עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף מג.
גמרא מגדף בה ר"ח ול"ל לר"א המכיל וכו' מפני שהבעלים מתייאשין קשה לי מה קושיא הרי דלמא יש חילוק בין ישראל ונכרי דבישראל מייאש ונכרי לא מייאש דהרי כיוצא בזה מצינו גבי בן נח שנהרג על פהש"פ ופירשו שם דבן נח נח לא מחל אפילו על פחות מש"פ וא"כ חזינן אף דדרך ואומדנא הוא דמחל על ש"פ אעפ"כ בכרי לא מחל א"כ י"ל ה"ה ביאוש הוי כן דאף דישראל מייאש נכרי לא מייאש ועוד דגם התם בגזל פחות משו"פ נימא כן כיון דלא ניתן להשבון א"כ מתייאש ממנו ובע"כ דלא מייאש נכרי ממנו א"כ מהו פריך הכא וכעין זה כתבו התוס' בערובין ר"פ הדר ה"ט דדלמא לא מייאש ייע"ש וא"כ ה"נ בזה ואף אם נימא דנהי דלענין מחילה שייך לחלק בין ישראל לנכרי מ"מ לענין יאוש לא שייך לחלק כן מ"מ קשה דהרי דעת כמה פוסקים דבגנב יש חילוק בין גנב ישראל לגנב עכו"ם דבגנב ישראל הוי יאוש דדייני במי יימר אבל בגנב נכרי לא הוי ייאוש דדייני בגיותא א"כ חזינן דלדידהו אף דא"י מיגנבו אעפ"כ לא מיאש מכח דדייני בגיותא א"כ אף להסוברים דאף בגנב נכרי הוי יאוש וס"ל דחילוק הנ"ל הוי רק בגזלן מ"מ י"ל דתינח אם הבעלים הוי ישראל לכך בתר דידי' אזלינן שהוא ישראל דדייני במי יימר ובהצטרף תרתי יחד דהנגנב ישראל דדייני במי יימר וגם הגנב אינו ידוע מי הוא לכך מייאש נפשי' אבל בחד מהני כגון בגזלן שהוא ידוע אף דהנגזל ישראל או באבדה שאין ידוע מי המוצאה והוי כמו גנב מ"מ כיון דהבעלים הוי נכרים דדייני בגיותא י"ל דלא הוי יאוש רק בשאר אבדה מותר ממ"נ דאם של ישראל הוא דדייני במי יימר הוי יאוש ואם של נכרי הוא בלא"ה מותר אבדתן אבל כאן באיסורא דאסור אף שהוא של נכרי ואין היתר רק מכח היאוש י"ל שפיר דנכרי לא מייאש מכח דדייני בגיותא ואין ככרי מייאש מאבדתו רק ישראל הוא דמייאש ולא נכרי והרי משמע דלולי הך ברייתא דהמוצא בסרטיא הוי ניחא די"ל סתמא לא הוי יאוש רק דהוי קשיא לי' מכח דבברייתא מפורש דסתם אבדה הוי יאוש א"כ י"ל מהתם אין ראי' דמיירי מישראל שפיר מייאש נפשי' מכח דדייני במי יימר אבל נכרי דדייני בגיותא הדרינן לסברתן דמסתמא לא הוי יאוש והרי כיוצא בזה יש חילוק בין פחות משוה פרוטה דישראל מחל ולא נכרי וי"ל ה"ה בזה הוי כן ולדעתי הוא קושיא גדולה וראוי להתעורר עליו וצ"ע ובגוף כוונת הסוגיא ופירושה עיין בתוס' ד"ה ול"ל מ"ש לפרש על נכון בעז"ה:
גמרא תנן התם וכו' ומי שרי והכתיב לא תעשון אתי קשה לי מהו פריך הרי ידוע דעשה דוחה לא תעשה והמג"א הביא בשם הש"ל בשם ר"ת דמעשה דרבים לא בעינן בעידנא והיכי דיחיד מוציא הרבים ודאי נחשב עשה דרבים ייע"ש ולפ"ז קשה כיון דקדוש החודש הוי עשה דרבים א"כ כיון דר"ג הוצרך זה לקדוש החודש ראוי לומר דעשה דוחה ל"ת ואף דלא הוי בעידנא הרי בעשה דרבים לא בעינן בעידנא ואף דהוי רק מכשירי המצוה בכך דעת הרמב"ן דאף במכשירי המצוה ומתעסק לצורך המצוה הוי בעידנא ואף החולקים עליו היינו רק מכח דס"ל דמתעסק במצוה לא הוי בעידנא אבל אם לא הוי בעינן בעידנא הי' מודים דמכשירי המצוה דוחה ל"ת וא"כ בעשה דרבים דלא בעינן בעידנא למה לא ידחה עשה לל"ת וצ"ע ועוד הוי קשה לי כיון דבכל לאוין שבתורה בעינן שיתכוין לעברה ואם אינו מתכוין מותר דהוי דבר שאינו מתכוין א"כ ה"כ הרי ר"נ לא נתכוין לעשות כדמו' שמשי מרום רק להבחין העדים וא"כ הו"ל דבר שאינו מתכוין והן אמת דהש"ס משני אח"כ דכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות אך קשה למ"ל קרא והרי בכל התורה מותר דבר שאינו מתכוין ואין לומר דהוי פסיק רישי' דתינח לשאר הפוסקים אבל לפי דעת הש"ג בפי"ג דשבת הלכה ד' דלא שייך פסיק רישי' רק אם אי אפשר להיות נעשית כוונתו בלתי גוף המלאכה האסורה אבל אם אפשר להיות נעשית כוונתו בלתי מלאכה האסורה אף דכעת נעשה נמי מלאכה האסורה לא שייך פסיק רישיה ייע"ש והבאתיו בחבורי לא"ח עודנו בכת"י סי' תקפ"ח בתשובה לק"ק אוסטרא ייע"ש שהקשיתי עליו שם וגם מכאן קשה לי דהרי כאן אינו מכוין רק לעמוד על אמיתת הדברים של העדים אם מכונין כראוי והרי באמת אפשר בידם לכוין בלתי עשיית דמות לבנה ממש וא"כ אף דכעת נעשית ע"י עשיית דמות לבנה אין זה פסיק רישיה וא"כ מהו פריך נימא דהוי דבר שאינו מתכוין ומותר וצ"ע גם בזה וקושיות הנ"ל קשה ממ"נ דקושיא ראשונה אפשר ליישב דאפשר לקיים שתיהן דהוי אפשר בלא"ה רק לרווחא דמלתא עשה כן וקושיא שני' י"ל דלא הוי אפשר בלא"ה והוי פסיק רישי' אך שני הקושיות יחד קשה ממ"נ אם מכח עשה דוחה ל"ת או דהוי דבר שאינו מתכוין ודו"ק:
בד"ה מצא טבעת ולא הגביה עד שבטלו הנכרי כוונתו דאם הגביהו הרי נעשה ע"ז של ישראל ואין לו ביטול ועיימ"ש בזה בתוס' ד"ה ול"ל המציל לפרש בע"א מיהו בעיקר פירש"י קשה לי הרי בכל הקנינים בעינן הכונה לזכות ואם אין מתכוין לקנות לא קנה ומכ"ש אם כיון בפירוש שלא לזכות בו וא"כ בשלמא לעיל דאמרינן דלמא מגבה לה והדד מבטל לה הכוונה דחיישינן שיגביהנה ויכוין לזכות ואח"כ יבטלו אבל כאן י"ל דר"א הגביהו וכיון בפירוש שלא לזכות בו דבזה ודאי לא נעשה שלו ולא קנה בע"כ ולכך מהני ליה הביטול ומי הכריחו לפרש דמיירי שלא הגביהו וצ"ע:
תוספות, ד"ה ש"מ עכו"ם מבטל ע"ז שלו וכו' וי"ל משים דפשיטא ליה וכו' דבריהם תמוהין מאוד בעיני דאיך אפשר לומר דלולי המשנה והוי פשיטא ליה דא"י ישראל לבטל ע"ז של נכרי הרי לעיל מוכח להיפוך רש"י דלמ"ד נשתברה מאליה מותרת פריך אמאי א"י ישראל לבטל ע"ז של נכרי להוי כנשתברה מאלי' ורבא הוצרך לתרץ מכח גזרה דלמא מגבה לה וכו' וא"כ מה פשיטא הוא ממ"נ הך גזרה דדלמא מגבה לה והדר מבטל לה אינו דבר פשוט דהרי ר' יוחנן לא ס"ל הך גזרה דאל"כ מה פריך מזה לר"ל בע"כ דלא ס"ל הך גזרה ואם פשיטא ליה דא"י לבטל מכח דהוי כנשתברה מאלי' הרי חזינן דר"ל לא ס"ל הך דינא וס"ל דנשתברה מאלי' מותרת וממילא ראוי שיועיל ביטול ישראל דהוי ליה כנשתברה מאלי' וא"כ איך כתבו דזה הוי פשיטא ומה"ט הוי תמי' לי על התחלת קושייתם די"ל דמדר"א לא נשמע כלל דישראל א"י לבטל ע"ז של נכרי די"ל דמעולם ישראל יכול לבטול ע"ז של נכרי ומטעם המבואר בש"ס דהו"ל כנשתברה מאלי' ולפ"ז הרי הטעם דס"ל לר"ל נשתברה מאלי' מותרת הוא מכח הטעם דמימר אמר איהי נפשה לא אצלה וכו' וא"כ י"ל דהרי זה אין דבר ידוע רק ע"פ האומדנא הוי כן וא"כ אומדנא לא עדיפא מרובא וחזקה וכל היכי דאיכא לברורי ולצאת מידי רוב וחזקה לא סמכינן ארוב וחזקה וא"כ ה"נ י"ל בדעבד היכי שכבר ביטלו ישראל ואי אפשר בביטול הנכרי וכדומה ודאי מהני ביטול ישראל דהו"ל כנשתברה מאלי' רק ר"א לא רצה לעשות כן לסמוך על רוב וחזקה כיון דהוי אפשר לו בביטול הנכרי לכך לא רצה לבטלו בעצמו כיון דאפשר בהכי אבל היכי דאי אפשר בביטול הנכרי ובטלו ישראל בדעבד י"ל דמהני ביטול ישראל ואין מזה ראיה כלל דלא מהני ביטול ישראל כלל וזה הוי פשוט לפע"ד והנראה בכוונת דבריהם דס"ל דהך דינא דנשתברה מותרת מכח דמימר אמר איהי נפשה לא אצלה רק בידע בה הנכרי שנשתברה מאלי' אז שייך ה"ט דמימר אמר אבל בלא ידע הנכרי שנשברה לא שייך מימר אמר ומודה ר"ל דלא הוי ביטול ולכך הכא דמיירי שמצאו בדרך וא שישברנו לא ידע בי' הנכרי וא"כ בזה הוי פשיטא דביטול ישראל מצד עצמו לאו כלום הוא ואין לו מעלה רק דהו"ל כנשתברה מאלי' וא"כ תינח בידע בה הנכרי אבל בלא ידע בה הנכרי דאם נשתברה מאליה אסורה לכך פשיטא דלא עדיף ביטלה ישראל מנשתברה מאלי' ולכך שפיר כתבו דזה פשיטא דלא מהני ביטול ישראל מצד עצמו אם אין הנכרי יודע מזה ולזה הקשו מתחלה שפיר דהו"ל לומר ד' דמשמע דישראל א"י לבטל ע"ז של נכרי מצד עצמו דאם הוי מצד עצם הישראל הביטול א"כ אין תורת ספק בדבר רק ודאי ולמה לא עשאו ר"א כן הוי נראה לפרש כוונתם אך לפ"ז יהי' מוכח מדבריהם להדיא דבלא ידע הנכרי שנשתברה מודה ר"ל דאסורה א"כ התחזק קושייתינו יותר מה שהקשינו שם בסוגיא דמהו פריך שם הש"ס לר"ל ממשנה דשברי צלמים מותרין דשברי ע"ז אסורין וממשנה דישראל א"י לבטל ע"ז של נכרי להוי כנשתברה מאלי' נימא דמיירי בלא ידע בה הנכרי ייע"ש ובכמה קושיות דפריך שם הש"ס הוי מצי לתרץ כן וצ"ע גדול בזה:
והנה עוד הי' נראה ראיה מוכרחת דבלא ידע הנכרי שנשתברה מודה ר"ל דאסורה ממה דקאמר הש"ס ש"מ תלת וכו' וש"מ עכו"ם מבטל ע"ז של נכרי חברו וקשה דלמא לעולם נכרי אין יכול לבטל ע"ז של חברו אך היינו דוקא בע"ז ממש דידוע שהוא ע"ז ובזה אם היתה נשתברה מאליה היתה אסורה ממילא י"ל אף ביטול הנכרי לא מהני בשל חברו והכא שאני כיון דהת"ח כתב דאף לר"י אינו אסור בנשתברה מאלי' רק מכח ספק ואם נזדמן עוד ספק מותר מכח ס"ס ייע"ש גבי קן של אשרה ולפ"ז י"ל דהכא הרי לא הוי ע"ז ידוע רק שמצא טבעת שיש עלי' דרקון והרי אין ידוע דעבדה רק ספקא הוי וכמו דאמרינן לעיל בכל הצלמים לר"מ דספקא הוי דלמא עבדה או לא וכו' וא"כ ה"ה ה"נ לרבנן הוי ספק אם עבדה ולכך אם ביטלה הנכרי הוי ס"ס דלמא לא עבדה ואת"ל עבדה דלמא נשברה מאלי' מותרת דביטלה הנכרי ומיהו ישראל א"י לבטל מכח גזרה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה אך בנכרי דלא שייך חשש זה שפיר יכול לשברה דלא גרע מנשתברה מאלי' והוי ס"ס אבל בע"ז ידוע דהוי רק ספק אחד ולא מהני נשתברה מאלי' י"ל דאף נכרי א"י לבטל ע"ז של חברו ומנ"ל דנכרי מבטל ע"ז ממש של חברו אך בע"כ יהי' מוכח דנשתברה מאלי דהוי ספק לר"י אם ביטלה ולר"ל ודאי דביטלה שייך רק בידע בה הנכרי שכשתברה אבל בלא ידע מודה ר"ל דלא שייך כלל ביטול וממילא מכ"ש לר"י דהוי בזה ודאי איסור ולכך מוכיח שפיר דנכרי מבטל ע"ז של חברו ומיהו זה יש לדחות די"ל דהוכחה שלו הוי דאי מטעם ס"ס אתינא עלה הרי אין עושין ס"ס בידים ואיך ציוה להנכרי לבטלו לכתחלה ובע"כ דביטול נכרי מהני מצד עצמו מיהו אכתי יהי' מוכח סברתינו הנ"ל דאכתי תקשה מנ"ל דנכרי יכול לבטל ע"ז של חברו דלמא בע"ז ממש לעולם דלא מהני נשתברה מאלי' לא מהני ביטול נכרי בשל חברו רק הכא שאני די"ל דבלא"ה הוי ס"ס דהרי הש"ס פריך ול"ל לר"א המציל וכו' מפני שנתייאשו הבעלים ונהי דמשני דהנכרי לא מייאש דמימר אמר מ"מ י"ל מידי ספק לא נפקא וספקא הוי דלמא מייאש אף מאיסורא רק מצד זה לבד אין להתיר דספק איסורא לחומרא מיהו בזה יש ס"ס דלמא לא עבדה כלל ואת"ל שעבדה דלמא אייאש אף מאיסורא וכיון דבלא"ה הוי ס"ס ומותר מדינא לכך רצה ר"א להחמיר על עצמו לבטלו הנכרי ג"כ והוי עכ"פ כמו כשתברה מאלי' ונוסף עוד ספק דלמא מכח זה ביטלה הנכרי דמימר אמר איהו נפשה לא אצלה וכל כמה דהוי מצי למעבד בהיתר בהיתר עבדינן וגם הרי חזינן דיש חילוק בין ב' ספיקות לנ' ספקות כדמוכח בתוס' פ"ב דנדה דף י"ח ע"ב ד"ה אלא סייעתא שיש חילוק בין ג' ספקות לד' כן ודאי הוי חילוק בין ב' ספיקות לג' וכן מוכח בכמה דוכתא וא"כ ה"נ י"ל דר"א רצה לעשות בהיתר יותר במה דאפשר ורצה להוסיף עוד היתר לבטלו הנכרי ג"כ ונוסף עוד ספק להיתר אבל בעלמא י"ל דביטול נכרי בשל חברו לא הוי ביטול ואין דינו רק כנשתברה מאלי' ובע"כ מוכח כדברינו דלא שייך ספק כלל לומר בנשתברה מאליה דהוי ספק ביטול רק כשידע בה הנכרי שנשתברה ולא בלא ידע ממנו כלל ולכך אם לא הוי ביטול נכרי ביטול מצד עצמו אין כאן תוספת היתר כלל ולמה ציוה ר"א לבטלו ובע"כ דביטול נכרי בעצם הוי ביטול ודו"ק ובהיות כל זה נתחזק קושייתינו הנ"ל יותר דמהו פריך לעיל לר"ל וצע"ג בזה ועיין מ"ש בזה לקמן דף מ"ד ע"א בתוס' ד"ה כאן שבא איתי הגתי ייע"ש:
תוספות ד"ה ולית לי' המציל וכו' וא"ת תקשי לי' אמתניתין דקתני מצא תבנית יד וכו' הרי אלו אסורין ורמינהו המציל וכו' הנה לולי דברי קדשם הי' נראה לומר דעל המשנה לא הוי קשה די"ל דמה דאמרינן שהבעלים מתייאשין אינו בתורת ודאי דודאי יתכן להיות ע"ד המיעוט שאינו מייאש בזה רק דאנן אמרינן דע"פ הרוב מייאש ולכך הולכין בזה אחר הרוב ואף דאין הולכין בממון א"ה כבר ביארו הפוסקים בכיוצא בזה דגבי אבדה אזלינן בתר רובא כדמוכח הש"ס גבי אם רוב עכו"ם וכו' ייע"ש ולכך הנה ידוע דרבנן ור"מ פליגי דרבנן ס"ל דאזלינן בתר רובא ור"מ חייש למיעוטא והנה י"ל אף דר"מ חייש למיעוטא היינו רק באיסורא אבל בממון הקל מודה דאזלינן בתר רובא ואף דממון חמור דאין הולכין במא"ה היינו היכי דשייך חזקת ממון אז אלים חזקת ממון אבל באבדה דבע"כ לא שייך בזה חזקת ממון מדהלכו בו אחר הרוב וא"כ שוב י"ל אף ר מ דחייש למיעוטא היינו באיסורא אבל בממון הקל מודה דאזלינן בתר רובא וכדאשכחן בכמה דוכתא דאיסורא מממונא לא ילפינן ולפ"ז י"ל דהך משנה דמצא יד ורגל בלא"ה מוקי לה הש"ס לעיל כר מ ואף לר' יוחנן י"ל דעכ"פ אפשר לומר דאתיא כר"מ ולכך בשלמא בשאר אבדה דהוי רק ממונא לכך אזלינן בתר רובא אבל כאן דהוי נמי חשש איסור ובאיסורא ס"ל לר"מ דחיישינן למיעוטא לכך אוסר דדלמא לא אייאש מיהו יש לומר דקושיות התוספות יהיה רק לשיטת ר"ל דמפרש מתניתין לעיל דף מ"א ע"ב דנקט לדיוקא הא צלמים עצמן אסורין וסתמא כר"מ דלפ"ז תקשה אף לר"מ ראוי שיהי' מותר דהרי עיקר טעמא דר"ל דאוסר בצלמים מכח דחייש למיעוטא א"כ תינח בעומדין על מקומן אבל במוצא הרי אף אם עבדי להו ראוי לומר דבזה אייאש מנייהו ובטלום ונהי דיש בזה מיעוטא דלא מייאש שוב הרי בלא"ה הוי כאן רוב דלא עבדי להו כלל א"כ הוי כאן מיעוטא דמיעוטא דאף ר"מ לא חייש כמ"ש התוס' לעיל בפ"ב דף ל"א וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה נקט שברי צלמים וכו' כן הוי נראה לפרש כוונתם מיהו זה אין כראה דמה זה קושיא דלמא ר"ח כאן ס"ל כר' יוחנן התם דנשתברה מאלי' אסורה וא"ל לתרץ דסתמא כר"מ לכך לא פריך רק על ר"א הקפר אך בהיות כן נתחדש לנו קושיא אחת דמה פריך הש"ס כאן הרי י"ל נהי דרבנן לא חיישי למיעוטא היינו רק היכי דליכא חזקה המסייע למיעוט אבל היכי דהוי חזקה מסייע למיעוט י"ל אף רבנן ס"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וא"כ הכא דאיכא חזקת איסור שהרי מתחלה הי' ע"ז וספק אם נתבטלה ובפרט בהצטרף תרי חזקות בהדי מיעוט י"ל דודאי לא אזלינן בתר רובא דבצירוף שני חזקות בהדי מיעוט י"ל ודאי דאיתרע לה רובא וא"כ י"ל דס"ל לר"א כמ"ד גזל נכרי אסור מן התורה וא"כ הוי כאן חזקת מרא קמא ג"כ ואף אם גזל נכרי מותר מן התורה מ"מ גוף החזקה ישנו עכ"פ דלא אייאש ולא יצא מרשותו ועכ"פ חזקת מ"ק יש לנכרי דלא אייאש וא"כ כיון דיש חזקה ממון וחזקת איסור בהדי מיעוט ואיתרע לה רובא בודאי לכך חיישינן לדלמא לא מייאש ומהו פריך וצ"ע:
והנה שבתי וראיתי שמה שהבאתי ראי' דבאבדה הולכין אחר הרוב מסוגיא דתינוק הנמצא וכו' אין זה ראי' דהתם מיירי להיפוך ברוב ישראל להחזיר לו אבדתן דהוי להוציא מן מוצא אבדה בזה שפיר תרצו דאין להמוצא בזה חזקה מעלייא אבל להפוך לענין להוציא מן הבעלים י"ל שפיר דלא אזלינן בתר רובא כיון דהוי להוציא מחזקת הבעלים אך מזה הוי ראי' ממה דאיתא שם במשנה במוצא אבדה אם רוב נכרים נכרים וא"צ להכריז דאזלינן בתר רובא אף דהוי להוציא מחזקה דממון מיהו גם מזה אין ראי' דהתם כיון דכבר הוי אבדה ובנכרי כיון דאינו חייב להחזיר כבר יצא הדבר מרשותו ואינו שלו וכעין זה כתב מהרש"ל ביש"ש ב"ק פ"ו סי' מ"ד בסופו ייע"ש וא"כ נהי דאם הוי משל ישראל דחייב להכריז וא"כ לא יצא הדבר מרשותו עדיין ויש לו חזקת ממון מ"מ שוב הוי ספק בעיקר החזקה אם שייך באן חזקת ממון ולכך שוב אזלינן בתר רובא כיון דהוי ספק בעיקר החזקה אבל בהך משנה דהמציל וכו' דמיירי אף ברוב ישראל דהוי ודאי חזקת ממון י"ל דלא אזלינן בתר רובא בממון בע"כ דלא מתורת רוב הוא רק בתורת ודאי מיהו אכתי קשה קושייתינו דמה זו תימא דלמא ר"א הקפר ס"ל כרב דהולכין במא"ה ולכך מפרש טעם המשנה רק מכח רוב דרובן מתייאשין אך נהי דס"ל לרב דהולכין אחר הרוב היינו נגד חזקת ממון לבד משא"כ הכא דיש תרתי חזקה ממון דמרא קמא עכ"פ גם חזקת איסור וכ"א מסייע לחברו שפיר איתרע לה רובא ומצטרף המיעוט בהדי ב' חזקות והוי פלגא ופלגא ועיין כעין בזה בתוס' בסוגיא דכנכ"ה דחד חזקה מסייע לחברו ייע"ש כן י"ל בזה גם אף למ"ד אין הולכין במא"ה י"ל דהרי במיעוטא דמיעוטא אף בממון הולכין א"ה דלא עדיף ממון לדידן מאיסור לר"מ והרי ר"מ אף דחיים למיעוטא מ"מ במיעוטא דמיעוטא לא חייש וכמ"ש התוס' לעיל בפ"ב דף ל"ד ובכמה דוכתי א"כ ה"ה בממון דלדידן נמי חיישינן למיעוטא ואמרינן סמוך מ"מ במיעוטא דמיעוטא לא חיישינן לי' ודו"ק וא"כ י"ל כיון דבאברה בלא"ה י"ל שמא דנכרים הוא לכך נהי דהוי רוב ישראל מ"מ כיון דרובן מתייאשין שוב בהדי מיעוטא דעכו"ם הוי זה מיעוטא לומר דישראל הוא ולא מייאש לכך אף בממון הולכין אחר הרוב וא"כ תינח התם אבל כאן דהוי רק חדא מיעוטא דדלמא לא מייאש דהרי אם ישראל הוא ודאי דאסור דאין לו ביטול כלל וגם ישראל אינו עובד ע"ז ובפרט דאיכא תרתי חזקה חזקה איסור וחזקת מ"ק י"ל שפיר דאמרינן סמוך וכו' ואיתרע לה רובא ומהו פריך מיהו שבתי וראיתי דא"ש ואדרבא בזה א"צ ליישב קושיות התוס' דהמשנה אתיא כר"מ רק בלא"ה א"ש דהרי לעיל פליגי ר"י ור"ל בנשתברה מאלי' דר"י אוסר ור"ל מתיר ופריך הש"ס למ"ד נשתברה מאלי' מותרת אמאי ישראל א"י לבטל ע"ז של נכרים להוי כנשתברה מאלי' ומשני רבת דלמא מגבה לה וכו' ומשמע להדיא למ"ד נשתברה מאלי' אסורה ס"ל דלכך א"י ישראל לבטל ע"ז של נכרים דהוי כנשתברה מאלי' ולא ס"ל הטעם לדלמא מגבה לה והנה הת"ח כתב שם דמה דאוסר ר"י בנשתברה מאלי' אינו בתורת ודאי רק בתורת ספק ולכך היכי דאיכא ס"ס כגון בקן של אשרה מותר באמת ייע"ש ולפ"ז י"ל דאין פרכת הש"ס כאן דלהוי מותר בלי ביטול מכח היאוש דבזה ודאי ידע די"ל כאן סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא רק דפריך לפ"ז למה הוצרך לביטול הגוי הו"ל לשברו בעצמו ולהוי עכ"פ כנשתברה מאלי' וא"כ הוי ס"ס דלמא בלא"ה כבר נתייאש ופקע לי' איסורו ואת"ל לא נתייאש בלא"ה עכ"פ שוב הוי עכ"פ נשתברה מאלי' וע"י השבירה אולי ביטלו דהרי משמע התם בש"ס דלמ"ד נשתברה מאלי' מותרת אפילו שלא מדעת הוי ביטול דאל"כ לא פריך שם מכמה מקומות לר"ל ייע"ש וא"כ פריך הש"ס כך דר"ח ס"ל כר"י להלכה דנשתברה מאלי' אסורה וס"ל דלכך א"י ישראל לבטל ע"ז של נכרי מה"ט דהוי כנשתברה מאלי' ולכך פריך כאן דלמ"ל ביטול הנכרי הרי כיון דשם קתני דהבעלים מתייאשין א"כ נהי דכאן נימא סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא שוב יועיל לנו ביטול ישראל דהוי ס"ס דלמא בלא"ה אייאש ודלמא ע"י השבירה נתבטלה ולכך כיון דפריך כן ממילא לא קשה אמשנה דמצא תבנית יד וכו' די"ל דהתם קמ"ל דרק בלי ביטול אסורין אבל ע"י ביטול מותרין אף בביטול ישראל ומצא תבנית יד הרי מוקי לה שם בשלימין לכך קמ"ל דאסורין בלי ביטול והמשנה דלא נקט שברי ע"ז י"ל כדמתרץ שם לר"ל או דהתם אף בנשברה כיון דאפשר דנשברה תחלה ואח"כ אבדה וא"כ הוי חד ספקא דלמא מסח דעתי' מכי' או לא משא"כ כאן בנאבדו שלמים והוא משברן י"ל דהוי ס"ס מעלייא ולכך פריך למ"ל ביטול נכרי אך זה יש לדחות דהרי קיי"ל אין עושין ספק וס"ס בידים וא"כ איך ישברו בידים לעשות ס"ס בידים אך לא נופל מילי כי אדרבא בזה תתיישב הסוגיא יותר די"ל פרכת הש"ס בע"א דהנה רש"י פירש בד"ה ומצא טבעת שלא הגבי' הטבעת והיינו דהוי קשה לו דאם הגבי' הו"ל ע"ז של ישראל ואין לה ביטול ועיימ"ש שם בזה ובאמת זה דוחק דהו"ל לפרש לא נטלה דסתם מוצא משמע כדין מציאה וכמ"ש בש"ס רפ"ק דב"מ דומצאתה דאתי לידי' משמע ונהי דשם מחלק בין לשון תורה ללשון חכמים היינו להס"ד דחדא קתני אבל לפי מה דמסיק שם דרישא במציאה וסיפא במו"מ א"צ להך תרוצא ואדרבא מוכח להיפוך מדנקט אני מצאתי' לבד מוכח דהכונה דאתי לידי' ומוכח דלשון הקרא ותנא אחד הוא וא"כ משמע דכבר הגבי' אותה וא"כ קשה באמת הרי הו"ל ע"ז של ישראל אך נראה דא"ש דהנה דעת כמה פוסקים דלא שייך זכי' באיסורי הנאה אבל הריב"ש בתשובה הובא בקצה"ח הביא ראי' דמהני זכי' באיסורי הנאה ממה דאמרינן בע"ז דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והו"ל ע"ז של ישראל א"כ משמע דשייך זכי' באיסורי הנאה ייע"ש ובאמת אין ראי' משם די"ל ודאי באיסור דאין לו היתר לא נחשב בר דמים ואין שייך זכי' בהם אבל בע"ז של נכרי כיון דקודם שהגביהו י"ל היתר ע"י ביטול וא"כ נחשב בר דמים לכך שייך בי' זכי' דעד הנה הוי בר דמים דאי אמרת דלא זכה בו הוי בר דמים ושוב שייך בי' זכי' ושוב נעשה שלו ואין לו ביטול שוב ראיתי בהר"ן במכילתין שכתב תירוץ זה דלכך הוי בי' זכי' ות"ל כוונתי לדעתו ולפ"ז א"ש די"ל כיון דקיי"ל בעלמא כל היכי דהוי מחוסר מעשה לא נחשב ראוי אבל כל דהוי בידו לאו כמחוסר מעשה דמי וא"כ בשלמא התם אזיל רבא לתרץ זה לר"ל דס"ל נשתברה מאלי' מותרת וממילא הוי מהני ביטול ישראל דהוי כנשתברה מאליה וא"כ הוי בידו לבטלו ולכך כתי דרבנן גזרו דא"י לבטל מ"מ לחומרא אזלינן בתר דאורייתא דהוי בידו לבטלו וכל שבידי לאו כמחוסר מעשה דמי לכך נחשב בר דמים ובפרט דהתם נותן טעם על גוף הגזרה למה גזרו שלא יועיל ביטול ישראל לכך שפיר אמר גזרה זו דאם הוי מועיל ביטול ישראל ממילא הוי בר דורם דבידו לבטלן ושוב אם יגביהו יהי' יהי' נחשב ע"ז של ישראל ויבטלו אח"כ שלא כדין לכך גזרו דאין ישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי אבל ר"א הקפר ס"ל כר"י דנשתברה מאליה אסורה א"כ חין ישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי מדינא א"כ שוב לא הוי בידו לבטלן ושוב אף כשהגביה לא נחשב ע"ז של ישראל דאין זכי' לאסורי הכאה וגם י"ל אף אם נשתברה מאליה מותרת השתא לדידן דגזרו רבנן דא"י ישראל לבטלו ואם בטלו לא הוי ביטול א"כ אין לו עוד דין ממון ולא שייך בי' זכיה ולכך אף כשנגבי' לא נחשב ע"ז של ישראל ומה שאפשר לבטלו ע"י ככרי זה לא נחשב בידו דדלמא לא ימצא נכרי שיהי' יכול לכופו לכך שפיר הגביהו ר"א החלה ולפ"ז י"ל כך דהנה בדין ממון אם אזלינן בתר דרבנן או דאורייתא פליגי בזה הפוסקים בכמה דוכתא ולפ"ז י"ל דר"ח כאן הוי ס"ל דודאי לחומרא אזלינן בתר דין תורה ואם מדאורייתא נחשב ממון אף אם מדרבנן לא הוי ממון בתר ד"ת אזלינן לחומרא וא"כ אם הוי ס"ל כאן לר"א כמ"ד נשתברה מאלי' מותרת לא הוי מגבי' תחלה דהו"ל ע"ז של ישראל דמדאורייתא שייך בי' דין ממון דהוי בידו לבטלו ובע"כ דס"ל לר"א הקפר כר"י דנשתברה מאלי' אסורה א"כ מן התורה אין בידו לבטלה לכך לא נחשב דין ממון ולא שייך בי' זכי' ולזה פריך ר"ח כאן ול"ל לר"א מתניתין וכו' מפני שהבעלים מתייאשין א"כ נהי דכאן הוי רק ספק מכח סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ שוב מהני בי' ביטול ישראל דהוי כנשתברה מאלי' דהוי ס"ס ונהי דלכתחלה לא הי' יכול הוא לבטלו דאין עושין ס"ס בידים מ"מ כיון דזה אינו איסור רק לכתחלה ואם עבר הי' מועיל הביטול עכ"פ לאחרים דלא גרע ממבטל איסור בידים וכו' וא"כ הרי התוס' כתבו בפ"ג דסוכה וכמה דוכתא כתבו דכל דהוי בידו אף דרך איסור נחשב בידו וא"כ ה"כ כיון דעכ"פ בידו לבטלו שיב נחשב דין ממון ויש לו זכי' וא"כ שוב כיון שזכה בו הו"ל ע"ז של ישראל ומה יומתק בזה לשון מגדף בה ר"ח דאם הכונה כפירש"י א"כ החמיר ר"א בדבר ולא שייך מגדף מה דהחמיר לנפשו אך לפירושינו דפריך להיפוך למה הקיל ר"א שפיר שייך מגדף בה דפריך איך הקיל ר"א נגד המשנה ולכך משני שפיר דכאן אין כאן אפילו ספק יאוש לענין איסור וודאי אסור היא וא"כ שוב אין בידו לבטלו מד"ת ואין לו זכי' שוב לא הו"ל ע"ז של ישראל ושפיר הגביהו החלה ואח"כ בטלו דלא הו"ל ע"ז של ישראל דאין זכי' באיסורי הנאה וא"ש ודו"ק מיהו כל דברינו לא שייכין רק להסוברים דבס"ס אף דלא נודע יחד הוי ס"ס אבל להסוברים דבלא נודע יחד לא הו"ל ס"ס לא שייך זה דכאן לא נודע יחד דלא הוי נולדו יחד ועיין במנחת יעקב בה' נדה שמוכיח שם דלא בעינן נודע יחד ועיימ"ש שם בחדושי סי' קפ"ד בק"א מהדורא תניינא כמה חלוקים בזה ייע"ש וא"כ גם כאן יש לחלק בזה ודו"ק: והנה אין להקשות על דברינו הנ"ל דא"כ יהיה מוכח עוד מדברי ר"א דין אחד דס"ל נשתברה מאליה אסורה ולמה לא אמר שמוכח מכאן ארבעה אך כבר נתיישב זה בדברינו דודאי לדידן ליכא הוכחה בזה די"ל דלעולם בנשתברה מאלי' אסורה רק דבתר דרבנן אזלינן וכיון דעכ"פ א"י לבטל ע"ז של נכרי דגזרה דלמא מגבה כה והדר מבטל לה שוב לא הוי בידו ולא הוי בר דמים לכך לא שייך בי' זכי' עוד רק ר"ח ס"ל כפי שיטתן דבתר דאורייתא אזלינן ולא בתר דרבנן וא"כ הרי הוי בר דמים מן התורה ולכך לפ"ז בע"כ ס"ל לר"א דנשתברה מאליה אסורה ולכך פריך שפיר אבל לעיל ס"ל לריב"ל דבתר דרבנן אזלינן לכך א"י להוכיח אם ס"ל נשתברה מאליה אסורה או מותרת לכך לא נקט זה וא"ש ודו"ק היטב:
תוספות, ד"ה לא תעשון אתי וכו' וא"ת כיון דפרצוף פנים לחודי' אסור אמאי איצטריך לאסור ד"פ להדדי וכו' הנה לולי דבריהם הוי אפשר לומר כיון דמסיק הש"ס לקמן דבאחרים עשו לו אין איסור א"כ י"ל דזה החילוק בין פרצוף אדם לבדו בין כל הד"פ דכל הד"פ אסורין אף ע"י נכרים אבל פרצוף פנים לבדו אין איסור רק ע"י עצמו אבל באחרים עשו לו מותר ושבתי וראיתי בהר"ן שזה באמת דעת הרמב"ם שמחלק בין שאר משמשי מרום לפרצוף אדם שכל משמשי מרום אסורין בין בולטין בין שקועין ופרצוף אדם אינו אסור רק בבולט והראב"ד השיג עליו ולדעתי י"ל דמכח קושיות התוס' הנ"ל הוכיח הרמב"ם דינו דהוי קשה לו קושיות התוס' למ"ל ד' פנים תיפוק לי' משום צורת אדם ולפי דעתו א"ש דבכל הד' פנים אסור אף בשוקעת ובפרצוף אדם לבדו אינו אסור רק בבולטת וא"ש ודו"ק ועיין מ"ש בתוס' ד"ה שאני ר"ג דאחרים עשו לו מ"ש בישוב זה. ואפילו לרבא דאוקי מתניתין כולי' במוצא ולדידי' לא תידוק מני' דעשיית אדם מותרת דודאי אסורה כוונתם דלא נידוק ממה דנדחק רבא לפרש כולה בהמוצא ולא רצה לפרש מציעתא בעושה ובע"כ מכח דס"ל דעשיית אדם נמי מותר לא תידוק כן דודאי עשיית אדם אסורה אף לרבא רק מה דלא משני כן היינו דלא ניחא לאוקמא בתרי גווני וק"ל ואני אוסיף על דבריהם דאף אם נימא דלכך לא מוקי לה רבא בעושה דס"ל דאדם נמי מותר א"ש די"ל עפמ"ש בד"ה אחרים עשו לו דיש לפלפל בזה אם ח"ש מותר מן התורה או לא וא"כ י"ל דרבא ס"ל דח"ש אסור מה"ת גם בזה וכל פרצוף מד"פ לבדו אסורין מכח ח"ש עכ"פ ומה דמוקי לה לעיל דכל הפרצופין מותרין חוץ מאדם י"ל דהכוונה דמותרין בע"י אחרים ואדם אף ע"י אחרים אסור כמ"ש לעיל בישוב קושייתם למ"ל איסור ד"פ כיון דאדם לבדו כמי אסור די"ל דאף ע"י אחרים אסור ולכך י"ל דבאמת הכונה כל הפרצופות מותר ע"י אחרים וכמ"ש שם דח"ש מותר ע"י ככרי ואדם אף ע"י ככרי אסור אבל רבא י"ל דס"ל דאדם נמי מותר ע"י אחרים ומה שקשה קושיות התוס' למ"ל איסור ד"פ י"ל דמתרץ כתירוץ התוס' דלעבור עליו בשני לאוין ולכך ס"ל ממ"נ אם ע"י ישראל אף פרצוף אחד משאר ד"פ אסור מכח ח"ש וע"י נכרי מותר אף אדם לבדו כן י"ל בזה ודו"ק:
השמטות למסכת ע"ז:
דף ב' גמ' דרב ושמואל חד תנא אידיהן וכו' עד סוף הסוגיא בראה דהם אזלי לשיטתם דפליגי בפ"ז דב"ק במודה בקנס ואח"כ באו עדים דרב ס"ל פטור ושמואל ס"ל חייב ובזה יהי' פלוגתתן באן דהנה מה דדריש הש"ס ישמעו ויאמרו אמת היינו האומ"ה י"ל ב' כוונת אחד דקודם שיראו מעשיהם ויעירו יודו תחלה דהוא אמת קודם ביאת העדים או דהכונה אחר שיבאו עדים יאמרו דהאמת העידו ולכך למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב יהי' הכונה דאח"כ יבאו העדים והם יודו תחל' ולכך שפיר הוי רבותא דנקט עידיהן בעיין דקמ"ל אף שכבר הודו תחלה מ"מ מתחייבין אח"כ ע"י העדים ולכך כיון דנלמוד ממנו חידוש דין נקט עידיהן וזה כוונת הש"ס דקאמר כיון דחייבין ע"י עדים נקט כן אבל אידך ס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור א"כ בע"כ העדים יבאו תחלה וא"כ בזה אין חידוש שיתחייבו ע"י עדים לכך ס"ל דתברא עדיף לכך נקט אידיהן באלף ולכך רב לשטתו שם נקט אידיהן באלף ושמואל לשנותו נקט עידיהן בעיין כנלפע"ד בעזה"י:
דף ד' גמרא מאוהבו נפרע מעט מעט וכו' ופירש רש"י פקידה משמע לפרקים כאדם הפוקד את חברו לפרקים עכ"ל הנה ע"פ דרכו נראה לפרש מ"ש במדרש פ' וירא בפסוק וה' פקד את שרה וז"ל אשר שמרת לעבדך לדוד את אשר דברת לו זה שרה ותדבר בפיך ובידך מלאת זה אברהם עכ"ל ומה בעי בזה וגם מ"ש עוד במדרש וה' פקד את שרה כאשר אמר לה בעצמו ויעש ה' לשרה כאשר דיבר ע"י שליח וחד אמר להיפוך ומה בעי בזה וכבר מלתי אמורה בזה בעז"ה בכמה אנפי ועפ"י פרש"י הנ"ל א"ש עוד דהוי קשה לו מ"ם וה' פקד את שרה דמשמע וועט מעט לא ביחד ובשאר עקרות כגון רבקה ורחל לא נאמר כן וגם ברעה שייך לומר דמאוהבו נפרע מעט מעט אבל בטובה ראוי להיות להיפוך לאוהבו ראוי להיות יחד ולא מעט מעט ולכך חד מפרש דלכך נקט לשון פקד כיון דהוי ב' פעמים בשורה זו אחת ע"י הקב"ה ואחת ע"י שליח לכך נאמר וה' פקד את שרה ויעש ה' לשרה לכך נחשב מעט מעט ואידך מפרש יותר דהנה ברבקה ורחל הם לבדם הי' עקרות ולא בעליהן לכך נפקדו בחד רגע אבל אברהם ושרה שניהן לא היו ראוין להוליד עוד וא"כ אם יהי' נפקדין יחד לא יהי' ניכר דכ"א לבדו כדאי לכך דדלמא ע"י אחד נפקד גם השני וכמשאחז"ל באמת דשרה אמנו נפקדה ונפקדו כמה עקרות עמה וא"כ יתכן במי אי דאברהם נפקד בזכות שרה או שרה בזכות אברהם לכך לא נפקדו יחד ורות דכ"א לבדו כדאי וז"ש וה' פקד את שרה למה לא הוי יחד מכח אשר שמרת לעבדך דוד אבי זה אברהם ותדבר בפיך ובידך מלאת זו שרה ונעשה כ"א דחוי בפ"ע וז"ש אברהם הלבן מאה שנה יוולד וגם שרה הבת תשעים תלד דהשאלה יהי' אם הי' נגזר ביחד ותזכה היא אגב הוא או היא תלד בפ"ע וכן יהי' הכונה מה שהשיב הוא ית' למה זה צחקה שרה וכו' היפלא מה' דבר ועפ"י פירושינו מכבר דשאלה שלה היתה למה חזרה לנערותה ולא הוא ולכך השיב הקב"ה דגם הוא יחזור לנערותו אך לא נעשה ביחד לרות כי זכותה לבד גרמה ולא אגב אברהם וא"ש בעזה"י ועיימ"ש בעזה"י בהנ"ל בחבורי לתורה פ' שמות שנת תרי"א ייע"ש:
שם גמ', כתיב אל זועם בכל יום וכתיב לפני זעמו מי יעמוד כאן ביחיד כאן כאן בצבור בזה י"ל מ"ש דוד קפיטיל ד"ה פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני ומ"ש בפ' בלק אפס קצהו תראה וכולו לא תראה והכונה דאמר דאם יראה כולם הרי הם יכולין לעמוד בזעמו ית' וא"כ לא יועיל אם יעורר עליהם זעם לכך אמר אפס קצה תראה והם לא יכלו לעמוד בזעמו ית' ודוד דידע האמת דיחיד כיון דאין יכול לעמוד בזעמו אינו זועם עליו כלל לכך ביקש להיפוך אל ידין אותו הקב"ה כמלך דהוי נחשב כצבור רק יהי' כדון כיחיד ולא יזעום עליו כלל וז"ש פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני ולא תזעום עלי כלל וא"ש בעזה"י:
לדף ו ע"ב גמרא ואב"ע הנח לכולהו הלכות מועד דכולהו מיצר עכשיו ושמח לאחר זמן נינהו לכאורה אין הבל לסוגיא זו דאדרבא א"כ קשיא טפי כיון דכל הלכות מועד הוי מיצר עכשיו ושמח לאחר זמן א"כ מוכח דאף זה הוי שמחה ולמה כאן לא נחשב שמחה ולכאורה הי' נראה דמזה ראי' ברורה להתוס' דס"ל דהשמחה בזה אינו ביום אידו רק אחר יום אידו וכבר הקשינו לעיל דמהו פריך הש"ס ממועד התם הוי השמחה ביום המועד עצמו וכאן הוי רק אחר יום אידו אך כעת נראה דא"ש די"ל דהמקשן ס"ל דבמועד לא הותר לעשות רק מה דהוי שמחה מיד וכל שאין לו שמחה מיד לא הותר לעשות בחוה"מ ובע"כ מה שמתיר לסוד במועד מכח ששמח הוא לאחר זמן היינו כיין שיודע הוא שיהי' לו שמחה אחר זמן לכך היא שמח מיד אף שעתה הוא מיצר מ"מ הוי שמחה לו מיד ג"כ הוי שמחה נמי לו מכח שיודע שישמח אח"כ מעתה הוי לו קצת שמחה ולכך פריך א"כ גם הכא נימא נמי כן כיון דיש לו שמחה מיד במה שישמח אח"כ הוי לו שמחה ביום אידו ולכך משני הש"ס דלעולם במיצר עכשיו ושמח לאחר זמן אין לו שמחה רק בזמנו ולא מעתה ומה שמותר לעשותו במועד היינו דבמועד לא בעינן השמחה מיד רק אם הוי אחר זמן נמי מותר לעשותו דכל הלכות מועד הוי כן ולא בעינן השמחה שם מיד א"כ תינח התם דגמר השמחה הוי במועד אבל כאן דעתה הוא מיצר ואח"כ בזמן השמחה כבר יהי' אחר יום אידו ולכך לא שייך לאסור מכח זה כן נראה ראי' ברורה לדעת התוס' אבל לפי מה שמשמע מפרש"י כאן ד"ה מלוה בשטר דהשמחה הוי ביום אידו קשה טובא מה משני הנח להלכות מועד דכולהו מיצר עכשיו ושמח לאחר זמן נינהו אדרבא קשיא טפי וי"ל גם לפרש"י די"ל דעשה מהו פריך הש"ס ממועד לכאן הרי כאן עיקר האיסור אינו בשביל גוף השמחה רק שמעט השמחה יהי' אזיל ומודה וא"כ מה קושיא הרי י"ל במיצר עכשיו ושמח לאחר זמן לא נחשב שמחה גדולה רק שמחה כל דהו ובמועד דעיקר הקפידה על גוף השמחה לכך אף שמחה כל דהו סגי ונחשב שמחה וצורך המועד אבל כאן דאין עיקר האיסור השמחה רק שמכח השמחה יהי' אזיל ומודה בזה י"ל דלילך ולהודות לא עביד רק בעבור הנאה גדולה אבל בשביל הנאה כל דהו ושמחה כל דהו לא יהי' אזיל ומודה ומהו פריך ובע"כ דפרכת הש"ס הוי כך דלהס"ד הוי ס"ל דביו"ט לא הותר לעשות רק מה דהוי לו שמחה מיד וכל שאין השמחה לו מיד ושמחה מרובה לא הותר לו לעשות ובע"כ מה שמתיר ר"י במיצר עכשיו ושמח לאחר זמן היינו דזה נמי נחשב לו שמחה מרובה וכיון דהוי לו שמחה מרובה שייך בי' חשש דאזיל ומודה ג"כ ולזה משני הש"ס הנח להלכות מועד דכולהו מיצר עכשיו ושמח לאחר זמן א"כ לא בעינן בזה שמחה מרובה ודי בשמחה כל דהו לכך מותר אבל בחשש דאזיל ומודה בעינן שמחה מרובה וכל דמיצר עכשיו ליכא עתה שמחה מרובה ואף בזמן השמחה כיון שהי' מיצר מתחלה לא הוי שמחה מרובה דיצא שכרו בהפסדו כיון שהי' מיצר תחלה ולכך הוי רק שמחה כל דהוא וליכא חשש אזיל ומודה מכח זה וא"ש ודו"ק לדף זיין גמרא ת"ר הנשאל לחכם וכו' ואם לאו הלך אחר המחמיר ריב"ק אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל עכ"ל והנה מזה מוכח להדיא דלת"ק אף ספק דרבנן להחמיר ואין לומר דספק במעשה קיל טפי מספקא דפלוגתא ואף דספק פלוגתא להחמיר מ"מ ספק במעשה לקולא זה אינו דהרי המעיין בש"ך יו"ד סוף סי' נ"ז בשם הת"ה כתב שם דאינו דומה ספקא דפלוגתא לספקא דגוף המעשה ייע"ש א"כ מוכח דספקא דפלוגתא קול מספק בגוף המעשה וכן כתבו האחרונים בשם מהרש"ל דבספק פלוגתא לא אמרינן דשיל"מ להחמיר א"כ מוכח דספק דפלוגתא קיל וא"כ אם בספק פלוגתא ס"ל לת"ק להחמיר בדרבנן מכ"ש בספק במעשה וא"כ תמוה לי' מהו פריך הש"ס ברפ"ק דביצה גבי וספקא אסורה אי אמרת ספק יו"ט ספק חול הו"ל ספקא דרבנן ולקולא ומהו פריך דלמא אתיא כת"ק דס"ל אף ספק דרבנן להחמיר ומהו פריך וצע"ג בזה מ"ט לא משני כן: שם בתוספות ד"ה ובשל תור' הלך אחר המחמיר רש"י הי' פוסק בכל א"ד שבתלמוד בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר האחרון וכו' ור"ת פירוש דבאורייתא לחומרא בדרבנן לקולא וכו' הנה שינוי הלשון דבלשון רש"י כתב בשל תורה ובלשון ר"ת כתב בדאורייתא נראה דרש"י ס"ל דאף דבדרבנן רק דהוי עיקרו של תורה נמי להחמיר אבל ר"ת כתב בדאורייתא היינו אם האיסור הוי ממש של תורה אבל דרבנן אף שעיקרו הוי של תורה נמי להקל כנלפע"ד כוונתם גמרא. שאני משה דרב גוברי' אין להקשות הרי הוי עניו ואיך עשה כן עיין בחבורי לתורה פ' בשלח שנת תרי"א מ"ש ליישב זה על נכון ייע"ש לדף יו"ד מתקיף לה ר"א ממה דלמלכות יון מנינין עימ"ש ביאור הסוגיא בעזה"י בחבור לח"מ סי' מ"ג והוא במהדורא ד' שלי על חו"מ סי' ס"ח בגי' חיים ייע"ש:
גמרא כמטיל מום מום מעלייא הוא קשה לי מהו פריך דלמא כוונת רבא כך דהרי אפשר שיצוה לנכרי לשום בו מום רק בשאר קדשים אסור מכח אמירה לנכרי שבות אבל מדינא הי' מותר דאין שליחות לנכרי וא"כ כיון דאינו אסור רק מכח שבות דרבנן וכאן הם אמרו והם אמרו דמצוה להטיל בו מום א"כ יהי' מותר ע"י נכרי לכך אמר רבא דעכ"פ כיון דיעשה הנכרי בציווי שלו הוי כמטיל מום בקדשים גם מה קושיא דלמא כוונת רבא לתרץ ומה דפריך תהלה ונשחטי' משחיט רק דמשני דאתי לידי תקלה וא"כ קשה נשחטי' ע"י נכרי דשחיטת נכרי נבלה ולא אתי לידי תקלה ולכך משני דבזה עכ"פ נראה כמטיל מום בקדשים ומום ממש לא הוי כיון דהוי דרך שחיטה ותדע מדלא משני לעיל גבי ונשחטי' דהוי מום בקדשים ובע"כ דזה אין מום לכך קאמר רבא דהוי כמטיל מום וצ"ע גם בזה:
רש"י בד"ה מהנה לא כ"ש והא מהנה שהחנוונין שבתוכן סוחרי מעות של כומרין הם א"נ הוא יהיב לבעל המעות מסחורתן שעושה שם ומטי' להו הנאה וכו' הנה לשון זה תמוה והוגד לי דבספר לחם סתרים עמד בזה ורוצה לפרש דרש"י מפרש דקאי על המוכר להם דבר ויפה תמה משכיל אחד דהרי רש"י פירוש במשנה דדוקא בלוקח איירי אבל במוכר בלא"ה אסור ייע"ש אך לדעתי נראה הכונה דמ"ש רש"י לבעל היינו לע"ז כמ"ש הכתוב האתם תריבון לבעל והכונה דאו דגוף הסחורה הוי של כומרים או דהסחורה הוי של היושב בחנות רק שהוא נותן לע"ז שכירות מן המעות שמסתחר שם ויותר טוב להגי' דהה"א מיותר וצריך להיות מעות בלי ה"א דהיינו שהוא ניתן לבעל (היינו הע"ז) כנ"ל מעות מסחורתו שעושה שם ואפשר דהוי כולו ט"ס וצריך להיות שהוא נותן לע"ז מעות מסחורתו כנ"ל או שהי' כתיב ר"ת לבע"ה והיינו לבית עובד האלילים וטעה המדפיס וחילוק הדבר דה"א צירוף להמעות ומב"ע עשה לבעל ועיקר הכונה הוי כמ"ש:
תוס' ד"ה ללמוד תורה וכו' עיימ"ש ביאור דברי השאלתות בתשובתי לה' ס"ת למדינת אונגרין במהדורא וי"ו סי' ל"ח בחבורי ייע"ש בעזה"י לד' ט"ו גמ' והשתא דאמרת שכירות לא קניא גזרה משום שאלה וגזרה משום שכירות וגזרה משום נסיוני קשה לי למה תלתא דהרי הש"ס תחלה הוי ניחא לי' בגזרה דשאלה ושכירות לבד רק דפריך דשכירות קני' אבל השתא דמסיק דלא קני' א"כ שוב די בגזר' דשאלה ושכירות לבד ועוד אם משמע לי' השתא דמשום שאלה ושכירות לבד לא הוי גזרינן רק בצירוף חשש נסיוני ג"כ א"כ לקמן דאמר דשרי ע"י ספסריא דלא שייך משום נסיוני דאינה מכירה לקלא למ"ל למימר עוד ואי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידי' לא מוניר לי' בלא"ה כיון דלא שייך נסיוני הרי בשביל שאלה ושכירות לבדה לא גזרו והנה לדעת הג"א דס"ל דשכירות שכירות קני' לחומרא הוי א"ש די"ל בשלמא להס"ד דהוי ס"ל שכירות לא קני' כלל א"כ הוי בשאלה ושכירות איסור תורה ודאי לכך ראוי לגזור בשביל זה לבד אך כיון דפריך שכירות הא קניי' ונהי דפריך מכמה ברייתו' לא מוכח משם רק דלא קניי' לקולי"אבל לחומרא קניי' א"כ מוכח דשכירו' הוי ספק אם קני' או לא וכיון דהוא גופו הוי רק ספק אין ראוי לעשות לזה עוד תקנה דהוי כעין ס"ס שמא לא ישאל וישכיר ואם ישאל וישכיר דלמא קניי' לכך מצרף גם משום נסיוני רק נהי די"ל דנסיונא הוי מלתא דלא שכיחא למגזר עלי' ותחלה הוי מוכרח לדחוק דבשביל מלתא דל"ש נמי גזרו אבל עתה מחדש די"ל בשביל נסיוני לבדו לא הוי גזרינן רק בצירוף שאלה ושכירות ובזה שפיר גזרו דהוי כעין ס"ס לאיסור דלמא מתרמי בפ"ש ושייך נסיוני ודלמא ישאיל וישכיר ודלמא לא קניי' לכך גזרו בזה וא"כ תינח תחלת התקנה לא הוי ראוי לעשות בשביל שאלה ושכירות לבדו רק בצירוף כולהו אבל כיון דכבר עשו התקנה בשביל כולן שוב אף אם נחסר איזה טעם נשאר טעם השני וכיון דכבר תקנו ראוי לחוש לכולן לכך אמר דע"י ספסירא לא שייך כולם וא"ש אך להסוברים דשכירות לא קנייא אפילו לקולא צ"ע כנ"ל:
ד"ה ומנא תימרא דהיכי דאיכא למתלי בלפני עור וכו' תלינן לקולא הנה לשון זה אין לו הבנה דהרי הך גזרה דאין מוכרין להם בהמה אינו מכח לפני עור רק מכח איסור גופו ולכך נראה דתיבת בלפני עור וכו' הוא ט"ס לכך צ"ל דהיכי דאיכא למתלי לקולא תלינן כן נלפע"ד:
רש"י תוספות ד"ה וכי אדם מצווה וכו' הנה לפי חלוקם דהכא דהיכי דהוי האיסור האיסור על החפץ לא תלינן לקולא והיכי דהוי על האדם תלינן יש לעיין בפ"ק דפסחים דף ט' בסוגיא דט' צבורין דהביא שם הש"ס כמה ברייתות מטומאה ומעשר ומה ראיה מהתם התם הוי אסור החפץ ולכך י"ל דלא תלינן לקולא אבל בחמץ כיון דהוי היתר בזמן איסור ובפרט אם הבדיקה מתבטל יראה א"כ הוי היתר בזמן איסור א"כ הוי רק איסור גברא ולכך תלינן לקולא ומה מדמה הש"ס זה לזה וצ"ע ש כעת לדף ט"ז רש"י ד"ה תורת בהמה גסה מאי היא וכו' דנגזור משום נסיוני צ"ע למה נקט דוקא זה הרי לעיל מסיק דגזרינן משום שאלה ושכירות ונסיוני ולמה נקט רש"י דוקא נסיוני ועוד הרי הש"ס מסיק לכשיזדמן מטחינן ברחיים ובזה לא שייך משום נסיוני ובע"כ דהוי מכח שאלה ושכירות וא"כ תחלה נקט רש"י משום נסיוני והש"ס מסיים משום שאלה ושכירות וצ"ע ף כ בד"ה בהמה לשחיטה מהו הנה בעזה"י אין לדף כ' תוספות כאן קושיא כלל כיון דידוע דעל מנת לא בעינן תנאי כפול אבל אומדנא לא מהני במטלטלין כמ"ש סי' ר"ז וא"כ א"ש בשלמא התם במוכר סתם הפרה א"כ מכח חשש איסור יכול לתלות דלשחיטה בעי ואף אם אח"כ באמת אינה שוחטה מ"מ אין המקח בטל כי אין אומדנא כזו מבטל המקח ובפרט דאדרבא הוי אומדנא להיפוך כי אם יתבטל המקח יעבוד הנכרי בפרת ישראל ולכך הוי אומדנא דלא ניחא ליה לבטל המקח א"כ אין כאן חשש איסור תורה אבל במוכר ע"מ לשוחטה א"כ אם הוי על תנאי אם לא ישחטנה ממילא כיון דלא קיים התנאי בטל המקח ממילא יעבוד הנכרי בפרת ישראל והוי איסור תורה לכך מבעיא ליה שפיר וא"ש ודו"ק: לדף כ"ב גמרא רבינא אמר הא לכתחלה הא דיעבד עיין פירש"י דמוכח דהך דעבד אינו דעבד ממש דהרי לוקחין לכתחלה רק הכונה דלחוש שמא ירביע אח"כ חיישינן אבל לשמא כבר נרבע לא חיישינן והנה מזה יהיה ראיה ברורה לדעת הנו"ב בדיני נדה דמה דווסתות דרבנן הוי לחשש שמא כבר ראתה אבל לחשש שמא תראה הוי דאורייתא ועיין בחתם סופר שהביא שכן מבואר בבדק הבית להרא"ה והוא מדמה לה לשמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן ולפי הנ"ל יהי' מכאן ראיה יותר דמהתם ליכא ראיה די"ל דבשלמא לשמא ימות כיון דסופו למות לכך חיישינן ואף דמ"מ אין סופו למות בשעה זו זה אינו דהרי חשש זה שוא ימות הוי תמיד וא"כ אם לא ניחוש עתה לשמא ימות לא ניחוש כן לעולם ונתת דבריך לשיעורין ומה חזית לכך חיישינן תמיד לשמא ימות אבל בנדה נהי דעלולה לראות מ"מ אבל לשעבר הוי ווסתות דרבנן ואינה עלולה לראות בשעה זו וחשש זה שמא תראה אין בו נ"מ רק לאותו שעה של הוסת ולא אח"כ וא"כ שפיר די"ל דלשעה זו לא חיישינן דאין ידוע דסופה לראות בשעה זו אך מן הש"ס הנ"ל מוכח יותר דהרי כאן אין ידוע דסופו להרביע וגם אין חשש רק על שעה חדא כשעומדת בפונדק נכרי ומ"מ חיישינן לרביעה ומוכח דלהבא חיישינן אף לשעה אף דאינו סופו לכך והרי אנן קיי"ל כתירץ רבינא דהרי הרמב"ם בתרוייהו פסק דאין מעמידין בהמה וכו' ולוקחין בהמה מן הנכרים ודו"ק ונ"מ מזה לכמה דברים גם לחדושי פסחים דף ס"ט ונדפס בהספר עין דמעה מה שהקשיתי שם ייע"ש ויש ראיה לדברינו מזה ייע"ש:
דה כ"ג גמרא ועוד תניא בהדיא מה אתיבו חברוהו לר"א כל צאן קדר יקבצו לך וכו' הנה מכאן יהי' מוכח להדיא דספק תורה הוי לחומרא מן התורה דאי מדרבנן א"כ מה ראיה מקרא הרי י"ל נהי דנכרים חשודין על הרביעה מ"מ הוי רק ספק וא"כ לדידן שפיר אוסר ר"א מכח ספק אבל מן התורה ודאי דמותר דספקא לקולא ואין לומר כתירץ האחרונים גבי מה דקאמר רפ"ק דחולין אתיא מרישא של עולה דלפטור מקרבן בעינן ודאי אכתי מנ"ל דקרא מיירי מנודר דאמר הרי עלי דלמא מיירי מנודב דאומר הרי זו וא"כ בזה מותר להקריבן מכח ספק תורה לקולא בע"כ מוכח דספק לחומרא מן התורה ולכך הקשו שפיר אי ס"ד דנכרים חשודין על הרביעה יהי' אסור מן התורה אף לנדבה ודו"ק וכן מוכרח יותר ממה דפריך הש"ס מפרעה ויתרו ודוד ומהו פריך הרי ספקא דאורייתא דרבנן ודלמא נדבה הוי בע"כ מוכח דהוי מן התורה ודו"ק:
שם גמרא וניחוש דלמא רבעא לאמא מעיקרא וכו' קשה לי מהו פריך ולעיל אמרינן דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר וא"כ מוכח דע"י זה נעקרת ונהי דר"א מ"מ חושש לרביעה י"ל דס"ל דנהי דרוב נכרים חייסין על בהמתן מ"מ מיעוט נכרים לא חייסי וחשודין על כך וחושש בזה למיעוטא וס"ל דחיישינן למיעוטא וא"כ תינח בבהמה עצמה אבל באמה הרי י"ל דהרוב ודאי נעקרת ע"י הרביעה רק מיעוט אינה נעקרת וא"כ נהי דר"א חושש למיעוטא מ"מ כאן הוי מיעוטא דמיעוטא דהרי חזינן דילדה אח"כ א"כ רוב נכרים חייסי על בהמתן ורוב בהמות הנרבעין אינן יולדין א"כ הוי רק מיעוטא דמיעוטא ולזה אף ר"מ לא חייש כמ"ש בכמה דוכתא וצ"ע:
לדף כ"ד גמרא אר"א כולם גרים גרורים לעיל קשה לי אכתי ניחוש דלמא רבעי אותם קודם שנעשו גרים ואין לומר דבאמת הכונה רק אלו שנולדו אחר שנעשו גרים אכתי מנא ידעינן דהרי כמו כן פריך בש"ס דף נ"ג גבי ישראל זקף לבנה וכו' ובא אחר והשתחוה לה דקאמר והני בהדי דעגל לתסר ואידך לשתרי ומשני מנא ידעינן וא"כ מוכח דבשביל כך נאסרו כולם וא"כ ה"נ כן מנא ידעינן ועוד הרי כתיב כל צאן קדר יקבצו לך משמע כולם אך לפרש כוונתם נראה עפמ"ש בחדושי אגדה בה פטירה בזה דמ"ש כל צאן קדר יקבצו לך יעלו על רצון דהכוונה דהם יעלו בעצמן בלי לקיחה וכמו שהי' בימי נח שבאו מעצמן אל התיבה כן ח"נ יבאו מעצמן לע"ל אל הבהמ"ק וא"כ לפ"ז לא הוי קשה כלל לחוש לרביעה דהרי כמו בתיבה באו רק אלו שלא נעבדו בהם עבדה כן ה"נ לע"ל יבאו רק אלו שלא נעבדו בהם עבודה ואלו שלא נעבדו באו ואלו שנעבדו לא באו אך י"ל קושיות הש"ס דאם כפירושינו קשה הרי הוי גזל עכו"ם ואיך יקריבו אותם ובע"כ שיקחו מהם ואם הכוונה בדרך לקיחה ניחוש לרביעה ועל זה משני דכולם גרים גרורים הם וא"כ ניחא להו לקיים מצוה בממוניה ומותר להקריב בלי דעתן וממילא הכונה שיבאו מעצמן ויהי' מוכח שלא נרבעו וא"ש ודו"ק היטב:
ר"ל אמר מזמורא יתמא עיין בחבורי לתורה פ' ויקהל בשנת תרי"א מ"ש בזה בעזה"י:
לדף כה גמרא וידום השמש וכו' עיימ"ש בזה בעזה"י פ' שמינ' בחבורי לתורה שנת תרי"א ייע"ש מ"ש ביאור הש"ס בזה ייע"ש:
ותיפוק ליה משום שפיכת דמים עיין מ"ש בזה בעזה"י בחבורי לאה"ע מהדורא ז' ה' סוטה סי' קע"ח בחבורי סי' קי"ז ייע"ש בעזה"י: לדף ל"ב גמרא א"ל אביי הלכה מכלל דפליגי א"ל מה נ"מ לך א"ל אביי גמרא גמור זמורתא תהא קשה לי לפמ"ש התוס' דהני אמוראי לא ס"ל דבכל מקום ששנינו רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו וא"כ מה הקשה לו מה כ"מ לך הרי יש נ"מ טובא וע"פ דאמרינן בעלמא דראה רבי דבריו של פלוני ושנאה בלשון חכמים וכן אמרו להיפוך אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה א"כ מוכח דהלכה תליא אם שונה בלשון יחיד או בלשון רבים וא"כ י"ל זה הוי שאלת אביי דאם נימא דמה דאמר הלכה הוי מכלל דפליגי וממילא מוכח דבעלמא אין הלכה כרשב"ג במשנתינו או י"ל דלא פליגי רק מה דקאמר הלכה כרשב"ג היינו מכח דהוי ס"ד כיון דרבי שנאה בלשון יחיד לכך אין הלכה כן לכך קמ"ל הלכה וא"כ בעלמא אדרבא היכי דמפורש הפלוגתא ואין ראיה ממה דשנאה בלשון יחיד שפיר מודה ר' יוסף דהלכה כרשב"ג במשנתינו רק דכאן הוי ס"ד דגרע כיון דליכא פלוגתהא ושנאה בלשון יחיד הוי ס"ד דאין הלכה כן לכך הוצרך לומר הלכה כמותו ושפיר כ"מ לו וצ"ע בזה: לדף ל"ג גמרא בעי מניה ר"י נשיאה מר' אמי החזירן לכבשן אש ונתלבנו מהו וכו' עיין בחבורי ליו"ד ה' הכשר כלים סי' קכ"א ע"ש בזה בעזה"י (במהדורא וי"ו סי' ד"ג ייע"ש):
לדף ל"ד גמרא תרמיך שעתך באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכו' קשה לי לפ"ז למ"ל לעיל לתרץ דלכך אמר דרוב עגלים נשחטין לע"ז מכח דבלא"ה הוי מיעוטא דמיעוטא מכח שאר בהמות הו"ל לתרץ בעגלים עצמן הוי מיעוטא דמיעוטא דרוב נשחטין סתם ולא לע"ז והנשחטין הוי רובן בשחיטה עצמה ולא בגמר זביחה הוא עובדה הוא אומר וא"כ האומר בגמר זביחה הוי רק מיעוטא דמיעוטא ולכך מוכרח לומר דרוב הנשחטין הוי לע"ז וגם לפי האמת קשה נהי דרוב הנשחטין הוי לע"ז מ"מ הרי רוב שאר בהמות ורוב דאין אומרים בגמר זביחה הוא עובדה וא"כ הוי האומרים בגמר זביחה הוי רק מיעוטא דמיעוטא ודוחק לומר דרוב הנשחטין אומרים בגמר זביחה הוא עובדה דזה דוחק דהלשון לא משמע כן וצ"ע והנה בהיותי בסוגי' זו ראיתי דמזה יש להוכיח מה דפליגי האחרונים בחשב לע"ז אם בעינן דבור או די במחשבה ומכאן יהי' מוכח דדי במחשבה דאי בעינן דבור מה פריך הש"ס לרשב"ל למ"ל רוב אפילו מיעוט נמי דר"מ חייש למיעוטא ומתו פריך הרי י"ל דלא עדיף מיעוט לר"מ מרוב לרבנן וכמו דלרבנן לא אזלינן בחר רובא דתליא במעשה כן ה"נ מכ"ש לר"מ במיעוט דתליא במעשה לא חייש ר"מ וכיון דכאן החשש שיאמר דשוחט לע"ז והרי האמירה הוי במעשה וא"כ לא חייש ר"מ למיעוט דתליא במעשה אבל אם רוב נשחטין לע"ז נהי דהוי תליא במעשה מ"מ נהי דאין לו דין רוב עכ"פ הוי כמו מיעוט דלא תליא במעשה דרוב דתליא במעשה הוי כמו מיעוט דלא תליא במעשה ולכך חייש ר"מ לשטתו ומהו פריך בע"כ מוכח דלא בעינן בזה אמירה רק די במחשבה לכך לא תליא במעשה ודו"ק:
והנה רש"י הרגיש דלמ"ל לומר בגמר זביחה הוא עובדה הו"ל לתרץ בקיצור דבזביחה עצמה הוא עובדה ותירץ רש"י דרשב"ל ס"ל דאין לשחיטה אלא בסוף והנה עדיין לא הוכח בזה דסוף סוף אינו ענין לזה דכאן הוי די לומר באומר בזביחה הוא עובדה ובאיזה זביחה נאסר נדע כמו בעלמא אך נראה להוסיף על דבריו דהנה מ"ד דס"ל אין מחשבין מעבודה לעבודה הוא ומוכרח לומר דאין לשחיטה אלא בסוף דאלת"ה אי אפשר להיות נאסר כלל בזביחה דבשלמא בשאר עבודה דהכל נעשה ביחד דהרי כולם אם נתן במתנה אחת כיפר וכן הקטרה דהו' הכל ביחד לכך שייך ביה מחשבה אבל בשחיטה בשחיטה דאינו נעשה ביחד רק בשחיטת רוב ב' סימנין א"כ ממ"נ אם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף א"כ להיות נאסר אינו נאסר רק בכל השחיטה וע"מ במשהו אחרון אינו נאסר רק אם חישב מתחלה ועד סוף א"כ כמו דאין מחשבין מעבודה לעבודה כן אין מחשבין מתחלת השחיטה לסופה וממ"נ מתחלת השחיטה לסופה לא מהני המחשבה ובסוף השחיטה הרי במשהו האחרון אינו יכול לאסור דהוא עצמו אינו שחיטה ובע"כ דהוא יסבור אין לשחיטה אלא בסוף וא"כ במשהו האחרון די ונאסר כולו ברגע אחת ולכך במה דפריך ליה לשיטתו דס"ל אין מחשבין מעבודה לעבודה לא מצי לתרץ במחשב בשחיטה עצמה רק באומר בגמר זביחה הוא עובדה ואין לשחיטה אלא לבסוף וא"ש ודו"ק:
גמרא. המקדש בפרש שור הנסקל וכו' אף אנן כמי תנינא וכו' עיין מ"ש בזה בעזה"י בחבורי לאה"ע מהדורא זיין סי' קמ"ב ה' קדושין סי' כ"ח מ"ש בזה בעזה"י:
לדף ל"ח גמרא. אמר רב ברונא אמר רב נכרי שהצית אור וכו' עד מעשה שהי' בעכו"ם הוי עיין מ"ש בזה בעזה"י בחבורי ליו"ד מהדורא ויו הלכות תערובת סי' ק"י ייע"ש (בחבורי סי' ל"ג):
לדף מ' אעתיק כאן מ"ש להרב החריף מוה' עקיבא חיות מטולטשין ולהחריף מוה' צבי הירש הוריויין מפה"ק. והנה מכתבם קבלתי והנה מה שהקשה לידידי החריף מוה' צ"ה במה דאמרינן יבמות קי"ט אימור דאזלינן בתר רובא ברובא דאיתא קמן והקשה דהרי רש"י חולין דף י"א פירש דאחרי רבים להטות בין איתא קמן בין ליתא קמן הנה לא ידעתי מאי קא קשיא לי' ולמה לי' להביא ממרחק לחמו הרי בחולין גופא שם קאמר תחלה דילפינן דאזלינן בתר רובא מאחרי רבים להטות ופריך ה"מ היכי דאיתא קמן וכו' א"כ קאמר שם במקומו דמאחרי רבים להטות לא נשמע רק איתא קמן ובע"כ לל"ב דרש"י שם במסקנא ס"ל דזה מחולק הש"ס בהס"ד עם המסקנא דהס"ד הי' ס"ל דיש סברא לחלק בין איתא קמן בין ליתא קמן ולסוף מסיק דאין סברא לחלק בין איתא קמן בין ליתא קמן א"כ בהך סברא פליגו לפי האמת גופא רבנן ור"מ דרבנן ס"ל דאין סברא לחלק בין איתא קמן לליתא קמן ותרוייהו ילפינן מאחרי רבים להטות ולר"מ ס"ל כס"ד דחולין דיש חילוק בין איתא קמן לליתא קמן וכמו דלל"ק של רש"י למסקנא דהוי הלמ"מ בע"כ פליגו רבנן ס"ל הך הלכה ור"מ לא ס"ל הך הלכה וכמו כן לל"ב דרש"י פליגו בהך סברא אם יש חילוק בין איתא קמן ובין ליתא קמן או לא והדבר פשוט ומוכרח מיהו כד אתא לידן לא נוציאנו חלק בלי טעם ונימא טעם הדבר באיזה דבר פליגו דהנה התוס' הק' למה אזלינן בדיינים בתר רובא הרי הוי קבוע וכמע"מ ותירצו דהדבור הוי נייד והנה לפ"ז יהי' נחשב רק רובא דליתא קמן מכח ממ"נ אם אזלינן בתר הדיינים הרי הם קבועים וכמע"מ דמי ואם בתר הדבור הרי הדבור אינו לפנינו והוי רובא דליתא קמן אך באמת תירוצם אינו מוכרח דזה תליא בשני התירוצים של התוס' פ"ק דסנהדרין ובב"ק פרק המניח דבסנהדרין הקשו למה אזלינן בב"ד אחר הרוב הרי אין הולכין במא"ה ותרצו דברוב גמור מודה שמואל דהולכין בתר רובא ובפרק המניח תרצו תירץ אחר משום דהמיעוט דידהו חשוב כמאן דליתא ועיין בקונטריס הספיקות כלל וא"ו מ"ש בשם הג"פ ביאור הדבר וגם אני כתבתי בחידושי לסוגיא דניפול לפרש כוונתם ועכ"פ מבואר בדבריהם דמיעוט דיינים הוי כמאן דליתא וא"כ לפ"ז גם קושייתם מקבוע ליתא ויתיישב בזה דמה דקיי"ל דכל קבוע כמע"מ דמי היינו אם עכ"פ המיעוט הוא בעולם אז כיון דהוי גס קבוע הוי כמע"מ אבל היכי דהמיעוט כמאן דליתא הוי לא מהני קבוע וא"כ לפ"ז הב"ד בעצמן הוי רוב והוי רובא דאיתא קמן ולכך רבנן ומסקרא דחולין הוי ס"ל כתירץ התוס' בסנהדרין דמיעוט דיינים כמי הוי דאיתנייהו וממילא בע"כ מה דלא נחשב קבוע הוא משום דהדבור נייד לכן הוי כרובא דליתא קמן מכח ממ"נ וכן ילפינן מזה גם רובא דליתא קמן אבל ר"מ וס"ד דחולין ס"ל כהתירץ התוס' בהמניח דמיעוט דיינים הוי כמאן דליתא א"כ לא קשיא מקבוע ושוב הוי רובא דאיתא קמן לכן שפיר קאמר רובא דליתי' קמן מנ"ל ודו"ק הן אמת דתי' התוס' בהמניח תמי' מסוגיות הנ"ל דא"כ למ"ל לומר תינח רובא דאיתא קמן הו"ל למימר טפי דאפילו רובא דאיתא קמן מנ"ל ואחרי רבים להטות שאני דהמיעוט כמאן דליתא ואפי' מיעוט ליכא וצע"ג:
ובנדון מה שהעיר ידידי הרב החריף מוה' עקיבא על מ"ש התוס' יבמות דף זיין ע"ב דגם ר"מ דחייש למיעוטא מודה ברובא דאיתא קמן וכן כתבו ביבמות דף קי"ט ד"ה כגון והרב הנ"ל הקשה מע"ז דף ל"ד מגבינות בית אונייקא ומע"ז דף מ"ם דבכולהו שם חייש ר"מ למיעוטא והרי התם הוי רובא דאיתא קמן הנה תמה אני על הרב הנ"ל דדייק וגריס ולא ראה בתוס' יבמות במקומו דף קי"ט שכתבו שם ושמא לאו דוקא נקט ט' חניות וסנהדרין אלא כגון מיעוטא דפליגי בחולין ובע"ז דף מם הרי מפורש בתוס' במקומו דלענין זה גופא מה דנחשב רובא דאיתא קמן יש חילוק דלר"מ נחשב זה ליתא קמן ולרבנן נחשב זה איתא קמן וביאור הענין כך הוא והנה מה שהקשה הרב הנ"ל מגבינות בית אונייקא בזה אין התחלה לקושיא דבשלמא ברוב כשרים הדבר האיסור תלוי בגוף האנשים מה הם אם ראוים לבא בקהל או לא והרוב כשרים הם לפנינו אבל בגבינות בית אונייקא אין הדבר תלוי באנשים רק בעגלים הנשחטין אם נשחטו לע"ז או לא והעגלים אין לפנינו ותדע שהתוספות ביבמות דף קי"ט ציינו על ע"ז דף מ"ם והרי בדף ל"ד הוא קודם ובע"כ דהתם הוי רובא דליתא קמן ממש כיון דהעגלים אינ' לפנינו רק בדף מ"ם דהצלמים הם לפנינו לכן חשבוהו ברובא דאיתא קמן ומ"מ אין לו דמיון לרוב כשרים דהתם הכשרים ניכרין בפני עצמן והפסולים בפ"ע והוי כמו ט' חניות דהמיעוט ניכר בפ"ע והרוב בפ"ע גם פסולן והכשירן הוי מצד גופן בעצם ולכן אם ראינו הרוב לפנינו הוי רובא דאיתא קמן דהרי אנו רואים כשרים ובשר כשר לפנינו אבל היכא דהמיעוט והרוב מעורבים ואין ניכרים בפ"ע או דפסול והכשר אינו תלוי בגופן ממש רק מצד ד"א בחוץ בזה י"ל דהוי כרובא דליתא קמן ואין לו דמיון לב"ד וחניות מטעם הנ"ל וראיה לדברינו עוד ותמיה שלא הרגיש בזה רו"מ בתוס' גופא דף ס"ד שהביא הסוגיא דב"ב דף צ"ד והרי שם נמי במקום שקנה הזרע פשתן כיון דהוי רובא לזריעה אם כן במקום הזה הוי רובא דאיתא קמן ולמה חשבוהו התוספות לרובא דליתא קמן ואין לומר כיון דמוכח שם דרובא לזריעה היינו דאחד קונה הרבה לזריעה א"כ המקח אינו לפנינו והוי ליתא קמן אכתי תקשה מאי פריך שס הש"ס מני תנאי אי ר' יוסי ואמרו לו תרוייהו בתר רובא אזלי ומאי פריך הרי רבנן ס"ל דאזלינן בתר רוב הקונים והרי רוב הקונים ודאי הם לפנינו וא"כ נימא דהני תנאי בהא פליגו דר' יוסי ס"ל דרובא דליתא קמן נמי מהני בממון כמו באיסור וא"כ שוים הם רוב זה או רוב אנשים ולכן ס"ל דרוב זה אלים יותר דיותר נמסר לזריעה מלרפואה ורבנן ס"ל דלא מהני בממון רובא דליתא קמן רק באיתא קמן ולכן רוב הקונים עדיפא דזה הוי איתא קמן ואידך ליתא קמן והיינו תנאי ובע"כ דרוב הקונים נמי נחשב ליתי' קמן ולמה אינו דומה לרוב כשרים ובע"כ הטעם כמ"ש כיון דזה אינו תלוי בגוף האנשים רק מבחוץ מה הם קונים לכן לא מהני מה דהם לפנינו ונחשב ליתא קמן וא"כ ה"נ בצלמים הרי הצלמים כמו שהם לפנינו אין איסור בזה יותר מבזה רק דהחשש דאלו נעבדין ואלו אינן נעבדים וא"כ אין פסולן והכשירן תלוי בגופן וכיון דאינו מפאת עצמן רק מדבר הנמשך מבחוץ נחשב ליתי' קמן ועכ"פ אינו דומה לרוב כשרים או לט' חניות ולכך כתבו ביבמות דבזה פליגו ר"מ ורבנן אם נחשב איתא קמן ודו"ק היטב ועוד הי' מקום לחלק בין אם אנו דנין על אותה שעה שאירע כן מה דינו ובין אם התקנה עולמות דברוב כשרים אין אנו דנין רק על אותה שאירע כן מה דינו ובאותו שעה נחשב רוב דאיתא קמן דהרי הכשרים לפנינו אבל בגבינות בית אונקייא או בכלל הצלמים דהוי הדין ותקנה על עולמית מה יהי' דינו והזמן שיהי' אח"כ נחשב כרובא דליתא קמן דהרי הזמן שיבא אינו כעת לפנינו רק דילך בתר רוב דמן הסתם יהי' כן תמיד זה הוי רובא דליתא קמן וגם זה נכון והראשון עיקר לפע"ד ואין פנאי להאריך כי לא עיינתי בזה רק כמו רגע: והנה. נשמט מלעיל שאין ליישב קושייתי מה שהקשיתי מנ"ל דאזלינן בתר רובא מאחרי רבים כיון דהמיעוט הוי כמאן דליתא הנה אין ליישב דנהי דלדידן הוי כמאן דליתא היינו מכח דאזלינן בתר רובא א"כ חייבין המיעוט להסכים להרוב ולכך מחויבין לבטל דעתם אבל אם לא הוי אזלינן בתר רובא אז לא הי' חייבין המיעוט להסכים להרוב ואז הוי כמאן דאיתא אך זה אינו דסוף סוף קשה מנ"ל לדידן דאזלינן בתר רובא הרי י"ל התם אם נלך בתר רובא יהי' המיעוט כמאן דאיתא לכך לא אזלינן בתר רובא אבל בב"ד אם נלך בתר רובא יהי' המיעוט כמאן דליתא לכך אזלינן בתר רובא ולכך בכל דוכתא דאף אם כלך בתר רובא מ"מ יחשב המיעוט כמאן דאיתא לכך לא אזלינן בתר רובא אבל בסנהדרין אם אזלינן בתר רובא יהי' המיעוט כמאן דליתי' לכך אזלינן בתר רובא וצ"ע ובעיקר קושיות התוס' למה בב"ד אזלינן בתר רובא והרי אין הולכין במא"ה נראה דבר נכון בעזה"י דהנה זה דומה למה דקיי"ל בפ"ז דכתובות דרישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ופירשו המפ' דהיינו דחזקה דבת או ברי דידה לא מהני לאבי' כן ה"נ בשלמא בפלוגתא דרב ושמואל או במחלוקת הפוסקים יכול לומר המוכר אני מן המיעוט שמוכרין לשחיטה וכן אני סובר כפוסקים המזכין וא"כ הוי המיעוט וחזקת ממון בחד מקום לכך יכול המיעוט לסייע לחזקת ממון אבל בב"ד נהי דהמיעוט מזכין אין המיעוט שלהם יכול לסייע לחזקת ממון של אחר והמוחזק א"י לומר שהוא מן המיעוט דהרי הוא אינו דיין וא"כ גבי ב"ד ליכא להו חזקת ממון ואזלינן בתר רובא והוי כאלו פסקו כולם לחייבו ושוב א"י לסרב על פסק הב"ד וז"ב ונכון לפע"ד ודו"ק: והנה נשמט מלעיל שרוב נשים מתעברות ויולדת חשוב לי' הש"ס רובא דליתא קמן אף דהנשים לפנינו הנה מלבד שלדברינו א"ש כיון דאין הדבר נמשך מעצמן רק מביאת הזכר נהי דלא חשוב תלוי במעשה עכ"פ אין הרוב בגופן ממש והוי רק כמו רוב דצלמים רק גם בלא זה א"ש דהרי המשנה מיירי על אשה שהלכה למד"ה ואנו דנין אם שם נתעברה והרי רוב נשים דשם ליתי' קמן ולכך ודאי הוי רובא דליתי' קמן ודו"ק:
לדף לר' מ' גמרא כשם שאין מוכרין לעכו"ם כך אין מוכרין ללסטים ישראל עיין בתשובתי למדינת פרייסין קנה מקומה ביו"ד סי' קפ"א (בחבורי ליו"ד מהדורא זיין) סי' רס"ז מ"ש בזה בסוגיא זו בעזה"י. לדף ל"ח רש"י ד"ה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא עיימ"ש ליישב דברי רש"י דלא סתרי דבריו למ"ש במשנה בתשובה שלי לק"ק כ"ש קנה מקומה ביו"ד סי' קי"ג ה' בשולי נכרים (בחבורי סי' שין מהדורא זיין) בביאור הסוגיא דכאן בעזה"י:
לד' טו גמרא. והו"ל מחמר אחר בהמתו עיין בהר"ן בזה מ"ש דלכך לא אמר משום שביתת בהמתו מכח דהנכרי הוי לוקח ולא שואל ומה דסתרי דבריו להירושלמי שהביא הרמב"ן בסוגיא זו גם דבריו סתרי למ"ש הוא עצמו בנדרים דף ל"א דהוי שואל וכן דברי הרא"ש בב"ב דף פ"ח כתב דהוי לוקח ובנדרים הנ"ל כתב דהוי שואל עיין בתשובתי לק"ק באטשאן קנה מקומה ה' ר"ה סי' תר"ג דרך אגב מה שישבתי שם על נכון בעזה"י (והוא בחבורי לא"ח הנרשם מאה ועשרה בדף פ"א ייע"ש):
לדף כ"ט תוספות ד"ה יין מנ"ל אעתיק כאן מ"ש להרב מוה' יעקב אביגדור אב"ד דק"ק פידקאמין וכעת דר פה הנה מה שהעיר על דברי התוס' במס' ע"ז דף כ"ט ע"ב ד"ה יין מנ"ל שכתבו בסוף דבריהם דמניסוך ילפינן לזריקה המשתברת כגון שובר מקל לפני' ותמה רו"מ דהרי בדף כ"א מבואר דשובר מקל לפני' הוי מטעם כעין זביחה וכו' והנה לכאורה יפה העיר אך באמת כוונת התוס' נכון דהרי קשה על הש"ס גופו בדף נ"א דמנ"ל דכל דהוי בעין זביחה אסורה כל דהוי זריקה המשתברת דלמא דוקא זביחה ולא ד"א ובפרט דהרי הש"ס בדף נ"א מסיק שם דר"י וחכמים שניהם ס"ל דדוקא כעין פנים בעינן ולא כעין זביחה ובע"כ רב פליג עליהם וס"ל דגם כעין זביחה אסור ומנ"ל כן אך הכוונה כך דזה כלל גדול בי"ג מדות דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד עם עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא וכן ה"נ הנה חזינן דהתוס' להס"ד הוי ס"ל דניסוך בכלל זביחה רק דאח"כ חדשו דהוי ב' ענינים והכוונה כך דאם לא הי' התורה כתבה ניסוך הוי נמי ידעינן דהוא אסור דהוי כעין פנים ולמה כתבה התורה יין נסיכם ובע"כ דבא ללמד דאינו אסור יין מכח בעין פנים רק מכח דהוי כעין זריקה המשתברת וממילא נדע דכל זריקה המשתברת אסור דאם לגופי' לא הוי צריך למכתב הרי הוי כעין פכים ובע"כ דבא לגלות דהם ב' ענינים ואינה אסורה מטעם כעין פנים רק מכח כעין זריקה המשתברת וממנו נלמוד לכל דבר וזה יהי' כוונת הש"ס דאזיל אליבא דרב דס"ל דכל כעין זריקה המשתברת אסור ולכך שאל יין מנ"ל אם מכח דהוי בכלל זביחה א"כ מנ"ל לזריקה המשתברת דג"כ אסור לכך אמר דילפינן מהיקש דהוקשו זה לזה ולמ"ל ההיקש כלל בע"כ דאתי ללמוד לכל זריקה המשתברת וזה נכון בעזה"י בכוונתם. ומה שהעיר על דברי התוס' בדף ל"ט ד"ה התם ידוע ממשן וכו' ולמאי דפרישית לעיל דלא אסר ר"מ קנקנים ניחא וכו' ותמה דלתירץ קמא נמי צריך לומר כן דהרי לא נאסר רק מכח היין הנפלט וכו' ורצה רו"מ להגיה בתוס' והאריך קצת ובאמת אין כאן התחלת קושיא דהרי כיוצא בזה מצינו ביו"ד ה' תערובת דדעת קצת דגם גוף החרס נעשה נבלה והנה אף להחולקים שם כאן ס"ל להתוס' כך בתירץ קמא דר"מ אוסר גוף הקנקנים בהנאה והטעם כיון דמובלע בו איסור הנאה שיכול לבא לידי בעין ליין הנפלט לתוך של ישראל לכך כיון דיש בו איסור הנאה ויכול לבא לידי בעין אסרו גם גוף הקנקנים בהכאה ונעשו איסור הנאה בדבר הנבלע בהם משא"כ בכבשין כיון דאי אפשר לבא לידי בעין ואין ידוע ממשן לכך מותרין ואח"כ כתבו דלמה דפרישית דר"מ מתיר הקנקנים גופייהו א"ש בפשיטות וזה פשוט בכוונתם ובהערה ג' שלו לא עיינתי כי הקיפוני מכתבים אחרים נחוצים רק לקיים דברינו אשר הבטחתי לו השבתי לו על ב' הערות שלו בעזה"י נשלם חלק ראשון בעזר אני ראשון אני אחרון: עבודת עבודה על עבודה זרה דברי חן
דברי חן מהמו"ל:
דברי חן מהרב וכו' מוה' חיים נתן דעמביצער ני' מקראקא יע"א: אלה דברי ידידי הרב המאה"ג החריף ומפורסים מוה' חיים נתן דעמביצער נ"י רב"ד דק"ק קראקא ויען כי הרב הזה הוא היה המתחיל להתעסק בהדפסת ספרי ועשה כמה השתדלות ע"כ בדין הוא שיטול שכרו להביא דבר זה בשם אומרו ועל הטוב יזכר שמו:
נסתפקתי באם אכל כזית מצה ומרור וכן ופסח וקדשים ושאר אכילות מצוה ולאחר שבא המאכל לתוך גרונו ועוד לא ירד לסוך מעיו הקיאו אם יצא י"ח אם לא מי נימא דסגי בזה כמו גבי איסור דקיי"ל כר' יוחנן בחולין סוף פג"ה דמחייב בחזר והקיאו וכן סובר כמי דמצטרפין גם מה שבין החניכים לכזית שבלע משום דאזלינן עיקר בתר הנאת גרונו ופליג שם על ריש לקיש. דס"ל דאכילה במעיו בעינן וזהו לאו דוקא באיסור גיד ואבר מן החי רק בכל איסורין שבתור' כן הוא כמ"ש המהרש"א ובעל תורת חיים שם בשמעתין וכ"פ הרמב"ם פי"ד מה' מאכלות אסורות ה"ג דבכל האיסורין מצטרפין מה שבין החניכים ומה שבלע ואפילו אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל אותו ח"ז עצמו שהקיאו חייב מפני שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האיסור עכ"ד רבינו וא"כ כי היכי דגבי איסור דרחמנא אמר לא תאכל אמרינן דכוונת התורה עיקר על הנאת גרונו ובזה לבד מקרי אכילה וחייב ה"ה נמי במצוה דרחמנא אמר תאכל ג"כ הכוונה עיקר על הכאת הגרון ומקרי אכילה ויצא או דלמא דגבי מצוה גם ר' יוחנן מודה לר"ש בן לקישו דבעינן דוקא אכילה במעיו דאז הוא דמקרי אכילה אבל הנאת גרונו לא סגי בזה ושוב שנית יש להסתפק דאפילו אם תמצא לומר דסגי גם במצוה הנאת גרונו בלבד הינו דוקא באכל כזית שוב והקיאו או באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל ח"ז אחר אבל באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל אותו ח"ז עצמו שהקיאו בזה יש לומר עדיין דלא יצא דאע"ג דגבי איסור מחייב ר' יוחנן אף בכה"ג התם ה"ט מכח סברת אחשבה דס"ל לר"י דאוכל שהקיאו נהי דלא הוי עיכול כדפשיט לי' בש"ס שם בסוף הסוגיא מ"מ אוכל חשיב נמי לא הוי שכבר נמאס בלעיסה אלא כיון שהוא בעצמו חוזר ואוכלו אמרינן דאחשבי' באכילתו וחייב עליו וזה שייך רק לענין איסור אבל לענין מצות לא מהני סברת אחשבי' לפטור מחיובו ויבואר לפנינו אי"ה:
א:
והנה בהשקפה הראשונה הי' כראה לכאורה דיצא בזה י"ח שהרי בכל מקום מדמינן כל אכילות שבתורה זו לזו ממצוה לאיסור ומאיסור למצוה בין לחיוב בין לפטור ולפי שיש לי בזה אריכות דברים אמרתי להציע בתחלה לעיני הקורא כל עניני אכילות השונות מאשר העירו עליהם המחברים ובראשם הרב בעל משנה למלך ברוב המקומות ולא נעזוב את הדברים מבלי טבלי חידוש מאשר ישים ה' בקי ותם נדון גם לנידון דידן:
א' אכילה שלא כדרך הנאתן דקיי"ל כר' יוחנן בפסחים פרק כל שעה דבכל איסורין שבתורה חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן משום דכתיב בהו אכילה ושלכדה"נ לאו שמי' אכילה עיי"ש וברמב"ם פי"ד מה' מ"א ובפ"ה מה' יסודי התורה ונסתפק שם המשנה למלך בהלכה ח' שם אם גם במצוה הדין כן ובאם אכל מצה וקרבן פסח שלכדה"נ אם יצא י"ח או לא ופשיט לי' מסברא דלא יצא דכמו דלא מקרי אכילה לענין איסור הה"ד דלא מקרי אכילה ג"כ לענין מצוה והאריכו בפרט זה גדולי האחרוני' בספרתם להביא ראיות חבילות לזה מבבלי וירושלמי דלא מקרי אכילה גם לענין מצוה עיין בשעה"מ שם בה' יסודי התורה ובאור חדש על התורה ובחידושיו לפסחים דף צ"ה ע"א שהביאו ראי' לזה מן הירושלמי שהביאו התוספות בקדושין ל"ח ע"א בד"ה דאקריב עומר שהקשה דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דלפני הדבור דוחה ל"ת דלאחר הדבור ואם נימא דבמצוה יוצאין אף שלכדה"נ אכתי קשה והא אפשר לקיים שניהם ע"י אכילה שלא כדה"נ דקיום עשה דמצה איכא ולאו דחדש ליכא אלא ע"כ דלא יצא בכה"ג:
ועוד ראי' מן הירושלמי פ"ג דשבועות בנשבע שלא יאכל מצה ופסקו הרמב"ם פ"ה מה' שבועות וכן מהא דפריך בבבלי זבחים דף צ"ז ע"ב דליתי עשה דאכילת קדשים ולדחי ל"ה דפסולה וכן מהא דפריך בפ"ק דחולין די"א ע"ב לר"מ דחייש למיעוטא פסח וקדשים מאי איכא למימר והמחברים הביאו עוד ראי' לזה משמי' דהרב מחנה לוי מהא דפריך בפ"ק דנזיר דף ד' ע"ב דלר"ש דבעי קרא יין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות והיינו קדושא ואבדלתא ואמאי והא מושבע ועומד עליו יעו"ש ומאי קושיא דלמא מיירי בשותה שלכדה"נ דעשה דקידוש על היין איכא ואיסורא דנזיר ליכא ומכל זה מוכח דגם במצוה לא יצא כה"ג ויבואר לקמן וכל הני רבוותא לא שמיע להו כלומר לא סבירא להו דברי הרב בעל תורת חיים שהחליט בחדושיו לחולין דף ק"כ ע"א שיש הפרש והבדל בזה בין איסור למצוה וכ' דדוקא באיסור הוא דאינו חייב עליו עד שיאכל אותו כדרך הנאתו משום דכתיב בי' אכילה ואמרינן דלא מחייב רחמנא אלא כשאכלו דהוי דרך הנאתו אבל גבי מצה דלאו בהנאה תליא מלתא דמצות לאו ליהנות נתנו דאפילו בלע מצה יצא אע"ג דלא נהנה ממנו עכת"ד בעל תורת חיים ובמחכ"ת לא מפיו אנו חיים דמה מצות לאו ליהנות ניתנו שייך בזה והרי כיון דכתיב בי' אכילה א"כ בע"כ גלי לן קרא דבעינן דוקא דרך הנאה דבלא"ה לאו שמה אכילה ושוב מצאתי שכבר קרא עליו ערעור הגאון בעל נו"ב בתשובה מהדורא קמא חי"ד סימן ל"ה ויעו"ש ונדבר מזה להלן ב' אכילה גסה דקיי"ל ביומא פ' ע"ב דהאוכל אכילה גסה ביוה"כ דפטור וכן האוכל אכילה גסה מתרומה משלם את הקרן ואינו ונשלם את החומש וילפי להו מקראי יעו"ש וברמב"ם פ"י מה' תרומה ה"ח ופ"ב מה' שביתת עשור ה"ז ובטור וש"ע או"ח סימן תרי"ב סעיף וי"ו ומנייהו גמרינן ג"כ לכל איסורין שבתורה דיו"כ ותרומה לא חשיבי בזה ב' כתובים הבאין כאחד דתרווייהו מצרך צריכי וכמ"ש בנו"ב תניינא בהשמטות לאו"ח סימן קט"ו בתשובת מהר"ש לנדא שם ועיין בגוף התשובה שם שהאריך להוכיח דאכילה גסה ושלכדה"נ ב' ענינים הם דאכילה שלכדה"נ הוא מצד המאכל שאינו ראוי לאכילה לשום אדם אבל אכילה גסה החסרון הוא מצד אדם זה שאכלו והוא כבר שבע יותר מדאי עד שקץ במזונו ועפ"ז השיג שה על השאגת ארי' בתשובה סימן ע"ו שהעלה דביו"הכ חייב אף בשלא כדרך אכילה ועפ"י האמור אין ראי' לדין זה ויש לי בזה אריכות דברים ויבואר קצת בהג"ה ועיין מזה בתוס' מעילה י"ט ע"א ד"ה אקשי' רחמנא לתרומה ואכ"מ:
והנה בזה מבואר בש"ס להדיא שגם במצוה הדין כן שהרי אמרו ביבמות מ' ע"א גבי אכילת כהנים בשיורי מנחה ואכילה גסה מי שמה אכילה ומייתי מהא דריש לקיש דהאוכל אכילה גסה ביוה"כ דפטור ועיין עוד בב"ק ק"י ע"א גבי קרבן דאם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה וקאמר ג"כ התם אכילה דכי אכיל ע"י הדחק אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום הוא וכ"פ הרמב"ם פ"י מה' מעה"ק הי"א לענין אכילת קרשים ושיורי מנחה ויעו"ש בלח"מ (ועיין בתוספות יבמות וב"ק שם שכתבו בשם ר"ת לחלק דתרי גווני אכילה גסה יש וכ"כ עוד התוס' פסחים ק"ז ע"ב ונזיר ך"ג ע"א ובתוס' ישנים יומא פ' ע"ב: ועיין מה שהעיר ע"ז הפר"ח באו"ח סימן תרי"ב סעיף וי"ו וכמדומה דאשתמיט מניה פי שעה דברי הר"ן בפסחים ק"ז ע"ב גבי דלמא אתי למיכל מצה אכילה גסה ויעו"ש ועיין ג"כ בשלטי גבורים ברכות פ' שלשה שאכלו מה שמחלק נמי באכילה גסה לענין ברכת המזון. בין היכי דמתהני מניה או לא יעו"ש) וכ"ה גם דעת המשנה למלך פ"ה מה' יסודי התורה שנסתפק בזה בתחלה. ולבסוף מייתי ראיה ממצוה על איסור דכי היכי דגבי מצוה דרחמנא אמר תאכל אמרינן אכילה גסה לאו שמה אכילה הה"ר באיסור דרחמנא אמר לא תאכל ג"כ אם אכלו אכילה גסה פטור חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב דלא כתיב בהי אכילה ולוקין בהו אף שלכדה"נ והה"ד באכילה נסה ויעו"ש ועיין מזה ג"כ בתוס' ב"מ דף פ"ז ע"ב דיה שבעך דמפשט פשיטא להי ג"כ דבכל מקים דכתיב אכילה ממעטינן אבילה גסה דאכילה גסה לאו שווה אכילה וחידוש על המשנה למלך והנו"ב תניינא שלא התעוררו מדבריהם ושוב מצאתי שעיקר הדבר מפורש ג"כ בהר"ן פ' ערבי פסחים דף ק"ז ע"ב גבי דלמא אתי למיכל אכילה גסה מצה וע"ז כתב הר"ן וז"ל ואכילה גסה לאו שמה אכילה בין לענין מצות בין לענין איסורין דהא אמרינן בי מא דהאוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור וביבמות כמי אמרינן דהאוכל תרומת אכילה נסה אינו חייב משום אוכל אלא משום מזיק עכ"ל הר"ן:
ונוראות נפלאתי על המשלמ"ל ועל הנו"ב תניינא שנסתפקו בזה ופלפלו הרבה בדבר ולא זכרו מאומה מדברי הר"ן הללו שמפורש להדיא דל"ש באיסור ול"ש במצוה אכילה נסה לאו שמה אכילה:
ב:
אכילה ע"י הדחק והיינו שהמאכל עצמו אינו ראוי לאכילה כי אם ע"י הדחק כגון שנפגם ונפסד מרוב יושנו ופג טעמו ממנו או דמעיקרא לא חזי כ"כ לאכילה ומ"מ בדוחק יכול לאכלו וזה לא דמי לאכילה גסה דקאמר עלה בש"ס ב"ק ק"י ע"א אכילה דכי אכיל ע"י הדחק אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום הוא דהתם מיירי שהמאכל עצמו ראוי לאכילה אלא שהדחק הוא מן האדם האוכלו שהוא זקן או חולה שנפשו קצה באכילה ועש"ה קרי ליה אכילה גסה שהוא כמו בשבע יותר מדי אבל כאן מיירי שהדחק הוא מן המאכל שאינו ראוי לאכילה רק ע"י הדחק:
והנה לענין שבת יש בזה מחלוקת אמוראים בפ' כלל גדול דף ע"ו ע"א גבי המוציא עצה כמלא פי פרה לפרה (ופירש"י עצה לא חזיא לפרה אלא ע"י הדחק) ר' יוחנן אמר פטור אכילה על ידי הדחק לאו שמה אכילה וריש לקיש אמר חייב אכילה ע"י הדחק שמת אכילה ופסק הלכה תליא בגרסת הש"ס שם דאם גרסינן דריש לקיש פליג עם ר' יוחנן כמו שהוא לפנינו שם וודאי נקטינן כר' יוחנן דהלכה כמותו לגבי ריש לקיש בר מתלת. ומ"מ מסיק רב פפא בב"ק דף י"ט ע"א השתא דאמרת דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה האי שונרא דאכל תמרי משלם נזק שלם וצריך לומר שיש חילוק בזה בין נזקין לשבת. כמ"ש התוספות בשבת שם ובחדושי הרשב"א והרא"ש מובא באס"ז בב"ק שם דלענין נזקין גם ר' יוחנן מודה דשמה אכילה ולא חשיב. משונה אבל לענין שבת לא חשיבה אכילה וביאר הרשב"א שם הטעם דכל דלא אכלי ליה רק ע"י הדחק לא מצנעי ליה יעו"ש ואולם הרמב"ם פסק בין לענין שבת בין לענין נזקין אכילה ע"י הדחק שמה אכילה עיין פ"ג מה' נזקי ממון ופי"ח מה' שבת וטעמא דמלתא מפני שהיה לפניו הגרסא שם בשבת ר' אושעיא במקום ריש לקים דהוא דפליג בזה עם ר' יוחנן וכמו שהעתיק הכ"מ שם והביאו מהרי"ב בהגהתו בגליון הש"ס שם ומש"ה פסק כר' אושעיא שהלכה כמותו נגד ר' יוחנן ולפ"ז שוב אין מהצורך עוד לחלק בין שבת לנזקין דבתרווייהו נקטינן אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ורב פפא אליבא דהלכתא קאמר למלתי' דהא קיי"ל כר' אושיעא בזה אך כל זה לענין שבת וניזוקין אבל לענין מ"א הא ודאי כל שהמאכל נפסד ונתקלקל הרבה עד שקשה על האדם לאכלו כ"א ע"י הדחק אליבא דכ"ע לאו שמה אכילה ואין כאן איסור תורה כלל וכר' שמעון בע"ז ס"ח ע"א ועיין ש"ס בכורות ד"ג ע"א גבי אכילה נבלה בטלה בשחוטה וברמב"ם פ"א מה' אבות הטומאה הי"ז ובפי"ב מה' טומאת אוכלין הי"ד ובצל"ח פסחים ט"ו ע"ב בד"ה הפת שעיפשה והרמב"ם פי"ד מה' מ"א הי"א חשוב לי' בהדי אכילה שלכדה"נ ועיין מזה בנו"ב קמא חי"ד סימן ד"ו ויש להעיר בדבריו טובא אמנם במה שנוגע לענינינו כבר האריך למדי הרב מנחת כהן בספר התערובת ח"א פ"ט ושם מבואר שיש חילוק בין נפגם קצת לנפגם הרבה דאם נפגם קצת ועדיין ראוי למאכל אדם עדיין אסור מה"ת אבל בשנפגם כ"כ עד שאינו ראוי למאכל אדם פקע איסור תורה מני' וזה נלמד מנבלה אך מדרבנן מיהא אסור עכת"ד הרמ"ך והכוונה דאם נפגם הרבה עד שאי אפשר לאכלו רק ע"י הדחק אז אינו אסור מה"ת רק מדרבנן ועיין פרמ"ג ביו"ד סימן ק"ג בשפתי דעת סק"ד שרימז ג"כ על דברי הרמ"ך הללו וכתב וז"ל אם ראוי ע"י הדחק למאכל אדם אסור מה"ת כמו שביאר זה הרב מנחת כהן שם אלא שיש לי לדון ולספק אם לוקה כל שקצת ראוי וכו' וצ"ע עכ"ל ולפענ"ד ברור דאין כוונת הרמ"ך כמ"ש הוא ז"ל רק כמ"ש לעיל ושוב אין מקום לספקו כלל דבירור הדבר כך הוא דאם המאכל נפגם רק קצת עדיין ראוי הוא לאכול אף שלא ע"י הדחק ובזה פשיטא דאסור מה"ת ולקי ג"כ עליו והא שלא זכר הרמ"ך ממלקות פשוט הוא מפני שאינו נוהג בזה"ז ובנפגם הרבה ואינו ראוי רק קצת ואז אינו נאכל רק ע"י הדחק ובזה פשיטא דליכא איסור תורה כלל דלא מקרי בזה אכילה ורק מדרבנן מיהא אסור וז"ב ואין להאריך: