"ב) וע' נדרים (דף כ"ב ע"א) הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע וע' קדושין (דף ל"ג ע"ב) ת"ח שאינו עומד בפני רבו נקרא רשע ושם (דף נ"ט ע"א) עני המהפך כו' (ובדף פ"ב) החמרין כו' וע' ב"ב (דף נ"ז ע"ב) ובסנהד' (דף ח' פ"א ודף נ"ב ע"א ודף נ"ח ע"ב) המגביה ידו כו' (ובדף ע"ו ע"ב) ובעדיות (פ"ה מ"ו) ובאבות פ"ד ונדה (דף י"ג ע"א) יוציא לעז כו' ושם (דף ל' ע"ב) משביעין אותו תהי צדיק כו' ואפי' כל כו' תהי בעיניך כרשע מכל זה משמע דלא תלי זב"ז וע"כ הכא לעניננו י"ל דלכו"ע שייך לומר גם בע"א והרשיעו ומה גם דלפי דברי העד הוי רשע וכנ"ל וגם מש"כ דאולי כוונת הכתוב הוא דווקא שיחייבוהו ממון זה ודאי דאינו כמו דמוכח מריש מתני' דמכות ואדרבה, הקרא הוא היכי דאין לקיים הזמה ממש וע"כ ודאי דנראה דגם בע"א שייך הך קרא דוהצדיקו כי' [ועי' משכ"ל בס"ס זה]:

אבל עוד לא הגיע הדבר ליסוד מוסד והוא דאף לפי פי' זה בקרא דוהצדיקו מכ"מ יש עוד סברא לומר דעל ע"א לא קאי הקרא דוהצדיקו כו' די"ל דהגם דבררנו דאין קפידה הכתוב שיעשו אותו לרשע או שיחייבו אותו ממון אבל מכ"מ אולי כוונת הכתוב שתצא מחשבתם אל הפועל במה שהעידו עליו וכמו אם העידו עליו שהוא ב"ג א"כ עשו אותו לב"ג ויצא הרעה שרצו לעשות לו אל הפועל וכן שם בב"ק ע"ה לפי קושיית הש"מ דנתקיים בהו הזמה מחמת הקרא דוהצדיקו כו' היינו דשם ג"כ נתקיים העדאתם וכן הא דהקשו בתו' במכות על הא דאמרינן עדי נערה המאורסה שהוזמו כו' דלילקו משום והצדיקו את הצדיק כוונתם ג"כ דאם היינו אומרים דהם לוקין ממילא תיהרג הנערה המאורסה דהא הטעם דאיהי אין נהרגת משום דהוי עשאאי"ל אבל לפי האמת דלא נתקיים העדאתם ודאי דלא שייך לומר גבם הקרא דוהרשיע ואינם לוקין [ואזל לפי"ז מה שרציתי לפרש דלפי תי' התוס' באמת לוקין משום והצדיקו אלא דמכ"מ לא מקרי עשאי"ל דהא לפי מש"כ היכא דהעדאתם לא נתקיים ממילא אין לוקין ואולי דשם שאני דהא הם העידו שזינתה ולא העידו באופן דיהי' מוכח דכוונתם הי' להורגה [דאל"כ לא היו יכולים לומר לאוסרה כו' והם אומרים דכוונתם הי' לאוסרה על בעלה וע"כ אנו דנין אותם כאלו היו אומרים בהדיא דנאסרת על בעלה ובזה נתקיים באמת מחשבתם ודו"ה] ואם נימא כן דבעינן דהעדאהם יצא מכח אל הפועל ועל איזה פרט שמעידים כן יוגמר הדין א"כ בע"א דהוא מעיד דחייב ממון ואם נאמת העדאתו צריכין אנו לחייבו ממון ובכ"ז לא נתחייב ממון ולא יצא העדאתו מכח אל הפועל ע"כ י"ל דבע"א לא שייך הקרא דוהצדיקו כו' ויש לעיין הכא מהא דאי ע"א לשבועה קא אתי אי לממונא ועי' שא"ל והוא חקירה וספק גדול:

ואחרי רוב היגיעה שיגעתי עלה על דעתי לומר דזה הדבר רצוני אם בע"א שייך מלקות מחמת הקרא דוהצדיקו כו' יהי' הלוי באשלי רברבי והיינו דיהי' מחלוקת הראשונים ז"ל בזה הלא המה הרז"ה והרמב"ן ז"ל דהנה בסנהדרין דף פ"ו) בסוגיא דעדי גניבה ועדי מכירה כתב שם הבעה"מ על המחלוקת דחזקי' ור"י בעדי גניבה בנפש שהוזמו וז"ל ובדין הוא דליפלגו בגנב גופא אלא להודיעך כחו דר"י דאמר אין לוקין סד"א אע"ג דאיהו לא לקי אפומייהו מלקי אינהו מידי דהוה אמעידינו באיש פלוני שהוא ב"ג או ב"ח או שהוא חייב גלות דאיהו לא לקי ואינהו לקי משום לאו דל"ת דגלי בי' רחמנא שלוקין עליו מדכתיב והצדיקו את הצדיק כו' שהוא רמז לעדים זוממין שלוקין קמ"ל דכיון דאיהו לא לקי דהו"ל לאו דלא תגנוב דהוא אזהרה לגונב נפש לאו שניתן לאזהרה מב"ד ואין לוקין עליו אינהו נמי אע"ג דלא משום לאו דלא הגנוב לקי אלא משום לא תענה ברעך קם לי' לאו דלא תענה לדידהו בהא סהדותא במקום לאו דלא הגנוב דידי' שניתן לאזהרת מב"ד ואין לוקין עליו עכ"ל הזהב מפשטות לשונו משמע דהכא שייך ג"כ לאו דוהצדיקו אלא דמשו"ה לא לקי מחמת דהוה לאו שניתן לאמב"ד הגם דהכא לא הענישו אותו עפ"י עדותם דהא הם העידו שגנב וא"כ חייב מלקות ובאמת לא לקו אותו מכ"מ סובר הרז"ה ז"ל דגם כה"ג שייך הקרא דלא תענה דלילקו משום והצדיקו אמנם הרמב"ן במלחמותיו הלחים עם הרז"ה בזה הפרט וטען עליו וז"ל וכן מה שפי' ואי איהו לא לקי משום דהו"ל לאי שניתן לאזהרת מב"ד אינהו היכי לקי דאע"ג דכתיב בהו לא תענה וגלי בהו רחמנא דלקי מדכתיב והצדיקו את הצדיק שהוא רמז לעדים זוממין שלוקין כיון דאיהו לא לקי משום דהו"ל לאו דלא תגנוב לאו שניתן לאמב"ד ואין לוקין עליו אינהו נמי אע"ג דלא משוה לאו דלא תגנוב לקי אלא משום לא תענה קם לי' לאו דלא תענה במקום לאו דלא תגנוב דידי' שניתן לאזהרת מב"ד ואין לוקין עליו לפי דעתי אין צורך לפי' הזה שהרי הסוגיא פשוטה לפניך דאמרינן וכ"ת קסבר חזקי' דלא לקי ולהכי הו"ל חצי דבר והאיך קאמר לוקין ואי איהו לא לקי אינהו היכי לקי אפי' לא תענה נמי ליכא דחצי דבר לאו כלום הוא והיכי ס"ד דלקי אי איהו לא לקי סהדי מאי עביד אינהו אמרי גנב נפשא ולא נגמר דינו על פיהם לכלום דלאו ממונא מחייבינן לי' אפומייהו ולא קטלא ולא מלקות ואין ע"ז לוקין בעקימת פיהם בלבד אלא א"כ הרשיעו צדיק ואי אמרת כגון דאמרי בעבירה ונגמר הדין על פיהם בעבירה דבר ישראל הוה וגנבי' אכתי ממונא משלם מלקי לא לקי שאין אדם לוקה ומשלם כו' עכ"ל הרי לך להדיא דהרמב"ן טען דלא שייך הכא לחייבם מלקות כיון דלא פעלו כלל בעדותם יצא לנו ממחלקותם דהרז"ה סובר דמלקות דוהצדיקו קאי אף אם לא פעלו בעדותם ולא יצאו עדותם מכח אל הפועל בכ"ז שייך מלקות והיינו דעיקר המלקות הוא על העדאתם כיון דהם רצו לחייבו והעידו עליו חיוב ממילא היו לוקין אח"כ כשיוזמו והרמב"ן סובר דגם המלקות דוהצדיקו לא שייך אלא היכא שפעלו בהעדאתם שהעידו ומעתה נשמע דגם לענין ע"א כשיוזם אי שייך גבי' המלקות דוהצדיקו תליא ג"כ במחלקותם דלהרז"ה דסובר דאפי' היכא דלא פעלו כלל בעדותם היו לוקין משום והצדיקו א"כ ממילא גם ע"א לוקה משום והצדיקו אבל לדברי הרמב"ן דסובר דמלקות דוהצדיקו לא שייך אלא היכא דיצאו בעדותם מכח אל הפועל א"כ בע"א דלא פעל בעדותו ליכא מלקות:

אמנם בכ"ז אין להחליט הדבר דזה יהי' תלוי במחלקותם דאחרי העיון יש לדחות לתרי גיסי או דנוכל לדחות ולומר דגם הרמב"ן יודה דע"א לוקה משום והצדיקו וגם להיפך נוכל לומר דגם הרז"ה יודה דע"א אינו לוקה לקושטא דמלתא והוא דלהרמב"ן י"ל דכוונתו הוא דווקא היכא דלא פעלו כלל בעדותם לא הוו לקו אבל ע"א פעל מה בעדותו דהא חייבו שבועה [וביותר אי נימא כפי שכ"ל דשם הוא הטעם מצד דלא הי' גמ"ד א"כ הכא הא איכא גמ"ד לשבועה ועי' משאל"ב]. ובדעת הרז"ה יש לספק ג"כ והוא הגם דקאמר להדיא דאם היו חולקים בגנב הייתי אומר הגם דהגנב לא לקי מכ"מ העדים היו לוקים משום לא תענה א"כ מוכח להדיא דדעתו דאפי' היכא דלא פעלו כלל בעדותם מכ"מ היו לוקין אמנם י"ל דזה גופא כוונת הרז"ה דמשו"ה קמ"ל ר"י דגם העדים לא לקו משום דלקושטא דמלתא בעינן דווקא שיפעלו בעדותם. ולפי"ז לפי האמת מודה גם הרז"ה דהיכא דלא פעלו בעדותם לא לקו וכוונתו אינו אלא דהייתי טועה בזה הפרט אי לא הוה משמיע לן ר"י אבל לבתר דמשמיע לן ר"י דגם העדים לא לקו ידעינן שפיר דבעינן דווקא שיפעלו בעדותם או אולי י"ל דכוונת הרז"ה דר"י קמ"ל דאין לוקין היינו משום דהוה הלאו דל"ת לאו שניתן לאמב"ד ומשו"ה לא שייך ללקות משום והצדיקו דהא דאמרינן בכ"מ דע"ז לוקין משום והצדיקו עיקר הכוונה הוא משום הלאו דלא תענה אלא דוהצדיקו מגלה לן דילקו משום לאו דל"ת דלא נימא מחמת דהוה לאו שאב"מ הלאו דל"ת לא ילקו אבל באמת המלקות הוא משום הלאו דל"ת וכמו שפי' בקו' במכות (ד' ד' ע"ב) ד"ה ורבנן] וא"כ כיון דהלאו דל"ת הוי לאו שניתן לאמב"ד ממילא לא שייך ללקות משום והצדיקו ולפי"ז נימא דגם אליבא דאמת סובר הרז"ה דהקרא דוהצדיקו קאי אף היכא דלא פעלו בעדותם והא דלא לקו הוא משום דהוי לאו שניתן לאמב"ד:

אולם באמת המעיין היטב בדברי הרז"ה יראם כמעט דאין כאן מקים ספק אלא דברור הדבר דכוונתו הוא דלקושטא דמלתא לא לקו משים דכוי לאו שנלאמב"ד ועיי"ש דמפרש כן הכוונה דאיהו לא לקי אינהו היכי לקי היינו משום דכולהו דל"ת קם במקום לאו דידי' והוי כמו לשנלאמב"ד ולא הספיק א"ע לומר דמשו"ז לא לקו כיין דאיהו לא לקי א"כ לא פעלו בעדותם כלל [וכשיטת הרמב"ן באמת]. וע"כ דגם לקושטא דמלתא סובר הרז"ה דאף היכא דלא פעלו בעדותם מכ"מ לקו וגם לדעת הרמב"ן משמע יותר דכ"כ לענין ע"א לא שיך מלקות מצד דבכ"ז לא פעל וע' נו"ב מ"ק (חאה"ע סי' ע"ב) דמשמע מדבריו ג"כ דלדעת הרמב"ן פשוט דכ"כ לענין ע"א לא לקי דמקרי לא פעל בעדותו וע' משאל"ב:

ואחרי אשר דכפי דתפסינן עתה משמע דספיקי הנ"ל יתלה במחלוקת של הרז"ה והרמב"ן הנ"ל מהראוי להתחקות על שורש דבריהם והנה עצם המחלוקת שלהם הוא אך בזה אם הכוונה דהו"ל לאו שנלאמב"ד הוא על הגנב או על העדים דהרז"ה מפרש דקאי על העדים והכוונה הוא אחרי דהעדים גופא יהרגו אח"כ א"כ הוי לאו שנלאמב"ד ואין לוקין והרמב"ן מפרש דקאי על הגנב היינו דהגנב ודאי דלא לקי כיון דיהרג אח"כ וא"כ כיון דהוא אינו לקי אינהו היכי לקי הא לא פעלו בעדותם וא"כ ממילא דין הנ"ל [אם בעינן דווקא שיפעלו בעדותם] תליא בפי' הסוגיא הנ"ל דאם נפרש דקאי על גנב והך סיום דאיהו לא לקי כו' הוא סיום הקו' דממילא לא שייך מלקות גם אצלם כיון דלא פעלו בעדותם א"כ מוכח דבעינן דווקא שיפעלו בעדותם אבל אם אנו מפרשין דהקו' הוא משום דגם לדידהו הוי לאו שנלאמב"ד א"כ ממילא מזה דלא אמרו מצד דלא פעלו בעדותם מוכח דלולא זה היו לוקין גם אם לא היה פעלו בעדותם. והנה לכאו' פשטות הסוגיא משמע יותר דקאי על גנב דאם נימא דקאי על עדים א"כ לאיזה צורך מסיימו עוד האי איהו לא לקי כו' כיון דעיקר ההוכחה הוא מצד דלדידהו גופא הוי לאו שנלאמב"ד וע"כ דקאי על גנב והכוונה דאיהו לא לקי כו' הוא כן דמזה מוכיחו לענין העדים והיינו דכיון דמוכח דהוא אינו לוקה מצד דהוי לאו שנלאמב"ד] א"כ אינהו היכי לקי הא לא פעלו בעדותם כלל ולפי"ז מוכח דבעינן שיפעלו בעדותם וכדעת הרמב"ן אולם אחרי העיון בעומק נראה דנהפוך הדבר. והוא דהא באמת יש להקשות על פי' הרמב"ן דקאי על הגנב דמדוע צריכים באמת להוכיח מהעדר המלקות של הגנב על העדר המלקות בעדים ומדוע לא יוכיחו מצד העדים גופא. דהא בלאו שנלאמב"ד כהאי [דידונו מיתה אח"כ ע"ז הלאו גופא] אין לוקין גם בע"ז כמו דמוכח מסוגיא דב"ק (דף ע"ד ע"ב) ועיי"ה שבת (דף קנ"ד ע"א) תוד"ה בלאו ובערובין (דף י"ז ע"ב) ובסנהדרין (דף י' ע"א) תוד"ה משום ושם בב"ק בתו' ד"ה הו"ל והרמב"ן גופא הזכיר הך חילוק של התוס' הכא בסוגיין וא"כ קשה מאד למה צריך הגמ' להוכיח מגנב על העדים אחרי דיש הוכחה מעדים גופא והיא קו' גדולה:

ובאמת נראה לדעתי דזו היא כוונת הרז"ה שכתב דהכא קם הלאו דלא תענה במקום לאו דלא הגנוב דידיה וכמו דהוא אינו לוקה על האי לאו כן הם אינם נלקים על הלאו דלא תענה והנה אם נפרש דברי הרז"ה כפשטותן דכוונתו דהעדים אינם נלקים אלא היכא דהנידון נלקה ירפסון דבריו אגרי. מלבד מה דיקשה מסוגיא דב"ק דעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו דסובר דלוקין להעדים אף דהרוצח אינו נלקה וכמו שהשיג עליו הרמב"ן מסוגיא זו עוד זאת דיקשה עליו מעוד כמה מקומות:

אולם באמת אמיתת כוונתו הוא כן דודאי בכ"מ לוקין להעדים אף בגוונא דהנידון אינו נלקה כמו דמוכח מכ"מ אלא הכא הלאו דלא תענה ונא תגנוב שוים הם נענין לאו שנלאמב"ד והוא דענין לאו שנלאמב"ד יש בתרי גווני אופן אחד הוא היכא דהך אזהרה קאי גם על מיתה אמרינן דעל הך אזהרה ליכא מלקות בשום פעם גם היכא דעתה לא יצמח מזה חיוב מיתה בכ"ז כיין דהך אזהרה באה למיתה ממילא ליכא מלקות ע"ז ויש עוד אופן אחד דמקרי לאו שנלאמב"ד היינו דעל האזהרה שילקו אותו עתה נצטרך אח"כ לדונו במיתה ג"כ מצד זה הלאו והנה בכ"מ נחשב לאו שנלאמב"ד מאופן הראשון ג"כ ללאו שנלאמוב"ד ואין לוקין עליו למאן דסובר לאו שנלאמב"ד אין לוקין עליו] אולם הכא בעדים זוממין חלקו הראשונים ז"ל בין הפרקים וכתבו דהכא גלי הכתוב דלקי גם על לאו שנלאמב"ד דהא הלאו דל"ת הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד והוא אך לרבנן ולא לר"מ עיי"ה מכות (דף ד' ע"ב) דפליגי בזה ר"מ ורבנן מאין נובע האזרה על ע"ז ובכ"ז לוקין עלי'. א"כ חזינן דעל כל לאו שטאמב"ד לוקין הכא וב"ז היכא דיהי' בזה גופא אח"כ מיתה אז אין לוקין בע"ז ג"כ. וראייתם מגמ' דב"ק הנ"ל יעויי"ה בתו' בכל המקומות הנ"ל. והנה הכא בסנהדרין הוי הלאו שנלאמב"ד ממש כמו שם בב"ק. ומעתה מבואר היטב כוונת הרז"ה דהכא קם הלאו דל"ת במקום לאו דלא תגנוב היינו דכמו דהלאו דלא תגנוב הוי לאו שנלאמב"ד כ"כ הוי הכא הלאו דלא תענה והגם דלענין שארי לאו שנלאמב"ד לא דמי ע"ז לשארי דברים אמנם הכא דמו אהדדי ולדעתי ז"ב בכוונת הרז"ה וא"כ באמת יקשה שיטת הרמב"ן מאד דמדוע נימא דכוונה הגמ' הוא דקאי על גנב ומוכיחים מגנב על עדים הלא בפשיטו' יש להם להוכיח מעדים גופא וא"כ מוכח מזה לכאו' כשיטת הרז"ה אולם בכ"ז להחליט כשיטת הרז"ה קשה ג"כ דא"כ לאיזה צורך מסיימו הא דאיהו לא לקי כו' וכמשנת"ל:

ודע כי לולא דברי רבותינו הקדושים [שכתבו לחלק בע"ז בין לאו שנלאמב"ד סתמי ובין לאו שנלאמב"ד אשר בזה גופא יהי' אח"כ מיתה] הייתי אומר דבע"ז לא הוי לשנלאמב"ד בשום מקום והוא דהנה לכאו' יש להעיר אחרי דהכא בע"ז מוכח דלוקין על לאו שנלאמב"ד [זולת היכא דבזה גופא יהי' אח"כ חיוב מיתה] א"כ באמת מדוע לא נילוף בכ"מ מע"ז דגם לאו שנלאמב"ד לוקין ועד"פ רציתי לומר דר"ע ור' ישמעאל דפליגי בלאו שניתן לאזהרה מב"ד דר"ע סובר דלאו שניהן לאמב"ד אין לוקין ור' ישמעאל סובר דלאו שניתן לאזהרת מב"ד לוקין עי' שבועות (דף ד' ע"א) ובמכות (דף י"ג ע"ב) ובעוד כ"מ] אזלי' לשיטתייהו בהא דפליגי אי ע"ז קנסא או ממונא דר"ע סובר במכות (דף ב' ע"ב) ובב"ק (דף ה' ע"א) דע"ז קנסא ור' ישמעאל משמע דסובר ע"ז ממונא דשם במכות חשיב הת"ק דד' דברים נאמרו בע"ז ולא חשיב הא דאין משלמים עפ"י עצמם. ור"א הוא דמוסיף זאת דגם אין משלמין עפ"י עצמם ומשום דע"ז קנסא והת"ק דלא' קחשיב זאת ע"כ דסובר דמשלמים עפ"י עצמם וע"כ דסובר ע"ז ממונא וסתם בר פלוגתי' של ר"ע הוא ר' ישמעאל וע"כ רציתי לומר דתליא זב"ז דלכאו' יש לילוף דבכ"מ לאו שניתן לאמב"ד לוקין מע"ז וכמשכ"ל ואך דאפשר לומר דשאני ע"ז דהו' קנסא (וכמו דדחי הגמרא במכות דף ד' ע"ב) לענין לאו שאב"מ דאין לילוף מע"ז וממש"ר משום דהוי קנסא] וע"כ ר"ע לשיטתו דסובר ע"ז קנסא סובר באמת דלאו שנלאמב"ד אין לוקין. אבל ר' ישמעאל לשיטתו דסובר ע"ז ממונא וא"כ שפיר איכא למילף בכ"מ מע"ז ומש"ה סובר דלאו שניהן לאמב"ד לוקין:

והוא נכון לכאו' עד"פ אמנם לקושטא דמלתא אי אפשר לומר כן מצד כמה טעמים ויהי' בזה כמה סתירות ולא רציתי להאריך בדבר הבנוי על יסודי הפלפול:

וע"כ נ"ל דבאמה אין כאן שום התחלת קו' דהנה גוף הסברא דלאו שנלאמב"ד אין לוקין נראה דהוא כן דהנה זה ידוע דבכל לאו איכא עונש מלקות כמו דאיתא במכות (דף י"ג ע"ב] הפלאה זו כו' והסברא הוא דודאי לא כתבה התורה הלאו בכדי ובכ"מ דהתורה כתבה אזהרה דלא יעשה כן ודאי דהיתה כוונת התורה כשיעבור ע"ז יענש עלי' וסתם עונש הוא מלקות ומשו"ה אמרינן דלאו שניתן לתשלומין אין לוקה או לאו הנל"ע אין לוקין ע"ז דהא עתה לא הוי הלאו בכדי גם אם אין לוקין עלי' ויכול להיות דכוונת התורה הוא אך בשביל התשלומין או בשביל קיום העשה. ומעתה י"ל דזהו הסברא דלאו שניתן לאמב"ד אין לוקין עלי' היינו כיון דהאי לאו נצרך בשביל עונש מיתה ליכא ראי' דכוונת התורה הי' למלקות די"ל דכוונה הלאו הוא בשביל העונש מיתה ולא בשביל מלקות וע' מכות (דף י"ג ע"ב) ברכ"י ד"ה אין לוקין ובעוד כ"מ וא"כ כ"ז שייך רק היכא דלא כתבה התורה להדיא דאיכא מלקות. ואך דהייתי מוכיח מסברא דודאי איכא מלקות דמדכהבה התורה הלאו ע"כ דאיכא מלקות ע"ז וכנ"ל וע"ז אמרינן כיון דהוי לאו שנלאמב"ד ליכא ההוכחה וממילא אין לוקין אבל היכא דהתורה כתבה להדיא דאיכא מלקות בהאי לאו ואיכא נ"כ עונש מיתה א"כ חזינן דכוונת התורה הי' להדיא על מלקות ולפ"ז אינו סותר זה להא דאמרינן בכ"מ דלאו שניתן לאמב"ד אין לייקין דזהו אך היכא דלא גלי התורה דלוקין על לאו זה וליכא הוכחה על זה אבל הכא גלי התורה דלוקין על לאו זה וממילא לא קשה דנילוף כל לאו שנלאמב"ד מע"ז כנ"ל דלא שייך כלל למילף דהיכי דגלי קרא ודאי דלקי ולא נופל פ"ז כלל שם דלאו שניהן לאמב"ד אין לוקין ואף דלאו שאב"מ ילפינן שם במכות מע"ז וממוציא ש"ר ולא אמרינן שא"ה דגלי קרא. אמנם באמת שאני לאו שאב"מ. דבלאו שאב"מ מאן דסובר דאין לוקין משום דסובר דלא אלים כ"כ לאו שאב"מ ללקות עלי' והתורה לא צוותה ללקות אלא דוקא היכא דעביד מעשה בידים ובמק"א בארתי דבהני דממעטינן מלקות מצד דלא דמו ללאו דחסימה בעינן דמצד דלא דמו בזה הפרט יהי' איזה סברא לחלק] וא"כ שייך שפיר למילף מהא דחזינן דבפ"ז לוקין אף דאין בהם מעשה א"כ חזינן דהתורה צותה ללקות ע"ז ממילא י"ל דבכ"מ לוקין ע"ז אבל בלאו שנלאמב"ד כל החקירה דלאו שנלאמב"ד הוא היכא דלא גלי קרא והיכי דגלי קרא דלוקה לא נכנס כלל בזה הגדר דלאו שניתן לאמב"ד והוי כמו כל לאוין דעלמא והבן היטב כי הם דברים עמוקים:

ואחרי שבארנו דברינו הנ"ל יובן ממילא דיותר יש לנו לומר דבכ"מ לא הוי הלאו דלא תענה לשנלאמב"ד דמנ"ל לחדש סברא מחודשת דיש חילוק בין כל לאו שנלאמב"ד ובין זה [ומה די"ל דהכא הוי מגדר אחר מצד דעל אזהרה זו נצטרך להענישו שני עונשים ואין מענישים שני עונשים על אזהרה אחת יבואר לקמן באורך בסי' כ"ד] ויש לן לומר דכיון דגלי התורה דהכא איכא מלקות על לאו דל"ת הגם דאצטריך הלאו למיתה ממילא גם באופן זה היכא דבהך מעשה גופא יהיה אח"כ מיתה מכ"מ לוקין ע"ז והא דאמרינן שם בב"ק הנ"ל לאו שנלאמב"ד י"ל דכוונה אחרת ישי בזה דהנה בעיקר המחלוקת דעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו יש להתבונן מאד בטעמא דרבא דסובר דנהרגין משום דהכחשה תחילת הזמה הוא כו'. והלא כיון דהוכחשו בטלה עדותן כבר והיכא דגם בלא הזמה בטל העדות לא חל העדות כנודע וע' ב"ק (דף ע"ה ע"ב) ובכ"מ ויותר מזו מצינו ברמב"ם (בפי"ח מה"פ ה"ב) דאם העדים המזימין הזימו העדים ואמרו דגם ההורג הי' עמהן אין זו הזמה וסברתו הוא כיון דלבד ההזמה איכא ג"כ הכחשה לא מקרי הזמה [וע"ל ס"ב] חזינן דיסוד הזמה הוא אשר לבד ההזמה לא יובטל עדותן וכיון שכן האיך אמרינן דהיכא דהוכחשו מעיקרא ולבסוף הוזמו נהרגין והא הוי עדות מוכחשת אמנם גדר הסברא הוא כן דהנה עיקר עונש הזמה הוא על מה שהעידו לשקר ורצו לחייב איש צדיק הענישם התורה ע"ז אלא דלענין נאמנות והעונש הקפידה התורה שיהיה משפטי הזמה דוקא אבל עיקר הכוונה של העונש הוא עבור שהעידו לשקר וי"ל דזאת הוא כוונת הגמ' הכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה פי' כיון דאח"כ נודע שהם שקרנים [דהא התורה האמינה להמזימים] אגלאי הדבר דהיה ראוי שיענשו גם מעיקרא אלא שלא נגמרה דהיה נחסר עוד מתחלה איזה משפטי ההזמה וכעת דנגמר כל הכרטיס הנצרכים להזמה חשבינן ההזמה עוד מעת ההכחשה והוי ההכחשה וההזמה כמו הזמה אריכתא. ולפי"ז בכל עדים שמתכחשים הם תלוים ועומדים ואולי יזומו אח"כ יענשו:

דבסתם עדים לא שייך לומר דהם הלוים ועומדים אם יתזמו דמהיכן נימא דיהזמו [ולעיל בס"א כתבתי דהוא מגדר דעל"נ היינו דבעינן שיהיה משכחת הזמה אבל לא דאמרינן דמסתמא יהיה הזמה] אבל אחרי שהוכחשו אתרע מעט חזקתייהו ע"כ יכול היות שיתזמו. וא"כ הם הלוים ועומדים ואח"כ כשיתזמו הוי כמו הזמה אריכתא ול"ד לדינא של הרמב"ם דשם בהך העדאה גופא הוי הכחשה ג"כ ועייה"ש בלח"מ עכ"פ מוכח דעיקר הטעם דמחייבינן להו אח"כ הריגה מצד דחשבינן ההזמה מתחליה חבל אם נימא דההכחשה הוא מלתא אחריתי. א"כ ודאי דאינם חייבין אח"כ כשיהזמו דהא הוו מכבר עדות מוכחשת ומעתה הוכיח הגמ' שפיר דלמ"ד דנהרגין אח"כ ודאי דסובר דאין לוקין עתה כיון דאח"כ יהרגו ע"כ דלא נפסק הדבר עתה בעת ההכחשה ואם נימא דלוקין עתה א"כ הוי כמו דבר מופסק וא"כ נחשבים כמו עדות שהוכחשו מכבר ולא שייכו עתה לזה ובכה"ג ודאי דאין הזמה וכמו דאמרינן שם גופא לענין חצי דבר דהיכא דעל עדות קמייתא לוקין ממונא לא מקרי עוד ח"ד דלא שייכו לזה כלל ומעתה ברור הדבר דאי נימא דהכא ג"כ לוקין א"כ פסקה הך עדות וממילא לא שייכו בהזמה וא"כ ודאי די"ל דזהו כוונת הגמ' כיון דאא"כ ימותו על עדות זה א"כ ודאי דעתה אין לוקין דאל"כ האיך נידונים בהריגה אח"כ ע"ז:

ואחרי העיון נראה דמוכרחין אנו לומר דכן הוא כוונת הגמ' דהא כפי שבארנו הוי סברא מוכרחת דאי נימא דעתה לוקין לא יתכן אח"כ מיתה וזה יודו כו"ע וא"כ יקשה מאד למה להגמ' להוכיח מצד לשנלאמב"ד דבזה איכא מחךוקת ודוא"ל דגם לשיטת התו' כלשנלאמב"ד כהאי ליכא מחלוקת וכו"ע מודו דאין לוקין דזה דחוק יעיי"ה משכ"ל בסי' כ"ד] מדוע לא יוכיחו באמת מצד זה ההוכחה וע"כ דבאמת כוונת הגמ' הוא כן דההוכחה הוא כיון דאח"כ יהיה מיתה ודאי דאין לוקין ואין זה מגדר לשנלאמב"ד האמור בכ"מ והגם דלכאורה דחיק הוא להוציא הגמ' מפשטותה אמנם דל דברי מהכא ג"כ יקשה דהא גם לשיטת התו' הך לאו שנלאמש"ד לא דמי לכל לאו שנלאמב"ד דלשיטתם הפי' דלשנלאמב"ד דהכא הוא מחמת דלסוף נידונו במיתה ג"כ מצד זה הלאו. ובכ"מ לשנלאמב"ד הוא מחמת דהאי לאו כולל גם מיתה. וכיון דע"כ מוכרחינן להוציא הכוונה דהאי לאו שנלאמב"ד מכל לאו שנלאמב"ד האמור בכ"מ יותר נוח לפרש כפי שכתבתי ואין לומר דלשיטת התוס' לכה"פ שייך בזה לשון דלשנלאמב"ד אבל הכא שכתבתי ל"ש זה די"ל דגם זה כינו בשם זה. והכוונה הוא כיון דאח"כ יהיה מיתה לא שייך עתה מלקות:

ומעתה כיון שכן ודחי די"ל דבע"ז נא שייך כלל רך כללא דלחי שנלאמב"ד האמור בכ"מ. ויתיישב מחד נשון בגמ' דסנהדרין הנ"ל דבאמת האי לאו שנלאמב"ד קאי על הגנב [דבט"ז לא שייך הטעם דלשנלאמב"ד גם כה"ג] ואח"כ מסיימו איהו נא נקי כו' היינו דהכא לא שייך מלקות מצד ל"ת ומהקרא דוהצדיקו כו' דכיון דאיהו לא לקי א"כ לא פעלו בעדותם מחומה א"כ אינהו היכי לקי ויהי' מוכח מזה דבעינן דוקא שיפעלי בעדותם.

הן אמת דלכאו' יש להקשות לפי דברינו הנ"ל דלשנלאמב"ד לא שייך כלל בע"ז א"כ יקשה באמת מרוע בעדים שהוכחשו ובא הרוג ברגליו לא ילקו למאן דסובר הכחשה תחלת הזמה הוא והא הך טעם הנ"ל שבארתי לעיל יספיק אך דאי נימא דנלקין עתה ליכא אח"כ מיתה. אבל מאין לן זה היסוד דבשביל דאח"כ יהי' זה מניעה לחיוב מיתה נפטרנו עתה ממלקו' אחרי דמצד לאו שנלאמב"ד אין לפוטרם. ורך דאח"כ יהי' זה מניעה לחיוב מיתה וזהו אך ספק ומדוע נימא דמצד זה הספק דדלמא יהי' זה מניעה למיתה נפטרנו עתה ממלקות אמנם באמת פין זה קושיא דהא גם לשיטת התוס' יקשה כעין זה אחרי דמצד דכך לאו כולל גם אזהרה למיתה משו"ז לא פטרינן אותו ממלקות ואך מצד דיהי' אח"כ עונש מיתה א"כ ג"כ יש להקשות כנ"ל וע"כ דמוכרחין אנו לומר דכן הוא הענין כיון דיכול להיות אח"כ מיתה ממילא אין לוקין עתה כ"כ י"ל הכא הגם דלכאו' יש נחלק בסברא בין הנושאים בכ"ז אחרי העיון יראה המעיין דשוים הם ואין מזה סתירה לדברי הנ"ל. או אוני נימא דיש עוד סברא אחרת דלא יהי' מלקות לבד זה הטעם והגמ' מוכיח אך דמאן דסובר דאח"כ מיתה ע"כ דסובר דעתה לים מלקות מצד ההוכחה הנ"ל אבל לא זהו הטעם על העדר המלקות וכנה לכאו' י"ל דאין נ"מ מזה דגם לדברי י"ל דגם בסנהדרין מקרי ג"כ כעין זה לשנלאמב"ד כיון דלסוף יהי' מיתה אמנם באמת שם לא שייך זה דשם גם אם נימא דעתה איכא מלקות בכ"ז יהי' אח"כ מיתה ולא שייך לחקור מצר דיאמרו להלקותו דמצד זה לא שייך לומר דימנע עתה המלקות אחרי דבעצם הדבר לא הוי חסרון למיתה של אח"כ המלקות יעיי"ה שם בתו' ד"ה מתוך ודו"ה נחזור לעניננו דכפ' שכתבתי יתיישב מאד לשון מסוגיא דסנהדרין הנ"ל ויהי' מוכח גם חקירתי הנ"ל:

אמנם כל זה לפלפולא אבל אליבא דאמת ודאי דיש לנו לכוף כאגמון ראשנוו ולקבל דברי הראשונים ז"ל באימה וביראה והם החליטו דבלאו שניתן לאמב"ד כהאי לוקין גם בע"ז וא"כ לפי"ז קשה מאד דברי הגמ' והסיום דאיהו לא לקי. הן לדברי הרז"ה והן לדברי הרמב"ן דלדברי הרז"ה יקשה הך סיום דאיהו לא כו'. ולדברי הרמב"ן דקאי הגנב יקשה באמת ל"ל להקשות מגנב כיין דגם בעדים יקשה זה דהא לדבריהם שם בסנהררין מקרי לאו שנלאמב"ד גם לענין העדים שוב ראיתי דדברי הגמרא יתפרש בטוב והיינו דזה ודאי נוכיח דהיכא דלא פעלו בעדותם לא לקי וכבר כתבנו דגם מצדם גופא לא לקי מצד דהוי לאו שנלאמב"ד וע"כ י"נ דהגמ' הוכיח זאת מצד שני הדברים ביחד ומחנמו הקי' ובתחילה הוכיחו מצר דהוי לשנלאמנ"ד ואח"כ קאמר דגם לבד זה איהו לא לקי כו' הא לא פעלו כלל בעדותם והגמ' הוצרך להוכיח מצד הנך תרתי דאם יוכיחו אך מצר לשנלאמב"ד נטעה לומר דלא בעינן שיפעלו בעדותם ואם נוכיח אך מצר זה דלא פעלו בעדותם נטעה לומר דבעדים לא הוי לשנלאמב"ד ואחרי דבאמת שני הדברים אחת דבעינן שיפעלו בעדותם וגם הוי לשנלאמב"ד גם לענין העדים. ע"כ מוכיח הגמ' מצר הני תרתי אמנם ליישב דברי הראשונים ז"ל מובן דאך דברי הרז"ה ז"ל נוכל ליישב באופן זה וי"ל דהוא כיון ג"כ לזה והא דכתב דהלאו דל"ה קם במקום לאו דידי' הוא על כוונת הגמ' דהו"ל לאו שנלאמב"ד והסיום דאיהו לא לקי י"ל דיפרש ג"כ כנ"ל הגם דהוא מעט דחוק אמנם לשון הרמב"ן ודאי דלא משמע כן וד' הרמב"ן לדעתי צע"ג דמדוע לא נימא דקאי על העדים אבל איך שיהי' דברי הגמ' יתפרש בטוב כנ"ל:

ועפ"י דברינו הנ"ל יופתח לן שערי בינה להבין דברי רש"י שם אש לכאורה הוא תמוה מאד והוא דבד"ה דאי ר"י כתב רש"י וז"ל אם באו עדי מכירה אחרי כן קודם הזמה ונגמר דינו עפ"י שני הכתות והוזמו היכי לקו אם הוזמו קודם שבאי עדי מכירה הא הו"ל לאו דלא תענה לגבייהו בשעה שהעידו לאו שניתן לאזכרה שלא להעיד כן שאם יעידו ולא יוזמו עד שיבואו עדי מכירה ויגמר דינו ויוזמו ימותו עכ"ל רש"י. הרי שכתב דלא תענה הוי לאו שנלאמב"ד והוא כשיטת הרז"ה ובד"ה אינהו היכי לקי כתב רש"י וז"ל. הא לאו כאשר זמם הוא ואי משום לא תענה צאו שאין בו מעשה הוא והדבר היא תמוה דהא רש"י בעצמו כתב דמשו"ה לא לקי על לא תענה משום דהוי לאו שנלאמב"ד וח"כ מאי כתב רש"י הכא ואי משום לא תענה כיון דכבר כתב רש"י דמשים לא תענה לא שיך מלקות משים דהוי לאי שניתן לאזהרת מב"ד והוא תמי' עצומה בדברי רש"י אבל לדברי הנ"ל נימא דרש"י מפרש ג"כ כמש"כ דהקו' הוא מצד שני הדברים ביחד והיינו דבתחילה קאמר דהא גם לדידהו הוי לאו כנלאמביד ואח"כ קאמר גם לבד זה איהו לא לקי כו' א"כ הא ליכא כ"ז וחי משום ל"ת ומצד והצדיקו איהו לא לקי פי' דהא באמת ל"ת הוי לשאב"מ ואך מצד דהקרא גלי והצדיקו וע"כ כ"ז הוא אך היכא שפעלו בעדותם אבל כיון דלא פעלו לא קאי ע"ז הקרא וממילא הוי לשאב"מ ואין לוקין ע"ז ומיושב היטב דברי רש"י:

אחרי כל הדברים הנ"ל נבוא לעניננו הנה כפי שבארנו מוכח מהסוגיא דבעינן דוקא שיפעלו בעדותם וא"כ לכאורה בע"א י"ל דל"ש האי קרא אמנם באמת יותר נראה דגם בע"א אמרינן כן ול"ד לשם דשה לא פעלו ככל בעדותם אולם הכא הא פעל מה בעדותו דחייבו שבועה. ואחרי דבאמת זהו דבר חדתא שחדשו דבעינן דוקא שיפעלו בעדותם והיכא דלא פעלו בעדותם לא לקי י"ל דהוא דוקא בלא פעלו כלל אבל הכא הא חייבו שבועה ובגוף הדבר דבעינן שיפעלו בעדותם י"ל מצד שני דברים או מצד דאמרי' דכוונת הכתוב דוהרשיעו מורה כן או אחרי דבאמת הוי לשאב"מ אלא דהתורה גלי האי והצדיקו ח"כ י"ל דנכה"פ בעינן שיתעביד מעשה בדיבור אכל לא היכא דלא נעשה מעשה כלל ומצר שני הטעמים הנ"ל י"ל דבע"א לשבועה מקרי דפעל בעדותו ובמק"א צדדתי דהכא י"ל עיקר הטעם דלא הוי גמ"ד וע"כ לא שייך הזמה וי"ל דג"ז הפרט דמלקות דלא תענה דורש דוקא שיהי' אחר גמ"ד הגם דהדרש דלא כאשר עשה לא אמרינן בזה אבל גמ"ד בעינן והכא לשבועה איכא גמ"ד והארכתי בזה בריש מתני' דמכות וגם הא פשטות דברי הרז"ה משמע דסובר דלא בעינן כלל שיפעלו בעדותם וא"כ הגם דהרמב"ן חולק עלי' מכ"מ בזה י"ל דמודו כ"ע:

והגם דלשון דוהצדיקו משמע דקאי טל שנים מכ"מ הין בזה מיעוט על אחד ולקמן בארתי דהלאו דלא תענה קאי ודאי גם על אחד וע"ל בסי' שאח"ז ועוד הא באמת המזימין הם שנים ואך המוזם הוא אחד ובקרא כתיב והרשיעו את הרשע ועי' ב"ק (דף ק"ו ע"א) ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו הבעלים שבועה כו' ועי' מכות (דף ו' ע"א) ד"ה ר"י ושם ע"ב ד"ה בדיני מכל זה משמע ברור דגם חיוב מקרי בזה שחייבו שבועה ומקרי דפעל בעדותו ובעיקר הדבר בזה שכתבו דבעינן שיפעלו בעדותם והיינו מהא דוהרשיעו כי' יש קצת מקום עיון דבאמת קחי האי והרשיעו כו' היינו המזימין הרשיעו המוזמין והם ודאי דנעשו רשעים שהעידו לשקר והכא כתיב בלשון יחיד וכנ"ל וגם אם נימא דחייב מלקות י"ל דע"ז גופא קאי הקרא דוהרשיעו ויש עוד הרבה להאריך בזה. עכ"פ יצא לנו מזה די"ל דע"א חייב מלקות כשהוזם וכמשנ"ת ת"ל באורך:

תוכן העניינים

עדות ביעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה