עבודת ישראל· רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ
ספר ויקרא
ויקרא
ויקרא אליו. במד"ר בסנה הפסיק אליו בין קריאה לדבור באוהל מועד אין כאן הפסקה. בסנה משל למלך ב"ו שכעס על עבדו וצוה לחבשו בבית האסורין כשהוא מצוה את השליח אינו מצוה אלא מבחוץ אבל באוהל מועד כשהוא שמח בבניו וב"ב שמחים. כשהוא מצוה את השליח אינו מצוה אלא מבפנים כמו שהוא מושיבו בין ברכיו וכיד אדם על בנו. לכן נאמר ויקרא אל משה כו'. הנה הבורא ית' וית' מדרכו להיטב לרעים ולטובים נמצא כשהוצרך לצוות למשה ללקות את פרעה על שעבר רצונו ית' עכ"ז הוא נק' צווי מבחוץ כי הוא דבר חיצוני כביכול אליו ית'. וע"כ נגלה אליו בסנה. ולכן הפסיק אלי"ו הוא ביו"ד וא"ו כי הוא מורה על גילוי מדה במדה. משא"כ כשהוא שמח עם בניו וב"ב כביכול מפשיט א"ע כמלך שמפשיט עצמו מכל מלבושיו בפני בניו וב"ב ולא נשאר עליו כ"א לבוש דק. ע"כ לא כתיב אליו כי אם א"ל המורה על חסד הפשוט והבן:
לפרשות החודש
החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם. במד"ר הקב"ה נק' ראשון שנא' אני אחרון ציון נקרא ראשון כו' עשו נק' ראשון שנא' ויצא הראשון אדמוני יבא הקב"ה כו' ד"א אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון עולם אימתי אתה עושה את המועדות שכן כתיב בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא אמר להם אני ואתם מסכים וכו'. ולא עוד אלא אם בקשתם לעבר השנה הריני משלים עמכם. לכן כתיב החודש הזה לכם. עוד במד"ר ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל: אר"ע נמשלו ישראל לעוף מה העוף אינו פורח בלא כנפים כך ישראל אינ' יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם. אמר ר"י בן חלפת' גדולה זקנה אם זקנים הם חביבין הם אם נערים הם נטפלה להם ילדות. דתני רשב"י כו' אף לעתיד לבא הקב"ה חולק כבוד לזקנים הה"ד וחפרה הלבנה ובושה החמה וכתיב ונגד זקניו כבוד כו' עתיד הקב"ה למנות לו ישיבה של זקנים משלו כו' ונגד זקניו כבוד ע"ש. מה מאד נמרצו אמרי יושר חז"ל בדקדוק לשונם הקדוש שאמרו כביכול שהקב"ה נקרא ראשון כי אלמלא מקרא כתוב אני ראשון א"א לכונתו ית' בשם ראשון. כי עצמותו הפשוט בלי סוף ובלי גבול. ואין לו שום התייחסות עם הברואים אכן מהיות רצונו ית' לברוא עולמות בשביל עושי רצונו שנק' ראשית בגין דישתמודעין ליה עלה במחשבה לפניו ית' להצמצם כביכול במדות ולהקרא בשם ראשון. וזהו אומרם ז"ל כביכול הקב"ה ר"ל הקדוש שהפריש עצמו כביכול ממהותו בלי סוף ובלי תכלית להקרא בצירופי שמות הקדושים לפי עבוד' עושי רצונו ולשכון בתוכם כביכול מצד שהם בעוה"ז בגודל היצה"ר ועכ"ז הם עובדים אותו ית'. וזהו פי' ועשו נקרא ראשון שנאמר ויצא הראשון אדמוני האדום הוא כח מוגבל בלי התפשטות. כ"ז הי' במחשבתו ית' כמ"ש יתרון לחכמה מן הסכלות. ולזה היה עליית הרצון לפניו ית' לחדש העולמות. וזהו השבח מוכתר בכתר עליון כי כתר הוא מלשון כתר לי זעיר לשון המתנה כביכול ממהותו והוייתו ית' למחשבת בריאת עולמות והרצון דבוק באין סוף. וזהו מוכתר בכתר עליון. כדי שלא יעלה על הדעת חלילה שהעולמו' מצד שהם בגבול הם אינם דבקים בו ית'. לזה גילו לנו חז"ל שהאין סוף דבוק בהרצון ולזה עיקר הדביקות וחיות כל העולמות בו ית'. ואין שום דבר יוצא בכל העולמות מרשותו ית'. וזהו ואני אחרון כביכול אפילו עשו וכוחותיו אינם כ"א תחת רשותו יתב'. וכן עלתה במחשבתו לפניו יתברך כדי שיהא יתרון האור מתוך החושך. ע"י טהרת עושי רצונו מדותיהם. ככה ממשיכים אותו ית' במדות וצירופים קדושים וז"ש. בי"ת מועד לכל חי כי הם בית וועד אליו ית' הנקרא כל חי. וזהו ובמאמר קדישין שאלתא. מלשון שאלה שהדבר מושאל לישראל. ולא עוד אלא שאם בקשתם לעבר השנה להשוות ימות החמה עם ימות הלבנה. להאיר הלבנה לפניו יתברך כמו שהיתה קודם מיעוטה הריני משלים עמכם ולזה כל העולמות דבקים בו יתברך ע"י עליית הרצון לפניו ית' והריח ניחוח שמקבל מבנ"י. ולזה נקרא בחי' הרצון מחצית השקל שם מחצית הוא הממוצע שהוא הממצע בין עצמותו י"ת לבין המדות שבנ"י ממשיכין אותו ית' בהן בעבודתם אותו ית'. עשרים גרה השקל גר"ה (ע"ה) גימ' אר"ח מלשון חוור הם ממשיכין החוורין עילאין בהעולמות (ועשרים הוא יו"ד בחי' מתתא לעילא ויו"ד מעילא לתתא) ע"י או"א וזהו אר"ע נמשלו ישראל לעו"ף כי עו"ף גימ' יוסף והשפעת הצדיק ע"י כנפים הם נ"וה כך ישראל אינם יכולין לעשות דבר חוץ מזקנים היינו הגם שהם עולים עד א"ס כביכול. א"א להם לקבל כ"א ע"י הזקנים הם או"א: והנה יש בין בנ"י בחי' זקנים דהיינו שהם מרכבה לא"וא הנק' זקנים. ויש עוד בחי' זקנים זק"ן זה קנה חכמה שהם מרכבה לו"ה היינו ואם נערים הם ר"ל שהם זקנים בבחי' נערים יש בבחינת זקנים שנקראי' דיקנא נטפלה להם ילדות. דתניא רשב"י כו' חולק הקב"ה כבוד לזקנים שנאמר וחפרה הלבנה ובוש' החמה כו' ונגד זקניו כבוד. בוודאי אין הכתוב כפשוטו שיתביישו מעשי ידיו של הקביה בפרט שידוע שחמה ולבנה הם מרמזים לעולמות עליונים כנ"ל. אכן הפי' הוא שיזדככו העולמות הקדושים הנק' בשם חמה ולבנה בחי' ו"ה כזקנים הנקראים או"א וכן הוא הפי' בכתבי האר"י ז"ל שלעתיד יתבטלו מ"ה וב"ן ולא יאירו כ"א שמות ע"ב ס"ג: וחלילה לומר שיתבטלו לעתיד כפשטן של דברים ואיך זה אפשר לסבור כן אשר זאת הוא פנת ומוסדות כל התורה הק' ומצותיה. אלא הפי' הוא כמ"ש ששמות מ"ה וב"ן יאירו בבחי' ע"ב וס"ג. וזהו הפי' ביום ההוא יהיה ה' אחד:
ד"א החודש הזה לכם. הה"ד אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ. א"ר לוי מלמד שהיה הקב"ה מבקש באיזה דבר לגאול את ישראל ולא מצא אלא זכות משה ואהרן והיא עמדה להם: משה ואהרן הם מרכבה לבחי' זקנים כמ"ש בגמ'. והם נק' בני יצהר לשון שמן ע"ש המחשבה. והם עומדין על אדון כל הארץ הינו שהם מתקנין המלכות. וזהו פי' החודש הזה לכם שהם מתקנין אותה ובודאי בכל דור ודור נמצא בחי' משה ואהרן כמ"ש בגמ' משה שפיר קאמרת:
ויאמר ה' אל משה וגו' החדש הזה לכם. י"ל דהנה ידוע עיקר תכלית בריאת העולם היה בשביל בנ"י שיעשו רצון הבורא ב"ה ומקבל מהם נח"ר. לא כמו הפילוסופים שאמרו שאין זה כבוד הבורא שהוא א"ס ויקבל תענוג מגושי עפר ולכך צריך לעבוד לכוכבים ומזלות. ובאמת בנ"י עם קרובו מאמינים שהם מעלים ריח ניחוח לפני הבורא ב"ה ע"י עבודתם וזהו החדש הזה לכם שעיקר התחדשות המלוכה לא היה רק לכם בשבילכ' כדי שתעשו רצון הבור' ויקבל מכם נח"ר וכמאמ' בני בכורי ישראל ר"ל שראשי' המחשב' לא היה רק בשביל ב"י שהמחשבה נק' בכור שקודם שיעשה המעשה יחשוב במחשבתו:
ראשון הוא לכם לחדשי השנה. י"ל בצירוף הפסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. דהנה בניסן הקב"ה מחליף הממונים והשרים עליונים להראותם שכולם ברשותו ית"ש. ויש קדושי עליון שיכולין לברוא ממונים למעלה ופרקליטין טובים ע"י. כמאמר מי מושל בי צדיק. וזהו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שאתם תמליכו השרים עליונים. וזהו ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ראשון הוא הקב"ה כמש"ה אני ראשון ואני אחרון. הוא לכם שאתם תוכלו להנהיג את כל העולמות לחדשי השנה להתחדשות של כל השנה הם יכולים להפוך לכל הטובות וישועות אמן.
א"י החודש הזה לכם דבניסן ר"ה למלכים למלכי ישראל. דבודאי הבריאה בר"ה לא היה רק כמו הריון כמו שאנו אומרים היום הרת עולם. לפי שבריאת העולם לא הי' אלא שיתגלה מלכותו. והתגלות המלוכה לא היה רק בניסן ביציאת מצרים וזהו החודש הזה לכם למ"י כמבואר ברמב"ן. ובודאי כמו שהתחלת הבריאה היתה בכ"ה באלול כמו כן התגלות מלכותו היתה מכ"ה באדר. וזהו פירוש בכ"ה באדר שולחנות יושבין במקדש וממשכנין על השקלים. השולחנות הוא שלחן מלכים התגלות מלכותו הוא בכ"ה. ויש ממשכנין אותן. כמו שהיה על השקלים כדי שיהיה להם חלק בקרבנות ציבור כמ"כ ממשכנין ומניחין הקדושה על ישראל בע"כ מחמשה ועשרים בו:
שה תמים ר"ל שישים א"ע לפני המקום כשה תמים. ר"ל באמת ובתמים. והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש בין הערבים. נראה ליתן טעם למה דוקא ציוה הקב"ה להקריב את הפסח בי"ד בו ולשחוט בין הערבים דווקא. מפני שידוע שמזל של מצרים הוא טלה ובניסן הוא שולט המזל טלה ובחצי חודש הוא בתקפו וגבורתו ובין הערבים הוא שליטת החיצונים לכן ציוה הקב"ה לשחוט את הפסח בין הערבים ובארבעה עשר להראות שהכל כאין נגדו והוא מושל על הכל:
ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. נראה לומר שמחמת שהמצרים עשו בכשופים שלהם שאפילו עבד אינו יכול לברוח ממצרים ומכ"ש ס"ר ישראל ע"כ ציוה הש"י ב"ה ליתן על שתי המזוזות לרמז כנגד אברהם ויצחק אבינו שהם גילו אלהותו של הקב"ה. אברהם גילה המלכות של הקב"ה לכל באי עולם ואמר שבודאי ראוי לעבוד אותו מחמת אהבה שהוא הנותן חיים ומזונות. ויצחק פירסם אלהותו של הקב"ה לעבדו מיראה כי הוא יכול ליקח החיות מהאדם ובודאי ראוי לעבדו ביראה גדולה. וזהו ונתנו על שתי המזוזות כדי שיתגלה המלכות של הבורא ב"ה. ועל המשקוף רומז ליעקב אע"ה שהיה שוקף על שתיהן. והיו יכולים לצאת ממצרים: זה היה בפסח מצרים. אבל בבהמ"ק היה הפסח נשחט בשלש כתות והיה זה נגד האבות שהם שלשה. ולא היה צריך ליתן מן הדם אלא מתנה אחת רמז למדת מלכות שמכל העכומ"ז בחר בבנ"י שהם אחת:
לשבת הגדול
בש"ע א"ח. נוהגין ליקח חטים ולחלקם לעניים נראה הרמז של מנהג זה. כי חט"ה בגי' כ"ב הוא כ"ב אותיות שבתורה ובאותם החטים עושין הכנה שיוכלו לקדש כ"ב אותיות התורה בתורה ותפלה שלזה נקרא החג הקדוש הזה פסח פ"ה ס"ח שיקדש זכורו בשירות ותשבחות. וס"ח בגימטריא חיים כי החיים והמות ביד הלשון לכך צריך לבחור בחיים הם דיבורים קדושים וגם התיבות צריכים להיות בחיים היינו בכוונה שלימה כי תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה לכך צריך שיראה שיהא קפלתו בחיים דהיינו בכוונה: ולחלקם לעניים ר"ל העניים הם אשר לא יוכלו לקדש בעצמן הכ"ב אותיות צריך לחלק להם מחלקם ולהשפיע להם מחלקם ולהשפיע להם קדושה כדי שיוכלו ג"כ לקדש. כי אם אינו מקדש את דיבוריו אזי אם עומד להתפלל אח"כ אינם נכנסין דיבוריו אל הקדושה. וזהו פי' ולא אמרו העוברים ברכת ה' אליכם. ר"ל אותם העוברים רצונו לא יכלו לומר ברכת ה' מפני שאינ' נכנסין בקדושה: עוד שם: והאידנא למ"ד יום וה"ה העני הדר פה למ"ד יום מחוייבין ליתן לו. הרמז הוא שצריך ללמוד התורה וללמד ולעשות הכנה על חג הקדוש הזה. רק שצריכי' גם הם להיות נלוים להצדיק ולהתגבר עצמם אל הקדושה אז בוודאי יוכל הצדיק לסייע אות' כי לולא זה בודאי אין יכול הצדיק להשפיע להם כ"כ מחמת שהוא עצמו מדחה הימנו. ומי שאין דר פה למ"ד יום עכ"פ מחויבים ליתן לו מצה. הרמז הוא כי בוודאי יש קדושי עליון שבהגיע חג הפסח הם מטוהרים ועומדים וכל תפלתם בכוונה שלימה בלי שום מחשבת פסול. ולזה מי שאינו במדרגה כ"כ שיוכל לטהר עצמו ולפנות מכל וכל אזי צריך ליתן לו מדרגת מצ"ה מל' מצה ומריבה כמבואר בזוה"ק ור"ל שצריך הצדיק להשפיע לו עכ"פ שאם יבא היצר להפילו למחשבות רעות בחג הקדוש הזה. שילחם במצות ומריבות נגדו ולהתגבר עליו:
באחד בניסן ר"ה למלכים. ר"ל שתמליכו את הקב"ה על כל העולם. נראה הרמז בזה שמאחד בניסן עד עשרה בו צריך לקבל עליו קדושה מאדנות מאות י' של השם אדנ"י. ומעשרה עד ערב פסח ד' ימים צריך לקבל עליו קדושה מאות ד' של השם הקדוש אדנ"י. ומפסח עד שבועות חמשים יום נגד אות נ של שם הקדוש אדנ"י. ובשבועות נתגלה הפלא עליון והוא נגד א אל שם הקדוש אדנ"י. ובזה ממליך עליו את הקב"ה שהוא אדון כל העולם מאחד בניסן עד שבועות עוד אחת בשנה צריך לקבל עליו עול מ"ש כנ"ל: (מבואר לקמן בס"ד):
בגמרא אור לארבעה עשר בודקין את החמץ כבר פירשתי שהחמץ הוא היצה"ר כמו שפירש הרמב"ם שחמץ הוא מלשון גזילה מלשון אשרו חמוץ ולכך חמץ מרמז על היצה"ר שמי שהולך בעצת היצה"ר הוא נגזל משרשו. ולכך צריך לבער החמץ בע"פ ולעשות הכנ' שיוכל להשרות עליו הקדושה הגדולה שמתגלה בליל פסח שפסח הוא מלשון פסוח ודלוג כי בכל מועד הקדושה אינה באה לאדם בפעם אחת רק צריך להמשיך עליו הקדושה בתפלות ערבית ושחרית ומנחה. אבל בפסח בא הקדושה לאדם בפעם אחת כלשון פסח כנ"ל ולכן צריך הכנה כי אע"פ שבא אור הבהיר אעפ"כ צריך כל אדם לטהר עצמו כדי שיוכל לקבל אור הבהיר למשל שהחמה אע"פ שהיא זורחת ביותר אעפ"כ צריכין החלונות להיות פתוחים שאם יהיו סתומים לא תוכל החמה לזרוח להבית. ובכל מועד צריך להמשיך עליו הקדושה בתפלות כמאמר הכתוב אשר תקראו אותם במועדם מקראי קודש שצריך לקרות הקדושה. אבל בפסח היה צריך אור הבהיר לבא בפ"א כי בחפזון יצאת ממצרים חפזן אותיות ח"פ ז"ן כלומר כי בכל מועד בא הקדושה מהקב"ה כדרך זכר ונקיבה הוא חתן וכלה כל מה שהכלה מקשטת עצמה הם הכנ"י כך החתן זה הקב"ה מקרב א"ע יותר אליה אבל בפסח מחמת ישראל היו צריכים לצאת ממצרים כי אלו היו שם עוד רגע אחת לא היו יכולים לצאת משם ולזה היה צריך להיות הגאולה בחפזון ר"ל ח"פ ז"ן שמחפה מידי זכר לנקבה רק האור הבהיר באה פסוח ודלוג אבל בוודאי אעפ"כ צריך כל אדם לעשות לו הכנה כמשל זריחת השמש אל החלונות כנ"ל:
א"י אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר מבואר הוא שעיקר החמץ הוא היצה"ר כמ"ש לעיל וכמ"ש בגמרא מי מעכב שאור שבעיסה. והנה עיקר החמץ הוא היצה"ר הוא בא מחמת שבני' של האדם הוא מתאוו' וחמדות תשמיש כמ"ש דהמע"ה הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי ע"כ צריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש שיותר שיקדש עצמו מושך להולד נשמה קדושה כי מקדושת התשמיש בא להולד יצר טוב. ומהתאוות וחמדות בא היצה"ר ע"כ ימעט תאותו כדי שיהי' להוולד מעט מזעיר יצה"ר ויוכל בקל להתגבר היצ"ט על היצה"ר ולז"א אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר. ר"ל לאור נשמתו כי נר ה' נשמת אדם כי נר הוא ר"ת נ'שמה ר'וח ו'נפש ר'וח כי הוא יפה לבדיק' ויבער את היצה"ר מכל וכל:
בגמרא דרש רבא אין לשון אלא במים שלנו. למחר אייתו כולי עלמא חצבייהו לגביה. ולכאורה קשה למה ליה לרבא לדרוש בלשון שאפשר לטעות. ונראה לי שרבא רמז בדברי קדשו שהעול' יהיו מיחדים שם הוי"ה ב"ה בעשיית המצות. שמצה הוא אותיות יה"ה בא"ת ב"ש. והוא"ו של השם הוי"ה אין בו. לזה למד רבא להעולם בדברי קדשו שיוכלו למשוך את הוא"ו להמצה ויהי' השם שלם ולכך דרש בזה הלשון אין לשין אלא במים שלנ"ו התיבה של"נו בגימ' עם הכולל שם נג"ד יכ"ש שפירוש של השם הוא נגדי כבוד שמים והשם זה נגד הוא"ו של שם הוי"ה שהשם הא' אב"ג ית"צ הוא כנגד היו"ד והשני נגד הה' וזה השם השלישי כנגד הוא"ו שהוא"ו היא המשכה שהיא מכוון נגד זה השם שצריך להמשיך עליו עד שיהא כנגדו כבוד שמים ולזה דרש רבא בזה הלשון של"נו לרמוז שצריך להמשיך הוא"ו למצ"ה ויהיה השם שלם ולזה בערב פסח צריך לעשות המצות לשם מצוה דהיינו ג"כ על זה הכוונה כדי להמשיך הוא"ו למצה ויעשה מצוה ויהיה השם שלם כנ"ל. ולמחר אייתו כולי עלמא חצבייהו לגביה ר"ל הכלים הריקים היינו אותן שלא היו יכולין להמשיך בקדושה הוא"ו למצ"ה אתו לגבי רבא כדי שישפיע להם מרוב קדושתו כדי שיוכלו ג"כ להמשיך הוא"ו למצ"ה ויהיה השם שלם אמן:
בש"ע
אין בודקין את החמץ אלא לאור הנר. נ"ר הוא אותיות נ'שמה ר'וח. ובנר של שעוה. שע"וה הוא אותיות ש"ע ו"ה. ש"ע מלשון ואל קין ואל מנחתו לא שע"ה דהיינו שצריך ליחד ולשעות שם י"ה בו"ה בכל מצוה שאדם עושה כמו שאומדים קודם כל מצוה ליקב"הו ליחד שם י"ה בו"ה ולא אמירה היא עיקר כי אחר כוונת הלב הן הן הדברים ובלבד שיכוון לבו לשמים ולזה צריך של שעוה דווקא לרמז על כל הנ"ל:
נוהגין להניח פתותי חמץ במקום שימצאו שם הבודקים וכו' מיהו אם לא נתן לא עכב. שדעתו של אדם לבער אם ימצא. ונראה שנהגו המנהג הקדוש הזה מפני שעיקר הביעור חמץ הוא היצ"הר כמ"ש לעיל ולזה הנהיגו להניח חמץ להראות שבודאי יש בו עדיין עון וחמץ הוא היצה"ר. כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כי האדם שמחזיק עצמו שתיקן הכל בודאי לא התחיל לעבוד את ה' כמו שכתבתי במקום אחר פי' הכתוב אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול שמי שסובר שאין בו מום בודאי לא עלה עליו עדיין עול מ"ש. וכמאמר החכם בחו"ה שאם אמרתי בלבבי לא הייתי חוטא בודאי הוא חטא ביותר כי הגאוה הוא חטא ביותר ולזה נוהגים להניח פתותי חמץ להראות כנ"ל כי בודאי לא תיקן הכל:
ואם בעל הבית רוצה יעמוד מבני ביתו אצלו בשעה שמברך ויתפזרו כל אחד על סמך ברכה שבירך בעה"ב לדבוק איש איש במקומו. נראה הרמז שבו שבעה"ב צריך להשפיע לכל אנשי ביתו קדושה וטהרה ומי שהוא צדיק יותר צריך להשפיע קדושה וטהרה על כל בני עירו ומי שהוא צדיק יותר צריך להשפיע על כל העולם כולו כדי שיוכלו לשוב בתשובה שלימה:
כל מקום שמכניסין בו חמץ צריך בדיקה. ר"ל שצריך כל אחד לבדוק במקום שדרך היצה"ר הוא החמץ לשכון שם כ"א לפי ערכו מי שדרכו לפגום בבריתו ח"ו או בעיניו ח"ו לראות במקום שאין רשאין לראות צריך לבדקם ולבער ולשוב בתשוב' ובחרטה גמורה שאל יעשה עוד עבירה ועל מה שעשה יחזור בתשובה שלימה ובוודאי ימחול לו הקב"ה. וכל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. נראה הרמז דהנה יש ב"א שאינם משגיחין על מעשיהם רק על מעשים של ב"א אחרים ולזה מזהיר התנא מקום שאין מכניסין כו' אין צריך בדיקה. כלומר שאין (לעשות) כך שישגיח על מעשיהם של אחרים רק שיתקן וישגיח על מעשיו:
חורין הגבוהין שאין יד אדם מגעת שם וחורין הנמוכים פחות מג' טפחים אינם צריכין בדיקה נראה הרמז שאל יאמר האדם איך אוכל לבדוק כל החטאים ועונות שאין אני זוכר את כולם. לזה אמר חורין הגבוהין שאין יד אדם מגעת שם ר"ל שאין זוכר אותם אין צריך בדיקה אלא האדם צריך לבדוק ולשוב בתשובה על אותן עוונות שהוא זוכר. ואותם שאינו זוכר ממילא יהיו בטלים כי הקב"ה אומר אלו הי' זוכר עוונות הראשונים בוודאי הי' מתחרט עליהם ושב בתשובה כמו שהוא מתחרט ושב על אותן שהוא זוכר:
כל אדם צריך לכבד חדריו קודם הבדיקה נראה הרמז שכל אדם צריך לפנות מחשבתו בי"ג בניסן ולעשות הכנה בי"ג כדי שיוכל לבדוק בלילה שאם לא יפנה מחשבתו מקודם וכשירצה לבדוק בפתע פתאום בוודאי לא יראה בעצמו שום חמץ ויאמר צדיק אני. רק צריך לפנות מחשבתו מקודם ובודאי ימצא שם חמץ:
מצה שהכסיפו פניו הוא חמץ. וכתב המג"א אבל העולם אין נזהרים בזה נראה ע"ד הרמז שמרמז שיש אנשי' שאומרים דברי חידודין לחבריהם ומלביני' פניהם ברבים ואזל סומקא ואתא חיורא וזהו שהכסיפו פניו זהו בוודאי חמץ גמור ר"ל עצת היצה"ר ובזה אין העולם נזהרים כי אומרים מצחק אני ובודאי מי שרוצה להיו' ירא שמים יהי' נזהר מזה החמץ ולבערו מכל וכל:
כלים שתשמישן בחמין יגעלו בחמין בצונן ידיחו בצונן וכלי חרס אין לו תקנה אלא בשבירה נראה ע"ד הרמז שאע"פי שחוטאים אינם עושין העבירה בלב שלם ובנפש חפצה רק בע"כ יספר שבחו של עביר' מחמת תחבולת היצה"ר אבל הוא באמת אינו רוצה כלל לעשות מה שהוא נגד רצונו הקדוש ית"ש. זה האדם הוא שתשמישו בצונן ר"ל שאינו בחמדה ותאוה רק כמי שכפאו. וזה האדם בודאי אין צריך סיגופים רק שיקבל עליו באמת שלא יעשה עוד עבירה אפילו אם היצה"ר מסיתו. וזה יגעלו בצונן ר"ל בלא סיגופים ובגודל חמימת הלב רק התשובה צריך להיות כמו שחטא. אבל מי שתשמישו בחמין ר"ל שמחמם א"ע לדבר עבירה ועושה אותן בנפש חפיצה זה צריך לעשות התשובה כמ"כ בחמימות הלב. וכלי חרס כו' אין לו תקנה. ר"ל אותם שהרבו לחטוא כמו הכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם אין להם תקנה רק בשבירות לב ובמרירות על חטאיו שעבר נגד רצון הבורא ית' וית' ובודאי קרוב ה' לנשברי לב ויקבל אותן:
לפסח
בליל פסח נתגלה האור הבהיר ובפרט בשעה שאומרי' הלל שאין זה כל השנה וימים טובים. ה"לל גמ"ור בגימ' שד'י שהי' משדד מערכות. הלולא בביתא מרפסין איגרא. רמזו בדבריהם כדרך המשל שאיתא בזוה"ק (פ' בחקותי) משל למלך שכעס על בנו ומרחקו ממנו ומטרוניתא עמו לימים בא המלך מחמת שרחמנותו על בנו ומשגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים לראות מה שבנו עושה ושרי געה ובכה ועכ"פ אם רוא' שהבן בשמחה אין הבכי' כ"כ גדולה ולזה צריך להיות בשמחה וצריך בהלולא לרפוס איגרין ר"ל לשבור כל איגרין וכותלין שלא יצטרך עוד הקב"ה להשגיח מן החלונות רק ונגלה כבוד ה' לעיני כל. אלא שלאחר ההלל יכול האור הבהיר להסתלק ממנו וצריך להמשיך עליו הקדוש' אח"כ בקידוש ובמצה ובד' כוסות שהן כנגד ד' כוסות של (חמלה) וכנגד ד' כוסות התרעל' שעתיד הקב"ה להשקות הרשעי ארץ וזהו פי' חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל שלא ישנו הפרחים ר"ל שתכף אחר ההלל צריך להמשיך עליו הקדושה כדי שלא ישנו הפרחים זהו המוחין האור הבהיר וזהו שלא ישנו הפרחים וצריך להמשיך עליו הקדושה בכוס של קידוש כנגד בן חכם: ופי' של קדש שצריך להזמין עצמו להקב"ה שפירוש של קדש הוא הזמנה כמו הפירוש של הרי את מקודשת לי שתה' מזומנת לי ואסור לכולי עלמ' כהקדש רק להיות מוכנת להחתן בכל עת שירצה. כך צריך לקדש עצמו להיות מוכן להקב"ה וזהו פי' של ורחץ שצריך לרחוץ ולטהר את עצמו להקב"ה ורחיצה הוא לשון בטחון והוא אותיו' רחץ י"ה ר"ל שתהא בטחונו בהקב"ה ובלילה הזה צריך ג"כ רחיצה שהם כנגד כלים פנים פנימיים ואמצעים וכלים חיצונים שהם מחשבה שצריך לטהר ולקדש מחשבתו שלא יהי' לו מחשבות זרות כי אם מחשבות טהורות לעבודת הבורא ב"ה אמן:
במדרש חזית דומה דודי לצבי כו'. הנה זה עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. מן החלונות זו זכות אבות. מן החרכים זו זכות אמהות. ענה דודי ואמר לי. מה אמר לי החודש הזה לכם. ד"א אמר ר' עזריה כו' ענה דודי ע"י משה ואמר לי ע"י אהרן כו'. ד"א קומי לך בתו של אברהם כו' רעיתי יפתי בתו של יצחק ולכי לך בתו של יעקב ע"ש. ראשך עליך ככרמל. אמר הקב"ה הרשים שבכם חביבין עלי כאליהו שעלה לראש הכרמל כו' וישם פניו בין ברכיו כו'. אין לנו זכות הבט לברית. ודלת ראשך כארגמן אמר הקב"ה הדלים והרשים שבכם חביבין עלי כדוד כו'. וי"א כדניאל דכתיב ביה והלבישו לדניאל ארגוונא. מלך אסור ברהטי' מלך זה הקב"ה דכתיב בי' ה' מלך גאות לבש. אסור ברהטים. שאסר עצמו בשבועה שיהא משרה שכינתו בישראל. ברהטים של אבינו יעקב בזכות מי כו' ע"ש. הנה הבורא יתברך ויתעלה הוא בלי סוף ובלי גבול וכשעלה במחשבתו וברצונו ית' לחדש העולמות בגבול וסוף. הוצרך כביכול להתצמצם ולהגביה א"ע. כי זולת זה לא הי' באפשרי להיות העולם. כי שני בלי סוף אי אפשר להיות כמבואר בחו"ה בשער היחוד וזהו פי' ה' מלך כשעלה ברצונו לברוא העולם שיהא נק' מלך עליהם. גאות לבש. כביכול הוצרך להתגאות ולהגביה גודל גדולתו ורוממותו לגבהי מרומים בכדי שיתהוה כאן עולם בגבול. וזה גאו"ת גימט' ת"י כמנין קדוש וקדושה הוא לשון פרישות שכביכול הפריש עצמו כמעט מזה בכדי שיתהוה העולם. וישפיע להם השפעו' קדושות ע"י שיעורים ונימין שלא יתבטלו ח"ו בגודל אורו הרב וכ"ז היה בראשית בשביל בנ"י שיקבלו התורה בתרי"ג אורחין כמנין התאז"ר אשר שם בשרשי העולמות בתורה הקדומה שם היה שרשי נשמות ישראל. וזה פי' הרמב"ן אלהי אבי וארוממנהו ע"ש וזהו דומה דודי לצבי. מה צבי רץ ופניו לאחוריו. כן כביכול צימצם ופנה אור פניו הא"ס לאחוריו כדי שיתהוה כאן העולם. וכ"ז היה אחר כתלינו ע"ד משל היינו עבור נשמת עושי רצונו כמ"ש. וזה ראשך עליך ככרמל הוא צירוף ר"ך מ"ל היינו עלמין אריכין האירו בשבע מדות הבנין שכ"א כלול מעשר גימט' מ"ל וזהו בחינ' יורה ומלקוש יורה במרחשון גימט' אר"ך והוא מצד הבורא יתב'. ומלקוש בניסן מבחי' כנסת ישראל. והגם שלפעמים כנ"י אינם כ"כ במדרגה גדולה עכ"ז לא יגרע מצדיק עינו. הם דבוקי' ויונקים בצי"ע כמבואר בכוונת הא לחמא עני"א. וזהו פי' אין לנו זכות הבט לברית. וכשהם במדרג' עליונ' יותר עולים עד בין דרועין דמלכא כמ"ש ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל. וזהו פי' משגיח מן החלונות זו זכות אבות היינו חג"ת. מציץ מן החרכים הם קצרים מחלונות היינו מדרגות נה"י והחילוק שבין היחודים הוא שכנסת ישראל אינם במדרג' כ"א בבחי' ד"י והם דבוקים בצי"ע כביכול נצרך הבורא ית' לרדת ממעל' הרמ' כאומרם ז"ל נחות דרגא כו' וכשהם במדרגה יותר גדולה ועולין עד בין דרועין דמלכא ומכ"ש כשנזכה ב"ב שיתעלו כנ"י עד פב"פ ולא יצטרך כביכול לרדת ממעלתו להשפיע. כמ"ש וירד מעשות החטאת ר"ל הירידה הוא עבור עשות החטאת ח"ו משא"כ כשהם זוכים לעלות ע"י מעשיהם הטובים וכביכול לזה הוא י"ת מחכה כשכנ"י הם עולים עד נה"י דהיינו שני לוחות. וע"ז תקנו לנו הנוסח בתפלה ושני לוחות כו' וכתוב בהן שמירת שבת מלשון ואביו שמר. ר"ל שהבורא ית' שומר ומחכה שיבואו ישראל בבחי' שבת ענה דודי ואמר לי החודש הזה לכם. ר"ל שכל ההשפעות והתחדשות העולמות יהיו ע"י עושי רצונו וכל העולמות אי אפשר להם לקבל כי אם ע"י עושי רצונו ע"כ הם נעשין כביכול כנפין ומגינין עליהם ד"א ענה ע"י משה כי עניי' הוא בקול כמ"ש וענית ואמרת וגו' ונשמת משה היא מבחי' אמא הנקרא קול גדול יעננו בקול. ואמר ע"י אהרן אמירה היא במחשבה כנודע ומשם הי' נשמת אהרן מאחורים דאבא. ודלת ראשך כארגמן בחי' דוד ודניאל הוא בחי' אחת מרכבת מלכות. א"ל אדנ"י אותיות דניאל ומרכבה הנושאת כנ"י לפניו ית' הוא בחי' ארגמ"ן כנודע: והדלי"ם בחי' דל"ת תחתיו ית'. מלך אסור ברהטים שאסר עצמו בשבועה היינו בז' ימי בראשית ע"י עבודת ישראל משרה שכינתו בתוכם ומשפיע להם כל טוב. וכשהבורא ית' רוצה להשפיע לכנ"י כביכול מעטר עצמו בעטרות חתנים וזהו ה' מלך גאות לבש כו' נכו"ן כסאך נו"ן כפופה ונו"ן פשוטה. בינ"ה ומלכ"ות כ"ו באמצע היינו א"מא מעטרת לברא. ומשפיע לכנ"י כל טוב וזהו פי' בתיקוני' תיקון י"ט נכו"ן דא נאמן יושב ונאמן עומד באמצע. וטעות שם וצ"ל ונאמן עומד וכ"ו באמצע וזהו הצירוף של נכון כנ"ל:
עוד במדרש חזית נזכירה דודיך מיין. מייניה של תורה כגון הלכות פסח בפסח. הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג. ד"א מיין של אבות כו' מי פעל לפניך כאברהם כו'. עוד בפסוק תורי זהב נעשה לך זו ביזת הים עם נקודות הכסף זו ביזת מצרים כשם שהפרש בין זהב לכסף כך הפרש בין ביזת הים לביזת מצרים. ותבואי בעדי זו ביזת מצרים עדיים זו ביזת הים ד"א תורי זהב זו התורה כו' עם נקודות הכסף כו' אלו האותיות ר"א אומר אלו התיבות. יהודה ברבי אומר נאוו לחייך בתורים זו התורה צווארך בחרוזי' אלו הנביאים תורי זהב אלו הכתובים עם נקודו' הכסף זה שיר השירים מלה חתומה ומלה מסיימה ע"כ. הנה בפ' ישקני מנשיקות פיהו כ'י ט'ובים ד'ודיך מיין ר"ת גימ' ג"ל דברי ריצוי כנ"י לפניו ית' להתחבר עמה. מלשון משיקין את המים. הוא ל' התחברות וע"י החיבו' יתגלה עליהם הארתו הקדושה מיינה של תורה הקדומה המתגלת בכל עת וזמן. וכן פי' בפ' זה שהארתו והשפעתו הק' נתגלה בכל עת וזמן ע"י שלש רגלים הם חג"ת ובד"א פי' יותר ע"י האבות הקדושים אשר הם שורש שלש רגלים כמבואר בזוה"ק. והגם שלפעמים תמצא בדבריהם ז"ל שפסח הוא גוון תכלת ע"ש שכול בכורות. הדרך הישר המבואר הוא כי פסח נגד חסד כי זה היה מחסדו לברר ני"ק מבכורי מצרים ולהוציא עמו בנ"י מכור הברזל כדי שיתגלה מלכותו ואלהותו בעולם ולזה ארז"ל על פסוק לקחת לו גוי מקרב גוי כעובר הנשמט מרחם אם. כי היה אלהותו ית' והנהגתו העולמות ע"י תפארת ישראל בהסתר כעובר הנסתר בבטן אמו כמו שאמר פרעה מי ה' וכשהוציאם ית' ונתגלה אלהותו ית' ובריאתו כל העולמות והנהגתם בשביל בנ"י היתה דוגמת לידה כמו שמפורש ביחזקאל מולדתך ביום הולדת אותך וכל הענין. והיה בחי' יניקה עד טהרת עמו בנ"י וספירתם שבעה נקיים וטהרתם כל זי"ה וגמר קישוטי כנסת ישראל לפניו ית' בכ"ד קישוטי כלה. וכל קישוט אינו פחות משני מינין כמו זהב וכסף הרי מ"ח ובכללות הם מ"ט. והופיע עליהם ית' בשער החמשים לקבל התורה פב"פ. והיה אז היחוד הגדול בשלימות הגמור. אכן כל ימי יניקה אין היחוד בשלימות כמ"ש בגמרא מניקה לא תשמש וד"ל. אכן גם בימי יניקה יש שני בחי' כמ"ש רז"ל שדים אינון שופר' דאתתא מחמת שמורים שהיא ג"כ יכולה להשפיע והיינו כשהיא נושא' התינוק כאשר ישא אומן את היונק בזה היא מתפארת בפני בעלה. אכן יש ג"כ בחי' אחרת והיא בקטנות יותר כשהאם מרכנת עצמה על גבי העריסה כנ"ל ואז נק' אימא רביעא על בנין. וכל זמן דהיינו כל ימי יניקה בחי' נגמרת בשבעה שבועות כנ"ל. אכן גם בחי' הב' נמתקת בחסדו הגדול בבחי' דם נעכר ונעש' חלב. אכן בליל פסח האירו כל התיקוני' והגדלות ברגע אחד כדי להוציא עמו בנ"י מכור הברזל ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי קדושה. וזהו כי בחיפזון יצאת ממצרים. ובחי' זו לא היתה מסטרא דילן כמבואר בזוה"ק והיה אז היחוד בחי' ח"וכ הסועדין סעודת אירוסין בבית אביה ומחמת שלא היה מסטרא דילן האירו כל הארות וגדלות בפעם אחד כי השעה הוצרכה לכך כנ"ל כמבואר בכתבים. לזה פי' המדרש בעדי זו ביזת מצרי' שהיו נכללים כל המדרגות בבחי' אחת. אכן אחר יצ"מ הוצרכו לברר המדות מעט מעט עפ"י עבודתם עד חג השבועות וכנ"ל. ולזה פי' עדיים זו ביזת הים שמאז היו נכנסים בקטנות וגדלות על יד על יד עד גמר היחוד:
יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו איתא במד' כ' אין רשו' לחתן לבא להיכל הכל' אלא בנתינ' רשו' ממנ' ולכן היא אומר' יבא דודי לגנו. והנ' לכאור' קשה היכי משכח' לה שתהי' היא תובעת בפה מה שאינ' רשאי. ונוכל לומר כי ע"י רוח דשבק בה בעל' היא משתוקקת ותובע' ע"י חלקו והתביעה נק' על שמו מטעם זה כמ"ש הזוהר. וז"ש יבא דודי לגנו כי רשאית לומר כן ויאכל פרי מגדיו כי זה נק' פרי מגדים שלו ע"י הרוח דשבק בה. והנה לפעמים משכחת שהאשה אין לה שום תאוה להתקשט ולהתיחד עם דודה רק מחמת הבנתה את בעלה והשתוקקתה לשמח את בעלה מתקשטת ומראית לו פנים שוחקת עד שנראה הדבר לבעלה כאילו היא תובעת אותו אבל באמת אין כוונתה לשום עצמה כלום רק עבור לשמח לב בעלה כי לפעמים היא מרת נפש מחמ' איזה סיבות ומקרי הזמן ואז אלו הי' מבין בעלה את כל לבבה וגודל אהבה המסותרת אשר בקרבה המסתרת כל עצבה ויגונה ומעוררת שמחת בעלה. הלא בודאי יוסיף אהבה אלי' אלף מנות ככה ואלו הי' באפשרי שיתקן ג"כ ויסיר הצער ודאבון נפש ממנה בודאי הי' עושה כפי יכולתו. וכנדון זה כנסת ישראל עם דודה כשבא לה איזה צער ע"י איזה סבה או איזה גזירה והיא מתחזקת ומתקשטת לעשות רצון דודה ולשמח עמו בשבתות וי"ט או בשעת התפלה ועשיית המצות. והבורא ב"ה שהוא יודע המחשבות ומכיר בכל זה בוער בו אהבתה כביכול ברשפי אש עד אשר יסיר מאתה כל יגוני הלב כי הוא יודע מרירות הנפש והוא בעל יכולת להתגבר ולהכניע כל שונאי'. וזה נק' איזה אשה כשירה כל שהיא עושה רצון בעלה דהיינו שהיא מולדת רצון בבעלה כנ"ל:
ביאור הגדה
הא לחמא עניא וכו' והנ' המפרשי' רצו לגרוס כהא כי המצה היא דמיון לחם עוני שאכלו אבותינו במצרים אבל לא זה לחם עניא עצמו. והאר"י ז"ל כתב לומר הנוסח הא ע"ש בכוונות. ונראה לבאר דהנה איתא בחי' ה"י המורה על ההשפעה היורדת מחסד הבורא ומתנת חנם אע"פ שהמקבל אינו כדאי וזה מורה אות יו"ד שאחרי ה' על בחי' אבא וראשית החסד והנקודה מורה לשוק הי כמו שאומרים על דבר הנעלם ומתבקש כלו' הי החסד שבא מהבור' שאין אנו כדאי ע"פ עבודתינו. אבל בחי' הא מורה על דבר הנראה באצבע כלומר בזמן שהמקבל כדאי ע"פ עבודתו לקבל שכר וחסד וזה שאנו אומרים הא פי' בחי' הנק' הא שהחסד בא מדה במדה. לחמא עניא שהמדה היא בעניות ודלות כיון שאנחנו בגלות ואין אנו עושין רצונו ית' כראוי וכמו בגלות מצרים שבא החסד עלינו בדרך דילוג וקפיצה ולא היינו ראוים כידוע וזה די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כי די מורה על הנ"ל כי היו"ד מורה על חסד הגדול שעשה היחוד בין יסוד ומלכות כי כל זמן שהיחוד יותר בקטנות צ"ל טמיר בגווי' חסד עליון וגבוה וכמו בשביעי של פסח שאז היחוד יותר בקטנות בא השפע מעתיקא ע"ש כדי לחזק ולהתגבר יותר ולשמור את היחוד שלא יתאחזו בו וד"ל: כל דכפין ייתי וייכול דהיינו שאנו מתפללים להבורא ב"ה הנק' כל והוא כפין ומשתוקק להתייחד עמנו והוא יעשה למען שמו לזכותינו שנוכל להתייחד עמו וזה ייתי וייכול כי אכילה הוא לשון זיווג כדכתיב אכלה ומחתה פיה: כל דצריך. ר"ל מה שירצה הקב"ה שיעשה לו כמלך שמצוה לעבדיו. ייתי ויפסח. מלשון פה סח שיבוא וידבר עם עמו ישראל ובוודאי נשמע לו. וזה הכל בליל פסח שמתגלה המלוכה של הקב"ה. ולזה אנו מבקשים שיתגלה עלינו ג"כ המלוכה ויבא ויתיחד עמנו וידבר עמנו מה שרוצה: לשנה. הבאה בארעא דישראל ואז יהי' היחוד. כראוי ויהי' הצירוף הא כי נהי' ראוים ליחוד:
עבדים היינו לפרע' במצרים וע"ש בכוונות. דהיינו שלפעמים כשאין היחוד כראוי אז עכ"פ יש השתוקקת אצל הכלה להתיחד אצל החתן וכמו המים פנים אל פנים כן יש התעוררת בלב החתן להתיחד עם הכלה וזה היחוד הוא א"בא רק במחשבה ובא היחוד מא"וא שהם עולמות המחשבה וזה הבחי' הי' בשעת גלות מצרים ולא נתגלה עדיין עד ויוציאנו ה':
מעשה בר"א ור"י ורא"בע ור"ע ור"ט שהיו מסובין בבני ברק. ופי' האר"י צירוף מעשה ש"ע מ"ה להמשיך לז"א ש"ע נהורין ע"ש דהיינו אע"פ שבזמן החורבן מדת הא המורה על מדה הנראה ומושגת כנ"ל. שהיא בעניו' ודלות. אעפ"כ בחסד הבורא ברא צדיקים בכל דור ודור שעל ידם נעשה היחוד ונתגלה החסד בדיוקן אדם הנק' מ"ה. וזה שהמשיכו חמשה התנאים הק' אלו החסדים הגדולים בדיוקן אדם גי' מ"ה אף שהיו בזמן אחר החורבן:
ברוך המקום. פי' שהבורא נק' מקום שעשה מקום לעצמו וגבול בבריאת עולמו ע"י הבחי' שהסתיר א"ע ונעלם ומסתתר וזה ברוך הוא והם ענין אחד וכל ענין הגבול הוא ליתן תורה לעמו ישראל ולהגלות בדיוקן אדם ורוצה בעבודתינו וזה ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. כנגד ארבעה בנים דברה תורה היינו שהי' מצייר כל ארבעה בנים הן חכם והן רשע וכו' והכל גלוי לפניו כמ"ש הכל צפוי:
חכם מה הוא אומר. עיין פי' שאלת החכם מ"ש בהגהות לס' גבורות ה'. ואף אתה אמור לו כהל' הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. דהיינו להבטיח לו שבזמן הגאולה העתידה יהיו ממותקים כל הדינים ולא נצטרך לומר אפיקומן שהוא אפיקומן שהם הדינים וכן הס"ת של אחר הפסח אפיקומן כמ"ש רק שיהי' רחמים וחסדים:
מתחלה עובדי עכומ"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקו' לעבודתו. פי' שבעל הגד' סידר לספר בזמן גאולתינו בכדי שלא יאמר אדם הואיל והרעותי את מעשי עד הנה אין לי תקנה להתקרב אל ה' אלא אדרבה יתחזק האדם עכ"פ לשוב מהיום ויאמר בלבו הלא מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו ואעפ"כ קרבנו המקום לעבודתו. ומצינו במד' חד אמר בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו והי' מצטער בעצמו על השנים שעברו. וינחמהו ה' ויאמר לו טל ילדותך כמו טל ע"ש. וזה בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם וגו' ויעבדו וגו' ואקח את אברהם ואולך אותו בכל ארץ כנען דהיינו שע"י מהלכו לפני ה' בצדקתו גבר ושלט על כל ארץ כנען. וארב"ה את זרעו. וכתב האר"י ז"ל וארב"ה בגי' יצחק והנה אח"כ כתיב בפ' ואתן לו את יצחק ע"ש. ונראה הענין כי מתחלה צריך להצטייר במוח האב ציור הבן דהיינו שרוצה להוליד בן ואח"כ מתפשט בבחי' המשפיע. וזה וארבה את זרעו בגי' יצחק שנצטייר במוחותיו יצחק בנו ואח"כ מתפשט לבחי' צי"ע להוליד. וזה ואתן לו את יצחק כי ואת"ן נוטריקון אלה תולדות נח שהוא מורה על צי"ע המוליד ומגלה ההשפעה שיוליד בן:
צא ולמד מה בקש לבן הארמי וכו' שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל. כי פרעה היה כל כפירתו וימאן שתתפשט ההשפעה ע"י בני ישראל והאמין שהוא צריך לקבל ההשפעה מאלהא דאלהיא רק שלא רצה לקבל ע"י עבודת ישראל את ה'. וז"ש כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אבל כל הבת תחיון שהבין שעכ"פ צריך להיות בבחי' נוקבא לקבל השפעה. אבל לבן הגדיל הכפירה באומרו שמיום ברא אלהים השמים והארץ וסדר המערכות הם הולכים בסדר המסודר ומעתה והלאה איננו צריך לקבל ההשפעה. ולכן בקש לעקור את הכל כי שמו לבן זלע"ז לובן העליון ורצון הנעלם. וכפר ברצון הבורא ב"ה דהיינו הגם שברא עולמו ברצונו מ"מ אחר הבריאה סובב והולך עפ"י סדר המסודר ואינם צריכים לרצונו ואינם מתחדשים בכל רגע לרצונו. וזה היה הפגם שלו. ואמר בלבו כי כרצון עצמו כן יעשה ואין מוחה. וכן נאמר במגילת אסתר ויעשו בשונאיהם כרצונם. דהיינו שנקמו מהם נקמה על מחשבתם שאומרים בלבם שעושים הכל ברצון עצמם וזה שקר כי האמת הכל הוא רצון הבורא ב"ה שבר' העולמות ואפי' רצון המכחישים וז"ש וירד אובד אבי וירד מצריימה ועיי' בשל"ה שכתב כי לבן ירד למצרי' בגלגול בלע' שהי' אחד מג' יועצי פרע' ע"ש וז"ש וירד אנוס עפ"י הדיבור דהיינו כי גם רשעת הרשעים ורצונם. הרע לישראל אין להם כח בעצמם ח"ו כ"א הכל ברצון הבורא ב"ה שברא עולמות כאלו כדי שיהיה הבירור דהיינו שברא כח היצה"ר ולהעניש אשר ישמע לקולו וליתן שכר טוב למשבר כח הרע ומברר ניצוצים הק' מהם. וזה מלמד שלא ירד להשתקע שם שלא ברא ח"ו אותם בכדי שיעשו כרצונם ויהיו הני"ק משתקעין בהם אלא לגור שם בדרך גירות עד שיתברר אל הקדושה וז"ש ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך דהיינו שאין תכשיט וקשוט לכנ"י רק ע"י הבירורין. וזה כי כבד הרעב דהיינו בזמן שאין יחוד והמלכות מתעלמת ומתכסת ומזה בא הרעב עד שיתברר הני"ק שהם כמו תכשיטין וקישוטין לכלה ועיין בזוהר חדש דף פ"ז ע"ב בד"ה ויהי רעב בארץ:
ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך אני הוא ולא אחר. דהיינו שהראה הקב"ה להם כי כל כוחותם ומחשבותם ורצונם הוא רק ברצונו ית' ולכשירצ' יעביר רוח טומא' מן הארץ. וזה אני הוא פי' אפי' כשבא בבחי' הוא ונסתר כבודו וקדושתו. אני הוא ולא אחר פי' שאין זה בחי' אחר ח"ו רק הכל חד כי ככבודו בגלוי כן הוא אפי' בשעת הסתר:
אלו הוציאנו ממצרים כו' אלו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם דיינו. היינו שהממון הוא הני"ק שהוציאו ממצרים ועשאוה כמצודה שאין בה דגן. ואלו הרג את בכוריהם לחוד היו יוצאים הני"ק ממילא: אלו נתן לנו את ממונם היינו הני"ק ולא קרע לנו את הים דהיינו כי הקב"ה קרע את הים ע"י שם קר"ע כידוע ולישראל נעשה המספר ש"ע שהם השעשועים ואלמלא לא הופיע החסדים הגדולים דיינו: ואלו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו שזה היה חסד נוסף שהלך פסל מיכה בין מחנה ישראל ואעפ"כ עבר בים צרה וזה נק' בחרבה. וזה היה במכוון שלכאורה איך שגו וטעו חכמי מצרים לעבור בים אחרי ישראל הלא ידעו כי ה' את ישראל ונלחם להם והוא עושה להם נסים ונפלאות ומדוע אין יראה לעבור במצולה פן יהמו יחמרו מימיו וירעשו עליהם. אע"כ כיון שראו איצטגניני פרעה כי עבר בים צרה א"כ אמרו אין זה מדרך הנס מישוע' ה' כי גם המסכה עברה אלא דרך הטבע הוא שהים ברח לאיזה סיבה או רוח והיו רודפים אחרי ישראל עד שנטבעו במצולות ולכן זה שהעבירנו בתוכו בחרבה היתה סיבה לשקוע צרינו בתוכו והיה זה חסד נוסף על קריעת י"ס:
ליום שני דפסח
בפרשת אמור. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרת' וגו' והבאתם את עומר וגו'. דהנה כל ענין הספירה לגלות ע"י עבודתינו הנהגת מדה במדה שהקב"ה מתנהג לפי הנהגות האדם כי כל ענין הכוונות האר"י ז"ל להמשיך המוחין להמדות וזה כי תבואו אל הארץ היא המלכות אשר אני נותן לכם היא נותנת לכם מדת אני שהוא מלכותו: וקצרתם את קצירה פי' שתהיו אתם בסוד מחצדי חקלא: והבאתם את עומר וגו' כי עומר פירושו מדה. וזה והבאתם את עומר אל הכהן הוא החסד העליון שיהיה מתנהג במדה ושיעור והבן: הנה הפוסקים כתבו טעם מפני מה אין מברכין זמן על מצות ספירה כמו שאנו מברכין על כמה מצות זמניות ע"ש בדבריהם. ולפי הנראה יש לתרץ עפ"י דברי האר"י ז"ל שהאירו עינינו כי בליל א' דפסח האירו מוחין דגדלות וקטנות וכל אורות שיאירו בימי הספירה הם נכנסין ע"י המצות והכוסות רק שאח"כ הם מסתלקים וצריכים אנחנו לספור ספירה להכניסם ע"י מעשינו אחד לאחד עד חג השבועות כמ"ש בזוה"ק והאר"י ז"ל. לכן סרה ממילא הקושיא הנ"ל דלא שייך ברכת זמן כיון שאין כאן בהירות חדש ע"י מצוה זו כי כבר נעשה הכל בכלל בליל א' דפסח והבן: והנה אפשר לפרש שאלת הבן החכם ששואל מה העדות והחוקים אשר צוה וכו' דהיינו ששואל טעם הענין וביאורו כיון שנעשה בליל א' דפסח כל התיקונים א"כ מה העדות והחוקים אשר צוה ה' לספור אח"כ ספירה ואחת לאחת למצא חשבון ולעשות התיקונים בעולמות לאט לאט. והתירוץ הוא כי כתוב אומר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה דהיינו שיש באדם מוחין דגדלות ושעות שיוכל לעבוד את בוראו בבהירות ובהתלהבות. ויש עתים וזמן שמסתלק ממנו המוחין ונשאר בקטנות ובנסיונות ובמלחמה עם יצרו והכלל שצריך האדם לזכור בשעת מוחין דגדלות להכין עצמו ולעשות רושם בקרבו הגם שיסתלק ממנו התלהבות לא יפול לגמרי ח"ו ויהיה מהמנצחים קרבא ויתחזק וישען בה'. וזה רומז מ"ש אמור אל הכהנים ואמרת ופי' רש"י להזהיר הגדולים על הקטנים דהיינו בשעת מוחין דגדלות להזהיר עצמו על שעת הקטנות ולחזק א"ע. וכן בכל הזמנים למשל בשבתות וי"ט שאז זמן ההתלהבות בחשק נפלא לעבודתו יתברך שמו צריך האדם להכין עצמו על ימי החול הבאים שיהיה מקושר ג"כ בבוראו ית"ש וכן ביום א' דפסח אמרו רז"ל הסימן א"ת ב"ש. א"ת א' דפסח הוא תשעה באב וא"כ צריך האדם לקשר עצמו ביום א' דפסח היטיב בבוראו עד שאפי' בט' באב שהוא יום הירידה מכל המדרגות יהי' ג"כ מקושר בעבודת השי"ת. וזה רומז ביום טובה הי' בטוב וגם אז ראה והביט על יום רעה שיבא בירידת המוחין והכן עצמך עליו שלא תפול בו. וזה הענין בפסח ג"כ שסידרו לנו חז"ל קדש ואח"כ לאכול הכרפס כי בשעת הקידוש הוא שעת מוחין דגדלות וצריך לעשות הכנה על מוחין דקטנות הבא ע"י הכרפס לרמז כנ"ל וכן ע"י המצות והכוסות נעשה הכנה על ימי הספירה שאח"כ שלא יפול לגמרי משא"כ אם היינו מתחילין במוחין דקטנות כמו בכרפס ובספירה לא היינו יכולים לגמור מלאכתינו לולי אור ה' וחסדיו שמופיע עלינו בתחילה בגדלות המוחין ואח"כ אנועושין הכנה על ימי הקטנות וכנ"ל ובזה מתורץ קושית בן החכם הנ"ל:
וספרתם לכם ממחרת השבת וכו'. וספרתם מלשון ספיר ויהלום שאתם צריכים להאיר לכ"ם עצמיכם בתשובה מכל עונות: ממחרת השבת. ר"ל מרוב הקדושה שבא לכם מיום א' דפסח שבליל פסח ממשיך קדושה משלשה מצות ומארבע' כוסות כנ"ל על שבעה שבועות של עומר: מיום הביאכם וכו' נראה לפרש ע"ד הפסוק יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה פי' מי שהוא סר מרע ועושה תשובה הוא בינ"ה בן י"ה כדכתיב בנים אתם לה' כו'. ועוד יותר שב"ן י"ה מעורבים בשילוב להראות חיבת הקודש מחמת שעושה תשובה הוא מתדבק בהקב"ה באחדות גמור כביכול. ומה גם שאותיו' ב"ן קודם אותיות י"ה ב' קודם ליו"ד ונו"ן קודם לה'. משל לבן שהו' מתעתע בדרך ואח"כ שהוא מתיישב והולך בדרך הישר אז האב לוקח אותו על כתיפיו כדי שלא יחזור לאותו הדרך תעתוע: כך הקב"ה כביכול כשרואה אדם הולך בדרך לא טוב ואח"כ עושה תשובה לוקח אותו עליו ממש כביכול ולכן אותיות ב"ן קודם מאותיות י"ה וכמאמר חז"ל במקום שב"ת עומדין אין צדיקים כו'. וכשהוא סר מרע נעשה מאותיות מר"ע צירוף עמ"ר וזהו עמר התנופה ר"ל מצרף אותיות מר"ע לעשות מהם צירוף עמר: עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום ר"ל כשלא עשה תשובה ולא העיר א"ע תיכף בתחילת ספירת העומר אל יאמר שאין לי עוד תקוה. אלא עד ממחרת השבת השביעית תספרו. ר"ל כל זמן שיש אפי' יום אחד מהספירה תספר"ו ר"ל תוכל להאיר ביום זה כל החמשים יום על ידי תשובה: והקרבת' מנחה חדשה לה'. אח"כ בשבועות יראה לקרב א"ע מחדש להיות מונח בין דרועין דמלכא. וזהו מנחה חדשה לה':
ליום ז של פסח
בפרשת בשלח. ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' כי ידוע שהקב"ה הופיע עלינו בחסדיו דרך פסוח ודלוג שלא בהדרגה ביצ"מ כי לו התמהמנו ח"ו אבדנו בטומאת מצרים המלאה גילולים ובזה יבואר דברי המדרש הנפלאים שכתב שמלו ולא פרעו במצרים כדי שלא להתמהמה עוד ע"ש: והדבר נפלא להבין כיון שששים רבוא מלו כ"א ונתרפאו בשעה אחת למעלה מן הזמן והטבע א"כ הי' להם לפרוע ג"כ בעזר הרופא כל בשר והוא ישלח עזרם ורפואתם מקודש. אלא הענין הוא כך שהפריעה הוא סוד גילוי אלהות בסוד פר"ע י"ה וא"א להם לגלות האלהות לגמרי במצרים כי לא יכלו להתמהמה עוד רק בחפזון מלו ובדם פסח ובדם מילה נגאלו ולא במעשיהם כי היו אז ערום. וערי' וכמו שהיו מקטרגים אז השרים הללו עע"ז וכמו שכתבתי הדרוש באריכות בהגהות לס' גבורות ה' ע"ש. ונמצא עכ"פ שהיו אז ישראל בעצם בקטנות המוחין רק שהופיע עליהם השי"ת בחסדיו מוחין דגדלות ולמד זכות עליהם ויזכור חסדי אבותם וגאלם וכמ"ש שם באורך. ולפי"ז ירא הקב"ה כביכול להנחות' דרך ארץ פלשתי' פן ינחם העם וגו' מחמת שלא היו בעצם מקושרים בה' כראוי. והנה איתא ברש"י בד"ה ויעשו כן כשאמר להם משה לחזור לפני בעל צפון אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם והאמינו בלב שלם בכל דבריו ע"ש. ולפי"ז קשה מה היתה הצעקה אח"כ כשראו את מצרים ויאמרו המבלי אין קברים וגו' ומדוע נפלו מאמונתם לשמוע בקול ה'. אלא הענין הוא כך דהנה ביום השלישי כשאמר להם לשוב לפני פי החירות והוא היה יום ב' לספירת העומר שבו נכנס גדלות ב' ע"ש בכוונות ואז היו בבחי' גדולה ודעה רחבה להאמין באמונה שלימה בדברי השי"ת ובמשה עבדו משא"כ ביום ראותם את המצריים הוא יום הששי לצאתם והוא יום ה' לספירה שבו נכנס קטנות ראשון יעו"ש ונתקטנו המוחין עד שנשארה האמונה להם בקטנות וירדו ממדרגת הבטחון עד שבא יום ז' של פסח ונכנס גדלות ב' אז שמעו אל משה והיתה יהודה לקדשו והים ראה וינוס. ואיתא במדרש מה ראה. ראה ארונו של יוסף. ואמר אדמו"ר מוהד"ב זצ"ל כי מדרך האשה בראותה איש צדיק היא בורחת ומסתרת עצמה מפניו וכן הענין קריעת י"ס והבן כי הוא סוד עמוק. ונחזור לענינינו כיון שביום הששי נתקטנו המוחין והיה ירידת המדרגות מזה עצמו הרגישו המצריים בטומאתם ובכישופם ולא הבינו הדבר לאמיתו רק שהעלו בדעתם כי בני ישראל נבוכים הם בארץ וירדו ממדרגתם לגמרי עד שרדפו אחריהם. והנה כל זה היה מחסדי הבורא ית' שמו. וקטנות המוחין היה ירידה צורך עליה כי לולא קטנות המוחין של ישראל לא חזקו המצריים את רוחם לרדוף אחריהם בים ולא טובעו בים ולא נתכבד כבוד שמים כי איך נואלו שרי צוען אחרי כל המכות שהוכו ואחרי כל הנסים שראו שיצאו ביד רמה ועתה ראו קריעת י"ס ויתחזקו עוד לשוט במצולה. אלא הענין כנ"ל מחמת שהרגיש וע"י איצטגנינותם את קטנות המוחין אמרו בלבם שמושיען של ישראל היה רק עפ"י שמות אלהים והוא אלהא דאלהיא ונתן הממשלה לכח אחד בשמים המנהיג את ישראל ולפעמים יורד הכח וקצרה ידו מהושיע. וכאשר הארכנו בטעותם כמה פעמים. אבל כאשר טבעו בים וראו כל הגבורות שהם חסדים לישראל הבינו כי שם הוי"ה הוא האלהים ואין עוד ואמרו מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים ה' דייקא דהיינו כי כל המלחמות היו ע"י שם הוי"ה. וז"ש ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם כי עמוד הענן רומז על החסדים כמ"ש המקובלים שרומז על מלאך מיכאל ויעמוד מאחריהם שהלך לו דרך אחוריים כדי שיבינו המצריים ויאמרו כי ידין ה' את עמו ועי"ז ירדפו אחריהם וזה צירוף ויעמ"ד כי עמד גימ' ע"ב מ"ב כי הי' כעין דין שהוא מ"ב דע"ב וגנוז בתוכו ע"ב שהוא החסד באהבה מוסתרת לישראל וז"ש ויהי הענן והחושך וז"ש וינער ה' את מצרים בתוך הים. לשון נער ובחור כמ"ש אדומ"ור הגאון מוהד"ב זלה"ה כי כבחור נדמה על הים ופי' הענין כי כל טעות מצרים בררנו שהי' שלא רצו להאמין כי הקב"ה מתנהג מדה במדה לפי עבודת בנ"י. וזה הי' הריגת הבכורים ואמר ה' בני בכורי ישראל להורות כי כל ראשית המחשבה ובריאת העולם לא הי' אלא בשביל בני בכורי כו'. וכמ"ש באורך בהגהות לס' גבורות ה'. וגמר הענין נתגלה בקריעת י"ס וזה אשר נדמה להם כבחור עושה מלחמה והבן. ונחזור לענינינו כיון שביום ה' לספירה ירדו ישראל קצת ממדרגתם ולא הבינו ג"כ את סוד הענין רק תפשו אומנות אבותיהם ויצעקו אל ה' ויאמר משה אליהם התיצבו וראו וגו' כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם וגו'. פי' כל הענין הזה שאתם רואים את המצריים רודפים אחריכם. הוא הענין למען יכבד ה' בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי ה' הוא האלהים ועי"ז יתנשאו הני"ק אשר בהם ולכן תהי' לכם לפעולה שלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם כי לא תצטרכו לשוב למצרים וללקט הניצוצות כי ביום הזה יתעלו וישובו למקורם וזה שרמז בדבריו ה' ילחם לכם ר"ת יל"י שהוא השם המעלה ני"ק והבן:
נ"ל מה שאמרו חז"ל בשעת קריעת י"ס נתבקעו כל מימות שבעולם וצ"ל דבריהם לאיזה תכלית נתבקעו כל המימות כיון שעיקר הנס הי' להראות למצריים כח ה' ודי להם בקריעת י"ס וי"ל הגם שהדבר כפשוטו כי נבקעו כל מעינות תהום מ"מ יש איזה רמז שבכח קריעת י"ס נעשה הכנה לבקע כל המימות העתידין לקרוע כגון הירדן בימי יהושע. ונהר גינאי בימי ר"פ בן יאיר. והכח הראשון נפתח ע"י מרע"ה:
במדרש שיר השירים איתא חזית איש מהיר במלאכתו. זה משה רבינו. לפני מלכים יתיצב זה מלך מה"מ הקב"ה. בל יתיצב לפני חשוכים זה פרעה. ד"א לפני מלכים יתיצב אלו הצדיקים שמתיצבים בתורת ה' כמ"ש בי מלכים ימלוכו. בל יתיצב לפני חשוכים אלו הרשעים עכ"ל. הנה המדר' רמז במלת חזית זה משה כי חזי"ת בגימ' תכ"ה שהוא השם שאחרי אותיות שד"י בא"ב ובו שמש משה שבו הרג את המצרי כמ"ש לעיל בפ' שמות בפסוק למה תכ"ה רעך כי בכח השם הזה יוכל לענוש הרשעים בסוד כל מקום שנתנו חכמים עיניהם. עיין בשער היחודים. וזה לפני מלכים יתיצב זה הקב"ה. בל יתיצב לפני חשוכים זה פרעה. כי מרע"ה אפילו בשעת עמדו לפני פרעה עמד במחשבתו לפני ממ"ה הקב"ה ולא פנה אל פרעה רק מדביקתו בהקב"ה וקדושתו השקה כוס התרעלה לעוברי רצונו. וכמ"ש במדרש בפסוק ראה נתתיך אלהים לפרעה ע"ש. וכן כל הצדיקים אורח צדיקים כאור נוגה בהתקשרות והתדבקות בבורא כל וממילא שופך הקב"ה כוס חמתו על הצרים אותם וזה בל יתיצב לפני חשוכים שאינם מביטין אל מעשה הרשעים רק דום לה' והתחולל לו כדאיתא בגמרא. ומ"ש במדר' שמתיצבין בתורתו היינו שמלמדנו המדר' כשהצדיקים עומדים בשבחו של מקום ובתפלתם ומכח הבהירות בא להם איזה דבר חידוש בתורה ומבינים איזה סוד ואז הם מתיצבים לשון נצב על מקומו ע"י התורה מ"מ נקרא לפני מלכים יתיצב זה מלך מה"מ הקב"ה והבן:
לפסח שני
בפרשת בהעלותך. וידבר ה' אל משה כו'. איש איש כי יהיה טמא לנפש. ר"ל מי שטימא א"ע בעבירות ולא היה יכול להמשיך עליו הקדושה מפסח ראשון: או בדרך רחוקה. ופירש"י נקוד עליו לומר שלא היה בדרך רחוקה ממש אלא שהיה חוץ מאסקופת העזרה. ר"ל שהיה רחוק מהשי"ת ואינו יכול לומר ברוך אתה כאשר ידבר איש אל רעהו פנים בפנים: לכם. ר"ל שטימא א"ע והוא רק לעצמו: או לדורותיכם. שמחמת רוב עוונות הוא מביא באפס מה פגם להצדיק. וזהו הפי' טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים. ר"ל מה שהטוב מתמעט לצדיק הוא מהמון רשעים רבים שעושים עבירות הרבה ומביאים לו פגם: ועשה פסח לה' בחודש השני בארבעה עשר יום לחודש בין הערבים יעשו אותו וכו'. ר"ל שימשוך עתה הקדושה עליו ע"י תשובה כמו שמבואר בזוה"ק האי יומא כרוזא כריז מאן דבעי למחמא למטרוניתא יחמי ומהאי יומא עוד שבעא יומין תרעין פתיחין: והאיש אשר הוא טהור כו' וחדל לעשות הפסח כו' קרבן ה' לא הקריב במועדו. כי בכל מצוה צריך ליחד שם י"ה בו"ה כמו שאומרים קודם כל מצוה ומצוה לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו ליחד שם י"ה בו"ה כו' וזה קרבן ה' לא הקריב שלא קרב ולא עשה יחוד בשם הוי"ה ב"ה: במועדו. שלא יאמר מה בכך הלא יש כמה צדיקים שמיחדים שמו באהבה לז"א הכתוב במועדו. ר"ל שכל אחד ואחד יש לו מקום בפני עצמו בעולמות עליונים ומה שזה מתקן אינו יכול אחר לתקנם. וזהו כי את קרבן ה' לא הקריב במועד"ו שלא תיקן מקומו שהוא צריך לתקן: וכי יגור אתכם גר. שלא יאמר הן בעונינו נחשבנו כנכרים ואיך אוכל לעשות הפסח. הוא היחוד הקדוש. לז"א הכתוב וכי יגור אתכם גר. ר"ל אע"פ שהוא גר ועשה פסח לה'. ר"ל שבוודאי יכול לעשות תשובה כל זמן שהוא חי ולעשות יחוד שזהו תשובה תשוב ה שהיה עד עתה בדרך רחוקה שריחק ה משם הוי"ה ב"ה ועתה יעשה תשובה ותשוב הה: כחוקת הפסח וכמשפטו יעשה אותו. ר"ל שבודאי יכול לעשות היחוד כמו שאר הצדיקים ובזכות זה יבא הגואל צדק במהרה אמן:
שמיני
ויהי ביום השמיני. בילקוט מה ת"ל ויהי מלמד שהיתה שמחה לפניו במרום כיום שנברא בו העולם. במעשה בראשית אומר ויהי ערב ויהי בוקר וכאן הוא אומר ויהי. וכיון שכלו ישראל את מלאכת המשכן בא משה וברכן שנאמר ויברך אותם משה מהו הברכה שברכן אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. ר' מאיר אומר כך ברכן ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים. והן אומרים ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו' עכ"ל. דאיתא בזוה"ק לפעמים נקר' מלכות שמים בשם שבע ולפעמים מצינו שנק' בת שבע כנודע מס"ק. וביאור הענין בעידנא דאימא רביע על בנין ואז נתעורר עולם התענוג דהיינו שהקב"ה מתענג ע"י עבודת ישראל בזמן שעושין רצונו וממליכין אותו ע"י ששה מדות אהבה ויראה והתפארות ניצוח והודיה והתדבקות אז נמנה החשבון מעולם הבינה שהוא התענוג והם ז' מדות עד היסוד ואז המלכות נקרא' בת שבע שהוא השמינית אבל כשהמנין רק מחסד ואילך אז המלכות היא השביעית ונקרא שבע. והנה בשבעת ימי מילואים ששימש מרע"ה וגרם במעשיו הקדושים יחוד העליון בין א"וא שע"ז אמרו בזוה"ק זכאה מאן דזכי להאי יחודא עילאה כי ראיתי בני עליה והם מועטים. כי עלי"ה הוא צירוף על י"ה. שגורמים היחוד עליון וכמ"ש לעיל בדרוש לחנוכה יעו"ש. והיינו כמו שהיחוד נעשה בשבת קודש בין בחי' הנק' קדוש ובין בחי' הנק' מרום. כי אבא נקרא קדוש בסוד החכמה קודש היא ומרום נק' בינה המתרוממת על המדות. ולזה אמרו הנוסח שוכן עד מרום וקדוש שמו. וכתב האר"י כי מרו"ם וקדו"ש גימ' שבת פי' שאז מתיחדים והם כחד חשיבא. נמצא נוכל לומר דיום השמיני שכתוב כאן רומז על המלכות שנק' שמיני בחשבון ע"י הופעת אור הבינה עליהם מלמעלה דהיא אימא עילאה הנק' בפסוק א"ם אס"ק שמים שם אתה כי אם רומז על אימא שבה שם קש"א נרמז במלת אס"ק והוא בשמים ומרום כנ"ל. וזה שאמר המדרש הנ"ל מלמד שהיתה שמחה לפניו במרום פי' כיון שנק' השמינ"י ממילא שהיתה לפניו בבחי' הנק' מרו"ם שכיון שעשו רצונו במילואים ועבודתם נעשה היחוד עליון במרו"ם והיתה השמחה כיום שנברא בו שמים וארץ שע"י היחוד העליון נבראו המדות והמלכו' שנקרא' שמים וארץ כנודע וכן ברכם מרע"ה יה"ר שתשרה שכינה היא שכינה עליונה במעשה ידיכם והבן. והמדרש הנ"ל יליף בג"ש במלת ויהי רמז ג"כ בצירוף ויה"י על ביאור דברינו הנ"ל פי' כאשר הכנ"י ממליכין הבוב"ה ע"י ששה מדותיו הקדושים אז הוא צירוף אות ו וממילא מתיחד אות ו עם אות י שמורה על המחשבה פי' שעושין כרצון הבוב"ה וחכמתו שע"ז רומזת אות יו"ד שהיו"ד ע"ש המחשבה נאמר ואח"כ מהתענוג שאמר ונעש' רצונו נעשה היחוד בין קדוש ובין מרום כנ"ל וזה אות ה ואח"כ אות י בסוף להורות על היחוד הגם שנכלל היו"ד בהה מ"מ הם תרין רעין והבן בחכמה וחכם בבינה והבן וזה צירוף ויה"י שאמרו בגמ' איכא הכי ואיכ' הכי ויהי ביום השמיני הוא שמחה כנ"ל ואז פי' מלת ויהי כמו והיה המורה על שמחה כי ו"ה פי' שמחה כדאיתא במד"ר דהיינו שאותיות ו"ה מתעלים לאותיות י"ה בצירוף והי"ה ולכן גדולה השמחה והבן: והנה ר' מאיר אמר שבירכן בפסוק יוסף עליכם ככם אלף פעמים כי כתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי יוסף רומז על שם החסד הוא אל כי ששה פעמים אל גימט' יוסף [וצ"ע וקל להבין] דהיינו כשהחסד מתפשט בכל ו"ק והנה שורש המדות הם באימא עילאה בשם שד"י וזה נק' עצמות יוסף שהוא העצמו"ת של יוסף וזה ויקח משה את עצמות יוסף שהיה שימושו בשמות הללו שהם א"ל שד"י גימ' משה ובמילואם עולה אל"ף וגם משה בסוד מט"ט ש"ר ה"פנים עולה אל"ף ששמו כשם רבו וכמ"ש בליקוטים של ר"ה גאון ומשם הוריד הברכה אלף פעמים כשהקב"ה מתענג על ישראל ובא בבחי' הנק' יוסף עליכם שנתגלה בו"ק אז יברך אתכם אלף פעמים ולכן אמרו במדר' שישראל אמרו ויהי נועם להמשיך ג"כ אור הבינה כנודע כמו שאנו אומרים אותו במוצאי שבת להגן עלינו באור הבינה ולהצילנו מכל רע כמ"ש באברתו יסך לך:
ולזקני ישראל במד"ר אמר רבי עקיבא נמשלו ישראל לעוף מה עוף הזה אינו פורח בלי כנפים כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר בלא זקניהם אמר ר' יוסי בן חלפתא גדולה זקנה שאם זקנים הם חביבי' הם ואם נערים הם טפלה להם הילדות עכ"ל פי' דהנה עולם המחשבה עם המצייר ציורים נקרא ג"כ ימי זקנה והם מלובשין בעולם הדרועים כנודע וע"ז המשיל המדר' הזקנים לכנפים כיון שהם מלובשין בדרועין הנק' גדפין ולהבין הענין בערכנו הננו רואים שיש צדיקים גדולים הנק' בשם זק"ן זה קנה חכמה והוא נלחם עם יצרו עד שלבו חלל בקרבו והרג את יצרו והרי הוא נעדר מכל מיני תאוה גשמית ומכל עניני אהבת עולם ואעפ"כ כשהולך לעשות רצון קונו בתפלות ויחודים מתחד' כנשר נעוריו וממליך בוראו בכל מיני אהבות וחשוקות והתלהבות לבו כמו שהאדם בוער באהבתו בימי הילדות לאיזה תאוה מתאבות והצדיק הזה הוא מתעלה בתשוקות האלה להבוב"ה ומעלה התשוקות כנודע והגם שאין בקרבו אהבת עניני העולם ואין בו שייכות להעלות כלל מ"מ או שהוא זוכר לתקן כל המחשבות מימי נעוריו וילדות או להעלות ימי נעורים של הבאים אחריו של כל איש ישראל המקושרים בהם וזה הענין ימי הזקנה מלובשין בימי הנעורים פ' הגם שהצדיק הזה הוא בעולם הזקנה שמתעלה מימות עוה"ז בהתפשטות הגשמית ודבק בבוראו כמו תרין ריעין דלא מתפרשין עכ"ז מלובש בגדפין באהבות ויראות של ימי הנעורים וכנ"ל וז"ש ריב"ח אם זקנים הם חביבים הם פי' שהזקנים הם מלא' חיבה וריעות כנודע ואם נערים הם טפלה להם הילדות פי' הגם שמלובשים בנערים הם טפלים להם: ועוד כי אנו אומרים זקנים עם נערים יהללו וגו' כי כאשר יבא משיחנו במהרה בימינו יהיה שם ה' בשם יהי"ה כמ"ש האר"י ז"ל בפסוק יהי"ה ה' אחד ע"ש דהיינו כשהנערי' יעלו אל הזקנים אז מאותיות ו"ה יהיה ג"כ י"ה וזה צירוף יהי"ה ונוכל עוד לומר שאע"פ שיעלו הנערי' במקום הזקנים אעפ"כ יהיו הזקנים עוד גבוהים מהם כי גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם ואין קץ למרכבות כבודך וז"ש אם נערים הם פי' הגם שיהיו מכונים בשם נערים כשיעלו לעתיד אעפ"כ נטפל להם הילדות ולא יהיו שוין לגמרי רק בסוד בן יורש את מקום אביו והזקנים יהיו גבוהים יותר והבן:
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות וגו'. עפ"י מ"ש מורי ז"ל בפסוק טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים. פי' כי ע"י מעשה הרשעים וכתמי פגמי עוונותיהם נטמא הארץ עד שנכנס איזה חכם אפי' בעבודת חכמי דורם שאין להם בהירות כ"כ וגדלות המוחין כראוי וכמ"ש משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' ופירש"י מחמת שהעיר היתה מלאה גילולים ע"ש. וז"פ טוב מעט לצדיק זה שהטוב הוא בבחי' מעט לצדיק הוא ע"י המון רשעים רבים עכ"ל החכם ז"ל ומפיו אנו למדים כי כמו שברבות רשעים יאנח צדיק ומכ"ש ברבות צדיקים או בהתאסף יחד שבטי ישראל לעבוד ה' ממילא מתרבה הקדושה ומתעלה הצדיק יותר כי מדה טובה מרובה והנה דרך הצדיק הגם שיש לו בהירות וגדלות המוחין משפיל א"ע בלבו ואומר מי אנכי שזכיתי לכל אלה ובודאי אין זה בזכותי רק בזכות ישראל הקדושים שגורמים בצדקתם בהירות גם לי וזה היתה ג"כ מדת אהרן הכהן והנה נודע כי אהבה ויראה נקרא' ידין שהם הדרועין חסד וגבורה וזה וישא אהרן את ידיו אל העם פי' שנשא בלבו שמה שיש לו אהבות ויראות הם מפני העם הגורמים לו ולכן ויברכם שע"י שבער בו אהבת ישראל הגורמים כ"ז בצדקתם ברכם ולכן וירד מעשות החטאת שכיון שהשפיל א"ע ותלה הקדושה בזכות אחרים ולא גבה לבו בקרבו נשמר מעשות חטאת שהוא חטא ואח"כ אמר הכתוב והעולה והשלמים פי' שעי"כ עלה למעלה ועשה שלום בעולמות ובין ישראל לאביהם שבשמים:
זאת החיה אשר תאכלו במדר' תנחומא זש"ה לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי אשריכם ישראל שבכל אבר ואבר שבכם נתן מצוה שרמ"ח איברים באדם ולכך אנו אומרים אשר יצר את האדם וכו' חלולים חלולים בגימט' רמ"ח כמנין איברים שבאדם בראש. לא תקיפו פאת ראשכם בבשר ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם ועוד מצות מילה וכו' דהנה כל איש מישראל רצונו לעשות רצון קונו בתורתו ותפלתו אמנם היצה"ר שבקרבו וכח המתאוה שבמעיו הוא מונעו מעבודת השי"ת שמסיתו לכל תאו' אכילה ושתי' וישמן ישורון ויבעט ובפרט ח"ו מי שנכשל במאכלות אסורות ובדברים הטמאים ונתפטם באיסור אשר לא כן אורח צדיקים שהוא כאור נוגה המשברים תאותם ולא למלאות כרסם לכן לבם ברשותם לעבוד את ה' בתורה ומ"ט וז"ש דוד המלך ע"ה בענותנותו לעשות רצונך אלקי חפצתי שזה בודאי שרצני לעשות רצונך אמנם העיקר ותורתך בתוך מעי לשמור התורה במעי ולא לתת התפשטות לכח המתאוה שבמעי כדי שלא יעכבני מללכת בדרך אמת ולכן סמך המד' הפסוק הזה לפרשה זאת החי' אשר תאכלו שהזהיר הכתוב שלא לאכול דברים הטמאים ולא תשקצו את נפשותיכם ויהי' עי"ז מניעה מעבודת השי"ת ואהבתו כי הדברים הטמאים נק' בשם אסור שהם אסורים בקליפה ואין להם עלי' עד ימות הקץ שיעבור רוח טומאה מן הארץ כמ"ש בס' תניא ע"ש וז"ש המד' אשריכם ישראל שבכל אבר ואבר שבכם נתן מצוה. רצונו לומר שעי"כ שאתם מקדשים כל אבר והם רמ"ח לקבל קדושת רמ"ח מ"ע ולהיות כסא ומכון לשבתו ית' וזה שרמזם במד' במלת חלולים חלולים שהוא מלשון יסוד כמו באין תהומות חוללתי והם יסוד לקבל הקדושה כמו בראש לא תקיפו פאת ראשיכם כי שמעתי מפי רבותי הקדושים ענין שערות הראש שכתב הזוה"ק דהאי עתיקא חלי שערא משא"כ ברישא דז"א גליש רישא דמלכא כנודע דרך האב כשלומד תורה עם בנו הקטן צריך להלביש כל דבר במשל ומליצה מפני קטנות השכל של הבן וזה ענין השערות שהוא מלשון שיעור ומדה וקצבה שמגביל ההשפעה והמוחין כדי שיוכלו להתפשט בזעיר כי קטן הוא משא"כ אם הבן אומר דבר לפני אביו איננו צריך להמשיל הדבר ולהלבישו בשערות ובשיעורין לכן נאמר שם גליש רישא דמלכא ובזה תבין סוד חג השבועות שנדמה להם כזקן ועיין מ"ש בפע"ח כי אז גדלות המוחין ועולה למעלה והבן והנה ע"י הפאות שבראש אנו ממשיכין ומקבלים הקדושה מלמעלה ואם ח"ו מגלח השער של הפאות א"כ אין לו שביל לקבל מלמעלה ונמצא עושה היקף לראשו וזה לא תקיפו פאת ראשכם: בבשר שנא' ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם שהתורה הזהירה שלא ליתן שרט על נפש המת כי ראוי לאדם לצייר עצמו כי זה היה בשר (חסר מה) היורד משמים וכשמת מסתלק הנשמה למעלה והבשר למקורו ומדוע יאנח על חתיכת בשר על כן שרט לא תתנו בבשרכם כללו של דבר בכל אבר ואבר קדשנו ה' במצותיו כדי שנהיה מרכבה לרצונו ית"ש:
כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים כי קדוש אני אמרו בגמר' כשרצה הקב"ה ליתן התורה לישראל ואמרו המלאכים תנה הודך על השמים והשיבם משה למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם וכו' ביאור הענין כי נאמר ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך ופי' האר"י ז"ל שאפי' מלאך ירא לעבור במצרים מפני ריבוי כוחות הטומאה ע"ש וזה שאמר משה והגדיל שבח ישראל שהם ראוים לקבל את התורה יותר מן המלאכים שהם היו במקום טומאה כזו שאפי' מלאך ירא לעבור בו ואעפ"כ יצאו ביד רמה: וזש"ה כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים פי' בזאת הבחינה שאני ה' לבדי הוצאתי אתכם גורם לכם מעלה והתנשאות להיות לכם לאלהים ולא למלאכים כנ"ל והייתם קדושים כי מלת קדושה נאמר על לשון הפרשה ותרומה ונאמר ג"כ על דבר מזומן ומוכן כמו ולא יהיה קדש בבני ישראל ונאמר ג"כ על ענין קדושה וכל הפירושים הם מורים ענין אחד כי א"א לאדם להיות קדש בקדושה של מעלה אלא א"כ הוא פורש ובודל עצמו מכל תאות עניני העולם ומזמין א"ע להשראת כבוד הבור' ב"ה אז יכול לקבל קדושת הבור' ב"ה וזה אשר קדשנו במצותיו מלשון קידושין ופירשו בגמ' דאסר לה אכ"ע כהקדש ואז היא מזומנת לו לבדו ובזה נק' קידושין וככל החזיון הזה אנו צריכים להיות קדושי' לבוראנו כי קדוש אני פי' שאני בודאי מוכן ומזומן לקדש אתכם בכל רגע ולקבל תפלתכם ותורתכם רק שאתם צריכים להיות קדושים ומזומנים. ואגב אומר לך מה שאמרתי כבר בנוסח אשר קדשנו במצותיו פי' שהוא קידש אותנו ע"י המצות שנהיה אנחנו מקודשים כמו האשה המקודש' לבעלה וכמ"ש כמה ספרים הקדושים. ולכאורה יש לתמוה כיון דפסקינן בש"ע אה"ע סי' כ"ז דבקדושין צריך שיתן הבעל כסף קידושין לאשה ולא שתתן היא משא"כ אנחנו אומרי' שהקידושין הם ע"י המצות שאנו עושין במעשה ידינו ויש ליישב הענין כדאית' שם באדם חשוב אפי' נתנה היא מקודשת והטע' מאחר שהוא אדם חשוב בההי' הנאה דמקבל מתנה ממנה גמרה ומקני' נפשה. וי"ל גם בנידון דידן הואיל שיש ליוצרנו יתברך מלאכים ומשרתים ושרפים ואופנים וחיות הקודש המהללים שמו תמיד וכבודו ית' פונה ברחמים ואבה תהלה לקבל מתנה ומצות מדרי גיא ומדלי מעש בההי' הנאה אנחנו מקנין נפשותינו בקנין גמור ונתקדש בקדושה של מעלה אמן:
בפסוק הנ"ל אית' במס' ב"מ דף ס"א ע"ב א"ל אנא המעלה קא קשיא לי מ"ש הכא דכתב רחמנ' המעלה א"ל לכדתנא דבר ר' ישמעאל אמר הקב"ה אלמל' לא העליתי את ישראל אלא לפי שאין מטמאין בשרצים דיי ע"ש הנה על מלת שרץ תרגומ' רחש כמו לכל ריחש' דרחיש על ארע' ופי' מלת רחש הוא ענין מהלך לאט לאט שלא במרוצה כענין שנאמר ושפתיה מרחשין דהוא ענין דבור בלחש שאינו ניכר ולכאורה אינו מובן פי' התרגו' כי אדרבה אנו רואין מהלך השרץ הוא במרוצה מאוד וגם מלת שרץ יש בו צירוף וטעם שמו מפני שֶרָץ אמנם נאמר בדרך משל כשהאם מהלכת ובנ' כרוך אחריה הגם שהאם מהלכת לאט ובנה רץ אחריה אינו דומה מהלכו למהלך האם מפני רגליו הקטנים פסיעותיו הקצרים וזה אפשר שנברא מהלך המרוצה לבריות קטנות כמו השרצים כי לולי מרוצתם אין בפסיעתם כלום וכל היום ילכו ולא ישיגו חפצם והגם שהם רצים אינם דומים לפסיעה אחת שלא במרוצת מהבריות הגדולות ולכן תרגום של שרץ הוא רחש פי' הגם שתנועתם במרוצה מ"מ הוא עומד על מקום אחד וכזה נבאר הענין באדם פעמים שיש לו מוחין דגדלות ופעמים שיש לו מוחין דקטנות ואעפ"כ ישראל קדושים הם ואינם נופלים ממדרגתם ומתחזקים ומתמרמרים בנפשם על אשר נפלו ממדרגתם בקטנות המוחין וחוזרים בתשוב' ומתחזקים והולכים יותר במרוצה לעשות רצון קונם הוא ע"י מוחין דקטנות משא"כ בגדלות המוחין הם הולכים לאט ומשיגין יותר וכמו שאני בעצמי פעם אחד ראיתי הריב"ש ז"ל בחלום ושאלתי אותו מפני מה בתחלת עבודתי כאשר נכנסתי אל הצדיקים ללמוד ממעשיהם והרגלתי א"ע לעבוד השי"ת הרגשתי בעצמי שינוי לטובה מיום אל יום בעסק התורה לשמה ובכוונת התפלה ושאר מעשים ועתה אינני מרגיש כלל השינוי ונדמה לי כמו יום אתמול כן היום וכמו כן יום מחר והשיב לי בדרך משל כשהתינוק לומד א' ב' או סידור או חומש מידי יום ביומו ניכר השינוי בו שלומד יותר ממה שלמד אתמול למשל בשבוע העבר למד פרשה א' חומש ועתה לומד ב' פרשיות וכיוצא בו משא"כ אם הולך ומתגדל ולומד בעצמו גפ"ת עם הפוסקים והוא מפולפל גדול אין ניכר בו שינוי יום מיומו אמנם לפי ראות עיני השכל בודאי מה שהאדם נעתק בגדולתו יום מיומו במדרגה הוא גדול אלף אלפים ככל המדרגות שהתינוק נעתק בכל השנה כי המה בקטנות עכ"ל ודפ"ח והוא דבר חכמה נפלאה ועפ"י הענין הנ"ל תבין כמה ענינים בספירה בגדלות וקטנות:
תזריע
אשה כי תזריע. במדרש הה"ד אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק אר"מ הלשון הזה משמש שתי לשונות לשון שירה לשון דבר לשון שירה על שבחן של צדיקים לשון דבר על מפלתן של רשעים למרחוק נאמר על הרחוקים שנתקרבו ולפועלי אתן צדק. אר"נ מחשבין לשמו של אברהם אבינו שבא מרחוק שנא' וירא את המקום מרחוק ואמר רחב"פ מחשבין אנו לשמו של הקב"ה שהיינו רחוקים וקרבנו לו. אמר רב חגי דברים שרחוקים ממנו מהלך ת"ק שנה שהבריות ישנים על מטותיהם והקב"ה משיב רוחות מעלה עננים ומוריד גשמים ומגדל צמחים ומנגבן ומעריך שלחן לפני כל או"א אמר רשב"א הפסוק הזה אם אליהוא אמרו מאיליו שבח הוא ואם ברוה"ק אמרו שבח שבחים הוא ר"ל אמר בנוהג שבעולם אדם חבוש בבית האסורים ואין כל בריה משגחת עליו בא אחד והדליק לו שם נר אינו מחזיק לו טובה כך הולד שרוי במעי אמו והקב"ה מאיר לו שם נר הוא שאה"כ בהלו נרו עלי ראשי הוי ולפועלי אתן צדק עכ"ל סמיכות המדרש בפסוק אשא דעי למרחוק שבר"ת שלו שם אל"ד מסמיך אותו לפ' כי תזריע וילדה זכר וכמ"ש בזוה"ק מאי וילדה זכר אלא איתתא מכי דמתעברא לית בפומא אלא דתלד דכר והיינו כי השם אל"ד טוב ליולדת והוא מרגלא בפומא מכי דמתעברא והנה ר' מאיר הנ"ל דורש על מלת אשא שהוא לשון שירה ולשון התנשאות מורה על שבחן של צדיקים שהצדיקים מתרוממים בגדלותו של הקב"ה ומנשאים שמו בשירות ותשבחות ועי"ז עצמו הם מזמרי' עריצים ומשפילים הרשעים וז"ש שם שהוא לשון דבר על מפלתן של רשעים ודרש שם למרחוק על הרחוקים שנתקרבו שהיו רחוקים במעשיהם מהקב"ה והיו כמו בעיבור ועתה נתקרבו והוא כעין לידה ואמר ר"נ מחשבין אנו לשמו של א"א ובעל פי' המדרש רוצה להגי' משבחין במקום מחשבין אבל נראה שהגירסא ישינה א"ש והוא לשון חשבון לשמו של אברה"ם כי אברה"ם עולה רמ"ח מאותיות מרח"ק ואות ק מרמזת על מילואה כמו הקריא' קו"ף שעולה בגימ' מק"ום כי י פעמי' י וה' פעמי' ה ו פעמי' ו ה' פעמים ה עולה מקו"ם וזה שעשה הקב"ה מקום לעצמו בהגבלתו לברוא את העולם ולהולידו וכל אדם צריך להכיר גדולת בוראו מעצמו ממש כמו אא"עה שראה את המקום מרחוק כנ"ל משמו עצמו ור' חגי רמז על עץ חיים שמהלכו ת"ק שנה כנודע וחושב לזה ה' דברים שהקב"ה עושה משיב רוחות וכו' ע"ש והנה אנו אומרים בימות הגשמים משיב הרוח ומוריד הגשם ובימות החמה מוריד הטל ואמרו בגמ' וכן בש"ע דאם אמר בימות החמה משיב הרוח אין מחזירים אותו ש"מ דלכתחילה אין לומר משיב הרוח אלא מוריד הטל לחוד ולכאורה אינו מובן דלמה לא נזכיר שניהם גם בימות החמה כיון ששניהם אינם נעצרין כדאיתא בגמ' אלא י"ל כי הרוח פי' רצון דהיינו שאנו צריכין להמשיך אור הרצון כדי שיעורר ע"י מוריד הגשם כי ג"שם עולה שבי"ל ע"ה צירוף י"ש ל"ב ע"ש בכוונות אבל לענין מוריד הטל שהטל המשכתו מטלא דבדולחא שהוא מקום גבוה ונשא אין אנו צריכים להמשיך הרוח כי אין בכוחנו להמשיך הרצון שלמעלה גבוה מעל גבוה רק כאשר לפעמים לפי הזמן יש איזה הצטרכות להמשיך הרצון רעוא דרעוין אז יודע תעלומות יזמין לפה איש צדיק בתפלתו לומר משיב הרוח ומוריד הטל בימות החמה שלא בכוונה ונמשך ע"י דבריו הקדושים הענין הנ"ל וז"ש אין מחזירין אותו והבן וזה שלא חשב המדרש הנ"ל מפיח טללים כיון שהתחיל לחשוב בעץ החיים ומשיב הרוח כנ"ל והבן:
מצורע
והזה על המטהר וגו' ושלח את הצפור החי' ע"פ השדה דהנה הפטורת מצורע אנו האשכנזי' מסימי' וירמסו אותו העם בשער וימת וצריך לתת טעם על סיום הזה בפורענות רק שהנה השליש הזה פגם באלישע הנביא לעג למו ועי"ז פגם במלכות שמים אשר דרכה לענוש לעוברי רצונו מדה במדה כמו לפרעה שכל המכות היו מדה במדה כדאיתא במד' וכן המן ושאר רשעים וסידר הענין לענוש מדה במדה כדי לגלות המלכות לפני כל יושבי תבל שידעו כי אלהים מושל באפסי ארץ סלה ושלא יאמרו מקרה הוא או דרך הטבע לכן העונש בא מדה במדה שפגם בה ואז יצא כאור משפט מלכות מלך עולם כי הוא מעניש לעוברי רצונו ומשלם שכר טוב לצדיקים. וכן השליש אשר המלך נשען על ידו נפרע במדה הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל ונתגלה כבוד שמים בזה לכן אנו מסיימים בפורענות כזה כי הוא כבוד מלכות שמים כנ"ל והנה המצורע נענש על לשה"ר שדיבר בפיו וע"ז הנגעים באים והי' משפטו בדד ישב מחוץ למחנה כמנודה תחת אשר אהב חברת יושבי קרנות וכן הצפרים באו על פטפוטי לשון כנודע כדי לענשו מדה במדה כנ"ל שהוא כבוד מלכות שמים וזה והזה על המטהר שבע פעמים וטהרו דהיינו לטהרו שבע בחי' כנודע ואח"כ ושלח הצפור החיה ע"פ השדה היא המלכות שנתגלה על ידו ואגב נבאר מ"ש האר"י בכוונת הקדיש י"תגדל ו"יתקדש ש"מיה ר"בא ר"ת גימ' ששה פעמים אלהים וס"ת גימ' ג הויות וג אלהים ע"ש: ואנו נבאר לפי דרכינו כפשוטו כי הר"ת יו"שר כי זה יושר גדול שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה לכן גימ' ששה אלהים כי כל הדינים צריכים להסכים לדבר שהוא יושר כזה ואנו ממתיקין אותם שיסכימו עמנו כמ"ש בנוסח כלם אהובים כלם ברורים כלם גבורים כמ"ש במ"א באורך כי לכל דבר ודבר צריך שיסכימו כל פמליא של מעלה הן לתת שכר טוב לעושי רצונו כלם אהובים ורוצים בזה או כשהקב"ה רוצה לעשות דין בעוברי רצונו כלם גבורים ואפי' החסדים מסכימים לזה וזה הנוסח בקדיש כיון שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה ואז יעניש לעוברי רצונו וגם הרחמים יסכימו לזה כמו שיש בס"ת ג הויות וג אלהים יתגד"ל ויתקד"ש שמי"ה רבא (ס"ת גימ') אותיות של"ו שיש שלוה במחנותם וכולם מסכימי' לדבר אחד והבן:
וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת במדרש הה"ד בורא ניב שפתים ריב"ל אומר אם הניבו שפתיו של אדם בתפלה יהיה מובטח שנשמעת תפלתו מ"ט בורא ניב שפתים שלום שלום וגו' ריב"נ אומר אם כיון לבו בתפלה הוא מובטח שנשמעת תפלתו שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך כד שלמין מיניה זכוון וכו' עיין בפי' ידי משה דהנה המצורע פגם בלשון הרע בפטפוטי דברים ונקרא מוציא רע לכן נענש מדה במדה כנ"ל ועיקר טהרתו היה על ידי שנכנע רוחו בקרבו וישוב אל ה' וירחמהו וישלח רפואתו ולא הצטרך כלל לרפוא' הטבע כנז' זה בספרי' קדמונים כי הקב"ה ברא באד' עורקים וגידים המוליכים הדם בכל הגוף וכן יש גידים המוליכים אויר ורוח מהמוח לכל הגוף ואם ח"ו יסתם אחד מהם א"א להתקיים עד אשר יפתח בקילוחו כנודע וכן יש באדם גידין שאין בהם דם ונק' בל"א פלאקס אדרין דהי"נו שהם אינם יודעים מה פעולתם ידוע לפמ"ש האר"י ז"ל הגם שהם סתומים ואין בהם אויר או דם מ"מ הם מוליכין אויר הדק שהוא החיות מהמוח לכל הגוף ובודאי ח"ו אם יסתם אחד מהם יוולד איזה חולי באבר ההוא ובטול תשמישו למשל מהמוח מתפשט החיות והשכל אל היד או אל הרגל לעשות כרצונו וזה ההתפשטות ופקודת הרצון עליהם מתפשט ע"י עורקים הסתומים הנ"ל לכן ח"ו ע"י איזה סתימה בין המוח והיד או הרגל אז יכלאו מעשות פעולתם ורצון האדם וכמו שאנו רואים לפעמים שהאדם יושב במקום אחד זמן רב אומרים שרגלו ישן דהיינו שנלאה מעשות פעולתו להלך כי נשכח מאתו ע"י שלא היה מקלח החיות והשכל מהמוח כל זמן ההוא להזכירו וכן ח"ו יקרה לפעמ"ם לאדם איזה לקותא ובטול תשמיש אבר אחד מכל וכל מפני הסתימה ח"ו באיזה גיד הנ"ל ולכן צריך לבא לתפלת הצדיק ולברכתו כדי שיביא עליו אור שלמעלה ופקודת השי"ת להזכיר לאיבריו שיעשו פקודתם כמ"ש ופקודתך שמרה רוחי כמ"ש בעל חובת הלבבות וזה הענין שתרגם על מצורע סגירו ר"ל שנסגר ממנו השפע של המוח בעונותיו וממילא פרחה הנגע וזה עצמו היה טהרתו (ובא אל הכהן שהוא הצדיק הגדול וגם בעצמו) ע"י שנכנע ושב אל ה' בכל לבבו ומקב' עליו שלא לעשו' כמעשהו ורוחו נשבר בקרבו ואין רואה זכות לעצמו. אז כתיב אני ה' אשכון את דכא וזה שסיים המדרש כד שלמין מיני' זכוון ר"ל כשבא להכנעה לסבור ולדעת כי אין עוד שום זכות מאתו אז בורא ניב שפתים שלום אז יתוקנו שפתיו ואז שלום לו ומה שנחלקו שם במדרש איכ' לפרושי עפ"י מה ששמעתי אומרים שהרב הקדוש מהו' גרשון אמר פעם אחת למורנו הריב"ש ז"ל בזה"ל כ"ז שאתה תוכל עוד בתפלה לומר ברוך אתה עפ"י רצונך תדע כי עדיין לא הגעת לכוונת התפלה כי כ"כ צריך האדם להיות בהתפשטות עד שאפס מאתו כח ושכל לדבר התפלה. והדברים אמיתים אבל יש גבוה מעל גבוה אמת שהאדם מופשט מכל גשם ומכל מיני רצון ומקושר רק בבוראו ואינו יודע אפי' לדבר תפלתו מפני אימה ודביקות אבל מ"מ הוא מדבר כסדר כל תפלתו מחמת כי מן השמים מרחמים עליו ונותנין לו דבור וכח להתפלל כמ"ש אדני שפתי תפתח וגו' וזה דפליגי ריב"ן אומר אם כוון לבו בתפלתו מובטח ששלום לו כי זה אמת אם הכוונה מצויה ורגילה בלבו של אדם כראוי בודאי תפלתו מתקבלת. וריב"ל הוסיף על המהלך הנ"ל שהו' גבוה ומתפשט א"ע מכל מיני דבור גשמי ע"י הדבקות רק שהניבו שפתיו ממיל' בתפל' כנ"ל אז שלו' לו: