עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף לז.
גמ' ותבעי לך אמתניתין דתנן ה"ז גיטך מעכשיו וכו' קשה לי מהו פריך לפמ"ש הב"ש באה"ע סי' קמ"ד סעיף ב' דאף דלר' יוסי לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו רק בלאחר מיתה אבל באחר יב"ח כיון דצריך להזמן לידע אימתי כלין יב"ח לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו מ"מ רבותינו ס"ל כר' יוסי ויותר מר' יוסי דאפילו בלאחר יב"ח אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ייע"ש ולפ"ז הרי הר"ן כתב ליישב קושיות התוס' בסוגיין ובגיטן דמה"ת תהי' אסורה להנשא כשמת הרי בודאי לא יבא ותירץ דיכול להיות דלא אסיק אדעתי' בשעת התנאי שימות והוי דעתו שלא יחול הגט רק אחר יב"ח ייע"ש והובא בפ"י גיטן וגם לפי טעם הרמב"ם שכתב הה"מ בזה דבעינן שיעבור על תנאי בקום ועשה ייע"ש הנה לדברי שניהם בדעתו תליא מלתא דודאי אם הוי ידעינן דעתו הוי שאם ימות יחול הגט בתוך יב"ח ואסיק אדעתי' מיתתו ודאי היתה מותרת רק דחיישינן לשמא לא אסיק אדעתי' מיתתו ולא גמר לגרש רק אחר יב"ח להר"ן או אף שאסיק אדעתי' מיתתו אולי לא גמר לגרש רק כשיהי' עובר התנאי בקום ועשה ולפ"ז כיון דאנן מספקינן בדעתו האיך הוא ולכך הוי ראוי לחוש לחומרא א"כ י"ל דודאי לרבנן דס"ל דבעינן שיאמר בפירוש מעכשיו וכן לר' יוסי דס"ל דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו רק בלאחר מיתה דהוי הזמן למותר ובע"כ שכיון רק לחול מעכשיו וא"כ לתרוייהו ס"ל דבעינין הוכחה בפירוש שכוונתו הוי מעכשיו הא כל שלא ידענו שכיון לכך לא תלינן שהי' כוונתו מעכשיו וחיישינן לחומרא ומכח דבחזקת איסור קיימא ממילא כמי בזה ליכא למבעיא דודאי אסורה עד סוף יב"ח כיון דלא ידעינן כוונתו היכי הוי ואפשר לומר דכוונתו שלא יחול עד יב"ח לכך מוקמינן לה בחזקת איסור כיון דליכא הוכחה לנו שכוונתו שיחול אחר מיתה מיד אבל לרבותינו דס"ל בלאחר יב"ח נמי זמנו של שטר מוכיח עליו אף שבזה ליכא לנו הוכחה שכיון מעכשיו דמהזמן אין ראי' דהרי י"ל דהוצרך שנדע אימתי כלין יב"ח אעפ"כ ס"ל דתלינן שהוי כוונתו מהיום בע"כ הם ס"ל דאם הוי ספק בדבר על כוונתו על חלות הגט אמרינן מסתמא שכוונתו הוי לחול מיד וס"ל דתלינן בזה לקולא מספק ומוקמינן לה בחזקת היתר ומגורשת רק היכי דליכא זמן כלל ואמר אם מתי או אם לא באתי דבזה איכא הוכחה שכיון לשלא יחול מעכשיו הו"ל לפרש הזמן שנדע אימתי ניתן הגט ומאימתי חל אז כיון דאיכא הוכחה דלא כיון מעכשיו אז לא הוי גט אבל כל דליכא הוכחה על כוונתו אמרינן מספקא דכוונתו הוי לחול מיד במה דאפשר א"כ לדידי' שפיר איכא למבעיא דה"ה בזה נמי אם מת תוך יב"ח י"ל כוונתו הוי שיחול מיד אחר מיתה ונהי דאפשר לומר דכוונתו הוי להיפוך מ"מ כיון דספק הוא וליכא הוכחה שכיון דוקא אחר יב"ח שפיר תלינן דמסתמא הוי כוונתו שיחול מיד אחר מיתה וסוף דינא כתחלת דינא והוי ממש כמו בהתחלה בשעת גירושין דאמרינן דכוונתו הוי שיחול מיד אף דמהזמן אין ראי' כיון דהוי צריך שנדע אימתי כלין יב"ח מ"מ כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ס"ל דתלינן שכוונתו הוי לחול מיד א"כ ה"נ בסוף דינא אם הוי ספק שיוגמר מיד אחר מיתה הוי בדעתו או אחר יב"ח תלינן שכוונתו הוי להיות נגמר מיד כיון דליכא הוכחה להיפוך ולכך מבעיא דוקא לרבותינו אבל לרבנן ור' יוסי דס"ל דבעינן הוכחה על כוונתו וכל דליכא הוכחה על כוונתו חיישינן לחומרא לכך לדידהו פשיטא דגם לגמר הגט חיישינן מספקא לחומרא כיון דליכא הוכחה על כוונתו שהוי לגמור מיד ומהו פריך וצע"ג בזה והוא קושיא נפלאה למבין בה וראי' ברורה מזה לדעת התוס' דאין הדבר תלוי בדעת כלל רק מכח גזרה דמת אטו לא מת מבעי' לי' ובהך גזרה אין סברא לחלק בין נדון רבותינו ובין דין המשנה ולכך פריך שפיר ותבעי לי' אמתניתין וזה הכריח להתוס' שיטתם כנ"לפע דעתי נכון בזה ועיין בב"ח ח"מ סי' רנ"ח מוכח נמי דבכה"ג היכי דאמר לאחר יב"ח ליכא הוכחה שכיון מעכשיו ואעפ"כ מהני לרבותינו דשרו משחא ייע"ש והנה בעיקר קושיות הב"ש בזה על הרמ"ה כבר קדמו הב"ח והש"ך בחו"מ סי' רנ"ח וליישב דבריו הי' כראה כיון דעיקר טעמו דהרמ"ה הוי שי"ל לכך כתב הזמן שנדע מתי כלין הלמד יום ולפ"ז אם הי' כתבו לו בשטר נאמנות שיהי' נאמן אימתי כלין הלמד יום א"כ כיון דיש לו נאמנות על הזמן שוב למ"ל הזמן בשטר שוב ודאי דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו דהוי דעתו מעכשיו ולפ"ז הנה בפרק מי שאחזו דף ע"ז פריך שם הש"ס על הך מתניתין דאם לא באתי עד יב"ח דליחוש שמא פייס ומשני באומר נאמנת עלי שלא פייסתי' והנה בפ"ג דב"מ פריך שם במה דמשני תהא במאמינו ופריך שם ולהמני' לוה למלוה נמי בהא ומשני לא קים לי' בגוי' א"כ משמע להדיא דבעלמא היכי דמאמין לו באחד מאמין לו בכולו וא"כ א"ש דהרמ"ה מיירי בלא נאמנות ולכך לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו היכי דצריך להזמן לידע אימתי מתחילין הלמד יום אבל בש"ס כיון דע"כ מיירי בלא"ה שנתן לה נאמנות דאל"כ יש לחוש שמא פייס ובע"כ איירי שנתן לה נאמנות שלא פייס וא"כ כיון דנותן לה נאמנות נותן לה נמי נאמנות אימתי כלין יב"ח וא"כ כיון דיש לה נאמנות על זה למ"ל הזמן ואן אם לא נתן לה נאמנות על הזמן מ"מ בשלמא בדין של הרא"ה שלא נתן לו נאמנות כלל י"ל דאין רצונו ליתן לו נאמנות לכך כתב הזמן לידע אימתי כלים הלמד יום אבל כאן כיון דעכ"פ בלא"ה צריך שיתן לה נאמנות שלא פייס וכיון דבלא"ה נתן לה נאמנות הרי אפשר ליתן לה נאמנות גם על זה דמ"ש הא מהא וכדפריך בפ"ג דב"מ הנ"ל ולהמני' לוה למלוה נמי בהא מוכח דאין סברא לומר שיתן לו נאמנות בזה ולא בזה רק כיון דמאמינו מאמינו בכל וא"כ כיון דיכול ליתן לה נאמנות למ"ל הזמן בע"כ דמעכשיו קאמר ובזה יש לתרץ מה שהקשה הרי"ף בגיטין דקשיא הלכתא אהלכתא דקיי"ל הלכה כר' יוסי ורבא אמר לקמן דלכך תקכו מיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי ייע"ש ולפמ"ש י"ל כך דהנה הב"ח כתב לתרץ דברי הרמ"ה הנ"ל והוא דהוי קשה לו קושיות הרי"ף דקשיא הלכתא אהלכתא ומתרץ הרמ"ה דרבא מכריע כן דהיכי דאיכא הוכחה מן הזמן כגון בלאחר מיתה קיי"ל כר' יוסי אבל היכי דליכא הוכחה כגון בלאחר יב"ח דבעינן הזמן אימתי כלין יב"ח בזה לא קיי"ל כר' יוסי לכך בזה פסק רבא דלא כר' יוסי ייע"ש ולפ"ז הנה המעיין בפ' מי שאחזו יש שם תרי לישני דל"ק פריך הך שמא פייס אברייתא ולא אמתניתין דאם לא באתי ול"ב פריך כן אמשנה וקאמר שם מאן דמתני להא אמשנה כ"ש אברייתא אבל מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתניתין לא קשה בלא"ה דהרי לא בא ייע"ש א"כ מוכח דלל"ק לא בעי במתניתין נאמנות ולכך י"ל דרבא ס"ל כל"ק דמתניתין לא בעי נאמנות כלל בזה וא"כ כיון דלא בעי נאמנות ממילא הוי סברא דלא קיי"ל כר' יוסי מכח סברת הרמ"ה דהרי בעינן הזמן מכח שנדע אימתי כלין יב"ח ולכך ס"ל דלא קיי"ל כר' יוסי אבל אנן דקיי"ל הלכתא כל"ב בכל מקום ובעינן גם במתניתין נאמנות וכיון שמאמינה שוב לא בעינן הזמן לידע אימתי כלין יב"ח דהרי בידו להאמינה על כך ולכך שוב מוכח מן הזמן דכוונתו מעכשיו ואין חילוק בין זה לבין לאחר מיתה לכך קיי"ל בכל ענין כר' יוסי כן י"ל בזה ודו"ק היטב ועוד הי' מקום לדבר בזה אלא שאין הזמן גורם אולי יזכני ה' בזמן אחר לפרש יותר בזה ועיימ"ש לקמן בש"ס ע"ב גבי טומאה בחיבורין מ"ש ראיה להרמ"ה וכפירוש הב"ש:
ע"כ גמ' הכי אר"נ ספק טומאה ברה"ר התיר להם והא הלכתא מסוטה גמרינן לה וכו' הא אמר ר' יוחנן הלכה ואין מורין כן ואתי איהו ואורי לי' אוריי וכו' הנה בהשקפה ראשונה הי' הדבר תמוה בעיני איך ס"ד לומר דכמה משניות עצמו מספר שמפורש בהם דספק טומאה ברה"ר ספקו טהור שבכולם יהי' הלכה ואין מורין כן עד דאתא ר' יוסי בן יועזר שהלכה ומורין כן ולכך הי' נראה שמזה הוציא הרמב"ם דינו מ"ש בה' נזירות פ"ט וכיצד יוולד להם ספק זה בטומאה כגון שהי' שני הנזירים עומדים ברה"י שספק טומאה שם טמא והי' אחד מבחוץ רואה אותם וכו' אבל אם הי' עד זה עמהם בחצר כיון שהי' שלשה הרי הם רבים ורבים ברה"י ספקו טהור כמי ספק טומאה ברה"ר שספקו טהור והוא מן הש"ס דנזיר רפ"ב נזירים שם תמה על זה בספר מעשה רוקח שדבריו סותרין למ"ש בה' סוטה פ"א אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחד וכו' אסורה עד שתשתה ועיימ"ש באה"ע סי' קע"ח בשנת תקצ"ה בדברי הרמב"ם הנ"ל וכתב הכ"מ שהוא מן הירושלמי ייע"ש א"כ משמע שיש סתירה אף בשלשה וא"כ ממילא אף בשלשה נחשב רה"י דהרי כל ספק מסוטה ילפינן וכדמפורש בפ' ב' נזירים הנ"ל ייע"ש וא"כ סתרי דבריו אהדדי ייע"ש במעשה רוקח שהניח בצ"ע באמת הוא תמוה רבה וליישב בזה נראה שהרמב"ם הוציא דינו מסוגיא זו דהוי קשה לו חדא מה שהקשינו לעיל דאיך ס"ד דכל המשניות השוניות דספק טומאה ברה"ר ספקו טהור יהי' הלכה ואין מורין כן ועוד הוי קשה לו מ"ש ר' ינאי אח"כ הא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבולו איך ס"ד שר' ינאי יחלוק על כל המשניות דתנא בפשיטות שספק טומאה ברה"ר ספקו טהור ולא אשתמיט תנא לומר דבעי טבילה גם הוי קשה לו למה קאמר ר' יוחנן הלכה ואין מורין כן למה נחמיר בזה יותר מכל הדינין דמה דהוי טהור ופירש"י דחוק הוא דלמה יזלזלו בזה טפי משאר דינין דקיי"ל דטהור כגון ספק טומאה ברה"ר למה לא ניחוש לזלזולי ולכך מפרש הרמב"ם כך דהנה מה מה דילפינן ספק טומאה ברה"ר מסוטה דהוי רה"י י"ל בו שני כוונת או כפשוטו דאף הסוטה הוי במנין האנשים וא"כ כיון דס"ל להירושלמי ורמב"ם דבשנים והיא שייך סתירה א"כ אף בשלשה נחשב רה"י עד דאיכא ד' אוי"ל דהסוטה אין נחשבת למנין כמו גבי טומאה דאין הטומא' נככסת למנין ובעינן שיהי' שלשה חוץ הטומאה למהוי רה"ר א"כ ה"נ בסוטה שהיא הטומאה אינה נכנסת למנין ובאמת חוץ הסוט' בשלושה בני אדם נחשב רה"ר וליכא עוד יחוד א"כ ה"ה נמי בטומאה בשלשה הוי רה"ר ולכך א"ש הכל דשני הלכות הם אחד הוי הילכתא גמירא לה דספק טומאה ברה"ר מסוטה ילפינן דספקו טהור והשנית אף דבסוטה עם הסוטה אף בשלושה הוי רה"י מ"מ הוי הלכה דהסוטה עצמה אינה מן המנין וכיון דבשלשה חוץ הסוטה הוי רה"ר א"כ בטומאה חוץ הטומאה בשלשה הוי רה"ר ולכך א"ש סוגיות הש"ס דידן דודאי גוף ההלכתא דספק טומאה ברה"ר ספקו טהור הוי הלכה ומורין כן דאין טעם בדבר למה לא יורו כן כיון דדינא הכי וליכא מזה חשש איסור אך היינו דוקא היכי דאיכא ארבעה דבזה אף בסוטה מותרת ולא נפיק מני' חורבא אבל באם יש רק שלשה דהן אמת דהלכה הוי דאין הסוטה בכלל וילפינן מהבועל לבד ולכך בטומאה אף בשלשה הוי רה"ר מ"מ כיון דבזה אפשר דתיפוק מני' חורבא דיאמרו כיון דעיקר דינא מסוטה ילפינן ואם בטומאה בשלשה הוי רה"ר יאמרו אף בסוטה עם הסוטה בשלשה ליכא יחוד ומותרת ולא ידעו ההלכתא דאין הסוטה בכלל לכך כיון דנפיק מני' חורבא לכך בשלשה הוי הלכה ואין מורין כן ובזה הוי אמר ר' ינאי הא מיא בנהרא זילו טבילו אבל ברה"ר ממש או בארבעה ודאי הלכה ומורין כן וז"ש כוונת הש"ס דאמר ר' יוחנן דהלכה ואין מורין כן דהיינו בכמה נחשב רה"ר לטומא' דאף בשלשה הוי רה"ר זה הוי הלכה ואין מורין כן מכח דיומשך מזה קולא אף בסוטה ואתא ר' יוסי והעיד דאף בשלשה הוי הלכה ומורין כן ולכך הסוגיא דנזיר דפריך מה סוטה בועל ונבעלת ומשמע דהוי ס"ל דאף בסוטה בשנים והיא ליכא יחוד אזיל להך לישנא כאן דטומאה בחיבורין התיר להם ולא ספק טומאה ברה"ר ולכך הוי משמע כפשוטו דבשנים והיא ליכא יחוד וכמ"ד בירושלמי דס"ל כן באמת כמ"ש הכ"מ בפ"א מסוטה כן ייע"ש ואף בסוטה בשלשה הוי רה"ר ומכ"ש בטומאה אבל אנן דקיי"ל כרבא דאמר ספק טומאה ברה"ר התיר להם וקשה קושיות הש"ס דהא הלכתא גמירי לה ובע"כ כדמתרץ דהוי הלכה ואין מורין כן ולמה לא כורי כן ובפרט דאיכא כמה משניות בפשיטות שהוא טהור בע"כ מוכח כדעת הירושלמי דבסוטה אף בשנים והיא שייך יחוד ובטומאה הוי הלכתא גמירי לה דמבועל לבד ילפינן לטומאה ואין הסוטה בכלל ובזה כיון דאיכא למטעי מטומאה לסוטה לכך אף בטומאה הוי הלכה ואין מורין כן וא"כ מוכח דבסוטה אף בשנים אסורה להתייחד ומ"מ בטומאה בשלשה הו"ל דין רה"ר וטהור רק דהלכה ואין מורין כן וכיון דיוסי בן יועזר העיד דהוי הלכה ומורין כן לכך פסק הרמב"ם בפשיטות דאף בשלשה הוי ספק טומאה ברה"ר ובסוטה אסורה בשנים והיא וא"ש ודו"ק היטב בעז"ה ובסוף דבור זה בארתי יותר הנ"ל ייע"ש:
והנה לכאורה קשה לי מי דחקו לומר דספק טומאה ברה"ר התיר להם וקשיא הלכתא נינהו וצריך לחדש דהוי הלכה ואין מורין כן נימא דספק טומאה ברה"י התיר להם והיינו כיון דפליגי רבנן ור"ש בספק טומאה ברה"י דרבנן ס"ל טמא ודאי ור"ש ס"ל תולין א"כ נימא דהם הי' סבורין ברבנן דאף ספק טומאה טמא כודאי והוא אמר דיקרב למיתא בודאי זה מסאב בודאי אבל בספק אינו טמא ודאי רק תולין ובין ספק לודאי הוי מרחק רב וקראו לו יוסף שריא שלא הוצרך לשרוף עלי' תרומה וקדשים וכדומה כמה קולות הנמשך מבין ספק לודאי ואין לומר דבמה דהוי כבר פלוגתא דתנאי לא שייך להלות הדבר בו ובעדותו לקראו יוסף שריא שהרי כמו כן משני באידך גבי רבותינו התירוהו להנשא דמשני וס"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו א"כ מוכח דאף במה דמורה הלכה כר' יוסי חושש שיקראו אותו ב"ד שריא א"כ כמו כן י"ל בזה שפוסק כר"ש דספק טומאה ברה"י תולין ועוד קשה הרי איתא במשנה דטהרות פלוגתא והובא בפ"ק דנדה בנוגע באחד בלילה ולמחר השכים ומצאו מת דחכמים מטהרין ור"מ מטמא דקאמר כל הטומאות כשעת מציאתן וא"כ נימא דר' יוסי כרבנן ס"ל ולכך קמ"ל דיקרב למיתא דמאן דקריב למיתא ודאי זה מסאב אבל מאן דקריב לספק מיתא כגון שנוגע באחד בלילה ולמחר מצאו מת זה טהור שהם היו סבורין כר"מ שהוא טמא והוא דרש להם כרבנן וכעין דמפורש לה לעיל דסבר כר' יוסי ולכאורה צ"ע והנה ליישב זה הי' נראה שמזה הוציא הרמ"ה דינו שכתב הטור בשמו בחו"מ סי' רכ"ח דלא שייך זמנו של שטר מוכיח עליו רק בלאחר מיתה אבל בלאחר למד יום לא שייך זמנו של שטר מוכיח עליו דבעינן הזמן שנדע אימתי מתחילין הלמד יום והב"ח וב"ש באה"ע סי' קמ"ד הקשו עליו ממה דס"ל לרבותינו דבאם לא באתי עד יב"ח נמי הוי גט הרי דאף בכה"ג שייך לומר זמנו של שטר מוכיח עליו ותירץ הב"ש דרבותינו ס"ל יותר מר' יוסי דר' יוסי ס"ל דבלאחר למד יום לא שייך זמנו של שטר מוכיח עליו ורבותינו מוסיפין דאף בכה"ג אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ייע"ש ועיי"מש לעיל בזה ולמ"ש כאן נראה דמזה הוציא הרמ"ה כן דהוי קשה לו למה לא משני הש"ס כן ולכך מוכיח דודאי עבור מה שהוי כבר פלוגתא והוא פוסק כחד תנא לא הוי נקרא יוסף שריא ולכך לא משני הש"ס דס"ל כר"ש או כרבנן ומה דמשני לעיל דס"ל כר' יוסי היינו מכח דהתם מוסיף על דברי ר' יוסי דהרי ר' יוסי ס"ל בכה"ג לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו והוא מוסיף טיפי דאף בכה"ג אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו לכך חושש שיקראו אותו ב"ד שריא אבל במה שאינו מחדש רק פוסק כחד תנא לא שייך לקראו ב"ד שריא לכך לא משני הש"ס כאן כנ"ל וזה ראי' גדולה להרמ"ה והנה בזה יש להחזיק יותר התירוץ הנ"ל שכתבנו להרמב"ם הנ"ל די"ל כיון דלעיל כתבנו ישוב שיטת הרמ"ה מקושיות הב"ח וב"ש הנ"ל די"ל כיון דבע"כ צריך לומר שנתן לה נאמנות שלא בא וכיון שמאמינה יכול להאמינה גם בזה על הזמן ולכך שוב שייך זמנו של שטר מוכיח עליו ייע"ש שכתבנו דזה תליא בתרי לישני דגיטין פרק מי שאחזו אם גם אמתניתין צריך לאוקמא בנאמנות שלא פייסתי' או דוקא בברייתא צריך לאוקמא כן ייע"ש ולכך א"ש דרבא דאמר ספק טומאה ברה"ר התיר להם ס"ל כל"ק דהתם דלא בעינן נאמנות וא"כ כיון דבזה בעינן הזמן שנדע מתי כלין היב"ח לכך בע"כ רבותינו הוסיפו על ר' יוסי לכך ס"ל לרבא דלא שייך לקראו ב"ד שריא רק היכי שמוסיף מדעתו אבל אם פוסק כחד תכא לא שייך לקראו ב"ד שריא לכך מוכרח לפרש דספק טומאה ברה"ר התיר להם אבל בפ' שני נזירים ס"ל כהך לשנא דגם במתניתין בעינן נאמנות וא"כ שייך זמנו של שטר מוכיח עליו גם בקובע זמן כמו באחר מיתה וא"כ לא הוסיפו רבותינו על הדבר כלל רק שפסקו כר' יומי ואעפ"כ נקרא ב"ד שריא ובע"כ פוסק כחד תכא נמי שייך בי דינא דשריא וא"כ גם בזה א"צ לומר ספק טומאה ברה"ר התיר להם רק י"ל דהתיר להם ספק טומאה ברה"י או בנוגע באחד ולמחר מצאו מת וא"כ שוב א"צ לומר דהוי הלכה ואין מורין כן לכך ס"ל כפשוטו דלא שייך בסוטה יחוד רק חד בחד ולא בשנים וכמ"ד דס"ל כן באמת בירושלמי דלא שייך סתירה רק חד בחד וכמ"ש בכ"מ בפ"א מסוטה בשם הירושלמי דיש פלוגתא בזה ייע"ש אבל הרמב"ם פוסק כרבא כאן דס"ל דספק טומאה ברה"ר התיר להם וכר' יוחנן דאמר הלכה ואין מורין כן מזה מוכח דתרתי הלכתא הוי לכך פוסק כהירושלמי דאף בשנים והיא שייך סוטה ומ"מ בספק טומאה בשלשה הוי רה"ר דאין הסוטה בכלל ואף דהרמב"ם שם פוסק כל"ב דבעינן נאמנות שלא פייס מ"מ בזה לענין דין יחוד בסוטה פוסק כרבא ור' יוחנן ור' ינאי דלדינא אין זה תלוי בזה והתם כיין דהוי לשנא בתרא פוסק כל"ב וכאן פוסק כרבא ור' יוחנן ור' ינאי והתם דהש"ס קבעה לה בל"ב מוכח דס"ל להלכה כן ולכך פוסק כן דלדינא לא הוי תרתי דסתרי אהדדי וכיון דמשמע דר"א ס"ל שם כל"ב פוסק כן וכאן פוסק כרבא ור' ינאי ור' יוחנן וא"ש ודו"ק היטב והבן כי קצרתי עיין לעיל והבן ועיימ"ש בהסוגיא הנ"ל לקמן דף מ"ב ע"א בש"ס ובתשובתי שנת תקצ"ד ברמב"ם פ"כ מה' שאר אבות הטומאה ועל הש"ס שם בב"ב דף קנ"ג ייע"ש מ"ש בזה:
גמרא דכתיב אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף וכו' הנה ראיתי בת"ח שהקשה למה לא הביא הקרא דלעיל מנה אוכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף וכו' והניח בצ"ע ובאמת לק"מ דהתם הפסיק הענין וגם מים כתיב א"כ וגם הפסיק בין האוכל למים לכך לא שייך לומר דהוקש אוכל למים אבל באידך קרא דאמר אוכל תשברנו בכסף ואכלתי ומים וכיון דאמר ואכלתי ומים בלי הפסק שפיר הוקש האוכל למים וז"פ וי"ל באמת למה בתחלה כתב וגם מים די"ל כיון דמצינו שמשה רבינו תיקן כמה תקנות לישראל כמ"ש חז"ל דמשה תיקן להיות שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני וכו' וכן מפורש בקרא וידר ישראל נדר וכו' אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם אף שלא הוי גזרה ממנו ית' בכך הם קבלו מעצמם הדבר כן י"ל בזה דודאי ממנו ית' לא נאסר שלקות ככרי ולכך בהך קרא דאוכל תשברו מאתם בכסף תהוי מאמרו ית' לא אמר ומים רק וגם מים כדי שלא להקיש אוכל למים ויהי' מותרין בשלקות נכרים אבל הך קרא דאוכל תשברני בכסף דהוי מאמר משה וישראל הם הוסימו עליהם ואסרו על עצמן שלקות נכרים ג"כ לכך אמרו ומים להקיש וויו מוסיף על ענין ראשון וא"ש:
תוס' ד"ה דיקרב בדיקרב וכו' ולא משום דאית לי' טומאה בחיבורין לאו דאורייתא הך לאו ט"ס הוא דא"כ אדרבא אם ס"ל דכולו לאו דאורייתא מכ"ש דראוי לומר שהוא התיר זה שהם גזרוהו והוא התיר כדמוכח בש"ס להדיא דאדרבא פריך עלה טומאה בחיבורין דאורייתא משמע דאם לאו דאורייתא הוי א"ש ולכך הך לאו ט"ס הוא וצ"ל לאו משום דאית לי' טומאה בחבורין דאורייתא וכו' אך גם בזה לא הונח דהרי אף אם הוי ס"ל טומאה בחיבורין דאורייתא אכתי שלא בחיבורין ודאי לאו דאורייתא והרי לפי תירוצם מיירי הוא שלא בחיבורין לכך דבריהם אין מובנים לי כלל שוב ראיתי במהרש"א שהרגיש קצת בזה ולא ביאר כל הצורך כמו שבארנו:
תוספות, ד"ה הא הלכתא מסוטה גמרינן לה וכו' דבריהם סתרי למ"ש במס' נדה פ"ק דשם כתבו דאף ברה"ר הוצרך ללמוד מסוטה דבסוטה איתרע חזקת טהרת וילפינן מני' אף היכי דליכא חזקת טהרה טהור ייע"ש ייע"ט שדבריהם סתרי זה את זה יע"ש:
תוס' ד"ה והשלקות וכו' ואע"פ דמתניתין תנא פת מקמי' שלקות מ"מ שלקות גזרה קדמוניות הוא זה וכו' הנה לולי דבריהם י"ל לפמ"ש לקמן בד"ה אלא מדרבנן בשם הראב"ד דיש חילוק דבשלקות נכרים בבית נכרי אסורין אבל שלקות נכרי בבית ישראל מותרין ור"ת חולק עליו דאף בבית ישראל אסורין דלא חלקו חכמים וא"כ לפ"ז א"ש דשלקות נכרים בבית נכרי הוי מגזרה קדמוניות אבל שלקות נכרי בבית ישראל הוי גזרה חדשה שנתחדש אח"כ ומתניתין דנקט הפת והשלקות היינו שלקות של נכרים בבית ישראל אף זה אסור וזה גרע מפת לכך נקטו אח"כ והש"ס דפריך מנ"ל היינו דהוי ס"ד דשלקות נכרים בבית נכרים אסור מדאורייתא ממילא ראוי לגזור אח"כ אף שלקות נכרי בבית ישראל אטו שלקות נכרי בבית נכרי אבל אם שלקות נכרי בבית נכרי הוא עצמו דרבנן לא הוי שייך למגזר אח"כ שלקות נכרים בבית ישראל אטו שלקות נכרי בבית נכרי דהוי גזרה לגזרה ולכך מנ"ל דשלקות נכרי בבית נכרי אסורה מן התורה שיהי' שייך למגזר בי' שוב אף שלקות נכרי בבית ישראל ואח"כ משני דהכל מדרבנן הוא והחלה לא גזרו רק בדבר דשייך בי' הרבה חשש חתנות כגון בשלקות ובבית נכרי אבל בפת או בשלקות נכרי בבית ישראל לא גזרו ואח"כ כשגזרו על הפת גזרו אף על שלקות נכרי בבית ישראל דגם בהו שייך חשש חתנות ואתי שפיר ודו"ק היטב:
דה ל"ח ע"א גמרא ה"ד אי דלא ידע הי טהור והי טמא מהו איריא עכו"ם וכו' אלא משום בשולי עכו"ם כה"ג מי אסור וכו' אלמא לעבורי שער קמכוין ה"נ לגלוי אגמא קמכוין וכו' קשה לי מהו פריך נימא דודאי ע"ד המיעוט יתכן להיות שהעכו"ם מכוין גם לבישול רק מ"מ כיון דע"פ הרוב אינו מכוין לבישול לא חיישינן לבישול ולכך בסתמא לא חיישינן שכיון לבישול אבל הכא י"ל דמיירי באגם דהוי בי' רוב חגבים טהורים ומיעוט טמאים ולכך אם לא חשש בישולי נכרים הי' מותר דאזלינן בתר רוב שהם טהורים אבל כיון דנתבשלו ע"י עכו"ם א"כ מצטרף תרי מיעוטי להדדי אולי הוי דבר טמא ואולי כיון לשם בישול לכך אסור ולכך נקט עכו"ם דוקא וכעין שכתב הר"ן בחולין גבי ביצים כיון דאיכא מיעוט טמאים ומיעוט נבלים מצטרף להדדי א"כ ה"נ נימא כן ועו"ק להסוברים ביו"ד סי' פ"ו דאף בעכו"ם מהני אם אומר של עוף פלוני ואנו מכירין שהוא טהור וכו' א"כ נימא כאן דהנכרי אומר שהוא כיון לבישול רק דלכאורה לא הי' נאמן דאין נאמן נכרי לא לקולא ולא לחומרא אבל כיון דיש חשש שהוא טמא רק שהנכרי אומר שהוא מחגב פלוני ואנו מכירין אותו שהוא טהור לכך מצד איסור טומאה הי' מותר דהנכרי נאמן אך שוב חיישינן מצד בישול נכרי כיון דהנכרי אומר דלבשל הוא מכוין והרי יש לו מגו דאי בעי אמר שהוא טמא וכל היכי דאיכא מגו אף הנכרי נאמן כמו היכי דאי בעי קלינהו שנאמן כמ"ש ביו"ד סי' ט"ז באוא"ב ובכמה דוכתא וצריך עיון גם בזה. גמרא התם כגון דאותבי' בסילתא וכו' קשה לי למ"ל כולי האי הו"ל לתרץ בפשיטות דבלאו נכרי לא הוי בישול דהרי תחלה פריך אי דלא היפך לא הוי בישול אמאי מותר בשולי עכו"ם הוא הו"ל לתרץ בקיצור דבלאו איהו לא הוי בישול לכך אסור והנה נראה שמזה הוכיח הרמב"ם דינו עה שהעתיק הדין בסתם באם התחיל הישראל וגמרו הנכרי מותר ולא ביאר מה דמפורש בש"ס דבעינן דוקא דבלאו הנכרי נמי הי' מתבשל רק שהיה מתבשל בתרי שעי וכו' אבל אם לולי הנכרי לא הי' מתבשל אסור וכבר המה כן בב"י ביו"ד סי' קי"ג והניח בצ"ע ולפמ"ש י"ל דהוי קשה להרמב"ם קושיא הנ"ל גם הוי קשה לו מה דקאמר אח"כ איבעיא להו הניח נכרי והיפך ישראל מהו אמר רנב"י ק"ו גמרו ביד נכרי מותר גמרו ביד ישראל לא ב"ס וכו' והוא תמוה דמה ק"ו הוא זה אדרבא דהרי מ"ט גמרו ביד נכרי מותר מכח כיון דבלאו הנכרי נמי הוי מתבשל הוי מעשה הנכרי רק קרובי בשולא וקרובי בשולא לאו מלתא הוא א"כ מה"ט אדרבא ראוי לאסור גמרו ביד ישראל כיון דבלאו הישראל נמי הוי מתבשל הו"ל בשולי נכרים וקרובי בשולא ע"י ישראל לאו מלתא הוא ואף אם ס"ל דבכל צד אזלינן לקולא עכ"פ ק"ו ליכא ושוב ראיתי בר"ן שהרגיש בזה ות"ל כוונתי לדעתו ונדחק בישובו לכך נראה דזה הכריח להרמב"ם דבע"כ רנב"י חולק על סוגיא הנ"ל וס"ל דגמרו נכרי מותר אף אם בלי הנכרי לא הוי מתבשל סוף סוף כיון שהעמידו ישראל שם ולא עשה הנכרי מעשה חדש להעמיד התבשיל במקום הראוי להתבשל מותר ולכך שפיר יליף ק"ו מה גמרו ביד נכרי אף שלא הוי מתבשל ע"י ישראל והוי עיקר בשולו ע"י נכרי מ"מ כיון שהתחיל הישראל רק קצת בישולו שהעמידו שם נחשב מעשה ישראל מכ"ש גמרו ביד ישראל אף דבלעדו נמי הוי מתבשל מ"מ עדיף גמרו מהתחלתו ביד ישראל כיון שבשניהם בלא הנכרי לא הוי מתבשל ודאי עדיף גמרו מהתחלתו והוי ק"ו ממש ולכך כיון דמוכח דרנב"י מתיר אף שבלי הנכרי לא הוי מתבשל והש"ס רוצה לתרץ דגרי ר' יוחנן במלתא פסיקא לכ"ע לכך מתרץ כגון דאותבי' בסילתא שבזה כיון שעשה הנכרי מעשה חדש והעמידו בתנור לכ"ע הוי בשולי ככרים אבל לא מצי לתרץ דבלא הנכרי לא הוי מתבשל דאכתי לרנב"י דמתיר אף בזה קשיא מר' יוחנן לכך מתרץ מלתא דפסיקא לכ"ע וכיון דיש בזה פלוגתא ומלתא דרבנן הוא פסק לקולא לכך התיר בכל ענין בהניח ישראל והיפך הנכרי וא"ש ודו"ק זה נראה ברור שיטת הרמב"ם:
והנה ביו"ד סי' קי"ג סעיף י"א העתיק הדין באם הניח ישראל קדרה ע"ג האש והניח נכרי לשמרו ואין יודע אם סלקו הנכרי קודם שהגיע למב"ד או לא מותר ומזה משמע הא אם ידוע שסלקו הנכרי אסור וכן הוא באמת דעת הרשב"א והב"ח חולק עליו דמה בכך שסלקו הנכרי מי ביקש ממנו לסלקו לכך מותר בזה ואינו אסור רק בסלקו ישראל והחזירו נכרי וגם תמה על הש"ע בסעיף ח' העתיק הדין באם סלקו ישראל והחזירו נכרי אסור משמע הא אם סלקו נכרי מותר ואח"כ כתב להיפוך והניח בצ"ע והט"ז וש"ך חולקין עליו דאף בסלקו נכרי אסור ייע"ש והנה לכאורה הי' נראה מוכח מן הש"ס כדעת הט"ז וש"ך דאל"כ מהו פריך הש"ס לעיל דאי בלאו איהו נמי בשיל פשיטא דמותר נימא דמיירי בסלקו הנכרי והחזירו לכך קמ"ל דאעפ"כ מותר וכסברת הב"ח ומדלא משני כן מוכח דבאמת אסור אף כה"ג מיהו מן תירוץ הש"ס מה דמשני כאן אדברי ר' יוחנן דמיירי באותבי' בסילתא ובא נכרי ואתבי' בתנור ולמה לא משני כך דהישראל נתנו בתנור ובא נכרי וסלקו והחזירו לתנור דאסור ובע"כ דבכה"ג מותר ואין לומר בזה כסברת הט"ז דסלקו נכרי גרע וקמ"ל רבותא דאף בסלקו ישראל אסור זה אינו דבשלמא אם הוי זה דרך מימרא שייך לומר דקמ"ל רבותא דאף זה אסור הרי זה אינו מימרא רק דרך תירוץ שמתרץ דברי ר' יוחנן וא"כ הוא גופו קשיא אם סלקו נכרי גרע מסלקו ישראל מנ"ל באמת דאף בסלקו ישראל אסור ומי מכריחו לכך נימא דבאמת בסלקו ישראל מותר ור' יוחנן מיירי בסלקו נכרי ובע"כ מוכח כדברי הב"ח דסלקו נכרי עדיף טפי ולכך משני בסלקו ישראל אבל סלקו נכרי באמת מותר ומה דהקשינו לעיל מ"ט לא משני לעיל דמיירי בסלקו נכרי י"ל דהא נמי פשיטא שמותר וכדברי הב"ח כיון דבלאו הנכרי הי' נמי מתבשל מי ביקש ממנו לסלקו לכך זה כמי פשיטא דמותר ומה קמ"ל וא"ש ומה שהקשה הב"ח על דברי הש"ע שסתרי אהדדי הי' נראה דס"ל להש"ע לחלק כך דהנה שני עניני סילוק יש דלפעמים מסלק התבשיל ע"ד להחזירו ופעמים מסלקו שלא ע"ד להחזירו והנה הסילוק ע"ד להחזירו לא נחשב סלוק כדמוכח בכמה דוכתא גבי הלכות ציצית וכן בתבשיל גופו בה' שבת סי' רנ"ג ולכך בסלקו נכרי יש חילוק דאם סלקו ע"ד שלא להחזירו כבר פקע מעשה ישראל ונתבטל ואם אח"כ נמלך הנכרי וחזר ונתנו על האש הוי זה מעשה הנכרי מחדש והוי בשולי עכו"ם אבל אם סלקו הנכרי ע"ד להחזירו לא פקע מעשה ישראל והוי כאלו לא סלקו הנכרי כלל ומותר אבל בסלק ישראל אף שסלקו ע"ד להחזירו סוף סוף כיון שבאמת לא החזירו רק הנכרי החזירו ולולי מעשה הנכרי לא הי' מתבשל רק שהי' מחזירו ישראל והרי זה מחוסר מעשה שעדיין לא החזירו ישראל לכך נחשב בשולו ע"י נכרי ואסור אבל בסלקו נכרי הרי לולי מעשה הנכרי נמי הי' מתבשל שהרי אם לא סלקו הנכרי הי' מתבשל ע"י מעשה ישראל ולא הוי מחוסר מעשה דמי ביקש מהנכרי לסלקו לכך לא נחשב מתבשל ע"י נכרי רק ע"י ישראל רק מה אמרת הרי סוף סוף סלקו הנכרי ונתבטל מעשה ישראל לענין להתבטל מעשה ישראל לא שייך רק בסילקו ע"ד שלא להחזירו אבל בסלקו ע"ד להחזירו לא בטל מעשה ומותר ולכך א"ש דבסעיף י"א קמ"ל דלא חיישינין שסלקו הנכרי ע"ד שלא להחזירו דספק דרבנן להקל הא אם הוי ידענו שסלקו ע"ד שלא להחזירו הוי אסור ובסעיף ח' קמ"ל בסלקו ישראל אף ע"ד להחזירו נמי אסור ובזה אם סלקו הנכרי באמת מותר כן נראה ישוב שיטת המחבר מיהו לפי הוכחתינו מן הש"ס ממה דלא משני בסלקו נכרי כה"ג שסלקו ע"ד שלא להחזירו נראה מוכח דבכל ענין מותר וכדעת הב"ח והנה ע"פ הנ"ל נראה ליישב נ"כ מה שהקשינו לעיל ומצאתיו כן בהר"ן דמה קאמר רבנ"י ק"ו גמרו ביד נכרי מותר גמרו ביד ישראל לא כ"ש הרי ק"ו פריכא הוא דאדרבא מה"ט דגמרו ביד נכרי מותר דקריבי בשולי לאו מלתא הוא ראוי לאסור גמרו ביד ישראל ולכך נראה דמזה יהי' נמי ראי' לדעת הב"ח דסלקו נכרי והחזירו מותר והטעם נראה דהוא מכח הואיל כיון דאמרינן בכל דוכתא הואיל א"כ ה"נ בזה דהואיל ואם לא הי' הנכרי מסלקו הי' ראוי להתבשל ע"י מעשה ישראל לכך לא נחשב בשולי נכרי ולכך שפיר יליף רנב"י ק"ו דהנה מה דמבעיא לי' בהניח הנכרי הקדרה ובא ישראל והיפוך בה היינו ודאי באם לא סלקו הישראל והחזירו אח"כ אבל בסלקו הישראל מן האש והחזירו בזה ודאי לית נפקא במלתא ולא מבעיא ליה כלל רק באם לא סלקו ישראל רק היפך בה לבד ולכך שפיר יליף רנב"י דמה גמרו ביד נכרי אף שסלקו הנכרי והחזירו מותר ומכח דאמרינן הואיל ואיבעיא לא הוי מסלקו ונחשב נכח הואיל לבישול ישראל מכ"ש גמרו ביד ישראל אף שלא סלקו כיון דהוי בידו ואי בעי הי' מסלקו ומחזירו והוי בישול ישראל דזה פשיטא לך דהוי בישול ישראל לכך אף בלא סלקו רק היפך בה מהני הואיל ובידו לסלקו לבטל מעשה הנכרי שהוא מותר ונחשב בישול ישראל והוי עיקר ק"ו שלו מגמרו ביד נכרי וסלקו הנכרי דאף בכה"ג מותר וכדמוכח ממה דלא משני דברי ר' יוחנן כה"ג כנ"ל וים הוכחה מזה ג"כ לדברי הב"ח ובלא"ה סברת הט"ז הוא דחוק בסברא למבין לכך העיקר כדברי הב"ח בפרט במלתא דרבנן כנלפע"ד בזה: בתוס' ד"ה קמ"ל לשרורי מנא קמכוין וכו' וגבי שבת החמירו להחשיבו וכו' וכו' הנה אין לשונם מדוקדק מה שכתבו החמירו להחשיבו דמשמע דרבנן החמירו כן והרי הש"ס קאמר דמחייב עליו משום מבשל מוכח דהוי מן התורה דלא שייך חיוב מדרבנן גם מ"ש אבל לענין בשולי נכרים לא חשוב ואינו חייב עד שיתכוין לבישול גמור מה שייכות בזה לשון חייב וט"ס הוא וצ"ל ואינו אסור עד שיתכוין וכו' ובעיקר קושייתם תמוה לי מה קושיא הרי קיי"ל דאף בדבר שאינו מתכוין אם הוי פסיק רישי' חייב עליו א"כ ה"נ בשלמא לענין שבת נהי שהוא מכוין לשרורי מנא עכ"פ באמת מתבשל ג"כ והוי פסיק רישי' לכך חייב עליו משום מבשל ותינח לענין שבת אבל לענין מאכלי עכו"ם בע"כ פסיק רישי' שרי בי' דאל"כ למה אמרינן לעיל בעכו"ם דחריך רישי' דמותר לאכול אפילו מראש אזנו מכח דלעבורי שער קמכוין סוף סוף הרי ממילא ידוע דהאזניים יתבשלו והוי פסיק רישי' ובע"כ פסיק רישי' לא אסרו בבישולי נכרים ולא גזרו עד שהנכרי מכוין לבישול א"כ ה"כ כיון דלשרורי מנא קמכוין ואינו מכוין לבישול לכך לא נחשב בישולי נכרים ומה הקשו וצ"ע שיב ראיתי בהר"ן שהרגיש בזה ות"ל כוונתי לדעתו בזה:
ע"כ גמ' אמר רנב"י ק"ו גמרו ביד נכרי מותר ביד ישראל לא כ"ש עיימ"ש בזה לעיל בש"ס ד"ה התם כגון דאותבי' בסילתא ייע"ש ב גמרא ואמרי לה במילין ע"י כשפים וכו' בתשובת גור אריה הוכיח מזה דדבר הנעשה ע"י כישוף מותר באכילה ובתשובתי ליו"ד סי' קע"ט דחיתי זה וחלקתי בין הנעשה ע"י נכרי שמותר ובין הנעשה ע"י כישוף ישראל דאסור ייע"ש: גמרא משום איערובי מיסרי סרי וכו' אי משום געולי נכרים נטל"פ מותר הנה ידוע פלוגתת הפוסקים בזה דהרמב"ם וסייעתו ס"ל דבשר בעין פוגם בשמן ודבש ומפרש דמשום איערובי היינו ערובי בשר ורש"י וסייעתו מפרשים דבשר בעין משביח בשמן ודבש ומפרש איערובי היינו איערובי יין והנה לכאורה קשה להמפ' דמשום אערובי היינו ערובי בשר א"כ כיון דכבר אמר דאפילו לתערובת בשר בעין לא חיישינן שהוא מסריח מה הוצרך לומר אח"כ דאי משום געולי נכרים נטל"פ מותר הרי אם בעין פוגם מכ"ש בטעמו ולמה הוצרך לומר אי משום געולי נכרים נטל"פ מותר ולכך הי' נראה להוכיח מזה אף אם בשר בשמן ודבש פוגמין היינו רק דאיסור תורה לית בי' אבל מדרבנן עכ"פ אסור והיינו דגזרינן אטו שאר דברים שיבאו לומר דגם בשאר דברים הוא פוגם ואינו דומה לגעולי כלים דהתם בכל דבר הוא נטל"פ לכך לא גזרו בזה רבנן משא"כ בשר ממש דבכל הדברים המה לשבח רק בשמן ודבש הוא לפגם לכך גזרו בזה אטו שאר דברים ולכך מדרבנן אסור בודאי אף בשמן ודבש רק מן התורה הוא מותר והש"ס שפיר קאמר אי משום אערובי מסרי סרי דהרי הוי רק ספק אם נתערב בו או לא ולכך בשלמא אם הוי בזה חשש דאורייתא הוי חיישינן אף מספק אבל כיון דהוי מה"ת היתר גמור אף בנתערב בו בשר ואין כאן רק חשש דרבנן לכך שוב בספק הוי ספק דרבנן להקל וכמ"ש התוס' לעיל דף ל"ה דלכך לא קאמר משום בב"ח דהוי צונן בצונן והוי דרבנן ולא חיישינן לי' א"כ ה"כ בזה ממש כן הוא ולכך קאמר הש"ס אי משום אערובי מסרח סרי ומותר מן התורה רק מדרבנן אסור והוי ספק דרבנן ולקולא אבל בגעולי נכרים הנה פליטת כלים אין זה ספק רק ודאי ולכך אם הוי כאן איסור דרבנן נמי הוי ראוי לאסור כיון דהוי ודאי איסור ולכך קאמר דאי משום געולי נכרים הרי זה נטל"פ לכל דבר וכיון שכן הוי מותר חף מדרבנן לכך אין בזה חשש איסור כלל וא"ש כן היה נראה לפרש הסוגיא ולהכריע בין הדעות וליישב דברי הסוברים דלגמרי מותר אפילו מדרבנן נראה ליישב כפל הלשון בזה די"ל דהרי קשה במה פליגי הפוסקים אם הוי בשר בשמן ודבש לשבח אי לפגם נטעמי' קפילא אם הוי לשבח או לא אך נראה דודאי ע"ד המיעוט כ"ע מודים יתכן להיות נמצא שיהיה לשבח ולא פליגי רק על הרוב אם הרוב הוי לשבח או לפגם ולכך לא שייך לטעמי' קפילא דאין מזה ראיה דע"ד המיעוט יתכן להיות לשבח ומ"מ ע"פ הרוב הוא פוגם ולפ"ז א"ש דהנה חז"ל כשעשו תקנה חששו אף למיעוטא רק למיעוטא דמיעוטא ודאי לא עשו תקנה ולכך ה"נ לערובי בשר הנה אף דהוי רק מיעוטא מ"מ אם הי' לשבח כיון דהוי רק חד מיעוטא הוי חיישינן לי רק כיון דבשר פוגם בדבש ושמן מן הרוב רק דע"ד המיעוט הוא משביח א"כ בהצטרף שניהם הוי מיעוטא דמיעוטא דדלמא אין בו תערובת בשר ואם הוי בו בשר דלמא הוי לפגם לכך לא חיישינן לי' אך הרי יש כאן חשש אחר לזליפתן של כלים וא"כ אם לא הוי נטל"פ בכל דבר בזליפתן של כלים רק מטעם דבשר בשמן ודבש נטל"פ א"כ שוב האיסור הוי מיעוט דשכיח דאיכא חשש דלמא נתערב בו בשר ואת"ל דלא נתערב בשר דלמא הוי בו זליפתן של כלים וכיון דס"ס כרוב א"כ הוי רוב לאיסורא ונהי דהרוב פוגם מ"מ כיון דמיעוטא דשכיח הוי מיעוט דשכיח הוי ראוי לחוש לו לכך הוכרח הש"ס לומר דאי משום געולי נכרים נטל"פ מותר וא"כ זה בכל התורה מותר דהוי נטל"פ ושוב אין לחוש רק לתערובת בשר וכיון דע"פ הרוב הוי לפגם א"כ הוי חשש זה מיעוטא דמיעוטא לכך לא חיישינן לי' ודו"ק היטב: גמרא וע"ש ממורייס דשרי רבנן בהנאה ופירש"י דרובא דעלמא שדו ביה חמרא והוי כידוע הנה נחה מוכח להדיא דלא כדעת השיטה מקובצת בפ"ק דב"מ גבי עשירי ודאי ולא עשירי ספק שמתרץ שם דרוב כמי נקרא ספק רק התורה התירה ספק כזה ייע"ש ולדבריו קשה מהו פריך הש"ס ממורייס הרי שאני ושאני דהתם אין ידוע רק דהרוב הוי כן והרי הרוב אינו ודאי רק ספק לכך מתירין רבנן בהנאה אבל בידוע ממש אסור אף בהנאה ועכ"פ מה מדמה רוב לודאי ובע"כ מוכח דרוב בתורת ודאי הוא לא ספק והוי כידוע ממש וק"ל:
גמרא התם לעבורי זוהמא הוא דעבידי הכא למתוקי טעמא הוא דעבידי קשה לי מן הש"ס דלעיל דף ל"ה ע"א דקאמר שם ולהדר לי' משום דליתי' לאיסורא בעיני' דהא מורייס דרבנן לא אסרוהו בהנאה מ"ט לאו משום דליתי' לאיסורא בעיני' וקשה מהו פריך נימא כדמתרץ כאן דבמורייס לא הוי רק לעבורי זוהמא משא"כ בקיבה דלא הוי לעבורי זוהמא לכך אסורה אף בהנאה כדמשני כאן ומהו פריך ולכך הסוגיות סתרי אהדדי וצ"ע ועוד קשה לי לפי דעת הרמ"א ביו"ד סי' קי"ד דאם ידוע דנכרי אחד לא עירב אז מותר הכל ולמדו ממחבואה אחת שמצלת על כל הנהגת וביאר הט"ז הענין דכל שיש מעלה אחת נגד הריעותא אזלינן לקולא כמו ו דמותר לאכול שנים שנים ייע"ש א"כ ה"נ מהו פריך נימא בשלמא במורייס נהי דרובן מערבין הרי יש כנגדו מעלה אחת דמיעוטן אין מערבין וא"כ הוי כמו מחבואה אחת שמצלת על כל הכהנת א"כ ה"נ כמו דמצד הסברא שרובן מערבין כן ה"כ ידוע שמיעוטן אין מערבין לכך הוי כמו מחבואה אחת שמצלת ע"כ הכהנות וא"כ תינח אם אין ידוע ממש רק ע"פ אומדנא והוי כידיעה בלי ראיה אם כן כמו שידוע לנו מצד השכל שרובן מערבין ידוע לנו גם בזה שמיעטן אין מערבין לכך הוי כמו מחבואה אחת שמצלת על הכל אבל אם ידוע ממש שהם מערבין ואם כן האיסור הוי ידוע ממש בחוש לא מסברא וההיתר אין ידוע לנו לכך אינו דומה למחבואה אחת לכך אסור ומהו פריך וצ"ע והנה ראי' להמתירין כשנודע שאחד בודאי אינו מערב נראה ראי' לזה קצת מלשון הראב"ד הובא לשונו בהר"ן בסוגיין וז"ל והקשה הראב"ד ז"ל כיון דבידוע אסור מספקא נמי יהא אסור בהבאה ואפילו לרבנן כיון שדרכן לתת בהם יין כדאסר ר"מ גבינות בית אונייקי וכדתנן מפני מה לא אסרוהו בהנאה ותירץ ז"ל דהתם שאני כיון דכ"ע מעמידין בקיבה חיישינן לקיבת ע"ז ולר"מ חיישינן אפילו למיעוטא אבל הכא כיון דלא ידוע אי רמא בי' חמרא אי לא מספיקא לא מחמירינן כולי האי לאסרו בהנאה ותנן נמי גבי טומאה כה"ב הי' ב' רוקין אחד טמא ואחד טהור תולין על מגען ועל הסיטן ברה"י וכו' הי' רוק א' והסיטו ברה"ר שורף עלי' ברה"ר ואצ"ל ברה"י ש"מ אע"ג דב' רוקין חדא ספקא וברוק אחד חדא ספקא כיון דהכא שמא לא נגע בטמא והכא ודאי נגע בי' זה טמא וזה תולין והכא כמי גבי קיבה שהעמידו בה גבינה זו לרוק אחד ספק טמא ספק טהור דמיא דאף הוא ספק של ע"ז ספק של נבלה גרידא ואין כאן קיבה שהוחזקה בהיתר הנאה כרוק טהור כי היכי דנדמי' לב' רוקין ויש שתרצו דכי אמרינן בגבינה מפני מה לא אסרוהו בהנאה היינו טעמא משום דאוקמו קא מוקים כמאן דאיתי' לאיסורא בעיני' דמיא הלכך כל שודאי אסור בהנאה ספקו נמי אסור אבל בכבשין דליתי' לאיסורא בעינא אע"ג דודאי אסור בהנאה דיינו לגזור איסור אכילה בספקו עכ"ל הר"ן בשם הראב"ד והנה כיון שכתב הראב"ד דאין כאן קיבה שהוחזקה בהיתר הכאה כרוק טהור כי היכי דנדמי' לב' רוקין א"כ היכי דידוע לנו שאחד לא עירב והוחזק אחד בהיתר דמיא ממש לב' רוקין וא"כ נחתינן חד דרגא ואם היכי שלא הוחזק לנו בהיתר אינו אסור רק באכילה אף דדמיא לחד רוקא ממילא אם ידוע לנו חד בהיתר נחתינן חד דרגא ומותר אף באכילה ויש סמך להך דינא מדברי הראב"ד הנ"ל אך קושיות הראב"ד תמוה לי דעה התחיל להקשות הלא כעין קושיא זו פריך הש"ס בעצמו למ"ד דבידוע נמי מותר דפריך מ"ש ממורייס ומשני התם ידוע ממשן הכא לא ידוע ממשן וא"כ תירוץ זה הוי נמי ממש לקושיות הראב"ד גבי ספק דלכך כאן מקילין בספיקו ובגבינה מחמירינן כיון דאמרינן התם בגבינה כיון דאוקמו קא מוקים חשוב כאלו הוא בעינא ח"כ התם ידוע ממשן והכא לא ידוע ממשן והן אמת שנראה שהיש מתרצים כוונו לכך אבל למה להו אריכות הזה כיון שמפורש בש"ס התירוץ והוא כדברי הש"ס ממש ואין להקשות להמקשן דלא ידע מהך סברא דיש חילוק בין ידוע ממשן או לא למה פריך דוקא למ"ד דאף בידוע מותר הו"ל להקשות אגוף המשנה למה כאן מקילין בספקו ובגבינה הוי אסור בהנאה ג"כ דזה לק"מ די"ל דודאי בגבינה דהוי דבר המעמיד ממש וקאמר לעיל כיון דאוקמו קא מוקים חשוב כאלו הוא בעינא זה ודאי ידע הש"ס דיש חילוק בין ידוע ממשן או לא אך במורייס הוי ס"ד דכיון דאינו מעמיד גם זה לא ידוע ממשן לכך משני דגם זה ידוע ממשן ומה הקשה הראב"ד בזה וצ"ע:
דה ל"ט ע"א בתוס' ד"ה התם ידוע ממשן וכו' וי"ל כיון דהתם נפלט היין מן הקנקנים בשל ישראל הוי כמו בעין וידוע ממשן אבל יין לתוך הכבשים לא ידוע ממשן שנתבטל היין בכבשין וכו' הנה אין דבריהם מובנין וכוונת דבריהם נראה ע"פ מה שמשמע מדברי הש"ך ביו"ד סי' ס"ט ס"ק ס"ד דאם הקליפה נגד כל הקערה אז אף דהדבר אי אפשר לקלוף כיון דהקערה בעין שייך בה קליפה אסור התבשיל אבל אם בעינן קליפת רק נגד קליפת התבשיל אז כיון דאינו דאינו בעין לא שייך בה קליפה ומותר ייע"ש א"כ ה"נ כיון דהקנקנים בעין נחשב ידוע ממשן אבל בחשש יין לתוך הכבשין כיון דאין האיסור בעין לא הוי ידוע ממשן כיון דאין האיסור ניכר לפנינו ועוד י"ל כוונת דבריהם כיון דיי"נ באינו מינו בטל בסמך ולכך הנה מה דפליגי בידוע אם מותר בהנאה או אסור אין הכוונה בידוע שמערבין כל כך עד שאין סמך דבזה ודאי לא הי' שום אדם מתיר בהנאה רק כוונתם הוי דידוע שמערבין בו יין אך אין ידוע אם מערבין בו כל כך עד שאין בו סמך או אפשר דעדיין יש בו סמך ובזה פליגי דחד ס"ל דבידוע אסור כיון דעכ"פ ידוע שמערבין חיישינן שמא ערבו כל כך עד שאין בו סמך וחד ס"ל אף בידוע נמי מותר בהנאה דתלינן שערבו רק מעט בענין שיש בו סמך ולחוש על המותר שאין בו סמך לא הוי ידוע רק סתמא לכך די לאסור באכילה ולהתירו בהנאה וא"כ א"ש דתינח הכא די"ל דיש בו סמך ולכך הוי כלא ידוע ממשן דדלמא נתבטל בסמך אבל התם בקנקבים דבודאי אין בו סמך דאין במה שבתוך הכלי סמך נגד הכלי לכך הוי כידוע ממשן דטכ"ע דאורייתא לכך אסור בהנאה ולכך דייקו התוס' בלשונם וכתבו דלא הוי ידוע ממשן שמתבטל היין בכבשין משמע דמטעם ביטול אתינא עלה והיינו כמש"ל דבזה נהי שידוע שמערבין עכ"פ אין ידוע אם יש בו סמך או לא והוי כאין ידוע ממשן והתם דידוע שאין בו סמך לכך הוי ידוע ממשן וק"ל:
תוספות ד"ה אגב חורפי' דחולתיתא וכו' וא"ת נסגי לי' בקליפה וכו' הנה לדברי הראב"ד שהובא בהר"ן לעיל גבי גבינות ליישב קושיות הר"י מג"ש למה הקיבה אינה בטלה בסמך וכתב הראב"ד הטעם דכל מה שאסרו חז"ל בשל עכו"ם לא הלכו בו אחר הטעם כיון דאפשר לבא לידי כ"ט אסרוהו ויע"ש א"כ י"ל ה"נ הנה לעיל הקשיתי דלמה בשמן ר"י נשיאה וב"ד התירוהו מכח דס"ל נטל"פ מותר דמה בכך הרי בשל עכו"ם לא הלכו בו אחר הטעם והרי נטל"פ חמור מביטול בסמך דהרי חד מ"ד ס"ל נטל"פ אסור ובסמך אין חולק שמותר והנה ליישב דעת הראב"ד צריך לומר כיון דעיקר טעמו מכח לא פלוג כיון דאפשר לבא לידי נ"ט לא פלוג ואסרוהו בכל ענין א"כ לא פלוג לא שייך רק באם הטעם מצד עצמן נחשב טעם ואין השינוי בגופו רק מצד אחר שיש בו סמך בתערובת לכך כל דעכ"פ מצד עצמו הוי לשבח לא פלוג ואסרוהו בכל ענין אבל אם הטעם מצד עצמו הוי לפגם א"כ הוי בענין אחר ממש לא שייך בזה לא פלוג דבטעם לשבח תקנו ולא בטעם לפגם והוי כשני ענינים נפרדים ולא שייך בזה לא פלוג לכך לא גזרו בזה וא"כ תינח היכי דהוי לפגם אבל כאן כיון דחורפי' מחלייא לי' לשבח א"כ י"ל דמה דבסכין טרפה די בקליפה היינו דשיערו חז"ל דעד קליפה נבלע בו הרבה ואין בו סמך אבל ביותר מכ"ק לא מתפשט רק מעט והוי רק משהו ובטל הוא וכעין דס"ל להרי"ף גבי ריחא מלתא דהוי רק משהו כן ה"נ בזה משהו הוי לבד ובטל הוא לכך תינח באם אירע כן דרך מקרה אבל בשל נכרים דהוי תקחז"ל לא הלכו בו אחר הטעם וכיון דלשבח הוי רק דהוי משהו וכיון דאפשר לבא לידי נ"ט כדי קליפה או בחתכו דק דק לכך אסור בכל ענין ושוב עיינתי בלשון הר"ן לעיל גבי קיבה שזכר הראב"ד בלשונו בפירוש גם קורט של חלתית וקיצר בלשונו וכיון למ"ש ליישב קושיות התוס' בזה וראיתי בלשון הב"י ביו"ד סי' צ"ו שהביא דעת הראב"ד דדבר חריף אינו אוסר רק כדי קליפה והרשב"א דחה דבריו והביא ראי' מקורט של חילתית דכאן דמשמע דכולו אסור ייע"ש ולפמ"ש לדעת הראב"ד ליכא תיובתא מקורט של חילתית ולכך הראב"ד לשטתו הנ"ל לכך אינו אוסר בעלמא רק כדי קליפה וכאן שאני דבשל ככרים לא הלכו אחר הטעם וכמו שכתב הר"ן בשמו גבי גבינות הנכרים הנ"ל ודו"ק היטב:
גמ' ת"ר אשת חבר שנשאת לע"ה וכו' הנה הרי"ף והרא"ש השמיטו הך ברייתא ותמה עליו בספר מע"מ הועתק בגליון ואין ספרו בידי לעיין בו מ"ש בזה ולפענ"ד י"ל דהנה בברייתא הראשונה גרסי חבר שמת אשתו ובניו ובני ביתו הרי הם בחזקתן עד שיחשדו וכן חצר שמוכרין בה תכלת הרי הם בחזקתן עד שתפסל וזה העתיקו הרי"ף והרא"ש והנה קשה לי דעד שיחשדו הוא למותר דפשיטא דאם נחשדו הורע חזקתן דלא עדיפי מחבר עצמו דאם איתרע נאמנות שלו ונעשה חשוד דאינו נאמן עוד ופשיטא דלא עדיפי בני ביתו ממנו לכך נראה דאין כוונתו עד שיחשדן שיארע בעצמם פסול וחשד רק הכוונה עד שיהי' מקום לחשדם דהיינו אם תהיו נשאת לע"ה או העבד יהי' נמכר לע"ה ואז הוי מקום לחשדם וכן מ"ש בחצר עד שתפסל היינו נמי כגון שבא לשם ע"ה וכדומה אבל לא שיפסול בבירור דא"כ פשיטא דאיתרע חזקתם ולכך בע"כ אתיא כר' יהודא דברייתא ולא כת"ק ולכך כיון שהעתיקו הרי"ף והרא"ש הך ברייתא דעד שיחשדו לא היו צריכין להעתיק עוד אידך ברייתא שכבר מוכח דפסקו כר' יהודא דאם נשאת לע"ה איתרע חזקתה וא"ש ודו"ק וליישב דבריהם יותר נכון אען ואומר דס"ל להרי"ף והרא"ש דיש בזה פלוגתא בין התנאים מה שאינו מפורש להדיא בש"ס דהנה לפי משמעות אידך ברייתא מבואר דס"ל לכ"ע דאשת חבר ועבדו של חבר בעי קבלה בדברי חבירות ולכאורה תמוה לי טובא מה מבעיא ליה לעיל אם עבדו של חבר או אשתו יש להם נאמנות אחר מיתתו של חבר ומה קמ"ל בברייתא דעבדו של חבר ואשתו הרי הוא כחבר ממ"נ במה מיירי אם מיירי שלא קבלו דברי חבירות אף בחיי חבר אינן כחבר ואם קבלו דברי חבירות מהו איריא שהם של חבר אפילו היו בפ"ע כיון שקבלו דברי חבירות הם בחזקת כשרות דכל אדם המקבל דברי חבירות הוא בחזקתו עד שנודע עליו פסול ומה איריא אשת חבר ועבדו והנה לכאורה הי' אפשר לדחוק דהנ"מ אם אין ידוע לנו אם קבלו דברי חבירות או לא אז בסתם אדם אינו נאמן שקבלו עליו דברי חבירות אבל בעבדו ואשתו של חבר אמרינין דמסתמא קבלו עליהם דברי חבירות אך אכתי לא הונח בזה דתינח מה דקמ"ל בברייתא דאשת חבר הרי הוא כחבר שפיר י"ל נ"מ זו דקמ"ל דמסתמא קבלו עליהם דברי חבירות אבל מה מבעיא בש"ס אם לאחר מיתתו הרי הם כחבר ומה קמ"ל זה בברייתא פשיטא הוא כיון דבסתם אדם נמי אם קיבל דברי חבירות כשר עד שיחשדו וכיון דבעבדו ואשתו של חבר אמרינן דמסתמא קבלו דברי חבירות א"כ מה לי אם החבר חי או מת כיון דמסתמא כבר קבלו דברי חבירות בחיי חבר מה לי אם עדיין חי או מת לכך מזה נראה בעליל דס"ל להנך תנאים דאשת חבר ועבדו לא בעי קבלת דברי חבירות רק ע"י החבר אף הם מוחזקים ממילא ולכך ס"ד כיון דמכח חבר קאתי אם נסתלק החבר נסתלקו הם לכך קמ"ל דאף עפ"כ אף שמת החבר הם בחזקתן והנה שוב עיינתי בבכורות דף למ"ד איתא שם תחלה דחבר בעי קבלת דברי חבירות בפני ג' בניו ובני ביתו א"צ לקבל דברי חבירות בפני ג' ואח"כ הביא שם הך ברייתא שהובא כאן דאשת חבר ועבדו כולם בעי קבלת דברי חבירות והנה נראה דהם פליגי אהדדי ורש"י שם הרגיש בזה וכתב וז"ל בד"ה צריכין לקבל דברי חבירות וכו' ואע"ג דאמרן לעיל בניו ובכי ביתו א"צ לקבל הכא שאני דבשעת קבלה לא הוי גבי' ואיכא למימר דסרכייהו קמא נקט עכ"ל א"כ מחלק רש"י דאם הי' בשעת קבלה שלו אין צריכין לקבל מחדש ואם לא הי' בשעת קבלה שלו צריכין לקבל מחדש הן אמת דלולי פה קדוש של רש"י הי' אפשר לחלק בע"א דדוקא בפני ג' לא בעי לקבל אבל מ"מ צריכין לקבל דברי חבירות רק דלא בעינן בפני ג' וכן בראה מלשון הרמב"ם בפ"ו ממעשר כן מ"מ נראה כיון דרש"י הרגיש בזה ולא תירץ כדברינו א"כ לא ס"ל הך חלוקא וחילוק של רש"י הוא דחוק כיון דהחבר עצמו הוא בחזקת נאמנות מה לי אם הי' הם בשעת קבלה שלו או לא ולכך ס"ל להרי"ף והרא"ש דבאמת יש בזה פלוגתא דתנאי דתנא דברייתא ראשונה ס"ל דלא בעינן קבלת דברי חבירות לאשתו ועבדו של חבר ואידך ברייתא ס"ל דבעינן גם בהם קבלת דברי חבירות וממילא הך סוגיא דידן דבעיא אם לאחר מיתה הם כחבר ס"ל נמי דלא בעינן קבלת דברי חבירות רק בתר החבר גריר ולכך שייך למבעיא אם אחר מיתה נמי דינם כחבר או לא ולכך א"ש שהשמיטו פלוגתא דאידך ברייתא באשת חבר שנשאת לע"ה דהנה אידך ברייתא לשיטתם אזלי דס"ל דאשת חבר ועבדו בעי קבלת דברי חבירות וממילא ס"ל דאין נגררין אחר החבר רק נדונין בפ"ע ולכך הת"ק ס"ל כיון דלקולא אין נדונין כחבר רק נדונין בפ"ע ובעינן קבלה בפ"ע ה"ה נמי להיפך אם נכנסו אחר כך לרשות ע"ה אין נגררים אחריו ונדונין בפ"ע וכיון דקבלו דברי חבירות קבלו והוא משוה מדותיו דבין להקל בין להחמיר לא נגררים אחר בעליהם ור"י ס"ל דנהי דלהקל דלא לבעי קבלה אין נגררין אחר החבר ובעינן קבלת דברי חבירות מ"מ להחמיר נגררין אחריו ואם נכנסו לרשות ע"ה בעי קבלה מחדש א"כ זה הכל לשיטתם דס"ל דלקולא לא סמכינן על החבר ואין נגררין אחר החבר להקל לכך יש סברא לומר דגם להחמיר אין נגררין אחריו ובפרט כיון דכבר קבלו דברי חבירות לכך הוצרכו להשמיענו פלוגתתם באם נכנסו לרשות ע"ה אח"כ מה דינם אבל הרי"ף והרא"ש ס"ל כיון דהש"ס דילן האמוראים מבעיא להו בלאחר מיתה אם דינן כחבר בע"כ ס"ל כמ"ד דבניו ובני ביתו של חבר לא בעי קבלה מחדש רק מכח החבר נאמנין ולכך מבעיא לי' אם גם אחר מיתה נגררין אחריו א"כ לפ"ז אם לקולא נגררין אחר בעליהן ולא בעי קבלה בפ"ע ממילא מכ"ש דלהחמיר נגררין אחר בעליהן ולכך אם נשאו לע"ה ודאי איתרע נאמנותן כיון דמתחלה מכח החבר אתיא פשיטא כשנכנסו לרשות אחר דנדונו כמותו ולא מבעיא היכי דלא קבלו דברי חברות ולא הוי להם נאמנות רק מכח החבר דדינו כן בנכנסו לרשות אחר של ע"ה רק אף אם אירע שקבלו דברי חברות נמי הוי כן כיון דלא הוי בעי אז קבלה אין הקבלה שלהם אז כלום דדוקא היכי דהוי צורך לקבלה אז חלה הקבלה וי"ל דמהני לעולם אף כשנכנסו לרשות ע"ה אבל היכי דלא הוצרכו לקבלה אף שקבלו אינו כלום כדאשכחן סברא זו בכמה דוכתא לכך פשיטא דאם נשאו לע"ה קבלה מחדש בעינן וכיון שהעתיק הרי"ף הך ברייתא דאשת חבר ועבדו הוי כמותו אף אחר מיתה ומוכח דס"ל דלא בעינן קבלה אם הם ברשות חבר ממילא פשיטא כשנכנסו לרשות ע"ה דבעינן קבלה ואין זה צריך לפנים כנלפע"ד נכון בעז"ה בישוב שיטת הרי"ף והרא"ש ודו"ק היטב:
תוספות, ד"ה אמר רב חבי"ת בחותם אחד אסור ופירש"י שדמיה יקרים וכו' קשה לי אם מה"ט אתינא למה הוצרך הש"ס לומר אח"כ דרב ושמואל פליגו דרב נקט תרי מיני בשר דגים בפ"ע ובשר בפ"ע ושמואל ס"ל דתרי מיני בשר לא אמרינן ומ"ט לא משני טפי דמר כי אתרי' ומר כי אתרי' דבאתרי' דרב הי' דמי דג יקרים לכך חייש לשמא טרח וזייף כמו בבשר אבל באתרי' דשמואל אין דמי הדג יקרים כדמי בשר ולכך ס"ל דדג די בחותם אחד וכדמשני בכמה דוכתא מר כי אתרי' ומר כי אתרי' ואפשר דהוי קשה לו א"כ לווה לא אשמיעינין שמואל להיפוך דבדג די בחותם אחד בע"כ ס"ל דדג דדג בעינן ב'. חותמת וא"כ מה דלא מנאו בהדי בשר בע"כ דס"ל דתרי מיני בשר לא אמרינן וק"ל. ע"כ גמרא מיש חלב ומ"ש גבינה קשה לי לפי שיטת הסוברים שהחילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן דבדאורייתא בעינן ב' חותמות ובדרבנן די בחותם אחד ופירוש הש"ך דאף דחלב הוי חשש תורה מ"מ כיון דחלב טמא ירוק א"כ אפשר להכיר אם נתערב הרבה וא"כ אין חשש רק שנתערב בו מעט ומן התורה ברובא בטל רק מדרבנן בעי סמך לכך הוי רק איסור דרבנן וכן בגבינה דבר המעמיד דאינו בטל הוי רק דרבנן ייע"ש ולפ"ז תמוה לי טובח מהו פריך הש"ס מ"ש חלב ומ"ש גבינה הרי רב הוא דאמר כאן כן והרי רב ס"ל בפסחים דף כ"ט ובחולין בפ' כ"ה וע"ז כר"י דמב"מ במשהו מן התורה וא"כ מהו פרכא בשלמא בגבינה י"ל דרב כשמואל ס"ל דאיסורו רק משום שמעמידין בקיבת נבלה וא"כ הוי מבא"מ ובטל מן התורה רק דדבר המעמיד אינו בטל וזה רק דרבנן לכך די באחד אבל בחלב דהוי חשש עירוב חלב טמא דהוי מב"מ והוי ד"ת לכך בעינן ב' חותמות ואין לומר דכיון דקאמר הש"ס לעיל דגם בגבינה יש חשש משום חלב טמא דביני אטפי א"כ י"ל דמה דהוצרך שמואל לטעמא דקיבת נבלה הוי רק ליתן טעמא אפילו לרבנן דס"ל מב"מ בטל למה אסרו גבינות עכו"ם ולכך הוצרך ליתן טעם לדידהו מכח קיבת נבלה אבל למ"ד דס"ל מב"מ במשהו בלא"ה אסורה הגבינה מכח חלב טמא דביני אטפי א"כ גם בגבינה הוי חשש דאורייתא זה אינו חדא דהתוס' כתבו שם דף ל"ה ע"ב דבגבינות שהנכרי עושה לצרכו לא שייך כלל חשש חלב דביני אטפי ואף אם לא נאמר כדבריהם רק כמ"ש בחדושי שם בע"א עכ"פ הוא גופו קשיא א"כ באמת יש בגבינה איסור תורה וחלב נמי איסור תורה וא"כ למה די לרב בחותם אחד כיון דס"ל מב"מ לא בטל ובע"כ אין הטעם לחלק בין דאורייתא או דרבנן רק או כמ"ש רש"י דדמי' יקרים או בדעת דס"ל לחל' בין איסור גופו לע"י תערובת ולחם וברים דבין דרבנן לדאורייתא תליא מלתא צע"ג מהנ"ל שוב ראיתי בדגול מרבבה הרגיש בזה וגם להסוברים דהחילוק הוא בין איסור גופו לאיסור ע"י תערובת קשה לי להסוברים דבכל התורה אמרינן חנ"נ וגם הביא הש"ך ביו"ד סימן קל"ד דהיכי דהוי יותר מסמך לא אמרינן חנ"ב א"כ מהו מדמה חלב לגבינה הרי בגבינה מפורש ברמב"ם פ"ג מהמ"א דסתם גבינה הוי הקיבה מיעוט נגדה ובטל בסמך רק דדבר המעמיד אינו בטל א"כ בזה כיון דהוי יותר מסמך לא שייך חנ"נ לכך הוי רק איסור ע"י תערובת ולא איסור גופו לכך די בח"א אבל בחלב יש בו חשש דיש בו תערובת פחות מסמך ובזה שייך לומר חנ"נ וכיון דהוי עצמו נבלה הוי כאיסור גופו לכך בעינן חבת"ח ומהו פריך מיהו זה י"ל דהר"ן הוא דס"ל הך חלוקא בין דבר שאיסור גופו גרם לו או תערובת והר"ן לשיטתו שהביא הש"ך בשמו בסי' קל"ד דס"ל דבצונן לא אמרינן חנ"נ וא"כ גם בחלב לא שייך חנ"נ ופריך שפיר וא"ש ודו"ק והנה אין ליישב קושייתי די"ל כיון דהקיבה הוא מעמיד נחשב כמין במינו כיון דבא לתקן הדבר וכמ"ש התוס' כעין זה בפרק ד' דביצה במים ומלח בעיסה וכו' וא"כ כיון דהוי מב"מ ממילא למ"ד מב"מ לא בטל מן התורה גם בזה לא בטל אך ז"א דא"כ קשיא לדידן מנ"ל דדבר המעמיד אינו בטל הר' עיקר הראי' הוי רק מדברי שמואל דאמר מפני שמעמידין בעור קיבת נבלה ומה ראי' דלמא דוקא שמואל לשיטתו דס"ל מב"מ במשהו לכך ס"ל שפיר כיון דהוי מעמידן הוי מב"מ אבל לדידן דמב"מ בטל י"ל אף דבר המעמיד בטל ובע"כ דלא בחשב בזה כמב"מ והתוס' לא כתבו רק לענין דרבנן ודשיל"מ אינו בטל הוא מדרבנן לכך בדרבנן עשיהו כמב"מ אבל מן התורה הוי ודאי מבא"מ ובפרט דמין במינו אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא ולכך מהו בכך דיהיב טעמא והוי המב"מ כיון דאינו שוה בשמא לכך ודאי דמן התורה הוי מבא"מ ומהו פריך מ"ש חלב ומ"ש גבינה וצ"ע כנ"ל:
והנה אחר כותבי זה ראיתי בדגול מרבבה סי' קי"ד שנראה שהרגיש קצת בקושייתינו על הש"ך דאכתי לר"י דס"ל מב"מ לא בטל למה די בחותם וכן לרב דס"ל כר"י ותירץ ממ"נ לא הוי חלב טהור וטמא מב"מ דממ"נ למ"ד בתר מבטל אזלינן הרי אי אפשר לחלב טהור להיות כטמא ולמ"ד בתר בטל אזלינן לא שייך לומר דלכי מסרח יהי' היתר כיון דהוי משקה וכמ"ש התוס' במנחות דף ך"ג ד"ה אי כר"י ייע"ש כן תוכן דבריו בקצרה והנה באמת אין דבריו נראין כלל חדא דזה לא הועיל רק כפי קושייתו שהקשה בקיצור למה די בחותם אחד לרב שפיר תירץ די"ל שהוא ס"ל כמ"ד בתר מבטל או בטל אזלינן ולא הוי מב"מ אך לפי מה שהקשיתי אני דמהו פריך הש"ס מ"ש חלב ומ"ש גבינה נימא דשאני ושאני זה דאורייתא וזה דרבנן בזה אין לתרץ כתירוצו ואכתי קשה כיון דעכ"פ יש תנאים דס"ל דתמיד הוי מין במינו אף באי אפשר להיות כמוהו לא המבטל ולא הבטל וכמ"ש התוס' במנחות שם דף כ"ג והוא מוכרח ממה דאמרינן אין דם מבטל דם גבי כסוי בדם חי' ודם בהמה וכן אין רוק מבטל רוק והתם אי אפשר להיות כמוהו לא המבטל ולא הבטל ובע"כ דאית תנאי דס"ל דלא כר"ח ולא כר' חייא רק תמיד הוי מב"מ א"כ מוכח דאיכא תנאי בזה ונימא דרב נמי ס"ל כן וא"כ הוי חלב דאורייתא וגבינה דרבנן ומהו פריך ועוד בלא זה דברי הדגול מרבבה תמוהין דהנה אין לומר דרב ס"ל בתר בטל אזלינן דא"כ מהו פריך הש"ס לרב בחולין דף ק"ח דחלב אמאי מותר חלב נבלת והו"ל מין במינו ייע"ש בפירש"י ומה קושיא נימא דרב ס"ל בתר בטל אזלינן וכאן אי אפשר לחלב נבלה דהוי משקה להיות כמוהו ולא הו"ל מין במינו ואין לומר דדוקא בחלב טמא אינו עומד כתב כן הדגול מרבבה אבל בחלב טהור שעומד אפשר להיות גבינה ואח"כ תתעפש זה טעות דאם יהי' גבינה תחלה מכ"ש שיהיה מין אחר ממש ולא יחשב מין במינו עם החלב ההיתר למ"ד בתר בטל אזלינן ובע"כ דמשמע להש"ס דרב לא ס"ל בתר בטל אזלינן ומטעם שאכתוב לקמן וגם אין לומר דרב ס"ל בתר מבטל אזלינן דא"כ למה קאמרו רב ושמואל בחמץ בפסח או שעבר עליו הפסח דמין במינו במשהו הרי אי אפשר למבטל היינו המצה להיות נעשה חמץ עוד כיון שכבר נאפה או נתבשל מצה ובע"כ דס"ל לרב דבכל התורה מין במינו לא בטל וכן נראה באמת מלשון רב ושמואל דאמרו כל אסורין שבתורה מין במינו במשהו ומדקאמרי כל אסורין שבתורה משמע דהן אוכל הן משקה הן באפשר להיות כמוהו או דאי אפשר להיות כמוהו אינו בטל ולא פליגי ר"ח ור"ח אם בתר מבטל או בטל רק לר' יהודא אבל רב ודאי ס"ל דבכל התורה הומב"מ במשהו וא"כ נשאר קושייתינו בדוכתא דמה פריך לרב מ"ש חלב ומ"ש גבינה הרי לרב שאני ושאני דלדידי' זה דאורייתא וזה דרבנן וצ"ע ודברי הדגול מרבבה נסתרין מכמה מקומות בזה ודו"ק:
גמרא לשמואל חתיכת דג היינו בשר וכו' קשה לי מ"ט לא משני דיש חילוק בין איתחזק איסורא או לא דדבר דלא איתחזק איסורא די בח"א ובאיתחזק בעינן ב"ח ולכך בבשר דהוי חשש נבלה ובהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וספק אם הותרה או לא או גבי תכלת כיון דהבגד חייב בציצית בודאי וספק אם יוכל לפוטרו בתכלת זה או לא כבר כתבו הפוסקים כמה פעמים דכעין זה נחשב חזקת חיוב ואיתחזק איסורא לכך בעינן חב"ח ויין משום חיבת ניסוך כדס"ל לפוסקים בלא"ה כן אבל בחתיכת דג דלא איתחזק איסורא לכך די בחותם אחד וצ"ע בזה:
גמרא מסייע ליה לריב"ל וכו' הנה לכאורה יש לדייק דלא מבעיא דלא הוי סייעתא רק אדרבא הוי עוד תיובתא מדקמ"ל דוקא אם נתארח אצלו אוכל עמו ולא קמ"ל רבותא יתירא דאפילו בשולח לביתו מותר וממילא נדע מכ"ש דאם נתארח אצלו שאוכל עמו כיון דעיקר טעמו דמכח שממה שאוכל משגר לו מוכח מכ"ש שהוא עצמו אינו חשוד לאכלו וא"כ מוכח להיפך מדברי ריב"ל אך נראה שמזה יהיה מוכח כדעת הסוברים ביו"ד סי' קי"ט שאף ממי שאינו חשוד רק שאינו בחזקת נאמן נמי אסור לקנות ממנו ולכך א"ש שבזה יהיה חילוק בין מי שאינו מוחזק בנאמן ובין חשוד ממש שבחשוד ממש אין סומכין עליו רק בחזקה זו שהוא לבדו אינו אוכל ממנו אבל לצרף עוד חזקה אחרת לומר שממה שאוכל הוא משגר לו לא סמכינן בזה כיון דחזקה דידי' גופו לא אלים כל כך לא סמכינן עוד על חזקה הבאה מכח חזקה אבל במי שאינו חשוד ואינו נאמן בזה סמכינן אף על הך חזקה שממה שאוכל הוא משגר לו ולכך ריב"ל מיירי ממי שאינו חשוד ואינו נאמן בזה אף אם משגר לביתו מותר רק לקנות ממנו אסור והברייתא מיירי בחשוד ממש לכך אין היתר רק בנתארח אצלו ולא כשמשגר לביתו לכך שפיר קאמר דעכ"פ זה מסייע לריב"ל דהוא עצמו אינו חשוד לאכול שהרי אף בחשוד ממש ס"ל לברייתא דמותר לאכול עמו מכ"ש באינו חשוד ואינו נאמן שאינו חשוד לאכלו והוי בזה סיוע לריב ל אבל להסוברים דבאינו חשוד ואינו נאמן מותר לקנות ממנו וכן להסוברים דאף בחשוד אם משגר לו מותר לאכול קשה מן הש"ס הנ"ל דאדרבא הוי תיובתא לריב"ל ולא סייעתא וצ"ע:
והנה. לכאורה קשה מה ראי' הוי מזה לריב"ל הרי לפי מה שכתוב ביו"ד סי' קי"ב דמי שהוא נזהר מפת נכרים ואוכל עם אנשים שאינן נזהרים מותר לאכול עמהם מכח איבה א"כ ה"נ דלמא דוקא בנתארח אצלו מותר לאכול עמו משום איבה אבל במשגר לביתו דליכא איבה שפיר חיישינן שמא יאכל הוא משל נכרים ומנ"ל דהוא בחזקה שאינו אוכל דבר איסור אך נראה דמזה ראיה לדברי המהר"ל בתשובה שהביא הרמ"א ס"ס קי"ב שדוקא בפת שייך איבה ולא בשאר איסורין א"כ א"ש דכאן דמיירי בשאר אסורין לא שייך איבה ומוכח שפיר כריב"ל:
והנה להביא ראיה להלכה בין השיטות אם הכוונה דוקא בחשוד או גם במי שאינו מוחזק בנאמן נראה בעיני דמוכח מן הש"ס דבעינן דאף במי שאינו נאמן אסור ליקח ממנו דהנה להסוברים דדוקא בחשוד אבל כל שלא וידענו שהוא חשוד אף שאינו מוחזק לכו בנאמן מותר ליקח ממנו קשה למה הוצרך הש"ס לומר כדברי ריב"ל וכי קא משגר ליה ממה דאכיל קא משגר לי' משמע דבבירור הוי כן דממה שהוא אוכל הוא משגר וכדמוכח בפ"ק דחולין במה דקאמר שם ותהוי נמי ר"ש מי קתני מפני שאני אומר שהחליפו מפני שמחליפין קתני דודאי מחליפין וא"כ ה"כ מדנקט וכי קא משגר ליה ממה דאכיל קמשגר ליה ולא אמר שאני אומר דממה דאכל קא משגר ליה משמע דדוקא מכח דהוי חזקה ברורה דממה שהוא אוכל קמשגר וכן כתבו הפוסקים וביו"ד סי' קי"ט דחזקה ממה שהוא אוכל הוא משגר משמע הא אם לא הוי חזקה לא הוי תלינן לקולא מספק וקשה במה מיירי אם בידעינן שהוא חשוד אף על זה לשגר לו דרך דורן מדברים אסורים בודאי לא מהני בזה חזקה כיון דהוחזק להיפוך ובע"כ מיירי בסתם אדם שלא הוחזק על כך לחשוד וא"כ קשה למ"ל חזק' שמשגר לו ממה דאכיל אפי' אם הוי רק ספק נמי ראוי להיו' מותר דהרי דהרי אם לא הוי חשוד למכור אף שלא הי' מוחזק לנאמן הי' מותר אף לקנות ממנו רק כיון שנעשה חשוד למכור אין קונין ממנו וא"כ לשגר לביתו דלא הו' חשוד על כך הדר דינו כסתם אדם ומן הסתם מותר וא"כ בתלי' בעלמא מספק נמי הוי ראוי להיות מותר כיון דעל זה אינו חשוד ולמ"ל להש"ס לומר דבודאי כי קא משגר ממה דאכיל הוא משגר אלא ודאי מוכח כדעת הסוברים דאף בסתם אדם אין קונין ממנו ובעינן שיהי' דוקא מוחזק לנאמן א"כ ממילא ה"נ אם הוא אינו בחזקת נאמן דאין קינין ממנו אם לא הוי לנו חזקה ברורה שממה שאוכל הוא משגר הוי אסור לסמוך עליו מספק לכך צריך לומר דהוי חזקה דבודאי ממה שאוכל קא משגר והוי כמו הוחזק לנאמן על זה וזה ראי' ברורה לפע"ד והנה בהיותי בזה ראיתי פלוגתא חדשה בין הרמב"ם ובין הטור דהנה לשון הטור הוא כן וכן אפילו אם הוא חשוד למכור דברים האסורין ה"ז מתארח עמו ואוכל עמו וכן אם שולח לו לביתו ה"ז מותר כיון שאינו חשוד לאכול דברים האסורין דחזקה ממה שאוכל הוא משגר לו עכ"ל א"כ משמע דס"ל אף אם שולח לו לביתו המקבל מתנה כמי מותר אבל לשון הרמב"ם בפ"א מהמ"א בזמן שהיתה א"י כולה לישראל וכו' המתארח אצל בעה"ב בכל מקום ובכל זמן והביא לו ביין או בשר וגבינה וחתיכת דג ה"ז מותר וא"צ לשאול עליו אע"פ שאינו מכירו אלא יודע שהוא יהודי וכו' הנה נקט רק דין המפורש בברייתא דאם מתארח אצלו מותר אבל דין ריב"ל שאם שיגר לו בעה"ב לביתו מותר השמיטו הרמב"ם והוא תמוה למה השמיטו כיון דאין חולק בדבר ואדרבא הש"ס מביא סייעתא לדבריו ולכך נראה דהרמב"ם מפרש דמה דקאמר ריב"ל אם שיגר לו בעה"ב לביתו אין הכונה על הבעה"ב של האורח רק על ביתו של בעה"ב והיינו דקמ"ל ריב"ל דאין כוונת הברייתא דקתני אם נתארח אצלו ה"ז מותר היינו שמותר לאכול עמו וכדמפרש לה הטור דא"כ קשה מה זו סייעתא לריב"ל אדרבא הוי תיובתא כמ"ש לעיל וסייעתא ודאי לא הוי ולכך מפרש הרמב"ם דכוונת הברייתא דאם נתארח אצלו מותר אף לאכול בפ"ע והיינו דקמ"ל ריב"ל דאם שיגר לו בעה"ב לביתו כלומר שהי' מתארח אצל בעה"ב ושיגר לו בעה"ב לביתו של עצמו בזה מותר דבזה הוי חזקה דבבית שלו אינו משגר לו רק ממה שאוכל והוא ממש דין הברייתא אבל אם שולח לו לבית אחר אסור דבזה לא שייך חזקה זו וא"כ יש פלוגתא חדשה בין הטור ורש"י והר"ן שכולם פרשו כמו הטור ובין דעת הרמב"ם ותימא על הב"י שהביא לשון הרמב"ם ולא כתבו דיש בזה פלוגתא רבה בזה וצ"ע על כל אחרונים שלא הרגישו בזה והוא נ"מ רבתי לדינא לכמה ענינים שונים: גמרא הרי אלו וכו' למיעוטי מאי וכו' ולמ"ד בידוע נמי שרי למיעוטי מורייס וכו' וסתמא כר"מ מכאן יש להוכיח כדעת התוס' שכתבו לעיל דף ל"ד והביא כן גם בדף זה דאף לרבנן אין קנקנים אסורין בהנאה דאל"כ למה הוצרך לומר סתמא כר"מ הו"ל לומר כרבנן ולמעוטי קנקנים דאין לומר דאין זה בכלל תערובת כיון דידוע הוא שיש בהם יין הרי למ"ד בידוע אסור קאמר למעוטי ידוע הו"ל לומר למעוטי קנקנים ובע"כ אף קנקנים מותרין בהנאה כרבנן וק"ל:
גמרא תנינא להא דת"ר הנה בתוס' הקשו דאיך קאמר תנינא להא הרי אדרבא במשנה נקט וישראל ראהו וכו' והנה מזה יהי' מוכח דהם ס"ל דלא בעינן שיראה הישראל בתחלת החליבה שאין שם חלב טמא בכלי דאל"כ לא הוי צריכין לפרש דישראל ראהו היינו שיכול לראותו רק אפשר לפרש דישראל ראהו היינו בתחלת החליבה בכלי ראה שאין שם דבר טמא בכלי ובע"כ דס"ל דלא בעינן ראי' בתחלה בכלי מיהו לולי דבריהם הי' נראה לפי משמעות דעת הרמ"א ביו"ד סי' קט"ו שבאם לא הי' שם ישראל בתחלת החליבה ובא בסוף כשעדיין חולב מקצת הבהמות מותר והש"ך השיג עליו והנה נראה ראי' להרמ"א מסוגיא זו דודאי פירוש התוס' דוחק דאכתי מנ"ל להש"ס כן דלמא הכונה ראהו כפשוטו ונהי דלא הוי תיובתא עכ"פ סייעתא ליכא וכן אם נפרש כפירוש הנ"ל דיראה בתחלת בכלי אכתי מנ"ל כן דלמא הכונה כפשוטו שרואה בשעת החליבה לכך נראה דהוי קשה להש"ס אם בעינן שיראה ישראל מתחלה ועד סוף הו"ל למנקט להיפוך אלו מותרין באכילה חלב שישראל רואהו והנכרי חולב וכמו דנקט בברייתא תחלה ישראל יושב ומשמר ואח"כ והנכרי חולב וכן נראה להכריע לדינא דביושב לבד בעינן מתחלה יושב אבל ברואהו ממש די אם בא בסוף כמי די מכח חזקה דהרי לפניך ודו"ק דבזה הוי משמע דבעינן שיקדים ראיית הישראל לחליבת הנכרי אבל כיון דנקט חלב שחלבו נכרי וישראל ראהו משמע דלא בעינן הראי' מהחלה רק אם ראהו בסוף החליבה נמי די כדעת הרמ"א ומזה מוכיח נמי אידך דינא דברייתא דישראל יושב בצד עדרו מותר וכדמפרש לה הש"ס דחזו לי' כדקאים ומטעם דמרתת דס"ל להש"ס דזה תלוי בזה ויהי' מזה ראי' לדעת הריב"א שהביא הב"י בסי' ס"ט דלא מהני יוצא ונכנס בנכרי ששם בשר בקדרה וצריך למטעמי' לקפילא ופירוש ב"י דס"ל דלא מהני יוצא ונכנס רק כל היכי דליכא למקים עלה דמלתא אבל באם איכא למיקם עלה דמלתא לא מהני מרתת ובאמת תקשה דא"כ למה הכא התירו לכתחלה להיות ישראל יושב בצד עדרו והרי כיון דאפשר לראותו ממש למה יסמוך לנתחלש על מרתת הרי זה עדיף מהתם דכבר נעשה מעשה רק דאפשר למטעמי' לקפילא וכאן עושה כן לכתחלה והן אמת דדברי הב"י שם תמוהין לכאורה שכתב הטעם דריב"א ס"ל דלא סמכינן אמרתת רק היכי דליכא למיקם עלה דמלתא כי ההוא דהמניח נכרי בחנותו והרי מפורש רפ"ק דחולין דף ב' דאף לכתחלה אין השומר צריך להיות משמר רק ביוצא ונכנס סגי והמניח אף לכתחלה הוא והרי זה אפשר להיות יושב משמר כל היום ואיכא לתקוני בע"א ואיך סומך לכתחלה על מרתת והרי זה אפשר לברורי טפי מלהטעימו לקפילא וצריך ליישב דבריו או דס"ל דביי"נ דהוי סתם יינם הקילו ולא בשאר אסורין או דס"ל כיון דשעת הדחק כדעבד דמי ואי אפשר לו להיות יושב ומשמר כל היום הוי כליכא למיקם עלה דמלתא אך א"כ תקשה מה מוכיח הש"ס שם מלשון המניח דמשמע אף לכתחלה ממה דתנן אין השומר צריך להיות יושב ומשמר ודלמא דוקא בשומר שאי אפשר לו לשמור כל היום שלא יצא החוצה לכך הוי כדעבד ומותר לו לסמוך ביוצא ונכנס אך משנה דהמניח דמיירי שהנכרי שם רק לפי שעה והרי אפשר לשמרו על שעה זו ממש ואין הכרח לו להיות יוצא ונכנס לכך כל שאין הכרח לו אסור לו לסמוך על יוצא ונכנס רק בדעבד סמכינן עלה ומיירי משנה דהטניח בענין שלא הי' מוכרח לצאת אז הוי דוקא דעבד ובע"כ דס"ל להש"ס דאין חילוק בדבר רק בכל ענין מותר לסמוך לכתחלה על מרתת אף דאפשר בע"א ובע"כ צריך לומר דביי"נ הקילו וטכ"פ זה ודאי לדברי הב"י היכי דאפשר בע"א אסור לו לסמוך על סברא דמרתת וא"כ הכא דהוי רק לשעה מועטת לשעת החליבה דסוף סוף מוכרח להיות שם ואפשר להיות עומד ורואה א"כ למה יהי' מותר לכתחלה להיות יושב כיון דאפשר לו לעמוד והרי מלשון הברייתא דקתני ישראל יושב בצד עדרו וכו' משמע דלכתחלה יכול לסמוך על זה ולמה יהי' מותר לכתחלה ובע"כ צריך לומר דבחלב של נכרי הקילו לסמוך אף לכתחלה על מרתת אף דלא מהני כה"ג בעלמא וא"כ זה כונת הש"ס דהנה הטעם דבמצא מקצת עדיין חולבת שמותר הוי מכח חזקה דהרי לפניך וכמו שעתה אין שם דבר טמא כן לא הוי מעיקרא ובאמת חזקה דהרי לפניך לא אלים ואף לחומרא לא הוי חזקה רק בקדשים ומכ"ש לקולא דלא הוי חזקה ולמה נסמוך בזה לקולא ובע"כ דחלב נכרי קיל טפי והקילו לסמוך גם בזה לכך מה"ט סמכינן על חזקה דמרתת נמי לכתחלה ולכך זה הוי כוונת הש"ס דתנינא להא דת"ר כיון דנקט כאן ישראל רואהו לבסוף מוכח דמהני אף שלא ראה תחלת החליבה רק בסופו ואף דבעלמא לא מהני חזקה דהרי לפניך בחלב ככרי הקילו א"כ ממילא גם זה מהני נמי להיות יושב וסמכינן על סברא דמרתת ותנינא להא דת"ר ישראל יושב בצד עדרו וכו' והרי קשה ממ"נ ובע"כ כדמשני דקאי וחזו לי' וסמכינן על סברא דמרתת לכתחלה אף דבעלמא לא מהני בחלב הקילו ויש להסביר בדבר יותר כיון דלפי דברי הב"י הנ"ל לדעת הריב"א לא סמכינן על סברא דמרתת היכי דאיכא לברורי והנה לעיל דף ל"ד ע"ב פריך הש"ס חלב למהו ניחוש לה וכו' חלב טמא אינו עומד אי דקבעי לגבינה ה"נ הבמ"ע דקבעי לה לכמכא ופריך ונשקול מני' קלי וניקום ומשני כיון דבטהור נמי איכא נסיובי ליכא למיקם עלה דמנתא וייע"ש בפרש"י ואבע"א דקבעי לה לגבינה דקאי ביני אטפי וכו' ולפ"ז להך לשנא דמשום נסיובי אי אפשר למיקם עלה דמלתא כלל אך לאידך לישנא דקבעי לה לגבינה י"ל שפיר דלא חיישינן להך סברא דנסיובי ואפשר שפיר לברר ע"י שניקום מעט ולכך אם אפשר הוי למיקם עלה דמלתא לא הוי סמכינן על סברא דמרתת רק להך לשנא דמשום נסיובי א"כ ליכא למיקם עלה דמלתא לכך סמכינן על מרתת ולפ"ז מן המשנה ליכא ראי' אם כהך לשנא או כהך לשנא ונ"מ לדידן אם לסמוך על סברא דמרתת אבל ממשנה דידן דנקט חלב שחלבו נכרי וישראל ראהו דקשה חדא דהוי מלתא דפשיטא ומה קמ"ל וכמ"ש הת"ח בזה ועוד קשה קושייתינו דלמה לא נקנו להיפוך דחלב שישראל רואה והנכרי חולב ובע"כ הכונה דאף אם לא ראה בסוף ולא בתחלה כמי מהני והרי זה לא מהני רק מטעם דהרי לפניך והרי הרי לפניך לא הוי חזקה גמורה כנ"ל ואף אם הוי חזקה גמורה לא עדיפא משאר חזקה דקיי"ל היכי דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה והרי אפשר לברורי ע"י שניקום פורתא ובע"כ דמשום נסיובי אי אפשר למיקם עלה דמלתא א"כ ממילא דה"ה על מרתת סמכינן בכך כיון דליכא לברורי ולכך תנינא להא דת"ר דסמכינן על מרתת והיינו מכח דזה נחשב ליכא לברורי לכך מה"ט סמכינן על חזקה דהרי לפניך ג"כ וגם י"ל אף דנחזיק בבירור כהך לשנא דמשום נסיובי אי אפשר לברירי מ"מ הוי דהיינו רק לחומרא דאין להתיר חלב נכרי שלא ראהו ישראל לסמוך על בירור זה לקולא לא סמכינן על הך בירור אבל להיפוך היכי דבלי הברור מותר כך שפיר י"ל דלחומרא חשבינן אף זה לבירור והוי אפשר לברורי ע"י דניקום פורתא וא"כ לא הוי ראוי לסמוך על מרתת כיון דאפשר לברורי ע"י דניקום פורתא לכך מביא ראי' מן המשנה דקתני וישראל רואהו וסמכינן על חזקה דהרי לפניך בזה הרי מוכח דזה נחשב ליכא לברורי כלל וממילא תנינא להא דת"ר דגם על מרתת סמכינן מכח זה כיון דנחשב ליכא לברורי כלל וא"ש ודו"ק: והנה. ע"פ הנ"ל נראה ליישב ג"כ שיטת המ"מ שהביא המרדכי והב"י הביאו דס"ל דבאין דבר טמא בעדרו לא בעינן יושב בצד עדרו והמרדכי המה עליהם דא"כ למה קאמר הש"ס אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ולמה לא פריך טפי דא"כ למ"ל יושב בצד עדרו וכו' והנה חוץ לדרכינו לדרכינו נמי אפשר לדחות ראי' זו בכמה אופנים חדא די"ל דדוקא אם הוחזק לתמיד שתמיד אין דבר טמא בעדרו בזה ס"ל דלא בעינן יושב ומשמר אבל באם דבר טמא הוי בעדרו תמיד רק עתה בשעת חליבה זו אין דבר טמא בעדרו בזה שפיר בעינן יושב ומשמר כיון דבשאר זמנים הוי דבר טמא בעדרו דחיישינן שמא גם עתה יביא דבר טמא בעדרו ולכך בעינן יושב ומשמר ולכך כוונת הש"ס כך דודאי אם מעולם אין דבר טמא בעדרו פשיטא דבזה לא מיירי דא"כ למ"ל יושב ומשמר ובע"כ דמיירי דבשאר זמנים הוי דבר טמא בעדרו רק דמיירי דעתה ליכא דבר טמא ולכך בעינין יושב ומשמר מיהו עכ"פ קשיא דפשיטא דיושב ומשמר מהני גם י"ל לפמ"ש התוס' ד"ה אי דליכא דבר טמא פשיטא דמה דלא חיישינן לגלוי כיון דתפסו בידו ייע"ש א"כ בעינן עכ"פ שיהי' יושב ומשמר להכיר אותה שעה שהוא חולב ותופסו בידו ונותן לו תיכף כדי שלא ליחוש לגלוי ובלא"ה יש לחוש שמא החליב מכבר והעמידו מידו וראוי לחוש לגלוי לכך בעינן יושב ומשמר וא"כ זה לדינא דש"ס דהוי שייך גלוי לכך בעינן עכ"פ יושב ומשמר רק דפריך דפשיטא דמהני אבל בזמנינו לדידן דלא חיישינן לגלוי וכמ"ש התוס' ופוסקים בכמה דוכתא לכך שפיר למ"ל יושב ומשמר כיון דאין דבר טמא בעדרו וא"ש אך לדרכנו א"ש יותר די"ל דהני י"א ס"ל כהריב"א דלא סמכינן אמרתת רק היכי דליכא למיקם עלה דמלתא אבל באיכא למיקם עלה דמלתא לא סמכינן אמרתת והיינו מטעם כיון דע"ד המיעוט יתכן דלא מרתת רק דאנן סמכינן ארובא דע"פ הרוב הוא מרתת וכיון דאפשר לברורי לא סמכינן ארובא לכך אם אפשר למיקם עלה דמלתא לא סמכינן על מרתת וס"ל נמי דכאן אפשר למיקם עלה דמלתא ע"י דניקום פורתא דאף דלקולא לא סמכינן על זה כנ"ל מ"מ לחומרא נחשב איכא לברורי ע"י דניקום פורתא ובע"כ כאן דסמכינן על מרתת אף דאיכא לברורי בע"כ מוכח דבחלב טמא הקילו ולכך א"ש דהנה מה דס"ל להני פוסקים דהיכי דליכא דבר טמא לא בעינן יושב ומשמר היינו מכח חזקה כיון דהוחזק דאין דבר טמא בעדרו והרי היכי דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה ועכ"פ לא ימלט ע"ד המיעוט שיהי' מזדמן שם עתה דבר טמא אף דאין שם תמיד דבר טמא רק דס"ל דסמכינן ארובא דע"פ רוב אין שם דבר טמא ולכך א"ש דודאי להס"ד דלא ידע הש"ס מהך סברא דסמכינן אמרתת לא מצי פריך אי דליכא ודבר טמא למ"ל יושב ומשמר די"ל אף דליכא דבר טמא חיישינין למיעוטא שמא עתה הביא שם דבר טמא ולכך פריך רק דעכ"פ ביושב ומשמר פשיטא אבל לפי מה דמסיק דסמכינן אמרתת אף דבעלמא לא סמכינן אמרתת היכי דאיכא לברורי כאן סמכינן על כך ואם על מרתת סמכינן ולא חיישינן למיעוטא אף דחיישינן ליה בעלמא ה"ה דבליכא דבר טמא לא בעינן יושב ומשמר ואזלינן בזה בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא וזה בזה תליא וא"ש ודו"ק נלפע"ד נכון מאוד בישוב שיטת הי"א שבמרדכי הנ"ל הנ"ל מיהו כל זה לפי דברי הב"י הנ"ל בפירוש דברי הריב"א אבל דבריו תמוהין מסוגיא דחולין הנ"ל ומה שרציתי ליישב זה בתחלה אינו נכון להמעיין בסוגיא דחולין שם דקאמר יוצא ונכנס לכתחלה לא והתנן המניח וכו' אם כן משמע דס"ל דגם בשחיטה דהוי דאורייתא סמכינן על מרתת ואם באפשר למיקם עלה דמלתא לא מהני מרתת איך נסמוך לכתחלה על כך הרי אין לך אפשר גדול מזה שלא ליתן לכתחלה כן ואין לחלק דמיירי באי אפשר בע"א דא"כ מהו פריך רבא דלמא מיירי המשנה באפשר בע"א ואינו שעת הדחק לכך לא מהני שעת הדחק רק בדעבד ומהו פריך ולכך דברי הב"י תמוהין בזה ולעיל בפ"ק רציתי ליישב דברי הריב"א בין היכי דאיתחזק איסורא או לא דבאיתחזק איסורא לא סמכינן על מרתת אך גם זה נסתר מסוגיא דחולין הנ"ל דהרי בבהמה יש חזקת איסור דבחיי' בחזקת איסור עומדת ואעפ"כ ס"ל לרבא דסמכינן אף לכתחלה איוצא ונכנס גם עכ"פ מהו פריך רבא שם דיוצא ונכנס מהני לכתחלה מהמניח ככרי בחנותו ומהו פריך דלמא התם כיון דלא איתחזק איסורא לכך סמכינן איוצא ונכנס אף לכתחלה אבל בשחיטה דאיתחזק איסורא לא מהני יוצא ונכנס רק בדעבד ומהו פריך ובע"כ דליתא להך חלוקא ולכך דברי הריב"א מכ"ש דברי הב"י צ"ע ועיימ"ש לקמן ליישב דברי הי"א במרדכי בענין אחר ייע"ש: