עבודת ישראל· רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ
ספר שמות
שמות
ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. ופרש"י רשע שכמותך. ביאור הענין דהנה איתא בגמ' כל היכא דכתיב נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם וילפינן מהא דכתיב בפ' קרח ודתן ואבירם יצאו נצבים. והנה האר"י ז"ל כתב כי דתן ואבירם היו בקליפה דוגמת משה ואהרן בקדושה ע"ש ואפשר שזה דכתיב בפ' זו נצבים לקראת' פי' לעומתם ממש. וזה ידוע כי משה ואהרן בקדוש' שקולים היו כדכתיב הוא משה ואהרן הוא אהרן ומשה וממילא שדתן ואבירם היו שקולים ברשעתם לעומתם וזה כוונת רש"י שפי' רעך רשע שכמותך. שמשה רבינו ע"ה הבין כ"ז ברוה"ק ואמר לו למה תכה רעך. וכוונתו הי' לענוש אותו בזה השם תכ"ה כידוע משער היחודים בפסוק רק בעיניך תבי"ט ע"ש. ואלו הרשעים דתן ואבירם הבינו זאת והשיב לו הלהרגני אתה אומר פי' אני מבין שאמירתך הוא להרגני בלשונך שאמרת שם תכ"ה. ורצה להגביר א"ע נגד משה רבינו ע"ה בשם היוצא מס"ת מ"י שמ"ך לאי"ש כמבואר בהאר"י ז"ל. כידוע לעומדים בסוד שם מ"ב שאין מגלין אלא לצנועים: (הועתק מכת"י הה"מח זצ"ל בעצמו)
ומשה הי' רועה. כי הוא הבל שהי' רועה ראשון. ועוד הי' כמ"ד שאמר והי' העולם כי זה השם השיג משה וזה הוא ברצון עליון הנתגלה באנכי ה' אלהיך ולכן אמר לו כי אהי' עמך כי בהתחברות א' דאנכי בהיה הוא שם אהיה ומשם הם התר"ך עמודי אור שמהם תר"ך אותיות דיו"ד דברות ואמר וזה לך האות. כי יש לאדם אות כל חד לפום מדרגתו האיך יוכל לעמוד בפני הבורא ומשה שכל ימיו עמד בפני הבורא פנים בפנים נק' זה משה האיש לך האות וממנו ימשך את אלהים תעבדון על ההר הזה כי כולם ידעו פ"בפ:
במדרש כאן יודיע דרכיו למשה כשאמר הודיעני את דרכיך כי כל אדם יש בו שורש א' הגם שכלול מכל התרי"ג מ"מ א' בו שורש ומשה כל ימיו דאג על כנסת ישראל ובני' וביקש הודעת דרכים היאך לרצות הבורא על עמו וכן כאן שהי' הולך אחר המדבר בעיונתו עד הר האלהים חורבה שהם בחורבן ואמר לבנ"י עלילותיו מדות ב"וד מעותות שנאמר ושם לה עלילות דברים כי האדם בשינ' לא נותן לה עלילות דברים שמתוכה יבוא לריב ולשנאה והקב"ה אמר וחנותי אשר אחון פירוש כשהקב"ה רוצה ליתן לא' מתנת חנם מזכהו שהוא יעשה מתנת חנם כדי שאח"כ ימדוד לו מדה במדה לחנותו לכן לעולם האדם יבקש מהשם לו מדת חנינה וג"ח שמתוכו יבא לו מהש"י החני נה:
ד"א יודיע דרכיו למשה שגילה לו הקץ סמך על פסוק שבא עד הר אלהים חורבה כתב בתמונה שכאן מרומז הקץ ועיקר רמיזתו כי הוא עולם החורבן והקץ הוא כשיעלה ממנו כל הניצוץ וז"ש ותלוי בתשובה להעלותם ואמר במדרש ה' שמות היה לו הר אלהים נמשך החסד ביחוד האלהים הרועה אותי שיגמ' צדי"ק והר בשן המושך מנש"ב והר הגבנוני' הוא הממוצע והר חורב שממנו לקחו כח הניצחון למשול בחרב לדין דיני נפשו' ובוא"ו ממתיק החרב ונעשה חורב העולה רי"ו לע"ב שמות חסדים וכשיוצא הוא"ו אז על אדם וגומר והר סיני בהוד כי הודאה מכלל דפליגי היינו שיצה"ר בישראל יותר ובת"ח ביותר ואפ"ה מודים. והשם כידוע בכל דברינו לכן משם יורד סיני כו'שאין להם יצה"ר כזה ואפ"ה אין עובדי' לה':
ושמעו לקולך ואמר משה והן לא יאמינו לו כי יצאו בזכות האמונה והנה כל זכות הוא במה שיש בו בחירה ורצון. וא"כ היה קשה למשה שאם הקב"ה אומר ושמעו בדרך חיוב א"כ אין כאן בחירה ואמונה וזכות. אלא שוהן שהוא אחת המלוכה היא שיהא אפשר להיות שלא יאמינו ובאמת אינו כן כמ"ש על מ"ש נח מקטני אמנה היה וקשה הלא באמת ירדו בתחלה גשמים שאם יחזרו בתשובה יהיו גשמי ברכה אלא שזה הוא בהנהגה חיצונית וקטנות ויש הנהגה פנימית שבה הקב"ה צופה ומביט עד סוף כל הדורות ואין מכריח לשו' דבר ועליו נא' כי לא מחשבותי מחשבותיכ' ואלו הישראל שהם בגדלות אמונה משיגים עד סוף כל הדורו' אלא שנח מקטני אמנה היה באמת כמ"ש ויהי הגשם שהוא בהנהגה גשמיות ובאמת שהש"י אמר ושמעו לקולך היה בהנהגה גדלות שמביט לסוף הדורות באין מכריח אלא שכל הנסיונות הבאים לעולם הוא בקטנות אמונה לערך המנוסה וכשמשה הקשה והן לא יאמינו אז המשיך הקטנות אמונה ואמר לו הקב"ה מזה בידך באיזה הנהגה זה ואמר מטה הוא בעולם להטות לימין ושמאל ומשם בא הנהגה למט"ט להנהיג בעץ הדעת טו"ר ואמר השליכהו ארצה ויהי לנחש שהמשיך הקטנות כמ"ש האר"י ז"ל ואמר אחוז בזנבו ומסתמא מתחלה נעשה מראש המטה ראש נחש ומסופו זנב כי שליט אדם באדם אבר באבר נמצא כשאחז בזנבו ונהפך למטה היה ראוי להיות בידו תחתונית המטה והכתוב אמר ויהי למטה בכפו כמו שראוי להיות מטה בכפו כי נהפך הוא והיה זה הוראה כי יש אור ישר ואור חוזר ובאור חוזר מתתא לעילא נמצא [*המלכות] (היות) סוף הפעולה בכתר המורה שברצון העליות כבר יודע בפנימיו' סוף הפעולה:
בענין הקש כי הקב"ה הוא רצון כל הרצוני' והתנשא ואמר פרעה לי יאורי שסבר שיש להם הרצון כמ"ש בענין ועשו בהם כרצונם שמדמים בעיניהם שהרצון הוא שלהם וזה נק' קשי' ות' איש דעשו והם הקשין לשון זיקנ' נגד הסבין עלאין והם רצון לטמא את בנ"י שגם הם יאמינו בזה ולא ישעו בדברי שקר. והקב"ה באמת כל אלו הם בידו ומשם מורידם:
לא איש דברים כי הקול הוא איש לדיבור כי הקול הוא מעצמות אדם והדיבור נלבש בדברים אחרים עד שבתורה כתיב יעננו בקול בקולו של משה ונעשה בעל דברים ואלה הדברים אשר דיבר משה:
המטה הזה וגו'. במדרש אם לא תעשה שליחותי המטה הזה יעשה שליחותי שכבר כתבנו שזה המטה הוא מט"ט להטות כל דבר וזה שם מטה ובגימ' נ"ד שמאין לדין בנ"ד שמות לאותיות גבורה ולעשות חסד לכתוב זכותן של בנ"י: [עד כאן]
וארא
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' וגו'. והנה הרב אבן עזרא התמי' על שם שדי שאמרו חז"ל טעם לשם הזה שאמר לעולמו די. ותמי' וכי בשביל פעם אחת מה דהוה הוה. יקרא שם הבורא ית' לעולם ועד בשם שדי ולפי דרכינו הענין מבואר כידוע פי' הפסוק לעולם ה' דברך נצב בשמים שבכל רגע ורגע שופע הקב"ה בכל דבר החיות ומהוהו וצריך תמיד להיות כח מגביל להגבילו שלא יתפשט וזה בשם שדי כמו שאמר אז לעולמו די כן בכל פעם מתהוה ע"י שם זה הגבול והעמדה לכל דבר. ומן הידוע כאשר כבר כתבנו באורך כי יש סדר המסודר מששת ימי בראשית ואופן בתוך אופן להשתנות כאשר ירצה הבורא ב"ה לפי מעשה בנ"י וכמ"ש בהגהה לספר באר הגולה ע"ש. וזה השינוי הוא משם הוי' עצמו שהוא הוה ומהוה כל דבר ומשנהו כרצונו. ולמשל כאשר הי' הסדר שהמצרים ישלטו על ישראל ת' שנה והקב"ה חשב את הקץ לעשות הי' צריך לשמש בשם עצם שלו הוי' לשנות ולעשות כפי רצונו וזה לא נתגלה להאבות רק למשה רבינו ע"ה כשהוצרך לגאלם וזהו שמי ה' לא נודעתי להם:
וגם הקימותי את כו' לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה פי' שהבטיח להם שהם יזכו להמליכו ולקבל מלכותו וזהו ארץ החיים כידוע. וזה ארץ מגוריהם אשר גרו בה ג' ר"ו נוטריקון ג' ראשונות הם ח' ב' ד' כי עיקר המחשבה הי' על מלכות ישראל וכן בסוף. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם וגומר. כי זה עיקר ירושתנו מהאבות להמליך הבורא ב"ה. וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותה. היינו שעיקר צעקתם ונקאתם היתה שמעבידים אותם בפולחנא נוכראה ומסירים מהם עבודת היוצר ב"ה לכן אמור להם אני ה' פי' לבשר להם כי אמלוך עליהם כי אני רומז על מדת מלכות כידוע כאשר המלך מתפאר אני אני הוא ולית שולטנא אחרא והבן:
בא
החודש הזה לכם. במדרש אמר שלמה בי מלכים ימלוכו א"ר לוי משל לדוכס שזרקו לו הלגיונות פורפירא כו' ע"ש מה עושה פונה לופס כו' ע"ש כך לכ"ו דורות מלך הקב"ה במצרים פנה לופס שנאמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה שרף את השטר שנאמר ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים. ומוציא את הלגיונין והוא נקרא ראש למלכותו. החודש הזה לכם. לקיים מה שנאמר בי מלכים ימלוכו עכ"ל ולכאורה בלתי מובן מה שייכות יוצאים ביד רמה לענין פונה לופס אמנם עפ"י דרכינו יבואר. ונקדים לפרש הכתוב בי מלכים ימלוכו כי הקב"ה ברא כל העולמות כדי לגלות עול מלכותו ולזה ברא את האדם ויפח באפיו נשמת חיים כדוגמא שלמעלה ונתן לו עינים לראות ואזנים לשמוע ואף להריח ופה לדבר אשר ארבע חושים הללו הם כנגד ארבע אותיות הוי' כמו שסידר האר"י ז"ל. וביאור הדבר כי העין נגד הי' כי חוש הראות הוא משמש תמידי כל זמן שהעין פתוח הוא רואה איזה דבר מה שהוא לפניו יהי' מה שיהי' לכן חוש הראות הוא כמו היו"ד היא החכמה ואצילות קדשו שהוא תמידי. ואח"כ שמיעת אוזן הגם שהוא משמש תמידי מ"מ הוא פחות מחוש הראות שבזמן שאין לו דבר לשמוע או דיבור בני אדם או איזה קול אינו משמש בו. ולכן הוא נגד אות ה' בינה מקושרת בחכמה ופחותה ממנה. ואף להריח הוא פחות מהם כי הגם שיש לו איזה דבר להריח צריך האדם להמשיך הריח ע"י נשימת האויר להמוחין והוא ענין מעשיי ע"כ הוא נחשב לאות שלישי אות ו'. ואח"כ הפה לדבר שהקול והדיבור היוצאים ממנו ע"י ה' מוצאות הפה הם גשמים קצת ופחותים במעלתם ונחשב כנגד ה' אחרונה. ונחזור לעניננו כי מהידוע שבשעת הבריאה יצאו זי"ן מלכין דמיתו ומלך הח' הדר המתקנם פי' הענין שיצאו המדות ברצונו שיהיה להם רצון לומר אני אמלוך ונפלו ונשברו עד שהמלך הדר בחי' מה החדש שמסתכל כל דבר שהוא כאין ואנחנו מה לפני בורא כל וזה הוא התיקון. ולא תאמר ח"ו כי המלכין דמיתו והקליפות הם דבר נפרד ויצאו ברצונ' ח"ו כי גם זה שהם יצאו ברצונו הפשוט הבלתי מושג וגלוי וידוע לפניו השבירה והתיקון ע"י התורהוהמצות כי רצה להתענג כביכול ע"י זרע אברהם יצחק יעקב בדרך בחירה ושכר ועונש וז"ש שלמה המלך ע"ה בי מלכים ימלוכו דהיינו שגם המלכין דמיתו וכל עוברי רצונו גם הם ברצוני כי לא מחשבותי מחשבותיכם והוא דבר נפלא להבין וחלילה להפריד שום ענין בעולם מרצון בעל הרצון בורא כל: כי בזה הטעות נפלו נמרוד וחביריו וכל אותם הדורות של כ"ו דורות שהי קודם התיקון ע"י התורה שהם היו ניזונין בחסדו של המקום ב"ה ובזכות הצדיקים המועטים שהיו ביניהם אדם שת חנוך וכדומה עד אברהם יצחק יעקב והשבטים ואז הי' הבורא ב"ה משל לדוכס צירוף ד"ו כ"ס שהיו אומרי' הרשעים שתי רשויות יש וכל אחד מתנשא אני אמלוך עד שזרקו לו הפורפירא הוא לבוש המלכות כי הוא לבדו מלך על כל העולם כי יש עוד צירוף במלת דוכס כ"ו הוא שם הוי' ד"ס ע"ה הוא אדנ"י דהיינו כשהוא מלך בכלל על כל הארץ ואז פנה לופס שהי' מסיר את חמס וכל מיני שולט ומושל מעליה' שנאמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה. כי שם רמ"ה הוא מורה על גילוי הבורא ב"ה עם כנ"י בג' יחודים שגימטריא נ"ר והוא סוד רמה ידך בלי חזיון עיין בסידור בכוונת ק"ש לשובבים יחוד ד'. ושרף את השטר פי' שהיה שטר עליהם להיות בשעבוד ת' שנה והקב"ה חשב את הק"ץ היינו ק"צ שנים מלידת יצחק ולא היו אלא רד"ו ונקר' ראש למלכותו שנתגלה ביציאת מצרים ובחודש ניסן שהוא ר"ה למלכים. וירא ישראל את היד הגדולה כי כח הבורא ב"ה גם דבר שנדמה שהוא נגד רצונו כמו המצריים וכדומה. וזה בי מלכים ימלוכו:
איתא במדרש למה נקראו ישראל בני בכורי לפי שכתוב בתורה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים כך ישראל יורשים שני עולמות העו"הז והעו"הב ולכך מסר הקב"ה סוד הלבנה לישראל שיהיו הם מונים בה כו' ע"ש וכשם שהלבנה הוא של אור כך ישראל נוחלין האור שנאמר אור זרוע לצדיק כו' ואומר קומי אורי כי בא אורך ולכך נאמר הח"דש הזה לכם וגו'. כבר כתבתי באורך בהגהו' לספר גבורות ה' ענין הכפירה של המצריים והבאי' אחריהם ונלכדים ברשת הטעות באמרם לפי ערך האלוה הגדול אור א"ס דלית מחשבה תפיסה ביה כלל ואין לומר בעצמותו ענין רצון ושום מדה מהמדות וא"כ אין נכון לומר שהו' מתנהג לפי עבודת בני אדם ורוצה בתורה ובמצות כדי שיגיע לו איזה תענוג ונח"ר מהשומעים בקולו שא"כ הוא גרעון בערך אין סוף ועי"ז הם כופרים בהשגחתו בעולם השפל כי לפי דעתם אינה המדה לפי כבודו ובערכו. וגורעין ומוסיפין וקרו ליה אלהא דאלהיא ולפי דעתם ההשפעה נוזלת מכוכבי' ומזלות הנבראים כי יש להם איזה שייכות ויחוס עם עו"הז ונק' בזו"הק דפלחו לחמה בישא דהיינו עיקר עבודתם לכח בגבול הואיל ובעל הכוחות מבלי גבול ומה שדי כי נעבדנו. אבל ישראל מונין ללבנה היא המל' להמליך את הבורא ב"ה ולעבוד לא"ס היוצר כל ומהוה ומחיה את הכל ועובדים לו וע"פי תורת אמת אשר נתן לנו דרכיה דרכי נועם כי אע"פ שהבורא כל לא יערכנו מדה ורצון והשגחה שהם בגבול מ"מ בוודאי אמת שברצונו הפשוט שברא עולמו נחית מדרגוהי וקרא לגרמי' גדול בגדולה וגבור בגבורה כמ"ש בר"מ פ' בא ע"ש כי לדברי הטועים וטעותם שהם מגביהים כבוד א"ס בזה שאינו משגיח בעולם השפל. אדרבה הם גורעין ומתישין כח של מעלה ממ"נ לפי כבוד הבורא ב"ה שהוא א"ס אף השמים ושמי השמים ושרפים ואופנים וחיות הם כאין ואפס נחשבו לו. כיון שהם עכ"פ כח גבולי ואין לחלק לפני ערך א"ס בין כל חלל העולם הנברא ובין גרעין אחד כי ההבדל ביניה' שייך לומר זה גדול וזה קטן הימנו בערך מדה וגבול. אבל בערך א"ס אם ח"ו יעלה על דעתינו שאין לפי כבודו להשגיח על גרעין אחד כיוצא בו נאמר שאין לפי כבודו להשגיח במלאך מט"ט ומיכאל וכל המרכבה הגם שהם גדולים מאוד נבדלי' ונפלאים. עכ"פ בערך א"ס הם כאין ואפס כידוע לכל מי שיש לו עיני שכל. וא"כ ע"כ כיון שהעולם נברא ברצונו הפשוט וצריכין אנו לומר שכביכול המציא לו איזה רצון הבלתי מושג אלצנו ולא עמד שום נברא בסוד הזה כמ"ש הר"מ בפ' בא כי טרם הבריאה והתחלתו א"א להשיג ולדעת. וזה שאלת מה לפנים אשר אין לנו רשות לדבר בו וז"ש האר"י ז"ל בסוד עשר ולא אחד עשר כי הכתר אינו במנין הספירות כי חיצונית הכתר אינו מושג כנ"ל והבן אבל לבתר דברא עלמא ואתלבש ונחית בדיוקנא דאדם ואתקרי בההוא דיוקנא הוי"ה כמ"ש ר"מ ע"ש והיינו לקבל העבודה מבחי' אדם העובדו בתורתו ובמצותיו וזהו ראשית המחשבה ונקרא בני בכורי ישראל. וכשישראל היו שנואין בין העכומ"ז על העבודה הזאת מטעם הנ"ל ונקראו בכור בן השנואה. כי אינם רוצים שתהיה העבודה לא"ס הנקרא זה אלי ואנוהו בדיוקן אדם וז"ש עבדי פרעה אל פרעה עד מתי יהיה זה לנו למוקש. פי' ה' הנקרא זה. כי בתחלה כפרו בו כלל וכלל. ואח"כ בראותם הנסי' ונפלאו' שנעשה ע"י משה ואהרן רצו לגרש את ישראל ולא אבו לתת אל לבם דרך אמת לעבוד להבורא הנקרא זה כדרך הרשעים אע"פ שרואים האמת רוצים לגרשו ובורחי' ממנו. והשונאים והנרדפים לעתיד יירשו האור שנאמר קומי אורי וגו' וכבוד ה' עליך זרח במדת עבודתם ודרכם דהיינו אע"פ שעובדים לה' יודעים ומשיגים כי הכל כח הבורא ב"ה וכל הבהירות שיש לנו שלו הוא וזה וכבוד ה' עליך זרח הוי אומר החודש הזה לכם שיהיו מונין ללבנה היא המלכות להמליך הבורא הנקרא זה ומתחדש כביכול ע"י מעשיכם הטובים לכל ההשפעות טובות וכמ"ש במדרש משל למלך שהיה לו בן ואמר עד עכשיו אני שמרתי הכסף והזהב ומרגליות עתה שעמד' על פרקך הרי הכל מסור לך וכו'. כי לפי קידוש החודש שלמטה ההנהגה מסודר' למעלה וכענין שדרשו חז"ל על פסוק אקרא וגו' לאל גומר עלי ומתנהג בדיוקן אדם ואיתערותא דלתת' ורצון יראיו יעשה להשפיע כל טוב לעמו ישראל סלה:
והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זפ"ה לה' ויקד העם וישתחוו. פרש"י על בשורת הבנים שיהיו להם ולכאורה לשון השאלה הוא שאלת בן רשע שאמרו לכם ולא לו וא"כ מה שמחו בבשורת בן הרשע טוב לו שלא נברא. אמנם כבר כתבתי באורך בהגהות לספר גבורות ה' כי הכתוב נאמר על החכם והרשע. והתשובה ג"כ לשניהם ע"ש והבן כי רש"ע אותיות שע"ר שהוא כמו שער ופתח שבו יראה ויוכר מעלת החכם כיתרון האור מן החושך ויש לנו עוד לבאר עפ"י הקדמת נח ושלשת בניו שם חם ויפת וכאשר אירע המעשה לנח ויתגל בתוך אהלו. יש אומרים סרסו וי"א רבעו ע"ש. ואגלה לך קצת מהות הענין שעיקר הפגם היה ע"י חם הרשע שע"י רשעת הבן מתבלבלת מחשבת האב הגם שהוא צדיק כי מוח הבן ממוח האב כנודע. ועי"ז מעשה תעתועים ומחשב' און של חם נולד באפס מה איזה מחשבה מבולבלת בנח בחקירות אלהות הרמות והנשגבות כידוע מספרים הק' וזה נקרא סרסו שהיה מסרסו ומשברו ממחשבותיו הקדושים וי"א רבע"ו אותיות רבו"ע שהוא סוד אחוריים שע"ז נפל נח הצדיק באיזה מחשבה מחשבת אחריים ה' ישמרנו והתיקון היה ע"י שם ויפת שהם פרשו את השמלה בחקירות קדושו' להבין שהכל הוא כח הבורא ואין בו שינוי וגבול והכל ברצונו והבן. ונוכל לומר גם כאן שמשה רבינו הזהיר אותם כזאת פן יהיה להם בן רשע ויתבלבלו ע"י במחשבות וחקירות מה העבודה הזאת. וז"פ והיה כי יאמרו אליכם בניכם אליכם דייקא שיתעורר איזה קושיא כזאת ח"ו בקרבכם ובלבבכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' כי פסח ודלג בבריאת עולמו מבלי גבול אל כח בגבול ורוצה בעבודתנו ואעפ"כ הכל חד ונכלל ברצונו הפשוט וזה ויקד העם וישתחוו על בשורת הבנים שמכיון שהבטיח להם ג"כ על המחשבות טובות אלו שיתעוררו בקרבם לדחות הרע מסתמא מוכח שיהיה להם ג"כ בן חכם שיתעורר על ידו מוח האב בקדושה לכן שמחו וישתחוו:
והגדת לבנך לאמר בעבור זה עשה ה' לי. פרש"י לשאינו יודע לשאול ורמז ג"כ תשובה לרשע לי ולא לו וכן אמר בהגדה אלו היה שם לא היה נגאל ולכאורה קשה ממ"נ בתשובה לרשע היה לו לומר לשון נוכח לי ולא לך ומה ענין התכללות תשובתו באמירתו לשאינו יודע לשאול. אמנם בודאי האמת כי מוכיח לרשע מומו וכתיב אל תוכח לץ אבל התורה צותה להגיד לזה ולהוכיח את הרשע בדרך נסתר אלו היה שם לא היה נגאל וכבר אמרתי בדרך הלצה על הנוסח ואף אתה הקהה את שניו מאי ענין נקיון שינים לשאלה זאת. ואפשר כי יש רשעים מוסתרים אשר הם מודים במקצת כי יש לעבוד הבורא בתורה ובתפלה ובשאר מצות אבל אינם מאמינים כי יש עבודה אפי' באכילה ושתיה וכל דבר גשמי להרים הניצוצות ולדבקם בו ית' וזה השאלה מה העבודה הזאת לכם כי לכם לכל צרכיכם פי' שאת' אומרי' כי גם בזה אתם עובדים את הש"י והרשע מלעיג ע"ז ולכן אף אתה הקהה את שניו כלומר כיון שאינך מאמין כי האכילה ושתיה נבראו ג"כ לכבוד השי"ת ולעבדו למה תשחית בחנם את הלחם כי האדם כשאוכל כמו הבהמה הוא מוריד את הניצוצין ח"ו להשפילם יותר ולכן יותר טוב לו נקיון שינים כי כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו והצדיקים הם מנשאים כל תאות וכל דבר גשמיי השמימה לעשות נח"ר ויחודים נפלאים ה' יאיר עינינו אמן:
(פרשת בשלח עיין לקמן קודם פרשת שמיני)
יתרו
בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים הנה בחודש השלישי הוא סיון שבו נתנה תורה זורח מזל תאומים והוא ברזא דיעקב אבינו שלישי לאבות כמבואר בזו"הק והוא סוד הת"ת אשר שם סוד החיבור כנסת ישראל עם דודה ולזה מורה מזל תאומים כי הם יחד ידובקו כתאומי צביה וזה נתגלה בחודש השלישי כמ"ש בזוה"ק אימתי נחית האי טלא בשלימותא כד קאים ישראל על טורא דסיני וזה שכתוב ויחן שם ישראל נגד ההר ופירש"י כאיש אחד בלב אחד כמו שראוי להיות בזמן היחוד ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה'. הכתוב מרמז לנו דרך העבודה שתחלתה להתחיל ביראה לפני הש"י וזה שעלה אל האלהים ואח"כ נתגלה עליו ה' בחי' אהבה וחסד. כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל חז"ל דרשו דברים שקשים כגידין וגם דברים שמושכין את הלב כאגדה ובוודאי זה וזה דברי אלהים חיים כי נתגלה עליהם חיבת הקודש ביחוד הגדול המושך את לבם כאגדה וקשים כגידין כידוע לי"ח ואשא אתכם על כנפי נשרי' פי' הרב הגאון מו"ח לוי יצחק ז"ל כי שם הנשר נקר' על מעשהו כי נושר נוצותיו וחוזר ומתחד' בניצות חדשים לזמן ידוע וז"ש תתחדש כנשר נעוריכי וכמו שפרש"י בתהלים קפיטל ק"ג ע"ש וכמו זה הענין הקב"ה נתן לעמו ישראל לפי ראות עינינו שיקראו מהלכי' ואינם יכולים להיות במדרגה אחת אפילו בגדלות המוחין ובא להם איזה קטנות והם שבים ומתחרטי' מיד ומתחדשי' לבקרים וזה הוא כמו מעשה הנשר כנ"ל. וזהו ואשא אתכם על כנפי נשרים והבן. והנה רש"י פי' הדמיון לנשר שאינו מתירא רק מן החץ ולכן נושא גוזליו על כנפיו ואומר מוטב יכנס החץ בי וצריך להבין הענין והחסד שעשה עמנו בוראנו כיון שבלא"ה לא שייך כאן הטעם מוטב יכנס החץ בי ומי מבלעדיו אשר יורה חצים או ירים את ידו שלא ברשות יוצרנו אלא הענין כך כי בשעת יציאת מצרים וקריעת ים סוף וכן בכל זמן כשמגדיל הבורא ב"ה חסדיו על עמו ישראל רוצה המקטרג לקלקל כמ"ש שאמר השר הללו עובדי עכומ"ז והללו עובדי עכו"מז וכו'. ומדוע אתה ב"ה נושא פנים להם וזה הקטרוג נק' חצים שמורה בלשון כמ"ש חץ שחוט לשונם וכיוצא בהם ואעפ"כ הקב"ה מגדיל חסדו ודן את דיננו ומוציא משפטינו לאורה ומסיר כל המקטריגי' וסותם פיהם. וזה שכינה הכתוב ואשא אתכם על כנפי נשרים ואומר מוטב יכנס בי החץ שהקב"ה מסיר הקטרוג מעל עמו ישראל ולא יכנס בהם החץ ומקבל על עצמו כביכול להשיבם תשובה נצחת ולהסיר כל תלונה. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי איתא במד"ר אין ועתה אלא תשוב' ע"ש וי"ל בנידון דידן שהקב"ה רמז להמתקרבים אליו שאל יתיאשו ואל ייראו מגשת אליו עבור עונותיהם שעשו מקודם כי העיקר על כל פנים להתקרב מהיום והלא' ושלא לחטא עוד ולזה ועתה אם שמע תשמעו בקולי וזה מצות תשובה והוא חסדו הגדול שרוצה לקרב השבים ושלא לזכור להם מעשיהם הראשונים ושמרתם את בריתי דהיינו כמו שהאדם שומר בריתו ואינו מוציא השפעתו לבטלה כן גורם למעלה בעולמות שלא תרד השפע לחיצונים ח"ו וז"ש ושמתרם את בריתי והבן. ואתם תהיו לי ממלכ' כהנים וגו'. דהנה צדיק מושל ביראת אלהים דהיינו שהוא מתנשא ומתרומם בגבהי מרומים עד שיכול למשול אפי' על השרים שלמעלה ולמנותם כפי רצונו שמבין לטובה כמו ששמענו דרך הצדיק הריב"ש נבג"מ. והנה המלאכי' נק' כהנים לאל עליון. ועושי רצון בוראם למטה בוחרין להם מלאכי רחמים וזה שהבטיח להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שאתם תמליכו את הכהנים מלאכי מרום ותפקדו אותם לצבאותם וכמו שהי' שלמה המלך ע"ה כשם שמלך על התחתונים כך מלך על העליונים:
והיו נכונים ליום השלישי וגו'. ואמרו בגמרא בשם ר' יוסי דיום אחד הוסיף משה מדעתו ודריש היום ומחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו והסכים הקב"ה על ידו. ואפשר לומר דלכן אמר משה ג"כ היו נכונים לשלשת ימים שפרש"י לסוף ג' ימים והוא יום רביעי ע"ש ולכאורה קשה למה לא אמר בהדיא ליום הרביעי כמ"ש הקב"ה בדבריו לפי דעתו הקדושה בתחלה והיו נכונים ליום השלישי. אלא דאפשר לומר כיון שהוסיף משה יום אחד מדעתו ונתירא בלבו פן לא יסכי' הקב"ה עמו כדרך הצדיקים שאינם מאמינים בעצמם רק מסתכלי' תמיד לרצון הבורא ב"ה איך שיהי'. ולכן אמר הלשון והיו נכונים לשלשת ימים דהוא לישנא דמישתמעי לתרי אפי כלומר נראה איך ירצה הבורא ב"ה ואח"כ באמת הסכים הקב"ה על ידו. וביאור הענין להבין שהוסיף יום אחד מדעתו. כבר אמרתי דאיתא במס' שבת פרק ר"ע דכ"ע בשבת ניתנה תורה דכתיב זכור את יום השבת לקדשו. ולהלן כתיב ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום ע"ש ונוכל לומר כיון שע"פ דעת משה שהוסיף יום אחד והסכמת הקב"ה ונתן לנו את התורה בשבת רמז לנו במלת זכור את יום השבת לג"ש זכור זכור להורות לנו על עצומו של יום משא"כ לפי דעת כביכול בתחילה לתת לנו התורה מקוד' בחמישי לחודש שהוא יום ו' ערב שבת לא הי' צריך לומר זכור רק שמור את יום השבת כמ"ש בדברות האחרונות כי אין כאן גזרה שוה הנ"ל וידוע מזו"הק כי בחי זכור גבוה מבחי' שמור כמ"ש בר"מ זכור לדכורא שמור לנוקבא ע"ש ולזה חפץ משה והוסיף יום אחד מדעתו כדי לקבל התור' בששי לחודש בשבת כדי שיקבל התורה מבחי' זכור שיצטרך לכתוב לג"ש (ואפשר כי אם היינו מקבלים התור' מבחי' שמור לא היו הלוחות נשברי' כי הוא בחי' קטנה אבל מבחי' זכור שהוא גבוה שלטה בהם עה"ר ונשברו) ובאופן אחר נראה לבאר כי משה רבינו ע"ה הי' רוצה שנקבל התורה ביום שבת קודש כי יום קדוש הוא ומרומם ונשא וכוונתו הי' כיון שיקבלו ישראל את התורה בקדושה הנפלאה זאת ישמרו ויקיימו אותה לעולם ועולמי עולמים. וזה שדרש היום ומחר מה מחר לילו עמו כי אלף השביעי נקרא מחר כמ"ש היום לעשותם ומחר לקבל שכרם דהיינו לעתיד ואז יהי' החיבור ודבוק כנ"י עם דודה תמיד אפילו בבחינת לילה שהוא כעת זמן ירידת המוחין אבל מחר יהי' לילו עמו ולא יפסיק היחוד ורצה לעשות גם היום לילו עמו ולכן המשיך הענין על שבת קודש שהיום גורם לזה אבל האמת לא עמד על אמתת דעת הבורא ב"ה כי לא יראני האדם וחי ולא מחשבותי מחשבותיכם כי הקב"ה רצה לתת התורה ביום ו' מימי החול כדי שתתקדש החול ג"כ ואז לא יהי' ירידה בשום אופן: וראי' לדבר מצינו כי לפי דעת משה שהוסיף יום אחד ממילא כלו יום בששה עשר בתמוז ואז עשו מה שעשו רח"ל כי אחר חצי החודש הוא תגבורת ס"א רח"ל. אבל לפי דעת השי"ת הי' כלה חשבון ארבעי' יום בט"ו לחודש דקיימא סיהרא בשלימותא ואין כח לחיצונים ואפשר שלא באו לידי מעשה הידוע. ומחמת שא"א לאדם להשיג רצון הבורא ב"ה עד תכליתו ותחסרהו מעט מאלהים ודרשו רז"ל על משה רבינו ע"ה ממילא שלא הבין תכלית רצון הבורא ב"ה. ורצה כנ"ל ג"כ לתוספת קדושה לקבל התורה ביום הקדוש מכל הזמנים ומבורך מכל הימים והבן:
איתא במד"ר. שנתגלה הקב"ה במתן תורה בכ"ב אלף רבוא מלאכי שרת שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן וגו'. הנה רמז שירד שפע קדוש מטלא עילאה י"ג מכילן דרחמי אל בחי' יש' אשר בך אתפאר כי הוא ט' מדות ועם י"ג ס"ה כ"ב וזה שנאן שדרשו אל תקרי שנאן אלא שאינן שנתגלה בחי' אי"ן. והבן:
משפטים
וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה וגו'. מכאן נוכל למצא הרמז מ"ש בסידור האר"י ז"ל. כי הרמ"ק קבל מפי אליהו ז"ל לבטל מחשבה זרה לומר פסוק אש תמיד תוקד על המזבח ע"ש ואפשר לפי"ז לפרש הפסוק זה וכי יזיד איש היצה"ר על רעהו הוא היצ"ט שהם יחדיו בלבו של אדם להרגו בערמה במחשבת ערמומית וכוזבת אז מעם מזבחי תקחנו למות. דהיינו הסגולה לומר הפסוק אש תמיד תוקד על המזבח כנ"ל ויעבור רוח הטומאה מן הארץ:
וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור וגו' בעל הבור ישלם וגו'. ופירש"י להביא כורה אחר כורה ע"ש. ולפי פירש"י מיושב המקרא על מכונו כי בור הראשון נכתב מלא בוא"ו והשני חסר והשלישי מלא ע"ש בחומ' מדוייק. אבל לפי פירש"י ניחא. דכי יפתח מיירי שהיה הבור של עשרה טפחים לזה נכתב מלא שלא היה חסר אלא הפתיחה או כי יכרה איש בר חסר שהיה חסר מעשרה טפחים ומלאהו והוא כורה אחר כורה שהאחרון חייב. ולזה כתיב בעל הבור ישלם בור מלא דהיינו מי שהיה ממלאהו ישלם:
מכשפה לא תחיה. כל שוכב עם בהמה וגו'. זובח לאלהים יחרם וגו' וגר לא תונ' וגו' נ"ל סמיכות הפסוקים הגם שהם ענינים רחוקים שרשם דבר אחד הוא. כי שמעתי בשם גדול אחד שאמר שצוה הקב"ה על המכשפה ולא על המכשף כי רוב מיני כשפים נמצאים יותר באשה שיש בה איזה אחיזה לקליפ' כגון בימי טומאתה אבל בזכר אין להם כ"כ אחיזה כי אם במי שמטמא עצמו ח"ו במשכב בהמה יוכל להיות מכשף ואז ממילא חייב מיתה מחמת שוכב עם בהמה ואין צריך להמיתו מחמת כישוף. ולזה נסמכו הפסוקי' מכשפה וגו' פי' ומה שלא הזהרתי על המכשף כי כל שוכב עם בהמה מות יומת והוא חייב מיתה בלא זה עכ"ל. והנה כל ענין הכשפים הוא מערובי המדות כמ"ש בגמרא למה נקרא כשפים שמכחישין פמליא של מעלה דהיינו שמערבין הכוחות פנימים בחיצונים כידוע עד שנודע להם עניני עשבים ודוגמתם: ולכן אחרי ענין זה נכתב זובח לאלהים יחרם שאסור לנו לעשות כן ולזבוח לכח אחר מלבד לה' ואח"כ הזהיר הכתוב פן יאמר האדם הואיל וכן הוא א"כ יש לשנוא הגר כי הוא ג"כ מתערובת וזר. ולכן צוה וגר לא תונה. כלו' שהוא הניצוץ הקדוש אשר יצא משביה לחירות ואתדבק במלכא קדישא עילא':
ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח וגו'.: דהנה נחלקו ב"ש וב"ה: בש"א מחד בשבת לשבתא: וב"ה מדה אחרת היתה בם וכו' כי הענין ידוע כי אי אפשר לקבל הקדושה ביום שבת קודש אם לא ע"י ההכנה שאדם עושה כל ששת ימי החול דהיינו ביום א' לעבוד לה' במדת אהבה וחסד: וביום ב במדת יראה וביום ג בהתפארות וכן כולם עד יום השבת שבו שלימות הקדושה וכן היו נוהגין ב"ש למטה שהיו מכינים כל דבר מחד בשבת לשבתא דוגמת הכנת העבודה והקדושה וב"ה מודו להם בענין זה רק שמדה אחרת היתה בם לכבוד שמים והיו מתקנים ששה מדות לעילא לעילא בשרשם וממילא נעשית הכנה על קדושת שבת: והנה אחרי שאמרנו שההכנת הקדושה לעילא תלוי באתערותא דלתתא בהכנה גשמיות שאנו מכינים על ש"ק כן הענין שאנו רואים שאיש העשיר אשר יש לו כל מכין על שבת בהרחבה ומזמין עמו לאין נכון לו. כיוצא בזה הצדיק הגדול המכין א"ע בקדושתו כל ימות השבוע על כבוד ש"ק מזמין עמו הנלוים אליו והפחותים ממנו אשר אין לאל ידם להכין הכנה כראוי עכ"ז הם נכללים עם קדושת הצדיק להתפלל עמו לכבוד שבת ולשמוח ולהתענג בתענוג חי עולם וזה נרמז בפסוק ששת ימים תעשה מעשיך דהיינו הכנה לקדושה כדי שיבוא יום השביעי תשבות ותוכל לקבל הקדושה: ותעשה הכנה גדולה למען ינוח שורך וחמורך. היינו הקטנים ממך. כי שור הוא לשון הבטה והסתכלות דהיינו שאין בו רק שמסתכל אל הקדושה. ובחי' חמור הוא מי שמשים עצמו כחמור למשאוי לקדושה הגם שאין לו השגה גדולה וינפש בן אמתך. היינו מי שרוצה לדבק עצמו אל האמת. וזה הצווי הוא על כל אדם שיתחזק א"ע. וכמו שאמרנו פי' הגמרא עשה שבתך חול. כלומר הכן את עצמך בחול לכבוד ש"ק ואז אל תצטרך לבריו' כלומר שלא תצטרך לישועת מי שגדול ממך שהוא יזמין אותך אבל תהיה מוכן בעצמך אל קבלת הקדושה:
ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וגו'. ופרש"י מי חלקו בא מלאך וחלקו. ולכאורה תמוה דמאי ענין החלוקה דייקא לחצאין ומאי נ"מ אם יהיה איזה חלק מרובה מחבירו עד שהיה צריך המלאך לבא ולחלקו וי"ל לפי דרכינו לעיל בפ' יתרו ע"ש: ולפי שהמעשה הזאת היה בחמשה בסיון במזל תאומים אשר נדבקו בנ"י עם ה' כתאומי צביה ומבשרי אחזה אלוה כמו יחוד למטה בין אהבת אוהבים שנאמר עליהם כי הם נפש אחד ודם אחד וכן היה הרמז כאן על גודל אהבה כי חשוב בעיני השי"ת חצי הדם אשר זרק על העם כמו החצי אשר זרק על המזבח וזה בא מלאך וחלקו להורות בסוד לא הוא גדול ממנה ולא היא גדולה ממנו והבן:
לפרשת שקלים
וידבר ה' וגו' כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם דהנה כשהאדם חוטא ח"ו אינו יכול לישא ראשו לפני הבורא ית"ש מחמת חטאו. ובודאי לא דברה תורה במתים הם הפושעים שאינם בושים ממנו ית"ש ועומדים נגדו בעזות מצח. וע"ז תקנו בוידוי שחטאנו לפניך בעזות מצח. אך התורה דברה מאותם המכונים בשם ישראל הוא ודאי מתבייש ממנו ית' לזה אמר כי תשא את ראש בני ישראל ר"ל כשתרצה לישא ראשם שיוכלו בנ"י לישא את ראשם לפניו ית"ש ולעבדו ובפרט שהם צריכים לקבל השפעות קדושות שמתחדשות בניסן שהוא ראש השנה למלכים ר"ל למלכות הבורא ב"ה שנתגלה בניסן ומתחדש השפע לבנ"י והם צריכים לישא את ראשם כדי שיוכלו לקבל השפעה. לפקודיהם ר"ל לאותן הדברים שהיו חסרים מהם עד עכשיו: ונתנו איש כופר נפשו. כמאמר המשורר. לדוד אליך ה' נפשי אשא שהי' מוסר נפשו לקדושת שמו. ולזה אש"א בגימ' ש"ב שהי' משיב כל נפשו אל ה'. אל אבושה ואל יעלצו אויבי לי. דהמע"ה היה מבקש ממנו ית' שלא ידקדק בנפשו אם הוא ראוי לקבל ולא ישליך אותו חוצ' ובהיות כן אל יעלצו אויבי לי. וזהו ונתנו כופר נפשו לה' שיתנו לכפרה מסירת נפשם לה' זה יתנו כל העובר על הפקודים שיתנו המדרגה ז"ה שיוכלו לעמוד לפניו לשרת פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו כל העובר על הפקודים. ר"ל כל מי שעובר על המצות ופקודין דמרא ולא הי' יכול לעבוד במדרגת ז"ה ישוב ויתן מדרגת זה מחצית השקל בשקל הקודש. דהנה היצה"ר רוצה להדיח את האדם מעבודת ה' ב"ה וב"ש באמרו הלא אתה הרבית לפשוע איך תוכל לעבוד אותו. לזה אמר הכתוב מחצית השקל שידמה בעיניו שהוא במשקל מחצה על מחצה כמאמר חכמינו לעולם יראה האדם כו' ובמצוה אחת מכריע את כל העולם כולו לכף זכות ובעבירה אחת להיפך ח"ו:
א"י זה יתנו מחצית השקל. דהנה זה היתרון במלכים מבני אדם דאצל המלאכי' כתי' מקום אשר יהי' שם הרוח ללכת ילכו. שהולכין תמיד אחר רצון ה' ואין להם יצה"ר אבל בני אדם יש להם נפש הבהמיות הממשיך לתאוות ושק"ל בגימ' נפ"ש שצריך אדם ליתן מחצית הש"קל חציו של שק"ל בגימ' רוח (ע'ה) ר"ל שיתן הבחירה והרצון שלו להבורא ב"ה שהוא ית"ש יתן לו רצון לעבוד אותו. עשרים גרה השקל. י"ל בצירוף הפ' הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד. ר"ל שיעשו רשעים תשובה ויתהפך תיבת רשעי"ם לצירוף שערי"ם הם הנ"ון שערים שמשער בשכלו לעשות תשובה ובהיו' כן בית צדיקים יעמוד. וזהו עשר"ים גרה. הוא אותיות רשע"ים וגם אותיו' שערי"ם. גר"ה הוא הג"ר כמאמר הכתוב ונסלח כו' ולגר הגר שידמה בעיניו שמעתה הוא מתגייר ורוצה לעבוד את ה': תרומה לה'. ר"ל דהנה החוטאים אינם חוששין לכבוד הבורא ב"ה וב"ש ואינו חשוב בעיניהם והם מתישים כח של מעלה באמרם שלא תבא עונש מאתו. ועי"כ הם מעוררין ג"כ שלא יהיה הקב"ה עוזר לישראל ח"ו. וזהו תרומה לה' ר"ל שיעשו תשובה וירומו שם ה' כמו שאנו מתפללין יתגדל ויתקדש שמי' רבא ב"ב: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. העשיר נק' מי שהרבה לעשות מצות ומעש"ט. לא ירבה ויגדיל א"ע כמאמרם ז"ל משביעים אותו אעפ"י שכל העולם אומרים לך צדיק אתה הי' בעיניך כרשע בכ"ף הדמיון שאין אדם רשאי להחזיק א"ע רשע כמאמרם לעולם יראה כו' אלא כרשע ופי' כמו שהרשע מחזיק עצמו לפחות לבינוני אף אתה אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה תחזיק א"ע לבינוני: והדל לא ימעיט ממחצית השקל. ר"ל אין דל אלא בתורה ומעש"ט לא ימעיט לא יחזיק א"ע לרשע אלא ג"כ לבינוני והוא כשקל מחצה על מחצה ויכול להכריע את כל העולם לכף זכות וזהו מחצית השקל: ולקחת את כסף הכפורים שירבה לעשות צדקה ועי"ז יהא מכופר ומקונח עונם כאמור ובצדקה תכונני. או יאמר ולקחת את כסף הכפורים כסף הוא מלשון נכסף שעיקר התשובה יהיה בשמחה ובזכות התשובה יבא המבשר צדק ויבנה בית מקדשינו אמן:
תרומה
ועשו לי מקדש וגו'. דהנה כל הרוצה לעבוד ה' ולהתחיל בתורה או בתפלה אי אפשר לשום נברא להעלות על דעתו שיש בכחו לעבוד לעילת העילות כי אף השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו אף מכ"ש שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם אלא צריך האדם לפנות עצמו מכל מיני מחשבה זרה והרהור בשום עסק ולהיות מוכן ומזומן לקבל קדושת בוראו והשפעת חכמה ובינה אשר ה' ישפיע בו וכפי אשר יורהו ה' בדרך יהיה נכון ללכת ואז יוכל קצת לעשות נח"ר ליוצרו בכח עליון ובהשפע' חכמתו הקדושה אשר היא ג"כ מבלי גבול. וזה שאמר למרע"ה ועשו לי מקדש פי' שתהיו אתם מקודשים לשון מזומנים להב' ב"ה ואז ושכנתי בתוכם פי' בתוכם ממש בשיעורין דלבא כשאתם תעבדו אותי רק בבחי' אשר אשפיע לכם אז יהיה מקום משכני בקרבכם ממש. וזה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן. שכל עבודתך תהיה כדרך שאני מראה אותך שאתה תהיה ברצון פשוט לקבל השפעות הבורא או אהבה או יראה. וז"ש וכן תעשו ורש"י הקשה שם על ו' של וכן שהיא יתירה וע"פ הרמז הנ"ל ניחא שמרמז שתזכו להמשיך כל המדות הקדושות אהבה ויראה והתפארות וניצוח והודיה והתדבקות להמליך בהם את הבורא ית'. והם מכונים ששה קצוות ועליהם רמז ו' כן תעשו שתחברם בתבנית המשכן שהיא המלכות להמליך הבורא ית'. וזה שכתב האר"י כי מקד"ש גימ' שמות אהי"ה במילוי ע"ש רמז להנ"ל שצריך האדם להכין עצמו להשי"ת כפי אשר ישפיע בקרבו חב"ד והמדות וזה בלשון אהי"ה דאנא עתיד למהוי כפי ההשפעה שאקבל ברצות ה' אמן:
ונודעתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת וגו'. דהנה בהפטורה כתיב ויעש לבית חלוני שקופים אטומים. פרש"י רחבות מבחוץ וזה שקופים מגזרה השקיפה וקצרות מבפנים. וזהו אטומים לשון אטום וסתום. כי שלמה המלך ע"ה בנה בהמ"ק שלא כדרך בתים אחרי' אשר חלונותם רחבות מבפנים וקצרות מבחוץ לשאוב האור מבחוץ ולהאיר לבית. אשר לא כן בבה"מק כי ממנו האור יוצא לכל העולם כלו. ועיין במדרש תנחומא. והתרגם מפרש בהיפך אטומים מבחוץ ושקופים מבפנים כדרך כל הבתים ע"ש וכבר עמדו עליו והקשו עליו ע"ש. ונ"ל בדרך רמז דהנה הבית היה עיקר הרמז איך שיעבוד האדם את בוראו וכמ"ש הראשונים במלאכת המשכן ע"ש. והנה נמצא בקרבינו שני סוגי צדיקים האחד שהוא צדיק גדול ועוש' רצון בוראו יתברך אמנם שיודע בעצמו שהו' עושה רצון בוראו ית' ואין בכוחו להחזיר הכל לשורשו לדעת כי הכל הוא מאת רצון הבורא ב"ה אפי' מה שעובדו. ודרך הב' הצדיקים הגדולים אשר הם בעיני עצמם אפס ואין ומחזירים כל מדה וכל מחשבה לשורשה כי הוא כח הבורא ב"ה ומבלעדיו אפס ואין. ומצדיק הגדול הזה אשר הוא בקרבו אפס ואין האור יוצא לכל העולם וכל ההשפטות הקדושות. ועליו רמזו רש"י עם המדרש. שעשה המקדש רומז לעבודת הצדיק הגדול רחבות מבחוץ שהאור יוצא ומתפשט ממנו ואטומים מבפנים שהוא בעיני עצמו אטום ונדמה לו שהוא חושך בקרבו. אבל התרגום מרמז להצדיק אשר הוא במדרגה קטנה כנ"ל. כי תרגום גימ' תרדמה אחוריים סוד בחי' קטנה שסובר שכבר השיג רצון בוראו ועושה הישר והטוב ושהוא צדיק וחלונות שקופים מבפני שנדמה לו שהו' מבהיק ומאיר אבל אטומים מבחוץ שממנו אין האור מתפשט לכל באי עולם כי איננו במדריג' גדולה כל כך להשפיע לאחרים ואלו ואלו דברי אלהים חיים ואתי שפיר. וזה שהבטיח הקב"ה ונועדתי לך שם דהיינו שאראה ואועד לך שאני שוכן בכל המדות. ודברתי אתך מעל הכפורת. רמז למדרגה גבוה שאעלך גם עלה. מבין שני הכרובים שהם אפי זוטרי כנודע שתהיה תמיד בבחי' קטנה בלבבך ונכנע ושפל כמו אפי זוטרי אשר עי"ז תזכה לכל המדרגות הגדולות אמן:
בהפטרה
וה' נתן חכמה לשלמה ויהי שלום בין חירם ובין שלמה הנה הזוה"ק הקשה מה שייך זה לזה ע"ש. ול"נ חיר"ם רומז ליצ"הר ר"ל חרון אף שאם זוכה אדם לעבדות השלימות אז גם אויביו ישלים אתו הוא היצ"הר ומלאך רע יענה אמן. וכמאמר היזהר בר' מאיר ובתורתו. וזהו וה' נתן חכמה לשלמה לעבוד אותו ועי"ז היה שלום בין חיר"ם הוא הס"א ובין שלמה:
א"י וה' נתן חכמה דהנה האדם השלם אע"פ שעובד השי"ת בכל מיני שלימות צריך להסתכל תמיד על פחיתת ערכו שהוא עפר ואפר והעבדו' אינו אלא מאתו ית"ש והוא הנותן לך כח לעשות חיל. ובהיות כן זוכה להיות מקדש לשכון בו הבורא ית"ש. כמו שהשיב התנא להמין שבחכמי ישראל יש כמותו. מה הקב"ה פוקד עקרות אף אלישע פקד עקרות ע"ש בזו"הק. וכמו ששמעתי ממורי ורבי. ואהיה לכם למקדש מעט ר"ל שהשי"ת אמר שיהיה להם למקדש אך באופן שימעט א"ע. ונחזור לעניננו וה' נתן חכמה לשלמה. ר"ל הש"י נתן לו המדה הזאת חכמ"ה אותיות כ"ח מ"ה ר"ל שהסתכל תמיד שהוא כח מה ר"ל אי"ן וזהו אין כמוך ואין כמעשיך מי שהוא מחזיק עצמו שהוא אי"ן. יכול לעשות כמעשיך וזהו ויהי שלום בין חירם ובין שלמה חיר"ם רומז להקב"ה שהוא חי ור"ם. ר"ל שע"י שהי' לו מדת חכמה כנ"ל היה שלום בינו ובין קונו והיה יכול הבורא יתברך שמו לשכון בקרבו:
ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל. י"ל מ"ס ע"ד שנא' ביששכר ויהי למס עובד שהי' נושא וסובל עליו העול והמשא של הבורא ית"ש והוא העול מלכות שמים. והיפך אותיות מס הוא ס"ם הוא הס"א שמסמא עינו של אדם שלא להסתכל אל הבורא ב"ה ולעשות מה שלבו חפץ מחמת שאומר מי רואני ומי יודיעני. וזהו ויעל המלך שלמה מ"ס ר"ל ששלמה היה מהפך ומעלה אותיות ס"ם לאותיות מ"ס שיהיו נושאים עליהם עמ"ש ויהי המס שלשים אלף שלשי' הוא למ"ד והרמז שהיה מלמד אותם התורה הקדושה. וזהו ג"כ וישלחם לבנונה ל"ב בי"נה. והוא ר"ת ל"ב נתיבות חכמה והנו"ן השניה היא רמז לנ' שערי בינה. כ"ז היה מילף ומלמד אותם ואדנירם על המ"ס. ר"ל אע"פ שהיה נושא עליו את המשא הזה הוא העמ"ש היה מסתכל תמיד ואדניר"ם ואדנ"י ר"ם על המ"ס ואין זה משלי רק מכח הש"י. ועד"ז פרשנו ג"כ הפסוק ויעש לבית חלוני שקופים אטומים. עיין לעיל בדיבור ונועדתי. ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל. ר"ל שהיו יכולין לדרוש ע' פנים לתורה והיו סובלים עליהם העול הבורא ב"ה וב"ש. ושמוני' אלף חוצב בהר. ר"ל הם אנשים בינונים שהיו צריכים להלחם ולחצוב היצה"ר שנמשל להר. ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות ליסד הבית. י"ל דהנה האותיות נקראים אבנים. בספר יצירה שע"י האותיות נבנה התיבה. וכמו שנוטלי' בתחל' אבנים גדולות לעשות היסוד הבית. כמ"כ צריך לצייר בתחלה האותיות במחשבתו קודם שמוציא האותיות מפיו ואז נקראים אבנים גדולות לפי שבמחשבתו אותיות של התיבה הם בצירוף אחד וכשמוציאן מפיו הם יוצאין זא"ז ואז נקראים אבנים קטנות: וכן נקראים חיות קטנות עם גדולות. וזהו ויצו ויסיעו אבנים גדולות. ר"ל שיקחו בתחלה אבנים גדולות ויקרות לצייר האותיות במחשבתן ליסד הבית אבני גזית כדי שיהיה ליסוד לאבני גזית הם האותיות קטנות שנגזזים בדיבור זא"ז. ויכינו העצי' לבנות הבית. העצים הוא לשון עצה שקודם שילך אדם להתפלל ולבנות הבית צריך שיתן עצות בנפשו לעשות הכנ' ולהתבודד במחשבתו לפני מי עומד להתפלל כמו שהחסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין. והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה. ע"ד הפשוט שהבית נבנה מאליו. שהאבנים היו מסיעין את עצמן. וזהו מסע נבנה. וכאמור אצל ר' חנינא בן דוסא שהיו מלאכי שרת נושאין עמו אבן לירושלים. והרמז שאם זוכה האדם לעבוד את הבורא ב"ה וב"ש. אזי אבן שלמה מסע נבנה. ר"ל שהאותיות יוצאים מעצמם מפיו בקדושה כראוי כאמרם ז"ל אם תפלתי שגורה כו'. ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו ר"ל ע"ד שאמר הריב"ש ז"ל על הגמרא האומר שמע שמע משתקין אותו ופריך דלמא מעיקרא לא איכוון. ומשני מחינן ליה במרזפתא דפרזלא כי היכי דאיכוון. ולכאורה התירוץ אינו מובן. וכי מה יעשה שלא כיון. ופירש הוא ז"ל דהנה אם אדם מתפלל בלא מחשבה צלולה אזי הש"י שולח לו מחשבות זרות כדי שעי"ז יהרהר בתשובה ויתחזק עצמו להתפלל במחשבה טהורה. וזהו שמשני הגמרא שזה לא אפשר שלא איכוון מעיקרא שהרי מחינן לי' במרזפתא דפרזלא הם המחשבות זרות עד שיכוון. וזהו ג"כ פי' מקבות והגרזן כו' לא נשמע בבית בהבנותו ר"ל שבימי שלמה המלך ע"ה היו כולן צדיקים וקדושים ולא היו צריכין למרזפתא דפרזלא הם המחשבות זרות: ויהי דבר ה' כו' הבית כו' והקימותי את דברי אתך וגו'. ר"ל שהדיבורים שלך יהיו כמו דברי כאילו אני דברתי אותם כביכול. וזהו את דברי אתך:
תצוה
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו'. רמז במלת תצוה שצריך הצדיק להמשיך לישראל מדת מלכות בשם א"ל אדנ"י גימ' צ"ו כידוע. והנה מדלא כתיב צו את בנ"י ש"מ שהקב"ה רמז למרע"ה שהתועלת הוא ג"כ למעלתו כמו לישראל כי כשהצדיק מלמד תורה לבנ"י ניתוסף אצלו ג"כ בהירות וקדושה יותר מקודם לזה אמר ואתה תצוה כאילו כתיב תצוה ויקחו אליך שמן זית שיתוסף בך מדת חכמה עי"ז ונקרא שמן משחת קודש חכמה עילאה. כתית למאור נודע מהזוה"ק דצדיק כתיש כתישין עיין בתיקונים כי מדרך הצדיק ללמד תורה לרבים ואומר לכל איש ואיש כפי ערכו ונמצא דבור אחד לזה ודבור שני לזה והחיות רצוא ושוב אצלו מענין לענין וזה כדרך הכותש במכתשת מכניס ומוציא בוכנא באסיתא כן הצדיק מדבר דברי תורה וחוזר ומתדבק בשורשו וחוזר ואומר תורה עד שמתקן ומעלה את בנ"י לתורה ולעבודה והבן הענין להעלות נר תמיד דהיינו שהשומעים ישמעו וילמדו ויהיה להם ג"כ עלייה כי המקבל הוא מקבל בלי רצוא ושוב והבן:
ואתה תצוה. איתא במדרש הה"ד תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף אין תכסוף אלא ל' תאוה וכו'. אנו באורך נראה אור ואתה מצוה להדליק נרות וכו'. איוב אמר הפסוק הזה ורמז בזה בלשון תמוה תקרא ואנכי אענך פי' כי כל התורה שאנו לומדים וכל התפלות שאנו מתפללין וכל מעשים טובים שאנו עושים הכל משלך רבון העולמים כי אתה נתת לנו ה' מוצאות הפה וחמשה חושים ורמ"ח איברים ואתה מחיה את כולם ומשפיע בהם בכל רגע וזולחך אנו אפס ואין וא"כ כל הקריאה והקדושה שאנו עושים הוי כאלו אתה קראת ועשית כיון שכל השכל והכח שלך הם א"כ הוי כאילו תקרא ואנכי אענך שכל מעשינו הם רק כענין עונה לקריאה ואנו מטין את עצמינו לכף זכות לרצונך הטהור והרי זאת רק כמו עונה ואפ"ה למעשה ידיך תכסוף לשון תאוה כיון שהכל שלך א"כ אין לעמוד בסודך למה אתה מתאוה לזה לשמוע תורה ותפלה מפינו. וכן ענין הנרות באורך נראה אור ואתה מצוה אותנו להדליק נרות ולית מחשבה תפיסא בך כלל ואין לעמוד על סוד הענין רק הנגלות לנו ולבנינו לעשות אמן:
איתא במדרש תנחומא כבוד חכמים ינחלו זה דוד ושלמה בנו שבנו ביהמ"ק ונטלו כבוד. וכסילים מרים קלון כו' ראה מה כתיב ה' בעיר וכו' ע"ש: דהנה כבוד חכמים ינחלו שע"י מעשיהם הטובים ממשיכין אור החכמה ונגלה אור הפני"ם שהוא אל במילואו אל"ף למ"ד וזה ינחלו דוד ושלמה שבנו בהמ"ק ועשו היחוד הגדול והקדוש וכן בכ"י כשאנחנו עונים אמן אחר הברכות יש בו צירוף הוי"ה ואדנ"י ובזמן היחוד נגלה אור הפנים ונקרא כבוד דלעילא והכסילים המחללים ומפרידים זה מזאת פוגמין באור הפני"ם והשם עושה בהם דין והפנים של זעם כי הפנים ע"ה גימ' קלו"ן וזה מקום וכו' ע"י הפגם שעשה מעשה בו הצירוף לענשו ולהיפך לצדיקים יזרח אור נוגה הולך ואור עד נכון היום:
לפרשת זכור
במדרש תנחומא פ' תצא. מלחמה לה' בעמלק מדור דור רבי אליעזר ורבי יהושיע ור' יוסי. רא"א מדורו של משה עד דורו של שמואל ר"י אומר מדורו של שמואל עד דורו של מרדכי ואסתר ר' יוסי אומר מדורו של מרדכי ואסתר עד דורו של משיח שהוא ג' דורות כו'. דור דורים תלת. ר' ברכיה בשם ר"א בר כהנא. כל זמן שזרעו של עמלק קיים כאילו כנף מכסה הפנים. אבד זרעו מן העולם ולא יכנף עוד מוריך. ר"ל בשם ר' אחא. אבד זרעו של עמלק השם שלם והכסא שלם כו'. עוד שם במדרש בריתי היתה אתו כו' שקיבל עליו ד"ת באימה וביראה ברתת מה ת"ל מפני שמי נחת הוא. אמרו בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן נרתע ונפל לאחוריו כו'. הנה מה טוב ומה נעים כו' כשמן הטוב כטל חרמון מה הטל אין בו מעילה כו'. וכי שני זקנים היו לו לאהרן אלא כיון שראה משה יורד על זקן אהרן כאלו על זקנו יורד כו' ע"ש. ידוע מהזו"הק תלת רישין דא לעילא מן דא. ודא לגו מן דא. פי' אמיתת מציאותו נעלם מכל מין נברא כמ"ש בש"י אם רץ לבך שוב לאחורך. והוא הנק' רישא דלא אתיידע. ופי' רישא הוא שכל. היינו שיוכלו הברואים לעבדו ולהמליכו ויבינו בשכל זה שא"א להשיגו. כידוע שבחי' מלכות מעולם עליון הם בחי' רישין לעולם התחתון. דהיינו כתר ח"וב ובחי' זו נק' דור דורים. דור חד הוא כתר ודורים תרין הם חו"ב. ואלו התנאים כל אחד בבחי' נשמתו גילוי הארת התלת רישין ר' אליעזר הוא מבחי' אעשה לו עזר כנגדו גילה הארה שנמשך מדורו של משה היינו מיחוד ח"וב. עד דורו של שמואל. ור' יהושיע שורש נשמתו מבחי' ת"ת כהוראת שמו יהו' שע' גילה ההארה מדורו של שמואל עד דורו של מרדכי ואסתר. בחי' שמואל בקוראי שמו. ג"כ בחי' תפארת עד דורו של מרדכי ואסתר. ור' יוסי שורש נשמתו מבחי' מלכות כהוראת שם יוס"י שעולה בגימ' הכ"סא וגימ' אהי"ה אדנ"י הוא בחי' נ"ר. גילה ההארה עד דורו של מלך המשיח. שאליו אנו מצפים שיקוים הפסוק ונגלה כבוד ה'. הם הג' רישין הנ"ל שיתגלה הארתם. ומר א"ח ומא"ח ולא פליגי. שכך הוא האמת: אלא שכ"א גילה עד בחי' שורש נשמתו והארתו ונק' שם בי"ט והם חילוף אותיות שמ"ן כי חילוף השי"ן הוא בי"ת. כי השי"ן הם ג' קווין בחינת מלכות ע"כ החילוף הוא בי"ת הנקרא לשון בי"ת וחילוף היו"ד הוא מ כי החכמה אין לה גילוי כ"א ע"י בינה. והיא המ"ם מלמרבה המשרה. וחילוף הנו"ן שע"ב הוא הטי"ת הנק' בזו"הק ט' היכלין לאו אינון היכלין לאו אינון בוצינין כו'. והנה הגם שאין יד האדם מגעת שם בעולמות הנ"ל ואין שם עבודת האדם. עכ"ז כשישראל ממליכין אותו ית' בתורתו ועבודתו ובקישוט מדותיו [אורח חיים פן תפלס לא תדע היינו לא אתיידע] ריח ניחוח עבודתיהם עולה לשם. ובאמת בחי' זו נקראת בטעמים זרק"א סגו"ל. ניגון זרקא הוא כמו שיר כנוקבא המשוררת לבעלה. דידעין לזרקא ההוא אבנא קדישא לאחר דאותנטילת מתמן כמו. שהיה במחשבתו ית' בבחי' סגולתא. והיינו דור חד דורים תרין: ועי"ז ניתוסף הוא ית' כביכול בתענוג ושעשוע ונקרא פז"ר גדו"ל ויש מפזר ונוסף עוד. ומתלבש בקר"ני פר"ה. בהם עמים וכו'. ודו'ר הוא לשון חירות וזהו כוונת המדרש בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן היינו שנמשך עליו ההארה מאותיות שמן הנ"ל. נרתע ונפל לאחוריו. אחור"יו הוא מלשון חוו'ר היינו שהאיר אליו מת' עלמין דכסיפין. והוא הנקרא שמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן דהיינו עולמו' עליונים שאין שם השגה כ"א בבחי' וקמץ הכהן נתגלה ע"י זקן כי פת"ח הוא תמונת ו ע"ש ו"ק והנה הנס בימי מרדכי ואסתר היה ע"י הארת בחי' ג' רישין הנ"ל כי מגל'ה גימ' מזל"א עולה ג' שמות הוי"ה כר"ת (ב"פ) ז' כר ל' מעשה ב' ראשית אכן מחמת שהיה בזמן החורבן לא היה יכול להתגלות בפרהסיא ע"כ היה כל הנס בדרך הסתר ולכן לא נזכר במגלת אסתר השם במפורש כ"א בר"ת וס"ת ולא היה הנס כ"א ע"י שמות אהי"ה כי פי' אהיה היה ויהי' כי מחמת ההתגלות שהיה בזמן שהיה להם בהמ"ק והתגלו' שיהיה אח"כ לעתיד ע"י כן היו יכולים להמשיך הנס ע"י שמות אהיה והוא גימ' כנ"ף ע"ה כשנתמלא בההי"ן והוא נקרא אה"ה. כי כן היתה כוונת המן הרשע ומרדכי ואסתר בבחינתם שהוא ור'ב חס'ד נ"ח"ל להמתיק האלפי"ן בצדקת' פעלו שיתמלא באלפ"ין והוא לשון ה"א היינו לשון זה הדבר והיינו שישראל ראוין לעשות להם הנס ולכך עולה פו"ר ב"פ קמ"ג. ולכן באותו פעם היה הנס ע"י כנפים בדרך הסתר עד ביאת משיח צדקינו שיקוים ונגלה כבוד ה' ואז יתגלה אלהותו עלינו עין בעין אמן כי"ר:
זכור את אשר עשה לך עמלק וגו'. דהנה שותא דעלמא לקרא ולכנות אדם רשע בשם עמלק ואין לך דבר למטה שאין לו שורש וטעם. והנה הענין הזה מפני שעמלק בטומאתו וברשעתו הכניס במלחמה אז איזה ניצוץ וענין רע בלב כל איש אשר לא לחם כנגדו כראוי כי עיקר ענין עמלק הוא היצה"ר צורר כל אדם וזה מלחמה לה' בעמלק מדור דר דהיינו שבכל דור ובכל שעה היא המלחמה הגדולה אשר אנחנו נלחמי' תמיד כל ימי היותנו על הארץ כי עמלק נוטריקון ע"מל ק"סם ו"מרי וזה זכור את אשר עשה לך עמלק לך ממש שעשה בקרבך ענין עמלק עמל קסם ומרי. אשר קרך בדרך קרך הוא מלשון קרירות שהקר אותך מהתלהבות שראוי להיות כל אדם בלבו כמוקד אש לפני ה' תמיד והיצה"ר מקרר את האדם ומעצלו ובא אליו בכמה מיני פיתוים ומתנכר בלבושים וענינים עד שמפחה את האדם ואומר לאדם מה לך תיגע לריק ותלד לבהלה הלא אתה עשית כמה עבירות עד אין מספר וכבד ממך הדבר לעשות תשובה כראוי ולסגף מה שאתה חייב לכן למה לך ללמוד תורה ולהתפלל בכוונה ועליך נאמר זבח רשעים תועבה ואין בידך לא משלות העוה"ז וגם נכזבה תוחלתך לעוה"ב ותירש תרתי גיהנם. שמע נא עכ"פ ושמח בחור בילדותך בעוה"ז ואכול ושתה וייטב לבך היום ואל תדאג דאגת מחר לעוה"ב. וגם מה שאתה רואה כמה אנשים מכונים בשם צדיקים וחסידים ואנשי מעשה אשר הם מיגעים את עצמם בתורה ובעבודה אל תביט אל מראיהם כי כלו סג יחדיו ומי יודע מה מעשיהם בסתר. ועוד כהנה מדבר היצה"ר בלב האדם עד שמפילו בעצלות בעבודת השי"ת ומחזק לבו למרות עיני כבודו עד שמוליכו כשור לטבח לזה הזהי' הקב"ה זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך בדרך שהקר אותך כשאתה הולך בדרך ה' ומלת דר"ך ידוע מהאר"י ז"ל רמז על שמות יחודי' נפלאים ובוודאי זה לעומ' זה עשה האלהים שיש להיצה"ר ג"כ דרך בטומאתו השם ישמרנו. וזה אשר קרך בדרך בדרך רשעים אבל האמת והעיקר שיש להתגבר עליו בכח שמות דר"ך הקדושה ולהכניעו וזה רמז מלת דרך בפ' זו וכן בנביאים במפטיר פקדתי שנזכר כמה פעמים מלת דרך ע"ש. והיה בהני"ח ה' אלהיך כי מלת בהניח צירוף נ"ח בי"ה דהיינו כאשר תשכיל ותבין בשם י"ה הם חכמה ובינה ותנוח בם אז מחה תמח' זכר עמלק לא תשכ"ח צירוף ת"ש כ"ח פי' שלא תהיה תש כח ולא תפול בעצלות ח"ו ואף אתה הקהה את שיני היצה"ר ואמור לו הנני מתחרט ושב ומתנחם על העבר ומכאן והלאה חושבנא לקבל עלי עבודת ה' באמת שלא אחטא עוד ואתחבר לצדיקים וחסידים והם יורוני דרך התשובה והאמת כמ"ש חז"ל והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים ואזכה לתקן את אשר שחתתי ואתגבר כנגדך תמיד: והנה המן צור"ר היהודים רמז שהוא בקליפה לעומת מלכות דקדושה כי צור"ר עולה מלכו"ת תצ"ו מחנות הקדושה שיש במרכבת ארג"מן כנזכר בספר היכלות ע"ש ושם הם בחשבון תצ"ו. אבל המן שהיה מעולם הפירוד נפרד החשבון ונעשה מאות ת' ב' רישין במלת צורר וליכא דידע לישנא בישא כהמן פי' כמו שאמר למלך ישנו עם אחד כן כיון בדבריו לקטרג למעלה שהם ישנים מן המצות ואת דתי המלך אינם עושים כמו שיש בקדושה צדיק שמדבר עם בני אדם דברי חול. ותוכם רצוף אהבת יחודים ודביקות לה' יתברך. כן זה לעומת זה עשה האלהים את המן הרשע שרצה לעורר קטרוג ושטנה על בנ"י וע"ש בגמרא ומדרש כל מה שרמז בדבריו. ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי ידע כי מרדכי הוא צדיק גדול וירא כי לא יכול לו לבדו רק בקש לעקור את הכל ויהי' העולם נידון אחרי רובו ובדור ההוא נתחייבו שונאיהם של ישראל כליי' כדאיתא בגמרא. ואז יוכל ג"כ להרוג את מרדכי ואיתא בגמרא שאנו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו דור כליי' אמר להם אמרו אתם אמרו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אמר להם א"כ אותן שבשושן יהרגו ולא של כל העול' אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר פירש"י מפני מה זכו לנס אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים ע"ש. וצריך להבין מה שייכות הקושיא וכי משוא פנים יש בדבר על טעם של רשב"י ומשמע לדברי תלמידיו ניחא והלא ב"כ וב"כ קשה וכי משוא פנים כו' גם פירש"י מפני מה זכו לנס קשה להולמו מנ"ל לפרש כן דלמא הקושיא כפשטא מפני מה זכו וניצולו מכליון כי הנס שייך על ענין ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים וכו' ותליית המן בתוך ג' ימים לגדולתו. ונ"ל דלפי דברי התלמידים אין קושיא וכי משוא פנים יש בדבר כידוע שכל עיקר הגזירה אשר יצאה ברצון כבודו ית' לא היתה רק להחזיר לישראל בתשובה כמ"ש תשב אנוש עד דכא ובכל דור ודור כל הפחדים וגז"ר רח"ל אין חפץ כבודו ית' רק לעורר ישראל לתשובה שלימה וא"כ בנידון דידן מה שנתחייבו ישראל מפני שנהנו מסעודתו שייך רק על אנשי שושן וכמו שהוקש' להם א"כ כל העולם לא יהרגו כנ"ל וצריך לומר דלפי סברתם הוה אמינא כי כל ישראל שבאותו הדור היו מחצה זכאי ואותן שבשושן הכריעו לכף השני לכך יצאה הגזיר' על הכלל כלו אבל כאשר מרדכי הצדיק ידע את כל אשר נעשה וקבץ היהודים אשר בשושן בצום ובכי ומספד ובתשובה שלימה וכמ"ש ויעבור מרדכי מיד ביו"ט של פתח ממילא הכריעו אנשי שושן לכף זכות וניצולו כולם ונעשה להם נס בזמן מועט בג' ימים הראשונים הואיל ונגמר הדבר רצונו ית' שעשו תשובה כראוי. אבל לדברי רשב"י שלא רצה בזה רק מפני שהשתחוו לצלם וא"כ קשה מפני מה נעשה תיכף בתוך ג' ימים הואיל ועדיין לא ידעו שאר היהודים אשר במדינות המלך ולא התחרטו ולא שבו עדיין והי' צריך להיות הנס אחרי הודעם וסופקם על ירך בתשובה. וזה שהקשו וכי משוא פנים יש בדבר ומפני מה זכו לנס כי עיקר מלת נס שייך על זמן מועט שנהפך הדין לרחמים. וע"ז השיב הם לא עשו אלא לפנים לפיכך הקב"ה לא עשה אלא לפנים אבל עיקר הענין הי' להחריד אותם שיעשו תשוב' בגלוי (ודי להם בחרדה לשמע אוזן ולשוב בתשוב' ואח"כ תיכף לשמוע בשורות טובות וד"ל) וז"ש המלך בסוף דבריו מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן דהדבר תמוה הלא ידע מכל זה אלא הענין כך הוא דשם כתיב ויאמר המלך אחשורש ויאמר לאסתר המלכה והנ' ויאמר השני הוא מיותר אלא דקאי על מלכו של עולם שהוא אמר מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן כ"ן פירושו באמת כלומר מי הוא אשר עלתה על לבו לגזור גזירה רעה ח"ו באמת כי כל עיקר הענין רק לפנים ולהחזירם בתשובה באמת אבל כיון ששבו ונסלח להם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם: ואגב נבאר מהות מחשבת המן הרשע ומפלתו כי נודע כי תכלית הבריאה היתה למען נעבוד לאלהי ישראל וזה כוונת ורצון הבריאה ואין לעמוד ולחקור על מהות רצונו כביכול על מה ולמה רצה בזה כמ"ש החקר אלוה תמצא וכמ"ש הרמב"ם בס' הי"ד וזה עיקר אמונתינו אבל המן הרשע וכן כמה רשעים שהיו בעולם כמו פרעה וכיוצא בו לפי סכלותם אמרו שזה גרעון בכבוד א"ס שירצה בעבודת תחתונים מחמת שאין חקירתם ע"פ שכל האנושי מסכים לזה ולכן בקשו לכפור בבחי' אלהי ישראל דהיינו שמתנהג ע"פ עבודתינו בתורה ובמצות רק דקרו ליה אלהא דאלהיא ואינו משגיח בעולם השפל ונתן הממשלה לכוכבים ומזלות והם המנהיגים. לפיכך צריך לעבוד להם ולא לעילת על כל העילות ונפלו ברשת הטעות עד שפגמו ברעוא דרעוין ואמרו כי הבריאה לא היתה ברצון מחמת שאין להבין שייכות הרצון לא"ס עד שאמרו שהיה כח מוכרח לבריאת עולם וגולם קדמון וכמו שהארכתי בהגהות לס' גבורות ה' וע"י הנסים והנפלאות שענשם הקב"ה מדה במדה ולפי רצון משה רבינו וכל הצדיקים נתברר הענין שרוצה בעבודתינו ומתנהג ברחמים לפי דרכינו ונקרא אלהי ישראל ונקרא זה אלי ואנוהו שכל אחד היה מראה באצבעו דהיינו הגם שאינו מושג ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. עכ"פ יש איזה השגה ברצונו ית' ע"י התורה והמצות. אבל המן הרשע שכפר בכל זאת אמר וכל זה איננו שוה לי שבחי' הנקרא ז'ה המושג ע"פ התורה והמצות איננו שוה לי רק כטעותו וסכלותו שתהיה ההנהגה ע"פ הכוכבי' ומזלות ולכן אח"כ כשנעשה הנס ונתגלה אלהי ישראל ע"י מרדכי הצדיק נתגלה שם קמ"ג שהוא אהי"ה במילוי אלפין שיש בו אות ה"א שמורה כמו הא לכם זרע דהיינו שהקב"ה מושג ע"פ התורה וזה נקרא פורים על שם הפור כי פו"ר בגימ' ב"פ קמ"ג בסוד אהיה אשר אהיה ונקרא פורים כי ב"פ פור גימ' בע'תק כי נפתח להם אור עתיק חסד דעלמין קדמאין ונתגלה שהרצון הוא רק בבנ"י ולפי עבודתם והבן: ואיתא במשנה מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג וכו' כי י"א גימ' ו"ה שהוא מורה על בחי' אלהי ישראל כנ"ל וגם וה' הוא לשון שמחה כי זאת ההנהגה ע"פ התורה היתה עיקר הבריאה (ולא) היתה שמחה כיום שנבראו בו שמים וארץ מורה ג"כ ע"ז וכמ"ש בפי' לקוטים מרב האי גאון ע"ש באורך שנים עשר רומז על י"ב אותיות שיש בג' שמות הויה שמספרם מגל"ה וכמ"ש האריז"ל. י"ג זמן קהל' לכל הוא והיינו שמתגלה אור הגדול י"ג מכילן דרחמי כי י"ג פעמים חס"ד גימ' תעני"ת עם אותיות והכולל. וכשחל בשבת שאין מתענין בו נפתח האור ע"י י"ב לחמי' אשר על השלחן כי י"ב פעמים לח"ם גימ' ג"כ תתק"לו כנ"ל וזה ג"כ מספר מרד"כי אס"תר עם הכולל שהם המשיכו החסדים ונרמזו בשמותם והוא ג"כ מספר שב"ת זכור עם הכולל. כי בשבת שלפני הפורים נפתח תמיד האור הזה להופיע עד י"ד וט"ו שהם ימי משתה ושמחה ובהם קורין את המגלה. ועי"ל בפי' המשנה כי משנכנס אדר מרבין בשמחה ומתחיל להופיע אור מרדכי לכן אמרו מגילה נקראת באחד עשר פי' שהאור נגלה כל אחד עשר יום מר"ח עד יום אחד עשר שיוצא בבהירות ורשאי לקרות בו המגלה לבני כפרים והנה השל"ה הקדוש כתב רמז במשנה זאת כי י'א י'ב י'ג י'ד ט'ו עולה ס"ה מספר שם אדנ"י כי נתגלה שיש אדון בעולם וזה מגילה נקר' ע"י המספר הזה מגלה האדון לכל היצורים ע"ש וי"ל ג"כ איזה רמז. באחד עשר היינו א' פעם עשר. שנים עשר הוא ב' פעמים עשר. שלשה עשר הוא ג' פעמים עשר. ארבעה עשר הוא ד' פעמים עשר חמשה עשר הוא ה' פעמים עשר ס"ה ט"ו פעמים עשר עולה ק"נ כי שם אדנ"י נקרא ג"כ ק"ן לשם הויה הנעל' בו זהו כדברי השל"ה הנ"ל. ועתה נבאר מהות אור מרדכי הנקרא מירא דכיא ע"ש בכתבי האריז"ל. כי איתא בש"ע א"ח פי' הברכה אשר יצר את האדם בחכמה שהכין מזונותיו ואח"כ בראו ע"ש. וענין הזה שנקרא חכמה למשל שאנו רואים בעולם שיש אדם חכם רופא וכיוצא בו אין חכמתו מועלת רק אחר שנולד איזה חולי או מקרה בגופו של אדם אז הרופא יעשה רפואתו עפ"י חכמה. אבל אין לך חכם שיתן רפואה על החולי העתיד לבא כי מי יודע אם יהיה חולי ומה שיהיה ענין החולי ומהות החולי וזה למטה בעולם השפל. אבל בורא כל שהכין מזונותיו של אדם ואח"כ ברוא ממילא מוכרח הדבר שהשקיף הכל עד סוף כל הדורות בחכמתו מהותם וחסרונם ותועלתם. וז"פ אשר יצר את האד' בחכמ"ה כנ"ל. והנה אור החכמה השגחת הבורא עלינו זורח תמיד בבהירות בשבת קודש עלינו בנ"י לכן בכל ע"ש קוד' שנקבל הבהירות הזה יסדו לנו הקדמונים שישוב כל אדם בתשובה בערב שבת כמ"ש ספרי יראים. ולרחוץ ולטבול וללבוש לבנים לכבוד שבת כי בו יתגלה אור החכמה ואנחנו עולים למעלה לקדושה עד בחי' הנק' קודש ישראל לה'. והנה בימי מרדכי ע"י תשובתם וקימו וקבלו את התורה ברצון טוב נתגלה עליהם האור הזה הגם שלא היה בשבת רק בימי החול. (וזה דכתיב כאשר נחו בהם היהודים ר"ל כיום המנוח הוא השבת). והחילוק היה שבשבת עולים לשם למעלה משא"כ ע"י מרדכי הצדיק נמשך הארה למטה ונתגל' החסדי' וז"ש ללבוש בגדי שבת בפורים מורה. על הנ"ל: והנה האר"י ז"ל כתב שבגדי יו"ט חשובים משל שבת כי ביו"ט בא האור עליון מלובש בלבוש והשמחה מושגת יותר ע"ש. אבל בפורים אין מן הצורך ללבוש בגדי יו"ט כי האור הזה שזורח למטה אינו כ"כ גדול ואינו צריך ללבוש רק מחמת שהוא מאור החכמה לכן צריך ללבוש בגדי שבת. והנה מרדכי האור הזה יש לו התגלות בפורים ולכן הגם שאמרו חז"ל רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין. אל תאמר ח"ו שנגרע מערכו רק שהיה לו בהירו' עליון מאור החכמה ולא יכלו להתחבר עמו כי אין הגילוי אלא בפורים כמ"ש האר"י ז"ל. ואסתר הצדקת היתה מרכבה לשכינה כידוע מהאר"י ז"ל. ולכן אמרו במדר' פ' בא על פסוק יפה כלבנה זו אסתר שנא' ואני לא נקרא כי לבא אל המלך זה שלשים יום. והענין הוא כי הבורא ב"ה ברא את הלבנה המקבלת אורה מהשמש ומתחדשת אחת לשלשים יום. ואורה זורח בסוד המלכות נקנית בשלשים מעלות. והנה אסתר בראותה כי לא נקראת אל המלך זה שלשים יום ירא' ופחדה לנפשה מאוד בסוד וירח לא יגיה אורו ח"ו. ולכן צותה על הצום שלשת ימים לילה ויום כדי שע"י התשובה וצום ובכי יתעוררו רחמים ויחוד עליון ואז תשא חן למטה: אבל זה אמת ברור שח"ו לא נגע אחשורוש בגוף אסתר הטהור כי השביעה שידה במקומה כדאיתא בזוה"ק ומקובלים ובזה מתורץ קושי' ר"ת שהקשה מדמקשה בגמרא והרי אסתר פרהסיא הוה ולא מקשה והא אסתר גילוי עריות הוה ש"מ דבעיל' עכומ"ז אינה אוסרת ע"ש בריש מסכ' כתובת דף ג' ע"ב אבל אפשר ליישב דלהכי לא מקשה והא גילוי עריות הוה כדאיתא בזה"ק שלא שמשה כלל רק השביע' שידה במקומה. אבל פריך שפיר והא אסתר פרהסיא הוה דלמראה עיני הבריות שלא ידעו מזה ההשבעה איכא איסורא והיה לה למסור נפש. אבל י"ל דבעיל' עכומ"ז באמת אוסרת ומשני קרקע עולם היא ואפילו חילול השם ליכא כדאיתא בתוס' שם: וי"ל ג"כ בתוס' שהקשו שם על הא דאמרינן בגמרא מלמד שהיתה טובלת מחיקו של אחשורוש ויושבת בחיקו של מרדכי דהלא צריך הבחנה אפי' אלמנה וגרושה. והתוס' תירצו דהיתה משמשת במוך עכ"ל ואפשר דגם דגם התוס' הסכימו כדעת המקובלים דהיתה משבעת לשידה במקומה רק דשם הקליפה הוא מוך עיין בס' קינת סתרים מהגילאנטי ומרמז התוס' בלשונם בכוונה כנ"ל:
כי תשא
ויתן אל משה ככלותו. במדרש הה"ד מתן אדם ירחיב לו כו'. שם ד"א מתן אדם ירחיב לו אלו ישראל בשעה שאמר להם משה להביא נדבה למשכן מה כתיב והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר כו' אר"י שני בקרים הביאו מה זכו שהרחיב הקב"ה את גבולם שנאמר כי ירחיב וגו'. גבול של כ"א ואחד כו' ר' יונתן אומר ג' דברים ניתנו במתנה גשמים ומאורות ותורה כו' ע"כ. הנה ידוע מאמר רז"ל ככלתו כתיב ככלה שהיא מקושטת בכ"ד קשוטין הן כ"ד ספרים. וידוע שכל קישוטי החתן שנותן לכלה כדי שתעלה חן בעיניו. וממילא אחר שתמצא חן בעיניו הוא בוודאי מוסיף לשלוח תכשיטין וכמ"כ תמיד וחזרת חלילה כמו שאמר הרב הצדיק המנוח מהור"ר זושא זצ"ל על פסוק מה אשיב לה' כל תגמלוהי עלי. פי' יותר מה שכנ"י עובדים לו יתברך הוא מוסיף להם בהירות לעבדו בחשק ושכל גדול יותר [וכן כשנצטוו על מלאכת המשכן שישכין הוא יתברך שכינתו בישראל ויברכם ע"י מדת כ"ה תברכו כו' שנקרא כלת משה היו נצרכים כ"ה מינים עם י"ב אבנים שהיה בחושן נגד י"ב שבטים] וזה פי' המדרש מתן אדם ירחיב לו. יותר מה שהוא ית' משפיע ע"פ עבודת האדם לכנ"י הוא מעלת יותר חן והרחבת הדעת לפניו ית'. והנה מרוב אהבת וחשק ישראל להביא נדבתם לבית שכינתו ית' בכל לבבם ונפשם אשר כמעט אם היה באפשרם למסור נפשם למשכן. האיר להם הוא ית' ממדת אי"ן הנקר' ג"כ בוק"ר. והיינו לשני בקרים הביאו כי מדת אהבה נקרא בוקר. ומחמת גודל הרחבת לבם להביא נדבתם זכו להרחיב הוא ית' גבול של כאו"א: פי' כי כתיב באיוב אם חרוצים ימים וגו' אם הוא לשון אם. כי הנה בשורש נפשות ישראל הנקרא א"ם בעת בואם. לעוה"ז באותו עת וזמן נגזר על כל או"א כל המאורעות שיעברו על זה האדם. והיינו בבחי' א'ם חרוצים ימיו וע"י הרחבת לבם זכו להרחיב הגבול הזה. של כל או"א היינו בשורשי נשמתם שיצאו מהגבול מהגבול ומצר של של או"א. וזהו פי' כי ירחיב וגו' ואמרת אוכלה בשר בשר רומז למדת הדין כנודע ואכילת בשר. רומז להמתק' הדינין כידו בכל אות נפשך כו' ר"ל ע"י הרחבת לבם ותשוקתם לעבודתו בשמחה וטוב לב עי"ז ימתקו הדינין בשרשם מדה במדה וזהו פי' ר' יונתן ג' דברים ניתנו במתנה גשמים שנ' ונתתי גשמיכם בעתם. כי ידוע שאין לצייר אותו ית' בשום מדה אפס לאהבת עם קרובו ולפי עבודתם ואהבתם ויראת' אותו ית' ככה מלביש א"ע כביכול במדת חסד וגבורה. וכן בשארי המדות בכל הו"ק. וזה נקרא כביכול לשון גשם. וכפי העת והזמן שעובדין בנ"י אותו ית' ככה משפיע להם רוב חסדו במדתם. וזהו ונתתי גשמיכם בעתם שאשפיע לכם החסדים הגדולים כפי העת ומדת עבודתכם: וזהו מתנה גדולה שהוא ית' באין סוף ותכלית ישפיע לבני אדם רב טוב לפי מעשיהם והתורה. שנאמר ויתן אל משה ככלותו ככלתו כתיב כי האמת הגם שהחתן נותן מתנות להכלה כהבטחתו עכ"ז כשהיא נושאת חן בעיניו הוא מוסיף לה בתוס' מרובה כמ"ש בתוס' כתובה וכד אשכחית רחמין בעיני כו' וזהו מוספי שבת ויו"ט. ולז"א במד' התורה ניתנה במתנה כו' ככלתו שמוסיף להם בכל פעם יותר בהירות בתורתו:
ויתן אל משה ככלותו. איתא במדרש הה"ד כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה גדולה החכמה וגדולה ממנה הדעת והתבונה הוי כי ה' יתן חכמה אבל למי שהוא אוהב מפיו דעת ותבונה ר"י ור"ל חד מנהון אמר למה"ד למלך שהי' לו בן בא מבית הספר מצא תמחוי לפני אביו נטל אביו חתיכה אחת ונתנה לו מה עשה בנו אמר לו איני מבקש אלא ממה שבתוך פיך מה עשה נתנו לו למה לפי שהי' מחבבו. וחד אמר משל כו' והיה לאביו מנות א"ל בנו איני מבקש אלא מן הפיצטלין שבתוך פיך ונתן לו הוי מפיו דעת ותבונה כו' ע"ש הנה המדרש מלמדינו העריבות והנעימות שהי' בין ישראל לאביהם שבשמים בשעת מתן תורה שנאמר ויתן אל משה ככלתו ודרשו רז"ל שנתנה לו במתנ' ככלה הה"ד נופת תטופנה עיין במד' תנחומא וכיוצא בו והגדיל המתיקות עד שהי' כמו זווג נשיקין שנתערבו ההבלים שבפה. כנודע וכדאיתא בזו"הק על פסוק ישקני מנשיקות פיהו דלא כתיב פיו לשון זכר ולא פיה לשון נקבה רק פיהו מורכב מלשון זכר ונקבה כי מגודל המתיקות נעשה פיו ופיה כמו פה אחד ודיבורם אחד מה שאין הפה יכול לדבר וכו' אשר ע"ז גוזמא נקטו במדרש לומר המשל אל בן המלך שלא רצה לאכול אלא ממה שבתוך פיו של אביו והוא ענין שינוי מטבעי ודרכן של בנ"א שאדם רוצה לאכול יותר מתמחוי ממה שיאכל בלעו של חבירו רק בעת גדלות האהבה בין הריעים והם נעשים אחד אז אין הפרש ביניהם לאכול אחד מפה של חבירו וכמו דאמרי אינשי על גודל האהבה כידוע. וזה הענין מפיו דעת ותבונה כי דעת פירשו רש"י בחומש רוח הקודש ע"ש כי דעת הוא לשון התחברות כמו והאדם ידע וגו' והדעת גנוז בפומא דמלכא ונחלקו שם ר"י ור"ל במדרש ח"א מן התמחוי וח"א מנות ע"ש כי יש שתי השגות האחד המלכות אשר היא מכונה קערת כסף אחת כלי קבול והוא התמחוי. והשגה השנית המדות שמשפיעים לתוכה והם המנות כנודע: ואיתא במד' פרשה מ"ה כשאמר הקב"ה למשה שוב אל המחנה באותה שעה מצא משה ידו לדבר לפני הקב"ה אמר לו ראה שאין אתה יכול להזיז אהבתך מהם אפי' שעה אחת שנאמר ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי אתה מוצא וידבר ה' אל משה ויאמר ה' אל משה וכן אתה מוצא ויאמר משה אל ה' וידבר משה אל ה' משל למערה שהיא נתונה על שפת הים עלה הים ומלאה ולא היה הים זז משם אלא מכאן ואילך הים נותן למערה והמערה נותן לים כן וידבר ה' אל משה ויאמר משה אל ה' וכו' ע"ש דהיינו שבעת שהצדיק נתדבק בו כביכול בפרט משה רבינו ע"ה היה ממש פיו ופי כביכול נעשים כאחד וכמו שאמרו שכינה מדברת מתוך גרונו והיו דיבורם אחד ומיוחד עד שאלו היה באפשרי לכתוב בבת אחת הדבור שדבר ה' עם משה והדבור שדבר משה עם ה' היה נכתב בבת אחת ג"כ וזה הוא המשל אל המערה עם הים והבן:
עוד במד"ר. הה"ד כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה: גדולה חכמה. וגדולה ממנה דעת ותבונה כו'. אבל למי שאוהב יותר מפיו דעת ותבונה כו'. משל למלך שהיה לו בן כו'. א"ל איני מבקש אלא מזה שבתוך פיך הוי כי ה' יתן חכמה. ולמי שמחבב יותר מפיו דעת ותבונה ע"כ. הנה בוודאי חכמה גדולה יותר מתבונה ודעת כמו שהם מסודרים כמה פעמים בתורה קודם להם. אמנם כשהאב רוצה ללמד איזה חכמה לבנו ודאי א"א לאב ללמד להבן ולהבינו עוצם חכמתו כ"א ע"י ציור ולבושים בשכליות קטנים בכדי שעי"ז אפשר לו להשיג חכמה ושכל האב והוא הנק' דעת. וזהו שפר"שי על דעת שהוא רו"הק וזהו הנק' דעת קטן כידוע. ויש עוד בחי' ב' יותר גדול מבחינת דעת. היינו כשהאב משכיל בדעתו ואומד דעת הבן ושכלו כפי השגתו וזהו נקרא דעת עליון כי הוא דעת האב. ולזה יו"ד במילוי הו' קודם לד'. הגם שהד' הוא בחי' ה' עילאה הו' קודמת שהיא בחי' דעת וע"ז נאמר כי אל דעו"ת ה' רומז לשני מיני דעת הנ"ל והנה כתיב ישקני מנשיקות פיהו. וארז"ל שהוא לשון מזון כמו על פיך ישק. והוא מכוון למאמר המדר' איני רוצה אלא מזה שבתוך פיך. היינו ממקום שאתה מקבל כך. כביכול בעליית ישראל לכנ"י וכמ"ש האר"י ז"ל בכוונת שבת. א'דירים מ'שברי י'ם א'דיר ב'מרום ה' ר"ת אמ"י אב"י. וכמו שהוא בכוונת יהו"כ וכן גם שבת נקרא שבת שבתון כמו יוה"כ. וז"ש רז"ל אי"ן בין שבת ליו"הכ פי' שבשבת ויו"הכ עולים עד האי"ן וזהו איני מבקש אלא ממה שבתוך פיך היינו משור' החכמה תחיה בעליה. ולכן כל פרקמטיא של משה ושירו היה באז כי שי"ר הוא ש"ר י' כמו שמפרש בתיקונים. ע"ש המחשבה וחכמה. וכתב האר"י ז"ל כי החכמה כלול מד' מוחין. וכל מוח כלול מח'. וח' מדות מחכמה עד יסוד הם ל"ב. וכן הוא השם היוצא מפסוק אז ישיר כו'. א"ז ב"ו ג"ה עם ח' עולה ל"ב נתיבות החכמה כי בשיר שכנ"י משבחין לפניו ית' עולין עד למחשבה וזה הרמז עשה לי שירים נזמים ואק"דש אני לך. וכ"ש איני מבקש אלא מה שבתוך פיך היינו משורש ההמשכה כי"ר:
שני לוחות העדות. במדרש למה שנים נגד שמים וארץ נגד חתן וכלה נגד שני שושבינים. הנה גילו לנו רבותינו הסוד שכתב הרעיא מהימנא פ' תצא דשבירת הלוחות היו כחתן דתבר בתולים דיליה ע"ש באורך. כי ידוע ע"פ מ"ש בכמה מקומות שנשמות ישראל לא חטאו. ומפורש אמרו בגמ' לא היו ישראל ראוין לאותה מעשה אלא כדי להורות תשובה. ומצינו בגמ' שהיו מיחדים חתן וכלה בעדים. והגם שעכשיו אין היחוד בעדים עכ"ז עיקר היחוד הראשון והזיווג הוא ע"י שושבינים וברוב עם. והוא פרהסיא ומשם ואילך הוא בהסתר וגם עת טבילה מחויבת להסתיר כדאיתא בש"ע והענין הוא ידוע ארז"ל שאין אשה מתעבר' מביאה ראשונה ולזה לא איכפת לן הפרהסיא משא"כ אחרי כן שהיחוד הוא שיבא לידי לידה אז צריך להיות בהצנע ע"כ לוחות הראשונות היו בפרהסיא וכדאיתא גם בגמרא ומטעם שכתבנו לעיל בשם הר"מ משא"כ בלוחו' שניות אמרו במדר' אמר הקב"ה אין לך יפה מן הצניעות וגם יפ"ה ר"ת יו"ד פעמים ה' גימ' נ' שערי בינה ע"כ צריך להיות בצניעות. וזהו שאמר המד"ר נגד חתן וכלה ונגד שושבינים והבן:
וחנותי את אשר אחון. במד"ר באותו שעה הראה לו הקב"ה כל אוצרות כו' ואמר אוצר זה של מי ואמר לו של עושי מצות כו'. אח"כ ראה אוצר גדול כו' א"ל למי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה וזה וחנותי את אשר אחון למי שאני מבקש לחון כו' ע"כ. הנה כתיב אעביר כל טובי וגו' וארז"ל אין טוב אדם אלא בביתו בית רומז למקבל. והיינו שנותן לכל אחד כפי הכנתו בעבודת השם וז"ש אוצר זה של מי של עושי מצות. ומי שאין לו אני עושה לו חנם. היינו שהבורא ית' נותן לו מדת חנינה ורחמנות שיתנהג האדם עצמו במדת רחמים וחסד להתחסד עם קונו ועי"ז נותן לו מאוצר מתנות חנם שהוא אוצר גדול. וכמ"ש על פסוק ונתן לך רחמים ועי"ז ורחמך:
ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. במד"ר מהיכן זכה משה לקרני הוד. רבנן אמרי מן המערה. ר' ברכיה הכהן בשם ר"ש הלוחות היו אורכן ששה ורחבן ששה והיה משה אוחז טפחיים ושכינ' טפחיים וטפחיים באמצע משם נטל משה קרני הוד ע"כ. הענין הוא כי מערה הוא לשון חיבור והוא ע"י הדביקות והחבור שהיה תמיד בבורא ית'. וז"ש רז"ל מער' שעמדו בו משה ואליהו כי אלי"הו גימ' ב"ן והיינו שם הוי"ה במילוי דכוותיה שעולין ב"ן ומורה על דביקות. ור"ב אמר הלוחות היו אורכן ששה כו'. כבר כתבנו מזה שזה שאנו אומרים המשלשים לך קדושה. כי השפע יורדת בבחי' שלש רגלים כנודע. כמו כן המקבל'. וכשנכללין זה מזה המשפיע והמקבל יש לכל א' ששה. וזה אורכן רומז להמשפיע. ורוחבן רומז למקבל. וידוע שהתורה ניתנה למשה בפרד"ס אשר ילמד לעם ישראל. אמנם שורש התורה מה שלא ניתן לגלות היא נשארה לפניו במרום וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. וזה נקרא טפחיים בידו של הקב"ה וטפחיים בידו של משה. ומה שתלמיד ותיק וצדיקי הדור מחדשין בכל עת חידושי תורה. היינו שממשיכין ע"י נשמת משה המאיר בכל צדיק וצדיק כנודע. וזה נקרא טפחיים באמצע. ומשם נטל משה קרני הוד כי על ידו כל השפעות וחידושי תורה מתגלים לצדיקים בכל דור ודור: