אור ברסלב

עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

זרה · דף ג.

דף ב.

גמרא והתניא ר"מ אומר מנין שאפילו נכרי וכו' הנה צ"ל דעיקר קושייתו הוי מלישנא דר"מ דקאמר מנין שאפילו נכרי שיושב ועוסק בתורה דהרי הוא ככ"ג דמשמע שגם עכשיו הוא כן ולכך פריך שפיר לרבי יוסף אבל מדרשת הקרא גופא לא קשיא כלל די"ל דקרא זה דאשר יעשה אותו האדם בתורה נאמר קודם שראה הקב"ה שאינן מקיימין שבע מצות שלהם אז הוי ככה"ג וקרא זה דראה ויתר גוים היינו בדברי קבלה אחר שכבר ראה הקב"ה שאין מקיימין אז עמד והתירן לענין שלא יקבלו עליהן שכר ובע"כ דקושיתו הוי מלישנא דר"מ דקאמר סתמא דמשמע דאף זמנו הוי כן מיהו לפמ"ש לעיל בביאור כוונתו ית' הראשונות ישמיעונו דהכונ' דלכך לא כפה עליה' הר כגיגית משום דראה דגם זיין מצות אינן מקיימין א"כ בע"כ בשעת מהן הורה כבר ראה הקב"ה שאין מקיימין זיין מצות והתירן א"כ פריך שפיר מקרא דתורה שנאמר בו דאפילו נכרי שעוסק בתורה הוי ככה"ג והרי כבר הי' מקודם לזה מתן מתן תורה ובמתן תורה כבר ראה שאין מקיימין זיין מצות שהרי בא כפה עליהם מכח זה הר כגיגית ואיך אמר בתורה שאם עסק בתורה הרי הוא ככה"ג וא"ש:

ואין לומר מאי פריך מר"מ לימא דר"מ מיירי בשאר מצות שלא נצטוו ובזה אין לקנסם והוי ככה"ג אך זיין מצות שקבלו ולא קיימו זה קנסם שלא יקבלו עליהם שכר וצ"ל דפירכת הש"ס הוי מכח דברי התוס' כאן שכתבו דע"כ מיירי בזיין מצות דבלא"ה נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה וא"כ כיון דבע"כ מיירי רק בזיין מצות א"כ פריך שפיר דחזינין דהם מקבלין שכר ובזה מיושב דברי התוס' שכתבו פירוש בז' מצות דידהו והוא תמוה מה חדשו בזה הרי בסנהדרין פריך שם הש"ס קושיא זו ותירצו כן ומה חדשו בזה התוס' ולכאורה צע"ג ולפמ"ש י"ל דאין כוונתם לחדש רק ליישב הסוגיא כאן דמאי פריך דנימא דזה מיירי בשאר מצות ולזה כתבו דבע"כ ר"מ מיירי בזיין מנות דידהו מכח קושיות הש"ס בסנהדרין ולכך פריך שפיר ועדיין צ"ע להבין דבריהם ובאמת על גוף קושיותם כאן ועל הגמ' בסנהדרין היה תמי' לי דמאי פריך הרי י"ל כיון דאמר רבא בשבת מכאן מודעה רבא לאורייתא ואעפ"כ הדר קבלוהו בימי אחשורוש והרי עיקר הטעם דנכרי העוסק בתורה חייב מיתה היינו מדכתיב מורשה והוי כבא על אשת איש או גזל וא"כ תינח לאחר שקבלוהו בימי אחשורוש אך קודם שקבלוהו אם כן לא הוי של ישראל כיון דהוי באונס א"כ אין לה דין מורשה וא"כ הוי ככה"ג וא"כ י"ל דר"מ דקאמר דנכרי שיושב ועוסק בתורה הרי הוא ככה"ג היינו קודם שקבלוהו בימי אחשורוש ומדין תורה הוא מיירי ורבי יוחנן דקאמר נכרי שלמד תורה חייב מיתה היינו אחר שקבלוהו בימי אחשורוש ומאי פריך וע"כ דפירכ' הש"ס הוי רק מלישנא דר"מ דקאמר מנין שנכרי שיושב ועוסק בתורה דמשמע שגם עכשיו הוי כן ולכך פריך שפיר אדר"י וא"ש ודו"ק:

והנה בזה יש ליישב מה שהקשו המפורשים והבאתים לעיל דמה טענו אומ"ה כלום כפית עלינו הר כגיגית מה יועיל אם הי' כופה עליהם א"כ הי' להם טענת אונס אך לפי הנ"ל שאומ"ה רוצים שישיב להם טענה זו שהן רוצים לטעון אח"כ תנו לנו מראש ונעשינה ולכאורה איך אפשר ליתן להם הרי כבר מאורסה לישראל ונכרי שלמד תורה חייב מיתה לכך רוצים אומ"ה לטעון טענה זו ממ"נ אם אין טענת אונס א"כ כלום כפית עלינו הר כגיגית ואם יש טענת אונס א"כ אונה מאורשה לישראל ותנה לנו מראש ונעשינה וא"ש: ובמה דמשני הש"ס לומר דאפילו מקיימין אינן מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כאינו מצוה ועושה קשה לי מאי אהני בזה סוף סוף קשה דהרי ר"מ קאמר דהרי הוא ככ"ג וכ"ג מקבל שכר כמו מצוה ועושה הרי עיקר קושייתו הוי מכח מימרא דר"מ ומאי הועיל בתירוצו ולכאורה הי' אפשר ליישב כיון דתלמוד גדול ממעשה כמ"ש בספ"ק דקדושין א"כ שכר התורה באינו מצווה הוי כשכר מעשה במצווה ולכך שקולים הם נכרי שעוסק בתורה כמו כה"ג בעל מעשה והי' מיושב בזה מה שהקשו התוס' דהתם אמרינין דממזר ת"ח קודם לכה"ג עם הארץ היינו דממזר כיון שהוא מצווה ועושה כמו הכה"ג וכיון דלימוד עדיף ממעשה ולכך עדיף מכה"ג אבל בנכרי דכ"א יש לו מעלה זה יש לו מעלה דתלמוד וזה יש לו מעלה דמצווה ועושה ולכך שקולים הם והס"ד דהש"ס הוי סובר כהס"ד דהתוס' דמכח גריעותא דנכרי כא הוי עדיף מכה"ג רק שוה לו והש"ס משני דלאו מכח גריעותא דנכרי רק מכח דעמד והתירן שמקבלין שכר רק כמו אינו מצווה ועושה הוי ככה"ג שוה לו ולא עדיף כן הי' נראה לכאורה אך בהיות כן שהש"ס נחית כאן להך סברא דתלמוד גדול ממעשה קשה לי דלפ"ז לא הוצרך לחדש כלל הך סברא דאין מקבלים שכר רק כאינו מצווה ועושה רק דהוי לי' לתרץ בפשיטות דמאי דקאמר עמד והתירן דאפילו מקיימין אין מקבלין שכר היינו במעשה אם יקיימו התורה רק במעשה בזה עמד והתירן אבל אם ילמדו התורה בזה לא קנס אותם ונשאר כדמעיקרא אם ילמדו יקבלו שכר ואם לא נחית להך סברא דתלמוד גדול ממעשה א"כ קשה שוב מאי קאמר אין מקבלין שכר כמצוה ועושה הרי כה"ג הוי מצווה ועושה ואכתי איך אומר דהוי ככה"ג וצ"ע בזה: בגמ' אלא כך אומרים עמ"ש לעיל דגירסא זו תמוה ועמ"ש בזה:

גמ' דאמר רשב"ל מה דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי הנה לכאורה זה הוי למותר כיון שכבר מביא הך קרא דאם לא בריתי יומם ולילה לווה לי עוד הך מימרא ואפשר דמהך קרא דאם לא בריתי הי' אפשר לומר דזיין מצות ותורתן סבי לקיום העולם ודוקא אם לא הי' שום מצוה כלל לא הי' מתקיים העולם אבל כיון דכבר קיימו זיין מצות אפשר לעולם להתקיים בלתי יתר התורה לכך הביא קרא דיום הששי וקרא דארץ יראה ושקטה דמזה מוכח דאף דכבר קבלו זיין מצות אעפ"כ בלתי יתר התורה לא הי' אפשר לעולם להתקיים:

שווים וארץ נוגעין בעדותן הם מזה יש להוכיח דלא כדעת הלבוש בחו"מ בסימן ל"ז דס"ל דנוגע פסיל אף לחובה דא"כ הרי מקרא מפורש האזינו השמים ם ואדברה ומבואר בדברי רז"ל ורש"י שיהי' עדים בדבר וקשה הרי מפורש כאן דשמים וארץ נוגעים בעדותן הן וא"כ כיון דהם נוגעים א"כ אף לחובה פסולים ואיך הזמינם להעיד לחובה ובע"כ דנוגע כשר לחובה דלא כהלבוש ומקרא מלא ואעידה בם את השמים ואת הארץ:

גמ' איני והאמר ריב"ל היום לעשותם ולא למחר לעשותם הנה הסוגיא תמוה מאוד דהרי הקב"ה בעצמו אמר להם שוטים שבעולם מי שטרח בע"ש יאכל בשבת אבל מי שלא טרח בע"ש איך יאכל בשבת ואעפ"כ מצוה קלה יש לי וכו' א"כ הרי הקב"ה בעצמו אמר דאינו מן הדין אלא שנושא להם פנים וא"כ מאי פריך ומאי אולמא הך מהך ושוב ראיתי שמהרש"א הרגיש בזה ולפע"ד נראה לפרש דהנה הזהירה שלא להוסיף על ד"ת אף שמקיים המצוה שצותה התור' אלא דהוי שלא בזמנה נמי עובר אבל תוסיף כדפריך הש"ס בר"ה אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ומסיק דשלא בזמנו בעי כוונה ועכ"פ אם מכוין עובר על בל תוסיף שלא בזמנו ולפ"ז י"ל דמ"ש הקב"ה מי שטרח בע"ש יאכל בשבת אבל מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת היינו רק דהתור' יש נה כח וסגול' שאם עושין אותה בעוה"ז הוי הכוונ' שקונה על ידו חיי עוה"ב וזה אם מקיימה בעוה"ז אבל אם עושה בעוה"ב אין בה כח לקנו' על ידה ואין בקיום התור' לעוה"ב הרווחת תועל' אבל מ"מ אין איסור אם ירצה לקיימ' אבל מצד גזה"כ היום לעשותם ולא למחר לעשותם הוי איסור בדבר דלפוטר' לא נצרך דפשיטא הוא מסברא דמי שטרח בע"ש יאכל בשבת אך גזה"כ היום לעשותם ולא למחר לעשותם היינו דאסור לעשותם לאחר ולכך א"ש דהנה אין כח ביד ב"ד לעקור ד"ת בקום ועשה אך היכא דהוי מגדר מלתא כתבו התוס' ביבמו' והובא בב"י יו"ד דרשאין והנה הוא ית' דרכו לשמור התור' תחל' ולכך אם הוי איסור בדבר לא הי' הקב"ה מתיר להם ולכך א"ש דהקב"ה אמר לאוה"ע לפי רעתם שהם רצו לעשו' כדי לקבל שכר לזה אמר הקב"ה להם שאף אם יעשו לא יקבלו שכר כי מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת והש"ס פריך לפי האמת כיון דכתיב היום לעשותם ולא למחר לעשותם א"כ הוי איסור לעשו' למחר ולכך איך התיר להם הקב"ה לעשו' דבר איסור קים ועשה ולזה משני דאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו והיכי דהוי מגדר מלתא יש כח ביד ב"ד לעקור בקום ועשה וכן נמי מכ"ש הוא ית' הותר להם לצורך שעה וא"ש:

גמרא מצוה קלה יש לי וסוכה שמה עמ"ש בזה בחדושי תורה פ' האזינו שנת תקצ"א בפסוק כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה מ"ש בזה בכמה פסוקי תנ"ך יעו"ש והנה מה דקאמר הש"ס נהי דפטירי בעוטי מי בעטי הטעם בדבר דהעובד מחמת יראה אם נפטר מן העבדות הוא שמח כיון דעיקר עבודתו הוי מחמת הכרח ולכך אם הוא נפטר מן העבדו' הוא שמח יותר אבל העובד מאהב' אם אינו יכול לעבדו הוא מצטער ולכך ישראל אוהבים גוף המצוה ולכך אם נפטרו הם מצטערין על ענין זה בעצמו וז"ש המשורר כ"ז ד' אירי וישעי ממי אירא כו' כי יצפנני בסוכה ביום רעה יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי והכוונ' דזה מדבר מענין המפורש בש"ס הנ"ל דישראל מבקשין גוף המצו' שלו ית' ולא השכר כעין שדרשו ז"ל במצותיו ולא בשכר מצותיו ולכך כשם שמקבלים שכר על קיום המצוה כן מקבלים שכר על מניעתם מקיום המצו' כיון שיוצאין ממנה בכפיפת ראש ובהכנע' וצער נחשב להם ביטולם מן המצו' כקיומם ויקבלו שכר הליכתם מן המצו' כמו על קיום המצו' וז"ש לדוד ד' אורי וישעי כו' בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי היינו בעוה"ב כשיבואו כל האומו' לקטרג על ישראל ויאמרו תנה לנו מראש ונעשנה הנה עיקר כוונתם להרע לנו וז"ש צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו אם תחנה עלי מחנה כו' אם תקום עלי מלחמ' בזאת אני בוטח היינו במ"ש מי בכם יגיד זאת היינו התור' וז"ש בזאת אני בוטח והיינו דאחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שזה אני שואל מהקב"ה שאהי' מבקש גוף המצו' ולא השכר וז"ש שאות' אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו שאבקש גוף קיום המצו' ולא השכר ואז הוי הנ"מ בזה בזמן כי יצפנני בסוכה שמצו' לי על הסוכ' ולפעמים מזדמן שביום רעה שאם הוי רעה לי בסוכו יסתירני מן הסוכ' ואני פטור ממנה ובזמן שפטור ממנה מחוייב לילך ממנה כמ"ש חז"ל שהפטור ועושהו נקרא הדיוט וז"ש שאם ביום רעה יסתירני מן הסוכה אז בסתר אהלו בצור ירוממני וישלם לי שכר בעבור יציאת הסוכ' כמו על הישיב' בסוכ' מחמת שצער לנו על ביטול' כמו שיש שמח' בקיומ' ולכך ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי כי הם אם יצטערו בסוכ' יבעטו בה מחמת שהם לא יקיימו רק מחמת מורא ולכך אם יפטרו ממנה ישמחו ויבעטו בה ולכך בזה ירום ראשי על אויבי סביבותי כי אנחנו אין מבעטין בה רק מצטערין על ביטול' ולכך נקבל שכר על ביטול' כמו על קיומ' וא"ש והבן זה וע' בחדושי לקהלת שנת תקצ"ג מ"ש ביאור מאמר זה ובדרושים שלי מכבר כתבנו בזה ג"כ בכמה מקומו' בדרושים לסוכו' יע"ש. בפרש"י ד"ה נמרוד השליך את אברהם וכו' ואברהם בן נ"ח הי' הנה רש"י דייק בלשונו כאן ולקמן גבי יעקב ויוסף בכולם דייק דקושיות הש"ס הוי דהם נצטוו על כך וקיימוהו ולכאור' הוא תמוה ולמותר הוא דאדרב' אם לא היו נצטוין על כך ואעפ"כ קיימו הי' מעלה יותר גדולה גדול' ונהי דלפי האמת הי' מצווין על כך מיהו מה שנקטו רש"י כאן בפירושו גם מלשונו מוכח דעיקר הקושיא הוי מכח זה ובאמת הקושיא תקש' בל"ז יותר וצ"ל דרש"י נמשך כאן אחר דברי התוס' בקידושין דלכך מצווה ועושה גדול מכח דזה יצרו תקפו וזה אין יצרו תקפו וא"כ כיון דמאמר העכו"ם ישראל שקבלוהו היכן קיימוהו א"כ הוי קטרוגם דמה שישראל מצווין אין מקיימין אם הי' אברהם יעקב ויוסף מקיימין בתורת אינו מצווה ועושה לא הוי זה עדות לישראל שקיימו המצו' להם דדלמא אדרב' דעבור שלא הי' מצוין לכך קיימו שלא הי' יצרם תקפם ישראל שקבלוהו ויצרם תקפם אפשר שלא קיימוה לכך הוכיח רש"י לפרש דהם היו מצווין ועושין ולכך מוכיח שפיר יבואו מהם ובהם שהיו מצווין וקיימוהו והנה ממ"ש רש"י גבי אברהם הי' אפשר ליישב בע"א די"ל דמזה יהי' ראי' להסוברין דב"נ מצווין למסור נפשם על קידוש השם וגם יהי' מוכח כדעת הסוברין דהיכי דאינו מחוייב למסור נפשו אסור למסור נפשו ולכך הוי קשה לרש"י איך אמר יבא נמרוד ויעיד באברהם וכו' הרי כמו שהעיד נמרוד באברהם שלא עבד ע"ז וקיים מצות ע"ז כמו כן יעיד להיפך שעבר על ונשמרתם לנפשותיכם ולכך פרש"י שהי' מצווה על כך ולזה כדין מסר נפשו על קידוש השם ולא עבר מידי ולכך שפיר קאמר יבא נמרוד וכו' וביוסף הוי נמי מסיר' הנפש וסכנת מות אפשר ליישב כמי כן מיהו ביעקב דדייק רש"י כן א"א לומר רק כנ"ל דהוי קשה לו דאין ראי' מאינו מצווה למצווה וא"ש ודוק:

שם בפרש"י ד"ה נמרוד וכו' ולכך נקרא אמרפל וכו' הנה זה הוי שפת יתר ברש"י לכאור' ומה בעי בזה ונרא' דרש"י כיון בזה ליישב מה שהקש' בני השנון שיחי' דלמה השמיט הש"ס שיבא המן ויעיד במרדכי שכפר בע"ז ולא השתחוה לצלם שלו וכן כמה תנאים ואמוראים שנהרגו על קידוש השם ולמה לא זכרם הקב"ה והשבתי לו כי לא ישיבם הקב"ה רק מה שמפורש בתנ"ך ולא מה דמפורש בתור' שבע"פ כי הם אינם מאמינים בדרשת חז"ל ותורה שבע"פ אך א"כ קשה דגם מעש' דאברהם שהפילו לכבשן האש אינו מפורש בקרא ולכך פרש"י דזה הוי כמפורש בקרא דהרי לכך נקרא אמרפל שאמר והפיל את אברהם לכבשן האש א"כ מפורש בתור' משא"כ אינך אינו מפורש בקרא ומעש' דמרדכי אף שלמדוהו מלשון יהודי הרי יש שם דרשו' אחרים דאביו מיהוד' וכו' וכיון דאינו מפורש בתנ"ך לכך לא זכרם הקב"ה וא"ש. בתוס' ד"ה האדם וכו' הנה לכאור' לא הקשו מידי דהרי באמת הוי פלוגתא בזה ולרבנן קברי עכו"ם מטמאין באהל ובע"כ ס"ל דעכו"ם קרוים אדם וי"ל דר"מ כרבנן ס"ל אך עיקר קושייתם הוי דא"כ לא פריך הש"ס מידי לר' יוסף מר"מ דדלמא ר"י כר"ש ס"ל דקברי עכו"ם אין מטמאין וס"ל דאוה"ע לא אקרי אדם וא"כ מה דקאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם לא קאי על אוה"ע ולכך קאמר שאם מקיימין אין מקבלין שכר עליהם ובע"כ דמשמע להש"ס דדברי ר"מ הוי ככ"ע ולא כתנאי ולכך הקשו מקברי עכו"ם וכו' וטעם חילוקם בין אדם להאדם כתבנו בזה בחידושינו במק"א טעם נכון בזה וכעת ראיתיו מרומז קצת בדברי הת"ח יע"ש:

שם תוס' ד"ה האדם וכו' הנה נראה להסכיר הדבר למה יהי' חילוק בין האדם לאדם ויובן כמי מה דאמרינן אתם קרוים אדם ואין אוה"ע קרוים אדם למה דוקא בשם אדם נשתנין האומות מישראל והוא ע"פ מ"ש במס' סוטה דף ה' אחר שהפליג שם בגנות הגאו' ובמעל' הענו' אמרינן שם אין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים עצמו כבשר שנאמר והי' מידי חודש כו' יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ד' ואמר שם רבא בשר כתיב בי' ונרפא ואדם לא כתיב בי' ונרפא ייע"ש ועמ"ש בפ' נח בזה בפ' שבועת המבול בכמ' פסוקים בזה א"כ מוכח מזה דבשר מורה על שפלות ואדם מורה על בעל גאוה והנה רז"ל דרשו בפסוק לא מרובכם מכל העמים חשק ד' בכם כי אתם המעט מכל העמים בשביל שאתם ממעטין את עצמיכם נתתי גדולה לאברהם אמר אנכי עפר ואפר וכו' ומזה מבואר דאוה"ע הם בעלי גאוה אבל ישראל הם בעלי ענוה ומשפילין עצמם ולכך מחזיקין עצמם כבשר אבל אוה"ע מחזיקין עצמם לאדם והנה אמרו רז"ל כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו וכל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו ולכך ה"כ ישראל שמחזיקין עצמן רק לבשר ולא לאדם הקב"ה קורא להם בשם אדם דרך חשיבו' אבל אוה"ע שמחזיקין עצמם לאדם הקב"ה מחזיק אותם רק לשפלים ונבזים ככשר ולא כאדם ולכך הנה זה הוי מאמרו ית' מ"ש אדם אתם כמ"ש שם הנביא ואתנה צאן מרעיתי אדם אתם ולכך אמרו שפיר דאתם קרוים אדם דלישראל שמחזיקין עצמם כבשר ובורחין מן הכבוד לכך אני קורא אתכם אדם בלשון חשיבו' ואין אוה"ע שמחזיקין עצמן לאדם קרוים אדם דאדרב' כיון שהם רודפין אחר הכבוד הכבוד בורח ואין הקב"ה קורא להם אדם רק בשר ולכך א"ש דתינח לשון אדם שהקב"ה יקרא להם שם אדם בזה אין הוא ית' קורא אדם רק לישראל ולא לאוה"ע אבל לשון האדם משמע שהוא עצמו מחזיק עצמו לאדם בזה אדרב' זה הוי רק באוה"ע שהם מחזיקין עצמם לאדם אבל אין ישראל מחזיקין עצמן לאדם ולכך לשון האדם דמשמע שהוא מחזיק עצמו לאדם הוי רק באומו' העולם ולא בישראל שהם ממעטין עצמן ואין מחזיקין עצמן לאדם אבל לשון אדם משמע שהקב"ה קורא אותם אדם אדרבה זה שייך דוקא בישראל ולא בנכרי אבל לשון האדם משמע שהוא עצמו מחזיק עצמו לאדם זה שייך רק באומות ולא בישראל וא"ש ובזה יובן מ"ש חז"ל במסכת שבת בפסוק עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות ונראה הכוונה עפמ"ש בילקוט פ' בהעלותך בפ' והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה וז"ל ר' יוסי אומר אף מאבות ולא ממלאכי שרת א"כ מוכח דמשה לא הי' עניו יותר ממלאכי שרת ולכך קראוהו אדם שהוא בעל גאוה כי נגדם נחשב משה לבעל גאוה ולכך פרעם הקב"ה ונתן למשה התורה דהנה לכך נמשלה התורה לווים דהמים עוזבין מקום הגבוה ויורדים למקום נמוך א"כ עיקר התור' שייך לבעל ענוה ולכך הראה כהם הקב"ה שנתן הקב"ה למשה ולא להם ומוכח מזה שמשה רבינו הוא עניו יותר מהם היפך ממה שהם אמרו שהם יותר ענוים ממשה ולכך קאמר בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות וא"ש:

בתוס' ד"ה שאפילו נכרי וכו' פירוש בשבע מצות דידהו וכו' אמת כן הוא בש"ס סנהדרין דף נ"ט ודבריהם תמוהין מה חידשו בזה כיון שכן מפורש בש"ס ועיין מ"ש בש"ס בזה וכעת תמוה לי עוד דדברי הש"ס סותרים זא"ז דמה משני התם בשבע מצות דידהו כיון דבשאר התורה חייב מיתה מטעם דאמרינין שם דהוי כמאורסה א"כ מה משני שם בשבע מצות דידהו הרי מסיק כאן דעמד והתירן דאם מקיימין אין מקבלין עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כאינו מצוה ועושה א"כ שוב אין חילוק בין שאר מצות לזיין מצות א"כ למה לא יתחייבו גם בשבע מצות מיתה מטעם דהוי מאורסה וממ"נ אם לא חשבינין כאלו הם אינו מכוה ועושה רק כמצוה ועושה א"כ למה לא יקבלו שכר כמצווה ועושה ואם חשבינין להם אף לחובתם כאינו מצוה ועושה א"כ למה לא יתחייבו מיתה על כך דהרי מה דאינו מצווה ועושה מתחייבין מיתה דהוי כמאורסה וממ"נ הוי תרתי דסתרי אהדדי וצ"ע בזה:

שם בתוס' ד"ה נוגעים הם וא"ת הרי ראי' גדולה שקיימו וכו' הנה לולא דבריהם י"ל כיון דבדיני נפשות לא מהני עדות בידיעה בלי ראי' והגדה וא"כ ה"נ כיון דדין עוה"ב הוי דיני נפשות ולכך לא מהני עדות בידיעה בלי ראי' ולכך בשלמא אם היו שמים וארץ יכולין להעיד בע"פ הי' להם דין עדים ממש אך כיון דהם נוגעים בעדותן וא"י להעיד בפה רק להוכיח ממה שהם קיימים א"כ זה הוי עדות בידיעה בלי ראי' ולא מהני בנפשות ומ"ש התוס' ועוי"ל שהם קיימין ממה שקבלו עיין במפורשים מה שהקשו למה נחשבו נוגעין וכו' ולפע"ד דאמרינין בשבת דמכאן מודעה רבא לאורייתא: א"כ אם רוצים ישראל יכולין לפטור מן הדין בטענת אונס והנה כל מעשה באונס לא הוי מעשה ולכך מה שקבלת התור' מקיים העולם הוי רק כ"ז שאין ישראל טוענין טענת אונס ואינן מבטלין קבלת התור' למפרע אז הם קיימין על הקבלה לבד אבל אם ישראל טוענין טענת אונס ואז המה מבטלין קבלת התור' אז הוי גם הקבלה כמאן דליתא ואין להם לשמים וארץ על מה להתקי"ם לכך שפיר ישיבו דנוגעין בעדותן המה דממה שהן קיימין לעת עתה אין ראי' דעדיין לא טענו טענת אונס וא"כ הם קיימים על הקבלה אבל מ"מ נוגעים הם להעיד שקיימו ישראל התור' דאם לא יעידו ויבואו ישראל לדין על שלא קיימו ויצטרכו לטעון טענת אונס וא"כ אז יעקרו קבלת התור' למפרע א"כ יחרבו שמים וארץ א"כ הן נוגעים בעדותן שהעידו שקיימו התור' ולא יצטרכו לבא בטענת מודעה למפרע כן הי' כראה לומר מיהו ז"א דהרי לע"ל בלא"ה לא שייך טענת מודעה דהדור קיבלוהו בימי אחשורוש לכך הי' כראה ליישב דבריהם כך דמזה יהי' ראי' להסוברים דגם בפסול ממון בעינין תחלתו וסופו בכשרות ולכך הנה עיקר טענת האומ"ה על ישראל הוי עיקרן בתורת מצווה ועושה לא קיימוהו וכמ"ש ישראל שקבלוהו היכן קיימוהו ולכך אם לא הי' אומ"ה מודים על קבלת התור' שקבלו ישראל הי' צריכין שמים וארץ להעיד גם על הקבלה ועל הקבלה הוי נוגעים שפיר וא"כ נהי דכעת האומ"ה מודים על הקבלה ואינן מערערין עלי' רק על הקיום ועל הקיום אינן נוגעין דבלא"ה יש להם קיום ע"י הקבלה מ"מ תחלתו וסופו בכשרות לא הוי דמתחלה הי' להם דין נוגעים וא"ש:

מיהו נראה עיקר כפירוש הראשון שכתבנו ומה שהקשינו הרי הדר קבלוהו בימי אחשורוש י"ל דע"כ הך סוגיא לא ס"ל כן דאל"כ מה זו שאלה שישאלו האומו' כלום כפית עלינו הר כגיגית הרי אפשר שכא יתן לישראל על הקבלה הראשונ' רק על מה שהדור קבלוהו בימי אחשורוש ברצון וע"ז אין להם שום טענה ובע"כ דהסוגיא זו אזיל לשמואל דדריש קיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה ולא כרבא דדריש קיימו מה שקבלו כבר ועיין תוס' פ"ק דמגילה עמדו בזה וכתבו דתרתי ש"מ ולפמ"ש יהי' מוכח דפליגי והש"ס דכאן ע"כ לא ס"ל דהדור קבלוהו בימי אחשורוש ולכך קאמר שפיר כלום כפית עלינו וכו' ובהיות כן א"ש תירוצם כאן דהם נוגעים בעדותן דאם יאמרו שלא קיימו ויצטרכו ישראל לבטל קבלה הראשונ' בטענת אונס וממילא יאבדו הם והנה בזה י"ל על נכון דברי התוס' פ"ק דמגילה דף זיין לכולהו אית להו פירכא וכו' ייע"ש שכתבו שם דתרתי ש"מ וכו' והוא דבר שאין לו הבנה הבנה דמהיכן נשמע מינה תרתי ולפמ"ש י"ל כך דהנה בילדותינו עמדנו בהך דרשא דהדר קבלוהו בימי אחשורוש הו"ל למימר בהיפך קבלו וקיימו קבלו ברצון מה שקיימו עד עכשיו באונס ולמה אמר בהפך קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר ועמ"ש בזה וכעת י"ל כך דזה הכריחם לדרש השני דדריש דקיימו למעלה מה שקיימו למטה והכוונ' שהעידו למעלה שקיימו מה שקבלו למטה ונודע למעל' קיומם שהעידו שם שקיימו מה שקבלו למטה. אך שלא תיקשי למה לא נודע למעל' עד הנה שקיימו עד ימי אחשורוש אך בע"כ מזה מוכח שהדור קבלוהו בימי אחשורוש ולכך עד הנה לא יכולין למעל' להעיד שקיימו התור' כי הם נוגעים בעדותן כי אם לא יעידו יצטרכו לבא בטענת אונס ויחרבו שמים וארץ ולכך הוי נוגעים בעדותן אך כעת שקבלו מרצון התור' וא"כ מעתה אין שמים וארץ נוגעים בעדותן כי אף אם אין מקיימין התורה הם עומדין עבור הקבלה ועל הקבלה אין בידם לערער כלל כיון שקבלוהו ברצון ומעתה נסתלק נוגעין ולכך קיימו למעלה מה שקיימו למטה כי יש להם עדים שמים וארץ וא"ש דברי התוס' דלכך קאמר רבא דשמואל איה לי' פירכא דע"כ א"א למידרשי' רק לקיימו מה שקבלו כבר דא"כ הו"ל לומר קבלו וקיימו ובע"כ דאתיא לדשמואל דקבלו למעל' מה שקבלו למטה אך ממילא מוכח דהדר קבלוהו דאל"כ מ"ש עכשיו ובע"כ דעד הנה נוגעין בעדותן הוי אבל השתא נסתלק נגיעתם. אך מנין ידוע לנו שהעידו שמים וארץ למעלה שישראל מקיימין התורה ובע"כ מכח דברוה"ק נאמרה וא"ש:

ומ"ש התוס' בתירוץ אחד דאין חוששין על זאת הראי' דכלום יש אב שמעיד על בנו עיין במהרמ"ל פירושו והוא תמוה דקיום שמים וארץ אינם בדרך עדות ולא שייך בזה לומר כלום יש אב שמעיד על בנו ועיין בהרי"ף שעמד בזה בכמה קושיות ולכך נלפע"ד כוונתם כך דהנה זה ודאי מה דקבע הקב"ה קיום העולם ע"י התור' זה עצמו הוי רק לכבודן של ישראל דאטו לא הי' יכולת בידו לברוא העולם ולקיימו בלי כח התורה וישראל רק הקב"ה בכוונה תלאו בקיום התורה כדי להיות כבוד לישראל שהם שותפים לו ית' במעשה בראשית ועל ידן קיים העולם וכמ"ש במדרש תצוה וכי לאורה הוא צריך אלא להעלות אתכם בפני אומ"ה שהם מאירין למי שאמר הי' העולם וביארנו שם הכוונה כן להראות דאור העולם ובריאותו תלוי בהם וא"כ מוכח דלכבודן של ישראל תלה קיום העולם בהתור'. או לפמ"ש בחידושינו מכבר והזכרתיו בחידושי כאן דף א' דכדי שלא יאמרו אומ"ה בוזזים אתם תלה קיום העולם בהם ייע"ש היוצא מזה דלכבודן של ישראל תלה קיום העולם בקיום התור' ולכך א"ש דזה גופו לא ידעי אומ"ה ולא ידעינין אם קיום שמים וארץ תליא בקיום התורה או לא רק הוא ית' מילא בפה עבדיו הנביאים שקיום שמים וארץ תלוי בקיום התורה וישראל ולכך על זה עצמו ליכא הוכחה אם קיומם תלוי בקיום התורה או לא ואין ראי' רק ממנו ית' והרי אין אב מעיד על בנו ואפשר לומר דאפשר לשמים וארץ להתקיים מבלעדי התורה ומ"ש הקב"ה שתלוי בקיום התורה הוי רק לכבודן של ישראל וז"ש התוס' דהנה לחובתם של ישראל יאמרו האומות הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכיון דהקב"ה אמר דהם תלוין בקיום התורה א"כ שמים וארץ נוגעים בעדותן הם אבל לזכותן של ישראל להיות לראי' ממה שהם קיימים שקיימו התורה י"ל להיפך כי מאן יימר שקיומם תלוי בהתורה אם כי הוא ית' אומר כן הרי אין אב מעיד על בנו ואין להקשות א"כ ממ"נ יועיל עדות שמים וארץ בצירוף הראי' שהם קיימים ממ"נ אם אפשר להם להתקיים בלא זה הרי עדות שמים וארץ מהני ועתה אינם נוגעים ואם אי אפשר להם להתקיים בלא זה יש הוכחה מקיומם אך ז"א דנוגע פסול אף בחשש רחוק ונגיעה כל דהו כמ"ש ברמב"ם וש"ע סימן ל"ז ולכך י"ל דבאמת שמים והארץ מסופקין בדבר אם קיומן תלוי בקיום התורה או לא. ולכך הם נחשבו נוגעים דחששו אולי באמת תלוי קיומם בקיום התור' ולמיחוש מיהו בעי ומקיומם אין ראי' דדילמא באמת אין קיומם תלוי בקיום התורה ומה שהקב"ה מרמז כמה פעמים דקיום התור' בזה תלוי העולם אין ראי' דכלום יש אב שמעיד על בנו וא"ש:

ועוד י"ל קושייתם דהנה קיום שמים וארץ אין תלוי דוקא בקיום התורה שכבר נעשה רק אפשר להיות קיימים בזכות התור' שיקבלו ויעשו לעתיד דהרי במה הי' קיימין תחלה קודם שקבלו את התור' ובע"כ בזכות התורה לדלהבא רק שבאמת הי' העולם תלוי בויו בסיון וארץ יראה מכח שבאמת אין מתן תורה אחרת בשום זמן בעולם ולולי שקבלו ישראל את התור' לא הי' שום מתן תורה עוד בעולם ולכך שפיר הכל תלוי בויו בסיון אם יקבלו ישראל התור' מוטב ואם לאו יחזיר העולם לתוהו ובוהו כי אם לא עכשיו אימתי ולא תנתן עוד התורה בזמן אחר לעולם ועל מה יהיו קיימים אבל אומ"ה לפי דעתן שסופן לומר אח"כ תנה לנו מראש ונעשינה א"כ הם סברו שתנתן להם התור' מחדש ולא ידעו מהך דרשא דהיום לעשותן ולא למחר לעשותם א"כ לדידהו אין ראי' ממה שהשמים והארץ קיימים דדילמא הם קיימים בשביל שיקבלו אומ"ה עתה התורה ויקיימוהו ועבור העתיד הם קיימים ומ"מ נוגעים הוי שפיר דאם לא העידו שכבר קיימו א"כ אין להם זכות לעמיד רק על העתיד שעתידין האומ"ה לקבל התורה ולקיימה א"כ עדיין הם בפחד דילמא לא יקבלו ולא יקיימו כמ"ש ארץ יראה ושקטה אך אם מעידין שכבר ישראל קיימו את התורה אין להם שום פחד ודאגה כלל דכבר נעשה קיומם ולכך הוי נוגעים שפיר כי הראשון נוח להם והשני קשה מהם וא"ש ודוק היטב עוד נלפע"ד ליישב דברי הש"ס על נכון עפמ"ש בילקוט פ' האזינו וז"ל עתידין כנסת ישראל לומר לפני הקב"ה רבש"ע הרי עדי קיימין שנאמר הערותי בכם היום את השמים ואת הארץ אומר לה הריני מעבירן שנאמר כי הנני בורא שמים החרשים ולפ"ז מוכח דאם ישראל חוטאין והקב"ה רוצה למחול להם הקב"ה צריך להעביר העדים לכבודן ולכך הוי שמים וארץ נוגעים שאם יאמרו שקיימו ישראל התורה יהיו נשארין קיימין לעולם ואם לא יעידו שקיימו התורה א"כ יעבירן הקב"ה וא"כ הוי נוגעין בעדותן ממש אך מה שלא הביא הש"ס הך קרא דהעדות בכם את השמים ואת הארץ היינו דזה דומה למה דק"ל ביו"ד סימן קס"א. לענין רבית ובחו"מ ה' גזילה דהנוטל רביה או הגוזל ומה אין בניו חייבין להחזיר רק אם הוא דבר מסוים חייבין להחזיר משום כבוד אביהם וא"כ כן י"ל ה"נ בזה ודאי אם הי' עיקר תכלית שמים וארץ רק עבור דבר אחד רק דרך אגב הוי נמי עדים על ישראל אז לא היי נחשבין דבר מסוים לעדות על ישראל ולא הי' בזה בזיון לישראל ולא הי' נצרך להעבירן אך אם לא נבראו שמים וארץ רק להיות עדים על ישראל א"כ הי' להם תורת דבר מסוים כיון שלא נבראו רק להיות עדים על ישראל אז יש בהם משום כבוד ישראל וצריך להעבירן משום כבודן של ישראל ולפ"ז י"ל מ"ש הקב"ה אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי אין הכוונה דגוף שמים וארץ צריכין לתור' דודאי הי' סיפוק בידו ית' לקיים שמים וארץ אף בלי התור' רק כוונתי ית' כך שהוא ברא שמים וארץ רק להיות עדים על קיום התורה או לא ולכך אם לא הי' ניתן התורה אין צריך לעדים כלל ולכך נברא שמים וארץ רק להיות להם תורת עדים וז"ש הש"ס שמים וארץ נוגעים בעדותן הם שהרי נאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמת' וא"כ לא נבראו רק להיות עדים בדבר וא"כ שוב הוי להם דין דבר מסוים וממילא אם לא יקבלו ישראל התורה יעבירן הקב"ה לכבודן של ישראל ולכך שוב נוגעין בעדותן הם כי אם לא יקיימו יעבירן הקב"ה לכבודן של ישראל ועיין מ"ש בהספר אחד בשנת תקצ"ו על הגאון מליסא ישוב אחר בזה:

בתוס' ד"ה היום לעשותם וכו' דמשמע היום על לבבך ולא למחר על לבבך וכו' מאוד פלא בעיני על קושייתם דלפע"ד אין כאן אפילו התחלת קושיא דהרי אחז"ל ת"ת אין להם מנוחה לא בעה"ז ולא בעה"ב שנאמר מחיל אל חיל א"כ משמע דשייך לימוד התורה גם בעה"ב א"כ מה דאמרו היום לעשותם ולא למחר לעשותם היינו רק במעשה דמעשה לא שייך בעה"ב אבל לימוד שייך אף בעה"ב ולכך התם מקרא דעל לבבך דמדבר רק מענין חובת הזכרון בלב דהוי רק ענין לימוד וזכירה ולא במעשה בזה לא שייך לומר היום על לבבך ולא למחר על לבבך דזה שייך גם התם אך מהך קרא דהיום לעשותם דמדבר במעשה שפיר קאמר ולא לאחר לעשותם וא"ש ודבריהם צ"ע טובא:

בתוס' ד"ה יום הששי כו' הנה לולא דבריהם י"ל כך דהנה ידוע דקודם מתן תורה הי' הלילה הולך אחר היום אבל אחר מתן תורה היום הולך אחר הלילה והנה ידוע דמשה הוסיף יום אחד מדעתו דמאי דרוש היום ומחר היום דומיא דמחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו ולילה דהאידנא כבר אזיל ולכאורה קשה כיון דהוי קודם מתן תורה וקודם מתן תורה הי' הלילה הולך אחר היום א"כ גם לילה דהאידנא ישנו כמו לילה דלמחר ובע"כ דנהי דקודם מתן תורה הי' הלילה הולך אחר היום מ"מ משעה שבאו לסיני וקבלו עליהם לקבל התורה נעשה להם דין ישראל הי' היום הולך אחר הלילה ושפיר דרוש היום דומיא דמחר ולפ"ז י"ל דהנה בר"ח סיון באו מדבר סיני כמ"ש ביום הזה באו מדבר סיני ואז קבלו עליהם לקיים התורה ואז נעשה להם דין ישראל כמ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלקים ולפ"ז ביום כאשר באו נעשה להם דין ישראל אבל בלינה לא נעשה להם דין ישראל כיון דעדיין לא באו לסיני א"כ אז הוי הדין דהלילה הולך אחר היום א"כ הלילה הי' נחשב לחודש אייר עדיין ולא נחשב לסיון עד היום ממש והתחיל סיון ולא מן הלילה אבל משבאו לסיני התחיל להיות בהם היום הולך אחר הלילה לכך אם הי' מנינין סתם למנין הימים הי' נחשב יום מתן תורה שביעי בסיון אבל אם מנינן ימים שלימים להיות היום הולך אחר הלילה לא הוי רק ויו בסיון דיום א' בסיון לא הוי לילו עמו ואם כן להיות ימים שלימים ערב ובוקר לא הוי עדיין ו' בסיון דיום א' לא הוי לילו עמו וז"ש התור' בדיוק ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי להיות תחלה ערב ואח"כ בוקר כסדר התורה לא הוי רק יום הששי לענין הלזה הוי ששי בסיון דיום אחד לא הי' ערב עמו ולכך להיות ערב ואח"כ בוקר ולהיות יום שלם ולילה עמו ולילה קודם ליום לא הוי רק ששי ששי בסיון ולא ז' וא"ש ונכון: ובזה נכון מה שהקשו המפרשים כולם וגם המהרש"א כאן דלמה נקבע חג השבועות בו' בסיון הלא התורה נתנה בז' בסיון ולפמ"ש הוא נכון מאד דבאמת התורה היתה ראוי' להנתן בו' בסיון רק דלכך ניתנה ביום ז' מכח דיום אחד נחסר לילו וכמו דהוסיף משה יום אחד מדעתו מה"ט דדריש היום דומיא דמחר שיהי' לילו עמו כן ה"כ בכל הו' ימים הי' נצרך שיהי' לילם עמהם ולכך היו ביום ז' שיהיו ו' ימים שיהי' לילם עמהם כסדר ערב ובוקר ולכך תינח בפעם א'. שהי' להם מקודם דין ב"נ ולא הי' נחשב להם הלילה ליום ולכך הוצרך להיות להתעכב עד יום ז' אבל בשנים אחרות שכבר יש להם דין ישראל והיום הולך אחר הלילה וא"כ בששי בסיון כבר יש ו' ימים ולילות עמהם לכך הי' הששי יום מתן תורה ונלמד זה מפסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי דהכל תלוי בוקר וערב ונחשב רק ליום הששי ולא שביעי וא"ש ונכון בעזה"י:

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה