עבודת ישראל· רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ
ספר בראשית
בראשית
בראשית ברא אלהים במדרש תנחומא זש"ה ה' בחכמה יסד ארץ וכשברא הקב"ה את העולם נתייעץ בתורה וברא את העולם שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה וכו'. הענין נודע כי החכמה נקראת ראשית כי בחכמה הביט וצפה אל אחרית דבר היא המלוכה אשר ימליכוהו ב"י ובחכמה הגביל הקב"ה את מדתו בחי' א"ס ויצא לכח בגבול ומדה ושיעור. והנה המלוכה נקראת ארץ כנודע ולכן כתיב ה' בחכמה יסד ארץ פי' מה שעשה יסוד לבחי' חכמה בבחי' גבול הוא מפני ארץ שהביט אל המלוכה. ואעפ"כ לית מחשבה תפיסא בי' כלל להבין מהות הענין איך נעשה מבחי' בלי גבול בחי' גבול ותכלית הגם שהמקובלים הראשונים האריכו בדבריהם לתת משל ומליצה דברי חכמים וחידותם להלביש הענין קצת לאוזן השומע. אמנם עכ"ז נעלמה מעיני כל חי להבין הדבר על בוריו. והחקירה האמיתית בזה הענין הוא כמ"ש הרמב"ם שאין כח כלל בהשגתינו להשיג מחשבתו של היוצר כמ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכ' ע"ש בה' תשובה. ולפי"ז נלאה כל שכל מחקור ראשית הבריאה אבל אנחנו בניו ועבדיו מאמינים כי זאת היתה אבן פנתו ועיקר הכוונה בבריאה כי נעבוד לפניו ביראה ופחד ונמליכהו ולשרת בשמו. וזה הי' בחי' גלם הראשון לבריאת עולם והוא הנקרא אבן השתיה וגל"ם גימ' חכמ"ה וז"ש בחכמה יסד ארץ ונתייעץ בתורה וברא את העולם דהיינו שאח"כ הוציא המחשבה לבחי' בריאה ע"י עולם הבינה המצייר ציורין שנא' לי עצה ותושי' כי ל"י רומז על מספר ד' יודי"ן שבע"ב היא החכמה כנודע. אח"כ בא לבחי' אני בינה לי גבורה שהיא נכללת בחכמה וגבורה של עולם עליון כנודע. והנה נחלקו ב"ש וב"ה במסכת חגיגה דף י"ב. ב"ש אומרים השמים נבראו תחלה וב"ה אומרים הארץ נבראת תחלה ע"ש. ופי' החייט כי כל רקיע מז' רקיעים נקרא בחי' ארץ ושמים דהיינו מקצתו הנוטה על ראשינו נקרא שמים בערכינו ומקצתו של מעלה נקרא ארץ נגד וערך הרקיע שלמעלה הימנו ולכן מא"ח ומא"ח ולא פליגי ע"ש. פי' לפירושו כי כל עולם נקרא בבחי' שמים למה שלמטה הימנו כי הוא המשפיע בו ונקרא ארץ לשלמעלה הימנו כי הוא בחי' מקבל כנגדו כמ"ש האר"י ז"ל. ואפשר עוד לבאר ע"פ דרכנו. דהנה דעת ב"ה כי הארץ נבראת תחילה פי' תחלה היינו עיקר יסוד הבריאה היה בעבור הארץ היא המלוכה כמו שאמרנו ולכן נקרא הארץ נבראת תחלה כיון שע"י ציור הארץ במחשבת היוצר בתחלה נברא כל העולם. וב"ש אומרים השמים נבראו תחלה כי שמים נקרא בחי' ההשפעה כנודע. והנה מדרך הטוב להיטיב. והגם שחפץ בעבודתנו עיקר הבריאה היתה להיטיב לנו כל הימים.והנה הט למשל אזנך השמש משפיע אורו בירח ומאיר בה ואפשר בזמן אשר הירח לא יגיה אורו כראוי כמו בסוף חודש אז יש ג"כ איזה בחי' פגם באור השמש הרוצה להאיר דרך הירח וממילא כשמצמצם אורו מלהשפיע נקרא בבחי' פגם שאינו מאיר כדרכו. וכן הענין כביכול כשבניו עושים רצונו אז יכוללהשפיע ולהיטיב להם משא"כ ח"ו להיפך אזי נקרא בחי' פגם במשפיע כי יותר מה שעגל רוצה לינק כו'. ולכן נקרא השמים נבראו תחילה פי' שיטיבו בנ"י את מעשיהם ויוכל להשפיע להם כל טובה. וז"ש במדרש בפ' ויכולו השמים והארץ משל לאמבטיא מלא מים והיו בה ב' איסקרסים נאים [פי' צורות] כשעירו המים מתוכה נראו הצורות וכן הי' השמים והארץ ע"ש. פי' כי השמים והארץ נקרא חו"ב אצל המקובלים וכמ"ש לעיל כי היו במחשבתו לבריאה וכן המקובלים קראו לבחי' תוהו ובוהו בשם חו"ב כי החכמה נקרא תוהו ר"ל שמם כמדבר ותוהו שאין תפיסה בו. ובוהו היא הבינה המצייר ציורין וניכר קצת בו וזה בו הוא. ואז היה נכלל השמים והארץ ולא היה ניכרין להדיא עד שעירו המים הוא המשל לבחי' א"ס הנקרא מים שאין להם סוף ובא לבחי' גבול ואז נראו השמים והארץ:
ויאמר ה' לא טוב היות האדם לבדו וגו'. איתא בילקוט זה אחד מעשרה מאמרות שנברא בהם העולם. ואית דאמרי ורוח אלקים מרחפת וגומר. כבר נודע שהעולם נברא בעשרה מאמרות וכתבו המקובלים שהם נגד עשר ספירות ונתעטף הקב"ה בהתלבשות עשר מדות הקדושות וכתבניתם יתנהג האדם דלמטה ויהיה כסא כבוד לקדושת רצונו יתברך וכמ"ש בספרי' הקדושים בפרט בספר תומר דבורה יעו"ש והנה אות ברית קודש אשר אל חי חתם בבשרנו הוא נגד מדת צי"ע ומכונה המדה הזאת בס"ק בשם טוב ע"ש ופשוטו של ענין כי הוא היסוד לכל טוב והוא המשפיע והמוליד דוגמת המדה העליונה המשפעת כל טובה ושפע הקדושה ולכן נקרא צדיק יסוד עולם. ועפי"ז הסברא נותנת כיון שקדושת אות הברית כ"כ גדול. ולהיפך ח"ו הפגם גדול מאוד שגורם להוריק השפע לחיצונים. א"כ יותר טוב היה שיברא האדם נעדר מתאות המשגל לגמרי אפילו מהאשה הראוי' לו. להיותו לבדו בארץ למען לא יכשל בחטא גדול כזה ח"ו. ואפ"ה אנחנו רואים כי לא כמחשבותינו מחשבת יוצר כל ולא תוהו בראה לשבת יצרה ואיתא בזוה"ק לא לשבת בינייהו אלא מינייהו למעבד ישובא מנהון פי' משברא את האדם בתאוה הזאת ולא לשבת בינייהו בין עולם התוהו רק לשבר מתלעות עול ולהסיר כח זנונים מקרבו ויטהר ויתקדש במותר לו ביחודו עם אשתו לגרום יחוד עליון עם מדות עליונות ותתיחד השפעת הקדושה אל כנ"י. וע"י שבירת התאוה והמשכתה אל הקדושה נולד תענוג עליון ועי"ז נעשה האדם מרכבה לבחי' צדיק יסוד עולם המכונה בשם טו"ב וזש"ה ויאמר ה' לא טוב היות האדם לבדו פי' שלא יהיה האדם מרכבה לבחי' טו"ב כשיהיה לבדו ויהיה נעדר מתאוה הזאת כי זולת עבודת האדם בשבירת התאוה הגשמית כבר נבראו מלאכים וצבא השמים מקבלים עול מלכות שמים אכן עיקר התענוג משוכני בתי חומר מה שנבראו בעלי תאות היצה"ר והם נלחמים וטהרו וקדשו את נפשותם לכן אמר אעשה לו עזר כנגדו פי' שתהיה עזרתו ע"י כנגדו הוא כח המתאוה לאשה והוא המסיתו ולא יכול לו לכן דרשו רז"ל שהוא אחד מעשרה מאמרות כנ"ל שהמה נגד עשר ספירות ומאמר הזה הוא להיותו מרכבה למדה הט' הנקרא בשם צ"יע. וז"ש ואית דאמרי ורוח אלקים מרח"פ"ת הוא צירוף רפ"ח מ"ת סוד מלכין דמיתו אשר אנחנו מנטלים ומנשאים ע"י עבודתנו ושבירת כח הרע וזה המאמר כולל לכל כוונת הבריאה:
וישם ה' לקין אות. במד"ר אות שבת נעל בפניו. ד"א קרן עשה לו במצחו. ד"א כלב מסר לו לשמרו וכו' ע"ש. ביאור הענין דהנה הקב"ה אמר לקין נע ונד תהיה בארץ. וצריך להבין ענין הקללה הלא הבחירה ביד האדם לבחור לו מקום לשבת ולא ינוד ממקומו. אע"כ צ"ל שמסך בקרבו רוח טועים ואיזה פחד ושגעון אשר עי"ז לא נבחר לו מקום לשבת רק להיות נע ונד בארץ. והנה בוודאי אם קין היה יכול להתדבק במחשבתו בבורא ית' כראוי אז בוודאי סרו מעליו כל הפחדים ונמתקו כל הדינים כמ"ש בכל דרכיך דעהו וגו' אלא שזה גוף הקלל' שנתבלבל' מחשבתו מדביקתו והיה נע ונד במחשבתו עד שגרמה לו הפחדים ונידוד בארץ ולכן אמרו במ"ר אות שבת נעל בפניו פירוש שעכ"פ ביום ש"ק היה נדבק בבורא ית' והיתה לו מנוחה כי בי' כל דינים אתכפיין וכל חייבא דגיהנם נייחין ד"א קרן עשה לו. פי' קרן הוא לשון בהירות כי לדעה הב' נשאר עליו מהוד שבת על יומא דחולא שיגין עליו קצת מהפחדים ומחיות רעות. ד"א כלב מסר לו לשמרו פי' לדעה הג' לא שמרוהו מצד הקדושה רק מסר לו ענין שמירה מס"א שלפעמים נעשה נסים ג"כ על ידיהם כמו שמצינו בגמ' ובמד' פ' תולדות שע"י ארגיניטן נעשו ניסי' לרבינו הקדוש וחביריו והרבה שלוחים למקום:
ונח מצא חן בעיני ה'. במד"ר אמר ר' סימון שלש מציאות מצא הקב"ה אברהם דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך. דוד דכתיב מצאתי (את) דוד עבדי. ישראל דכתיב כענבים במדבר מצאתי ישראל. אתיבון חברייא לר' סימון והא כתיב ונח מצא חן בעיני ה'. א"ל הוא מצא אבל הקב"ה לא מצא עכ"ל. ביאור המד"ר הנה ר' סימון רמז בשמו לשון סימנא בעלמא דרש ברמז וסימנים וציונים שברא הקב"ה בהם את העולם דהיינו שעשוע יוצר בראשית ונמלך בשמותם. וז"ש שלש מציאות מצא הקב"ה פי' שע"י מציאות שלשה צדיקים הנ"ל הביט ורצה בם לברוא העולם דהיינו אברהם שהיה מרכבה לבחינ' חסד שנקרא אברהם אוהבי ועשה חסד בעולם. ודהמע"ה היה מרכבה לבחינת מלכות ששרשה מבחינת גבורה הדן את העולם. וישראל הם מקו האמצעי תפארת. כמ"ש ישראל אשר בך אתפאר. וז"ש כענבים במדבר מצאתי ישראל מלת במדבר רומז על הזמן הנעלם שקודם הבריאה שאין בו אפילו תפיסת המחשבה ורעיון ואז הביט לנשמותיהם של ישראל ובשבילם נברא העולם. אתיבון חברייא והא כתיב ונח מצא חן בעיני ה'. פי' שגם בפסוק הזה רומז ענין הבריאה. כי עי"ן הוא מספר ריבוע מ"ה ושם מ"ה הוא מספר אד"ם שעלה במחשבה לברוא בו את העולם והנה אותיות השורש משם זה עולה חס"ד והמילוי מריבוע עולה ח"ן. ולדעתם נרמז שמצא ח"ן בעיני ה' פי' שמצא ח"ן וחס"ד בעי"ן הרומז לשם מ"ה שעולה חס"ד שבשבילו נברא העולם. והשיבם ר' סימון הוא מצא אבל הקב"ה לא מצא כי אע"פ שהיה צדיק היה צריך סעד לתמכו וז"ש (חסר) העולם (ובהעתק אחר מצאתי. אעפ"י שהיה צדיק גדול ועשה בעבודתו שביל ונתיב למעלה עד שמצא חן בעיני ה. אבל היה צריך סעד לתמכו דכתיב בו את האלקים התהלך נח. דהיינו אחר סעד מאת ה' וברא עולמו התהלך נח) אבל לא שבשבילו יברא העולם משא"כ באברהם שעליו נאמר התהלך לפני והיה תמים והיה הולך בצדקו ומאיר לפני הבריאה. וכן ישראל שכתוב בהם לכתך אחרי במדבר דהיינו מה שהיו הולכים באמונתם במדבר בארץ לא זרועה האיר לפני היוצר במחשבתו הקדומה לברא בם את העולם וז"ש לשון לכתך אחרי הרומז על גודל צדקתם מבלי הצטרכות סעד למשל כמו שהתינוק הבריא וחזק ללכת ברגליו הולך אחרי אמו כי בטח בו לבה שלא יפול ולא יכשל וכן הבוב"ה היה מובטח בהם שילכו אחריו הגם שלא יסייעם ולא יהיה להם לסעד לכן בשבילם נברא העולם:
בהפטרה
כה אמר האל ה' בורא שמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאי'. ירצה כמד"א בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. וכמו שפי' האו"הח שבבריאה ראשונה ומאמר ראשון נברא כל העולם ומלואו. וזה נכלל במלת א"ת וגם כולל כל המאורעות וכל מעשה אשר יהא נעשה תחה השמש אם טוב ואם רע ח"ו ובכולם צפה והביט הבורא ית' בצפי' הראשונה את מעשה כולם מדור אנוש ודור המבול ודור הפלגה וכדומה באלו עד סוף כל הדורות ועכ"ז צפה אשר אח"כ והארץ היתה תוהו ובוהו והיינו מימות עולם עד עת שהכיר אברהם אבינו את בוראו ית' ונתגלה אור התורה ע"י אברהם במה שקיים כל התורה כולה ועד אותו שעה היה תוהו וזה התוהו צפה השי"ת אך ורוח אלקים מרחפת על פני המים רומז על התורה שנמשלה למים. ולזה נזכר חמשה פעמים מים בפסוק נגד חמשה חומשי תורה גם ה"פ אור. גם רקיע. ורומז אור על סתרי תורה. ומים רומז על התורה שבכתב. ורקיע רומז על תורה שבע"פ שזה מבדיל בין מים למים ר"ל בין טהור לטמא. וע"י שעשוע התורה ברא עולמו. ואע"פ שצפה בתורתו ומה כתיב (חסר מה) אור. וזה שאמר הש"י לישעיה הנביא כאשר צוה אותו להוכיח את ישראל ושלא להתמיה בעיניו היאך אפשר להחזיר את הרשעים למוטב לזה אמר כה אמר האל כו' רוקע הארץ וצאצאי' ר"ל כשבראתי את העולם ראיתי את כל מעשיה' ובראתים על דעת כן שיוכלו לשוב. נותן נשמה לעם עליה ר"ל לאלו שהם למעלה מן הארץ ועלי' שאינם עוסקים בעניני העולם כל ימיהם כ"א ביראת ה' כל היום והם במדרגה גדולה להם היא במדרגה נשמה. ורוח להולכי' בה לאלו שהולכים בעוה"ז ואינם הולכים בעבודת ה' בתמידות כי אם לפעמים הולך ובא לזה אין כ"א מדרגת רוח וזה ענין קין והבל שהבל היה בבחי' נשמה. וקין בבחי' רוח. ולזה כתיב ויהי הבל רועה צאן מלשון צאנה וראנה ר"ל שהיה שומר הדברים היוצאים מהבורא ית'. וקין עובד אדמה. קי"ן אותיות ק"ן יו"ד ורומז על אותם האנשי' שחושבין בעצמם שהם קן ומושב להש"י בעבודתם ותפלתם כאלו מטיבים עם הבורא יתברך ונתגדל בעיניהם העבוד' בחשבם שמידם היתה זאת. ולזה כאשר לא שעה השם אל מנחתו חרה לו מאוד והיה כמתרעם על הבורא ית' על שלא קיבל מנחתו והיינו כמד"א והתקצף באלקיו. אבל הבל מדה אחרת היתה בו שהיה הבל וריק בעיניו וגם עבודתו איננה נחשבת בעיניו לכלום בחושבו שמיד הבורא יתברך ומכחו היה לו זאת והוא הנותן לו כח לעשות חיל ולזה כתיב והבל הביא גם הוא. וז"ש שה"מ ע"ה בשגם זה הבל. גם הוא לשון ריבוי ודבר הנטפל. ור"ל שהבאתו ועבודתו היה מדת גם. היינו שלא היה חושב עצמו לכלום רק כטפל. רק מה' היתה זאת והביא מבכורות צאנו היינו שהוא חושב שהוא התחיל אפס דבר מועט כענין שניתן לאדם הבחירה והרצון ומן השמים עזרוהו. ולזה כתיב גם הו"א לשון נסתר. ר"ל שגם זה השפלות והג"ם היה בהסתר אצלו שלא הי' נראה אצלו כלום והכל ממנו יתברך וישע אל מנחתו. ואל קי"ן לא שעה ויפלו פניו ר"ל שנפל ממדרגתו הראשונה. ויאמר ה' אל קין כולי ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. ר"ל שהתשוקה של יצה"ר אל האדם היא נתנה ביד האדם שע"י התשוקה שאדם משתוקק להעברה ממשיך עליו תשוקת היצר. אבל ואתה תמשול בו ר"ל שביד כל אדם למשול על יצרו ולהתגבר עליו ושיעבוד באלו התשוקות והחמדות את בוראו יתברך. ויסיר תשוקת היצר מעליו וכל אלו המעשות והמדרגות היו הכנה וסדר להעולם אשר בשני אלו המדרגות יתנהג כל העולם. וכמו כן התלמידי חכמים בבחינת הבל. ועמי הארץ בבחינת קין. ולזה כתיב ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו. רומז על עמי הארץ שאינם מספיקין ומסעדין ידי לומדי תורה שמוטל עליהם באמרם השומר אחי אנכי וכי עלי מוטל פרנסתו. ובאמת אינו כן כי צריך להחזיק ידי לומדי תורה כל צרכם בכדי שיוכלו לעבוד את השם יתברך ולא יתבטלו מעבודתם:
אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים. הכבוד הוא (חסר מה) הבורא ית' כאשר הוא בכבודו ובעצמו וכל אלו צריכין להתקן ולהעלות קודם (חסר מה) מדריגת הבל וקין. וזהו הב"ו לה' בנ"י אלים רומז על קין. וגם ר"ת הוא הב"ל וכתיב הבו לה' כבוד ועוז. ונחזור לענין ואמר אני ה' וגו' וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים. רומז על כבוד הש"י כאשר הוא בעצמותו. ותהלה רומז על התהלות שההמון נותנים לו. וזה חוזר לענין ראשון שאמר השם יתברך לישעי' וכי יעלה על דעתך שאתן כבודי לאחר ותהלתי לפסילי' אם לא שמידי היתה זאת וחפץ אני בתשובתן ותהלתי לפסילים רומז על תפלות פסולות על ידי מחשבות זרות וכיוצא שהן בבל יעלה רק זורקין אותן לסט"א. ויש שאין נפסלים כל כך ומניחין אותם בהיכל אחד עד שיתעלו על ידי תפלות איזה צדיק שהוא משורש נשמת זה האדם או ע"י תשובת זה האדם בעצמו: ישימו לה' כבוד. היינו להמליך את הבורא ית' על כל איברים דיליה ובכל עסקיו ובשינ' ובקיצה דיליה ובהילוכא דיליה: ותהלתו באיים יגידו אף אותם שהם בשממה ובמחשכי זה העולם אף עליהם יזרח אור ויגידו תהלתו: ה' כגבור יצא. בכף הדמיון ור"ל כי בוודאי עצם הש"י אמיתת הוויתו אינו כ"א טוב לבד והוא מתנהג במדת הגבורה להתגבר על שונאיו וזה על אויביו יתגבר. וגם צורך העולם הוטלת יראתו על פניהם ויסורו מדרכם הרעה מיראתו ית' אבל באמת הוא טובות וישועות מאתו ית' וזהו אתאפק כיולדה. כמו היולדה שיש לה כאבים קודם הלידה והכל יודעים שהוא הכנה ללידה ולטובתה כמו כן כל הצרות והשיעבודים שעוברים עלינו תמיד אך שהם נסתרים דרכי ה' וזה כתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו וגו'. ור"ל שלעתיד יגלה ויפקחו ענינו ונראה שהכל היה לטובתינו ומחסדו הגדול יתברך ויתעלה:
נח
אלה תולדות נח וגו'. איתא בש"ע א"ח סי' פ"ט קודם התפלה אסור ליתן שלום לחבירו ששמו של הקב"ה שלום ע"ש. נ"ל לבאר הטעם מה שנקר' הקב"ה שלום הוא ככתוב עושה שלום במרומיו כי קבלנו מרבותינו נ"ע כי אין לך דבר נברא שאיננו מורכב מד' יסודות ארמ"ע והם יסודות מתנגדים כי מים מכבים האש והרוח מנפחו וכן כולם אחד לעומת חבירו ומצד השכל אין מבין איך הם בתפיסה אחת להיות מיוחדים ומשולבים אלא שכח המחברם וכוללם יחד הוא אדון כל וכתיב כלם בחכמה עשית כי חכמה הוא צירוף כ"ח מ"ה דהיינו שכל המעשים וארבע היסודות נברא בהם כח ההסתכלות להביט כל דבר כי מה הוא והוא אפס ואופס לפני מחוללו ומוכרח לשמור פקודת יוצרו אשר שם בקרבו הגם שעי"ז יתבטל ממציאותו. ולפי"ז כאשר המים נעשה אין ואפס ובהתפשטות גשמות כח שבקרבו וכמו כן האש וכן כלם עד שעי"ז מתייחדים ומשולבים איש עם רעהו בפקודת היוצר וכן מלאכי מרכבה דהיינו מיכאל מימין מהלל וגבריאל משמאל ממלל הגם שהם כחות מתנגדים זה עושה חסד והשני מתגבר בגבורה עכ"ז שלום במחיצתם ואין שנאה ואין קנאה ביניה' והוא ג"כ מטעם הנ"ל כי כל מלאך מסתכל בכח עושהו דהיינו שחסד שהוא עושה או הגבורה איננו עושה בכח עצמותו רק רצון קונו שרוצה בעבודתו וזה שמו של מיכאל צירוף מ"י כא"ל פי' מי עושה חסד בלעדיך וגבריאל מעיד כי גבורתו מאל יתברך ומבלעדיו אין אלקים.לכן הם וכל אשר להם בטלים במציאותם נגד רצון הבורא יתברך שבקרבם ועי"ז נותנים באהבה רשות זה לזה וביניהם שלום וריעות כי אין המחלוקת וקטטה רק בנפרדים למטה שכ"א מתנשא לומר אני אשתרר מחמת חכמה שבקרבי או איזה עילוי. אחרי אשר הם תועים מדרך אמת ושוכחים כי היוצר הוא הנותן להם כח לעשות חיל אבל למעלה בין המשכילים שמבינים מדעתם כי רוח ה' בקרבם והוא מחיה את כלם ומתנהגים כרצונו ע"כ שלום ואהבה במחנותם ולכן הקב"ה שמו שלום כי מפני שמו יראים ומתפחדים עד שנעשה שלום ביניהם כנ"ל. והנה הבוב"ה ימינו טפחה שמים וכל צבאם ותלאם בהנהגת האדם דלמטה כמבואר בס"י וס"ק. ואם אמת מארץ תצמח אז צדק משמים נשקף ומתעורר למעלה על כל צבאות השמים חסד ורחמים והשפעות טובות. וחילופיהן ע"י גולם ואיש בער ח"ו שע"י מעשיו הרעים פוגם להם למעלה ונפגמו מקדושתם וז"ש חז"ל אסור לאדם להקדים שלום לחבירו קודם שיתפלל כי ח"ו כשמקדימו להאדם לכבדו טרם שימליך את הבורא אז גורם פגם למעלה ג"כ שמראה שיש כח ומכובד זולת היוצר וזה סתירה למה ששמו של הקב"ה שלום כמ"ש לעיל והנה עפ"י דברינו נפרש עוד סדר הבריאה כי כל הנהגות צבא השמים ממעל וסדר הנבראים בארץ הם מתנהגים אחרי מעשה בני האדם למטה. ומסתמא כמה עולמות וכמה נבראים אשר תלוים בזה האדם וכמה מהם באדם אחר ולכן מצינו בדור המבול דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו פי' אפילו חיות ובהמות ועופו' נזדווגו שלא במינם אשר הענין יפלא מהבין אחרי שאין בהם יצה"ר לעבור עברה למה זנו כמו האדם אבל לפי זה ניחא שהברואים ששורש נשמתם היתה מצד רשעים ההמה שהשחיתו דרכם על כן גם המה השחיתו כמו הם דרכם והמעט מהם אשר באו אל נח אל התיבה מן הטהורים שבעה שבעה ושנים מן הטמאים מסתמא היתה שרשם משורש אדם שלא חטא וכמוהו גם הם לא פגמו במעשיהם והתיבה לא קלטה יותר מהם וכן מצינו למעל' שפגמו דור המבול אפילו בשמים ממעל עד שארובות השמים נפתחו והשמש והירח לא שמשו כמאמרם ז"ל וכמו שנבאר בסמוך אבל מצד נח היה אך טוב ואפילו מדת הדין נהפך לו לרחמים וכמ"ש רש"י ז"ל ע"ש:
ויולד נח שלשה בנים את שם ואת חם ואת יפת. ולכאורה שמות בנים מיותרים בפרשה זאת מאחר שמוזכרים תכף למעלה בסוף ספר בראשית. ונ"ל לומר עפ"י הקדמה אחרי שאנו רואים מעשה בני אדם אומן העושה כלי אם גומר לעצמו במחשבתו לעשותו כך או כך בציורים נאים וכיוצא בהם ואח"כ כשנגמרה מלאכתו ואם שגה בה ולא נעשה כרצונו אז יתנהו שנית בכור להאבידה מאותה צורה ולעשותו שנית עד שתכון מחשבתו ותיעשה כרצונו וזה משפט בני אדם שוכני בתי חומר אבל היוצר כל בחכמתו המביט לסוף דבר בקדמותו. אין לומר עליו שיחפוץ להשחית את העולם עבור רשעי דור המבול ולהאבידו מכל וכל אחרי שאנו רואים שעל' ברצונו הפשוט לבראו והביט לנשמותיהן של הצדיקים האבותו וגם הבנים וכאשר ח"ו השחיתו מכל וכל אז הצטרך לבראו שנית עבור הצדיקים שיבואו אח"כ וא"כ היה חסרון בחוקו כאשר ח"ו נעלמה מעיניו טרם הבריאה מה שיהי' אח"כ כיון שיברא ויחריב ויברא שנית וא"כ עפ"ז הסברא נותנת שלא היה מדרכו להשחית את העולם במי המבול אם לא שנשאר נח ובניו הצדיקים ויהיו שארית בארץ לבריאת עולמו עד שאיבד את הרשעים ואח"כ נשאר הבריאה בסידורו הראשון בלי השתנות כי רק איבוד הרשעי' היה מסודר לפניו בלוח הבריאה וכאשר נבאר מזה במ"א לכן פתח הפרשה הזאת בנח ובניו כי הם היו היסוד לעונש הרשעים שמבלעדם לא היתה באפשרי להחריב עולמו כנ"ל וז"ש ישעיה הנביא ז"ל כי מי נח זאת לי ונקראו המים על שם נח כדרשת רז"ל וכדאיתא בזוהר מחמת שלא התפלל על בני דורו ולכאורה קשה להאמין על צדיק כמו נח שיחדל מהעתיר לה' בעד כל יושבי תבל כל ק"ך שנה שעסק בבנין התיבה והתרה בהם תמיד אבל נוכל לומר ע"פ דרכנו שלכן נקראו על שמו כיון שע"י צדקתו הוא נשאר שארי' בארץ ועי"כ שפך הקב"ה כאש חמתו על ראש רשעים כנ"ל ולכן נקרא מי נח זאת לי ועפ"י זה ניחא מה שאמרו חז"ל בפסוק ויסגור ה' בעדו שהיו אומרים בני דורו אלו אנו רואים אותו נכנס אל התיבה אנו שוברים את התיבה והורגי' את נח ובניו ולכאורה הדבר תמוה מה בצע להם כי יאבידו גם את נח ובניו ולא תשאר פרסה והגם שהיו רשעים אבל לא היו טפשים ואדרבה כמ"ש בזוהר שהבינו בשכלם כל דבר בשורשו למעלה למעלה ולכן קשה שאין לך טפשות גדול מזה להאביד נח ובניו אבל לפי מה שכתבנו ניחא שרצו בהריגתם כדי שעי"ז לא תהיה שארית בארץ וממילא מוכרח שישוב ה' מחרון אפו ולא להחריב עולמו אחרי שהביטו אל סוף מעשה באצטגנינות שלהם שיברא את אברהם ויצחק ויעקב והבאים אחריהם וזה בלתי אפשרי שיהיה השחתה ובריאה שנית כנ"ל ולכן רצו להרוג נח ובניו כדי שלא יאבדו הם על ידם כנ"ל ולכן אמר הקב"ה נראה דבר מי יקום:
איתא בז"ה בראש הפרשה הזאת וז"ל ת"ח נח איתחזי מיומא דאתברי עלמא למיהוי בתיב' בחיבורא חדא ולמיעל בה ועד לא איתחברו כחדא לא הוי עלמא כדקא יאות וכו' ותא חזי משיעורא דתיבותא אוף הכי נמי הוא עכ"ל. ולהבין הענין שמענו מאדמו"ר ?מצדיק מוהד"ב זל"הה כי שיעור התיבה הוא שלש מאות אמה אורך הוא מספר אות ש חמשים אמה רחבה היא בגימט' אות נ ושלשים אמה קומתה היא גימ' אות ל הצירוף מהן הוא לשן וידוע כי ברית הלשון רומז על הצדיק הבא אל התיבה היא המלכות ומתחבר עמה וזה כוונת הזוה"ק משיעורא דתיבותא אוף נמי הכי הוא עכ"ל. ויש עוד מלין לאלוה דהנה היחוד הצדיק עם המלכות הוא בסוד יחוד הוי"ה עם אדנ"י א"כ יש לומר י' פעמים א' ה' פעמים ד' עולה שלשים (אמה) קומת התיבה ו' פעמים נ' עולה שלש מאות אמה אורך התיבה ה' פעמי' י' עולה חמשים אמות רחבה ואתי שפיר טפי כוונת הזוהר הק' הנ"ל וכמדומה שכבר נכתב בספר מקובל אחד כדברי:
קנים תעשה את התיבה. במד"ר אמר ר' יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך עכ"ל ונראה לבאר ההיקש דהנה אמרו חז"ל רשעים מלאים חרטות פי' אפילו בשעת חטאם עובר עליהם ההרהור והחרטה כי הוא נשמת ישראל עמו אכן אין בכח ההרהור הזה להחדילו מהמעשה אשר יעשה אפס כי נעלם מקומה במחשבה דקה מן הדקה. וצורך הענין מה שברא היוצר הרהור תשובה זה כדי שיעשה רושם קצת שעכ"פ יוכל לשוב אח"כ הגם שעשה רשע ופשע. וזה היה הענין ז' מלכין דמיתו שעלה אורם למעלה דהיינו שעי"ז נרשם ונפעל שיבא אח"כ עולם התיקון שיתחדש כנודע. וכן ענין הרהור חרטו' הרשעי' כנ"ל והבן וכן דור המבול כאשר פגמו וימחו מן הארץ ולא נשאר מי שיעשה ויגרום היחוד לקיום העולם וישאר אך נח הוא הצדיק ועלה בתיבה מורה על הסתלקות הצדיק בעולם המחשבה כנודע. והיה הכנה לעולם התיקון אחרי המבול. והנה עולם המחשבה נרמז בשם י"ה כידוע וכשכ"א כלול מעשר עולה ק"ן והוא דרך א' כמו קן המטהר את המצורע והוא בסוד קנה חכמה קנה בינה:
ויאמר ה' לנח בא אתה וגו' כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. פרש"י לא נאמר תמים כי מקצת שבחו אומרים בפניו וכולו שלא בפניו ע"ש ואפשר לומר עוד טעם אחר על השינוי שחסר כאן מלת תמים. מה שנכתב לעיל בראש הפרשה. דהנה רש"י פי' לעיל בפסוק את האלהים התהלך נח שהיה צריך סעד לתמכו אבל אברהם כתיב בו התהלך לפני והיה תמים לפי"ז נוכל לומר מסברא שגם נח לא היה צריך סעד לבחי' צדיק כי הי' מתחזק מעצמו והלך בצדקתו אמנם להיות צדיק תמים שהוא מעלה היותר גבוה כמבואר לזה הי' צריך סעד מאת ה' לתומכו. ולכן למעל' שסיפר הכתוב הבדל מעלתו מבחי' אברהם אע"ה כתיב נח צדיק תמי' את האלקים פי' שלזאת הי' צריך סעד משא"כ באברהם דכתיב בו התהלך לפני והי' תמים הרי שלא הי' צריך סעד אפילו לבחינת תמים אבל בפסוק זה משמיענו כי לבחינת צדיק גם נח לא הי' צריך סעד לתומכו לכן כתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני הרי לפני דייקא שלא הי' צריך סעד ממילא משבחו רק בבחי' צדיק לבד ולא תמים:
ויבא נח וגו' מפני מי המבול. פרש"י אף נח מקטני אמנה הי' מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס עד שדחקוהו המים ע"ש. והענין תמוה נח הצדיק שחליל' הי' חסר אמונ' בבוראו יתברך ואף גם מהידוע כי ק"ך שנ' קודם המבול טרח בבנין התיב' וגם הוכיח והתר' בבני דורו כמבואר והוא בעצמו יהיה מקטני אמנה. אכן יש ליישב דברי רז"ל כי מדרך הצדיקי' להמתיק הדינים ולבקש רחמי רצון הש"י על ברואיו. והגם שנרא' לו שהקב"ה גוזר גזיר' מרב' בתפל' ובמחשבותיו הקדושים עד שממשיך רחמים לעולם ואיתא באידרא רבא סוד ה' ליראיו ועד לא אסכימו לא נחתין דינין לעלמא ע"ש א"כ נח הצדיק אחרי שחפץ להגביר החסדים ולבטל גזירת המבול לא נתן אל לבו התפשטות המחשבה כי יצא דבר המלך ואין לשנות אבל היה מתגבר במחשבתו לאמר ישוב ה' וניחם ויגולו רחמיו על מדותיו. לכן קראוהו חז"ל בצחות לשונם מקטני אמנה שהיה מאמין ואינו מאמין פי' לא חפץ להאמין שלא להסכים עם הדינים ורק מפני שהיה יחידי בעולם לא יכול להציל את כל בני דורו אבל הוא עשה את שלו ולא נכנס עד שדחקוהו המים:
וידבר אלהים אל נח צא מן התיבה וגו'. איתא במד"ר לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמי' זמן היה לנח ליכנס לתיבה כו' וזמן היה לו שיצא ממנה משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו כיון שבא אמר לו צא ממקומך משל לסופר שיצא למקום אחר והושיב אחר תחתיו כיון שבא א"ל צא ממקומך עכ"ל. תחלת דברי המד"ר להורות לנו דרך הישרה שקבלנו מרבותינו נ"ע ובארתים באורך בהגהות לס' גבורות ה' ומשם תראנו וקיצור הענין שיש שני הנהגות לסדר העולם ומקריו האחד מה שקבע יוצרנו בלוח משי"ב וסידר העת וזמן מה שיהיה כל ימי הבריאה כמו שנתבאר בפ' והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך ע"פ תהום שצפה הקב"ה על ד' גליות שיהיו אח"כ ורוח אלהים הוא רוחו של משיח וכן כל הענינים למגדול ועד קטן ואעפ"כ עשה אופן בתוך אופן הוא הנהגה התוריית כמ"ש הרמב"ן בפסוק והי' אם שמוע תשמעו ונתתי מטר וההיפך יגרום ההיפך ואל תאמר כיון שהבחירה תלוי בבחירה איך היתה מודעת לפני היוצר לסדר בלוח העתים ובזאת נבוכו רבים מהחכמים: והעיקר בזה כמ"ש הרמב"ם שאין לעמוד בסודו כמ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם והדבר אמת כמו שאמרנו באורך במ"א ועיין בהגהות שנדפס בשמי בספר באר הגולה בזה הענין וגם כאן ביאר לנו המד"ר כי היה הכל גלוי וידוע לפניו פגם דור המבול וביאת נח אל התיבה ועת שיצא מן התיבה ונרמז קצת בפסוק הנ"ל וידבר אלהים פירש"י הצדיקים מהפכין מדה"ד למד"הר פי' כי אלהים גימ' הטב"ע והיינו שלא יצא מן התיבה עד שהראה לו כי אפי' הדין מסכים עמו והכל היה בלוח המסודר בטבע משי"ב וצפה והביט אל צדקתו ומ"ש משל לסופר ופרנס וכו' רמזו בדבריהם לסוד הנעלם כמ"ש כי תפארת ויסוד עלו למעלה כל ימי משך המבול במו' חו"ב כי לא היה מן הצורך לשום יחוד ולא היה איתערותא דלתתא. וכדוגמתם נכנס נח אל התיבה ונתכסה שם וע"כ נאסרו בתשמיש כנודע רק שנעשה ע"י ביאתו אל התיבה איזה יחוד דקה מן הדקה להיות קיום העולם ע"י ואח"כ כששב וינחם ה' והספירות הנ"ל באו אל מקומם הראשונה אז אמרו לנח היושב במקומם ועושה היחוד צא כי מעתה אין העולם צריך לזה והבן:
את קשתי נתתי בענן וגו' הנה אמרו חז"ל ששאל רשב"י ע"ה לר"י ב"ל נראתה הקש' בימיך א"ל הן א"ל אם כן לאו אתה בר ליואי ע"ש. והמאמר צריך הבנה כיון שראינו הפעם שלא היה נח הצדיק יכול להגין על בני דורו א"כ מה כ"כ התימה בדורות אחרונים כמו בימי ריב"ל גם אם נראתה הקשת בימיו מ"מ אפשר שהיה צדיק גדול רק שאין דורו זכאי לכך לכן צריכים לקשת וא"כ מה חרי האף הגדול הזה שאמר לו א"כ לאו אתה בר ליואי ואפשר לתרץ דהנה האלשיך הקדוש פי' על מאמר חז"ל כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו הטעם לזה כי בוודאי מן הנמנע לצדיק יחידי בלי זכות דורו כלל להביא מלך המשיח ולבנות בית המקדש ועכ"ז חייב כל אדם מישראל לתקן מעשיו וימיו ושנותיו ולעשות עכ"פ הכנה לגאולה שלא יהיה העיכוב מצדו ח"ו וז"ש כל מי שלא נבנה בהמ"ק בימיו דייקא פי' שלא השגיח על ימיו ושנותיו שיהיו מתוקנים וראוים לבנין בהמ"ק כאילו נחרב בימיו עכ"ל ודפח"ח ומעתה נחזי אנן ונימא כזאת בענין הקשת הגם שמן הנמנע לצדיק יחידי להגן על כל בני דורו וכמו שמצינו בדור המבול. עכ"ז אין אדם מישראל יוצא ידי חובתו כ"א לעבוד הש"י בעוז ותעצומות עד שהוא מצד עצמו עכ"פ לא יצטרך לקשת. וזה ששאל רשב"י לריב"ל נראתה הקשת בימיך פי' תקנת ימיך עד שלא הוצרכת מצד עצמך לקשת והשיב לו בענוותנותו הן וע"ז אמר לו א"כ לאו אתה בר ליואי וא"ש ומעתה נבאר פגם דור המבול וענין הקשת מה שהוא שייך לזה מן הידוע כי בוראנו ית"ש עלת על כל העילות דלית מחשבה תפיסא בו כלל שעלה ברצונו הפשוט לברא העולם לא היה רק לבעבור חפצו ורצונו בעושי רצונו ויקרא בהם אלהותו ית' והחקירה הגדולה שנתחבטו בה שאיך יתכן חפץ ורצון לבוראנו המופשט מכל מדה וציור תשובתנו ע"ז שאנחנו מאמינים בני מאמינים אמונתנו לעד קיימת שבוודאי נתלבש בבחינת רצון לרצונו בעבודת ישראל ובתורה ואין להבין הדבר על בוריו וכבר הניח הרמב"ם ז"ל יסוד אמיתי בזה עפ"י הכתוב כי לא מחשבותי מחשבותיכם והחוקר לדעת ולהבין מחשבת יוצרנו סכל הוא כי לית מחשבה תפיסא בי' והנה הרבה טועים ע"י זאת החקירה כרעו ונפלו ומעדו מאמונת יוצרנו ובמשה ובישראל עמו והחקירה הזאת התעום עד שפגמו ברעוא דרעוין ואמרו כי נברא העולם מבלי כוונת מכוון עד שלפי דעתם אין צורך לבורא ית"ש בעבודת עמו וכמו שהארכתי מזה הרבה בהגהות לספר גבורות ה' יע"ש וזה הוא עמק עכור לכל מעדי רגל הכדים ונעים מעל משכן ה' ותורתו ומצותיו וכן היה פגם דור המבול ולכן השחיתו את דרכם ופגמו בזרע לבטלה להורות על שפעת המשפיע ללא צורך וזווגו מין בשאינו מינו להורות על עירוב הנבראים שלא היתה בכוונה וסדר רק הכל במקרה. וכ"כ גדול כח הפגם עד שנקם ה' באויביו מדה במדה והוריק עליהם מי המבול בלי מדה ושיעור וצימצום כרצונם בהשפע' בלי צימצום לאבד כל זכר למו ואחרי כן כאשר שב ה' וינחם על הרעה ויכלא הגשם מן השמים והביט אל נח ויאמר לא אוסיף עוד לקלל וגו' את קשתי נתתי בענן פי' ברמז במלת ענן על החסד הגדול וכמ"ש בזוה"ק בפסוק ויבא משה בתוך הענן שהוא מלאך מיכאל כהנא רבא ע"ש והענן מכונה ג"כ בשם ע"ב שמספרו עולה חס"ד ומלת קשת מורה על בחינת גבורה כמ"ש אשה קשת רוח אנכי ולכן אמר ה' את קשתי נתתי בענן נתתי דייקא לשון עבר פי' כאשר בראתי עולמי שלא כדעת החוטאים רק נתתי בחינת הגבורה בתוך החסדים שלא יתפשטו החסדים עד בלי די ויהיה מן הנמנע להנבראים להכיל אותם ולכן עשיתי שיעור וגבול א"כ הגבורה עצמה הוא ענין חסד ולכן והיה בענני ענן על הארץ פי' בכל זמן שירבו ההשפעות הנרמזים בחסדים ונראתה הקשת יהיה כמו כן בחי' גבורה להגבילם שלא יזולו בלי די כמו בדור המבול רק בבחינת גבורת קשת שיש לו שלשה גוונים הרמוזים על האבות ועל פיהם יתקיים העולם כראוי והבן וזה וראיתיה לזכור ברית עולם ואיתא בזוהר שהה"א רמוזה אל המלכות פירוש הענין שהבטיח הקב"ה שההשפעה תהיה נובעת ע"פ המלכות שימליכו אותו בני ישראל וע"פ סדר עבודתם ואז יהי' נאה להם ונאה לעולם:
בהפטרה
ושמתי כדכוד שמשותיך וכל גבולך לאבני חפץ. איתא בילקוט מהו כדכוד פליגי בה תרין מלאכי ברקיעא מיכאל וגבריאל ותרין אמוראי בארעא. יהודא וחזקיה בני רבי חייא חד אמר שוהם וחד אמר ישפה וקוב"ה אמר ליהוי כדין וכדין וכל גבולך לאבני חפץ אמר הקב"ה בעוה"ז ישראל מתחמין ע"י עפר וצרורות אבל לעתיד יהיו מתחמין ע"י אבני כסף וזהב ומרגליות עכ"ל הנה ענין פלוגתא המלאכים והאמוראים היא לדעת ע"י מי תהיה הגאולה כי יש צדיקים שעיקר עבודתם ע"י עסקם כל היום בתורה הנקרא שה"ם אותיות מש"ה כי כל התורה נקראת על שמו ככתוב זכרו תורת משה עבדי ויש צדיקים שעיקר עבודתם ע"י התפלה ויחודים הנקראים ישפ"ה שהצירוף מורה י"ש פ"ה וקוב"ה אמר ליהוי כדין וכדין דהיינו שכלו מחמדים וממתקים הן התורה הן התפל' רק בעוה"ז כל ימי משך החורבן העבודה ללקוט שושנים הניצוצי קדושה מתוך עפר וצרורות דהיינו ע"י צרות רעות ושיעבודים רח"ל אשר הצדיקים עומדי' בנסיונם ועובדים הש"י אבל לעתיד שיעביר רוח טומאה מן הארץ ונגלה כבוד ה' ואז תהיה העבודה באהבה ורשפי אש הנגלות מבלי לבוש וזה נקרא אבני כסף וזהב:
בצדקה תכונני. להסביר הענין. וגם מה דאיתא שהקב"ה חותר חתירה מתחת כסא הכבוד לקבל בעלי תשובה. כי בוודאי היא חוצפה גדולה לעמוד לפני ממ"ה הקב"ה לבקש מחילה לחטאיו וכי באיזה אנפין יקום קמי מלכא קדישא. וכל העולמות אינם מניחין לעלות תפלות זה האדם. רק עד"ז שיבקש האדם מאת הש"י בדרך צדקה שיעשה עצמו כעני בפתח. ולזה צריך האדם ג"כ לעשות צדקה עם העניים ואביונים כי במדה שאדם מודד מודדין לו. וא"כ ע"י זו הצדקה שעושה עושה לו רגלים לכנוס לפני ולפנים לבקש מחילה על חטאיו ממנו יתברך ומצדק נעשה צדקה: וזה חותר חתירה מתחת כסא הכבוד. כי בוודאי מחמת גדולת ורוממות הבורא יתברך אי אפשר לקרב אליו יתברך אך מגודל רחמנות הבורא יתברך כביכול משפיל עצמו מכסא כבודו הוא גודל מלכותו ורוממותו כדי לקבל שבים וזהו מתחת כסא כבודו. והנה כשהש"י מביא עליו איזה יסורין ומחליש כח היצר וישוב לבו אל הבורא ית' נמצא אז בוודאי מתחרט על מעשיו ולא יהרהר אחר מדותיו ולא יבעט ביסורין. אבל מי שמתחרט על מעשי הצדקה והמצוה שעשה מחמת שלא הגיע אליו תועלת הפעולה הצריך לה ודאי איהו רע וכדאיתא בש"ס בר"ה גבי מעשה דכורש. החילוק שבין ב"י לעכומ"ז: וכמו שהקשו לחכם אחד מנין בא זה שאדם חולה ופיזר מעותיו לעניים לומר תהלים בעדו כנהוג ואעפ"כ לא הגיע אליו רפואה על ידי זה. והשיב שזה אינו מן הנמנע כי כשהאדם אינו עושה רק חליפין עם העניים שנותן להם מעות והם אומרים לו תהלים מאין יבא הרפואה. רק צריך האדם לכוון כפשוטו. שבוודאי. לא בא אליו כזאת כ"א למען הזכירו לשלם הצדקה הנקצבת לו כי לכל אדם נקצב לו מר"ה כמה צדקה יתן בזו השנה. נמצא כוונתו אינו רק למעשה הצדקה בעבודת הש"י וא"כ בוודאי הש"י ירפאהו בעבור שהשלים חובתו:
לך לך
ומלכי צדק מלך שלם וגו' ויאמר ברוך אברם לאל עליון וגו' איתא בזוה"ק ברוך אברם כמה דאמרינן ברוך אתה רזא דמלה תיקונא דברכאן אינון עכ"ל. ונראה לפע"ד ביאור קצת לדבריו הקדושים ע"פ הקדמה מרבותינו נ"ע שפירשו פסוק בתהלים קפיטל ק"י אתה כהן לעולם פי' דהנה אנחנו קרוצי חומר מלאי חטא ועון ואעפ"כ אנו זוכים לדבר ולהתחנן לפני מלך הכבוד הוא היוצר כל דלית מחשבה תפיסא ביה וגם אנו קוראין אותו בלשון אתה כאשר ידבר איש אל הנצב לעומתו זהו בוודאי חסד גדול ופלא מרחמי הש"י המרחם על בריותיו. וידוע כי ענין החסד מכונה תמיד בשם כהן איש חסד. וז"פ את"ה מה שאנו זוכים לדבר לך בלשון את"ה הוא כה"ן לעולם היינו מפני כי לעולם חסדו עכ"ל. ע"כ נראה לפרש כן דברי הזוהר ברוך אברם כמד"א ברוך אתה דהיינו מה שאנו זוכין לומר ברוך אתה הוא בחינת החסד מה שנרמז במלת אברם שהוא ג"כ איש החסד כנודע. ולפי זה מסיים שם שפיר רזא דמלה תקונא דברכאין אינון פי' שרמז כאן סוד סדר התפלה. וכן יש לפרש הפסוק אתה כהן לעולם כנ"ל על דברתי מלכי צדק פי' כמו שרמז מלכי צדק כפי' הזוהר הנ"ל. וגם כי ענין הקפיטל הנ"ל כולו סובב על אודות אברהם כפירש"י שם. ונוכל עוד לומר איזה רמז בפסוק זה לפי שאמרו חז"ל סדר התפלה אומר קודם אדני שפתי תפתח ?" ופי' דבריהם כדי להמליך הבורא ב"ה מקודם שמבלעדי חסדו ורצונו אין לנו אפילו בחינת שפתים לצפצף לפניו ואנו מתפללים אדני שפתי תפתח. וזה פי' הפסוק אתה כהן לעולם כנ"ל זה חסדך על דברתי מלכי צדק פי' מה שאנו זוכים לדבר אליך וקוראים לך. מלכי צדק שהוא האדנות ובזה נפתחים שערי צדק מלכותא קדישא כנודע בפי' הפסוק אדני שפתי תפתח מהאר"י ז"ל ולכן אתי שפיר הלשון על דברתי שכתב רש"י שם היוד יתירה והיל"ל דברת ע"ש. והשתא א"ש שאמר דוד על עצמו שזה מחסדך שאני מדבר אליך בלשון מלכי צדק. וז"ש חז"ל בענין סמיכת גאולה לתפלה דהפסוק הזה לא הוי הפסק דכיון דתקינו רבנן כתפלה אריכתא דמיא עכ"ל ואל"ף מתחלף בעי"ן והוי כמו עריכתא פי' דבזה הפסוק אנו עורכין כל סדר התפלה שבזה אנו ממליכין לבוראנו שמבלעדו מי שם פה לאדם וזה השער לה' הוא המלכות והבן:
ויתן לו מעשר מכל. אדמו"ר האלקי מהד"ב זצ"ל אמר רמז כי מלכי צדק מלך שלם משך בקדושתו אות ה' לאברם מה שאח"כ קרא לו ה' שם חדש אברהם וזה שנרמז ויתן לו מעשר מכ"ל כי כ"ל עולה חמשים והמעשר ממנו חמשה הוא אות ה' וזה שנתן לאברהם:
והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. י"ל שאברהם בעצמו חשב זה להקב"ה לצדקה שעשה עמו שנתן לו שכל להאמין בה' אחד. וקרוב לזה פי' הפסוק לך ה' הממלכה ולא כתיב המלוכה רק הממלכה. דהיינו ג"כ שדהמע"ה אמר לך ה' שהכל שלך הוא אפילו מה שממליכין אותך הוא מכח שלך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. והעושר והכבוד מלפניך פי' שכל העושר והכבוד הוא רק מלפניך שיכול לעמוד מלפניך לעבוד אותך:
אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים וגו' והיה שמך אברהם. מן הידוע כי בשביל אברהם נוסדה הארץ וכל צבאיה כמו שנרמז בפסוק אלה ת"ולדות ה"שמים ו"הארץ בה"בראם ר"ת תה"ו שהיה עולם תוהו ובוהו עד שזרח אור אברה"ם אותיות בהבראם ובשבילו נתקן השמים והארץ וכמ"ש בזוה"ק ע"ש. ונוכל לומר כי הקב"ה גילה לו הסוד הזה באלה הדברים. אני הנה בריתי אתך דהברית נקרא על קיום העולם כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי וגילה לו הקב"ה כי כל עיקר הברית הוא אתך פי' בשבילך. ואל תתמה על אברהם שלא השיג זה בעצמו הגם שהשיג כל התורה עם הצירופים כנודע. י"ל האחד כי מדרך הצדיק האמיתי להיות דכא ושפל רוח ולא יגבה לבו חלילה בשום ענין להאמין בעצמו כי בשבילו נברא העולם הגם שאמרו חז"ל חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם לא ח"ו כיוונו לנשא ולנטל את רוח האדם על ידי זה ואדרבה שיכנע וישפל ביראה ופחד שאפשר שבשבילו נברא העולם א"כ הוא צריך לעבוד לה' בכל מיני עבדות מה שיש בכחו וכל מה שהוא עובד הוא מקצר עדיין כנגד מה שהוא חייב לעבוד. ואפשר עוד לומר כיון שהיה שמו קודם אברם בלא ה' א"כ לא היה עדיין הצירוף בהברא"ם רמז על שמו לכן לא נגלה אליו הסוד הזה עד שאמר לו הקב"ה הנה בריתי אתך והיה שמך אברה"ם וניחא הצירוף כראוי. והנה רש"י פי' שמקודם היה שמו אברם אב לארם ועתה הוא אב להמון ורי"ש של אברם לא זזה ממקומה שאף יו"ד של שרה נתרעמה עד שהוסיפו ליהושע על שמו עכ"ל. וקשה א"כ יגרע ג"כ הרי"ש ויוסיפו אח"כ בשם צדיק אחר כמו היו"ד של שרה והדבר נפלא מלהבין דמאי שנא. וי"ל עפ"י דברי האר"י ז"ל שכתב בפסוק ואת לוט ואת רכוש"ו ב"ן אח"י אברם ר"ת רבא שהיה נשמת רבא בלוט ונשבה אצל המלכים עד שהשיבו אברהם ע"ש. א"נ י"ל שכיון שהשיבו אברהם ופדה יקר מזולל לכן נכלל נשמת רבא באברהם בג' אותיות ראשונות משמו א"ב"ר"הם ולכן הרי"ש לא זזה ממקומה:
והקימותי את בריתי ביני וביניך. מהידוע כי ימין נקרא המדה המשפעת והיא נקראת מדת החסד כמ"ש עולם חסד יבנה שבמדת החסד נברא העולם. והשמאל נקרא מדת הגבורה המצמצם ומגביל ההשפעה ועפ"י שניהם נברא העולם כידוע דברי רז"ל כי היתה התפשטות הבריאה לבלי סוף עד שגער הקב"ה ואמר די והוא כח המגביל. והנה בין מדות ימנית ושמאלית יש מדה ממוצעת הוא המכריע ונקרא צדיק יסוד עולם המקבל מהם ומנהיג ההשפעה כסדר באורח מישור. וזה נקרא הקמת ברית כנודע. והנה לכל משפיע צ"ל בחינת מקבל כנגדו כי בלא"ה אינו משפיע ובוודאי מהראוי שיהיה המקבל בצורות המשפיע דהיינו ימין ושמאל ומדה ממוצעת וז"ש והקימותי את בריתי ביני וביניך וז"ס כי אות הוא ביני ובין בני ישראל והמשכיל יבין: ואגב אבאר מ"ש האר"י ז"ל בכוונת שמ"ע בס"ת הטוב שמך ול"ך נא"ה להודו"ת שם כה"ת ע"ש. נראה הטעם מפני כי בשלש אחרונות נעשה היחוד וצ"ל שמירה שלא תאבד ההשפעה רק שתקלוט לכן כתב לכוין בשם זה שהוא טוב להריון כי שם זה הוא כח מגביל והוא היוצא מס"ת הנ"ך הר"ה ויולד"ת עיין מזה במ"א. והנה האר"י ז"ל כתב לכוין בברכת שים שלום שם הוי"ה עם אלהי"ם משולבים דהיינו אי"לה"הו"יה"ם ע"ש. והוא בסוד היחוד שנכלל המשפיע במקבל וכן שם הוי"ה בשם אלהים. וסדר הצירוף ראש השם עם סופו הוי אותיות א"ם שהמקבל מצייר ההשפעה בציור ולד ונקרא א"ם ונשאר אותיות יל"ה שגימ' מ"ה שע"י נעשה היחוד. ושאר אותיותיהם הוי"ה עם יל"ה עולים מספר ע"א כנגד סנהדרין שהיו כחצי גורן עגולה והמ"י:
איתא בילקוט שימני כחותם על לבך. זה אברהם שהיה דבק בהקב"ה כחותם. כחותם על זרועך זה יצחק שהיה דבק בקב"ה כחותם תפילין בזרוע. כי עזה כמות אהבה זה יעקב שנאמר ואוהב את יעקב. רשפיה רשפי אש. שיהיה זיוון של צדיקים כרשפי אש. צדיק כתמר יפרח כמו תמר שיצאה לשריפת אש ואז נתביישו שונאיה כן כל הצדיקים יבושו כל שונאיהם ע"ש. ביאור הדברים כי אאע"ה היה דבק בחותם כי החותם מצייר צורתו במה שכנגדו כמו בשעוה וכיוצא בו דהיינו אם החותם צורתו בולטת שכנגדו שוקע. ואם הוא שוקע שכנגדו בולט. וכן הנמשל באאע"ה שהיה כ"כ דבוק בקב"ה עד שנחקק בו כ"כ רצון הבורא עם כל תורתו ומצותיו עד שהשיג הכל וקיים אפילו עירובי תבשילין ומחמת דביקותו ברצונו ית"ש נחקק באיבריו כל הרשימו מה שיעשה בהם עד שקיים כל התורה: ושמעתי אומרים מה שלא קיים אאע"ה מצות מילה קודם שנצטוה כי בודאי השיג את המצוה בדעתו רק שהיה רוצה לקיים את המצוה לאחר הציווי כדי שיהיה מצווה ועוש' וגדול ממי שאינו מצווה וכשיקיים מצות מילה בטרם הציווי א"א לקיימה עוד משא"כ שאר המצות הגם שיצווהו הבו"בה אח"כ אפשר לו לקיימם עוד. ונוכל לומר על קדושת אבינו אברהם הגם שלא קיים מצות מיל' קוד' הציוי מ"מ לבו התלהב בקרבו בהשתוקקתו וכלו' נפשו לומר מתי יבא לידי ואקיימנ' וזה ענין התשוקה הוא בהתלהבות יותר מאח"כ שבא לבחי' מעשה כמו הגחלות הנראות עוממות ואש סתרים תבער בם והם רותחים מאוד בלא יוכלו יגעו בם ונקרא יחוד נסתר בהצנע: וז"ש האר"י ז"ל בכוונת תפלת מנחה לכווין היחוד מהחז' ולמעלה ע"ש רומז כי שם הכוונה אל אהבה מסותרת ולא בגלוי כמו בשחרית דו"ק והבן כחותם על זרועך שהיה דבוק כתפילין המרמז בשמאל לבחי' גבור' באיתגלי' כי הגבורות מגולים יותר מהחסדים וז"ס והם בזרוע באי עדיך ואע"ג דכתיב והיה לך לאות ודרשינן ולא לאחרים לאות שיהיה באיתכסיא עכ"ז אפשר שיתגלה לעתיד כבוד ה' ואעפ"כ יתקיים והיה לך לאות ולא לאחרים דהיינו שיתגלה כי אות האהבה מה' לבני ישראל לבדם ולא יתערב זר בשמחתם ואח"כ הקו המכריע הוא יעקב שמאהב' שאהבו נתגלו י"ב שבטי ישורין וכל הצדיקי' שיהיו אח"כ ויהיה זיוון כרשפי אש שיתגלה התלהבותם לה' ועי"כ יתבער וישרפו ויעבירו רוח הטומאה מן הארץ ואז יהיה התלהבותם ברשפי אש לה' אשר מסרו נפשם תמיד לה' כאש של תמר שיצאה לשריפה ומזה האש עצמו היה הבירור ונתביישו שונאי' כן יבושו כל שונאי יראי ה' במלוך ה' לבדו על כל הארץ במהר' בימינו:
בהפטרה
למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור זה הוא הוויכוח שנתווכח ישעיה הנביא עם אנשי דורו על אשר לא הביטו אל פעולת ה' ומעשהו והסירו השגחת הבורא ית' מעליהם באמר' שאין זה כבודו ית' שישים תמיד השגחתו על ברואי מטה השפלים ונבזים רק היו עובדים לכחו' אחרי' לצבא השמים. אבל זה הוא אדרבה מדרך הכפירה רח"ל כי הממ"ה הקב"ה שהוא א"ס ב"ה וכולם נסקרין לפניו בסקירה אחת ואין חקר לתבונתו. יכול להשגיח על כל העולם כאחד ולא יקל כבודו בזה וז"א למה תאמ' יעקב. רמז לעמי הארץ שאינם מבינים כ"כ פעולת ה' ואמיתת הבורא יתברך ואמר להם למה תאמר ואמירה הוא לשון רכה שעונם אין גדול כ"כ מחמת חסרון ידיעתם. אבל ותדבר ישראל. רומז על לומדי תורה ה' ואמר להם לשון דיבור שהוא קשה שגדול עונם מנשוא שאינם חסרי' רק האמונה. נסתרה דרכי מה'. הוא מעשי האדם ותחבולותיו אך שאמר כחי ועוצם ידי וכו' ומאלהי משפטי יעבור. הוא הנהגת העולם וכל השתנותו יעבור מלפניו באמרם שהכל מוטבע בעולם להתנהג כן. הלא ידעת ה' וכו' בורא קצות הארץ. ר"ל ע"ד דאיתא בגמרא שאמ' לעולמו די כי הבורא יתברך הוא א"ס וכחותיו הם א"ס וכשאמר שיברא העולם היה העולם מתפשט עד א"ס והוצרך לבראות לו קיצין והוא הכח המגביל שלא יתפשט יותר וזהו בורא קצות הארץ נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה הוא דיבור כפול ומפרש המתרגם דיבור נותן ליעף כח קאי על הש"י שנותן הש"י לאד' שכל לעבדו ולעסוק בתורתו. ולאין אונים עצמה ירבה. זה בא לו משכלו מחמת שעובד הש"י ובודאי השכל נקרא כח כי כל כחות האדם הם ע"י השכל המתפשט בכל איבריו ואם יהיה איזה חסרון באבר אחד הוא מחמת שאין השכל מתפשט בו. ויעפו נערים ויגעו ובחורים כשול יכשלו. ר"ל אותם שהם סוברים שכחותם ושכלם הוא משלהם וביד' הבחיר' והרצון לעשות כרצונם וחפצם ומסירים השגחת פרטיות הבורא מעליהם המה יעפו ויגעו וכשל יכשלו. אבל וקוי ה' יחליפו כח מחמת שהם מחזירין תמיד כחותיה' ושכלם אל הבורא יתב' באמרם אליו יתברך הכל שלך הוא ומידך נתנו לך ומחזירים תמיד בכל רגע ורגע כחותיה' למקורם. ואז הבורא ית' מחליף כחותיהם ומחדש להם שכלם כמו שנפש האדם בדם הוא ומקור הדם הוא בלב וכשהדם חוזר תמיד למקורו אל הלב ומתחלק שמה אזי נתחדש תמיד ויעמוד על עמדו ובריאתו. ובאם שיסתום איזה צינור דם שלא ישוב למקורו אזי יחלש האדם. וכן המים כתיב כל הנחלים הולכים אל הים וכו' אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. ובאם לא יחזרו המים למקורם אזי יסרחו המים כי כל חיות העולם הוא ברצוא ושוב. ולז"א וקוי ה' יחליפו כח. אבל הנערים והבחורים שאינם מחזירים הכח אל הבורא יתברך וא"כ הוא נפסק ממקורו ממילא נפסד והולך לו וזה כשל יכשלו. יעלו אבר כנשרים. שלזה נקרא נש"ר על שמנשר ומשליך תמיד הנוצות שלו ואח"כ גדלי' לו נוצות אחרים כמו כן קוי ה' יעלו אבר כנשרים שמחזירים כחותיהם למקורם ומתחדש להם כחות אחרים. החרישו כו' אז ידברו כו'. כמו שפירש"י גבי משה שקיהל לכל ישראל ואמר להם התוכחות שלא יאמר אחד אלו הייתי שם כך וכך הייתי משיבו כן ישעיה אמר החרישו וכו' אז ידברו יחדיו למשפט נקרבה משפט הוא לשון בירור דברי' ונרא' דבר מי יקום אם תוכלו להשיבני ואמר להם מי העיר ממזרח (צדק) זה אברהם צדק יקראהו לרגליו שהרגיל שמו של צדיקו של עולם בפי בריותיו. יתן לפניו גוים כו' אורח ברגליו לא יבא. שכל מה שעשה ורדף המלכים בוודאי ברגליו לא יבא ולא בכחו עשה כל זאת רק מי פעל ועשה קורא הדורות מראש כי העולם נברא בזכות אברהם כמד"א בהב"ראם באבר"הם קודם שנברא העולם עלה לפניו יתברך אהבת אברהם רחימו וברא עולמו. נמצא עליו כל העולם עומד ובכח זה רדף אחר המלכי' ונצחם והכניע כל העולם לשמו וזש"ה הבט נא השמימה וספור הככבים. ספור הוא לשון בהירות והארה. וזה שדרז"ל שהעלהו למעלה מקופת הרקיע ר"ל שהראהו שהוא למעלה מכל העולמות והוא המאיר בכל הכוכבים ומזלות ובגינו כולם עומדים וקיימים. ולכך השוו כול' להמליך את אברהם עליהם. לפי שראו שבצילו הם חיים והוא עיקר כל העולמות. וא"ל כה יהיה זרעך. ר"ל אף בדורות האחרונים יהיו כל העכומ"ז נכנעים לפני ישראל שאע"פ שאינהו לא חזי מזלייהו חזי והם שרי מעלה שהם מבינים גדולת ישראל ומעלתם איך שעל פיהם הם חיים וקיימים והם נכנעי' לפניהם אכי"ר:
וירא
וירא אליו ה' באלוני ממר"א. גימ' רפ"א אותיות פא"ר דהיינו במדת ת"נ עמודא דכליל כולא. והוא יושב פתח האוהל כחם היום שאאע"ה זכה לשבת בדביקות פתח אוהל דא תרעא דמהמנותא מלכות' קדישא. כחם היום בחיבור צי"ע הנקרא חם היום וממילא שמתלבשי' בהם עולמות העליונים עתיק ואריך כנודע וזה רמוז במלח והו"א יושב כי עולם הנסתר נקרא הוא וכמ"ש במ"א ואי"ן נסתר מחמתו שבחינת אי"ן נסתר ומתלבש במדת חמתו שהוא ז"א נקרא שמש כנודע:
והוא יושב פתח האהל כחם היום. איתא במד"ר פתח טוב פתחת לעוברים ושבים וכו' שאילולי אתה לא בראתי שמים וארץ שנאמר וימתחם כאהל לשבת עכ"ל. הנה אאע"ה ע"פ מצות הכנסת האורחי' באכיל' ושתיה הקריא בפיהם שמו של הקב"ה למען דעת כל עמי הארץ כי הוא הבורא הוא המכלכל וזן ומפרנס את בריותיו כמ"ש במד"ר ועי"ז רבים השיב מעון והחזירם בתשו' כדאיתא במד"ר לחד מ"ד בן מ"ח שנה הכיר את בוראו והיה יושב ומצטער על ימיו שעברו ולא ראו טובה עד שנחמהו הקב"ה ואמר לו טל ילדותך ע"ש. ביאור דבריהם כי אחר שנתקרב לבוראו בתשובה מאהבה אז זדונות נעשו לו כזכיות כנודע והטעם מחמת שע"י הזדונו' בא למעלת בעל תשובה ומסתמא המתקרבים אל אברה' למדו אורחותיו ג"כ לעשות תשובה בשמעם ממנו תנחומי הקב"ה טל ילדותך כי שני הילדות שלא ידע את בוראו הם כטל לשנים הטובות הבאות והם היו הגורם להיות בעל תשובה כל ימיו ועי"ז נתחזקו כל בעלי עבירות לשוב אל ה' מאחר שראו שהבורא ימינו פתוחה לקבל שבים וזה שרמז פתח טוב פתחת לעוברים ושבים שע"י הפתח שהכניס האורחים נפתח שער לדופקי בתשובה ונקראים עוברים ושבים שמתחילה עברו רצונו ושבים אחר כך להיות עושי רצונו וזה היה תכלית מעשה שמים וארץ לשוב כל אחד אל יוצרו:
והוא יושב פתח האהל כחם היום במד"ר ר"ב בשם ר"ל אמר ישב כתיב בקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב ואתה סימן לבניך מה אתה יושב ושכינה עומדת כך בניך יושבים ושכינה עומדת על גבן כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבהמ"ד וקורין ק"ש והן יושבין לכבודי ואני עומד על גבן שנאמר אלהים נצב בעדת אל עכ"ל והנה הענין ממלת ישב חסר שפירושו כמו ישב וביאור הענין כי ע"י מצות מילה זכה אברהם אע"ה לעלות לבחינת מלכות שהוא עלמא דנוקבא שבו הישיבה כנודע מהאר"י ז"ל ולכן ביקש לעמוד אחרי שהבין במדרגתו שיכול לעלות גבוה מעל גבוה לעלמא דדכורא ושם הוא בחי' עמידה כמו בשעת שמונה עשרה כנודע. ואמר לו הקדוש ברוך הוא שב ואתה סימן לבניך פי' הגם שאתה במדרגה גבוה לעלות למעלה אל תזוז מבחי' הישיבה והוא סימן לבניך כי האבות סימן לבנים שלא יוכלו לעלות מבחי' מלכות והלאה וזה השער לבעי בחצרות ה' כמ"ש בזוהר בפסוק בזאת יבא אהרן אל הקודש ומאן דלא שת לבו גם לזאת עלי' אתמר וכסיל לא יבין את זאת ע"ש פי' כי זאת הרשת אשר בה נוקשו ונלכדו כמה טועים שעזבו בחי' המלכות ירצו לעלות לגבוה מעל גבוה כמו אנשי סדום דכתיב נסבו על הבית פי' שנסבו על בחינת מלכות הנקרא בית וכפרו בזה ורצו לעלות לעלמא דדכור' עד שע"פ טעות' נפלו ברשת רשעת חטא משכב זכור לעומת עלמא דדכורא ולא רצו בשתי בנות לוט שאמרו הוציא האנשים ונדעה אותם והכל כפי הנהגתם בטעות שרצו להמשיך ולכן הזהיר הקב"ה לאברהם אע"פ שאת' יכולת לעלות דרך המלכות לגבוה מעליהם מ"מ אתה סימן לבניך כשיהיו נכנסין לבתי כנסיו' ויושבין וקורין ק"ש כי בק"ש הוא עלמא דנוקבא ואני עומד עליהם אבל הנהגת עלמא דדכורא לית כל מוחא סביל דא:
וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו איתא בזוה"ק אברהם יצחק יעקב. ואיתא ג"כ מיכאל גבריאל רפאל. וכוונתם אחת שנתגלה עליו מדת הכוללת המרכבה אהבה ויראה והתפארות ומסתמא בהן כוללים ומתלבשים תלת רישין. ואמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ. דהיינו כי המלאכים הקדושים ברדתם לעולם השפל מוכרחים להתלב' כמין חומר שיוכלו לסבול העולם כנודע ומסתמא ע"י ירידתם ממדרגת' ובואם לעוה"ז נפחת קצת מעלתם בהשגת הקדושה כמקדם ואפשר כי המלאכים אלו שבאו אל אברהם אבינו ע"ה ע"י התלבשות כנודע וע"י שהבינו בעצמם כי אין מעלתם בהשגה כמו אם הם מלמעלה ברקיע אמרו בלבם אם אנחנו לשעה ירדנו מקדושתינו בני אדם שהם תמיד למטה עאכו"כ שאינ' משיגים הקדושה לכן אמר להם אברהם אחרי הבנתו את כל אלה יוקח נא מעט מים דהיינו שהשפיע עליה' מקדושתו ורחצו רגליכם דהיינו להרחיץ הרגלין שלהם ומדרגה תחתונה המסביבם. והשענו תחת העץ תחות אילנא דחיי כמ"ש בזה"ק. והיינו שהראת להם כי לא כן כדבריהם ואדרבה שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם ע"י עבודתם והשתדלות' מתגברים ונאחזי' בקדוש' כ"כ עד שהם המשפיעי' הקדושה אפי' למלאכים כי בשבילם נברא הכל:
יוקח נא מעט מים פירש"י ע"י שליח והקב"ה שילם לבניו ע"י שליח שנא' וירם משה את המטה ויך את הסלע ע"ש וצריך הבנה באמת מפני מה אברה' אבינו איש החסד מדוע נכשל לתת מים ע"י השליח ולא כיבד אורחים בעצמו כי מצוה בו יותר מבשלוחו. וגם אח"כ אמר ואקחה פה לחם דהיינו שבעצמו יטריח עבורם ולא מקודם וי"ל דהנה מדרך הצדיק לקרב כל בני עולם לעבודת הש"י ומכ"ש אברהם אבינו ע"ה שהקריא שמו ית' בפי כל הברואים. רק שמתחילה נדמה לו שהם ערביים לא רצה לרדת מקדושתו ולהתערב עמהם פן יתלכלך מהם וממחשבותיהם. ולכן בענין הרחיצה שצריך להרחיץ אותם מגילולם אמר יוקח נא מעט מים ע"י שליח ורחצו רגליכם מרגיליות שלכם כי הכלל מונח שטרם אדם יכנס אל הקדושה מחויב לרחוץ את עצמו ולטהר ולנקות מחלאתו ומטומאת מעלליו ואח"כ והשענו תחת העץ הוא העץ החיים להכניסם אל הקדושה. ולכן אח"כ אמר ואקחה פת לחם כי פ"ת גימטרי' תלמו"ד דהיינו לאחר שנטהרו ובאו בסוד הקדוש' הטריח בעצמו להשפיע להם הקדושה. ואמר להם הטעם כי על כן עברתם על עבדכם. וקרא עצמו בלשון עבד כי הצדיק נקרא בחי' עבד לכל באי עולם שצריך לעבוד עבורם כל מיני עבדות הן להשפיע להם טהרה וקדושה וחכמה ובינה וגם כל השפעות גופניות מה דאפשר. ואעפ"כ נענש שלא שילם הקב"ה לבניו המים כ"א ע"י שליח כי לפי גודל רחמנותו של הקב"ה על הברואי' הי' מהראוי שיטה אברהם את עצמו להם אפי' בבחי' הרחיצ' ולהרחיצם בעצמו ולבטוח על בוראו שישמרנו מכל רע:
המכסה אני מאברהם. במד"ד הה"ד סוד ה' ליראיו בתחלה היה סודו ליראיו ואח"כ לישרים כמ"ש ואת ישרים סודו ואח"כ לנביאים כמ"ש כי לא יעשה ה' אלהים דבר בלתי גילה סודו אל עבדיו הנביאים וכו'. המד"ר הזה מרמז להשפעת הנבוא' והשתלשלותה מלמעלה למטה כי בתחלה הוא בסוד חו"ב עולמות המכוסי' ונסתרים ושם המורה הגדול והפחד. והדבקים שם נקראים יראיו ואח"כ לישרים הם בחי' חג"ת וסוד אותיות מנצפ"ך כי הם בכפילם גימ' ישרים ואח"כ לנביאים סוד נה"י שמשם ינקו הנביאים כידוע וכתבתי זה באורך להגהות תקוני זוהר הקדוש:
שם במד"ר ר"א בשם ר"ש בר נחמן בשם ר"נ אמר אפי' הלכות עירובי חצרות היה אברהם אבינו ע"ה יודע. ר"פ בשם ר"ש אמר אפילו שם חדש שהקב"ה עתיד לקרוא לירושלים שנאמר בעת ההוא יקראו לירושלים כסא ה' אברהם היה יודע. ר' ברכיה ורבי חייא ורבנן דתמן בשם ר' יהודה אין יום ויום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד של מעלה שנאמר שמעו שמוע ברוגז קולו והגה מפיו יצא ואין הגה אלא תורה שנאמר והגית בו אפילו אותן הלכות היה אברהם יודע כו'. ביאור הענין הדיעה הראשונה במד' מרמזת כי אברהם בקדושתו ייחד וקשר העולמות בסוד ה' תתאה בה' עילאה וז"ס עירובי חצרות. והוסיף ר"פ שאברהם היה יודע שם החדש ביאור דבריו ע"פ מה שכבר נכתב ונדפס בשמי בהגהה לספר באר הגולה במאמר חז"ל ועל הזועות כו' ושם מבואר כי יש לוח וסדר להנהגות העולם מסודר ובא משי"ב עד אחריתו וכל המקרות ופגעים גדול וקטן היה חרות על הלוחות בשעת הבריאה כי הכל צפוי אמנם יש אופן בתוך אופן שהיוצר ברא הנהגה התוריית שהעולם יתנהג לפי מעשינו דהיינו אם שמוע תשמעו ונתתי מטר וכן להיפך ומהות ענין הזה איך יכונו יחד שני הדרגות אלו יחדיו והיו תואמים מלמעלה קצרה דעתינו מלהשיג וכמ"ש הרמב"ם בהל' תשוב' שנעלם מאתנו לעמוד על מחקר מחשבת היוצר כמ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכ' והארכנו מזה שם בהגהה אבל תפשתי מועט הצריך לענינינו כי הכל צפוי מראשית ועד אחרית כמו שאמרו בפ' והארץ היתה תוהו ובוהו שרומז על ד' גליות ורוח אלהים זה רוחו של משיח והיינו שהקב"ה הי' צופה ומביט כל זה בנין בתי המקדשים וחורבנם וגאולתם של ישראל שיהיה לעתיד לבא ובוודאי היה גלוי וידוע לפניו שם חדש שעתיד לקרוא לירושלים. ואיתא בפי' הראב"ד לספר יצירה כי מי שיודע ומבין בחכמת ספר יציר' ע"פ צירופי אותיות ברל"א שערים יוכל לדעת ולהשיג הלוח המסודר ובא משי"ב עד אחריתו. ומכ"ש אברהם אבינו ע"ה שהוא היה בעל מחבר של ס' היציר' כדאיתא. ק"ו שידע והשיג כל הנ"ל. והוסיף עליו ר"ח כי אברהם אבינו ע"ה היה יודע ההלכ' שהקב"ה מחדש בכל יום כי ההלכות שמתחדשות בכל יום הם עפ"י הבירורים שנבררי' ני"ק ע"י מעשה התחתונים ועבודתם בתורה ובתפלה ועי"ז ניתקן עץ החיים מתתא לעילא ומתחדשת המלכות היא ההלכ' לכן לפי ענין הבירור שבכל יום בירור מחדש ממילא שההלכ' מתחדשת. ואברהם לפי קדושתו ולפי השגתו לדעת ר"פ הלוח המסודר ובא משי"ב הוסיפו עליו רבנן תמן אמרו שהשיג ג"כ הנהג' התוריית אופן בתוך אופן כי לעוצם קודשתו נתבררו הניצוצין ע"י ונתחדשו ההלכות והביא המד"ר הפסוק שמעו שמוע ברוג"ז קולו כי רג"ז רומז ראש גוף זנב הרומז התיקון שנעשה מתתא עד לעילא לעילא ואחר כך והג' מפיו יצא כי לפי הבירורין מתחדשין ההלכות:
ותאמר לאברהם גרש האמ' הזאת ואת בנה וגו' וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך וגו' כי ביצחק יקרא לך זרע וגם את בן האמה לגוי אשימנו וגו'. וצריך ביאור שינוי לשון ששרה קראה אותו בן האמה והכתוב אומר בעיני אברהם על אודות בנו. ובמאמר אלהים אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך שהרי לא מצינו שחר' לו על דבר האמ' זולת ע"ד בנו. ויש ליישב ע"פ הקדמה כי אמרו חז"ל בנך הבא מישראלית קרוי בנך ולא הבא משפחה ועכומ"ז ולכן אמרה שרה גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא בנך הוא כנ"ל אכן בעיני אברהם נדמה כי הוא בנו מאחר שרא' שנתנ' שרה שפחתה בחיקו וא"כ מסתמא שיחרר' וטבל' אות' לשם אישות שבודאי לא הביאה את הגר אל אברהם בלי טבילה לכן אמר בלבו ששרה עשת' אות' משוחררת ובטביל' לשם יהודית וא"כ נקרא ישמעאל בנו וז"ש וירע בעיני אברהם על אודות בנו. אמנם הקב"ה היודע האמת ומחשבת שרה הוא כתובה בס"ק ששרה הבינ' שעדיין באברהם קצת זוהמא ויצחק בנו צ"ל מטפ' קדוש' ע"כ נתנ' לו את הגר להמשיך ממנו הזוהמא בהריון ישמעאל ע"ש באורך ולזה נקראת הגר לשון כמים המוגרים שע"י נגר הזוהמא וא"כ לא הית' כוונת שרה לשחרר את הגר אדרב' תשאר שפחה כדי להמשיך הזוהמא והקב"ה יודע המחשבות והבין כל זאת אמר לו אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך פי' כי היא עדיין אמה והוא נער לכן הזכיר את האמ' בדבריו ואמר הטעם כי ביצחק יקרא לך זרע דהיינו שכל כוונת שרה היתה להוליד בנך הכשר יצחק מטפ' קדוש' והגר נשאר' שפח' וסיים העניין וקראו בן האמ' לגוי אשימנו:
ויבקע עצי העולה. בילקוט בשכר שני בקיעות שבקע אברהם אבינו ע"ה עצי העול' זכה שיבקע הים לפני בניו נאמר כאן ויבקע ונאמר להלן ויבקעו המים אמר ר' לוי דייך עד כה אברהם לפי כוחו והקב"ה לפי כוחו עכ"ל. ביאור דבריהם יוכל להיות עפ"י מ"ש האר"י ז"ל לכוון לכל היחודים שני שמות אלהי"ם משולבים כזה אא"לל"הה"יי"םם מספרם עק"ב עם עשר' אותיותיהם עולה יעק"ב ועם מספר נקודותיהם שעולים ג"כ קפ"ב כמבואר שם הרי שני פעמים מספר יעק"ב גימט' השט"ן בסוד ותשליך במצולות ים כל חטאתם לדחותו ולסתום פה החיצונים שלא יתאחזו ולא יתגרו ביחוד הקדוש ע"ש והנ' מן הידוע הגם שאנו צריכים לפעול פעולת קדושות נוראות בעולמות עליונים וצירופי שמות הקדושים עכ"ז צריכים אנחנו לשמור ולעשות המצות בגשמיות כמו מעש' תפילין וציצית וסוכה ולולב מחמת שאנו קרוצי חומר לכן לא די לנו עבודה במחשב' לבד זולת במעשה ולצרור במעש' הכוונ' הנורא' והנפלא' לפעול למעלה ברוחניו' לכן אפשר שכיון אאע"ה בשני בקיעות הנ"ל כי בק"ע אותיות עק"ב הנ"ל והכין ותיקן כוונת השמות קודם מעש' העקיד' היחוד הנפלא וכיוון ג"כ לדורות שע"י שהוא פעל ועשה הכוונ' ע"י מעש' שבקע שני פעמים עי"ז נוכל אנחנו בניו ליחד השמות הנ"ל במחשב' לבד בלא מעש'. כי כמה פעמים מצינו כן שאנו עושים הכנה ע"פ תקיעת שופר דר"ה הכנ' לכל הנסיר' שיהי' כל השנ' דבר יום ביומו וכן בשער מצות זמניות הגם שרוחניות הענין נעשה בכל יום במחשב' צ"ל פעם אחת בשנ' במעש' וכן נמי הית' כוונת אברהם אבינו ע"ה ע"י שני בקיעות הנ"ל הכנה לדורות כנ"ל וז"ש הילקוט כי ע"י שני בקיעות זכה לבניו לבקיעת ים סוף כי בשעת קריעת י"ס היה הקטרוג. הללו וכו'. וצריכי' ישראל לדחות השטן כנ"ל: וז"ס ויבקעו המי'. דהיינו ע"י שמות הנ"ל וההכנ' נעשה ע"י שני בקיעות של אברהם אבינו ע"ה. וז"ש אברהם לפי כחו שמסר נפשו בשחיטת בנו לעשות המצו' ויבקע עצי העול' לסוד הנ"ל ואיתערותא דלתתא איתערותא דלעילא הקב"ה לפי כחו לדחות השטן מפני בניו בקריעת ים:
ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה וגו'. ותרגו' ירושלמי פי' אתה הוא דחמי ולא מתחמי ע"ש. דבריו צריכין ביאור. ונ"ל דהנ' בשעת הנסיון כשמנס' הקב"ה את האדם בדבר מסתמא בזו הרגע כביכול מסתיר קדושתו וממעט השגת האדם אשר היה לו מקדם כי לולי האדם יהיה ברור וצלול בשעת הנסיון כמקדם לא היה הנסיון נחשב לכלום ובוודאי אין תימ' מי שיודע שעומד לפני מלך גדול ונורא שלא ימרוד בו והוא. רואהו אמנם ענין הנסיון שמסתלק בהירות האדם והרי הוא בא לידי נסיון וכובש יצרו באמנותו ומתחזק לשוב לבוראו אז הוא נקרא עומד בנסיון. ולפי"ז מסתמא כאשר האלהים נסה את אברהם בדבר העקיד' אחר שאמר לו קח נא את בנך מסתמא נסתלק ממנו בהירתו ודביקותו לנסות אותו אם יעמוד בצדקתו כנ"ל. ואפשר שזה כוונת הפסוק וירא את המקו' מרחוק כי הקב"ה נקרא מקום שהוא מקומו של עולם. נרא' לו כאילו הוא מרחוק ולא יכול אברהם אבינו ע"ה להשיג דרך דביקותו כמו בשאר פעמים. ולכן אמר אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ודרשו רז"ל עם הדומ' לחמור ואני והנער נלכ' דהיינו שאברהם אבינו ע"ה היה מתמי' בעצמו מדוע סר מעליו הקב"ה ונדמ' לו שאפשר שבשביל שני נעריו עם הדומ' לחמור נסתלק' ממנו שכינ' כמו בזמן שהיה לוט עמו כפי' רש"י ומדרש ולכן אמר להם שבו לכם פה. וילכו שניהם יחדיו בתמימות לעשות רצון קונם. באהב' ובחיב' באמונתם עד שנשלם הנסיון שאמר לו אל תשלח ידך כי עתה ידעתי וגו' והרא' לו תמורתו איל להעלות לעולה אז שב אברהם אבינו ע"ה אל מדרגתו הראשונ' הבהירות והדביקות והיה מבין עי"ז כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו ואם יסתר איש במסתרים אין נסתר מנגד עיניו אמנם אל האדם נדמ' כאלו חליל' אין הקב"ה רואהו כי צ"ל כן בשעת הנסיון כנ"ל. וזה שקרא המקום ה' ירא' ופי' התרגום דאת חמי ולא מיתחמי דהיינו שנודע לו עתה שהקב"ה רואי את האדם תמיד גם כשהאדם אינו מרגיש הבהירות כנזכר לעיל:
בהפטרה
ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר. אחת רומז על מלכותו יתב' מלכות שמים כמד"א ובאחת יבערו ויכסלו ר"ל שעכומ"ז מתבערים מן המלוכה וישראל עם קדושו הם קבלו עול מלכותו יתברך עליהם וגם זה מהחסד הבורא יתברך עלינו אשר בחר באבותינו מכל עם לבלתי לכת אחרי אלילים ולבל יטעו אחריהם כ"א לעבוד אותו יתב' שהוא אלהי האמת וללכת בדרכיו וזה שאנו משבחין אלו פינו מלא שיר' כו'. אין אנו מספיקין להודות לך על אחת ר"ל שאין בנו סיפוק להודות לו ע"ז שבחר בנו ונתן לנו שכל ובינה לעבדו ית' ולבחור בנחלתו. ולזה צריך כל מי שנגע יראת ה' בלבו להתעורר ע"ז ולבקש רחמים תמיד על מלכותו ית' שיתראה עלינו ושיטו כולם שכם אחד לעבדו ויקבלו כולם את עול מלכותו כמו שנתעורר זה תמיד בחצות לילה וכדאיתא בעיט בעיטין ברקיע ובאתערותא דלתתא אתער לעילא כד"א המזכירים את ה' אל דמי לכם וגו'. וזה הענין מתעורר תמיד בכל חצות ליל'. לכן החרד על דבר ה' ראוי שיקום בחצות ועכ"פ בשלשה משמורות להתעורר ג"כ ע"ז. ועכ"פ פעם אחד בשבוע או בחודש ובפרט שמחויב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם וכמרומז זה הענין במגילת רות. ויהי בחצי הליל' ויחרד האיש רומז על הבורא ית' שנקרא איש מלחמה: על מה. משיב והנ' אשה רומז על המלוכ' שנקראת לשון נקב' כי אין מלך בלא עם א"כ מקבל המלכות מן העם. והיא שוכבת מרגלותיו. ר"ל שעתה בגול' היא מושפל' ושואל עלי'. ותאמר אנכי רות אמתך שרויתי בצרות וגזירות המתגברים בכל יום על כ"י ועל שכינת עוזו: או יאמר אנכי רות אמתך שרויתי להקב"ה בשירו' ותשבחות. ופרשת כנפיך על אמתך. בבקש' ממך שתפרוס כנפיך עלינו ויכירו הכל כח מלכותך. ויאמר חי ה' שכבי עד הבוקר הוא לשון ביקור ר"ל שהשי"ת נשבע לה שלא יעזבנ' ח"ו לעולם ולא תדחוק את השע' כ"א תמתין עד שיחפוץ הש"י לבקר ולדרוש. זאת ויגאלנו כאמור אם יגאלך טוב ר"ל בזכות התור' ומעשי' טובים יגאל: ואם לא ח"ו. אגאלך אני בעת יגיע הקץ האמיתי: ויאמר היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת כו'. ר"ל שעת' הכנ"י עושי' חסד יות' במה שעובדי' אותו ית' ואין הולכין בדרכי עכומ"ז המחרפין ומגדפין אותו באמרם איה אלהיכם אבדה תקותם: ואעפ"כ זה ה' קוינו לו: משא"כ חסד הראשון דכתיב זכרתי לך חסד נעוריך איננו גדול כ"כ כי ודאי אין חידוש כ"כ שראו כל הנסים שעשה להם במצרים ובים וענני הכבוד מקיפים אותם ומן ובאר ושליו בודאי היה להם להכיר אלוהותו משא"כ אנו שאין אנו רואין שום ענין מאלהותו ית' אדרבה בין כל דרי תבל ב"י שפלים ונבזים זה זמן רב ואין קול ואין קשב ואעפ"כ קוינו לו ויושיענו במהר' בימינו אמן: נחזור (חסר תשלום המאמר):
חיי שרה
ויהיו חיי שרה וגו' פירשו בזוה"ק ויהי"ו גימט' ל"ז שהיו עיקר ימי חייה מימות שנולד יצחק עד שמתה ל"ז שנים כי היא מתה בשעת העקדה כשהיה בן ל"ז שנה כנודע. ואיתא בלקוטי תורה ויהיו גימטריא ל"ז מילוי ס"ג. מאה שנה בסוד הכתר. ועשרים הם חו"ב כל אחד כלול מעשר. ושבע רומוז לשבע מדות ע"ש באורך. וע"פ קט השגתינו נרמוז בו דרך לעבודת הש"י. ויהי"ו גמטריא ז"ל כשהאדם נעשה זל בעיניו על שמתמרמר בלב נשבר על עונותיו ובפרט בלילות הארוכים אחר חצות כשהאדם קם בביתו והוא לבדו לפני בוראו ומזכיר א"ע על חיי הבל אשר הוא חי ושנותיו עברו עם אניות אבה ולא עשה נחת רוח ליוצרו ואדרב' קלקל ופגם במעשיו מראשו ועד רגליו והיום קצר והפירוד מן העולם ממשמש ובא ליתן דין וחשבון על כל רגעיו אשר חי ועי"ז הוא מתנחם ומתחרט על מעשיו ובוכה בלב נשבר לפני אביו שבשמים ועי"ז הוא נעש' ז"ל ומזולזל בעיניו כי הוא מילוי ס"ג כנ"ל דהיינו באמרו בלבו שהוא מלא סגים אמנם עיקר תכלית הווידוי הוא עזיבת החטא וקבלת עול מלכות שמים עכ"פ מיום ההוא והלא' שלא יהיה בכלל הרשעים שבחייהם קרוים מתים רק עם הצדיקים שבמיתתן קרוים חיים דהיינו שכל ימי חיותם עושים הכנה לרגע הפירוד שיפרדו מעוה"ז בקדוש' ובטהר' וכמ"ש בזוה"ק הני צדיקי חשבו בליבייהו כאילו ההוא יומא מסתלקים מעלמא ומכינים את עצמ' בשמח' ובטוב לבב לעת עלות נפשם לשרשם. וכמ"ש מרבינו הצדיק מ"א זכר צדיק לברכ' שכל תשוקתו הית' להפרד מעולם הזה החומרי ולעמוד במקור הקדוש'. מבלי לבוש החומר העב: אכן אלו בני אדם אשר העבירו בהבל ימיהם ושנותם באנחה תקנתם עכ"פ להתעורר ולשוב עד אשר לא תחשך השמש ועיקר סימן התשוב' והחרט' כשהאדם מתזלזל בעיניו כי זוכר את רוב עונותיו ועי"ז בא לחיות חדש על ימים הבאים שלא יחטא עוד. וזה ויהי"ו גימט' ז"ל כנ"ל חיי שרה אז נקרא איש חי. מאה שנה בסוד הכתר דהיינו אחר התשוב' מתחדש לו רצון חדש לעבוד ה' והרצון נקרא כתר. ואחר כך עשרים שנה כשנחקק במוחין שלו לעבוד ה' בסוד חכמה ובינה שערים נקרא לפום שיעורין דליבא כי זה עשה לו גדרים בדרך זה וזה בדרך אחר לתקן אשר שיחת. ואח"כ בא למדת שבע שנים הם שבע מדות להמליך הבורא ית"ש ע"י אהב' וירא' והתפארות וניצוח והודי' והתדבקות לא כן הרשעים ע"י שטח מראות עיניהם ובכל יום הולך וחסר ונכרת נפשו מבוראו ית"ש ומרב' לפשוע עד שעפ"י גודל עונותיו נעש' כעור ממשש באפילה להוסיף חטא על פשע להיות צדיק בעיניו. לדמות ברוחו שהוא עובד בוראו ושוכח העבירות שעוש' וזוכר מצות קלות שעושה בלי כוונ' ואדרב' בפניות ומחשבות זרות ומבקש עליהם שכר כפנחס וזה מצינו ונשמע מרשע שמתפאר בזה"ל ב"ה הנחתי טלית ותפילין והתפללתי גם אמרתי תהלים ומעמדות ולמדתי פרק משניות ונתתי פרוט' לצדק' ומי כמוני צדיק וישר וז"ש בהפטר' ואדני' בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך דהיינו שאנ"י מלכות הבורא ואני ממליכו ויזבח צאן ובקר ומריא וגו' שעי"ז מילא לבו בשמח' מאחר שהוא עובד ה' רשאי לשמח בעוה"ז באכיל' ושתי' ורוחו לא נשבר' בקרבו אדרב' הולך אחר תאותו אשר אצל עין רגל מלשון רגל על לשונו דהיינו ע"י רוחו הגבוה ומילוי כרסו וגרונו לשונו יחליק לדבר לה"ר ומטיל דופי ומום בקדשים לדבר על יראי ה' והן הם ליצני הדור אמנם ההיפך מזה וההתקרבו' לעשות רצון ה' כנ"ל הוא ע"י שמשבר רוחו בקרבו ומכיר מקומו הרחוק מאת ה' ית' וע"י שהוא רחוק מתקרב עצמו ומתדבק בבוראו ית"ש:
ותמת שרה בקרית ארבע. איתא שבישר השטן את שרה שנעקד יצחק בנה וכמעט שנשחט ופרח' נשמת'. וצריך הענין ביאור הלא הצדיקים כל רצונם וחיותם לעשות רצון קונם ומוסרים נפשם ומאודם ויוצאי חלציהם בעבור כבודו ית"ש ואיך יתכן לומר על שרה אמנו הצדקת אשר היה אברהם אבינו טפל לה בנביאות שכשמע' מעקידת יצחק פרחה נשמת' מחרד' ובהל' כדרך פשוטי בנ"א אשר כל חיותם לגדל זרע ולהרבות הון ובפירוד הבני' או הממון כמעט ימותו. אמנם לא כן שרה אמנו חלילה לה רק נוכל לומר כי בשמע' מעש' העקיד' שעוקד אברהם את יצחק בנה לעול' לה' והבינ' בקדושת' שנעש' עי"ז יחוד גדול וקדוש והמקום ההוא היה רחוק ממנ' ללכת שמה להתדבק עם אב ובנו בקדושת היחוד לכן עכ"פ מרחוק מסרה נפשה באהב' ובטהר' להפרד מעו"הז בעת רצון ושעה קדושה כזאת והקב"ה הסכים על ידה ויצא' נפש' בקדוש' בשעה זאת וזה נרמז ותמ' שרה בקרית ארבע רומז מקום הקרי' שמת' הי' ע"פ ארבע שהם ד' אותיות אדנ"י שבהם כוונ' מסירת נפשות וקבלת עול מ"ש:
בשם הריב"ש נבג"מ בפסוק ואבא היום אל העין ופירש"י היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצ' לו הארץ. אמר ר"א יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים וכו' ע"ש. הנה מפסוק זה גופא יוצא שם לקפיצת הארץ וז"פ היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצ' פי' מכאן גופא מדברים אלה שבזה המאמר והבן. וז"פ יפה שיחתן של עבדי אבות כי בשיחתן רומזים סודו' נפלאות עם יחודים לקפיצת הארץ מה שאין ביד בנים אפי' ע"פ תורתן:
ויצחק בא מבוא באר לחי רואי וגו'. בתרגום יונתן איתא שלאחר העקידה הוליכו המלאכים את יצחק לבהמ"ד של שם. ואיתא שבעת הזאת שפגעה רבקה את יצחק היתה ביאתו מדרכו שהלך להביא את קטור' לאביו לאשה: ונוכל לרמוז בפסוק זה ויצחק בא מב"א כי אות ו' הוא רק לנקודת חולם שעליו כנודע. נשאר אותיות מב"א ב"א גימט' ג' עול' במ"ג ש' ועם מ' שבמלת מב"א אותיות שם שבא מבהמ"ד של שם: וגם הרמז שהלך להביא את קטור' נרמז כי בוודאי כוון יצחק ליחוד גבוה ונשא וזה באר לחי רואי כי בא"ר נקראת המלכות שהיא תורה שבע"פ ביאור התורה שבכתב לח"י הוא חי העולמים תורה שבכתב. וגם נרמז במל' ויצחק בא מבו"א מלא גימ' מ"ט שערי בינ' דמינ' דינין מתערין כי שם עולמות הנסתרים ושם נקרא הבורא בשם הו"א שהוא נסתר מהשגה עכ"ז הוא יושב בארץ הנגב כי דרום הוא החסד דרועא ימינא כי גם ההסתר שמסתיר א"ע כביכול הוא מפני כי גבר חסדו על ברואיו שיכלו לסובלו לכן מצמצם אורו ומציץ מבין החרכים:
בהפטרה
והמלך דוד זקן בא בימים וגו'. הנה הצדיק קדוש ה' מוה' ברוך נכד הריב"ש אמר בפי' הכתוב ואברהם זקן בא בימים ע"פ דאיתא בזו"הק איך שכתב אברהם אברהם משה משה היינו לעילא ולתתא פי' שכל צדיק למטה יש לו שורש ומחצב נשמתו בגנ"מ ושם הוא דבוק באמת ובדרך עראי הוא בעו"הז ובכל מעשיו הקדושים ודרכיו הישרים ממשיך קדושתו משורש נשמתו אשר הוא למעלה לעו"הז וזה ואברהם זקן שהוא מעולם הנסתר הנקרא בשם זקנה בא בימי' למשוך לעו"הז שהוא בימים ובזמן עכ"ל. וכן הפי' בוודאי בדוד המלך שהמשיך קדושתו למטה וקידש הימים והזמן. והנה הימים חיי האדם הם כמין לבושין לנשמתא שע"י ימיו הטובים שמתנהג בהם בצדקתו עושה לבוש לנשמתו דלעיל' להמשיכ' בזה למט' ומסתמא לפני מותו של אדם מתאספין יחד הלבושים ומעש' מצות שהתנהג בהם כל ימי חייו וזה הוא הענין ויקרבו ימי דוד למות דהיינו שבסוף ימיו נתחברו ונתקרבו כל ימיו לאחדים להיות אחד ומסתמא הית' קדושתו גדולה ונפלא' עד מאוד. ויכסוהו בבגדי' ולא יחם לו. ודרשו רז"ל מאימת המלאך נצטנן ע"ש. והנה דוד לגודל קדושתו שאמר לבי חלל בקרבי מלמד שהרג ליצה"ר בתענית כמאמר חז"ל. ובוודאי כל מה שהזקין ניתוספה חכמתו וקדושתו ובפרט אחרי צערו וחרדתו מאימת המלאך נמוג רוח יצה"ר מאתו ולא יכול עוד להסיתו לשום ענין וזה ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו דהיינו שלא היה יכול עוד להתלב' בלבושים ולעבוד ה' כי סר מאתו היצה"ר לגמרי ונדמה כמלאך אלהים וא"כ לא היה לו ממילא חיות העוה"ז כי מה ענין למלאך ה' בעו"הז. ויאמרו עבדיו יבקשו למלך נער' בתול' ותהי לו סוכנת. והיא הית' אבישג השונמית נוספת על י"ח נשים ואינו רשאי לבא אליה והם נתנו' בחיקו וע"י פרישתו מאת' לבלתי בוא אליה עבד ה' כראוי ונמצא שנעש' לו ימים ולבושים ממעשה עבודתו את ה' ע"י כבישת יצרו. ואמר' אליו אבישג חסרי' לגנבא נפשי' לשלמ' נקיט כלו' שהוסר ממך כח יצה"ר וחוש המשוש הגשמי לגמרי וא"כ אין אתה עובד ה' בזה הפרישות עד שהזמין לבת שבע החדרה ואמר ר"י א"ר מלמד שקנחה בי"ג מפות והראה בזה שיש לו עדיין כח הגשמי אכן הוא קדוש וטהור ופרוש רק לעשות יחודים לכוון לי"ג הנפלאות והגבוהים והבן: