עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
השמטות
דף מו:
דף מ"ו ע"ב גמ' א"ל ר"פ והא גבי הזאה דפסח וכו' וקפריך ר"ע לקולא הנה מה שקשה בזה עיין בחבורי לא"ח ה' יוהכ"פ סי' תרי"ח (בחלק הנרשם ק"ב בדף קכ"ה יע"ש) בעהי"ת דף מ"ו ע"ב בתוס' ד"ה כשנרבעו יכו' אעתיק כאן מ"ש ביאור דבריהם להחריף מו"ה עקיבא חיות מטולאשין. הנה מכתבו קבלתי והנה ע"ד אשר תמה על דברי התוס' בע"ז דן מ"ו ע"ב ד"ה כשנרבעו ועל פי' המרמ"ל שפי' דכוונתם מכח דאיך נתעברו אחר שנרבעו הלא מעקרה ירו"מ הקשה על זה מן הש"ס דף כ"ד הנה האמת אומר כי אינו מבין קושייתו ולדעתי אין כאן אפי' ריח קושיא ותוך הדברים כך היא דוודאי הס"ד דהתם דלא ידע מר' יוחנן הוי ס"ל דע"י הרביעה לא מעקרה ויכולה לילד אחר הרביעה רק ר' יוחנן הוא שמחדש דאחר הרביעה מעקרה וודאית אף דבתחלה מיד קאמר הש"ס נכרי חייש על בהמתו שלא תעקר מ"מ הוי ס"ל דאינה ודאית רק ספק שמא מעקרה או אף דס"ל דמעקרה מ"מ הוי ס"ל דנכרי להוט אחר הרביעה ואינו חייש על העקירה כיון דמוכח במשנה דחיישינן לרביעה וחלוק הזמן לא ידע עדיין רק ר' יוחנן הוא דמחדש דודאי מעקרה תוך ג"ש ונכרי חייש שלא תעקר ולכך התם פלפול הש"ס דהיו משמרין אותה אזיל להס"ד דלא ידע מר' יוחנן אבל התוס' כאן אזלו למה שמחדש ר' יוחנן דגבול יש לה דמשמע דס"ל דודאי מעקרה לכך לא ניחא להו להתוס' דר"נ פליג על ר' יוחנן בפרט במציאות ואף דר"י ס"ל ביבמות דעובר לאו ירך אמו הוא מ"מ אטו בשביל דר"נ פליג עליו בחדא לענין עובר ירך אמו הוא מוכרח לפלוג על ר' יוחנן בכל דינין דמה ענין זה לזה ולמעט בפלוגתא עדיף ובפרט דזה הוי פליגתא במציאות לכך טפי ניחא להו להתוס' לפרש דגם הוא ס"ל כר' יוחנן רק דמיירי לאחר ג"ש ילפי המסקנא של ר' יוחנן מה דקאמר שם דישראל הי' משמרין אותה משעה שילדה היינו כפי המסקנא בדף כ"ד דהיינו לאמה משעה שנוצרה ואין כוונת משעה שנוצרה על אמה רק על הפרה הולד דמשעה שנוצר הולד שומרין לאמה שלא להרביע אותה כי אז לא שייך לומר דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר מכח ממ"נ האם כבר נתעברה ולא מעקרה והולד הרי הוא לא נרבע ממש ולא מעקר בכך דנהי דאמרינן היא וולדה נרבעו היינו רק דהולד הוי כמו אבר הבהמה כמו דאם נרבעת הבהמה כל איבריו נאסרין כן ה"נ הולד הוי כאבר מאיבריו אבל מ"מ נש לא מעקרה בכך ולכך לא חס הנכרי עליו לכך צריך שמירה לאמה משעה שנוצרה הולד היינו הפרה אדומה וז"ב ופשוט בכוונת הסוגיא ואין להאריך יותר.
דף מז.
דף מ"ז ע"א הכא מעיקרא בהמה וכו' ודשא הוא דאחיזא באנפה עיין בחבורי לאה"ע ה' קדושין סי' מ' יעו"ש (בהמדורא זיין סי' קנ"ו יעו"ש) בדף מ"ז ע"א גמ' בעי ר"פ המשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת וכו' ואי תכלת דציצית היינו בעיא דר"ל קשה לי מהו פריך הרי חזינן דמספקא לי' אם יש דיחוי אצל מצות אף דבקדשים פשיטא דיש דיחוי מ"מ י"ל חולין דקיל מקדשים י"ל אין דחוי וא"כ אם בחומרא וקולא תלוי הדבר מהו פריך הרי לולב הוי חובת גברא וציצית רק חובת מנא וקיל יותר א"כ י"ל דבאת"ל קמבעיא לי' את"ל דיש דחוי בלולב היינו באם הוי חובת גברא אבל בציצית דקיל דאינו רק חובת מנא ואם רוצה אינו לובש בת ד' כנפות לכך י"ל דאין דחוי ומהו פריך. אך נראה דא"ש דכוונת הש"ס כך דהרי תחלה פריך הש"ס על ר"ל דתפשוט לי' מר"פ דאין דחוי רק דמשני דר"פ גופא מבעיא לי' אם ספוקי מספקא לי' או פשיטא לי' דאין דחוי ולכך פריך השתא כך כיון דחזינן דר"פ בעצמו מבעיא לי' בצמרה מהו לציצית ואי פשיטא לי' דאין דחוי א"כ הוי ק"ו מה כיסוי כיון דכבר שחט הוי מחויב לכסות ומ"מ אין דחוי ומכ"ש בציצית דקיל ובע"כ דמספקא לי' א"כ מה מבעיא ר"ל על דר"פ הרי זה מוכח מכאן דבע"כ ספוקי מספקא לי' ומה מבעיא ר"ל ודו"ק. ובפשיטות אין לומר דהכוונה היינו בעיא דר"ל על מה מבעיא ר"ל זה. הרי י"ל להיפוך דר"ל מבעיא להיפוך באת"ל אין דחוי בציצית דקיל בחובת גברא אולי יש דחוי אבל לפי הנ"ל א"ש כיון דבכסוי ס"ל אין דחוי בע"כ דמספקא לי' בשניהם וא"כ תפשוט לי' מזה דספוקי מספקא לי' ודו"ק.
שם בגמ' ותבעיא לי' ספל להדיוט קשה לי מהו פריך הרי לעיל דמ"ו ע"א אמרי' ומאן דאסר להכי כתב שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו דאע"ג דאתיא מדינא להיתירא לא תתיא ופרש"י ד"ה להכי כתב שקץ תשקצנו בעכו"ם לאתויי הנך וכו' ואין לך להתיר בו אלא מה שהתיר לך הכתוב בפירוש עכ"ל והנה לפי"ז בע"כ דספק אסור מן התורה אף דאיכא חזקה להתירא דהרי ק"ו היא מה מה דהוי ק"ו להתירא בוודאי מ"מ אסור כיון דאינו מפורש להיתר מכ"ש מה דהוי ספק אם הוא אסור דאין לך להתיר מכח חזקה וא"כ מה מבעיא נימא דרבה נמי ס"ל כן כהך מ"ד ולזה י"ל דזה לא מבעיא לי' כלל אם נימא דדוקא לבבואה קסגיד וזה ודאי ידע די"ל למיא קסגיד רק דהוא מבעיא כך אי נימא דודאי למיא קסגיד ואסור או י"ל דספיקא הוי ואולי לבבואה קסגיד וכיון דהוי ספק מוקמינן לי' אחזקת היתר ומותר ולכך מבעיא לי' דוקא לגבוה ובמעיין כיון דהמים אינן נאסרין להדיוט ולא קאי עלייהו קרא דשקץ תשקצנו לכך אזלינן בי' בתר חזקת היתר אבל בספל להדיוט כיון דהוי בכלל שקץ תשקצנו לא מהני לי' חזקת היתר ובודאי אסור מספק מכח דלמא למיא קסגיד ועיקר איבעיא שלו הוי אם ודאי למיא קסגיד או ספק הוי אם למיא או לבבואה ולא שייך איבעיא זו רק לגבוה והיא קושיא עצומה לדעתי בעה"י.
דף מז:
בדף מ"ז ע"ב בפרש"י ד"ה אבניו ועציו וכו' דאין ברירה. הנה מלשון שכתב סתם דאין ברירה ולא כתב דבכה"ג אין ברירה מוכח דס"ל דאתיא כמ"ד אין ברירה הא כמ"ד יש ברירה הי' מותר ומזה משמע דס"ל דלא כהרמ"ר בתוס' תמורה שכ' דהיכי דהי' ניכר תחלה ואח"כ נתערב לכ"ע אין ברירה דהרי הכא כשעמד הכותל על עמדו הי' ניכר חלקו וחלק ע"ז כל חד בפ"ע רק ע"י נפילתו נתערב ולהרמ"ר לכ"ע אין ברירה ובע"כ רש"י לא ס"ל כהרמ"ר רק דאתיא כמ"ד אין ברירה ואף דסתם מתניתין ר"מ ור"מ אית לי' ברירה מ"מ א"ש עפ"י דברי התוס' בגיטין דף כ"ג דבלי אמירה אף ר"מ מודה יע"ש מיהו לפי"ז נשאר קושיית התוס' בתמורה על רש"י דא"כ בכל איסור שנפל להיתר נאמר ברירה ואף דקיי"ל אין ברירה מ"מ באיסור דרבנן דקיי"ל יש ברירה הוי לן לומר כן ומוכח בכמה דוכתא להיפוך וצ"ע בזה על פרש"י.
דף מט.
דף מ"ט ע"א בתוס' ד"ה שאם נטעו וכו' עיימ"ש בדבריהם בחבורי למס' נדרים בהשמטות חלק ב' בסי' רט"ז בתשובתי לק"ק לבוב בעה"י (יעו"ש דף פ') גם בחידושי לש"ס דף נ"ח בסוגיא דבצל כתבתי ליישב קושיות התוס' בעה"י יעו"ש והנה כוונת קושייתם דלכאורה אין לו הבנה דהרי אדרבא אמרינן כאן שהוא מותר ואף דהוי הטעם מכח זוז"ג דלמא גם בכל גדולי איסור הוי הטעם מכח זה דהוי זוז"ג ומה הקשו וצ"ל דמשמע כאן דדוקא מכח זוז"ג מותר הא למ"ד זוז"ג אסור הוי אסורין הפירות ושם משמע דלכ"ע מותרין הגדולין אף למ"ד זוז"ג אסור ועדיין צ"ע בכוונתם.
דף נג:
בדף נ"ג ע"ב מידי מלחמות יהושע מהדר הדור וכו' קשה לי מהו פריך דלמא הכוונה על ישראל שהיו בטוחין בימי יהושע שיחזרו וא"כ דלמא הכוונה דוקא אם הגוים בטוחין שבודאי יחזרו כמו שהיו ישראל בטוחין בימי יהושע שיחזרו אז לא מהני ביטול כי לכך לא נטלוהו עמהם כי היו בטוחין שיחזרו אבל אם לא היו בטוחין שיחזרו רק היו מסופקין אם יחזרו או לא היו להם ליטול עמהם מחשש פן לא יחזרו ואם לא נטלוהו עמהם מוכח שביטלם ומהו פריך וצ"ע.
דף נד.
בדף נ"ד ע"א רב אשי אמר לא תימא אימר אלא ודאי ישראל מומר פלח לה הנה לכאורה אין הבנה מה בעי ר"א בזה כיון דמספק נמי אסור למה לו לחדש דודאי הוי ישראל מומר אך נראה שהם יהיו מחולקין בדין אם ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה או רק דרבנן ויהי' ראי' מזה לדעת הרמב"ם דאנן קיי"ל דהוי רק דרבנן וכיון דנ"מ לנו בין איסור דאורייתא לדרבנן אם מותר להתרפאות מהם שלא במקום סכנה כמ"ש בסי' קנ"ז ולכך רבא יסבור דספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה וממילא אף מספק אסורה כודאי אבל ר"א יסבור דספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן וא"כ לדעת רבא דהוי רק ספק הוי רק איסור דרבנן לכך אמר דלא תימא ספק אלא ודאי ישראל מומר פלח לה ואסורה מן התורה וא"ש.
שם בתוס' ד"ה מתקיף לה ר' זירא וכו' הנה לולי דברי קדשם הי' נראה לומר כך דר' זירא יסבור כרבא דאמר בתמורה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני ועיין שם בתמורה דפריך מתורם מן הרע על היפה וכו' מוכח הא אם לא הוי גלי קרא הוי אמרינן דלא חל עליו שם תרומה כיון דאמר רחמנא לא תעבוד א"כ ה"נ המשתחוה לדבר אחד למה יתסר נימא כל מילי דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני ואין לומר דע"ז שאני דמאיס זה אינו דהרי בדבר שאינו שלו אינו נאסר כמו בשאר דברים ומוכח דהיכי דמדינא לא נאסר אף דנעבד מותר אף לגבוה א"כ בכל דבר נימא כן. רק זה שאני דגלי קרא דשקץ תשקצנו וכן בבעלי חיים גלי קרא דמן הבקר להוציא את הנעבד וגלי קרא דאסור, אך לפ"ז י"ל דאין לך בו אלא חדושו והיינו אם השתחוה במזיד אבל באונס כיון דיש חילוק בין מזיד לאונס דאונס רחמנא פטרי' א"כ שוב י"ל בזה נהי דלכתחלה אסור מ"מ כל מילי דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני ואינו נאסר ומקרא אין ראי' די"ל התם במזיד ולכך פריך שפיר ודו"ק היטב. וגם י"ל להיפוך דס"ל כאביי התם דכל מה דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד מהני אך הרי אביי מוכיח דעביד מהני מדלקי מוכח הא אם לא הי' לוקה הי' מודה דלא מהני וא"כ י"ל נהי דאסרה התורה הדבר הנעבד היינו במזיד דבזה כיון דחייב מיתה עליו מוכח דעביד מהני אבל בזה באונס כיון דבאונס פטור ממיתה א"כ שוב ראוי לומר אי עביד לא מהני ולכך נהי דלכתחלה אסור מ"מ הבהמה מותרת דאי עביד לא מהני וא"ש ודו"ק היטב. ואינו דומה לדבר שאינו שלו דחייב מיתה ומותר דהתם המעשה גופי כדי לאסרו רק דההיתר מצד אחר לכך נהי דאיני נאסר מ"מ חייב מיתה אבל היכי דהמעשה גופי אין בו חיוב מיתה מצד גוף המעשה שוב אינו אוסר ג"כ והנה לתירץ הראשון יש סתירה דהרי עיקר קושיית התוס' הוי דהרי חזינן דפרהסיא לרבא הוי נעבד אף דפטור כיון דעכ"פ לכתחלה אסור אך לתרץ השני א"ש דלמ"ד עביד מהני מדלקי א"כ היכי דאינו חייב עביד לא מהני אבל רבא לשיטתי דאף דלקי מ"מ עביד לא מהני ואין זה תלי בזה ממילא כיון דגלי קרא בזה דעביד מהני אין לחלק בין אסור אף בדיעבד וחייב או פטור בדיעבד כיון דעכ"פ לכתחלה אסיר לעשות נאסר ודו"ק.
שם גמ' אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכו' הנה יש לדייק על לשון אלא אמר רבא דלשון אלא משמע דהדר מתירוץ הראשון ובאמת גם רבא צריך לומר כתירוץ רמי בר חמא והנה לכאורה י"ל דכוונת רבא לתרץ דנהי דקיי"ל אין אדם אוסר דשא"ש ומותר אף לגבוה הייני רק בצנעא אבל בפרהסיא כיון דנלמוד מלא תחללו את שם קדשי וחייבה התורה למסור נפשו על כך אף דבכל התירה כתיב וחי בהם ובע"ז גופו בצנעא יעבור אל יהרג ואעפ"כ בפרהסיא יהרג ואל יעבור ובע"כ חילול השם גרע א"כ ה"נ נהי דאין אדם אוסר דשא"ש מ"מ בפרהסיא גרע כיון דנתחלל ש"ש על ש הבהמה אסירה אף דאינו שלו ולכך אמר אלא דלפי תרוצו א"צ לאוקמא בבהמה דידי'. ויובן יותר דאם הי' בכל דין ע"ז יהרג ואל יעבור אז לא היי ענין זה לאסור דבר שאינו שלו דבשלמא הוא יהרג דענין ע"ז חמור איסורו אבל לענין לאסור שאינו שלו אין סברא לחלק בין שאר איסורין לע"ז אבל כיון דהכל היו בכלל לא תעבדם כיון דכתיב וחי בהם יצא אונס והדר כתיב ולא תחללו בע"כ דיש חילוק בין צנעא ל פרהסיא הרי דאין גוף ע"ז דוחה פ"נ רק הפרהסיא וחילול השם א"כ כיון דמכח חילול השם יהרג אף דמצד גוף העברה הוא פטור א"כ ה"נ נהי דאין אדם אוסר דשא"ש מ"מ מצד חילול השם אסורה לגבוה כן י"ל כוונת רבא אך משמעות הרמב"ם והפוסקים לא משמע כן. ונראה לפרש בעה"י בדרך אחר דהנה התוס' כתבו ד"ה כגון שאנסוהו נכרים והשתחוה לבהמה דידי' פירוש אנסוהו שאמרו להרגו אם לא ישתחוה מאליו אבל אין לפרש שכפפו קומתו בע"כ דא"כ הוא לא הי' עושה מעשה אלא הם עשו מעשה בגופו ואין אדם אוסר דשא"ש עכ"ל והנה הן אמת שעל דבריהם תמהתי בחבירו בפנים דאין בכלל נעבד כלל יע"ש אך לפי דעתם דהוי בכלל נעבד רק דהקשו דהרי אין אדם איסר דשא"ש וא"כ קשה מי דחקו לומר באנסוהו להרגו ובבהמה דידי' הו"ל לומר שכפפו קומתו לבהמות דידהו של הנכרים אך זה אינו כיון דהיא לא עשה מעשה רק הם אך הם הבהמית שלהם שוב אין זה אונס רק רצין אך קשה למ"ל לתרץ דאנסוהו להשתחוות לבהמות דידי' הי"ל לומר דאנסוהו שיהרגנו שישתחוה לבהמות דידהו ולכך יכיל לאסרו מכח דגלו דעתייהו דניחא להי והרי כן מוכח בדין ישראל שזקף לבנה ולא השתחוה לה דבגלוי דעת דניחא לי' יכול לאסור ולמה לא משני כן. אך באמת א"ש לפמ"ש בכמה דוכתא והזכרתיו בפנים דנהי דאין שליחות לנכרי מ"מ היכי הוי בעל כרחו יש שליחות לנכרי א"כ ה"נ כיון דאנסוהו נכרים להשתחוות הוי שליח דידהו א"כ הוי הם המשתחוים ואין זה אונס רק רצון ולכך משני בבהמה דידי' דאז ממ"נ מצד הנכרים לא נאסר דאין אדם אוסר דשא"ש רק מצדו נאסר דהוי שלו ויהי' ראי' מזה לדעת הש"ך בחו"מ סי' רצ"ב דאף היכי דיש שלד"ע היינו לחייב המשלח ולא לפטור השליח וא"כ ה"נ דבאמת אשלד"ע רק בע"כ יש שלד"ע ומ"מ היינו רק לחייב המשלח ולא לפטור השליח ונחשב גם הוא משתחוה ונאסר מצדו וא"ש. ולפ"ז שפיר קאמר רבא דע"כ לא נחשב בעל כרחו רק היכי דאינו מחויב למסור נפשו אבל היכי דמחויב למסור נפשו לא נחשב אונסו בע"כ ועיין בחבורי ליו"ד מהדורא וי"ו סי' ס"א מ"ש דבר חדש דלענין אין שלד"ע גם זה נחשב בע"כ אבל לענין שליחות נכרי לא נחשב בע"כ היכי דמחויב למסור נפש וע"ש בטעמו ושוב אין שליחות לנכרי וא"כ יתכן להיות דהנכרים אנסו להשתחוות לבהמות דידהו ואף דאין שליחות יכול לאסור דבזה בגלוי דעת סגי רק לענין שיהי' נחשב ע"ז של ישראל בזה בעינן שליחות ממש כמ"ש בפנים בחבורי בסוגיא זו יע"ש ואין צריך לתירוץ רמב"ח דמיירי בבהמה דידי' ולכך קאמר אלא אמר רבא וא"ש בעה"י ודו"ק היטב.
שם גמ' אלא אמר רבא הכל היו וכו' הנה לעיל הקשינו על לשון אנא דקאמר רבא והנה לפמ"ש התוס' דר"ז היי ס"ל דכיון דבדיעבד פטור לא נחשב נעבד ורבא ס"ל דנחשב נעבד הוי אפשר לומר דעל זה קאמר אלא דהדר מסברת ר"ז ובפרט לפמ"ש לעיל דר"ז יסבור כאביי דעביד מהני ורבא ס"ל דעביד לא מהני א"ש לשון אלא מיהו דבריהם תמוהין לפי תרוצם למה לרבא להאריך הכלל היו בכלל לא תעבדם הרי גם ר"ז ס"ל דאסיר לכתחלה רק דס"ל דמ"מ הוי נעבד והו"ל לומר בקיצור דמ"מ הוי נעבד אך לפירושינו לעיל א"ש דקאמר אלא אמר רבא וע"ש. והנה ע"פ דברינו לעיל בביאור תירוץ התוס' דבאיזה סברא יפלגו ר"ז ורבא דלר"ז כיון דפטור ראוי להיות מותר ולרבא אף דפטור מ"מ אסור וכתבנו בסוף דברינו שיהי' תליא בפלוגתת אביי ורבא אי עביד מהני דר"ז יסבור כאביי דעביד מהני מדלקי א"כ זה תליא בזה ממילא היכי דאינו נענש עביד לא מהני אבל רבא לשיטתו דאין זה תלי בזה א"כ כיון דגלי קרא דנעבד אסור אין חילוק בין אסיר לכתחלה או דיעבד וא"כ י"ל רבא לשיטתי. יהנה בזה א"ש מה דקשה לי מה קאמר תניא דמסייע לך מבימסיאות וכו' ומה ראי' דנעבד אסיר אף באונס דלמא שאני בימסיאות דהוי ע"ז ממש וחמיר דאסור אף להדיוט לכך חמיר דאסור אף באונס אבל בע"ח דאין נאסרין להדיוט רק לגבוה דלמא כמו כן קיי"ל דאינו אסור רק ברצון והרי כי פריך לעיל דף מ"ו מה לבהמה שכן בעלת חיים וכו' אך לדברינו א"ש דמ"ש תניא דמסייע לך אינו לדין זה כלל רק מה דמוכח מדברי רבא דס"ל עביד לא מהני אף דלקי ואין זה תלוי בזה והיינו במה דתנא בימסיאות של עכו"ם אסורין והרי הוי באונס וא"כ פטור בדיעבד ומנ"ל דאסור ואין לומר גלי קרא דשקץ תשקצנו דלמא התם במזיד דחייב מיתה אבל לא באונס דפטור ממיתה ובע"כ דאין האיסור תלוי בהעונש או לא רק כל דאסור לכתחלה לעשות כן אסור אף בדיעבד ודו"ק אך ע"פ דברינו לעיל בביאור מאמר רבא א"ש יותר מ"ש תניא דמסייע לך דהוי רק על הדין דבפרהסיא חייב מיתה דאם לא הוי חייב מיתה א"כ הוי בע"כ ויש שליחות לנכרי ויהי' לה ביטול והיינו דאם הוי בע"כ הוי כמו חצר וחצר אינו קונה את המשלח רק המשלח קונה אותו וא"כ ה"נ אם הוי בע"כ הוי רק כחצר והנכרי קונה אותו לא הוא את הנכרי ויהי' לו ביטול אך אם חייב מיתה וא"כ אינו אונס ואין הנכרי קונה אותו אך אז הוי להיפוך דאין הישראל (הנכרי) קונה הנכרי (הישראל) כיון דאינו אונס אינו כמו חצר ונקנה הנכרי לישראל והיינו דהוי ס"ד כסברת ר"א דאנן לדידהו יש שליחות והסברא הוי כך דשליחות הוי מכח ב' עניינים כמ"ש בפנים ולכך אינהו לדידן שיקנה הישראל כחו לנכרי אינו יכול להקנות לנכרי אבל אנן לדידהו דיקנה הנכרי כחו לישראל הישראל יכול לקנות דישראל יפה כחו לקנות א"כ בשלמא בע"כ יש שליחות לנכרי ויכול להקנות את השליח לו והו"ל ע"ז של נכרי ויהי' לו ביטול אבל אם חייב מיתה ואינו בע"כ א"כ אין שליחות לנכרי לקנות את ישראל רק להיפוך הוי הישראל קונה כח הנכרי ולכך הו"ל ע"ז של ישראל ולכך הוי רק סייעתא לזה דבפרהסיא חייב מיתה ורבא דוחה דאנן לדידהו נמי אין שליחות רק אימר ישראל מומר הוי ודו"ק היטב.
בתוס' ד"ה היתה בהמת חבירו רבוצה וכו' הנה לכאורה נראה מוכרח מן הש"ס גופה כדעת התוס' ממה דפריך לעיל אונס ה"ד לאו כגון שאנס בהמת חבירו והשתחוה לה ולדעת רש"י מהו פריך נימא דברייתא מיירי כגון דהגבי' אותה וקנאה בהגבהה ומה דאמרינן דנעבד של חבירו מותר היינו בלי הגבהה ומהו פריך ובע"כ מוכח דלא קנאה בהגבהה לאוסרה ותימא על התוס' שלא הקשו מזה מיהו י"ל כיון דס"ל לרש"י דקנאה בהגבהה א"כ הו"ל שלו ולא נקרא אונס רק רצון ולפ"ז י"ל ראי' להיפוך דקשה לשיטת התוס' דכתבו דלכך נקט היתה רבוצה דלא מבעיא הגבי' דהוי מעשה רבה וכו' ומוכח דס"ל דאף דגוף הגבהה אינו עבודת ע"ז כיון דהוי מכשיר כדי לשוחטה לע"ז נחשב נמי מעשה א"כ למ"ל לחזקי' לתרץ כגון דניסך לה יין בין קרני' הו"ל לומר כגון דהגבי' והרביצה והשתחוה לה או דמשכה לביתו והשתחוה לה והוי מעשה ואין לומר דדוקא מה דהוי צורך העבודה כגון שחיטה הוי מעשה דגם בעבודה לה משכחת לה שלא הי' יכול להשתחוות לה רק בגנבה מבית בעלים לביתו וכדומה והשתחוה לה אלא ודאי כפרש"י דבהגבהה נעשה שלו ואין זה אונס רק רצין מיהו כד דייקינן א"ש דברי התוס' דהנה באמת נהי דנעשה גזלן מ"מ אינו שלו אך נראה דזה יהי' תליא בפלוגתא מ"ש בדף מ"ו ע"א באבני הר שנדלדלו דח"א מותרת ומסיק שם דאתיא מק"ו וחד אמר אסורות דלהכי כתיב שקץ תשקצנו דאע"ג דאתיא מדינא להיתירא אעפ"כ אסורה וא"כ ה"נ הנה מצד הסברא הוי גורם לממון כממון וכן ס"ל לר"ש באמת רק רבנן ס"ל דלאו כממון והיינו דלמדו מקרא דוגנב מבית האיש ולא מבית ההקדש משמע דלא הוי כממון ועיין בט"ז ה' פסח סי' ת"מ מוכח דכל התורה דקיי"ל לאו כממון דמי היינו מוגונב מבית האיש וכו' ומוכח דכל התורה דקיי"ל לאו כממון דמי נלמוד מהך קרא והיינו אף דכתיב רק בגנבה ילפינן ממנו במה מצינו לכל התורה וא"כ למ"ד התם דאסירות דאע"ג דאתי' מדינא להיתירא אסורה כן ה"נ הוי בע"ז גל"מ כמ"ד והוי שלו אך תינח בע"ז אבל תקרובות ע"ז דלא נאסר רק מקרא אחר דויאכלו זבחי מתים שפיר נלמוד מוגונב דגל"מ לאו כמ"ד ולכך הך סוגיא לא רצה לתרץ בפלוגתא לומר כגון דהגבי' דא"כ תקשה למ"ד התם אבני הר שנדלדלו אסורות דלדידי' הוי בהגבהה שלו ממש ואין זה אונס לכך לא משני רב אדא בר אהבה כן אבל התוס' על רב הונא בתקרובת ע"ז הקשו שפיר דבזה לכ"ע גל"מ לאו כמ"ד ודו"ק. והנה בזה הרווחנו בעה"י ליישב דברי הטור והרא"ש והמג"א ה' ר"ה סי' תקפ"ו שכתב המג"א בשם דאף בגזל ע"ז הוי ע"ז של ישראל ומכח גל"מ כמ"ד ואני תמהתי בחבורי לא"ח שם דהרי קיי"ל גל"מ לאו כמ"ד וחמץ שאני דגלי קרא (ולדידהו קשה יותר קושיא הנ"ל מהו פריך מברייתא דאונס נימא דהתם מיירי דגזלה ולא יתורץ בתירוץ הנ"ל דבאמת גזלן אינו קונה גם אף להב"ח תקשה דעכ"פ נימא דאתיא כר"ש דס"ל גל"מ כמ"ד ואידך ברייתא כרבנן כמ"ש בפנים בחבורי) גם הבאתי דברי רש"י ד"ה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה דפירוש של הפקר כדברי הב"ח ולפי הנ"ל יהי' א"ש דהנה זה יהי' תלוי בהך פלוגתא דאבני הר דלמ"ד אף דאתיא מדינא להיתירא מ"מ אסור ה"ה דהוי גל"מ כמ"ד בע"ז אבל למ"ד דהיכי דמדינא מותר אף בע"ז מותר הוי גם כאן מותר ולפי"ז לא מבעיא לדעת הפוסקים בב"י סי' קמ"ה דאסרי הר שנדלדלו א"כ קיי"ל דגל"מ כמ"ד בע"ז לכך אסור אף בגזל ע"ז ויתיישב בזה עכ"פ דעת הרא"ש שהביא המג"א דהוא לא העתיק הדין של הר שנדלדלו וי"ל דס"ל לחומרא כדעת הרמ"ה וממילא אף גזול הוי ע"ז של ישראל וא"ש פרש"י ד"ה דלמא מגבה לה שפירוש דוקא של הפקר דשם מיירי ר' יוחנן ור"ל והרי לא תסתיים ויתכן דר"י ס"ל דאבני הר מותרת וכיון דר"ל אינו חולק בזה גם הוא ס"ל כן לכך הוי גול"מ לאו כמ"ד אבל לדידן י"ל דהוי כממון אף גם דברי הטור א"ש דהרי הר"ן תמה על הרמב"ם למה פסק הלכתא לקולא הרי ספיקא דאורייתא לחומרא וגם על הטור קשה כן וצ"ל דס"ל להטור כיון דהיו מותרין מתחלה וספק אם נאסרו אזלינן בתר חזקה דמעיקרא וא"כ א"ש תינח בספק אם נאסרה אבל בע"ז שזכה בה ישראל כיון דוודאי היתה אסורה וספק אם מהני לה ביטול בזה ודאי אזלינן לחומרא והוי גל"מ כמ"ד ולא מהני לי' ביטול וא"ש ודו"ק היטב כי הוא נכון בעה"י והוי ראי' קצת להטור דבזה אזלינן בתר חזקת היתר ממה דפליגי רבא ור"א דרבא אמר אימר ישראל מומר פלח לה ור"א אמר לא תימא אימר אלא ודאי ישראל מומר פלח לה ובמה פליגי אך הם פליגי בזה דרבא ס"ל דגם בע"ז אסור מדרבנן בספק ולא אזלינן בתר חזקת היתר ור"א ס"ל דבע"ז כיון דמן התורה אזלינן בתר חזקה ומה דספק דאורייתא לחומרא היכי דיש חזקת היתר רבנן הוא דגזרו שלא לילך בתר חזקה דהרי אפילו בתרי ותרי אמרינן ספקא דרבנן ומדאורייתא אוקמא אחזקה מכ"ש בשאר ספק דהוי דרבנן ולכך בע"ז אוקמוהו אדינא שלא להרבות בתפלה כעין דאמרינן בר"פ השוכר את הפועל לשפוך יי"נ דלמעט בתפלה עדיף אף דנהנה ורוצה בקיומו מ"מ כיון דהוי רק דרבנן כמ"ש שם בר"פ השוכר את הפועל דחומרא הוא ביי"נ לכך היכי דממעט בתפלה לא גזרו כן ה"נ לא גזרו להיות נאסר כע"ז שלא להרבות בתפלה ומזה הוכיח הרמב"ם והטור כן ודו"ק היטב. ואף דבכלאים נמי מותר היכי דממעט בתפלה אף דהוי דאורייתא היינו דהתם לא נאסרו בהנאה רק דהקיום אסיר וכיון דהוי כדי לעקרו הולך אחר התכלית ונחשב עקירה לא קיום אבל ביי"נ דאסור בהנאה הרי עכ"פ נהנה מיי"נ ובע"כ היינו דהוי דרבנן והש"ס מביא מכלאים רק ראי' דלמעט בתפלה הוי מעלה וגם י"ל התם מקיימו כדי לעקרו הוי רק דרבנן והתירו כדי למעט תפלה דף נ"ד ע"ב גמ' משום דהו"ל ע"ז ושביעית ב' כתובים הבאין אחד קשה לי הרי כיון דהוא דריש הוא למעט חליפי חליפין א"כ ממילא אינן ב' כתובין הבאין כאחד דבע"ז חליפי חליפין מותרין ובשביעית אסורין כמפורש בברייתא אח"כ וא"כ א"א ללמוד זה מזה א"כ הדר מנ"ל דערלה וכלאי כרם מותרין והתוס' הקשו בע"א ותמוה למה לא הקשו גם מזה ואפשר ליישב דכוונת הש"ס כך דודאי גם הוא ס"ל דהוא ממעט ערלה וכלאי כרם רק כוונתו דממילא מוכח דחליפי חליפין מותרין דבלא"ה לא הוי צריך הוא למעט דהרי הוי ב' כתיבין הבאין כאחד ובע"כ מדאיצטרך הוא למעט אינן ב' כתובין ולמה בע"כ מכח דבע"ז חליפי חליפין מותרין ודו"ק היטב.
דף נה:
דף נ"ה ע"ב גמרא ת"ש ואינו עושה יי"נ וכו' עיין בחבורי בפנים בדף נ"ו ע"א ד"ה לימא תלתא תנאי מ"ש בזה בישוב שיטת הרמב"ם שלא העתיק בגת פקוקה ומלאה מותר יעו"ש.
דף נז.
דף נ"ז ע"א גמרא קתני מיהא גדולים אין קטנים לא וכו' קשה לי מהו פריך הרי חזינן דקיי"ל בכמה דוכתא במה דבעי כוונה דאם עשאו חש"ו וישראל עומד ע"ג מהני ומוכח דמחשבת העומד ע"ג הוי כמחשבת הקטן א"כ נימא ה"נ ביי"נ כן דבקטן שאין הנכרי עומד ע"ג אינו עושה יי"נ כיון דאין לו כוונה אבל אם נכרי עומד ע"ג א"כ מחשבת העומד ע"ג מצטרף למעשה הקטן ועושה יי"נ וא"כ רב מיירי בקטן שנכרי עע"ג והברייתא מיירי באינו עומד ע"ג ומהו פריך ואפשר דקשיא לי' רק כיון דקאמר תחלה דהקשו לרב עצמו במה דהותר במגע נכרי בלי כוונה ממה שאומר דקטן עושה יי"נ ומתרץ רב עצמו דלא אסר רק בשתיי' ולמה לא מתרץ דהוא מיירי בעומד ע"ג אבל בההוא מעשה דנכרי שלא הי' עומד ע"ג לכך מתיר ומדלא מתרץ כן מוכח דרב אוסר אפילו באינו עומד ע"ג ולכך פריך שפיר ודו"ק היטב ובזה י"ל מה שהקשו התוס' דמהו פריך גדולים אין קטנים לא דלמא מיירי בהנאה ולפי הנ"ל י"ל כך דהנה מה דרב מתיר בקטן בהנאה היינו באינו עומד ע"ג אבל בנכרי עע"ג אוסר אפיל בהנאה וזה תליא בזה דאם מגע קטן נחשב מגע אדם רק דהוי בלי כוונה ראוי לאסור עכ"פ בשתי' וממילא כיון דנחשב מגע אדם ואין ההיתר בהנאה רק מכח חסרון כוונה ממילא אם נכרי עע"ג והוי כוונה ראוי לאסור אפילו בהנאה אך אם מגע קטן לא נחשב מגע אדם רק כעין מקל ועץ כיון דאינו בעצם בר כוונה או כיון דגוף המגע אינו מגע אדם ממילא אף בשתיי' ראוי להיות מיתר וזה הוי הוכחת הש"ס מדנקט גדולים ולא קמ"ל אף קטנים עושין יי"נ היכי דהנכרי גדול עומד ע"ג ובע"כ דאף זה מותר ובע"כ אין ההיתר מכח חסרון כוונה דהרי יש כוונת הגדול רק ההיתר דמגע קטן אינו כמגע אדם רק כעץ בעלמא ממילא אף בשתיי' ראוי להיות מותר ושפיר פריך לרב ודוק כי זה עצה נכונה בעה"י. שוב ראיתי במהדורא קמא הרגשתי בזה בחבור זה גופו אבל כאן בארתי יותר בעזה"י והוספתי ישוב קושיות התוס' בזה.
דף נט:
דף נ"ט ע"ב גמרא אמר ר"א מנא אמינא לה מדתניא נכרי שניסך וכו' הסוגייא תמוה ועיימ"ש בזה בעה"י במהדורא קמא גם בק"א בהשמטות ביו"ד סי' קל"ב וכעת נראה עוד דהנה י"ל אף דשאר איסורין כה"ג הוי היזק שאינו ניכר מ"מ ביי"נ שאני כיון דבעי ביעור מן העולם א"כ לדעת ר"ש דס"ל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי נחשב היזק ניכר וזה יהי' כוונת הש"ס דהנה חוץ ממה שהקשיתי בחבורי בפנים דהרי מן התורה היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ואיך מותר מן התירה לקבל דמים כעת קשה לי עוד דהרי קיי"ל דאומרים באיסורי הנאה הש"ל א"כ ה"נ איך מותר ליקח דמים מאותו נכרי הרי יכול לומר הש"ל וכיון דיכול להחזירו כך א"כ מקבל דמי יי"נ ולכך מוכרח לומר דכיון דעומד להתבער מן העולם הוי כשרוף ואינו יכול לומר הש"ל ואף דבגזל חמץ ועבר עליו הפסח יכול לומר לו הרי שלך לפניך אף דבעי שריפה היינו דהתם כיון דאינו צריך שריפה רק מדרבנן ולכך לענין ממון אוקמוהו אשל תורה ושור הנסקל נהי דבעי סקילה מ"מ אין צריך ביעור מן העולם ועיין באבה"ע סי' קכ"ד מ"ש רמ"א שם כתבו על איסורי הנאה כשר מיהו אם כתבו על דבר שצריך ביעור מן העולם אינו גט הרי דלאו כל איסורי הנאה צריכין ביעור רק יש דצריכין ביעור והיינו עבודה זרה וכדומה וא"כ ה"נ בזה ביין נסך כיון דצריך ביעור הוי היזק ניכר דעומד לשרוף כשרוף דמי וזה הוי כוונת רב אשי דמביא ראי' מדברי הת"ק דאוסר והרי אין אדם אוסר דשא"ש בע"כ דס"ל דזה נחשב מעשה כיון דאם נאסר היין יצטרך ביעור ועומד לשרוף כשרוף דמי והוי כמעשה וע"י מעשה יכול לאסור וא"כ ממילא דאין יכול לומר הרי שלך לפניך בזה ומדוייק בזה לשון הש"ס דמקלי קליי' וא"ש. וחולק ר"א על סוגייא דחולין דקאמר דפליגי רבנן וריב"ב בדין אין אדם אוסר דשא"ש גם י"ל דלא פליג ר"א על הסוגייא שם רק דהתם מיירי בעשה מעשה ואעפ"כ ס"ל דאין אדם אוסר לכך קאמר שפיר דהוי כתנאי אם ע"י מעשה יכול לאסור וכאן מביא ראי' דבלי מעשה ודאי גם לת"ק אין יכול לאסור ובע"כ דס"ל לת"ק דזה נחשב מעשה ומכח כל העומד לשרוף וכו' א"כ ממילא אין יכול לומר הרי שלך מלפניך בזה ודו"ק דף נ"ט ע"ב תוס' ד"ה אמר ר"פ אעתיק כאן מ"ש ל"ק קארטשוב הסמוך לווארשא להרב מוה"ר נחום גינצבורג אב"ד דשם. הנה ע"ד אשר שאלו אותו בק"ק ווארשי על דברי התוס' בפ"ד דע"ז דף נ"ט ע"ב ד"ה אמר ר"פ מ"ש בתוך דבריהם וז"ל ומה שהקשה ר"ת דבכמה דוכתא פסקינן כיחיד לגבי רבים היינו כשפסק בהדיא כוותי' אבל הכא דלמא ברייתא לא שמיע לי' ודלמא אם הוי שמיע לי' דרבנן פליגי בי' הוי הדר בי' עכ"ל ותמהו דהרי זה אינו ברייתא רק משנה בפ"ב מס' טבול יום ומשנה ודאי שמיע לי' וכו' הנה זה ודאי היי תמהין גדול אך אעפ"כ שלא להניח דבריהם בתימא נלפע"ד ליישב דבריהם דהנה התוס' שם ד"ה מצידה טהורה הקשו אמאי לא יטמא את המותר וי"ל דמשקה הבא מחמת טבול יום נפסל ואין פוסלין תדע דהא תנן שמן שצף על גבי יין ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו ואפילו למאן דפוסל ה"ט מפני ששניהם חבור זה לזה עכ"ל והנה המעיין בפ"ב מטבול יום יש שם במשנה הא' וז"ל שמן שהוא צף על גבי היין ונגע טבול יום השמן לא פסל אלא השמן ר' יוחנן בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה ואח"כ תנא במשנה זיי"ן הך משנה דחביות שנקבה ולפי"ז לא הוי מקשים התוס' כלל לומר דהרי יחיד ורבים הלכה כרבים די"ל דהני תנאי כהני תנאי דהך ת"ק של משנה דחביות היינו ר' יוחנן בן נורי דרישא ות"ק של משנה שמן שצף היינו ר' יהודא של משנה דחביות והיינו דבאמת דין אחד להם וכמ"ש התוס' כיון דשניהם מחוברין זה לזה והוי כמו יין ביין ונקט בכל חד רבותא ברישא נקט רבותא דר' יוחנן בן נורי דאפי' בשני מינים הוי חבור זה לזה ובסיפא נקט בחד מין לרבותא דר' יהודא דאפילו במין אחד ס"ל דאינו חבור וא"כ ליכא כאן רבים דנהי דבהך משנה דחביות סתם רבי דהוי חבור מ"מ במשנה דשמן שצף על גבי יין סתם להיפוך דאינו נפסל הכל וס"ל לר"פ דחד דינא אית להו א"כ ליכא כאן רבים דפליגי גם שוב י"ל דהתם שאני מכח מגע טבול יום שפוסל השאר כמו שהקשו התוס' באמת ולזה נראה דעיקר קושייתם דהרי הלכה כרבים הוי עפמ"ש בתוספתא הובא בהר"ש שם משנה ה' וז"ל במשנה תניא בתוספתא בשר קודש שקירם עליו הקיפה וכן השמן שצף על היין ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה אומר ב"ש אומרים חבור וב"ה אומרים אינו חבור הרי דהתוספתא אומר דמ"ד חבור הוי כב"ש וכ"ה אומרים אינן חבור וא"כ איך נאמר דהך משנה דחביות הוי כב"ש דאיך סתם רבי כב"ש ועוד למה לא קאמר התוספתא גם על דין חביות שנקבה דהוי פלוגתא דב"ש וב"ה ובע"כ מדלא קאמר דגם בזה פליגי ב"ה ואומרים דאינו חבור ומוכח דס"ל דבזה מודים ב"ה דהוי חבור כיון דהוי מין אחד ומוכח מן התוספתא דשמן ע"ג יין אינו דומה לחביות שנקבה וממילא שוב הוי חביות שנקבה דברי רבנן רק ר' יהודא חולק לכך ראוי לומר הלכה כרבים כן יהי' כוונת התוס' במה שכתבו דראוי להיות הלכה כרבים וא"כ כיון דעיקר הוכחה הוי מן התוספתא שפליגי ב"ש וב"ה שפיר כתבו דר"פ לא שמיע לי' הך ברייתא והיינו ברייתא דפליגי ב"ש וב"ה ולכך כיון דלא ידע הך תוספתא שוב מן המשנה אין ראי' דרבים פליגי די"ל כקושייתינו לעיל דב' המשניות הם לאחדים וא"ש בעה"י. ויותר י"ל עוד דהנה הלשון שהביא הש"ס כאן משונה מלשון המשנה דטבול יום וכבר הרגיש בזה הגאון מהר"י פיק בש"ס חדשים וכתב דדרך הש"ס לשנות לשון המשנה והוא דוחק אך לפי הנ"ל נראה דבאמת אין זה המשנה רק הש"ס הביא ברייתא והיינו דמן המשנה אין ראי' די"ל דמכח נגיעה אסרי רבנן כקושיות התוס' וס"ל מגע טבול יום פוסל ומה שמטהרין בשמן ע"ג יין היינו דת"ק דהתם הוי ר' יהודא דהכא וריב"נ הוי ת"ק דהכא וא"כ בנגיעה פליגי אבל ביי"נ לכ"ע לא נחשב כחד וליכא תנאי כלל כדר"פ ולכך הביא רק הברייתא והיינו דשם מביא פלוגתא דב"ש וב"ה וב"ה ס"ל דאינו חבור ואינו פוסל בנגיעה ומדלא קמ"ל דגם בחביות שנקבה פליגי ב"ה בע"כ דבזה מודים ב"ה דטמא הכל והרי הם ס"ל דבשמן ע"ג יין אינו פוסל בנגיעה ולמה אסרי כאן בע"כ דס"ל דהוי אחת ממש וא"כ ה"ה ביי"נ כן והוי כתנאי א"כ אין ראיות כתנאי מן המשנה רק מן הברייתא דתנא בה פלוגתא דב"ש וב"ה ולכך שפיר כתבו התוס' ז"ל ברייתא לא שמיע לי' ובכוונה שינה הש"ס בלשון דלא פריך מן המשנה רק מברייתא וברוך השם שהאיר עיני לפרש דבריהם ונא לשלוח זה לווארשי אולי יגון עלי זכות בעלי תוספת שהראיתי דלא לשויים ח"ו כטועים בדבר משנה והנה מה שהקשה רו"מ בסוכה דף מ"ב במה דפריך והא מדאגבי' נפיק בי' והרי העקירה הוי בפטור הנה קושיא זו מבואר בספרי ספר החיים סי' תרנ"א ומפורסים היא בעולם בשמי ושם ישבתי זה בעה"י לדעתי בק"ק ווארשי ימצא ספר החיים לעיין בו ובחבורי טוב טעם בהשמטות לקראקא רמזתי שם קושיא זו במה שאחד רצה ליישבה והראיתי שהוא טעות. ומה ששאל רו"מ לפרש לו כוונת התוס' בסוכה דף נ"ג ד"ה אשה הי' בוררת חטין לאור בית השאבה וביקש ממני לפרש לו כוונתם תמה אני עליו שעל דבר פשוט כזה הוצרך לשאול אותי וכוונתם כך דודאי י"ל הש"ס חולק על הירושלמי וס"ל שהיא איסור וכמה פעמים הש"ס מחולק עם הירושלמי רק דהוי קשה להו איך יפרש הש"ס דילן הברייתא שהובא גם בש"ס דילן ואין כח ביד האמוראים לחלוק על הברייתא דבוררת לכך כתבו די"ל הש"ס דילן מפרש בוררת דיכולה לברור אבל אסורה אבל הירושלמי מפרש בוררת ממש וז"פ. ומה שהעיר בגליון מכתבו על פירש"י במס' פסחים דף נ"א דתנא תלמיד לא ירחץ עם רבו ואם רבו צריך לו מותר ופרש"י שאין לו מי שימשנו והקשה למה לא פירוש כמ"ש בפרק אלו מציאות לק"מ כיון דזה הוי ברייתא א"כ מה מבעיא לי' לר"ח בתלמיד וצריך לו רבו מהו מבעיא לי' לפשוט מהך ברייתא לכך מפרש בע"א דמזה אין ראי' דהתם הכוונה שאין לו מי שימשנו וז"פ ומה שהעיר בדברי מנין אחד אין כדאי לדבר מזה ואשים לפי מחסום ז"ז אין להאריך דברי ידידו.
דף סא:
דף ס"א ע"ב גמרא איבעיא להו רשב"א לקולא פליג או לחומרא קשה לי למה מבעיא כן לרשב"א ולא לת"ק אם אוסר אף ברשות אחר או מתיר ברשות אחר דהרי זה תלוי בזה דאם רשב"א לקולא פליג הת"ק מחמיר ואם לחומרא פליג הת"ק מיקל וא"כ הו"ל למבעיא אליבא דת"ק ולמה מבעיא לרשב"א וצ"ע בזה.
דף סב.
דף ס"ב ע"א במשנה השוכר את החמור וכו' קשה לי למה יתסר בהנאה הרי הוי זה וזה גורם כיון דע"י החמור מרויח הנאה א"כ החמור והיי"נ שניהם גורמין לו הנאה והוי זה וזה גורם ואפשר דהוא מכח תירוץ הש"ס דביי"נ החמירו ומה דלא פריך להס"ד דלא ידע מהך תירוצא למה לא פריך דהוי זה וזה גורם י"ל דתחלה פריך על הרישא וכיון דמשני לי' דביי"נ החמירו שוב גם מסיפא לא קשה ואין להקשות דא"כ הו"ל לפרש מה דקאמר החמרין ויי"נ הכוונה על המשנה דהשכיר לו חמורו על זה קאמר החמרין ויי"נ אך א"ש חדא דלשון החמרין ויי"נ מוכח דחמרין לא מיירי מיי"נ ועוד דא"כ הו"ל לומר תחלה יי"נ והחמרין דיי"נ נקט ברישא ואח"כ השכיר לו חמורו ובע"כ החמרין מיירי מענין אחר וא"ש ודו"ק. מיהו ממה דפריך לקמן דף ס"ה השוכר את החמור פשיטא היינו רישא ומהו פריך הרי י"ל דקמ"ל דגם זה וזה גורם אסור וצ"ע בזה.
דף ס"ב ע"א בתוס' ד"ה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת משמע דבי גופו אסור לקדש הנה נשאלתי ליישב דבריהם מקושיות המל"מ דלמ"ל לדייק מדיוקא הרי מפורש במשנה המקדש בערלה אינה מקודשת והשבתי דנראה לי ודאי מרישא ס"ד דמיירי דהיא לא ידעה שהוא ערלה וסברה להנות ממני כך לזה אינה מקודשת אבל בידעה י"ל דמקידשת אבל מסיפא ממכרן וקידש בדמיהן מדלא מחלק בי גופי בין אם לא ידעה או ידעה מוכח דבערלה גופו אפילו ידעה אינה מקודשת והקשו שפיר ועוד הי' נראה לומר דמרישא לא הוי קשה קושייתם די"ל דאין הטעם מכח דלא שוה מידי רק מכח כיון דעכ"פ עשה עבירה לכתחלה דקידש בי והרי אסור להנות מאסורי הנאה א"כ י"ל כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואף למ"ד דעביד מהני י"ל כאן שאני כיין דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינהו רבנן לקדושין מיני' אך מסיפא דייקי שפיר כיין דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ולמה לא קתני מכרן מיתר לקדש בהם ובע"כ מוכח דלכתחלה אסור לקדש רק בדיעבד מקודשת וא"כ למה לא אמרינן בזה עביד לא מהני יכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש בע"כ דלא אמרינן בזה כן כיון דחזינן דלא עשה כדעתא דרבנן וא"כ בע"כ מה דרישא אינה מקודשת הוי רק הטעם מכח דלא שוה לה מידי וא"כ שפיר הקשו הרי ש"פ כשיהי' אפר ולזה דייקו מן הסיפא דמוכח דבערלה גופה אינה מקודשת מכח ערלה גופה דאסיר בהנאה ולא מכח דהוא עשה באיסור ודו"ק היטב.
דף סב:
שם ע"ב איבעיא להו שכרו לסתם וכו' קשה לי' מה מבעיא לי' לפשוט מן המשנה מדנקט השוכר את הפועל לעשות עמו בי"נ ולמה לא קמ"ל רבותא דאפילו בסתם יינם אסור ובע"כ דבסתם יינם מותר בהנאה והנר לכאורה הי' אפשר לפרש דכוונת האיבעיא הוי כך דמספקא לי' אם שכרו לשפוך יי"נ ולמעט בתפלה אם אסיר אי לא ואם נימא דלמעט בתפלה נמי אסור י"ל דלעולם שכרו לסתם יינם נמי אסור רק למעט בתפלה בסתם יינם זה מיתר וא"כ י"ל דבמשנה נקט סתם לעשות עמו ביי"נ היינו באיזה אופן שיהי' אפילו למעט בתפלה לכך נקט יי"נ והוי איבעיא שלו חדא מגו חדא אי נימא דסתם יינם נמי אסור ובע"כ מה דנקט במשנה יי"נ היינו דביי"נ ממש אפילו למעט בתפלה אסור או דלמא סתם יינם מיתר לגמרי וממילא נקט יי"נ כפשוטו ולמעט בתפלה אפי' ביי"נ ממש מותר ור"ח דס"ל דבסתם יינם נמי אסור יסבור באמת ביי"נ ממש אפילו למעט בתפלה אסור ור"נ דס"ל לקמן דלמעט בתפלה שרי יסבור דלא כר"ח רק ס"ל סתם יינם מותר שכרו לגמרי אך א"כ תקשה על הפוסקים הלכתא אהלכתא דפסקו דלמעט בתפלה מותר ופסקו דבסתם יינם שכרו אסור ונשאר קושייתינו למה לא נקט במשנה רביתא יותר וצע"ג.
דף סג.
דף ס"ג ע"א גמרא או דלמא הקריבתו פשיטא לי' והקדישתו מספקא לי' עיין בחדושי לרמב"ם פ"ד דתמורה מ"ש בזה בעה"י קנה מקומה בחיבורי לה' קידושין סי' מי'ם (במהדורא זיי"ן ק"ס) והנה הרמב"ם פסק האיבעיא לחומרא ולכאורה קשה מנ"ל כן הרי ביבמות ר"פ החולץ פליגי ר"י ור"ל אם אמרינן אגלאי מלתא למפרע או לא ועיין בתוס' שם ובנ"י מפורש יותר דס"ל לר"ל דהיכי דאפשר שלא יהי' כן כגון במעוברת דאפשר שלא יהי' נפל לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע ולר' יוחנן גם בזה אמרינן אגלאי מלתא למפרע וא"כ נראה דמהו דפריך כאן כי בא עלי' ליחול אתנן למפרע ובפרט לפי מה דמשני דאמר לה אם תצטרך קני מעכשיו דמבעיא לי' בהקדישתו הייני דס"ל כר' יוחנן דאמרינן אגלאי מלתא למפרע לכך י"ל כיון דהוא בעין חל האתנן למפרע לכך נשאר בתיקו אבל לדידן קיי"ל כר"ל דצלא אמרינן אגלאי מלתא למפרע וא"כ הרי ה"נ הרי עד הביאה י"ל דלא יבא עלי' וא"כ בזה לר"ל לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע א"כ י"ל דודאי חל ההקדש כיון דלא אמרינן אגלאי מלתא למפרע ופשיטא דחל ההקדש ולמה פסק האיבעיא לחומרא וצ"ע בזה.
דף סג:
דף ס"ג ע"ב גמרא ועוד חנוני שאין מקיפו מי לא משתעבד והאמר רבא האומר לחבירו תן מנה לפלוני ייקנו כל נכסאי לך קנה מדין ערב וכו' קשה לי טובא מהי פריך התם מיירי דהמתחייב חייב אומר להמניה כן לכך נתחייב מדין ערב אבל כאן הרי הבעה"ב אינו אומר כלום להמוכר רק להפועלים אומר צאי יאכלו ואני פורע א"כ כיון דלא ציוה כן להמלוה והמלוה לא שמע ממנו במה נשתעבד ואין לומר מכח שליחות דהפועלים הם שלוחין דבעה"ב ואם הם אומרים להחנוני הוי כאלו הוא אמר כן אך ז"א דמהו פריך דלמא מיירי דהפועלים הם נכרים ואין שליחות לנכרי והרי רש"י פירוש כן דמיירי בע"ה או בפועלים נכרים וא"כ נימא דמיירי בפועלים נכרים ומהו פריך ונראה דמזה יהי' ראי' ברורה לדעת המח"א הובא בשעה"מ ה' תרומות דבשכר יש שליחות לנכרי דהוי כפועל דידו כיד בעה"ב והארכנו בכמה דוכתא בעה"י ליישב דבריי והנה מכאן יהי' ראי' כיון דאמר האומר לחמריו ולפועליו ולי יהא דהוי בנכרי כיון דהוי פועל יש לו שליחות וא"כ נשתעבד מדין ערב ויש להסביר עוד יותר דהרי קשה מה דתנא בברייתא האומר לחמריו ולפועליו ותרתי למה לי מה לי זה אי זה והנה לפי דברינו א"ש דהנה מה דפועל ידו כיד בעה"ב היינו אם שכרו לעשות לו כל מלאכה שיהי' אבל אם שכרו רק לדבר אחד אז לשאר דברים לא הוי כידי וכן מוכח בפירש"י פ"ק דב"מ גבי מציאת פיעל לעצמו יע"ש וא"כ ה"נ החמרין אין נשכרין רק לחמורים ולא לד"א א"כ להיות שלוחין שיתן להם החניני והבעה"ב ישתעבד לו על זה אינן נשכרין ואין ידם כיד בעה"ב אבל פועלים הוי הנשכרין לעשות כל מלאכה שירצה והם שפיר הוי שלוחין אף להתחייב על ידן דידן כיד בעה"ב ולכך נקט רבותא לא מבעיא החמרין דאין ידם כיד בעה"ב דמותר לומר צאו ואכלו ואני פורע אך בזה לבדו נמי לא ניחא דהרי התוס' כתבו ברפ"ב דקדושין דבשני דבורים לא שייך לא זו אף זו וא"כ כיון דתנא פועלים למ"ל עוד החמרין דנקט ולכך נראה דהחמרין מיירי בישראל ופועליו מיירי בנכרי ולכך חד מחברי' לא אתי לכך קמ"ל תרוייהו דנכרי מישראל לא הוי ידעינן די"ל בשכר גרע דהוי כידו ממש ועדיף משליח ובפועליו לבד אין די די"ל דנכרי אין לו דין שליחות אף בשכר אבל בישראל אסור לכך נקט תרוייהו הן חמרין ישראל הן פועלים נכרים אף דיש דין שליחות מ"מ מותר לומר צאו ואני פורע ושפיר הש"ס והאמר רבא וכו' ומזה ראי' ברורה לדעת המח"א ודוק היטב.
דף סד.
דף ס"ד ע"א גמרא ודלמא התם שאני כיון דדעתי' לאיגיורי ודאי בטלה ועיין בתוס' מה שהקשו בשם הרב מוהר"א דתינח ע"ז מה יעשו ביי"נ וכו' והנה לכאורה אין הבנה לקושייתם דהרי י"ל דהש"ס פריך מנ"ל שהי' שם יי"נ דלמא לא הי' שם רק ע"ז ובשלמא לדחות שלא הי' גם ע"ז זה א"א דא"כ למה אמר זבינו מה דאית לכו והדר איגיירי אבל זה י"ל שפיר דלא הי' שם רק ע"ז ולכך אמר להם לזבון מקודם ויי"נ לא הי' שם אך י"ל דהוי קשה למה אמר סתם זבינו מה דאית לכו הו"ל לומר זבינו ע"ז ומדאמר כל מה דאית לכו משמע דלא ידע מה יש להם רק על הספק הי' חושש אולי יש להם ע"ז וא"כ הו"ל לחוש שמא יש גם יי"נ כן צריך לפרש כוונתם. וליישב קושייתם נראה דהנה דעת ר"ת דהיכי דמשך הנכרי תחלה הע"ז ואח"כ לקח דמים מותרין הדמים וקשה א"כ מה ראי' מייתי הכא הרי י"ל דהוא נתן להם עצה לזבוני ליתן תחלה הע"ז ואח"כ ליקח הדמים ולכך מותרין הדמים מיהו כשיתגיירו תחלה עכ"פ הדמים אסורין למוכר עצמו וכמ"ש בש"ע סי' קל"ב וקמ"ד וגם עכ"פ לכתחלה אסור לי למוכרם דהוי נהנה מאיסורי הנאה לכך אמר להם למכור תחלה ומהו פריך ובע"כ מוכח כאידך דעה בסי' קמ"ד דבעינן דוקא שימכרם הנכרי לאחר תחלה הא לא מכרם תחנה אסורין הדמים וא"כ כאן איך נתן להם עצה לזבוני כל מה דאית להו דלמא לא ימכרם הנכרי השני ומוכח שפיר דהדמים מותרין ולפ"ז א"ש דהנה בה"פ סי' תס"ז הביא המג"א שם דברי הכ"מ דמעט מעט מותר למכרו ק"פ שמן הסתם לביתו הוא צריך ומן הסתם יכלה ק"פ וע"ש וא"כ ה"נ ויתיישבו בזה דברי הש"ע דבסי' קל"ב כתב סתם דאם משך הנכרי היין תחלה הדמים מותרין ולא התנה שימכרם לאחר ובסי' קמ"ד התנה שימכור הנכרי לאחר ולפי הנ"ל א"ש דביי"נ כיין די"ל דהנכרי קונה לשתיי' וי"ל דכבר שתאו אין צריך שידע דהנכרי מכרו לאחר רק בלא"ה מיתר דיכול לתלות דקנאו לביתו וכבר שתאו אבל בט"ז דהקונה הנכרי קונה לעבדו ומן הסתם הוא קיים ואין תקנה רק אם מכרו לאחר וזה לא שכיח ואין לתלות בספק לכך לא תלינן רק בידוע שמכרו הנכרי השני ודו"ק. ועכ"פ בזה מיושב הסוגייא כאן דמיי"ב לא קשה די"ל הכוונה דאמר להם למכור לנכרי מעט מעט ובודאי קונה לביתו לשתיי' וכבר יהי' כלה קודם שיקח הממון ולכך מותרין הדמים אבל מע"ז פריך שפיר דבזה כיון דקונה לעבדו מן הסתם הוא קיים ואיך מותרין הדמים ולמכור הקונה לאחר זה לא שכיח ואין ביד המוכר לכך הוצרך לומר דבטלה ודו"ק היטב. וזה ראי' לדעת הי"א דבעינן שלא יהי' היין בעין ולהמתירין קשה טובא כנ"ל. שם ודלמא ש"ה דדעתי' לאיגיורי מסתמא בטלה קשה לי הרי לקמן דף זה ע"ב קאמר שם רב נחמן דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל וא"כ כיון דדעתי' לאיגיורי הרי לא פלח ואיך יכול לבטל ודוחק לומר דוקא גר תושב שקיבל עליו לפני ג' זה א"י לבטל אבל כל שלא קיבל גרות יכול לבטל אף דלא פלח דהלשון של ר"נ לא משמע כן דא"כ הי"ל לומר נכרי מבטל ולא גר תושב מבטל ומדקאמר דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל משמע דרק בפלח תליא מלתא וקשה כנ"ל וצ"ע.
דף סה.
דף ס"ה ע"א גמרא הא דאמר לי' חביות חביות בפרוטה הא דאמר לי' מאה חביות במאה פרוטות הנה בעו"ה לא יכולתי להבין טעם החילוק מה בין זה לזה הרי אף באמר לו מאה חביות במאה פרוטות מ"מ הוי רק פרוטה אחת באיסור ולומר דאם לא הי' מעביר חביות אחת היי"נ לא הי' נותן לו שכר כלל וא"כ זה החביות גורם כל השכר זה אינו חדא דאין הדין כן דהרי קיי"ל בפועל החוזר בו דהוי ידו עה"ת אך עכ"פ שכר מחויב לשלם לו רב או מעט וא"כ למה יתסר כאן כל שכרו ועוד הרי עכ"פ הוי זה וזה גורם דהרי אם הי' מעביר היי"נ ולא את ההיתר נמי לא הי' משלם לו א"כ גם ההיתר גורם השכר ונראה דמזה יהי' ראי' דלא כהש"ך בסי' קכ"ו רק דשכירות אינו משתלמת אלא בסוף היינו דאין החיוב מתחיל רק בסוף ולכך מה דמהני הולכת הנאה לים המלח היינו היכי דמדינא בטל הוא רק דמ"מ הוא נהנה מן הריבוי לכך מהני הולכות הנאה אבל היכי דמדינא אינו בטל לא מהני הולכות הנאה לים המלח וא"כ ה"נ בשלמא אם אומר חביות חביות בפרוטה חל האיסור על כ"א בפ"ע והוי כאלו נתערב אח"כ ובטל מן התורה ומדרבנן לכך מהני הולכות הנאה לים המלח אבל אם אמר מאה חביות במאה פרוטות ויהי' מוכח דלא כהש"ך רק דהחיוב אינו מתחיל רק בסוף וכיון דהחיוב חל יחד והוי החיוב בא לעול ע"י תערובות לכך אינו בטל ואוסר הכל ומוכח דלא כהש"ך ולולי זה לא ידעתי בעו"ה לפרש הסוגייא בע"א ואף דבנטרף העוף בתערובות לא נחשב בא לעולם ע"י תערובות היינו דעכ"פ הגופין היו נכרין תחלה בפ"ע משא"כ כאן דהחיוב הוי כנתחדש דבר חדש ממש לא הי' בעולם עד הנה ויהי' ראי' מזה לדעת המרדכי שמה שמא לעולם ע"י תערובות אינו בטל.
דף סח:
דף ס"ח ע"ב בתוס' ד"ה ולר"ש ליצטרפו איסור והיתר וכו' נלפע"ד ליישב קושייתם עפמ"ש אח"כ דמה דס"ל לר"ש כ"ש למכות היינו רק בעין ולא ע"י תערובות ובש"ס פ"ב דפסחים מוכח דהיכי דהוי במשהו אף זוז"ג אסור וא"כ להס"ד פריך כך ולר"ש דייקא דס"ל כ"ש למכות א"כ אף זוז"ג אסור א"כ לצטרפו איסור והיתר ומשני שפיר דר"ש ס"ל דאפילו איסור ואיסור לא מצטרפו מכח דמודה בח"ש ע"י תערובות שמותר וא"כ שוב הוי זוז"ג ומותר. ובהכי יש ליישב דברי התוס' בזבחים דף ע"ח ד"ה הפיגול והנותר וכו' וכתבו דאפי' היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לא מצטרף לאיסור וכו' ומוכח דמשמע להו דיותר הוי סברא דאיסור לא מצטרף לאיסור ממה שהיתר לא מצטרף לאיסור והוא תמי' מן הש"ס דפסחים בסוגיא דמשרת והנה שם בחבורי ספר החיים ישבנו זה בעה"י דיש לחלק בין ב' מיני אסורין למין איסור אחד רק דחלוקין בשמן יע"ש אבל מכאן תמוה דהרי כאן מיירי ר"ש בב' אסורין שונים כגון ערלה וכלאי כרם ואיך אמר הש"ס ר"ש לטעמי' דאפילו איסור לא מצטרף לאיסור ומהו בכך ומהו ראי' ומהו לשון אפילו הרי באיסורין שונים יותר ראוי להצטרף היתר לאיסור מאיסור לאיסור הן אמת די"ל דהתוס' מיירי שם לענין מלקות בזה כיון דהוי לאוין חלוקין יותר אין להצטרף איסור ואיסור דמה חזית לצרף ללאו זה נאמר להיפוך דמצטרפו ללאו שני ולחייב שניהם א"א כיון דאכל רק שיעור אחד אבל לענין לאסור התבשיל להיות אסור יותר מסתבר ב' מיני אסורין אפילו משני לאוין מהיתר לאיסור וא"ש לשון אפילו אך לפי דברינו הנ"ל א"ש בע"א די"ל כוונת הש"ס כך מ"ש דר"ש לטעמי' דאפילו איסור לא מצטרף לאיסור ואין כוונת לשון אפי' נגד היתר מצטרף לאיסור רק הכוונה דאמר דר"ש לטעמי' דס"ל היכי דהוי ע"י תערובות לא מבעיא דכ"ש אינו אוסר רק גם דאפי' איסור לא מצטרף לאיסור אפי' בכזית אינו אוסר היכי דהוי ב' מיני אסורין ומוכח דע"י תערובות לא אמרינן כ"ש למכות ממילא היתר אין מצטרף לאיסור בזה מכח דהוי זוז"ג כקושיית התוס' ודוק היטב. שם בתוס' ד"ה ר"ש לטעמי' וכו' נלפע"ד ליישב קושייתם די"ל דמה דפריך הש"ס ולצטרף היתר לאיסור הרי קיי"ל דהיתר לא מצטרף לאיסור אך י"ל דפריך כך דבתרומה כמו דהחמירו דצריך מאה ואחד והחמירו ביותר מסמך כן ראוי להחמיר להיות היתר מצטרף לאיסור ולזה משני כך ע"ד מ"ש בפ"ק דב"מ כי תקנו רבנן היכי דאיתא כוותי' בשל תורה אבל היכי דליתי' כוותי' בשל תורה לא תקנו יעו"ש וא"כ ה"נ בשלמא מה שתקנו דתרומה אינו בטל בסמך דכן מצינו כיוצא בזה גבי היתר בהיתר דאינו בטל דילפינן מדם הפר ומדם השעיר או מכח דעולין אין מבטלין זא"ז וכיון דמצינו בתורה פ"א דאינו בטל בסמך גם חז"ל תקנו כן בתרומה אבל היתר להצטרף לאיסור דלא מצינו כן בכל התורה וס"ל דגם בנזיר וחטאת אין המל"א א"כ ליכא בשל תורה כן ולא תקנו רק דהוי ס"ד דאיסור ואיסור מצטרפו א"כ מצינו כיוצא בזה בשל תורה ולכך פריך דראוי להחמיר מדרבנן להצטרף היתר לאיסור בתרומה כמו דהחמירו להיות אחד ומאה ולכך משני ר"ש לטעמי' דס"ל איסור אין מצטרפין והיינו דלא בעי צירוף א"כ לא מצינו צירוף מן התורה לר"ש גם בנזיר וחטאת לא שייך צירוף כיון דהוי כ"ש למכות וא"כ כיון דלא בעי צירוף לא מצינו כיוצא בזה בשל תורה לכך לא תקנו עכ"פ כן בתרומה כן י"ל אבל יש סתירה לזה דהר שייך צירוף בשוגג ולקרבן דמודה ר"ש דבעי כזית לכך לא שייך פירוש זה.
דף סח.
דף ס"ח ע"א אעתיק כאן מ"ש בתשובה לק"ק קארטשיב הסמוך לווארשי להרב מוה' נחום גינצבורג אב"ד דשם הנה מה שהקשו לו החכמים דק"ק ווארשא על פרש"י במס' ע"ז דף ס"ח ד"ה הואיל וראוי לחמע בו עיסות אחרות דפרש"י אחרות של תרומה ובע"כ כוונתו דאם של חולין הרי יהי' נאסר כולו והקשו דהרי כלאי כרם נמי תנא בסיפא ובכלאי כרם בכל עיסות יהי' נאסר והיא תמי' ומה שנראה לי ליישב הוא דמזה יהי' ראי' לדברי הכ"מ בה' נדרים פ"ג והבאתיו בספר החיים קונטרס רשפי אש פרק י"ז והוא דכתב הכ"מ דלכך אסורין שתילי תרומה אף דהוי זוז"ג מכח דתרומה הו"ל דשיל"מ יעיי"ש ותמהתי עליו שם דהרי בש""ס מפורש הוא בנדרים דתרומה בטלה דלא הו"ל דשיל"מ כיון דאין מצוה לתשולי עלה ובחבורי אח"כ על או"ח עודנו בכתב יד תמהתי יותר דהרי ש"ס מפורש היא בשאור של חולין ושל תרומה שנפלו דמותר דהוי זוז"ג א"כ מוכח דאף בתרומה זוז"ג וכתבתי בספר החיים ליישב זה בסברא נכונה בעה"י דדוקא בענין אם נתערב ממילא בלי כוונה אז לא נחשב דשיל"מ רק אם ההיתר הוי גם בא ממילא מכח זמן אך היכי דהוי מצוה כיון דבודאי יעשה כן הוי כמו בא ממילא כמ"ש האחרונים אבל היכי דאינו מצוה ולא בא ממילא לא הו"ל דשיל"מ אף דבידו לעשות כן וזה מיירי בנדרים ובפסחים דף כ"ז אבל בגדולי תרומה דמבטל בידים אז כיון דבידים עושה כן אז אף דאין ההיתר ממילא כיון דעכ"פ בידו לעשות כן אינו בטל בזוז"ג כיון דעושה התערובת בידים אף במה דהוי רק בידו ליהתר נחשב דשילי"מ ועיין בחדושינו בפנים בסוגייא מ"ש הרבה בזה בעה"י ולכך אי"ש די"ל דמז"ש הואיל וראוי לחמע בו עיסות אחרות היינו עם תערובות היתר ויהי' זוז"ג ולא יותסר העיסה ומ"מ לפגם לא הוי כיון דראוי הוא לעשות בו מאכל רק בתרומה אף ע"י שאור אחר כיון דמה דאמרינן דראוי לחמע בו עיסות אחרות היינו בכוונה בידים דממילא לא שייך הואיל רק מכח דבידו לעשות כן וא"כ בתרומה הרי הוי דשיל"מ ואף זוז"ג אסור לכך הוכרח רש"י לפרש עיסה של תרומה דוקא אבל בכלאי כרם דאינו דשיל"מ שפיר ראוי לחמע בו עיסות אחרות ע"י צירוף שאור של היתר ודוק היטב כי הוא נכון מאד בעה"י וראי' גדולה לדברי הכ"מ ולדברינו בעה"י.
דף ע.
דף עיי"ן ע"א בפרש"י ד"ה הוי ס"ס וכו' כי פליגי רבנן עלי' דר"א וכו' דליכא אלא חד ספק בעניי לא זכיתי להבין דבריו דלמ"ל כל זה הרי בטומאה אפילו כמה ספיקות אסור ובשלמא להיפוך מדמה הש"ס שפיר דמה בטומאה מיקל ר"א בספק ביאה מכ"ש ביי"נ אבל להיפוך לא קשיא נהי דאסרי רבנן בס"ס בטומאה מ"מ ביין נסך מותר ולמ"ל לומר דחד ספיקא הוא וצע"ג ואפשר דמזה יהי' ראי' להמבי"ט שהביא הפרמ"ג בסי' ק"י דמה דס"ס טמא ברה"י הוי רק דרבנן ועיין בחבורי מי נדה בשירי טהרה מ"ש בזה ובחבורי טוב טעם בסופו וכאן יהי' נראה ג"כ מפירש"י כן ולכך כיון דמן התורה אף בטומאה טהור בס"ס רק מדרבנן אסור וממילא ס"ל דבספק ספיקא אם הוי בו גם ספק ביאה מודים דטהור דבדרבנן לא גזרו בספק ביאה הלכך פרש"י דרק חד ספק היא ודוק היטב.
דף עא.
דף ע"א גמרא ורמינהו עיר שכבשוהו כרקום וכו' קשה לי מהו פריך הרי מבואר בפ"ק דכתובות דמעלה עשו ביוחסין ובעינן תרי רובא וחד רוב לא מהני וא"כ הרי י"ל דודאי רוב בלשת אין להם פנאי לא לנסך ולא לבעול רק ע"ד המיעוט יתכן שיקחו פנאי גם לזה ולכך ביי"נ אזלינן בתר רובא לכך מותר אבל לענין להתירה לכהונה לא מהני רוב ובעינן תרי רובא ותרי רובא ליכא לכך אסורה ומהו פריך וצע"ג בזה.
שם מתיבי אל יאמר אדם לנכרי עול תחתי לאוצר וכו' עיין פרש"י דשליחותו קעביד וכו' והוא תמי' דהרי אין שליחות לנכרי ולכאורה צע"ג אך נראה דמן הש"ס יהי' ראי' למ"ש בכמה דוכתא גם בחבור זה בפנים בש"ס דף נ"ד ובהשמטות דהיכי דהוי בע"כ יש שליחות לנכרי א"כ ה"נ יהי' הכוונה באומר עול תחתי הכוונה שיחייב הנכרי א"ע למלך שיהי' במקום הישראל א"כ נהי דתחלה עושה מרצונו מ"מ אח"כ שכבר נתחייב הוי בע"כ ונעשו שלוחו של ישראל וזה הכונה של הש"ס באומר עול תחתי משמע שיתחייב למלך להיות תחתיו ליתן אח"כ בזה הוי שליחו של ישראל אבל באומר מלטני מן האוצר הוי הכוונה שיתן עתה להמלך במקומו אבל לא שיתחייב על להבא ובזה עתה לא הוי שליחו דאין שליחות לנכרי וא"ש בעה"י וזה נכון בכוונת הסוגייא בעה"י.