אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב השמטות › דף נד.

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

השמטות · דף נד.

דף נג:

בדף נ"ד ע"א רב אשי אמר לא תימא אימר אלא ודאי ישראל מומר פלח לה הנה לכאורה אין הבנה מה בעי ר"א בזה כיון דמספק נמי אסור למה לו לחדש דודאי הוי ישראל מומר אך נראה שהם יהיו מחולקין בדין אם ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה או רק דרבנן ויהי' ראי' מזה לדעת הרמב"ם דאנן קיי"ל דהוי רק דרבנן וכיון דנ"מ לנו בין איסור דאורייתא לדרבנן אם מותר להתרפאות מהם שלא במקום סכנה כמ"ש בסי' קנ"ז ולכך רבא יסבור דספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה וממילא אף מספק אסורה כודאי אבל ר"א יסבור דספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן וא"כ לדעת רבא דהוי רק ספק הוי רק איסור דרבנן לכך אמר דלא תימא ספק אלא ודאי ישראל מומר פלח לה ואסורה מן התורה וא"ש.

שם בתוס' ד"ה מתקיף לה ר' זירא וכו' הנה לולי דברי קדשם הי' נראה לומר כך דר' זירא יסבור כרבא דאמר בתמורה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני ועיין שם בתמורה דפריך מתורם מן הרע על היפה וכו' מוכח הא אם לא הוי גלי קרא הוי אמרינן דלא חל עליו שם תרומה כיון דאמר רחמנא לא תעבוד א"כ ה"נ המשתחוה לדבר אחד למה יתסר נימא כל מילי דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני ואין לומר דע"ז שאני דמאיס זה אינו דהרי בדבר שאינו שלו אינו נאסר כמו בשאר דברים ומוכח דהיכי דמדינא לא נאסר אף דנעבד מותר אף לגבוה א"כ בכל דבר נימא כן. רק זה שאני דגלי קרא דשקץ תשקצנו וכן בבעלי חיים גלי קרא דמן הבקר להוציא את הנעבד וגלי קרא דאסור, אך לפ"ז י"ל דאין לך בו אלא חדושו והיינו אם השתחוה במזיד אבל באונס כיון דיש חילוק בין מזיד לאונס דאונס רחמנא פטרי' א"כ שוב י"ל בזה נהי דלכתחלה אסור מ"מ כל מילי דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני ואינו נאסר ומקרא אין ראי' די"ל התם במזיד ולכך פריך שפיר ודו"ק היטב. וגם י"ל להיפוך דס"ל כאביי התם דכל מה דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד מהני אך הרי אביי מוכיח דעביד מהני מדלקי מוכח הא אם לא הי' לוקה הי' מודה דלא מהני וא"כ י"ל נהי דאסרה התורה הדבר הנעבד היינו במזיד דבזה כיון דחייב מיתה עליו מוכח דעביד מהני אבל בזה באונס כיון דבאונס פטור ממיתה א"כ שוב ראוי לומר אי עביד לא מהני ולכך נהי דלכתחלה אסור מ"מ הבהמה מותרת דאי עביד לא מהני וא"ש ודו"ק היטב. ואינו דומה לדבר שאינו שלו דחייב מיתה ומותר דהתם המעשה גופי כדי לאסרו רק דההיתר מצד אחר לכך נהי דאיני נאסר מ"מ חייב מיתה אבל היכי דהמעשה גופי אין בו חיוב מיתה מצד גוף המעשה שוב אינו אוסר ג"כ והנה לתירץ הראשון יש סתירה דהרי עיקר קושיית התוס' הוי דהרי חזינן דפרהסיא לרבא הוי נעבד אף דפטור כיון דעכ"פ לכתחלה אסור אך לתרץ השני א"ש דלמ"ד עביד מהני מדלקי א"כ היכי דאינו חייב עביד לא מהני אבל רבא לשיטתי דאף דלקי מ"מ עביד לא מהני ואין זה תלי בזה ממילא כיון דגלי קרא בזה דעביד מהני אין לחלק בין אסור אף בדיעבד וחייב או פטור בדיעבד כיון דעכ"פ לכתחלה אסיר לעשות נאסר ודו"ק.

שם גמ' אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכו' הנה יש לדייק על לשון אלא אמר רבא דלשון אלא משמע דהדר מתירוץ הראשון ובאמת גם רבא צריך לומר כתירוץ רמי בר חמא והנה לכאורה י"ל דכוונת רבא לתרץ דנהי דקיי"ל אין אדם אוסר דשא"ש ומותר אף לגבוה הייני רק בצנעא אבל בפרהסיא כיון דנלמוד מלא תחללו את שם קדשי וחייבה התורה למסור נפשו על כך אף דבכל התירה כתיב וחי בהם ובע"ז גופו בצנעא יעבור אל יהרג ואעפ"כ בפרהסיא יהרג ואל יעבור ובע"כ חילול השם גרע א"כ ה"נ נהי דאין אדם אוסר דשא"ש מ"מ בפרהסיא גרע כיון דנתחלל ש"ש על ש הבהמה אסירה אף דאינו שלו ולכך אמר אלא דלפי תרוצו א"צ לאוקמא בבהמה דידי'. ויובן יותר דאם הי' בכל דין ע"ז יהרג ואל יעבור אז לא היי ענין זה לאסור דבר שאינו שלו דבשלמא הוא יהרג דענין ע"ז חמור איסורו אבל לענין לאסור שאינו שלו אין סברא לחלק בין שאר איסורין לע"ז אבל כיון דהכל היו בכלל לא תעבדם כיון דכתיב וחי בהם יצא אונס והדר כתיב ולא תחללו בע"כ דיש חילוק בין צנעא ל פרהסיא הרי דאין גוף ע"ז דוחה פ"נ רק הפרהסיא וחילול השם א"כ כיון דמכח חילול השם יהרג אף דמצד גוף העברה הוא פטור א"כ ה"נ נהי דאין אדם אוסר דשא"ש מ"מ מצד חילול השם אסורה לגבוה כן י"ל כוונת רבא אך משמעות הרמב"ם והפוסקים לא משמע כן. ונראה לפרש בעה"י בדרך אחר דהנה התוס' כתבו ד"ה כגון שאנסוהו נכרים והשתחוה לבהמה דידי' פירוש אנסוהו שאמרו להרגו אם לא ישתחוה מאליו אבל אין לפרש שכפפו קומתו בע"כ דא"כ הוא לא הי' עושה מעשה אלא הם עשו מעשה בגופו ואין אדם אוסר דשא"ש עכ"ל והנה הן אמת שעל דבריהם תמהתי בחבירו בפנים דאין בכלל נעבד כלל יע"ש אך לפי דעתם דהוי בכלל נעבד רק דהקשו דהרי אין אדם איסר דשא"ש וא"כ קשה מי דחקו לומר באנסוהו להרגו ובבהמה דידי' הו"ל לומר שכפפו קומתו לבהמות דידהו של הנכרים אך זה אינו כיון דהיא לא עשה מעשה רק הם אך הם הבהמית שלהם שוב אין זה אונס רק רצין אך קשה למ"ל לתרץ דאנסוהו להשתחוות לבהמות דידי' הי"ל לומר דאנסוהו שיהרגנו שישתחוה לבהמות דידהו ולכך יכיל לאסרו מכח דגלו דעתייהו דניחא להי והרי כן מוכח בדין ישראל שזקף לבנה ולא השתחוה לה דבגלוי דעת דניחא לי' יכול לאסור ולמה לא משני כן. אך באמת א"ש לפמ"ש בכמה דוכתא והזכרתיו בפנים דנהי דאין שליחות לנכרי מ"מ היכי הוי בעל כרחו יש שליחות לנכרי א"כ ה"נ כיון דאנסוהו נכרים להשתחוות הוי שליח דידהו א"כ הוי הם המשתחוים ואין זה אונס רק רצון ולכך משני בבהמה דידי' דאז ממ"נ מצד הנכרים לא נאסר דאין אדם אוסר דשא"ש רק מצדו נאסר דהוי שלו ויהי' ראי' מזה לדעת הש"ך בחו"מ סי' רצ"ב דאף היכי דיש שלד"ע היינו לחייב המשלח ולא לפטור השליח וא"כ ה"נ דבאמת אשלד"ע רק בע"כ יש שלד"ע ומ"מ היינו רק לחייב המשלח ולא לפטור השליח ונחשב גם הוא משתחוה ונאסר מצדו וא"ש. ולפ"ז שפיר קאמר רבא דע"כ לא נחשב בעל כרחו רק היכי דאינו מחויב למסור נפשו אבל היכי דמחויב למסור נפשו לא נחשב אונסו בע"כ ועיין בחבורי ליו"ד מהדורא וי"ו סי' ס"א מ"ש דבר חדש דלענין אין שלד"ע גם זה נחשב בע"כ אבל לענין שליחות נכרי לא נחשב בע"כ היכי דמחויב למסור נפש וע"ש בטעמו ושוב אין שליחות לנכרי וא"כ יתכן להיות דהנכרים אנסו להשתחוות לבהמות דידהו ואף דאין שליחות יכול לאסור דבזה בגלוי דעת סגי רק לענין שיהי' נחשב ע"ז של ישראל בזה בעינן שליחות ממש כמ"ש בפנים בחבורי בסוגיא זו יע"ש ואין צריך לתירוץ רמב"ח דמיירי בבהמה דידי' ולכך קאמר אלא אמר רבא וא"ש בעה"י ודו"ק היטב.

שם גמ' אלא אמר רבא הכל היו וכו' הנה לעיל הקשינו על לשון אנא דקאמר רבא והנה לפמ"ש התוס' דר"ז היי ס"ל דכיון דבדיעבד פטור לא נחשב נעבד ורבא ס"ל דנחשב נעבד הוי אפשר לומר דעל זה קאמר אלא דהדר מסברת ר"ז ובפרט לפמ"ש לעיל דר"ז יסבור כאביי דעביד מהני ורבא ס"ל דעביד לא מהני א"ש לשון אלא מיהו דבריהם תמוהין לפי תרוצם למה לרבא להאריך הכלל היו בכלל לא תעבדם הרי גם ר"ז ס"ל דאסיר לכתחלה רק דס"ל דמ"מ הוי נעבד והו"ל לומר בקיצור דמ"מ הוי נעבד אך לפירושינו לעיל א"ש דקאמר אלא אמר רבא וע"ש. והנה ע"פ דברינו לעיל בביאור תירוץ התוס' דבאיזה סברא יפלגו ר"ז ורבא דלר"ז כיון דפטור ראוי להיות מותר ולרבא אף דפטור מ"מ אסור וכתבנו בסוף דברינו שיהי' תליא בפלוגתת אביי ורבא אי עביד מהני דר"ז יסבור כאביי דעביד מהני מדלקי א"כ זה תליא בזה ממילא היכי דאינו נענש עביד לא מהני אבל רבא לשיטתו דאין זה תלי בזה א"כ כיון דגלי קרא דנעבד אסור אין חילוק בין אסיר לכתחלה או דיעבד וא"כ י"ל רבא לשיטתי. יהנה בזה א"ש מה דקשה לי מה קאמר תניא דמסייע לך מבימסיאות וכו' ומה ראי' דנעבד אסיר אף באונס דלמא שאני בימסיאות דהוי ע"ז ממש וחמיר דאסור אף להדיוט לכך חמיר דאסור אף באונס אבל בע"ח דאין נאסרין להדיוט רק לגבוה דלמא כמו כן קיי"ל דאינו אסור רק ברצון והרי כי פריך לעיל דף מ"ו מה לבהמה שכן בעלת חיים וכו' אך לדברינו א"ש דמ"ש תניא דמסייע לך אינו לדין זה כלל רק מה דמוכח מדברי רבא דס"ל עביד לא מהני אף דלקי ואין זה תלוי בזה והיינו במה דתנא בימסיאות של עכו"ם אסורין והרי הוי באונס וא"כ פטור בדיעבד ומנ"ל דאסור ואין לומר גלי קרא דשקץ תשקצנו דלמא התם במזיד דחייב מיתה אבל לא באונס דפטור ממיתה ובע"כ דאין האיסור תלוי בהעונש או לא רק כל דאסור לכתחלה לעשות כן אסור אף בדיעבד ודו"ק אך ע"פ דברינו לעיל בביאור מאמר רבא א"ש יותר מ"ש תניא דמסייע לך דהוי רק על הדין דבפרהסיא חייב מיתה דאם לא הוי חייב מיתה א"כ הוי בע"כ ויש שליחות לנכרי ויהי' לה ביטול והיינו דאם הוי בע"כ הוי כמו חצר וחצר אינו קונה את המשלח רק המשלח קונה אותו וא"כ ה"נ אם הוי בע"כ הוי רק כחצר והנכרי קונה אותו לא הוא את הנכרי ויהי' לו ביטול אך אם חייב מיתה וא"כ אינו אונס ואין הנכרי קונה אותו אך אז הוי להיפוך דאין הישראל (הנכרי) קונה הנכרי (הישראל) כיון דאינו אונס אינו כמו חצר ונקנה הנכרי לישראל והיינו דהוי ס"ד כסברת ר"א דאנן לדידהו יש שליחות והסברא הוי כך דשליחות הוי מכח ב' עניינים כמ"ש בפנים ולכך אינהו לדידן שיקנה הישראל כחו לנכרי אינו יכול להקנות לנכרי אבל אנן לדידהו דיקנה הנכרי כחו לישראל הישראל יכול לקנות דישראל יפה כחו לקנות א"כ בשלמא בע"כ יש שליחות לנכרי ויכול להקנות את השליח לו והו"ל ע"ז של נכרי ויהי' לו ביטול אבל אם חייב מיתה ואינו בע"כ א"כ אין שליחות לנכרי לקנות את ישראל רק להיפוך הוי הישראל קונה כח הנכרי ולכך הו"ל ע"ז של ישראל ולכך הוי רק סייעתא לזה דבפרהסיא חייב מיתה ורבא דוחה דאנן לדידהו נמי אין שליחות רק אימר ישראל מומר הוי ודו"ק היטב.

בתוס' ד"ה היתה בהמת חבירו רבוצה וכו' הנה לכאורה נראה מוכרח מן הש"ס גופה כדעת התוס' ממה דפריך לעיל אונס ה"ד לאו כגון שאנס בהמת חבירו והשתחוה לה ולדעת רש"י מהו פריך נימא דברייתא מיירי כגון דהגבי' אותה וקנאה בהגבהה ומה דאמרינן דנעבד של חבירו מותר היינו בלי הגבהה ומהו פריך ובע"כ מוכח דלא קנאה בהגבהה לאוסרה ותימא על התוס' שלא הקשו מזה מיהו י"ל כיון דס"ל לרש"י דקנאה בהגבהה א"כ הו"ל שלו ולא נקרא אונס רק רצון ולפ"ז י"ל ראי' להיפוך דקשה לשיטת התוס' דכתבו דלכך נקט היתה רבוצה דלא מבעיא הגבי' דהוי מעשה רבה וכו' ומוכח דס"ל דאף דגוף הגבהה אינו עבודת ע"ז כיון דהוי מכשיר כדי לשוחטה לע"ז נחשב נמי מעשה א"כ למ"ל לחזקי' לתרץ כגון דניסך לה יין בין קרני' הו"ל לומר כגון דהגבי' והרביצה והשתחוה לה או דמשכה לביתו והשתחוה לה והוי מעשה ואין לומר דדוקא מה דהוי צורך העבודה כגון שחיטה הוי מעשה דגם בעבודה לה משכחת לה שלא הי' יכול להשתחוות לה רק בגנבה מבית בעלים לביתו וכדומה והשתחוה לה אלא ודאי כפרש"י דבהגבהה נעשה שלו ואין זה אונס רק רצין מיהו כד דייקינן א"ש דברי התוס' דהנה באמת נהי דנעשה גזלן מ"מ אינו שלו אך נראה דזה יהי' תליא בפלוגתא מ"ש בדף מ"ו ע"א באבני הר שנדלדלו דח"א מותרת ומסיק שם דאתיא מק"ו וחד אמר אסורות דלהכי כתיב שקץ תשקצנו דאע"ג דאתיא מדינא להיתירא אעפ"כ אסורה וא"כ ה"נ הנה מצד הסברא הוי גורם לממון כממון וכן ס"ל לר"ש באמת רק רבנן ס"ל דלאו כממון והיינו דלמדו מקרא דוגנב מבית האיש ולא מבית ההקדש משמע דלא הוי כממון ועיין בט"ז ה' פסח סי' ת"מ מוכח דכל התורה דקיי"ל לאו כממון דמי היינו מוגונב מבית האיש וכו' ומוכח דכל התורה דקיי"ל לאו כממון דמי נלמוד מהך קרא והיינו אף דכתיב רק בגנבה ילפינן ממנו במה מצינו לכל התורה וא"כ למ"ד התם דאסירות דאע"ג דאתי' מדינא להיתירא אסורה כן ה"נ הוי בע"ז גל"מ כמ"ד והוי שלו אך תינח בע"ז אבל תקרובות ע"ז דלא נאסר רק מקרא אחר דויאכלו זבחי מתים שפיר נלמוד מוגונב דגל"מ לאו כמ"ד ולכך הך סוגיא לא רצה לתרץ בפלוגתא לומר כגון דהגבי' דא"כ תקשה למ"ד התם אבני הר שנדלדלו אסורות דלדידי' הוי בהגבהה שלו ממש ואין זה אונס לכך לא משני רב אדא בר אהבה כן אבל התוס' על רב הונא בתקרובת ע"ז הקשו שפיר דבזה לכ"ע גל"מ לאו כמ"ד ודו"ק. והנה בזה הרווחנו בעה"י ליישב דברי הטור והרא"ש והמג"א ה' ר"ה סי' תקפ"ו שכתב המג"א בשם דאף בגזל ע"ז הוי ע"ז של ישראל ומכח גל"מ כמ"ד ואני תמהתי בחבורי לא"ח שם דהרי קיי"ל גל"מ לאו כמ"ד וחמץ שאני דגלי קרא (ולדידהו קשה יותר קושיא הנ"ל מהו פריך מברייתא דאונס נימא דהתם מיירי דגזלה ולא יתורץ בתירוץ הנ"ל דבאמת גזלן אינו קונה גם אף להב"ח תקשה דעכ"פ נימא דאתיא כר"ש דס"ל גל"מ כמ"ד ואידך ברייתא כרבנן כמ"ש בפנים בחבורי) גם הבאתי דברי רש"י ד"ה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה דפירוש של הפקר כדברי הב"ח ולפי הנ"ל יהי' א"ש דהנה זה יהי' תלוי בהך פלוגתא דאבני הר דלמ"ד אף דאתיא מדינא להיתירא מ"מ אסור ה"ה דהוי גל"מ כמ"ד בע"ז אבל למ"ד דהיכי דמדינא מותר אף בע"ז מותר הוי גם כאן מותר ולפי"ז לא מבעיא לדעת הפוסקים בב"י סי' קמ"ה דאסרי הר שנדלדלו א"כ קיי"ל דגל"מ כמ"ד בע"ז לכך אסור אף בגזל ע"ז ויתיישב בזה עכ"פ דעת הרא"ש שהביא המג"א דהוא לא העתיק הדין של הר שנדלדלו וי"ל דס"ל לחומרא כדעת הרמ"ה וממילא אף גזול הוי ע"ז של ישראל וא"ש פרש"י ד"ה דלמא מגבה לה שפירוש דוקא של הפקר דשם מיירי ר' יוחנן ור"ל והרי לא תסתיים ויתכן דר"י ס"ל דאבני הר מותרת וכיון דר"ל אינו חולק בזה גם הוא ס"ל כן לכך הוי גול"מ לאו כמ"ד אבל לדידן י"ל דהוי כממון אף גם דברי הטור א"ש דהרי הר"ן תמה על הרמב"ם למה פסק הלכתא לקולא הרי ספיקא דאורייתא לחומרא וגם על הטור קשה כן וצ"ל דס"ל להטור כיון דהיו מותרין מתחלה וספק אם נאסרו אזלינן בתר חזקה דמעיקרא וא"כ א"ש תינח בספק אם נאסרה אבל בע"ז שזכה בה ישראל כיון דוודאי היתה אסורה וספק אם מהני לה ביטול בזה ודאי אזלינן לחומרא והוי גל"מ כמ"ד ולא מהני לי' ביטול וא"ש ודו"ק היטב כי הוא נכון בעה"י והוי ראי' קצת להטור דבזה אזלינן בתר חזקת היתר ממה דפליגי רבא ור"א דרבא אמר אימר ישראל מומר פלח לה ור"א אמר לא תימא אימר אלא ודאי ישראל מומר פלח לה ובמה פליגי אך הם פליגי בזה דרבא ס"ל דגם בע"ז אסור מדרבנן בספק ולא אזלינן בתר חזקת היתר ור"א ס"ל דבע"ז כיון דמן התורה אזלינן בתר חזקה ומה דספק דאורייתא לחומרא היכי דיש חזקת היתר רבנן הוא דגזרו שלא לילך בתר חזקה דהרי אפילו בתרי ותרי אמרינן ספקא דרבנן ומדאורייתא אוקמא אחזקה מכ"ש בשאר ספק דהוי דרבנן ולכך בע"ז אוקמוהו אדינא שלא להרבות בתפלה כעין דאמרינן בר"פ השוכר את הפועל לשפוך יי"נ דלמעט בתפלה עדיף אף דנהנה ורוצה בקיומו מ"מ כיון דהוי רק דרבנן כמ"ש שם בר"פ השוכר את הפועל דחומרא הוא ביי"נ לכך היכי דממעט בתפלה לא גזרו כן ה"נ לא גזרו להיות נאסר כע"ז שלא להרבות בתפלה ומזה הוכיח הרמב"ם והטור כן ודו"ק היטב. ואף דבכלאים נמי מותר היכי דממעט בתפלה אף דהוי דאורייתא היינו דהתם לא נאסרו בהנאה רק דהקיום אסיר וכיון דהוי כדי לעקרו הולך אחר התכלית ונחשב עקירה לא קיום אבל ביי"נ דאסור בהנאה הרי עכ"פ נהנה מיי"נ ובע"כ היינו דהוי דרבנן והש"ס מביא מכלאים רק ראי' דלמעט בתפלה הוי מעלה וגם י"ל התם מקיימו כדי לעקרו הוי רק דרבנן והתירו כדי למעט תפלה דף נ"ד ע"ב גמ' משום דהו"ל ע"ז ושביעית ב' כתובים הבאין אחד קשה לי הרי כיון דהוא דריש הוא למעט חליפי חליפין א"כ ממילא אינן ב' כתובין הבאין כאחד דבע"ז חליפי חליפין מותרין ובשביעית אסורין כמפורש בברייתא אח"כ וא"כ א"א ללמוד זה מזה א"כ הדר מנ"ל דערלה וכלאי כרם מותרין והתוס' הקשו בע"א ותמוה למה לא הקשו גם מזה ואפשר ליישב דכוונת הש"ס כך דודאי גם הוא ס"ל דהוא ממעט ערלה וכלאי כרם רק כוונתו דממילא מוכח דחליפי חליפין מותרין דבלא"ה לא הוי צריך הוא למעט דהרי הוי ב' כתיבין הבאין כאחד ובע"כ מדאיצטרך הוא למעט אינן ב' כתובין ולמה בע"כ מכח דבע"ז חליפי חליפין מותרין ודו"ק היטב.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה