אור ברסלב
עבודת עבודה חלק א זרה › דף לד.

עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

זרה · דף לד.

דף לג:

גמ' וכ"ת חמץ דאורייתא יי"נ דרבנן הא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון קשה לי הרי הך כללא דכל דתקון רבנן לא הוי רק בדבר שבדאורייתא הוי כן מן התורה בזה אף בדרבנן כעין ד"ת תקון אבל במה שבדאורייתא גופו הוי רק דרבנן בזה בדרבנן הקילו דהם אמרו והם אמרו כדמוכח כן בכמה דוכתא וא"כ מהו פריך נימא דמה דאוסר גבי חמץ דאינו יוצא מידי דפיו לעולם אין הכונה דנשאר בו הרבה די"ל דודאי ע"י הגעלה נפלט ממנו גוף האיסור רק עכ"פ נשאר בו דאינו נפלט לגמרי ולכך כיון דחמץ בפסח הוי במשהו לכך אסורין דמשהו עכ"פ איכא אך לפ"ז כיון דבחמץ גופו הוי רק מדרבנן במשהו שפיר י"ל דבחמץ דאורייתא החמירו וחששו אף למשהו הנשאר בתוך הכ"ח אבל ביי"נ דהוא גופו דרבנן נהי שגם הוא במשהו מ"מ בפליטת כלים לא החמירו כולי האי ולא חששו למשהו שבו מיהו שבתי וראיתי דזה לק"מ דהרי מוכיח בלשונו שאמר והתורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מידי דפיו לעולם א"כ משמע שראייתו הוי מכלי חטאת שאמרה התורה ישבר וא"כ משמע דס"ל דיש בו הרבה בלוע דהרי מן התורה במשהו מותר וגם מדרבנן קדשים בטלים במשהו א"כ בע"כ מה דאמרינן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם דלהדרי' לכבשונת כדאמרינן בזבחים וכו' ולדעתי י"ל כך די"ל כמו דחזינן דשאני כ"ח משאר כלים לענין הגעלה דבשאר כלים נפלט האיסור ובכ"ח לא נפלט כן י"ל אף בליבון נשתנה שאר כלים מכ"ח דבכ"ח נהי דנפלט ממנו גוף האיסור משהו עכ"פ נשאר בו וכמו דאמרינן בשאר כלים בפסח דלא מהני הגעלה כיון דעכ"פ בולע משהו כן י"ל בכ"ח נהי שמלבן אותו אותו משהו עכ"פ נשאר בו גם י"ל דזה דומה למה דאמרינן ריחא לאו מלתא ומ"מ ס"ל להרי"ף דמשהו עכ"פ הוי כן י"ל בזה דמשהו עכ"פ הוי אחר הליבון וכיון דחמץ בפסח במשהו וגם עכ"פ גם בשאר איסורין אין מבטלין איסור לכתחלה לכך לא מהני לי' ליבון והתם בקדשים דבטל בסמך הוי אחר הליבון ומן התורה מבטלין איסור לכתחלה לכך פריך שפיר למה מן התורה ישבר הרי מן התורה להדרי' לכבשונת וכו' מיהו א"כ לא א"ש הראי' שמביא מ"ש והתורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מידי דפיו לעולם משמע שראייתו הוי מחטאת אך נראה דא"ש די"ל דמזה יהי' ראי' לדעת הראב"ד דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מן התורה וגם הכה ידוע פלוגתת הפוסקים הובא בט"ז סי' צ"ט דהיכי דאי אפשר לבא לידי נ"ט דהוי רק משהו אם מבטלין לכתחלה או לא ויהי' מוכח מזה כדעת הסוברים שאף היכי שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם כמי אין מבטלין לכתחלה מיהו היינו דוקא אם חל עליו שם איסור בעוד הי' הרבה כדי נתינת טעם אז אף אח"כ שנפלט ממנו הטעם ונשאר בו רק משהו חל עליו שם איסור ואין מבטלין אף משהו שבו אבל אם בעודו היתר לא נשאר בו רק משהו א"כ לא חל עליו שם איסור מעולם ותיכף כשחל עליו שם איסור תיכף אין בו רק משהו ואי אפשר לבא לידי נ"ט בזה מותר לבטלו לכתחלה והנה מעתה א"ש הכל דהרי קשה למה דמשני הש"ס בזבחים דאין עושין כבשונות בירושלים דאכתי להוציאו מירושלים לאהדרי' לכבשונת אך י"ל כך דהנה בשלמא אם הי' אפשר להחזירו תיכף בירושלים לכבשונת אז בזמן היתר הי' עיקרו נפלט ואף שהי' נשאר בו רק משהו מ"מ כיון דמתחלה היתר הי' ולמחר כשנעשה נותר כבר אין בו רק משהו ולא חל עליו שם איסור מעולם ולא שייך בו אין מבטלין איסור לכתחלה אבל אם הי' מוציאו חוץ לירושלים א"כ הוי נאסר מכח יוצא וכיון שחל עליו שם איסור כשהי' הרבה אף שנפלט ממנו ונשאר בו רק מעט אין מבטלין איסור לכתחלה לכך לא מהני לי' החזרת כבשונת חוץ לירושלים ולכך א"ש דקאמר כאן דהתורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מידי דפיו לעולם שהרי לא מהני לי' חזרת כבשונות חוץ לירושלים בע"כ הטעם שמשהו נשאר בו ואין מבטלין איסור לכתחלה וא"כ ה"ה במאני דקוניא דלא מהני ליה הגעלה ולא ליבון דעכ"פ משהו נשאר בו וחמץ בפסח במשהו גם אין מבטלין איסור לכתחלה וא"ש ודו"ק מיהו הא קשיא לי איך משמע כאן בתוס' ד"ה חזרת כבשונות לא מהני והרי עיקר לימודו בזה הוי מכ"ח ובכ"ח גופו אמרינן לעיל דמהני החזרת כבשונות שכן השיב ר"א לר"י נשיאה וא"כ מוכח דהחזרת כבשונות מהני ואין לומר דדוקא ביי"נ מהני החזרת כבשונות אבל לא בחמץ והתוס' כאן מיירי בחמץ דא"כ אם בזה יש חילוק בין חמץ ליי"נ א"כ מהו פריך הש"ס כאן מחמץ ליי"נ הרי נשאר תירוץ הש"ס במקומו חמץ דאורייתא יי"נ דרבנן ואין לדחות כדדחי דכל דתקון רבנן כעין של תורה תקון דהרי החזרת כבשונות יוכיח דמהני ביי"נ ולא מהני בחמץ ומהו פריך וצ"ע שוב ראיתי בצאן קדשים זבחים דף צ"ה ע"ב מ"ש כעין סברתינו הנ"ל די"ל מה דכ"ת אינו יוצא מידי דפיו היינו דמשהו עכ"פ נשאר וכונתי לדעתו בזה וא"ש מאוד דברינו הנ"ל: תוספות ד"ה שאינו יוצא מידי דפיו לעולם וכו' ואר"ש משנץ וכו' אבל תנור וכירים שאיסורן בא ע"י היסק וכו' הנה ראיתי בספר חוות דעת סי' צ' שתמה עליהם דהרי בזבחים שם פריך נמי גבי תנור דלא עבדינהו של חרס דהוי היסקו בפנים א"כ משמע דאף בתנור שייך לומר פ"ח באו לכאן והוא תמוה באמת ומה שרוצה להוכיח מזה דהתוס' ס"ל דצלי לא הוי בישול וכו' הוא תמוה מן הש"ס לעיל שם דף צ"ה ע"ב דקאמר הש"ס כיון דאיכא שירי מנחות דהוי בישול ובלוע עבדינן של מתכת א"כ מוכח דבכה"ג הוי בישול ובלוע וא"כ בע"כ מה דפריך אח"כ לעבדינהו של חרם היינו אף בשירי מנחות דהוי בישול ובלוע מהני היסקו בפנים א"כ מוכח דאף בתנור שייך לומר פ"ח באו לכאן ובודאי בתוך התנור יש משקה ג"כ והוא בתוך כלי ודאי הוי כבישול ממש ומה שהי' כראה בישוב דבריהם הוא כך דהנה הט"ז ביו"ד סי' שכ"ג הביא ראיה דלא מהני שאלה בחלה שנפלת לתבשיל ממה דתנא במשנה סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ירקבו ולא תנא תקנתא שישאל עלי' וכו' והנקה"כ תירץ דבאמת מהני לי' שאלה והתנא מיירי אם לא ישאל והנה לכאורה מן דברי התוס' הנ"ל יהי' מוכח כדברי הט"ז דאם כנקה"כ מה הקשו התוספ' ממה שאמרה התורה תנור וכירים יותץ דלהדרי' לכבשונת דלמא באמת יש לו תקנה רק דהתנא או התורה לא תנא תקנתא ובאמת מהני לו תקנתא ובע"כ מוכח כדברי הט"ז אך באמת מדברי התוס' בזבחים למדתי תירוץ ע"ז דהנה שם שכתבו וז"ל ואע"ג דלגבי כ"ח טעון שבירה ואמרינן תנור חילקו לשלשה כדכתיב תנור וכירים יותץ ולא אמרינן אמאי יותץ והלא כשמסיקו לאפות בו זו הוא טהרתו דחשוב ככלי אחר וכו' וא"כ א"ש דודאי ממה דהוי לי' תקנתא דהחזרת כבשונת לא קשיא לי' די"ל דלא רצה למתני תקנתא ועיקר דינא קמ"ל דאם אינו מחזירו יותץ רק דהם קשיא להו כיון דתנור תשמישו תמיד בהיסק א"כ בלא"ה מוכרח להסיקו וממילא יוכשר בכך ובשלמא בשאר תקנתא דאין הוכרח לעשותן בלא"ה י"ל דלא רצה למתני תקנתא רק דהך תקנתא דהוי תשמישו בכך וממילא כשירצה להשתמש בו יסיקנו וא"כ למה יותץ ובהיות כן י"ל שפיר דמה שחדשו דתנור דדרכו בכך לא נחשב ככלי חדש היינו רק אם מסיקו בפנים לבד כדרך תשמישו אבל אם מסיקו בפנים ובחוץ או מחזירו לכבשונת שאינו דרך תשמישו מהני אף בתנור וכן כתבו להדיא בזבחים וז"ל שם ושמא אף בתנור אם הי' מסיקו בפנים ובחוץ כעין תחלת עשייתו כשהי' יוצר עושהו נותנו בכבשן אפשר שהי' מועיל עכ"ל אם כן מפורש כדברינו דדוקא כדרך תשמישו לא נחשב ככלי חדש אבל אם מחזירו לכבשן מהני אף בתנור וזה כוונתם גם כאן דדוקא להס"ד דהוי ס"ל דכדרך היסקו כמי הוי ככלי חדש שפיר הקשו דאיך שייך יותץ הרי כשיבא להשתמש בו יוכשר ממילא אבל לפי מה שתרצו דסתם הסקה כדרך השמישו לא מהני ואף דיש לו תקנה ע"י החזרת כבשונת י"ל כיון דעכ"פ אין מוכרח לעשותו לא תכא תקנתא ומיהו כיון דעכ"פ מהני לי' החזרת כבשונת פריך שפיר דע"ט עביד של מתכת לעבוד של חרס ואף דאין עושין כבשונות בירושלים כיון דאפשר להסיקו בפנים ובחוץ ויכשר בכך וכיון דיש לו תקנה עכ"פ למה עושה של מתכת והן אמת דדברי הט"ז עדיין מוכרחין מגוף הש"ס דזבחים דפריך ולהדרי' לכבשונת והתם שפיר קשה מהו פריך דלמא התנא לא תנא תקנתא רק עיקר דינא דישבר ובע"כ דאם הוי לו תקנה הוי תנא תקנתא א"כ ה"ה ממש בתרומה אם הוי מהני בי' שאלה לא קתני ירקבו מיהו דברינו בפירוש לשון התוס' א"ש די"ל דדוקא דע"י תקנתא דהתנא נפסד לגמרי כגון בתרומה שאומר ירקבו או בכ"ח שאמר ישבר דבזה מפסידו לגמרי שפיר קשה כיון דיש לו תקנה מי פתי שיפסידנו ולא יעשה לו תקנה בע"כ מוכח דלא מהני תקנתא אבל בתנור כיון שאומר יותץ ולא אמר ישבר בע"כ דמיירי בשל אבנים וכדומה דשייך נתינה וא"כ בזה כיון דיש לו תקנתא לחזור ולהעמידו כבראשונה ואם סתר רק מקצת ממנו נטהר ויוכל לחזור ולתקנו י"ל שפיר דלא רצה למתני תקנתא די"ל דאיכא דניחא ליה בטרחת הנתיצה מלהסיקו בפנים ובחוץ לכך עיקר דינא קמ"ל דבעי נתיצה ובאמת אם מחזירו לכ"ה או מסיקו בפנים ובחוץ מהני רק להס"ד דהסיקו בפנים לבדו מהני לעשותו ב"ח דבזה כיון דתשמישו בכך ואם משתמש בו מוכרח להסיקו בזה שפיר הקשו למה יותץ וא"ש אבל הש"ס פריך שפיר דעכ"פ כיון דיש לו תקנה למה עשהו של מתכת לעבדינהו של חרס וא"ש ודו"ק מיהו בזה לא הועלתי רק לתרץ דבריהם כאן אבל דבריהם בזבחים לא יתורץ בכך דשם כתבו בלשון ושמא אם הי' מסיקו בפנים ובחוץ וכו' אפשר שהי' מועיל ומה ספק הוי בדבר הלא ממקומו מוכרע דמהני כה"ג דאל"כ מהו פריך לעבדינהו של חרס ובע"כ מוכרח דבכה"ג מהני גם בתנור וצ"ע בזה ומהנ"ל יש ראי' גדולה להט"ז דלא כהש"ך בנקה"כ שם ודו"ק ואפשר ליישב גם דברי התוס' דהתם בזבחים די"ל מהו דמספקא להו להתוס' אם מהני היסק בפנים ובחוץ היינו רק מדרבנן די"ל בזה דגזרו בזה אם נתיר ע"י היסקו בפנים ובחוץ וטעה להתיר אף בהיסק בפנים לבד וע"ז נסתפקו אם לדידן לדינא אם סמכינן בפנים ובחוץ או לא אבל מן התורה ודאי מהני היסקו בפנים ובחוץ ולכך כיון דאין שבות במקדש ולא שייך במקדש גזרה וכמ"ש בכמה דוכתא דאף בשאר איסורין שאינו של שבות שייך לומר אין שבות במקדש וכמ"ש הפ"מ באו"ח סי' תרך"ב לענין מיעוט בתרא של הסימנים דלא שייך במקדש ייע"ש וא"כ שפיר פריך הש"ס דלעביד תנור של חרס כיון דיש לו תקנה ע"י היסקו בפנים ובחוץ ומדרבנן הוא דנסתפקו להו אם מהני ובשל תורה ודאי מהני וא"ש ודו"ק ועוד י"ל דבריהם יותר נכון די"ל דמה שחדשו דבתנור כיון דהוי זה דרך איסורו לא מהני לי' הסקה בפנים רק אם נאסר כבר התנור כגון בתנור וכירים יותץ שכבר נטמא וכן בזבחים דמיירי בתנור שהוסק בעלי ערלה וכבר נאסר בזה לתקן להכשירן ע"י היסק לומר פנים חדשות באו לכאן זה לא אמרינן בתנור אבל היכי שמכשירו קודם שנאסר לומר בי' שלא יבא לכלל איסור ולא יחול עליו שם חדש באיסור בזה אף בתנור מועיל היסקו לשוי' ככלי חדש שלא יחול עליו שם חיסור מעולם ובזה א"ש הכל שהם הקשו תחלה שפיר ממה דפריך הש"ס ולהדרי' לכבשונת ומהו פריך דלמא כוונת התנא דכ"ח ישבר מיירי לאחר שכבר נאסר ונעשה כבר נותר בזה ישבר ובע"כ דס"ל אף שכבר נאסר כמי מהני לי' החזרת כבשונת ולכך הקשו שפיר למה בתנור יותץ ולא מהני לי' היסק לכך בזה שפיר תרצו דקדרה שאין דרך איסורו בכך אף אחר שנאסר נעשה כפנים חדשות אבל בתנור שנאסר ע"י היסק בפנים לא נעשה כפנים חדשות אחר שכבר נאסר אבל קודם שנאסר מהני אף בחנור לעשותו ככלי חדש שלא יחול עליו שם איסור ולכך פריך שפיר לעבדינהי לתנור של חרס והיינו שיוכל להכשירו תיכף בו ביום קודם שנעשה נותר ומהני לי' אף בתנור וא"ש ודו"ק היטב כי זה נראה נכון מאוד בישוב דברי התוס' ודו"ק:

ד"ה במה שימש משה וכו' ולא יכול להשיב ע"ז בחלוק לבן שאין לו אימרא דלשון בכהונה גדולה משמע בשמונה בגדים ככה"ג וכו' תוספות הנה דבריהם אין להם הבנה דא"כ מה הוי מבעיא לי' אם הלשון משמע בפי' שהי' משמש בח' בגדים א"כ מה הי' לי' למבעיא ומה הקשו דהו"ל למבעיא כל מ' שנה ואם כוונתם להקשות למה מבעיא ליה בזיין ימי מלואים לפשוט מהתם שהי' משמש בח' בגדים דפשט לשונם לא משמע כן והנה לולי דבריהם הי' נראה דלכך לא מבעיא ליה בכל מ' שנה דהנה כיון דבגדי כהונה של כלאים הי' רק דלכהנים אשתרי כלאים והנה משה רבינו נהי שהותר לו הכתוב לעשות עבודה מ"מ לבוש בגדי כהונה לא מצינו שהותר לו ותדע דהרי לפי האמת מסיק הש"ס דהוי בחלוק לבן וא"כ מוכח דאין עבודה והבגדים מעכבין דאז דוקא למ"ד דשמוש בח' בגדים איך הותר לו כלאים בשלמא איסור מעילה י"ל כמסקנת הש"ס ביומא דבגדי כהונה נתנו להכות ממנו ומטעם שכתבנו שם בחדושינו דלבכ"ה מתנה עליהם משא"כ בכלאים לא שייך זה אך י"ל כיון דהותר לו העבודה אף שהוא זר הותר לו בגדי כהונה אף שהוא כלאים כיון דאשתרי אשתרי והנה המעיין בזבחים דף ל"ג קאמר שם ר' יוסף קסבר עולא רובן זבין ונעשו ט"מ והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן וכו' ואכתי מי דמי מצורע היתרא הוא כיון דאשתרי אשתרי טומאה דחוי' הוא להא אדחי להא לא אדחי א"ל רבא אדרבא איפכא מסתברא מצורע היתרא הוא להא אשתרי להא לא אשתרי טומאה דחוי' הוא מה לי חד דחוי' מה לי תרי דחיות מכלל דתרוייהו ס"ל טומאה דחוי' הוא בצבור עכ"ל הש"ס והנה אנן קיי"ל כרבא והנה החילוק בין היתרא לדחוי' מוכח בפ"ק דיומא דהיכי דאפשר למהרר אהיתרא אם הוי הותרה לא מהדרינן אהיתרא ואם הוי דחוי' היכי דאפשר למהדר אהיתרא מהדרינן ולפ"ז בכל מ' שנה כיון שכבר הי' אהרן ובניו ראוים לעבודה ואעפ"כ הותר למשה רבינו לעבוד וא"כ בע"כ דהוי הותרה ממש וכיון דהותרה ודאי להא אשתרי ולהא לא אשתרי ובודאי לא הותר לו כלאים אבל בזיין ימי מלואים שלא הוי אפשר לאהרן לעבוד עבודה כלל וא"כ י"ל דלא הותרה למשה העבודה אז דלא עדיף מאהרן ולא הוי רק דרך דחוי' דכיון דלא הוי אחר לעשות העבודה לכך עשה משה העבודה וא"כ כיון דהוי רק דחוי' שפיר י"ל כיון דאדחי אדחי ולכך מבעיא ליה דוקא בזיין ימי מלואים במעשה העבודה אם אז הותר לו כלאים ג"כ כיון דאדחי אדחי או גם אז לא הותר כלאים ולא אמרינן כיון דאדחי אדחי מיהו א"צ לומר דדוקא לסברת רבא אזיל די"ל אף לאביי הוי כן וכוונתו להיפוך דבכל מ' שנה כיון דאשתרי אשתרי פשיטא לי' שהי' משמש בח' בגדים אף דהוי בי' כלאים כיון דאשתרי אשתרי רק בשבעה ימי מלואים כיון דהוי רק דחויא ולא אשתרי לכך מבעיא ליה אם אמרינן כיון דאדחי אדחי או דלמא כיון דאדחי אדחי לא אמרינן רק להא אדחי ולהא לא אדחי ובזה י"ל אף לפי דברי התוספות דס"ל דמלשון שהי' משה משמש בכהונה גדולה משמע כדין כה"ג בח' בגדים ולפ"ז הוי קשה מה מבעיא לי' כאן בזיין ימי מלואים ולמה לא פשיט ליה מהתם ולפמ"ש א"ש די"ל דכאן ס"ל כסברת אביי התם כיון דאשתרי אשתרי אמרינן טפי מהואיל ואדחי אדחי ולכך הוי א"ש לו דבכל מ' שנה דהוי היתר גמור לכך אמרינן כיון דאשתרי אשתרי אבל בשבעת ימי מלואים דהוי רק דחוי מבעיא ליה אם אמרינן כיון דאדחי אדחי או דלמא להא אדחי להא לא אדחי ולפי מה דמסיק דהי' משמש בחלוק לבן שאין לו אימרא יהי' מוכח דס"ל דלא אמרינן כיון דאדחי אדחי ובאמת אנן קיי"ל כרבא דזבחים אך א"ש דבזה נתחזק גרסת רש"י שהביאו התוס' דגרס מר עוקבא ולא ר"ע והיינו דאם הוי ר"ע שהוא תנא קשה איך פליג עלי' רבא אך אי גרסינן מר עוקבא א"ש דמר עוקבא יסבור כדעת אביי ורבא פליג עלה ומ"מ לא תקשה לרבא דס"ל דלא אמרינן כיון דאשתרי אשתרי איך אמרינן דשימש בכהונה גדולה מ' שנה דמשמע בח' בגדים אף דהוי כלאים די"ל דהנה התוס' במנחות כתבו די"ל דבגדי כהונה לא שייך בהם כלאים דקשין הם אך בחדושינו בפ"ז דיומא כתבנו די"ל דאעפ"כ כיון דהתורה קראם לבישה א"כ אחשבי' רחמנא ללבישה לכך שייך בהו איסור כלאים ייע"ש א"כ תינח היכי דקראו הכתוב לבישה אבל היכי דלא קראו לבישה לא שייך בי' כלאים וא"כ לגבי משה דלא קראו הכתוב לבישה ממילא לא שייך בי' איסור כלאים כלל ולכך יהי' א"ש דסוגיא דידן ס"ל כסברת אביי דהואיל ואשתרי אשתרי אמרי' טפי הואיל ואדחי אדחי ולכך דברי התוס' דמנחות בעצמן מבעיא לי' כאן אם הוי שייך כלאים בבגדי כהונה ועיקר הטעם שהי' משמש בבגדי כהונה מ' שנה הוי הטעם דהואיל ואשתרי אשתרי וממילא בזיין מלואים דהוי רק דחוי להא אדחו ולהא לא אדחי והי' משמש בלי בגדי כהונה או דלמא לכך שימש כל מ' שנה בבגדי כהונה דלא שייך כלאים בהם דקשין הם וליכא איסורא בהו רק מכח דקראם לבישה וממילא במשה רבינו דלא קראם לבישה ליכא בהו איסור כלאים וא"כ אף בזיין מלואים הי' מוהר ללובשם ולכך הני אמוראים סברי כאביי דאשתרי אשתרי אמרינן ואדחי אדחי לא אמרינן ממילא ס"ל דשייך כלאים בבגדי כהונה והתם שהי' משמש הי' מכח הואיל ואשתרי אשתרי וממילא בזיין מלואים שהוי רק דחוי להא אדחי ולהא לא אדחי לכך מסיק שהי' משמש בחלוק לבן וכו' אבל רבא ס"ל דהואיל ואשתרי אשתרי לא אמרינן ומה שהי' משמש כל מ' שנה בבגדי כהונה הוי מכח דלא שייך איסור כלאים בבגדי כהונה דקשין הם לכך ממילא מכ"ש בזיין מלואים הי' משמש בהם וס"ל דגם בזיין מלואים הי' משמש בהם וא"ש ודו"ק היטב ומה יומתק פירוש זה לפירוש התוס' דבור שאח"ז דמ"ש שאין לו אימרא הוי בענין שלא הי' בו כלאים כלאים דבזה א"ש יותר ונסייע דברינו שהי' עיקר ספקו אם הותר בו כלאים או לא ועיין בחבורי לתורה שנת תקצ"ג בפ' חוקת מ"ש בזה שם על המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פ' פרה אדומה ראה ועיין ברש"י פ' צו בפ' ויקטר משה המזבחה מ"ש משה רבינו שימוש שבעת ימי המלואים בחלוק לבן שם הבאתי דברי הש"ס הנ"ל ופירושו בע"א ייע"ש:

והנה נראה ליישב קושיים עפמ"ש בילקוט פ' משפטים בפסוק ויעלו עולות וז"ל תני דבי אלי' אין כאל ישורון אשרי אדם שיש בו ד"ת לאמתו ולא יצא ממנו שכבת זרע חנם אפילו הוא ישראל ראו להעלות עולה ע"ג המזבח ככהן גדול שנאמר וישלח את נערי בכי ישראל וכו' עכ"ל א"כ מוכח מזה שמי שלומד תורה לאמתו ראוי להיות כה"ג ובזה כבין מ"ש בפ' תצוה במדרש ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וז"ל הה"ד לולי תורתך שעשועי כשאמר לו הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך הרע לו א"ל הקב"ה אל ירע בעיניך שהתורה שלי היתה ונתתי וכו' והנה לכאורה אינו מובן דמה ענין זה לזה אך לפמ"ש א"ש דקאמר כיון דהתורה הוא שלך א"כ אתה כהן גדול ויובן דהנה ידוע משחז"ל דלא בשמים הוא והקב"ה אומר נצחוני בני ואין משגיחין בבת קול ועיין מ"ש הר"ן בדרושותיו בביאור הפלוגתא מתיבתא דרקיע עם הקב"ה בספק בהרת קודם וכו' העלה ג"כ דהלכה כשכל אנושי והנה זה כוונת חז"ל במ"ש דהקב"ה נתן התורה למשה במתנה דהכונה שתתנהג כפי שכל האנושי וכן נראה שפירוש כן היפ"ת ולפ"ז הנה משה רבינו ידע דהלומד תורה לאמתו הרי הוא כה"ג רק שחשש דמי יכול לכוין האמת לדעתו ית' ומי ידמה לו כביכול לעמוד על דעתו להשיג האמת ולכך כיון דלא יהי' לאמהו אינו כה"ג לכך א"ל הקב"ה אל ירע בעיניך התור' היתה שלי ונתתי לך להתנהג כפי דעתך וא"כ תוכל לדבר דברי תורה לאמתו ומעתה הרי אתה כה"ג ולכך א"ש מה דאמרו חז"ל בזבחים דכל ארבעים שנה שימש משה רבינו בכהונה גדולה דכתיב בניו יקראו על שבט לוי ומה יענה למה באמרו חז"ל בפסוק הלא אהרן אחיך הלוי דמאז נעשה משה לוי ואהרן כהן אך לפמ"ש דבאמת משה רבינו נעשה לוי ולא כהן אך מ"מ אף שהי' לוי שימש בכהונה גדולה כי אף ישראל שלומד תורה לאמתו כמשה רבינו ראוי לשמש בכהונה גדולה ולפ"ז מיושב קושיות התוס' דעל אותן ארבעים שנה לא הוי צריך לשאול דזה פשיטא דלא בעי בגדי כהונה דדוקא כהן דאין לו מעלה מצד עצמו רק מצד היותו כהן וכהן בעינן שיהא בכהנותו בבגדים כמו שלמד חז"ל דמחוסר בגדים פסול לעבודה דבעינן כהן בכהנותו אבל הת"ח שאינו כהן והוא ישראל כשר לעבודה זה לא בעי כהונה וממילא לא בעי בגדים ולכך ליכא לספוקי בזה אבל בזיין ימי מלואים מבעיא לי' שפיר כיון דחייבה התורה במשכן שיהי' כהן וכמו שחייב הוא ית' לעשות משכן כן חייב הוא ית' להיות כהן במשכן וא"כ בשלמא אח"כ שהי' כהנים במשכן ומשה רבינו עבד עבודה לאו במקום כהן רק במקום עצמו בכח עצמו ודאי לא בעי בגדים אבל בזיין ימי מלואים דלא הי' שם עוד כהן אחר בזה מבעיא לי' אם ת"ל חיוב התמנות כהן תיכף ביום הקמת המשכן וממילא משה רבינו במקום כהן עבד אז כיון דלא הי' אחר או שהי' משמש זה במקום אהרן ולכך כיון דהוי במקום אהרן שהוא כה"ג בעי בגדים ככהן או דלמא חיוב כהן לא הוי רק משמיני למלואים ולאו בתורת כהן שימש אז רק בתורת עצמו לכך לא בעי בגדים וא"ש וזה נכון בעז"ה ועיי"מ בהנ"ל בפ' תצוה בחבורי שנת תקצ"ז ייע"ש באריכות וב"פ זה הדבר אשר תעשה להם ייע"ש:

תוס' ד"ה דורדייא דארמאי וכו' עיין בת"ח הקשה מחולין פ' כל הבשר דקאמר רמי בר תמרי דהוי אכל כחלי חיץ לתחום דסורא דא"ל ר"ח במהו טויתהנהו א"ל בפורצני ודלמא מיין נסך א"ל אחר יב"ח הוי ואכתי הקשה דלמא לא נתמדו לדעת התוס' דבעינן תרוייהו יע"ש ולפע"ד לק"מ כיון דסתם יינם דרבנן וא"כ היכי דהוי ספק דרבנן ראוי להקל ומה דחשש דלמא מיי"נ הם צריך לומר דמיירי התם ברוב נכרים וחיישינן לרובא אך עכ"פ אכתי הוי ספקא דלמא אחר יב"ח הוי לי' ספק דרבנן ולהקל אך להתוס' אדרבא א"ש כיון דבעינן נתמדו ג"כ א"כ הוי ס"ס דלמא תוך יב"ח הוי ואת"ל לאחר יב"ח דלמא לא נתמדו ולכך הוי ס"ס לאיסורא והך ספקא דשמא מישראל הוא לא נכנס לספק כמ"ש הפוסקים בכמה דוכתא דדבר דלא שכיח אינו נכנס בגדר ספק ולכך הו"ל ס"ס לאיסורא דלמא הוי תוך יב"ח ודלמא לא נתמדו ולכך השיב לו שידע זה דלאחר יב"ח הוי ואין כאן רק ספק דלמא לא נתמדו הדר הו"ל ספק דרבנן ולהקל ועוד י"ל יותר עפמ"ש המג"א בה"פ סי' תל"ז בין היכי דצריך לברורי ובין היכי דא"צ לברורי דהיינו היכי דליכא חזקה דמעיקרא כגון בח"י טרפות דליכא חזקת טרפות בזה א"צ לברר אבל היכי דאיכא חזקת איסור צריך לברר ולכך אם הוא בעיר צריך לשאלו ייע"ש וא"כ מוכח דאף לענין שאלה יש חילוק בין היכי דהוי חזקה לאיסורא או לא ולפ"ז הנה זה ידוע מה דקיי"ל אף היכי דהוי חזקת כל שבידו נאמן ובע"כ מטעם דבזה לא אלים החזקה כיון שבידו לסלק החזקה לא אלים החזקה ונחשב כאלו לא הוי כאן חזקת איסור ולפ"ז ה"נ הנה מה ששאל לו ודלמא מיי"נ הוי אף דספק דרבנן להקל צריך לומר היכי דאיכא לברורי לא אמרינן ספק דרבנן להקל אך הרי עכ"פ הוי ס"ס דלמא הם של ישראל ודלמא נשתהו י"ב חודש הוי ס"ס ואף דס"ס הוי מטעם רוב וברוב נמי היכי דאיכא לברורי מבררין מ"מ בזה היכי דליכא חזקת איסור דמעיקרא א"ל לברר היכי דהוי חזקה לקולא מכ"ש ברוב וצריך לומר דממ"נ מכח הך צד א' לבד דשמא של ישראל הוא הרי הוי ספק א' ובספק דרבנן צריך לברך ומכח צירוף הך ספקא דשמא הוי לאחר יב"ח הוי ס"ס ושוב בזה הספק הוי איתחזק איסורא כיון דקודם יב"ח הוי אסור ולכך מחויב לברר ולכך שאלו דלמא מיי"נ הוא וא"כ א"ש דתינח בהך ספקא אבל באידך ספק דשמא לא נתמדו הנה בזה כיון דבידו לתמדו ולסלק החזקה שוב הוי כליכא חזקת איסור ושוב כיון דהוי ס"ס דלמא דישראל נינהו ואת"ל דנכרי דלמא נתמדו הוי כמו רוב ועדיף מחזקה ולכך א"צ לברר ולכך לא היו מחויב לשאלו כלל אם תמדו או לא והכלל העולה מדברינו כך דהרי המג"א מחלק דהיכי דסמכינן אחזקה ולא הוי להיפוך חזקת איסור מעולם בזה א"צ לברורי אבל היכי דהוי חזקת איסור אף דסמכינן אחזקה לקולא מ"מ צריך לברר ולכך צריך לשאלו וא"כ ה"נ בס"ס דהוי מטעם רוב והיכי דאפשר לברורי מבררינן נמי הוי כן דיש חילוק בין איכא חזקת איסור או לא אבל בספק דרבנן בליכא ס"ס בזה בכל ענין צריך לבררו לכך ה"נ מה ששאלו דלמא מיי"נ הוא ולא סמך על ספק דרבנן להקל אך בזה צריך שאלה ולברורי ההיתר אך הרי הוי ס"ס דלמא מישראל ודלמא שהו יב"ח אך בזה שוב הוי חזקת איסור וצריך שאלה ותינח לענין שהי' יב"ח דהוי דבר שאין בידו אבל לתמדו דהוי דבר שבידו ובזה כל שבידו לא שייך חזקת איסור שוב הוי ס"ס וא"צ לברר ולכך לא שאלו יותר וא"ש ודו"ק היטב והנה שבתי ועיינתי בש"ס דחולין שם וראיתי כי תירוץ הראשין שכתבנו אין לו מקום מדפריך הש"ס שם אח"כ ודלמא גזל הוי ואם הוי ברוב נכרים לא שייך חשש גזל ובע"כ דהוי במחצה ישראל אך התירוץ השני יש לו מקום שפיר דאף שר"ח לא אכל ממנו רק ששאל לרמי בר תמרי היכי עביד הכי מ"מ א"ש דבשלמא לענין חשש דלמא יי"נ הוי דאם הוי אמת יי"נ לא הוי בידו של רמי לסלק האיסור לכך שפיר שאלו דהאיך לא חשש דלמא דיי"נ הוא ואף דהוי ספק דרבנן מ"מ לכתחלה הי' לו לדקדק ולשאל ולברר הדבר דהיכי דאפשר לברורי לא סמכינן אס"ס וחזקה והוי לי' לדקדק ולשאול אם הוי דיי"נ או לא אבל כיון שאמר לו דאחר יב"ח הוי א"כ בזה בידו של רמי להסיר מהם האיסור ולתמדן ולצאת בהם שוב א"צ לברר ולכך סמך אס"ס ולא דקדק כלל ונטלם כפשוטו וא"ש ודו"ק והנה לכאורה יש סתירה לדברינו במ"ש דהיכי דהוי בידו לסלק החזקה לא בעינן לברורי א"כ הרי בחמץ כמי הוי בידו לסלק החזקה ולבדקו ולמה בעי התם שאלה אך נראה דאדרבא בזה נתחזקו דברינו יותר דהנה המג"א שם כתב כנ"ל בפירוש הרב"י דלא כהב"ח ונראה דזה באמת טעם הב"ח דלא ניחא ליה בפירוש דברי המג"א מוכח דהוי קשה לו כיון דבידו לסלק החזקה לא נחשב איתחזק איסורא ובפרט דהמג"א שם גופו הביא אח"כ בסוף הסי' דברי הרמ"א ביו"ד סי' קנ"ז דחמץ לא הוי איתחזק איסורא רק שהוא תמה עליהם דהרי חמץ איתחזק איסורא ומה שנאמנין הוי מכח דהוי דבר שבידם ובאמת לפמ"ש לק"מ דחדא טעמא הוא דלכך בדבר שבידו נאמן להעיד נגדה מכח כיון דבידו לסלק החזקה לא נחשב לחזקת איסור כמו דאמרינן בעלמא כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ולכך לא נחשב לחזקת איסור וזה עצמו כוונת הרמ"א כיון שבידו בכל עת לסלק החזקה לא נחשב איתחזיק איסורא וזה עצמו כוונת הב"ח דס"ל כדעת הרמ"א דחמץ לא נחשב איתחזיק איסורא וא"כ הוי ממש כח"י טרפות לכך לא פירש כפירוש המג"א ובזה נתחזקו דברינו יותר דלענין אם שהו יב"ח דהוי איתחזק איסורא ואין בידו לסלק החזקה לכך בעי לברורי אבל אם ידעינן שנשתהו רק שספק שמא לא נתמדו זה הוי בידו תמיד והוי כמו חמץ דלא נחשב איתחזק איסרא וכיון דהוי ספק ספקא לכך לא בעי לברורי יותר וא"ש ודו"ק היטב כי הוא דבר נכון מאוד בעז"ה ובנידון מ"ש התוס' בשם ר"א לענין יבוש בתנור עיימ"ש בזה בעז"ה לחבורי ליו"ד סי' פ"ד לק"ק זינקייף במהדורא תליתאי שנת תקצ"ט ייע"ש ע"ב גמ' מהו איריא רוב אפילו מיעוט נמי דהא ר"א חייש למיעוטא קשה לי לשיטת הסוברים דר"מ לא חייש למיעוטא רק באיכא חזקה בהדה אבל בליכא חזקה בהדה גם ר"מ לא חייש למיעוטא וא"כ מהו פריך הרי הכא ליכא חזקה לאיסור הנאה בהדי מיעוט ואינו דומה לשורש פלוגתא דר"מ גבי קטן וקטנה דהתם איכא חזקת איסור בהדה מיעוט שהרי בחיי אחיו היתה אסורה לאחיו וכו' ולכך כיון דאיכא חזקה בהדה מיעוט לכך חייש למיעוטא ומנ"ל כאן היכי דליכא חזקה בהדי מיעוט דחייש למיעוטא וצ"ע: גמ' א"ל תרמינך שעתך באומר בגמר זביחה הוא עובדה קשה לי הרי בזה תקשה קושיא הראשונה כיון דאיכא מיעוטא דאין שוחטין לע"ז והשוחטין לע"ז נמי אין מחשבין בגמר זביחה רק לדם וחלב וכמ"ש התוס' דסתם כוונתם הוי לדם וחלב וגם איכא בהמות דאין נשחטין לע"ז וא"כ נהי דמיעוטא מחשבין בגמר זביחה הוי רק מיעוטא דמיעוטא ואף ר"מ לא חייש ולא מבעיא לפירוש התוס' ודאי דקשה אף גם לפרש"י דמשמע דס"ל דכל נכרי מחשב בשעת שחיטה מ"מ כיון שפירוש דלכך נקט באומר בגמר זביחה הוא עובדה מכח דס"ל לר"ל דאין לשחיטה אלא בסוף וכו' א"כ סוף סוף נהי נהי דרוב שוחטין לע"ז דלמא מחשבין סתם בשעת שחיטה לע"ז ולא בגמר זביחה וא"כ אף דיש מיעוט שמחשבין בגמר זביחה אכתי הוי מיעוטא דמיעוטא וצ"ע ועיימ"ש בתוס' לקמן ד"ה מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז ע"ש בזה: גמרא אבע"א סברא וכו' קשה לי למה לא קאמר הש"ס החילוק כך דלפמ"ש התוס' בפ"ב דפסחים דף כ"ז דבע"ז אף שלא כד"ה אסור ובשאר איסורין ודאי דמותר שלא כד"ה וא"כ נימא החילוק כך דבשור הנסקל דכתיב לא יאכל וממילא שלא כדרך הנאתו מותר לכך מותר הפרם דהר שלא כד"ה ובע"ז אף שלא כד"ה אסור לכך אינה מקודשת דגם הפרש אסור ולמה לא קאמר טעם זה: גמרא. אבע"א קרא כתיב הכא לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכתיב התם סקל יסקל השור ולא יאכל את בשרו בשרו אסור הא פרשו מותר יש לדייק דתרתי קרא למ"ל ממ"נ אם מצר הסברא ראוי להיות פרש אסור והנאה מותר ולכך בעי קרא בע"ז דלא ידבק בידך מאומה דפרשו אסור א"כ ממילא למ"ל קרא דשור הנסקל למעט פרשו דמותר הרי מסברא נדע שמותר כיון דליכא קרא לאסור ואם מצד הסברא ראוי לאסור פרשא דע"ז ולכך בעי' קרא בשור הנסקל להתיר א"כ קשה שוב למ"ל קרא בע"ז לאסור כיון דמצד הסברא הוי כן ודוחק לומר דלכך בעי קרא בתרוייהו דבלא"ה הוי ילפינן זה וזה דז"א דודאי יש כמה חומרות בע"ז מה שאינו בשור הנסקל ואי אפשר לילף זה מזה והנה לכאור' הי' נראה נראה לי לומר דיש חילוק בין פרש שהי' עמו בשעת שנאסר בהנאה ובין פרש שבא לו אחר שכבר נאסר דודאי זה הפרש שבשעה שנאסר הי' כבר פרש ואין ראוי לאכילה מצד הסברא הוא להיות מותר הכאה אבל הפרש שנעשה לאחר שנאסר בהנאה כיון דתחילה הי' ראוי לאכילה והוי אסור בהנאה גם נעשה ע"י איסור בזה שפיר י"ל דלא פקע איסוריה מניה ואף לאחר שנעשה פרש עומד באיסורי' ולכך א"ש כיון דתחלה כללא כייל דהמקדש בפרש שור הנסקל מקודשת אפילו בפרש הבא לאחר שנעשה שור הנסקל מקודשת ולהיפוך בפרש ע"ז לעולם אינה מקודשת אפילו בפרש הבא קודם שנעשה לע"ז ולכך בע"ז דאוסר בי' אפילו הפרש שהי' מכבר כשנאסר בזה צריך קרא לאיסור דמצד הסברא הי' מותר ובעי קרא לאסור ולהיפוך בשור הנסקל שמתיר אפילו הפרש הנעשה לאחר איסורו בזה מצד הסברא הוי ראוי לאסור ובעי קרא להתיר ודו"ק:

והנה. לשון הרמב"ם בפ"ה מה"א הלכה ב' המקדש בפרש עגלי עכו"ם אינה מקודשת שהכל מעכו"ם אסור בהנאה שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אבל המקדש בפרש שור הנסקל הרי זו מקודשת אעפ"י ששור הנסקל אסור בהנאה פרשו אינו אסור בהנאה שאינו דבר חשוב לגבי השור עכ"ל הרמב"ם והנה בעניי לא זכיתי להבין דבריו כיון דהש"ס נקט שני הטעמים דאב"ע סברא עגלי ע"ז ניחא לי' בנפחי' שור הנסקל לא ניחא ליה בנפחא אבע"א קרא בע"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם ובשור הנסקל כתיב לא יאכל את בשרו בשרו אסור פרשו מותרת וא"כ למה בעגלי ע"ז נקטו הרמב"ם הכתוב כל"ב ובשור הנסקל נקט הרמב"ם הסברא כל"ק וממ"נ אם רצה למנקט הסברא הו"ל למנקט גם בעגלי ע"ז הסברא דניחא לי' בנפחי' ואם רצה למנקט הכתוב הו"ל גם בשור הנסקל למנקט הכתוב דנקט בש"ס דלא יאכל את בשרו ולמה בזה נקט הסברא שאינו חשוב לגבי השור והוא תמוה ולא ראיתי בשום מפורש שיתעורר בזה והנה ליישב דברינו הי' נראה לומר ויתיישב בזה דברי המחבר באה"ע סי' כ"ח שפסק דבחמץ דאורייתא דאוריית' ושעו' דרבנן או חמץ דרבנן ושעות הוי ספק קידושין ותמהו כולם דבחד דאורייתא הו"ל לומר בודאי אינה מקודשת והנה מסוגיא זו ודברי רמב"ם הנ"ל יתיישב זה ברווחא די"ל דהוי קשה להרמב"ם מה דקאמר הש"ס להך טעמא דסברא דניחא ליה בנפחי' סברא הוא זה שבשבילו יתסר בהנאה מה בכך דניחא ליה בכך אם גוף הדבר אינו ראוי לע"ז מהו איכפת לן בניחותא דיליה ולא עדיף ממשמשי תקרובת ולא מצינו איסור במשמשין רק במשמשי ע"ז עצמו לא במש"שי תקרובת ע"ז והרי תקרובת ע"ז בעצמה דעת כמה דאינו אסור בהנאה רק מדרבנן עיין בשה"מ פ"ה דאישות ומכ"ש במשמשי תקרובת דאין בו איסור תורה לכ"ע ולכך ס"ל להרמב"ם דודאי להך טעמא ליכא בזה איסור תורה רק עכ"פ מדרבנן ראוי שיתסר דנראה כמשמשי ע"ז והוי ראוי לאסרו מכח מראית עין דנראה כמשמשי ולכך בהא יהיה וחולקין ל"ק ול"ב דהל"ק ס"ל דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן שיש לו עיקר בשל תורה אינה מקודשת ולכך א"צ לומר דבע"ז אסור הפרש מן התורה כי י"ל דאינו רק מדרבנן ומ"מ בע"ז אינה מקודשת כיון דיש לו עיקר בשל תורה ובשור הנסקל מקודשת דאף איסור דרבנן אין בו כיון דלא ניחא לי' בנפחי' ליכא אף מראית עין ואידך לשנא ס"ל דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן שיש לו עיקר מן התורה מקודשת ולכך בע"כ מה דקאמר דבעגלי ע"ז אינה מקודשת בע"כ ש כאן איסור תורה ואיסור תורה לא שייך בשביל דניחא ליה בנפחא לכך הוצרך לומר דאיכא קרא דלא ידבק בידך מאומה ובשור הנסקל איכא קרא להיפוך וכו' ולפ"ז כיון דהוי שני דעות בש"ס אם באיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה אם מקודשת או אינה מקודשת לכך הוי לדידן ספק קידושין ולכך פסק הש"ע דבחד דאורייתא חוששין לקידושין וממילא לדידן שפיר דייק הרמב"ם במתק לשונו דבע"ז שפסק דבוודאי אינה מקודשת ואם הוי נותן בו טעם שניחא ליה בנפחא אין בו רק איסור דרבנן וראוי להיות ספק מקודשת לכך נתן טעם שכתוב קרא דלא ידבק בידך ויש בי' איסור תורה ובשור הנסקל שפסק דמקודשת משמע ודאי קידושין ואם הוי נקט רק הכתוב בתורה הוי קשה אכתי תינח שמקודשת מן התורה אבל אכתי למה תתקדש אף מדרבנן הרי מדרבנן ראוי שלא תפסי בה קידושין לכך נתן טעם דאף איסור דרבנן אין בו דאינו דבר חשוב לגבי השור ולא ניחא ליה בנפחא לכך אף מדרבנן הוי ודאי מקודשת והוצרך לשני הטעמים יחד ועיין בפירש"י במשנה דפרש עגלי ע"ז אסור דניחא ליה בנפחי' והדבר צ"ע למה עזב המקרא ונקט הסברא ובפרט דהלכה בכל מקום כל"ב דהוי מקרא וצ"ע ועיין לקמן דף ל"ה ע"ב בש"ס מ"ש ליישב זה:

גמרא תרוייהו תנינהו וכו' והשיב לו והלא קיבת העולה חמורה מקיבת נבלה וכו' קשה לי מה ראי' הוא דקיבת שור הנסקל מותרת הרי עור תוכיח שעור שור הנסקל אסור בהנאה כדמפורש בש"ס דבעל השור נקי להנאת עורו הוא דאסור אבל עור העולה שרי בהנאה כדמפורש בש"ס דעור העולה הוי לכהנים א"כ י"ל ה"ה נמי בפרש הוי כן דבעולה כיון דעורו שרי בהנאה ומוכח דלא נאסר בעולה רק מה שהוי גופו ממש ולא מה שאינו גופו ממש ואינו ראוי להקרבה לכך גם פרשו מותר אבל בשור הנסקל דגם עורו אסור אף דאינו גופו ממש לכך גם פרשו אסור ואיך קאמר תרוייהו תנינהו וצ"ע ועיין לקמן דף ל"ה בתוס' מה שהקשיתי עוד בזה ואחרי בינותי בספרים ראיתי שתמיהתי יותר תמוה על לשון רש"י במס' חולין דף קי"ו ע"ב וז"ל אלא הכי מייתי ראי' ממה. דאסר קיבה ש"מ פרשה אסור דהא קיבתה נמי לאו גופה הוא ומתסר משום דניחא ליה בנפח כשהבהמה נראית שמנה ויפה לע"ז וה"ה הפרש ומדשרי לה גבי עולה ש"מ דלא מתסר אלא גופה אבל פרשה שרי כה"ג דאין קדושה חלה אלא על הראוי למזבח מידי דהוי אעור של עולה שהוא מתחלק לכהנים וכו' והנה לפירושו יותר תמוה דאדרבא אם עיקר ראייתו הוי דהיכי דלאו גופה הוי מותר באיסורי הנאה והוי כמו עור העולה א"כ אדרבא מחה הוי תיובתא דהרי עור שור הנסקל אסור א"כ חזינן דאף דלאו גופה אסור א"כ ה"ה לפרשא שאסור ואדרבא הוי מתניתין תיובתא וצ"ע טובא בזה:

תוס' ד"ה אי אמרת איכא רוב איכא מיעוט וכו' ואותם עגלים עצמן נעמידם בחזקת היתר שאינה לע"ז קודם שחיטה וכו' הנה לולי דבריהם הוי נראה דא"ש עפמ"ש הב"ש באה"ע סימן ט' ס"ק פ"ד טעם דעת המחמירין בספק ג' ימים מכח דמוקמינן לראובן זה שאנו דנין עליו ומכירין אותו בחזקת חי וזה שנמצא תלינן שנהרג קודם ג' ימים ונשתנה והוא איש אחר שלא ידעינן אותו ולא שייך לאוקמא בחזקת חי ייע"ש מוכח מדבריו דחזקה דגברא לא שייך רק באם אנו מכירין אותו האיש אבל באדם שאין אנו מכירין אותו לא שייך לאוקמא אחזקתו דמעיקרא ייע"ש ואם כן הכי נמי בזה בשלמא התם ביבמות שאנו מכירין את האשה שאנו דנין עלי' אם מותרת לשוק או לא שפיר אמרינן כיון דיש לה חזקת היתר דמעיקרא שהיתה מתחלה בחזקת היתר לכך יש כאן רובא וחזקה אבל בזה הנה על הבהמה שהועמד בה גבינה זו אנו דנין אם היתה משחוטי לע"ז או לא והרי בהמה זו אינה לפנינו ולא הכרנו אותה מעולם מי היא ואיזה היא לכך בזה לא שייך לאוקמא אחזקה ואין כאן רוב לבד לכך לא מהני מיעוטא דמיעוטא וא"ש ונכון בעז"ה מיהו שבתי וראיתי שזה בעצמו יהי' כוונת התוס' בתרוצם במ"ש דש"ה דהך חזקה איתרע לאחר שחיטה וכו' והנה לכאורה אין דבריהם מובנין דבמה איתרע הרי כל החזקות הוי כך דאנו דנין על ההוא שעתא אם נעשה בה מעשה איסור או לא ומוקמינן לה אחזקה דמעיקרא ואין לומר דנעשה בה ריעותא דשחיטה שהרי כתבו התוס' ברפ"ק דנדה ד"ה התם תר"ל דמה דילפינן דאזלינן בתר חזקה מנגעים היינו אפילו בנולד ריעותא שחזינן שנחסר אח"כ וכו' א"כ מוכח דאף היכי דהוי ריעותא אזלינן בתר חזקה ומכ"ש בזה דאין הריעותא דשחיטה ראי' שנשחטה לע"ז ולמה לא יהי' חזקה מעלייא ושוב כיון דהוי רובא וחזקה הדר הו"ל מיעוטא דמיעוטא ודוחק לומר שכוונת התוס' דנהי דהוי חזקה למעלייא מ"מ י"ל דכיון דאיכא ריעותא לא נחשב המיעוט למיעוטא דמיעוטא וכיון דעיקר ראייתם דזה נחשב מיעוטא דמיעוטא הוי מיבמות ובזה חלקו דמהתם אין ראי' דליכא ריעותא אבל באתיילד ריעותא י"ל אף דמדינא הוי חזקה לא נחשב מיעוטא דמיעוטא דזה דוחק אך נראה כוונתם למ"ש בחולין דחזקה שלא נתבררה בשעתה לא הוי חזקה וזה עצמו יהי' כוונת הב"ש ג"כ דלכך במי שאין אנו מכירין אותו לא שייך חזקת חי והיינו מה"ט דנחשב לא נתבררה בשעתה דבשלמא במי שאנו מכירין אותו מתחלה א"כ ראינהו מתחלה חי והוחזק לפנינו לחי הוי חזקה שנתבררה בשעתה והוי חזקה מעלייא אבל במי מאין אנו מכירין אותו תחלה רק עתם אחר שמת א"כ בחייו לא נודע לנו חיותו רק עתה שכבר מת ונמצא לפנינו אנו יודעים שבע"כ איש זה הי' חי קודם בשום פעם א"כ מעתה אנו מוכיחין למפרע והוי חזקה שלא נתבררה בשעתה לא הוי חזקה וכמו התם דעתה שכשחיתה יב"ח אנו מוכיחין דלמפרע כשרה היתה וזה לא הוי חזקה ה"ה בזה וזה עצמו כוונת התוס' דהרי בעוד העגלים בחייהון לא היו גלוים וידועי' לנו כלל רק עתה שחזינן לפנינו הגבינות שהועמד בקיבתן אנו דנין אם בהמה בהמה זו נשחטה לע"ז או לא ואנו דנין דעכ"פ למפרע קודם שנשחטו לע"ז היו בחזקת היתר והרי אז לא הוי ידוע לנו העגל והחזקה רק עתה אנו דנין על למפרע והוי חזקה שלא נתבררה בשעתה ולא הוי חזקה וזה כוונתם במ"ש דש"ה דאיתרע הך חזקה אחר שחיטה וכו' וא"ש ודו"ק אך קושיא אחרת קשה לי על הש"ס דמהו פריך מהו איריא רוב אפילו מיעוט כמי דהא ר"מ למיעוטא חייש דהנה מבואר ביבמות דף קי"ט ובבכורת דרובא דתליא במעשה לא אמרינן והנה יש להסתפק אם רובא דתלוי בדבור נמי לא אזלינן או לא והנה מצד הסברא הוי נראה דשוין הן דמה לי זה או זה כיון דעיקר הטעם דתלינן כל דבר בחזקת שלא נעשה ה"ה נמי דבר דתליא בדבור ובמחשב' הוי כן וכן מורה לשון הרשב"א בפ"ק דחולי' דף י"ב שכתב בטעם הדבר דמידי דאתי ממילא שכיחי טפי מרובא דתליא במעשה ייע"ש א"כ מוכח דבדבר דהוי ממילא תליא מלתא וא"כ כל דלא הוי ממילא הוי בכלל רובא דתליא במעשה ולא אמרינן אך לכאורה מסוגיא זו יהי' מוכח להיפוך ממה דאמרינן דרוב עגלים נשחטין לע"ז והרי זה הוי רובא דתליא בדבור לפי מה שהעלו אחרונים דמחשבת ע"ז אינו אוסר במחשבה ובעינן דבור א"כ הוי רובא דתלוי במעשה ונחשב לרוב ומוכח לכאורה דבדבור לא הוי רובא דתלוי במעשה אך כד דייקינן הא ליתא דודאי לדינא היכי דבעינן דין רוב לא נחשב רוב התלוי בדבוד אבל הכא כיון דבאמת לא בעינן רוב הרי ר"מ חייש למיעוטא רק דאם הוי באמת רק מיעוט השוחטין לע"ז אז הוי נחשב מיעוטא דמיעוטא בצירוף שאר בהמות שאין נשחטין לע"ז כלל אבל כיון דהוי רוב באמת הנשחטין לע"ז נהי דלדינא אין לו דין רוב עכ"פ כיון דלפי האמת רוב העגלים נשחטין לע"ז עכ"פ לא נחשב מיעוטא דמיעוטא והרי באמת ר"מ חייש למיעוטא לכך אסור ובהיות כן נתחדש לנו קושיא אחת דמהו פריך הש"ס למ"ל רוב אפילו מיעוטא כמי דהרי ר"מ חייש למיעוטא דמהו קושיא דלמא ע"כ ר"מ לא חייש למיעוטא רק היכי דהמיעוט אינו תלוי במעשה כמו הרוב או להיפוך דשניהם תלוין במעשה כיון דשקולים הם בזה חייש ר"מ למיעוטא אבל היכי דהרוב אינו תלוי במעשה והמיעוט תלוי במעשה כגון הכא דאלו שאין נשחטין לע"ז לא בעי דבור ומעשה וסתמן כשרים והמיעוט הנשחטין לע"ז בעינן דבור שיאמר לשם ע"ז כמ"ש האחרונים דבזה בעינן דבור ובפרט לפי מה דמשני ר"ל באומר בגמר זביחה הוא עובדה דודאי בעינן בזה דבור א"כ כיון דהרוב אינו תלוי במעשה והמיעוט תלוי במעשה י"ל דאף ר"א לא חייש דהרי כמו דחזינן דלדידן דאזלינן בתר רובא ומ"מ בתלוי במעשה לא הוי רוב כן י"ל לר"מ אף דחייש למיעוטא מ"מ במיעוט דתלוי במעשה לא חייש למיעוטא ומיבמות דף קי"ט משם אין ראי' דחייש אף בתלוי במעשה שהרי כתבו שם התוס' דתשמיש אדם לא נחשב תלוי במעשה דהוי ממילא ייע"ש וא"כ הכא קשה שפיר דלתרץ כן ובפרט כיון דכאן גופו משני הש"ס דלמעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ והרי הרשב"א כתב בחולין והבאתיו לעיל דעה דהוי ממילא שכיח טפי מרובא דתלוי במעשה מוכח שם מדבריו דמיעוט דנא תליא במעשה שכיח טפי מרובא דתליא במעשה וא"כ מכ"ש דשכיח טפי רובא דלא תליא במעשה ממיעוט דתליא במעשה והו"ל להש"ס לומר דזה הוי מיעוטא דמיעוטא כיון דתליא במעשה לכך הוצרך לומר דרובן נשחטין לע"ז נהי דהוי רובא דתליא במעשה ומיעוט דלא תליא שכיח טפי עכ"פ הו"ל מיעוט ור"מ חייש למיעוטא ולמ"ל לחדש מכח דאיכא גם שאר בהמות דאין נשחטין לע"ז וצ"ע גדול בזה והנה לכאורה יהי' מוכח מזה דמה דתלוי בדבור לא הוי תליא במעשה אך זה דוחק דמ"ש ובפרט שמדברי הרשב"א הנ"ל לא מוכח כן וגם עכ"פ מנ"ל להש"ס להקשות דלמא גם זה הוי תליא במעשה הן אמת שבהיותי בזה נתקשיתי על הרשב"א בחולין שם שמי דחקו לומר כן דמיעוט דלא תליא במעשה שכיח טפי מרובא דתליא במעשה דכן מוכח שם מלשונו דעל הסוגיא דבכורות שם דמשני הש"ס דהוי רובא דתליא במעשה סיים הרשב"א שם דמה דהוי ממילא שכיח טפי מרובא דתליא במעשה משמע דכוונתו דמיעוט דלא תליא במעשה חשוב טפי מרובא דתליא במעשה ומי דחקו לכך לומר כן ולו יהא דנימא דשקולים הם כמי הוי ספק איסורא לחומרא ומי דחקו לחדש דמיעוט דלא תלוי במעשה יחשב רוב נגד רובא דתליא במעשה וזה חידוש דין ומי הכריחו לכך וצע"ג בזה עוד נלפע"ד ליישב קושייתם וכן מה שהקשו כיוצא בזה בחולין דף פ"ו ע"ב ד"ה נאמר ספק איסור להתיר ועיין במהרש"א שביאר כן כוונתם ייע"ש והוא די"ל דבשלמא התם גבי יבמה לשוק דאית לה לדידה גופה חזקה ורובא להיתר לכך נחשב האיסור מיעוטא דמיעוטא אבל כאן נהי שכתבו התוס' דלעגלים יש חזקת היתר קודם שחיטה מ"ע הרי אין אנו דנין על העגלים אם המה מותרין או אסורין רק על הגבינות אנו דכין והרי הגבינות לית להו חזקה ורוב להיתר לכך לא נחשב זה למיעוטא דמיעוטא הן אמת שלכאורה תקשה שהרי גם להגבינות יש חזקת היתר שמקודם שהעמידוהו בקיבה זו היתה מותרת בודאי וזה נראה דלכך דייקי בתוס' בלשונם בחולין דף הנ"ל וכתבו וז"ל ומה קושיא אם אין רוב נשחטים א"כ מיעוטא דנשחטים הוי מיעוטא דמיעוטא דאיכא לגבינה חזקת היתר דמסייע לרוב בא וראה שדייקו בלשונם וכתבו דאיכא לגבינה חזקת היתר ולא כתבו כלשונם, כאן דאיכא לעגלים חזקה היתר והיינו מכח דנראה שהרגישו בסברא זו דיש לחלק בין נדון דהתם דהנדון שאנו דנין עליו יש לו חזקת היתר וכאן העגלים יש להם חזקת היתר אבל הגבינה אין לה חזקת היתר ואנו דנין רק על הגבינה לכך כתבו דגם להגבינ"יש חזקת היתר אך לרבנן יש עדיין להחזיק סברתינו הנ"ל די"ל דהש"ס פריך כך דהרי לקמן קאמר הש"ס לרבנן הטע' דלכך אסורין מכח שמעמידין אותה בקיב' נבלה וא"כ לר"מ י"ל דג"כ ס"ל כך דודאי באכילה ראוין לאסרו מכח חשש שמעמידין אותה בקיבת נבלה רק דה"ט לבד הוי די לאסרו באכילה ולא בהנאה אך לפ"ז שוב שפיר חיישינן לשמא העמידוהו בעגלי ע"ז דאסור בהנאה מה אמרת דהוי מיעוטא דמיעוטא מכח דלגבינה יש חזקת היתר ז"א דהרי החזקת היתר של הגבינה איתרע דהרי עכ"פ באכילה ודאי נאסרה ע"י העמדה זו ובשלמא התם ביבמה לשוק דאם נלך בתר חזקה דמעיקרא לא איתרע לה כלל והיא בחזקת היתר כמקדם לכך הוי חזקה מעלייא והוי רובא וחזקה ונחשב האיסור מיעוטא דמיעוטא אבל בזה עכ"פ לענין איסור אכילה ודאי יצאה מחזקה ע"י העמדה זו דהרי נאסרה מתק"ח ע"י שהעמידוהו בקיבת נבלה וא"כ כיון דיצאה מחזקה איתרע לה חזקה לגמרי ושפיר ראוי לחוש למיעוטא שמא הועמד בעגלי ע"ז וראוי לאסרו בהנאה ושפיר פריך לר"מ למ"ל רוב במיעוט כמי סני וא"ש ודו"ק ועיימ"ש ע"פ דבריהם בזה לקמן בתוס' ד"ה מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה: תוס', ד"ה ר"ל אמר מותרת פ"ה אפילו באכילה הנה בפירש"י שלפנינו ליתי' כן ואפשר בגרסתם הוי כן וצ"ע:

תוס', ד"ה מפני שמעמידין בקיבת עגלי ע"ז כראה דר"י לא הי' מתכוין כ"א לדחותו וכו' הנה דבריהם סותרין זה את זה למ"ש בד"ה אי איכא רוב איכא מיעוט וכו' ששם כתבו דאפילו לר"י דלא חייש התם אסר הכא וכו' שוב ראיתי במהר"מ לובלין שעמד בזה ונדחק מאוד ולפע"ד י"ל כונתם ויתיישב בזה דלא לחנם ציינו כאן והרי זה שייך להמשנה ולמה המתינו עד כה אך נראה דזה יהי' תליא בפלוגתת ר"י ור"ל דלר"י דאמר דמחשבין מעבודה לעבודה לדידי' שפיר שייך לומר דהוי כאן ודאי איסור דהרי רוב עגלים נשחטין לע"ז ולכך שפיר כתבו דהוי כאן ודאי איסור אבל לר"ל ס"ל אין מחשבין מעבודה לעבודה ומוקי לה כאן באומר בגמר זביחה הוא עובדה הנה לדידיה ליכא ודאי דנהי דרוב עגלים שבאותו מקום נשחטין לע"ז עכ"פ ליכא הוכחה אם אמר בגמר זביחה הוא עובדה ואין כאן ודאי לאיסור ולכך תחלה כתבו שפיר לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דמחשבין מעבודה לעבודה שפיר עכ"פ הוי מיעוט בודאי לכך כתבו די"ל אפילו ר"י דפליג התם מודה כאן דיש כאן ודאי לאיסור אבל אח"כ הקשו לר"ל דס"ל באומר בגמר זביחה הוא עובדה ולדידיה ליכא ודאי לאיסור ולכך הקשו שפיר דאיך יפרש הוא הך משנה שהשיב לו ר"י מפני שמעמידין אותו בקיבת עגלי ע"ז ובע"כ יהי' מוכח מהך משכה דלא בעינן בגמר זביחה הוא עובדה ותקשה לר"ל וא"ש ודו"ק והנה לעיל הקשינו למה דמשני באומר בגמר זביחה הוא עובדה דא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהרי הוי מיעוטא דמיעוטא ולא חייש ר"מ וכעת נראה ליישב דהחילוק כך הוא דע"כ לא אמרינין דהיכי דהוי מיעוטא דמיעוטא גם ר"מ לא חייש רק היכי דהרוב הוי בענין אחד ממש וכולם דהיתרא בזה לא חייש ר"מ היכי דהוי מיעוטא דמיעוטא אבל אם אין הרוב בענין אחד והמיעוט החשוב נמי הוי דרך איסור ונהי דיש בו עדיין צד היתר מ"מ שוב חיישינן למיעוטא דמיעוטא דהוי כולו לאיסורא ולכך ה"נ בשלמא להס"ד דהוי רק מיעוט עגלים לע"ז שפיר הוי נחשב מיעוטא דמיעוטא כיון דהוי רוב עגלים ורוב שאר בהמות אין נשחטין לע"ז והוי הרוב בכולו דרך היתר לא הוי חייש אף ר"מ למיעוטא דמיעוטא אבל כיון דרוב עגלים נשחטין לע"ז א"כ ממ"נ נגד ספק אם נשחטו עגלים לע"ז יש כאן מיעוט חשוב כיון דעכ"פ רוב עגלים נשחטין לע"ז ונתחדש לנו החשש דלמא הוי מקיבה זו שנשחט לע"ז ונהי דבזה י"ל דעכ"פ כיון דמעבודה לעבודה אינו נאסר שוב הוי חשש בפ"ע ונגד אלו שנשחטין לע"ז מעבודה לעבודה הוי הך מיעוטא דבגמר זביחה הוא עובדה רק חד מיעוט ולא מיעוטא דמיעוטא ולכך שוב חיישינן שמא אמר בגמר זביחה הוא עובדה ודו"ק:

תוספות ד"ה בשרו אסור וכו' וי"ל דתרתי שמעית מנה קשה לי א"כ מנ"ל דפרש שור הנסקל שנסקל ממש מותר הפרש דלמא לעולם היכי שנסקל ממש אף הפרש אסור ומה דגלי קרא דבשרו אסור פרשו מותרת היינו רק היכי דעבדי כעין בשר ושחטי' בזה נהי דגלי קרא דבשרו אסור מ"מ גלי דפרשי מותר דהרי המעיין שם בב"ק דף מ"א פריך שם אימא דהיכי דשחטו לאחר שנגמר דינו שרי באכילה והאי לא יאכל את בשרו להיכי דסקלי' מסקלולא היכי דשחטי' דבזה טפי מסתבר להתיר וא"כ נהי דגלי קרא דבשרו דאע"ג דעבדי' כעין בשר אסור דלמא בזה דוקא גלי קרא דבשרו אסור הא פרשו מותרת אבל בנסקל ממש אף פרשו אסור ומנ"ל דאף בסקלי' פרשו מותרת ואין לומר דבאמת הש"ס מיירי רק בשחטי' כעין בשר דא"כ הו"ל לחלק בשור הנסקל עצמן דלפעמים מקודשת ולפעמים אינה מקודשת ומדלא מפליג משמע בכל ענין מקודשת וצ"ע כנ"ל ועוד הוי קשה לי דלמ"ל קרא כאן דבשרו אסור הא פירשו מותרת הרי בע"כ עורו הוי טפי לאסור בהנאה מפרשו דאם פרשו מסתבר לאסרו טפי א"כ מה חזית למדרש בעל השור נקי להנאת עורו ובשרו למעט פרשו דבשרו אסור ופרשו מותרת נדרש להיפוך דבעל השור נקי מרבה דפירשו אסור ובשרו ממעט הנאת עורו דמותר כדס"ד בב"ק שם דקאמר שם מה"ד בשרו אסור הנאת עורו מותרת קמ"ל בעל השור נק' נקי וכו' א"כ לדידן נדרוש כן באמת דבשרו אסור עורו מותר ובעל השור נקי לפרשו ובע"כ דעורו מסתבר טפי לאסור מפרשו ולכך מוקמינן האיסור לעורו וההיתר לפרשו וא"כ שוב קשה למ"ל קרא למעט פרשו הרי חזינן עורו דמסתבר טפי לאסרו אעפ"כ בעי קרא לאסרו ולולי קרא דבעל השור נקי יהי' מותר אף עורו וא"כ מכ"ש פרשו כיון דגרע טפי וליכא קרא לאסור שמותר ולמ"ל קרא למעט פרשו ואין לומר דדוקא השתא דכתיב בשרו וממעט פרשו הוי לס"ד למעט מבשרו אף עורו לכך צריך קרא לאסור עורו אבל אם לא הוי כתיב בשרו למענו פרשו הוי מסברא אסור עורו ופרשו בהכאה ז"א שהרי בתוספות שם דף מ"א ע"א מבואר להיפוך ד"ה וההוא לא יאכל דסקלי' מסקל דאסור בהנאה ובעל השור נקי להנאת עורו וכ"ת לשתוק מלא יאכל א"כ לא מוקמינן נקי אלא להנאת בשר דווקא ייע"ש א"כ הרי שם אזיל להס"ד דלא הוי כתיב בשרו ואעפ"כ אם לא הוי כתיב לא יאכל הוי מוקמינן נקי לבשרו דוקא א"כ משמע דעורו מסברא שריא אם ליכא רבוי לאסרו וא"כ בפרשו דליכא רבוי לאסור למ"ל קרא להתירו כיון דפרשו גרע מסברא מעורו וצ"ע גם בזה:

דה ל"ה ע"א גמרא ולהדר לי' משוה דליתי' לאיסורא בעיני' וכו' עיין לקמן בש"ס ע"ב מה שהקשיתי בזה ויישבתי שם ייע"ש פלפול נכון גם עיין בש"ס דף ל"ח ע"ב מה שהקשיתי לכאן:

גמרא מהו כי טובים דודיך מיין כי אתא ר"ד אמר אמרה כ"י לפני הקב"ה רבש"ע עריבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה ופרש"י דברי דודיך דברי סופרים יותר מיינה של תורה עיקר תורה שבכתב עכ"ל הנה מפירושו נראה שאין כוונתו דברי סופרים היינו מצות דרבנן ממש דא"כ לא הו"ל לפרש אח"כ עיקר תורה שבכתב רק הו"ל לפרש מעיקר תורה הניתן למשה מסיני ומדנקט בלשונו עיקר תורה שבכתב משמע שמפרש דברי סופרים היינו נמי דאורייתא רק דהוי תורה שבע"פ הנמסר לחכמים וע"ז אמר דתורה שבע"פ חביב עליו יותר מעיקר תורה שבכתב ולא ידעתי מי דחקו לכך ולמה לא פירוש שקאי על דרבנן ממש ואפשר דזה יהי' תליא בהני שני גרסות שמסופק במשנה אם קורין דודיך או דודייך. שהנה אם ישראל אומרים להקב"ה כי טובים דודיך אז בע"כ הכוונה על ד"ס שהוא באמת מן התורה דהיינו תורה שבע"פ שהוא באמת שלו ית' ולכך שייך לומר כי טובים דודיך דאלו דרבנן ממש הרי היא שלנו ולא שלו ית' אבל להך גרסא כי טובים דודייך שפרש"י במשנה שהקב"ה אמר לנו כי טובים דודייך מיין אז בע"כ הכוונה על דברי סופרים ממש שהוא מצוות דרבנן והקב"ה אומר לישראל כי טובים לי דודיך יותר מעיקר התורה ולכך כיון שכאן קאמר הש"ס שכ"י אומרים כן להקב"ה וכן מוכח בסוף המשנה דקאמר שחברו מוכיח עליו שהוא לשון זכר שישראל אומרים כן להקב"ה לכך הוכרח לפרש דדברי סופרים היינו תורה שבע"פ שוב ראיתי בתויו"ט שהרגי' בזה שהרע"ב מפרש דודיך שקאי על תקנות וגזרות חכמים ורש"י מפרש שקאי על תורה שבע"פ ייע"ש מיהו לשון הרע"ב אינו מדוקדק שהתחיל בתקנו' וגזרות חכמים וסיים יותר מעיקר תורה שבכתב וזה אינו כלל שרש"י נקט כן לשיטתו שמפרש ד"ס היינו נמי דאורייתא לכך הוכרח לסיים דעיינה של תור' הוי תורה שבכתב אך הרע"ב שמפרש ד"ס היינו דרבנן ממש למה סיים מעיקר תורה שבכתב למ"ל בכתב דנקט והנה יש להביא סיוע לפרש"י הנ"ל ממה שיש לדייק בסדור לשון הש"ס דתחלה נקט מהו כי טובים דודיך מיין ואח"כ שאל מ"ש ההוא קרא דשיילי' ולהיפוך הו"ל לסדר תחלה הו"ל לתרץ מ"ש ההוא קרא דשיילי' ואח"כ לשאול מהו כי טובים דודיך מיין אך לפי דברינו י"ל כך דהנה לכאורה לא פריך הש"ס מידי מ"ש ההוא קרא דשיילי' הרי שפיר שייך לזה הך קרא כיון דודאי אשל תורה אסור להרהר ולשאול מה טעם שבו כמ"ש חז"ל כמה פעמים ומהם בפרה אדומה אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזרה גזרתי אין להרהר אחרי' וא"כ אסור להרהר על דברי תורה ולשאול מה טעם יש בה רק בדרבנן דקיל הוי ס"ד שיהי' מותר להרהר אחריו ולשאול מה טעם יש בו לכך הביא לו ראי' ממ"ש כי טובים דודיך מיין שחביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה ולכך כיון דבשל תורה אסור לשאול מה טעם יש בו מכ"ש בדרבנן ולכך הביא לו הך קרא שאין להרהר אחר תקנת חז"ל וי"ל דלכך שאלו היכן הוא קורא דהנה במדרש שיר השירים יש בפסוק הזה כי טובים דודיך מיין וז"ל ד"א כי טובים דודיך אלו האבות מיין אלו הנשיאים ד"א כי טובים דודיך אלו הקרבנות מיין אלו הנסכים ד"א כי טובים דודיך אלו ישראל מיין אלו אומ"ה וכו' א"כ מפורש לה הני קראי בענין אחר לא על ד"ס אך דרשות הנ"ל לא יתכן רק אם נפרש דהקב"ה אומר כן לישראל אז שייך לדרוש כן שהקב"ה אומר לישראל שאבות חביבין לו מן הנשיאים או הקרבנות מן הנסכים או הם כולם חביבין לו יותר מאומ"ה אבל אם נימא שישראל אומרים כן להקב"ה לא שייך כל זה ובע"כ הכונה על ד"ס שחביב מיינה של תורה ולכך שאלו האיך אתה קורא אם יאמר לו שהוא קורא דודיך לשון זכר שישראל אומרים כן להקב"ה יהי' מוכיח לו שממילא אסור להרהר אחריהם בד"ת מכ"ש אדרבנן אבל כיון שהשיב לו שהוא קורא דודייך שהקב"ה אומר כן לישראל ממילא יש לפרשו כפירוש המדרש הנ"ל שוב אין ראי' שד"ס חביבין יותר מיינה של תורה וז"ל שאחר ד"ס מותר להרהר ולכך אמר לו שלא כן היא כי חבירו מוכיח עליו לריח שמניך טובים א"כ מוכח שהכנסת ישראל אומרים כן להקב"ה וא"כ בע"כ הכונה שד"ס חביבין מיינה של תורה ממילא אין להרהר אחריהם וא"כ לא הוי שואל למה שיילי' לההוא קרא אבל כיון דר"ד אמר שאמרה כ"י להקב"ה ערבים עלי דברי דודיך והנה אם הכונה על ד"ס ממש לא שייך לומר דברי דודיך רק תקנות דודיך או מצות דודיך שהרי מצות דרבנן הוי גוף המצוה והתקנה שלהם הוא ואין הדברים בלבד שלהם רק גוף המצוה ותקנה שלהם והו"ל לומר תקנות או מצות דודיך ומה דקאמר דברי דודיך ופרש"י דברי סופרים משמע דמיירי משל תורה ממש וא"כ בזה הגוף המצוה והתורה שלו ית' הוא רק הדברים הם של הסופרים שהם מפרשים ומודיעים דבריו ית' וכן אמרו חז"ל להדיא בזקן ממרא שאינו חייב רק בדבר שעיקרו מן התורה ופירושו מדברי סופרים וכו' הרי שבכה"ג נחשב רק פירושו מד"ס לזה יקרא דברי סופרים ולכך כיון שאמר דברי דודיך משמע דאף להך פירושו שישראל אומרים כן להקב"ה אין הכוונה כפירוש הרע"ב תקנות דרבנן רק כפרש"י דאורייתא ממש והיינו תורה שבע"פ וא"כ בין אם קורין דודיך לשון זכר או דודייך לשון נקבה אין ראי' שדרבנן חביב משל תורה א"כ אין ענין הך קרא לדבריו שבתחלה ולכך שוב שאל מ"ש ההוא קרא דשיילי' וא"ש ונכון בעז"ה ועיימ"ש לקמן דף זה בש"ס ע"ב מה שבארתי שם דרך אחר בזה. גמרא מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבלה הנה הטור ביו"ד סי' פ"ז פסק כדעת הסוברים דדבר המעמיד בטל בסמך ואפילו אם העמיד בקיבת נבלה בטל בסמך ובד"מ שם הקשה עליו דדבריו סתרי אהדדי דבה"פ סי' תמ"ג דאם העמיד גבינה בחלא משכר שעורים חייב לבערן דדבר המעמיד אינו בטל ייע"ש ובש"ך ולפע"ד נראה ליישב דבריו על נכון דהנה ידוע דעת הרמב"ם והמרדכי דס"ל דחמץ הו"ל דבר שיל"מ ואינו בטל אך כמה פוסקים ועמהם הטור ס"ל דלא הוי חמץ דשיל"מ וטעמם הוא מכח דחוזר ונאסר לשנה הבאה והנה לדעתי נראה דודאי לטעם הסוברים והוא הר"ן וסייעתו דלכך דשיל"מ אינו בטל דהו"ל מין במינו בזה שייך לחלק בזה בין אם יש לו היתר ממש נחשב כמין במינו ובין אם חוזר ונאסר לשנה הבאה ואינו עומד בהיתרו לעולם לכך לא נחשב כמין במינו אבל לטעם הסוברים שלכך אינו בטל דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר בזה אין סברא לחלק בין אם חזר ונאסר לשנה הבאה דמה בכך אעפ"כ טפי עדיף לאכלו בהיתר אחה"פ מלאכלו בפסח ע"י ביטול ולכך לפי ה"ט אין סברא לחלק בין אם חוזר ונאסר לשנה הבאה או לא ובכל ענין ראוי להיות דשיל"מ ולכך הסוברים דחמץ הו"ל דשיל"מ ס"ל כדעת הת"ח דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והסוברים דלא הו"ל דשיל"מ כיון דחוזר ונאסר ס"ל כטעם הר"ן דהוי כמין במינו ממילא בחוזר ונאסר לשנה הבאה אינו מין במינו דא"כ הטור סובר כטעם דהוי מב"מ אך י"ל הטעם של הני שיט ת מה שלא חששו להך טעמא דעד שתאכלנו באיסור שהאכלנו בהיתר ובפרט לפמ"ש בחבירו ס' החיים דבע"כ אף הסוברים דהטעם מכח מין במינו מוכרח להודות לטעם דעד שתאכלנו דהרי בלא זה תקשה למה ספק דשיל"מ הוי לחומרא הרי בזה לא שייך הטעם דמין במינו בע"כ הוא ס"ל כטעם דעד שתאכלנו באיסור ע"י ספק תאכלנו בהיתר וא"כ כיון דגם הם מוכרחין לה"ט וא"כ למה לא ס"ל בתערובת טעם זה אך י"ל הרי הני פוסקים דס"ל דהטעם מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כתבו הטעם מה דבמין באינו מינו בטל היינו מכח דבאינו מינו לא נקרא ההיתר ע"ש האיסור רק ע"ש האינו מינו ההיתר ולפ"ז י"ל דהני פוסקים ס"ל דגם מינו במינו כיון דהאיסור אינו בעולם שהרי בטל לי' בסמך אם נימא שדינו להבטל א"כ גם מין במינו אין נקרא ההיתר ע"ש האיסור כי אינו בעין רק ע"ש ההיתר הרוב שהוא בעין ולכך לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ואינו דומה לספק דשיל"מ דהתם הוי האיסור בעין וההיתר נקרא עליו לכך שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר משא"כ בתערובת הרי אינו בעין לכך אין ההיתר נקרא עליו ולא שייך עד שתאכלנו באיסור לכך צריך לטעם דהוי מין במינו ולפ"ז הנה בסוגין לעיל פריך הש"ס ולהדר לי' משום דליתי' לאיסורא בעינא דהא גבי מורייס לרבנן לא אסר הו בהנאה מ"ט משום דליתי' לאיסורא בעינא ומשני אמרי הכא כיון דאוקמי קא מוקים חשוב לי' כמאן דאיתא לאיסורא עכ"ל הש"ס א"כ מפורש בש"ס דדבר המעמיד נחשב כאלו הוא בעיני' וא"כ א"ש דבזה כ"ע מודים דשייך לומר דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דבזה כיון דאיתא בעיני' שפיר נקרא ההיתר ע"ש האיסור ושוב הו"ל דבר שיל"מ מה"ט דעד שתאכלנו ולכך אף דחוזר ונעשה איסור לשנה הבאה הו"ל דבר שיל"מ ולכך זה כוונת הטור דודאי דבר המעמיד לבדו היכי דאין לו שום היתר בטל בסמך אף דהוי כאלו איתא בעינא וכן שאר חמץ לא הו"ל דשיל"מ כיון דחוזר ונאסר נשנה הבאה לא הוי מין במינו ומטעם עד שתאכלנו לא הו"ל דבר שיל"מ דכיון דאינו בעין לא נקרא ההיתר ע"ש האיסור רק על ההיתר שהוא בעין אבל בדבר המעמיד דהוי כאלו הוא בעינא גם יש לו היתר אחה"פ שוב שפיר הו"ל דבר שיל"מ מכח טעם השני דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ובזה אין חילוק בין נאסר לשנה הבאה או לא ולכך דוקא בחמץ ס"ל להטור דדבר המעמיד אינו בטל ולא בעלמא כנלפע"ד נכון בישוב דעת הטור ובדברי הרמב"ם והראב"ד בטעם מה דגבינות עכו"ם לא מהני ביטול בסמך בסמך עיימ"ש לקמן בש"ס דף ל"ו בתוס' תמוה על הראב"ד ייע"ש ובחבורי מה"ת ליו"ד בהשמטות ישבנו דעת הטור בענין נכון בעז"ה:

גמרא הא קיבה גופא שריא עיין לקמן בתוס' ד"ה מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה מה שהקשיתי בזה קושיא חמורה על פרכא זו ייע"ש גמרא והוינן בה אטו דנכרי לאו נבלה הוא קשה לי מהו פריך נימא דמתניתין ר"א הוא דס"ל סתם מחשבת נכרי לע"ז וגם ס"ל דס"ל דזה מחשב וזה עובד נמי אמרינן כמ"ש בחולין דף מ"ם וא"כ משכחת לה בישראל ששחט בהמת נכרי והנכרי כיון לע"ז ובלא"ה סתם מחשבת נכרי לע"ז וא"כ נבלה לא הוי כיון דישראל שחט לה והקיבה אסורה כיון דהוי של ע"ז וקמ"ל לא זו אף זו דלא זו דקיבת נכרי דהוי פרש ע"ז דאסורה רק גם קיבת נבלה דלאו אסורה ואין לומר דלא ניחא לי' לאוקמא כר"א דלא כהלכתא ז"א דהרי לפי מה דמוקי השתא ומוכרח הש"ס לתרץ דמיירי קודם חזרה ומשנה לא זזה ממקומה הוי נמי דלא כהלכתא ועוד בדוחק יותר לומר דמשנה לא זזה ממקומה וטפי הו"ל לתרץ דאתיא כר"א ולא נצטרך לומר דמשנה לא זזה ממקומה וצ"ע שוב ראיתי בספר לב אריה בחולין שם הרגיש בזה אלא שלא ביאור כל הצורך כמו שבארנו:

תוספות ד"ה מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה וכו' הכה לולי דבריהם נראה ליישב קושייתם והוא דהנה ודאי לחוש שמעמידין אותה בקיבת נבלה מיעוטא הוא מיהו נהי דרבנן לא חיישי למיעוטא היינו דרך פרטי על צד הזדמן בזה לא חיישי למיעוטא אבל דרך תקנה לכל העולם שפיר מצינו דעשו תקנה אף למיעוטא מיהו היינו דוקא למיעוטא דשכיח אבל למיעוטא דלא שכיח או מיעוטא דמיעוטא שפיר לא חיישינן כלל ולפ"ז הרי התוס' לעיל דף ל"ד ע"ב ד"ה א"א רוב איכא מיעוט כתבו דהיכי דהוי חזקה בהדי רוב נחשב מיעוטא דמיעוטא והנה התוס' ביבמות דף פ"ג גבי שני קופות הקשו דלמה לא נוקמא להקופה בחזקת היתר ותרצו כיון דלמה שנפל בה לא הו"ל חזקת היתר יון דהוי עלי' ספק אם הוא חולין או תרומה ייע"ש ולפ"ז א"ש דבשלמא לענין חשש שהעמידוהו בעור קיבת נבלה אף דרובן אין מעמידין כן רק בדברים אחרים מ"מ חששו למיעוטא ותקנו לאסרם דהוי מיעוט דשכיח והיינו דוקא גבי חשש נבלה דאם הוי נבלה לא הו"ל מעולם חזקת היתר דהרי בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת א"כ להקיבה לא הי' לה חזקת היתר מעולם דהרי הספק הוא במה הועמד ואם הועמד בנבלה לא הו"ל חזקת היתר מעולם וכיון דלמה שהועמד בו ליכא חזקה לא נחשב חזקה כלל אף להגבינות כמו בקופות ההם ביבמות ולכך ליכא רק רוב לבד וחששו למיעוטא ואסרוהו אבל אם נימא דהחשש הוי מכח בב"ח א"כ הרי בין להגבינה בין להקיבה הוי חזקת היתר דקודם שנתערבו הי' מותרין שוב יש כאן חזקה ורובא והוי מיעוטא דמיעוטא כיון דרוב מעמידין אותה בשאר דברים ולמיעוט דמיעוטא לא חששו ולא עשו תקנה וא"ש ודו"ק אך בהיות כן נתחדש לי קושיא אחת חזקה בש"ס לקמן דקאמר לשמואל דקאמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה ופריך הא קיבה גופה שריא וכו' ומהו פריך נימא לעולם קיבה נמי אסורה רק דקיבת נבלה כיון דעכ"פ קודם שנתרבלה או שינקה היתה מותרת א"כ יש לה חזקת היתר ושוב כיון דהוי רוב להיתר וחזקה להיתר לא חיישינן שמא העמידוהו בקיבת נבלה אבל עור קיבת נבלה כיון דהעור אין לה חזקת היתר אדרבא בחזקת איסור עומדת וכיון דמה שהעמידו בו ליכא חזקת היתר לא מהני רוב לבד וחיישינן למיעוטא ואסרוהו ומהו פריך וצ"ע גדול בזה והנה בהיותי בזה ראיתי בחולין דף קי"ו ע"ב במה דאמרי' שם אין מעמידין בקיבת נבלה והקשה שם המהרש"א לדבריהם הכא ובחולין שתרצו דלכך לא נקט החשש בשביל שחיטה ובב"ח מכח דהוי דרבנן, א"כ תינח לענין ספק וחשש בעלמא אבל התם דמיירי לענין ודאי א"כ מה איריא מכח נבלה אף בשחיטה יתסור מכח בב"ח ייע"ש ולדעתי י"ל כך דהתוס' יסברו כדעת הרמב"ם בהמ"א דעור הקיבה מיעוט הוא ומסתמא יש סמך וגם יסברו כדעת הראב"ד בטעמו שהביא הר"ן דלכך בנבלה אין בטל בסמך מכח כל היכי שעשו חז"ל תקנה לא הלכו בו אחר הטעם ייע"ש ולכך תינח דרך תקנה אבל מה יענה הראב"ד למ"ש בש"ס חולין הנ"ל דאין מעמידין בקיבת נבלה הרי בזה דרך מקרה ראוי שיתבטל בסמך אך באמת לק"מ דהרי הש"ס מיירי לענין לכתחלה ואין מבטלין איסור לכתחלה וא"כ הנה ידוע דעת הרמב"ם דס"ל איסור דרבנן מבטלין לכתחלה וא"כ י"ל דכן ס"ל להתוס' ולכך שפיר תרצו דהוי דרבנן וממ"נ גבי התקנ' אף דלא מהני ביטול כדע' הראב"ד מ"מ בזה הוי ספק דרבנן ולקולא וגבי אין מעמידין דהוי ודאי התם שוב כיון דהוי דרך מקרה י"ל בדרבנן מבטלין לכתחלה גם י"ל דס"ל להתוספות דדוקא איסור ממש שהוא בפ"ע אסור אין מבטלין לכתחלה אבל לענין אין מבטלין איסור לכתחלה שפיר י"ל כיון דכל חד בפ"ע שרי ורק ע"י תערובת נאסרו כיון דאיכא סמך ההוא לחודי' קאי וההוא לחודי' קאי ומבטלין לכתחלה וכעין חילוק זה חלקו הפוסקים כאן לענין דבר המעמיד דלא בטל ובב"ח בטל כן י"ל חילוק זה ממש לענין דין אין מבטלין איסור לכתחלה המסתבר טפי לחלק כן דבב"ח מבטלין לכתחלה ודו"ק ועיין בלב ארי' על חולין דרך קצת כדרך הנ"ל אך דבריו דחוקים ייע"ש ומ"ש הוא נכון בעז"ה בא"ד ואע"ג דאוקומי קאמוקים אינו אסור אלא מדרבנן הנה לכאורה דבריהם תמוהין דהרי לקמן קאמר הש"ס דר"ח נתן טעם אחר לאיסור הגבינה מכח שמעמידין אותה בחומץ והרי החומץ של סתם יינם נמי אינו אסור אלא מדרבנן ומה לי חומץ יין ומה לי בב"ח ושוב ראיתי בספר ת"ח שהרגיש בזה ע"פ דרכו שם ומה שתירץ הוא דוחק גדול ייע"ש אבל לדעתי י"ל הכונה כך דהנה התוס' יהי' סוברים כדעת הרמב"ם בפ"ג מהמ"א שכ' וז"ל אבל בימי חכמי המשנה גזרו על גבינות העכו"ם ואסרום מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטתן שהוא נבלה ואת"ל הלא עור הקיבה דבר קטן הוא מאוד בחלב שהועמד בו ולמה לא יבטל במיעטו מפני שהוא המעמיד הגבינה והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד לכך הכל אסור כמו שיתבאר עכ"ל הרמב"ם דס"ל דעור הקיבה הוא קטן מאוד והוי ראוי להתבטל רק מכח דדבר המעמיד אינו בטל לכך אסור גם כתב הרמב"ם בפ"ח מה' מאכלות אסורות הלכה י"ו שהמעמיד בעור קיבת שחיטה בטל בסמך דמחמת שהוא עצמו היתר רק אינו אסור אלא בנותן טעם וכן קיי"ל ביו"ד סימן פ"ז והפוסקים ביארו יותר הדבר כיון דכל חד בפ"ע שרי רק בצירוף אסורין לכך כל דליכא נותן טעם הוי ההוא לחודי' קאי וההוא לחודי' קאי ייע"ש ונראה דכן ס"ל גם להתוס' רק דהוי קשה להו דהנה הש"ך בסי' פ"ז ס"ק למ"ר הקשה בחלב שנמלח בקיבה ואח"כ הועמד בו למה יועיל סמך הרי כיון שכבר נאסר ע"י מליחה משום בב"ח חשוב כגופו של איסור ושוב נימא בי' דבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל ותירץ שם שני תרוצים אחד דלענין דבר המעמיד לה כחשב בב"ח כגופו של איסור והשני דאף אם בב"ח נמי נחשב גופו של איסור לענין דבר המעמיד מ"מ כיון דאינו נאסר רק ע"י צונן לא נחשב גופו ייע"ש ונראה דהתוס' ס"ל כטעם השני דבב"ח הוי גופו של איסור אף לדבר המעמיד ולכך הקשו כך כיון דבאמת לא ידעינן אם העמידו בבינה זו בקיבת נבלה רק דחיישינן לשמא העמידוהו בקיבת כבלה א"כ למ"ל למנקט נבלה הו"ל למנקט שמא העמידוהו בקיבת שחיטה ואף דבשחיטה כיון דהעור מיעוט הוי מסתמא סמך והיתר בטל בסמך מ"ע הרי יש לחוש שמא קיבה זו כבר נמלחה בקיבתה תחלה ונאסר משום בב"ח וכבר נעשה כגיפו של איסור ואינו בטל ולזה תרצו שפיר כיון דהוי רק צונן והוי רק דרבנן לא חשוב כגופו של איסור וממילא בטל בסמוך ולכך אי אפשר למינקט מכח בב"ח דא"כ די בנ"ט והרי העור מסתמא הוי בו סמך דריעוט הוא כמ"ש הרמב"ם ולכך מוכרח ליתן טעם מכח כבלה דהוי איסור נופו לכך אינו בטל בסווך דהוי דבר המעמיד וכן כמי בחומץ אף דהוי דרבנן כיון דהוי איסור גופו ממש אינו בטל דהוי דבר המעמיד לכך מתרץ שפיר מכח שמעמידין אותו בחומץ וא"ש ודו"ק כן נראה ביאור דבריהס:

תוספות ד"ה ומי אמר שמואל הכי וכו' הנה לולי דבריהם היה נראה ליישב דהנה לא הוי פריך הש"ס אידי די"ל כיון דיש נבלה דהוי כבלה בחיים כמ"ש בש"ס ופוסקים וא"כ י"ל דמה דס"ל לשמואל דעור קיבת נבלה אסורה הא קיבה גופה שרייא היינו בלא ינקה אחר שנתנבלה כגון שנתנבלה בשחיטתה וא"כ הפרש הזה בא לה קודם שנתנבלה לכך הקיבה מותרת והעור אסורה אבל המשנה מיירי שנתכבלה מחיים כיון שינקה אחר שנתנבלה לכך גם הקיבה אסורה אבל בחששא דגבינות דלחוש שמעמידין אותה בקיבה של נבלה שנתנבלה מחיים זה אין לחוש דהוי מלתא דל"ש ובע"כ דלא חיישינן רק לסתם נבלה וסתם כנבלה שמתה מיד באמת קיבתה מותרת רק העור אסורה אבל משמואל אדשמואל פריך שפיר דאם ס"ל לשמואל לחלק בין נתנבלה מחיים או לא לא הוי צריך לומר חדא קתני רק י"ל כך דקיבת ככרי היינו דאתיא כר"א דסתם מחשבת נכרי לע"ז ובזה אסורה הקיבה אף מה דהוי בקיבתה מטעם שנאסרה בשחיטתה מכח דניחא ליה בנפחי' ולכך נאסר אף מה שהוי מ אודם אבל שאר נבלה מה דהוי קודם שנתנבלה לא נאסר רק של נבלה דהוי נבלה מחיים והקיבה בא שם אחר שנתנבלה בזה אסורה ולא הוי צריך לומר דחדא קתני ובע"כ דמשמע ליה לשמואל דאין לחלק בין בא לתוכו הקיבה קודם שנתנבלה או אח"כ שוב לא הוי אפשר לו לתרץ דמתניתין כר"א דהוי קשה לו דהוי ק"ו אם של כנבלה אסורה מכ"ש של ע"ז ואין לומר דלא זו אף זו קתני דהתוס' בפ"ב דקידושין כתבו דבשני דבורים סמוכין לא שייך לא זו אף זו ולכך אם נבלה אסורה מכ"ש של ע"ז ולכך הוכרח לומר דחדא קתני וא"כ מוכח דס"ל לשמואל דאין לחלק בין נתנבלה מחיים או לא ולכד פריך דשמואל אדשמואל וא"ש:

תוס' ד"ה חדא קתני קשה לי לפי חלוקם דלהעמיד גבינה הוי דוקא בקרוש אבל סתם קיבת נבלה הוי כשהיא צלול א"כ מה קאמר רבא לעיל דתרווייהו תנינהו וקשה מה ראי' ממתניחין הרי י"ל דהמשנה דקאמר מהני שמעמידין אותה בקיבת נבלה בע"כ מיירי בקרוש ולזה שפיר השיב לו דהרי קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה והיכי דהוי קרוש כהן שדעתו יפה שורפה והיינו הכל בקרוש ובע"ז אף קרוש אסור משום לא ידבק וכו' אבל לרב דקאמר העקדש בפרש ע"ז אינה מקודשת בפרש שור הנסקל מקודשה מלתא דפסיקא נקט דבע"ז אינה מקודשת אסילו בקרוש מכ"ש צלול ובשור הנסקל אפילו בצלול מקודשת מכ"ש בקרוש וא"כ זה לא נשמע ממתניתין וצ"ע:

בא"ד וחזרו בהם מתוך קושיא דקיבת העולה שורפה חי' וכו' והדבר תמוה לי מאוד איך כתבו דאף קודם חזרה הי' ס"ל דהקרוש מותר רק הצלול הוי ס"ל דאסור א"כ למה אסרו הגבינות הרי הם עצמם כתבו דההעמדה הוי רק בקרוש וא"כ איך השיב לו מפני שמעמידין בקיבת נבלה הרי בזה הוא עצמו מודה להיתר והרי הוא עצמו אינו אוסר רק בצלול וא"כ איך אוסר בשביל הזה הגבינה הרי הגבינות נעשין רק בקרוש ואם כבר ידעו התוס' דים בו תערובת צלול מה התחילו להקשות על ר"ת וצע"ג בהבנת דבריהם כעת: בא"ד. מיהו במקומינו שמעמידין בקיבה אומר הרב ר"י בן הר"ר חיים שיש קצת טעם לאסור מפני שמולחין הקיבה בעורה ואיכא איסור דבב"ח דמליח הרי הוא כרותח עכ"ל תמוה לי טובא הרי לעיל כתבו בעצמן לכך נקט להש"ס מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה ולא נקט איסור בב"ח מכח דזה הוי רק דרבנן וא"כ איך כתבו כאן לאסור מכח חשש זה ואם מיירי דידוע שהוא כן א"כ פשיטא שהוא אסור ואיך כתב רבינו הר"י שיש קצת טעם לאסור הרי הוא איסור ברור ועוד דא"כ כך הו"ל לומר מיהו במקומינו שמעמידין בקיבה שנמלח הקיבה בעורו ויש קצת טעם לאסרו ומדכתב במקומינו שמעמידין בקיבה משמע דרק זה ידוע שמעמידין בקיבה אבל אין ידוע דהוי קיבה שנמלחה בעורה רק דאנו חוששין פן הוי מקיבה שנמלחה בעורה וא"כ מה"ת ניחוש לאיסור בב"ח כיון דהוי דרבנן וגם אם הוי ידוע דהוי כן מה איריא גבינות ככרי אפילו של ישראל כמי אסורה ובע"כ דמיירי בסתמא וא"כ צ"ע דדבריהם. סתרי אהדדי ועיין בכו"פ ביו"ד שהרגיש דלמה איסור נבלה לא נקטו אבל בזה לא הרגיש דדבריהם סתרי אהדדי למ"ש לעיל ונראה ליישב דבריהם כיון דעיקר כוונתם לעיל הוי דכיון דבב"ח דרבנן הוי ספק דרבנן להקל ולכך לא הוי ראוי לאסור מכח זה אך זה אם נימא דטעם התקנה הוי רק מכח זה לא הוי בו כדי לאסרו כיון דהוי ספק דרבנן להקל אך עתה כיון שעכ"פ כבר נאסר גבינות עכו"ם והדין מפורש במשנה רק שהתוס' כתבו כיון דהוי מכח ניקור ועתה בינינו לא שכיח נחשים ולא נחשב דבר שנאסר במנין וכו' א"כ חזינן דתחלה הוי ס"ד להם לומר דהוי דבר הנאסר במנין ושצריך מנין אחר להתירו ולכך נהי שכתבו דבזה אין צריך מנין אחר להתירו עכ"פ בחזקת איסור הוי עד הנה דהרי חכמים אסרוהו בודאי וספק אם הותר בכה"ג אף מכח ספק דרבנן אין חוזר להיתרו כיון דיש עכ"פ קצת טעם לאסרו שוב הוי עכ"פ כדבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ולכך חוזרין התוס' לדבריהם הראשונים כיון שכבר כתבו תחלה לדין הש"ס דודאי אסור רק לדידן הוי ראוי להתיר לכך שפיר כתבו דבמקומינו יש לאסור מטעם הנ"ל ולא מהני בזה שום ספק דרבנן כיון דעכ"פ כבר נאסר אין להתירו במקום שיש קצת טעם לאוסרו וא"ש ונכון:

ע"כ גמ' בין לר"ח בין לרנב"י תחסר בהנאה קשיא קשה לי מהו פריך הרי לעיל פריך הש"ס דבמורייס כיון דליתי' בעיני' ס"ל לרבנן דאין איסורו איסור הנאה ומשני כיון דאוקומו קא מוקים הוי כאיתא בעיני' ייע"ש וא"כ תינח התם לענין חשש של ר' יהושיע שמעמידין אותו בקיבת עגלי ע"ז דבזה הוי מין במינו עם הגבינות לכך י"ל דהוי כאלו איתא בעיני' כיון דהוי תרוייהו דאוקמו קא מוקים גם הוי מין במינו אבל בחומץ או שרף ערלה דהוי מבא"מ נהי דאוקמו קא מוקים מ"מ כיון דהוי באינו מינו לא נחשב כאיתא בעינא ולכך מתירין רבנן כמו במורייס והנה כעין זה מפורש בפוסקים וביו"ד סי' ק"ב לענין דשיל"מ דבמינו אינו בטל ובאינו מינו בטל ונתנו הפוסקים הטעם דבאינו מינו לא נקרא ההיתר ע"ש האיסור ובמינו נקרא ההיתר על דבר הנאסר ובע"כ מוכח דגבי מב"מ נקרא יותר בעינא מבאינו מינו א"כ ה"נ בזה נימא דהך סברא דאוקמו קא מוקים הו"ל כאלו איתא בעינא זה לא מהני רק במין במינו כגון לחשש שהעמידוה בקיבת עגלי ע"ז דהיינו בחלב שלה לכך הוי מב"מ אבל כאן דהוי מבא"מ דהרי כאן הוי החשש שהעמידוהו בעור קיבת נבלה אף דאוקמו קא מוקים לא נחשב בעינא ומהו פריך הן אמת דלפ"ז הקשה על הש"ס לעיל גופו מהו פריך ממורייס ולמ"ל לתרץ כיון דאוקמוהו קא מוקים חשוב כאלו הוא בעינא הו"ל לתרץ בפשיטות דבמורייס הוי מין באינו מינו ולא נחשב איתא בעינא אבל בהעמידוהו בקיבת נבלה או עגלי ע"ז דהוי מין במינו ולכך נחשב כאלו הוא בעינא ולמ"ל הטעם דאוקמו קא מוקים לכך נראה לומר כיון דאף, הקיבה הוי פירשא בעלמא ובשאר אסורין מותר לכך נהי דבע"ז אסור היינו משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם וא"כ עכ"פ לא הוי מינו עם החלב ממש כיון דבאמת הוי רק פירשא בעלמא הוי כמבא"מ לכך מוכרח לומר מכח דאוקמו קא מוקים ובזה א"ש שוב פרכת הש"ס כאן כיון דגם כאן הוי אינו מינו כמו התם והנה בזה י"ל המשך לשון הש"ס לעיל יותר דתחלה קאמר תרוייהו תנינהו וכו' ש"מ בע"ז אסור פרשייהו ופריך מלהדר לי' משום דליתי' לאיסורא בעינא דהא מורייס וכו' והנה מלשון הש"ס משמע דפירכא זו שייך לסוגיא הקודמת דאם הוי ענין בפ"ע הו"ל להש"ס לציין כן בפ"ע על מה שהשיב לו א"כ למה לא אסרוהו בהכאה ולפרוך מ"ש גבי מורייס ולמה עשאה כאלו שייך לקושיא הראשונה ועוד דאם הוי קושיא בפ"ע אין זה סוגית הש"ס מתחלה יביא דין אחר ויפלפל בו ואח"כ לפרוך על גוף המשנה ולהיפוך הו"ל לעשות תחלה לפרוך על גוף המשנה ולפרשה ואח"כ הו"ל לקבוע דין זה דהמקדש בפרש שור הנסקל וכו' אך לפמ"ש א"ש דבלא זה לא הוי מצי פריך דלהדר לי' מ"ש ממורייס די"ל דמורייס הוי מיץ באינו מינו וכאן הוי מין במינו רק כיון דהש"ס הביא הך מימרא דהמקדש בפרש שור הנסקל מקודשת ומוכיח כן מן המשנה דאיסורי הנאה שרי פרשייהו א"כ מוכח דהפרש לא מאכל הוא ומה דאסור בע"ז הוי רק מכח לא ידבק לכך שוב פריך שפיר אם כדבריך דהפרש לאו אוכל הוא א"כ שוב ולהדר לי' כיון דליתי' בעיני' כיון דהוי פרש בעלמא ומן המשנה גופו לא הוי מצי פריך מקיבת עולה דשריא די"ל כי לעולם הפרש הוי דבר מאכל ומה שמותר בעולה הוי מכח דלא הוי מגופו רק דבר שחוץ לגופו ומותר כמו בעור העולה שמותר לכהנים וכמ"ש רש"י בחולין והבאתיו לעיל ולעולם הוי דבר מאכל והוי מין במינו אבל כיון דהש"ס קאמר דאף פרש שור הנסקל מותר ומביא ראי' ממשנתינו א"כ מוכח דס"ל דלכך הפרש מותר מכח דהוא גופו הוי רק דבר שאינה ראוי לאכילה דאין לומר מצד שאינו גופו דהרי בשור הנסקל אף עורו אסור ובע"כ דהוא גופו אינו ראוי א"כ שוב לא הוי מין במינו לכך הדר קשיא והרי מורייס וא"ש ודו"ק היטב:

והנה בזה י"ל פרש"י במשנה דנקט הטעם של קיבת ע"ז מכח דניחא לי' בנפחי' ולא נקט הטעם מכח דכתיב לא ידבק בידך מאומת מן החרם והרי זה הוי ל"ב והלכה בכל מקום כל"ב ולמה כאן נקט רש"י כל"ק ולפמ"ש כאן י"ל כך דהנה י"ל כך דהנה י"ל הני תרי לישני אם הטעם מכח דניחא לי' בנפחי' או מכח לא ידבק יהי' תליא בשני הטעמים מפני מה פרש שור הנסקל מותר דאם הוי הטעם מכח דאינו כגוף השור כפרש"י בחולין ממילא מה"ט בע"ז דניחא לי' בנפחי' נחשב כגוף השור ובשור הנסקל דלא ניחא לי' בנפחי' לא הוי כגוף השור וגרע מעורו דצריך לגופו וניחא לי' בכך והפרש אינו חשוב לגבי השור ולא הוי כגופו וכמו שנראה מלשון הרמב"ם כן בפ"ה מה"א והבאתיו לעיל אך אם הוי הטעם דפרש שור הנסקל מותר מכח דהפרש עצמו אינו דבר מאכל ממילא מה בכך דבע"ז ניחא לי' בנפחי' סוף סוף אינו דבר מאכל לכך צריך לטעם דלא ידבק בידך מאומה ואף שאינו ראוי לאכילה אסור ולכך הך לשנא דס"ל מכח דניחא לי' בנפחי' ס"ל דהפרש דבר מאכל הוא רק דלאו גופי' הוא ולכך במידי דניחא לי' בנפחי' ולא ניחא לי' תליא מלתא ולישנא בתרא ס"ל דהטעם מכח דהוא גופי' אינו דבר מאכל לכך צריך בע"ז לטעם ולא ידבק בידך וכו' ולפ"ז הנה הת"ח כאן דקדק מ"ט קאמר הש"ס קשיא ולא תיובתא ייע"ש שנדחק בזה ולפמ"ש א"ש דהך קושיות הש"ס לא הוי רק להך לשנא בתרא דלא ידבק וס"ל דהפרש גופו אינו מאכל וממילא קשה מ"ש ממורייס וצריך לומר כיון דאוקמו קא מוקים הוי כאלו הוא בעינא ממילא קשה דגם בחומץ ושרף ערלה נימא כן אבל להך לשנא דניחא ליה בנפחי' וממילא דהפרש הוי דבר מאכל שוב א"צ לתרץ כדלעיל מכח אוקמו קא מוקים רק י"ל החילוק כנ"ל דשם הוי מין במינו ובחומץ הוי מין באינו מינו וא"כ לא קשה ולא מידי ולכך לא מסיק בתיובתא משום די"ל כל"ק וא"ש וממילא א"ש פירש"י דכאן ודאי הלכה כל"ק כיון דלל"ב נשארין דברי רנב"י ור"ח בתיובתא ולל"ק לא קשה מידי לכך פסק כל"ק מכח דניחא ליה בנפחי' ודו"ק היטב:

גמרא דרש ר"נ ברי' דר"ח מה"ד לריח שמניך טובים למה הת"ח דומה לצלוחית של פלייטין מגולה ריחה נודף מכוסה אין ריחה נודף וכו' הנה מה שהביא הש"ס דרש זה כאן י"ל שהוא בא ליישב דברי ר' ישמעאל שהשיב שהוא קורא דודייך בשני יודין לשון נקבה ור"י השיב לו שאי אפשר לומר כן שחברו מוכיח עליו דכתיב לריח שמניך טובים ופירש"י והתוס' לעיל דף ל"ד ע"ב שסמך אסיפא דקרא דכתיב על כן עלמות אהבוך דזה לא שייך לנקבה ולכך ליישב דברי ר' ישמעאל הביא הש"ס דרש זה דאין הכונה על עלמות ממש רק הכוונה על דברים המכוסין והנגלין לא על יתר דרשות דדרשו כאן ולכך שוב אפשר לומר דהכוונה הכל על ישראל שהקב"ה אומר כן לישראל בזה א"ש דאין דרש הזה סותר לדברי המשנה שהרי המשנה אמרה שחברו מוכיח עליו דכתיב לריח שמניך טובים א"כ משמע דזה פשוט לו דלריח שמניך קאי על הקב"ה וכאן דרש ר"נ זה גופו דקאי על ישראל וא"כ סותר להמשנה ובע"כ כמ"ש דר"נ יסבור כר' ישמעאל וליישב דברי ר"י הוא בא אוי"ל דלכך שייך זה לכאן דהנה לעיל הביא הש"ס מ"ש ההוא קרא דשיילי' ארשב"ע מרישי' דקרא קאמר ליה ישקני מנשיקות פיהו א"ל ישמעאל אחי השיק שפתותיך זו בזו ואל תבהל להשיבו עיין בתוס' שם מה שהאריכו בזה בשם הירושלמי שפירש בביאור יותר והביא סמך לזה מפסוק ודי כבשים ללבושך בשעה שתלמידך קטנים כבוש לפניהם ד"ת ייע"ש הרי מדבריהם משמע שמלשון ישקני מנשיקות פיהו משמע שישיק שפתותיו זו בזו ולא ישוב לפרש טעם דבריהם ולכך הוי ס"ל דתמיד הוי כן מעלה להסתיר ד"ת ולא לפרש לכך סיים שלא כן הוא רק דלעולם לריח שמניך טובים דאדרבא תמיד ראוי לגדל ד"ת ולא להסתירם וכדמפרש לה ר"ג הכא הכא רק בגזרה חדשה בזה ראוי להסתירו ובזה י"ל יותר לשון המשנה מה ששאל לו ישמעאל אחי האיך אתה קורא כי טובים דודיך או טובים דודייך דמה נ"מ לו בזה ותירץ הש"ס הוא אינו מובן דמה ענין זה לזה וכי מפני שרצה להזכירו רישא דקרא ישקני מנשיקות פיהו שאלו הסיפא והרישא השמיט תחת לשונו גם מה שהשיב לו שחבירו מוכיח עליו לריח שמניך טובים אין לו הבנה דמה ראיה הוא זה ורש"י ותוס' נדחקו דהכונה על סיפא דקרא פ"כ עלמות אהבוך והוא דוחק אך נראה לפרש והנה לעיל בדף זה ע"א ישבתי זה בענין אחר וכעת כראה כך דהנה זה פשוט לכל האופנים דהקב"ה אומר כן לישראל וכדרך הזה שהביא רש"י במשנה שישראל אומרים שהקב"ה אמר להם כי טובים דודיך מיין ולדברי הכל הוי כי טובים דודיך מיין דבריו ית' לישראל אך הנה הי' מסופק כך אם טוב יותר להיות הת"ח מכסה תורתו בלבו או שטפי עדיף לגלות תורתו לכל ועוד מה דאמרינן בעלמא בפ"ג דמ"ק דף ט"ז דרבי הי' שונה לתלמידו בשוק ואמר ר"י בר"י דכתיב חמוקי יריכיך כמו חלאים מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר ואיהו מה דרוש ברחובות תקרא בראש הומיות תתן קולה וכו' הרי דהוי חד מסתבר ליה טפי להסתיר ד"ת וחד מסתבר לי' לגלות ד"ת כן י"ל דיש סברא בת"ח גופו אם הוי מעלה לו טפי להסתיר ד"ת בלבו או לגלות ד"ת ברבים וכן מורה לשון הירושלמי הביאו התוס' לעיל בפסוק די כבשים ללבושיך דראוי להסתיר ד"ת בלבו לולי שהם מחלקין בין תלמידים קטנים לגדולים והחילוק הוי כך דידוע דהזכר נקרא משפיע והנקבה מקבלת ולכך אם טוב יותר לפרסם ד"ת ולהשפיע לאחרים אז ראוי לת"ח להיות למשל לזכר המשפיע ואם טוב יותר להת"ח להיות מסתיר הד"ת בלבו ולקבל הוא מאחרים תורה לנפשו ולא להיות משפיע לאחרים אז הוי הת"ח כדמות נקבה המקבלת ואינה משפעת ולכך דבר זה יהיה תליא בהך גרסא דאם קורין דודיך בלשון זכר מוכח דראוי לת"ח לפרסם תורה שלו לאחרים ולא להסתיר התורה בלב ואם קורין דודייך בלשון נקבה מוכח דהת"ח ראוי להיות כנקבה המקבלת ואינה משפעת וראוי להסתיר ד"ת ולא לפרסם אותה ולפ"ז הנה ר' יהושיע רצה להוכיח לר' ישמעאל מלשון ישקני מנשיקות פיהו דראוי להשיק שפתותיו זו בזו והיינו שלא לשאול על גזרה חדשה תוך יב"ח אך חשש פן ידחה אותו ר' ישמעאל לומר דהכוונה על הכלל התורה שראוי להסתיר ד"ת בלבו ולא על גזרה חדשה ולכך שאלו אם קורא דודיך לשון זכר או דודייך לשון נקבה דאם קורא לשון זכר מוכח דס"ל בכל התורה ראוי להשפיע ד"ת לאחרים ובע"כ ישקני מנשיקות פיהו להסתיר ד"ת הכונה רק על הגזרה חדשה אבל אם יהי' קורא דודייך לשון נקבה א"כ ס"ל דבכל התורה ראוי להסתיר הדבר אין ראי' מישקני מנשיקות פיהו על גזרה חדשה וזה יהי' כוונת הש"ס דשאלתו הוי מקרא דישקני מנשיקות פיהו דנשוק שפתותיך זו בזו רק שלא לדחותו דהכוונה על כלל התורה לכך אמר לו האיך אתה קורא טובים דודיך או דודייך וכשהשיב לו ר' ישמעאל שהוא קורא דודייך א"כ ס"ל דכל התורה ראוי להסתירו א"כ שוב אין לו ראי' מישקני מנשיקות דקאי על גזרה חדשה לכך אמר לו שאי אפשר לומר כן דבע"כ הוי לשין זכר דראוי לת"ח לפרסם תורתו שהרי חברו מוכיח עליו דכתיב לריח שמניך טובים דהיינו כדדרש ר"נ כאן דת"ח אם הוא מגולה ריחו נודף וזוכה לכל הני מעלות א"כ מוכח דראוי לגלות תורתו ברבים ובע"כ הוי דודיך לשון זכר ומוכח דישקני מנשיקות פיהו הוי רק על גזרה חדשה שזו ראוי להסתירו וא"ש כל הענין וגם דלא סתרי דברי ר"נ כאן לדברי המשנה כמו שהקשיתי בתחלה וא"ש ודו"ק היטב בזה ומ"ש למה ת"ח דומה לצלותית של פלייטין מגולה ריחה נודף מכוסה אין ריחה נודף עיין פירש"י והנה לולי דברי קדשו י"ל כך דהוא ע"ד משחז"ל במס' ברכות דר"ג הי' אומר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבהמ"ד ייע"ש הרי דיש ת"ח דהוי תוכו כברו ויש שאין תוכו כברו והנה זה הת"ח דהוי תוכו כברו זה הוי מגולה שהרי מה שבפנים הוא בחוץ אבל הת"ח שאין תוכו כברו אינו מגולה כי הוא מכוסה שאין כראה בחוץ מה שהוא בפנים ולכך אמרו חז"ל ת"ח שהוא תוכו כברו והוי מגולה זה זוכה להיות ריחו נודף אבל זה שאין תוכו כברו אין זוכה להיות ריחו נודף וק"ל:

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה