עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף יג:
גמ' איזה עוקר נועל דלת בפני' והיא מתה מאלי' הנה קושית הש"ס י"ל בשני אופנים אחד דהש"ס פריך למה גבי מקדיש אמרינן דנועל דלת בפני' ולא עוקר פרסותי' או י"ל דהש"ס פריך למה גבי ע"ז עוקר פרסותי' ולא אמרינן דנועל דלת בפני' אבל הנ"ב בתשובה, מה"ק חיו"ד הן השואל הן המשיב נראה שמסכימין לד"א ומפרשים כפשוטו דהכונה בהקדש למה אינו עוקר וכן נראה מפרש"י בד"ה התם וכן מפרש הת"ח כפירוש הזה והנה לפי פירוש הנ"ב קשה לי טובא מה קושיא הרי חזינן שגבי ל"ת מלקין ארבעים ובעשה מכין אותו בלי שיעור עד שתצא נפשו וא"כ מוכח דעשה חמור מלא העשה ובאמת בעשה שכבר עבר ואין בידו לתקן פטור מכלום ובל"ת יש מלקות ארבעים א"כ מוכח דל"ת חמור ובע"כ היכי דאי אפשר לתקן עוד מה שעבר אין הוי ל"ת חמור והיכי דבידו לתקן האיסור ואינו רוצה בזה הוי עשה חמור מל"ת דל"ת כבר עבר ואין בידו לתקן והעשה עדיין בידו לתקן לכך כופין אותו יותר וא"כ ה"נ בשלמא בהלך ליריד של עכו"ם ונשא ונתן דמה שעבר אין בידו לתקן אין לחייבו רק מכח מה שכבר עבר לזה די בעוקר פרסותי' מן הארכובה ולמטה אבל בהקדש בזה"ז דבידו לתקן לשאול עליו וכמ"ש הג"א בזה דיכול לשאול עליו ומכ"ש לשיטת הרי"ף דבידו לפדותו בש"פ וא"כ כיון דבידו לתקן התקלה ואינו רוצה לכך קנסינן לי' טפי ונועל דלת בפני' והיא מתה ואם נפרש כפירוש השני דהקושיא למה בע"ז אינו נועל דלת קשה להיפך מה רומיא הרי חזינן גבי מבטל איסור או מבשל בשבת קנסינן לאסרו למי שנתבשל בשבילו והיינו כדי שלא יתקיים מחשבתו וא"כ ה"כ בשלמא בנשא ונתן בע"ז דבזה אין הקנס על הבהמה דמצדה אין מכשול כלל ועיקר הקנס עליו שהוא נשא ונתן בע"ז וכיון דשם הוי דעתו להנות ממנה ולהשתמש בה לכך קנסינן לי' ולעקור פרסותי' ולא יתקיים מחשבתו ודי בכך אבל בהקדיש והעריך דשם לא הוי דעתו להשתמש בו בלא"ה שהרי הקדישו א"כ בלא"ה רצה לסלק הנאתו ממנה וגם בזה עיקר החשש הוי על הבהמה דיש בה חשש תקלה וכיון דבזה עיקר החשש על הבהמה לכך תקנו עליו להיות נועל דלת בפני' והיא מתה מאליה ומהו קושיא וצ"ע להבין דברי חכמים וחידותם בזה והנה אם נפרש כפירוש השני דהקושיא הוי למה בע"ז אינו נועל דלת בפני' דהוי רק בשב וא"ת לא יתיישב מה שמתרץ התם משום בזיון קדשים מזה נראה בעליל דהקושיא הוי על ברייתא דאין מקדישין למה אינו עוקר פרסותי' וכנראה מפרש"י וא"כ קשה קושיא הראשונה וצ"ע הנה לעיל הבאתי מה שהר"ן תמה על הרי"ף שכתב ואם פריק לי' בש"פ ש"ד דהרי בש"ס אמרינן דבעינן ד' זוזי לפרסומי דמלתא והנה שבתי וראיתי שדברי הר"ן תמוהים למעיין בש"ס ערכין כ"ט דקאמר שם כמאן כשמואל דאמר הקדש שוה מכה שחיללו על ש"פ מחולל ופריך אימור דאמר שמואל בדעבד לכתחילה מי אמר ומשני ה"מ בזמן שב"ה קיים אבל בזה"ז אפילו לכתחילה ופריך למ"ל ד' זוזי בפרוטה סגי ומשני לפרסומי מלתא ולפ"ז נראה דכוונת הש"ס כך כיון דבזמן הבית הוי צריך לפדותו בשויו ממש ולא הי' מהני כל דהוא אפילו בדיעבד לכך נהי דבזה"ז אפילו לכתחילה לא בעינן בשוי' בעינן עכ"פ ד' זוזי לפרסומי מלתא והיינו רק לכתחלה אבל בדעבד ודאי כיון דבזמן הבית הי' די בשוה פרוטה מכ"ש בזה"ז ולכך הרי"ף מיירי בדעבד שהרי כתב ואי פריק לי' בשוה פרוטה ש"ד ולא כתב דמותר לו לכתחילה לפרקו רק כתב דאי פריק ליה שפיר דמי ובדעבד ודאי די בשוה פרוטה ובזה נסתר כמי מה שעשה הר"ן פלוגתא בין הרי"ף והתוספות דלהרי"ף יכול לפרקו ולהתוספות לא מהני פדיון ולפי עניות דעתי נראה דלא פליגי דהתוס' מיירי מלכתחלה ובזה סבירא ליה דאסור לפדותו ומה שהותר ר"י בערכין אפילו לכתחלה היינו בקרקעות והרי"ף מיירי רק בדעבד אם עבר ופדאו בזה ס"ל דבכל דבר אם פדאו מהני דבדעבד אוקמוהו אדינא דהקדש שחללו על שוה פרוטה מהני וא"ש ודו"ק: גמ' ונשחטי' משחיט וכו' ולשוי' גיסטרא אמר אביי אמר קרא ונתצתם את מזבחותם וכו' לא תעשון כן לה' אלהיכם וכו' קשה לי ממ"נ אם הוי נועל דלת בפניה צב"ח יותר מגיסטרא מהו משני אמר קרא וכו' הרי צב"ח כמי דאורייתא ואעפ"כ עקרוהו רבנן כיון שנראה להם טעם בדבר א"כ לעקרי הך לאו דלא תעשון כן לה' אלהיכם מכח הך טעמא גופ' ומהו אולמא דהך מהך ואדרבא הוי יותר ראוי לדחות לאו דלא תעשון כן דהוי לאו שאינו שוה בכל ממה שידחו לאו דצער ב"ח השוה בנל אף בחולין משא"כ לאו דלא תעשון כן דאינו שייך רק בקדשים ואכתי חשה דלשוי' גיסטרא ואם בגיסטרא הוי טפי צב"ח מנועל דלת בפני' א"כ מה התחיל כלל להקשות לשוי' גיסטרא כיון דאפשר בצער מיעוט למה נרבה לה צעו יותר וצריך לומר דודאי בגיסטרא כמי איכא צב"ח רק דאין כל כך כמו בנועל דלת לכך משני כיון דאיכא עוד איסורא דלא תעשון וכו' אם ישימה גיסטרא עבור אתרתי אצער ב"ח וגם על לאו דלא תעשון כן לה' אלה כם אבל אם נועל דלת לא עבר רק אחדא דצב"ח לחוד לכך עדיף טפי לעקור חדו מקמי תרתי ודו"ק:
גמ' בעל מום נהי דלא חזי לגופו לדמי זזי וכו' הנה הרמב"ם פסק דמן התורה אסור להטיל מום בקדשים בזה"ז ותמהו עליו דכאן משמע דהוי רק דרבנן ולפע"ד כראה ליישבו בפשטות די"ל דזה תלי בפלוגתא אם נדחין בע"ח או לא דהנה אנן קיימ"ל דבע"ח אין נדחין אפילו בנראה ונדחין ומכ"ש לכתחילה אבל ר' יוחנן ס"ל דאפילו דחוי מעיקרא הוי דחוי בבע"ח עיין ביומא פ' שני שעירים וכמה דוכתי וא"כ אם הקדיש בזמן הזה ומהרה יבנה בהמ"ק אם ראוי אותו בהמה להקרבה או אתליא בהך פלוגתא דאם יש דחוי בבע"ח נפסל מהקרבה כיון שלא הי' ראוי שעת הקדשו אבל למ"ד בע"ח אן נדחין א"כ ראוי להקרבה מיד ולכך י"ל סוגיא דילן אזיל למ"ד נדחין ולכך שפיר קאמר דבעל מום נהי דלא חזי לגוי' חזי לדמי אבל בזה"ז לא חזי לגופו ולא לדמי ואין לומר דמהרה יבנה בהמ"ק ויהי' חזי לגופי' ז"א כיון דנדחה נדחה ולעולם לא יהי' חזי אבל רמב"ם דפוסק כמ"ד דבע"ח אין נדחין א"כ יש מעלה כנגדו דנהי דהשתא לא חזי כלל לא לגופי' ולא לדמי אבל עכ"פ כשיבנה בהמ"ק יהי' חזי לגופי א"כ כמו דבעל מום יש לו מעלה דחזי לדמי אך יש לו ריעותא דלא חזי ליפי' לעולם אבל בזה"ז נהי דהשתא לא חזי אף לדמי יש לו מעלה דעכ"פ כשינה בהמ"ק יהי' חזי לגופי' א"כ שוה בזה"ז כמו בעל מום בזמן הבית עכ"פ הוי מטיל מום בקדשים בעלי מומין לכך ס"ל דהוי איסור תורה וא"ש לדון ועיימ"ש לקמן עוד בזה: גמ'. ולהוי כמטיל מום בבע"מ ע'ב פרש"י אסור להטיל מום בבע"מ לרבא פריך והנה לכאורה הי' bראה דלכ"ע פריך לפימ"ש במשנה בכורות דף מ"א דעל אלו אין שוחטין עליהם במקדש ולא במדינה וכו' וא"כ כיון דיש מומין דלא הוי מום במדינה ובמקדש הוי מום א"כ י"ל דמה דפליגי רבנן אר"מ וס"ל דמותר להטיל מום בבע"מ הוי רק בב"מ גמור דהוי מום אפילו במדינה אבל בעלי מומין דלא הוי מום רק במקד ולא במדינה לכ"ע אסור להטיל בו מום ממש וא"כ י"ל דדבר זה מה שבהוש בזה"ז דלא חזי להקרבה דהש"ס מדמה אותו לבעל מום רק בעל מום נקדש אבל במדינה לא הוי בי' מום דבאמת אין בו מום רק כיון דלא חזי לקרבה הוי כבע"מ והוי רק כבע"מ במקדש ולא במדינה, ובזה לכ"ע אסור הטיל בו מום ממש ולפרוך לכ"ט מיהו רש"י הוכרח' לכך דהוי קשה לו וו פריך הש"ס שם בבכורות לרבנן כל מום מום לא יהי' בו מה עביד לי' נימא דקמ"ל דמטיל מום בבעל מום במקדש ולא במדינה דעובר ובע"כ לרבנן אף כה"ג אינו עובר ומשמע להש"ס כן מדמתירין שם להקיז דם באחיזת דם מכח דהוי מטיל מום בבע"מ וי"ל דאחיזת דם הוי רק כמום במקדש דהלקרבה אינו ראוי מכח הקריבהו לפחתיך וכו' אבל במדינה אינו מום לפדותו בכך ומוכח דאף מטיל מום בבעל מום במקדש ולא במדינה מותרין מן התורה ולכך פריך כל מום לא יהי' בו מהו עבדו לי' ולכך הוכרח רש"י לפרש דלר"מ פריך ודו"ק: גמ'. נראה בעל מום מעלייא הוא קשה לי מה קושיא הרי בכתובו' רפ"ק ובכמה דוכתא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מני' ופריך תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מהו איכא למימר דקדיש בכספא דהפקר ב"ד הפקר ייע"ש וכן מוכח בכמה דוכתא דהיכי דעשה שלא כהוגן הפקירו ב"ד ממונו למפרע וא"כ י"ל ה"נ גבי אין מקדישין ואין מעריכין כיון דרז"ל אסרו להקדיש אם עשה שלא כהוגן והקדיש הפקירו חז"ל ממונו למפרע ולא חל ההקדש דאין אדם מקדיש דשא"ש אך מה דאמרינן ת קר היינו דבשלמא במקדש אשה דהפקירו ממונו הוי לי' קנס שאז זכתה ב' האשה והוא לא קנה כלום אבל כאן אם נימא דהפקירו ממונו ואין ההקדש חל מה הפסיד החוטא יחזור ויזכה בו לכך קנסוהו להיות בהמה תעקר וכו' וא"כ תינח לחייבו לבערם מן העולם שפיר חייבוהו ולא פטרוהו מביעור מטעם דהפקירו ממונו אבל לענין שילקה מכח מטיל מום בקדשים אי אפשר לומר דהוי מטיל מום ממש כיון דהפקירו ממונו ולא יחול ההקדש א"כ אינו הקדש ואף אם לפי האמת לא הפקירו ממונו עכ"פ קשה דאפשר הוא שיתקנו כך שיפקירו ממונו ויחייבנו לעקרו מן הארכובה ולמטה וממ"נ אין חשש שהחוטא לא ירויח שהרי עקרם מן הארכובה ולמטה והרי בנשא ונתן ביריד די בזה לקנוס וחשש מטיל מום בקדשים ליכא דהפקירו ב"ד ממונו והפקר ב"ד הפקר וא"כ מדין תורה לא חל ההקדש כלל ואין כאן מטיל מום בקרשים ולכך מתרץ רבא דנהי דנימא כך עכ"פ נראה כמטיל מום בקדשים דמראית עין עכ"פ איכא כיון דאנן מחייבינן לי' לעקרו א"כ מוכח דחשביבי לי' כהקדש שוב נראה כמטיל מום בקדשים ולכך קאמר רק נראה כמטיל מום בקרשים דמום ממש לא הוי דהרי אפשר בתקנה כנ"ל שיפקירו ממונו למפרע ויחייבנו לעקרו ומהו פריך כראה מום מעלייא הוא וצ"ע והוא קושיא נפלאה לפע"ד במתני' אלו דברים אסורין למכור להם וכו' ובזמן שהוא בפ"ע קוטע אצבעו ומכרו לו לפי שאין מקריבין חסר לע"ז הנה לקמן מבעיא בש"ס באם מבקש תרנגול קטוע אם מותר למכור לו תרנגול שלם או נימא אערומי קמערים וקשה מ"ט לא פשיט מהך משנה דלמה קמ"ל דקיטע אצבעו ומוכר לו קטוע ולמה לא קמ"ל רבותא יתירה דאפילו שלם מותר למכור לו אם מבקש קטוע ונשמע תרתי אחד דקטוע אין מקריבין והשני דמותר למכור לו אף שלם אבל השתא לא נשמע רק דמותר למכור לו קטוע אבל לא נשמע דמותר למכור לו שלם ומדלא קמ"ל כן מוכח דשלם אסור למכור לו והי' אפשר לדחות וליישב די"ל דקמ"ל דמותר לקטע אצבעו בשביל כך ואין בזה חשש איסור צב"ח וכמ"ש באה"ע סימן ה' בהג"ה דהיכי דהוי צורך האדם אין בזה חשש צב"ח וקמ"ל דאף זה הוי צורך האדם חף דאפשר למכור לישראל מיהו היותר נראה לי ויתיישב עוד דקדוק אחד מה שפירש רש"י לקמן בד"ה קטוע וז"ל קטוע רגל ולמה לא פירש קטוע אצבע דהרי כאן מפורש דאף באצבע די אך נראה דדבר גדול דיבר והוא דהנה לעיל דף ה' ע"ב מפורש בש"ס דמניין למחוסר אבר שנאסר לבני נח שנאמר מכל החי הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה ויש להסתפק אם מחוסר מקצת אבר אם נאסר לב"נ או לא דמלשון הש"ס דקאמר מניין למחוסר אבר משמע לכאורה דכל האבר מחוסר בעינן אך מחוסר מקצת אבר לית לן בה אבל ממ"ש דכתיב מכל החי הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה משמע דבעינן שיהי' חיים ראשי האברים ואם נחסר ראשי האברים אף שהמותר קיים פסול לב"נ ולפ"ז מ"ל דוראי מדינא אף מחוסר מקצת אבר פסול בהו אך הנכרים עצמן הנה מחוסר אבר ממש פסול לכולם ואין מקריבים אותם כלל אך אם הוא מחוסר קצת אבר ולא אבר שלם בזה י"ל דלאיזה נכרי משמע ליה קפידא בהכי וס"ל דאינו פסול רק בחסר אבר ממש ולא מקצתו מיהו עכ"פ רוב נכרים אין מקריבים אף בחסר מרצת אבר כיון דבאמת פסול להו אף בחסר מקצת אבר וכל האבר ודאי משמע להו דפסול לכך מעצמן נמנעין מלהקריב אף מחוסר מקצת אבר ובזה יתיישב הכל דודאי אם הנכרי שואל סתם תרנגול לבן ואינו מבקש תרנגול קטוע מהני אף לקטוע לו אצבע אף דאינו אבר שלם מ"מ עכ"פ אין דרך להקריב ממנו לע"ז וכל דאין דרך להקריב ממנו מותר למכור לו אך אם הנכרי מבקש תרנגול קטוע למכור לו שלם בזה לא מבעיא בש"ס רק היכי דהוי קטוע אבר שלם בזה כיון דלפי דעתו פסול לו בודאי להקריב לכך י"ל דלא חיישינן בזה לערומי קמערים דהרי חושש אולי ימכרו לו כפי דעתו קטוע ואין ראוי לו כלל אך אם מבקש קטוע מקצת אבר ודאי דאסור למכור לו שלם דבזה ודאי חיישינן לערמה דאם ימכרו לו שלם מה טוב ואף אם ימכרו לו קטוע מקצת אבר עדיין יש בידו להקריבו די"ל דלא משמע לי' פסול רק בכל האבר ולא במקצתו ובודאי אסור למכור לו שלם כי לא שייך בזה הטעם לומר דאין דרך להקריב כן דהרי הוא מוכר לו שלם ממש מהו אמרת שהוא תובע קטוע וזה אין ראי' כיון דעכ"פ בידו להקריבו ודאי די"ל ערומי קמערים ובזה א"ש הכל דהמשנה קמ"ל דבקטוע הוא כן אף דקטוע רק מקצת אבר זו והיינו לפי שאין מקריבין חסר לע"ז היינו דאין דרך להקריב לע"ז חסר אף במקצת אבר אבל אם הנכרי מבקש קטוע מקצת אבר ודאי אסור למכור לו שלם ממש בלי ספק אך הש"ס מבעיא במבקש קטוע בכל האבר בזה י"ל דמותר למכור לו אף שלם ולכך פירש רש"י קטוע רגל דקמ"ל דדומיא דרגל בעינן שיהי' חסר אבר שלם ולא מקצת אבר כן נראה לי לומר ע"ד הפלפול ודו"ק היטב ועיין ראיה קצת לדברינו בתוס' דף י"ד ע"ב ד"ה חלב קשבא שכתבו אפי' דעשה בו פגימה יש חשש שיקריב בו אף דלפי האמת פגיעה הוי ביטול וה"ה בחסר מקצת אבר ייע"ש ודו"ק:
תוס' בד"ה ונשחטי' משחט וכו' קשיא דא"כ כי משני רבא דנראה כמטיל מום וכו' הנה לולי דבריהם הי' נראה כיון דאמרינן בש"ס אמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף א"כ י"ל דמה דממעטינן ביומא קדשי בד"ה השחוטי חוץ אין הכוונה בקדשי בדק הבית שאין ראוין להקרבה כלל דבזה פשיטא דלא שייך בהו איסור דשחוטי חוץ רק עיקר הכונה בהקדים תמימים לב"ה דקדיש קדושת הגוף שפיר יש להם דמיון לקדשי מזבח לכך קמ"ל דאף באלו לא שייך לאו דשחוטי חוץ ובזה י"ל דעובר המטיל בו מום כיון דקדוש קדושת הניף באמת וא"ש ודו"ק ויש להסביר הדבר יותר החילוק בין לאו דשחיטי חוץ בין דמטיל מום בקדשים דבשחוטי חוץ אין החיוב רק בגמר שחיטה וכבר הקשו התוס' דנימא כיון דשחט בה פורתא אין ראוי' לפתח אהל מועד ואידך מחתך עפר בעלמא הוא ורצ"ל דבהכי חייב רחמנא וא"כ כיון דהוי עיקרו גזירת הכתוב וטעמא רק דבהכי חייב רחמנא לכך י"ל דלא חייבו רק בקדשי מזבח ממש אך בקדשי ב"ה אף דממילא קדשי קדושת הגוף מ"מ בהכי לא חייב רחמנא ואין לך בו אלא חידושו ומסברא ראוי לפטרו כיון דאינו חייב רק בגמר שחיטה והוי מחתך עפר בעלמא הוא אבל במטיל מום בקדשים דאינו חידוש ועיקר חיובו הוי רק שפסלו ממזבח א"כ מה לי אם הוקדש לבדק הבית או למזבח כיון דסוף סוף קדוש קדושת הגוף וראוי למזבח וע"י מעשיו פסלו ראוי להתחייב וא"ש ודו"ק:
תוס' בד"ה ר"י זבן פיתא וכו' וי"ל דפת דבר חשוב הוא וקפץ עליו זבינא והוי כדבר המתקיים ייע"ש דבריהם סותרים למ"ש לעיל דף י"ב ע"ב ד"ה עיר שיש בה ע"ז ייע"ש וצ"ע: