אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף ס:

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף ס:

דף ס.

דף סמ"ך ע"ב גמרא ש"מ מלוה על אותו יין בעינן קשה לי מה ראי' דלמא התם מיירי דומיא דרישא שכתב לו התקבלתי על אותו היין א"כ הוי כסלק שעבודו מאותו יין וכאלו כתב לו דו"ד אין לי עמך נגד יין זה אז מה בכך שיש לו מלוה על בעל היין עכ"פ על אותו יין אין לו שייכות בו ונתפס בו כגנב ולכך גם סיפא מיירי כה"ג דמניחו שרי היינו דמיירי שהנכרי מוכרח להניחו דסלק נפשי' ממנו לכך מותר אבל היכי דלא סליק הנכרי שעבודו מזה בענין דאם רוצה יכול לתפוס אותו היין אף דלא עשאו אפותיקי דוקא יין זה נמי אסור כיון דעכ"פ גם אותו היין יש לו שעבוד עלי' י"ל דנאסר שפיר ומנ"ל דבעינן אפותיקי והנה לולא פירש"י הי' נראה דבאמת כוונת הש"ס כן דמ"ש והוא שיש לו מלוה על אותו היין היינו דהמלוה חל גם על אותו יין אף דהוי על שאר נכסים ג"כ כיון דהוי גם על אותו יין אסור ואינו ממעט רק באם אין המלוה על אותו יין כלל כגון שפטרו מזה אז אף שיש לו מלוה על בעל היין מותר וע"ז מביא ראי' שפיר, אבל לפירש"י קשה כנ"ל.

שם גמ' אמר ר"א כל שבזב טהור וכו'. הנה ראיתי בש"ג בזה ד"ה וגבי כל שבזב טמא ביין עושה יי"נ וכו' עיין שם בלשונו דברים תמוהין אחד מ"ש דכי אמרינן דאשכחן טומאה בזב ברוקו לאו משום דרוקו גופו טמא וכו' המה דברים מרפסין איגרא דודאי רוק הזב טמא הוא ומטמא כדמוכח בכמה דוכתא גם מ"ש ולדבריך כל שבזב טמא בעכו"ם עושה יי"נ אי נגע רוק עכו"ם בעלמא או בשר המת או מידי דמאיס מי אסרינן לי' והא לא גזור רבנן אלא על מגעו וכי להוסיף יש והלא השרץ דמאיס אי נפל ביין אינו אוסרו דנ"ט לפגם היא כגון הני צרעין וזבובים דהוי שרץ וכו' ולא אסרינן לי' ה"נ רוקו דלית בי' איסורא אלא מאיסותא מ"מ הו"ל כזורק בעכו"ם וזורק בעכו"ם אינו עושה יי"נ וכו' ודברי' תמוהין מאוד מה ענין איסורין לכאן אך לא מדמינן לזב רק יי"נ דאוסר נמי בנגיעה ואף דניכר הוא בפ"ע ונפרד ולא נתערב ואעפ"כ אוסר מצד מגע וזה דומה לזב אבל איסורין דלא אסרו בנגיעה רק מצד תערובות גופו או טעמו בזה לאסור בטעמו אינו אוסר דהוי נטל"פ אבל אטו בשר המת או דברים הפגומין אם אינן מטמאין אחרים זה אינו דודאי מטמאין בנגיעתם וא"כ ה"נ יי"נ דאינו אוסר מצד טעמו ותערובות גופו רק מצד נגיעה זה יש לו לדמות לזב ומה ענין אסורין לכאן. סוף דבר דברי הש"ג צע"ג לדעתי.

עוד שם גמ' ש"מ מלוה על אותו יין בעינן. קשה לי לפי דעת הת"ח לעיל דף נ"ט ע"ב גבי ההוא עכו"ם דנסכי' חמרא דישראל וכו' דמותר לשקול דמי' מאותו עכו"ם וכו' שכתב דהיינו דוקא באם ניכר שמכוין לנסכו כדי להזיקו בזה כיון דכיון להזיק מותר ליקח דמי' ממנו אבל אם לא כיון להזיק לו אסור ליקח דמי' אף מאותו נכרי והוכיח כן מן הרמב"ם יע"ש. והנה בפירוש המשניות להרמב"ם במשנה זו כתב דלכך אסור ביש לו מלוה על אותו יין מכח לפי דכשיש לו מלוה על אותו יין הוא חושב שהוא ממונו ואפשר שימשוך ידו לחפש ולראות היאך הוא כיון שזה ממונו וכו' מבואר דס"ל דאין טעמו מכח דבזה לא מרתת רק מכח דבזה מצוי הוא שיהי' נוגע להנאתו לטובתו לראות טובו וא"כ מהו פריך דלמא לעולם להיות נעשה יי"נ לא בעינן מלוה על היין רק כל שיש לו מלוה על אותו איש נמי לא מרתת וחיישינן לנגיעה רק דבזה כיון דאינו אפותיקי אבל לגבות ממקום אחר אינו חושש לחפש בו לטובתו לדעת מה הוא רק אם נוגע בו הוי כוונתו להזיקו ובזה מותר לקבל דמי' מאותו נכרי עכ"פ ממ"נ אם לא יגע בו הרי טוב ואם יגע בי הוי כוונתו להזיקו ומותר נמי ליקח דמי' ממנו אבל המשנה קאמרי דאם כשרוצה ליקח היין אינו מניחו אז הוי מלוה על אותו יין אז יש לחוש דלטובתו נגע כמ"ש הרמב"ם הנ"ל לכך אסרוהו בהנאה אף לאותו נכרי ולכך אמר הוי מעשה ואסרו דלגמרי אסר להו אפילו מאותו נכרי לא יקבל דמים אבל במניחו מותר בהנאה מאותו נכרי אבל מאחרים י"ל אף באין לו מלוה אסור וזה ראי' ברורה דלא כדעת הת"ח הנ"ל. ולדבריו צ"ע מכאן. ואף לולא דברי הת"ח קשה לי לפירוש המשניות הנ"ל דהחשש הוי דיגע להנאתו וא"כ מהו פריך הרי בעלמא קיי"ל לא חיישינן שיכוין העכו"ם להכשיל בדבר שאין לו הנאה בו רק ביי"נ חיישינן דמכח חיבת ניסוך טרח ומזייף כדאמרינן בכמה דוכתא וא"כ נימא דהרי קיי"ל דנכרי שאינו עובד ע"ז נמי אוסר היין בשתי' וא"כ הרי בזה ודאי לא שייך חיבת ניסוך א"כ נימא דלעולם בנכרי שעובד ע"ז אף באין לו מלוה על אותו יין נמי אסור אף דלא שייך בזה חשש נגיעה להנאתו כיון דאין לו מלוה על יין זה מ"מ חיישינן דלחיבת ניסוך טרח ומזייף ועכ"פ מרתת לא הוי כאן דעכ"פ יש לו מלוה על בעל היין לא מרתת ולאפוקי מחשש מרתת די אם יש לו מלוה על בעל היין אבל המשנה מיירי כך בנכרי דאין עובד ע"ז אז אעפ"כ באם אינו מניחו אסר להו דאף דאינו עובד ע"ז ולא שייך חיבת ניסוך מ"מ יש לחוש שיגע להנאתו לראות מה הוא היין כיון דסמיכתו רק עלי' אבל באם מניחו ליטלו אז מותר כיון דאינו עובד ע"ז ולא שייך חיבת ניסוך וממילא כיון דאין לו הנאה לא חיישינן לשמא נגע לכך מותר ולכך המשנה מלתא דפסיקא נקטי' דאם יש לו מלוה על אותו יין אז אסרו בכל ענין אף בנכרי שאינו עובד ע"ז אבל באין לו מלוה על אותו יין יש חילוק בנכרי שאינה עובד ע"ז מותר ובעובד ע"ז אסור דחיישינן משום חיבת ניסוך טרח ומזייף. וצ"ע בזה.

עוד שם דף סמ"ך ע"ב גמ' אמר רב אשי כל שבזב טמא וכו'. הנה הרי"ף השמיט כל זה ולא נודע למה והנה ראיתי בהר"ן שכתב בשם הרמב"ן דהטעם דזה הוי כמו כוחו ור"א יסבור דאף כוחו שרי יע"ש. והנה ת"ל כל זה עלה ברעיוני טרם ראיתי דבריו והבאתי ראי' לזה מפ"ב דב"ק בסוגייא דצרורות דמפורש שם דזורק נחשב כוחו יע"ש וכן הוא בפירש"י לעיל דף נ"ח ע"ב ד"ה שמסכו נכרי ובפירוש מהר"מ לובלין שם יע"ש ובאמת יש להוסיף עוד בזה דא"צ לומר דר"א ס"ל דכוחו נמי מותר רק י"ל דגם הוא מודה דכחו אסור רק כח כוחו ס"ל דשרי והוא דהנה הפוסקים הביאו דעת ר"ת דס"ל דמגע נכרי ע"י ד"א אף בכוונה הוי רק כוחו יע"ש ולפ"ז כיון דזורק לבדו נחשב כוחו ומגעו ממש ע"י ד"א נמי נחשב כוחו א"כ בזורק ונגע ע"י ד"א הוי כח כחו ולכך ר"א יסבור דכח כחו מותר לכך מתיר בזריקה אבל אנן קיי"ל דאף כח כחו אסור לכך אף ע"י זריקה אסור כן י"ל בזה. מיהו באמת זה דוחק כיון דאיכא חד לישנא לעיל דפליגי בכח כחו ולחד לישנא ר"א הוא דאוסר א"כ איך מפרש הך לישנא מימרא דר"א כאן דנאמר בלי חולק דר"א הוא דאמר כן וקשיא דברי' אהדדי. אך נראה לומר יותר דהנה ברישא דהך משנה במדדו בקנה אי נתכוין להתיז הצרעה פליגי דרבנן אסרי בשתי' ור"ש מתיר אף בשתי' ויש פלוגתא דאמוראי לעיל אם הלכה כרבנן או כר"ש ויש דעות דהלכה כר"ש רק דאנן קיי"ל דלא כר"ש והנה זה ודאי דמדדו בקנה גריעי מזורק דהרי לפי רוב הפוסקים מוכח כן דס"ל בזורק מותר לגמרי ובמדדו בקנה קיי"ל כרבנן דאסרו בשתי' ולפ"ז עכ"פ לא עדיף זורק ממדדו בקנה ולכך ס"ל להרי"ף דר"א דאמר כל שבזב טהור בעכו"ם אינו עושה יי"נ היינו דס"ל כר"ש דאף במדדו בקנה מותר בשתי' וממילא מכ"ש בזורק דמותר בשתי' ולכך קאמר דאינו עושה יי"נ דמשמע אפי' בשתי' מותר וכמ"ש התוס' לעיל דף נ"ז ע"א ד"ה גדולים אין קטנים לא דלשון אין עושין יי"נ משמע אף בשתי' יע"ש אבל לדידן דקי"ל כרבנן דמדדו אסור בשתי' אף בזורק אסור בשתי'. ובהכי י"ל שיטת הרמב"ם דס"ל דמ"ש במשנה זרק הנכרי בחמתו והכשירו דהיינו רק בהנאה ולא בשתי' ותמהו עליו דלשון הכשירו משמע אף בשתי' גם תמהו עלי' למה השמיט אוקימתות הש"ס דמוקי לה דקאזיל מיני' ומיני' והנה מתחלה עלה בדעתי לומר דהרמב"ם הוי לו ראי' מן הש"ס הזה דמה פריך הש"ס לר"א ממשנה דבחמתו אין שלא בחמתו לא הרי י"ל דר"א מיירי בהנאה והמשנה מיירי בשתי' ובע"כ דגם המשנה מיירי רק להנאה יע"ש ושוב ראיתי בלח"מ שתירץ כן. והנה אתי היתה ושלחתי' מלשון התוס' דף נ"ז הנ"ל שהבאתי דמפורש בדבריהם דאין עושין יי"נ משמע אף בשתי' והנה הלח"מ גם הוא הרגיש בזה וכתב דנהי דלרב אין עושין יי"נ אף בשתי' משמע לר"א מיהו משמע רק בהנאה והוא דוחק לכך נ"ל דמזה הוי ראי' דהוא ס"ל דר"א דאמר כל שבזב ס"ל דהלכה כר"ש אבל לדידן דקי"ל כרבנן אף בזורק אסור בשתי' וא"כ הוי קשה לו מה פריך הש"ס ממשנה דבחמתו אין שלא בחמתו לא דלמא המשנה מלתא דפסיקא נקטי' דאם זרק בחמתו לכ"ע הוא כשר אבל שלא בחמתו תליא בפלוגתא דר"ש ורבנן לר"א ס"ל כר"ש לכך מתיר ומהו פריך ובע"כ דס"ל להש"ס דהכשירו הוי רק בהנאה ולא בשתי' וממילא מוכח דבשלא בחמתו אסור אפילו בהנאה וא"כ פריך שפיר דאין לתרץ דר"א כר"ש דא"כ עכ"פ יהי' ס"ל לר"א דזה דומה למדדו בקנה ותליא בפלוגתא דרבנן ור"ש א"כ הרי אף לרבנן אינו אסור רק בשתי' ולא בהנאה ולמה כאן אסור אפי' בהנאה ובע"כ דזה גרע ממדדו א"כ מנ"ל לר"א דלר"ש שרי בזה וזה ראי' ברורה לפענ"ד ולכך כיון דהרמב"ם פוסק נמי דלא כר"ש לכך השמיט דינא דר"א. אך אכתי עכ"פ הו"ל למנקט הך אוקימתא דאזיל מיני' ומיני' בשביל הדיוק דמשמע שלא בחמתו אסור בהנאה ולפי דברינו שלא בחמתו נמי מותר בהנאה אך הנה מלבד דאין זה קשיא דאין דרך של הרמב"ם לכתוב בשביל הדיוק כיון דעכ"פ גוף הדין לדידן שייך אף בלא אזיל מיני' ומיני' נמי אסור בשתי' ומותר בהנאה ושייך הך דינא בכל ענין בשביל הדיוק שאינו מפורש כדברי' אין דרכו לכתוב כן אך נראה דבלא"ה א"ש יותר דהנה לפירושינו קשה מהו פריך הש"ס הא שלא בחמתו לא דלמא לעולם שלא בחמתו נמי אינו אסור רק בשתי' ומה דנקט בחמתו היינו לרבותא דאף בחמתו אסור בשתי' והיינו כרבנן ולר"א דס"ל כר"ש מותר לגמרי אך י"ל כיון דהמשנה נקט זה הי' מעשה והכשירו משמע דההיתר אתי לאשמעינן לא האיסור וכיון דההיתר אתי לאשמעינן נהי דממילא משתמע מדנקט והכשירו ולא נקט להדיא אף בשתי' משמע לי' דבשתי' אסור עכ"פ מלשון המשנה משמע דהיתר אתי לאשמעינן וא"כ בע"כ מוכח דבא לדייק דשלא בחמתו אסור אף בהנאה דאין לומר דנקט בחמתו דאעפ"כ אסור בשתי' דהמשנה משמע דהיתר אתי לאשמעינן ולא איסורא אבל הרמב"ם דנקט בלשונו להדיא דאינו מותר רק בהנאה ולא בשתי' ומשמע דאיסורא בא לאשמעינן שפיר נקט בחמתו לומר דאף בזה אסור בשתי' וה"ה שלא בחמתו נמי אסור בשתי' ומותר בהנאה ובשתי' אסור כיון דלא קיי"ל כר"ש ור"א ס"ל כר"ש ולכך לא הוצרך לפרש דאזיל מייני' ומיינ'. מיהו בזה לא יתיישב רק שיטת הרמב"ם אבל על הרי"ף קשה דהוא נקט רק לשון המשנה והתירו הו"ל להעתיק עכ"פ הך אוקימתא דאזיל מיני' ומיני' בשביל הדיוק. אך נראה דא"ש דהרי"ף י"ל דס"ל דלא כהרמב"ם רק והכשירו היינו אף בשתי' ולפ"ז משמע הא שלא בחמתו אסור בשתי' וזה אמת לדידן דקי"ל כרבנן ור"א כר"ש ומה דלא משני הש"ס כן היינו דבזה נשיב לדברי הרמב"ן דס"ל דר"א יסבור דכוחו שרי ואנן קיי"ל דכוחו אסור וכמו שהסברתי לעיל בטעמו רק דהקשיתי עליו דמה יעשה זה הלשון דס"ל דר"א אוסר בכחו וכח כוחו אך לפמ"ש כאן א"ש דהך מ"ד דס"ל דר"א אוסר כוחו וכח כחו הוא מוקי הך דר"א כר"ש דמתיר אף במדדו בקנה ובאמת לא תקשה לדידי' מהמשנה דאתיא כרבנן רק רב הונא דפריך מהמשנה הוא הוי ס"ל דלעיל הוי רב שימי בר אשי אבל ר"א ס"ל דכוחו שרי לכך לא הוי ניחא לי' לאוקמי דר"א כתנאי ומוקי לי' ככ"ע ומכח דגם בכוחו שרי ולא הוי ניחא לי' לומר דר"א כר"ש מדלא קאמר בהדיא כן דלר"ש הוי כן או הוא הוי ס"ל כפשוטו דלא תליא זה בפלוגתא דר"ש ורבנן דזה אינו ענין לפלוגתא דר"ש ורבנן כלל רק הוי ס"ל דבע"כ ר"א ס"ל דכחו שרי ולכך פריך עלה ממתניתין לתרץ דאזיל מיני' ומני' והך מ"ד דס"ל דר"א אוסר בכחו הוא ס"ל שפיר דתליא בפלוגתא דר"ש ורבנן ורב אשי כר"ש ולכך לדידן דקיי"ל דכוחו אסיר וקיי"ל כרבנן לכך השמיט הרי"ף כל האוקימתות ודברי רב אשי וכתב המשנה כפשוטו ומפרש דהכשירו אף בשתי'. ודו"ק היטב בזה. כנלפע"ד נכון והנה מה שהקשיתי לעיל על הלח"מ שבתי וראיתי דדבריו מוכרחין בלא"ה לשיטת הרמב"ם דס"ל דהכשירו משמע רק הנאה ולא אכילה א"כ קשה למה הוצרך הש"ס להקשות מדיוקא הא שלא בחמתו לא והרי הו"ל להקשות מגוף המשנה דהרי ר"א קאמר דכל שבזב טהור בעכו"ם אינו עושה יי"נ ולשון אינו עושה יי"נ משמע אף בשתי' אינו אוסר וא"כ למה כאן בזרקה בחמתו הכשירו רק בהנאה אטו בחמתו מגרע גרע ולמה פריך מדיוקא בע"כ דמגופא לא הוי יכול להקשות די"ל דלשון אינו עושה יי"נ בהנאה מיירי ולא לשתי' והרי רב קאמר לעיל להך לשנא לענין שתי' ובע"כ דאין ראי' מדברי רב לר"א וא"כ דברי הלח"מ מוכרחין בלא"ה לשיטת הרמב"ם לכך שפיר י"ל דראייתו הוי כדברי הלח"מ. וק"ל.

והנה עפמ"ש בישוב שיטת הרי"ף נראה לומר דרך פלפול במה שאמר ר' אדא בר אהבה יניחו לו לר"ש ברכות על ראשו כשהוא מתיר מתיר אפילו בשתי' כשהוא אוסר אוסר אפי' בהנאה ומה בעי ר"א במאמר זה לכך נראה דר"א בר אהבה דינא קמ"ל דהוא ס"ל דלא כרב אשי דכל שבזב טמא וכו' וכל שאין בזב טמא אין בעכו"ם עושה יי"נ ור' אדא בר אהבה לא ס"ל כן רק ס"ל בכל ענין עושה יי"נ והיינו דהוי קשה לו מן המשנה דנקטו וזרקו בחמתו זה הוי מעשה והכשירו רק מה דפריך הש"ס הא שלא בחמתו לא זה לא הוי קשיא לי' דהוא ר"א ס"ל דהכשירו משמע בהנאה ולא בשתי' כדעת הרמב"ם וא"כ י"ל דלרבותא נקט בחמתו דאפי' בחמתו אינו מותר רק בהנאה ולא בשתי' רק רב הונא משמע לי' דהכשירו היינו לגמרי אף בשתי' לכך לא הי' יכול להקשות רק מדיוקא די"ל דרבותא נקט בחמתו דאעפ"כ אסור בשתי' רק דהוי קשה לו כיון דר"א נקט אינו עושה יי"נ אפי' בשתי' משמע כנ"ל בשם התוס' א"כ קשיא מגוף המשנה למה אוסר בזה בשתי' ולכך מוכיח דלא כר"א רק אף מה שבזב אינו טמא ביי"נ עושה יי"נ בשתי' אך לכאורה הוי אפשר לדחות די"ל דסיפא ר"ש הוא דמתיר במדדו בקנה והיינו ע"פ מ"ש בפסחים דף כ"ה ע"ב בלא אפשר וקמכוין ואליבא דר"ש דאזיל בתר כונה כ"ע לא פליגי דאסיר ופירש"י מיהו אליבא דר"ש דחשיבא לי' כונה דמתיר אפילו באפשר הואיל ולא קמכוין אלמא אכונה קפיד היכי דקא מכיון אע"ג דלא אפשר אסור כי פליגי אליבא דר"י דאמר ל"ש מתכוין ל"ש אינו מתכוין אפשר אסור אביי כר"י ופירש"י דקסבר כיון דאסר ר"י באפשר אע"ג דלא מכוין ש"מ לא חשבינן לי' כונה אלא באפשר ולא אפשר תליא טעמא הלכך היכי דלא אפשר אע"ג דקא מכוין לא אכפת לי' לר"י עכ"ל.

והנה לפי"ז י"ל גם כאן הסברא כן כיון דחזינן דבמדדו בקנה אסרו רבנן בשתי' ור"ש מתיר ובע"כ דלרבנן לא אזלי בתר כונה לענין איסור שתי' רק בתר המעשה כיון דנגע אוסר בשתי' ולהיפוך ר"ש דמתיר ס"ל דבתר כונה תליא מלתא וכיון דלא כיון ליגע מותר אף בשתי' ולפ"ז הוי אפשר לומר דהך סיפא אתאן לר"ש דלדידי' שפיר אף בלא נגע בו אוסר כיון דהוא אזיל בתר כונה לכך שפיר אף דלא נגע בו רק דזרקו כיון דעכ"פ כיון ליגע נהי דעשאו בחמתו מ"מ כאן דכיון ליגע ביין ולא הוי טרוד בעסק אחר לכך נאסר בשתי' אף דלא נגע בו בידי' אבל לרבנן דלא אזלי בתר כונה רק בתר הנגיעה ולכך אסרי במדדו בקנה ממילא כשלא נגע רק דזרקו מותר אף בשתי' כרב אשי לכך אמר רב אדא בר אהבה יחילו ברכות לר"ש על ראשו כשהוא מתיר מתיר אף בשתי' וכשהוא אוסר אוסר אף בהנאה וא"כ אי אפשר לומר דהך סיפא ר"ש הוא דא"כ אף בשתי' מותר או אף בהנאה יחסור כיון דלדידי' לא מצינו חילוק בין שתי' להנאה ובע"כ רבנן הוא ומוכח דלא כרב אשי.

ואף אם נאמר רק כפרכת הש"ס דמהדיוק לבד קשה א"ש ג"כ די"ל דהכל יסברו כדעת הרמב"ם דהכשירו משמע רק בהנאה ולא בשתי' ומ"מ פריך רק מהדיוק דהא שלא בחמתו אסור אף בהנאה ומגוף המשנה לא מצי מקשה די"ל דאף ר"א רק בהנאה קאמר דאין עושה יי"נ כמ"ש לעיל בשם הלח"מ א"ש ג"כ דרב אדא בר אהבה בא לחלוק על רב אשי וס"ל דע"י זריקה אוסר אפילו בהנאה והיינו מכח דיוק המשנה דמשמע הא שלא בחמתו אוסר בהנאה אך הוי אפשר לדחות די"ל דהך סיפא אתיא כר"ש דאזיל בתר כינה ולכך בלי כונה מתיר אף בשתי' וממילא אם כיון אף דלא נגע רק זרק אוסר אבל לרבנן דאזלי בתר נגיעה י"ל כל דלא נגע אף שכיון נמי אינו אוסר בהנאה לכך אמר דיניחו לר"ש ברכות על ראשו כשהוא מתיר מתיר אפי' בשתי' וכשהוא אוסר אוסר אפי' בהנאה ולהיות חילוק לר"ש בין שתי' להנאה לא מצינו וא"כ איך אפשר לומר דהך סיפא ר"ש הוא הרי קתני דמעשה הי' והכשירו רק בהנאה נהי די"ל דבחמתו גרע ממדדו בקנה כנראה מלשון הש"ס דלא קאמר דהך סיפא אתאן לת"ק להרמב"ם דס"ל דרק בהנאה קאמר ולא בשתי' לשיטת הרמב"ם ולמה לא קאמר דאתאן לת"ק אבל לר"ש מתיר אף בשתי' ובע"כ דבחמתו י"ל דגרע דעכ"פ ידע שהוא יין וי"ל דכיון לנסך רק כיון דהוי ע"י כעס לא נחשב נסך ממש וכעין שכתב הת"ח בסנהדרין דף ק"י ד"ה באפי נשבעתי דמדברי הרמ"א בחו"מ סי' של"ג גבי אמר לו לך מעמדי דכל מעשה בכעס לא נחשב מעשה ואף שהוא הוכיח שם דמעשה בכעס הוי מעשה עיין בחיבורי לחו"מ מה"ת סי' של"ג שחלקתי דהיכי דהאמירה נאמר מפורש כוונתו אף מחמת כעס מהני אבל היכי דלא פירש כוונתו רק שיוכיח את מחשבתו שיהי' נכרת מתוך מעשיו זה לא מהני מתוך כעס יע"ש וא"כ ה"נ כיון דאינו אומר בפירוש שמכוין לנסך רק דנוכיח מכוונתו שנוגע שכיון לנסך בזה כל דהוי מחמת כעס לא נחשב נסך מיהו כיון דעכ"פ כיון לנסך לכך י"ל אף לר"ש אסור בשתי' אך כיון דאמר דלר"ש לא מצינו לחלק בין איסור שתי' להנאה א"כ בע"כ הך סיפא דנקט והכשירו לאו ר"ש הוא דלר"ש או דיתסור אף בהנאה או שיהי' מותר אף בשתי' ובע"כ הך סיפא רבנן הוא וא"כ מוכח דשלא בחמתו אף לרבנן אסור ע"י זריקה ומוכח דלא כר"א ובזה א"ש שיטת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הא דרב אשי דס"ל דרב אדא בר אהבה חולק על ר"א וקיי"ל כרב אדא בר אהבה וא"ש. ודוק היטב.

שם גמ' איתיבי' רב הונא לר"א וכו' בחמתו אין שלא בחמתו לא לכאורה קשה לי לפמ"ש בגיטין דף ע"ט גבי הוא למעלה והיא למטה זרקו לה כיון שיצא מאויר הגג נמחק או נשרף מגורשת וקאמר שם כגון שהי' המחיצות התחתונות עודפת על עליונות א"ל ר"ז לר"א כמאן כרבי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא וכו' ודחה שם שאני הכא דמשום אנטורי הוא והא מנטיר וכו' ומשמע להס"ד דלא ידע דמשום אנטורי הוא רק הוי סבר דהוי כהונחה ממש מיד ברשותה למטה ועיין בתוס' שם דלכ"ע אפי' ברה"ר שייך קלוטה כהונחה דמיא וא"כ מוכח להדיא דלאו דוקא בשבת לבד אמרינן קלוטה רק בעלמא כגון לענין גיטין נמי הוי כן א"כ ה"נ מהו פריך נימא דמתניתין כרבי או כר"ע דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ומיירי בזרק מלמעלה למטה לכך הוי כאלו נגע הנכרי ביין ואסור ור"א ס"ל כהלכתא כרבנן דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא לכך אף ביי"נ טהור כיון דלא נגע ואין להקשות אם קלוטה כמי שהונחה דמיא אף בזב יהי' טמא ז"א דהרי בלא"ה יש כמה חלוקים בין זב ליי"נ כמ"ש רש"י והתוס' ובע"כ דטומאה מאיסורא או איסורא מטומאה לא ילפינן מהדדי רק לענין זריקה קמ"ל ר"א דשוין הם והיינו למ"ד דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא לכך הם שוין ומדמה להם להדדי אבל המשנה אתיא כר"ע או כרבי דאמרינן קלוטה לכך אוסר או אף ר"א ס"ל קלוטה כמי שהונחה דמיא רק ר"א מיירי בזורק מן הצד א"כ ביצאה מידו עדיין לא הוי באויר הבור לכך לא נחשב כנגע בו מיד אבל המשנה מיירי בהי' הנכרי למעלה וזרק באויר הבור וכדנקט שם במשנה דגיטין דבעינן הוא למעלה והיא למטה ובכה"ג שייך קלוטה לכך אוסר ולזה אין לו היתר רק בזורק בחמתו ומהו פריך ונראה דמזה יהי' ראי' למ"ש בחבורי ספר החיים סי' כ"ה לדחות דעת הלק"ט שם דס"ל דאם נקרע הקשר בשעה דתפלין של ראש הוי כנגד אויר הראש דהוי כהונח כבר מכח דקלוטה כמי שהונחה דמיא ואני דחיתי זה דקלוטה כמי שהונחה אין הכונה דהוי כאלו הונח למטה רק הכונה דחשבינן האויר כאלו הי' כמאן דמליא וכאלו מונח במקומו ולכך תינח לענין שבת וגיטן לו יהא דמונח על איזה מקום שיהי' חייב ובגיטין מגורשת אבל בתפלין דבעינן שיהי' מונח על הראש ממש ואם הונח על ד"א שעל הראש לא מהני לכך לא שייך בזה קלוטה יע"ש וא"כ א"ש דהנה נהי דמגע נכרי ע"י ד"א בכונה אוסר היינו אם נוגע בד"א ביין גופו אבל אם נוגע בד"א שעל היין בדבר אחר בזה כיון דשני דברים מפסיקין בין ידו ובין היין ודאי דמותר ולכך אין שייך לומר בזה קלוטה כמי שהונחה דהרי זה נחשב רק כהונח באויר ולא כנח ע"ג היין וסוף סוף לא נגע ביין ממש לא בידו ולא בד"א שבידו לכך לא מדמה לה לפלוגתא דקלוטה הנ"ל. ודו"ק היטב כי זה ראי' ברורה לפענ"ד. ועיימ"ש בזה בק"א סי' קב"ה בזה יע"ש.

ובסוגייא זו מה שאמר רב אדא בר אהבה יניחו לר"ש ברכות על ראשו כשהוא מתיר מתיר אפי' בשתי' וכשהוא אוסר אוסר אפי' בהנאה עיימ"ש בחדושי לעיל ומ"ש ר"א כשהוא אוסר אוסר אפי' בהנאה בעניי לא ידעתי על מה כוונתו בזה ובאיזה מקום הוא אוסר אפי' בהנאה וצ"ע.

שם בתוס' ד"ה כל שבזב וכו' בסה"ד כל שלא כיון למזגו וכו' כוונתם דאם כיון למזגו מפורש לעיל דף נ"ח ע"ב דאסור בשתי' ועיין פירש"י שם דהוי בכלל כוחו ובמהר"מ לובלין שם ומכאן תימה על הרמב"ם והרי"ף דהשמיטו הך מימרא דר"א ואוקימתא דאזיל מיני' ומיני' ומשמע דס"ל דכל שזרק הנכרי ביין אסור בשתי' וקשה א"כ למ"ל שמסכו דנקט שם בש"ס אף בלא כיון למסכו יהי' אסור מטעם זריקה ובפרט מדנקט הרמב"ם דבזרק בחמתו אסור בשתי' ומותר בהנאה מוכח דשלא בחמתו אפילו בהנאה אסור וא"כ למה במסכו אסור רק בשתי' ודוחק לומר שהרמב"ם ס"ל דמסכו עדיף דהוי כמו בחמתו זה אינו נראה וצע"ג על הרמב"ם בזה.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה