עבודת ישראל· רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ
ספר במדבר
במדבר
וידבר ה' אל משה במדבר סיני. במדרש. מכאן שנו חכמים בשלשה דברים ניתנה התורה באש ובמים ובמדבר. באש מנין שנא' והר סיני עשן כולו וגו'. במים שנא' גם עבים נטפו מים. ובמדבר שנא' וידבר ה' אל משה במדבר סיני וכו'. ואיתא עוד שם איש על דגלו חיבה גדולה חיבבן הקב"ה לישראל שעשאם דגלים כמלאכי שרת ומנין שהוא אהבה שנא' הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה. ר' יהודה אומר הביאני אל בית היין למרתף גדול של יין זה סיני וכו'. ד"א איש על דגלו הה"ד ימצאהו בארץ מדבר מציאה גדולה מצא הקב"ה את ישראל שנא' כענבים במדבר מצאתי ישראל לכך ימצאהו בארץ מדבר. מדבר הי' העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים. ובתוהו יליל ישימון תוהו ולילה הי' העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים ועד שלא קבלו את התורה וכיון שקבלו את התורה מהו אומר יסובבנהו יבוננהו. יסובבנהו שהקיפן בענני כבוד. יבוננהו שהבינם בד"ת. יצרנהו כאישון עינו עד היכן נצרן כביכול עד כאישון עינו וכו' ע"ש עד גמירא: ומקודם נפרש הפסוק איש על דגלו באותות לבית אבותם מנגד סביב לאוהל מועד יחנו. הקשו המפרשים לפי מ"ש רש"י בפ' יתרו בפסוק ויחן שם ישראל נגד ההר למזרחו וכל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח ע"ש. והלא הכא היו חונים סביב למשכן זה לדרום וזה לצפון ולמה כתיב מנגד. נ"ל לבאר הרמז שרמז רש"י בדבריו ונבאר כסדר הפסוק. ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני פירש"י בשם המכילתא מקיש נסיעתן מרפידים לביאתם למדבר מה ביאתן בתשובה אף נסיעתן בתשובה ע"ש. דהנה כל אדם מישראל אין לך אחד שאין לו שעה תשוקה ואהבה והתעוררת להמקום ב"ה מחמת שחלק אלהות שבו מרגיש מתיקות הבורא ב"ה ואמתתו. רק מחמת חטאתיו מקודם ונשאר איזה אהבה חיצונית ותאוה טפשית בלבו היא מבלבלת עוד את מחשבתו ומפסיק האהב' להמקו' ב"ה מחמת שמרגיש עוד מתיקות הרע אשר טעם מקודם רק אם נתעוררהאדם בתשובה שלימה באמת מעומקא דלבא ומשליך במצולות ים כל חטאתיו ומתחרט ועוזבם כראוי אז מרגיש ג"כ מגודל האהבה למקום ב"ה איזה מתיקות גם מבחי' עזיבת החטאים וכאלו השליך מעליו איזה משאוי גדולה. וכן היה הענין כשנסעו ישראל מרפידים ששם היו רפויי ידים מהתורה ומצות כמ"ש חז"ל ויסעו משם באהבה ובתשוקתם לעזוב הדרך הרע כמו האהבה ותשוקה שהיתה בבחי' ביאתן להר סיני כי היו אז במדרגה גדולה ובבהירו' וז"ש מקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני לומר לך כי גם נסיעתן מרפידים לא היו בע"כ רק באהבה וחשק לעזוב ולהשליך מעליהם בחי' רפידים: ויחן שם ישראל נגד ההר בלב אחד למזרחו וכל מקום שנאמר נגד פנים למזרח דהנה שם נג"ד ר"ת נ"א ג'בור ד'ורשי הוא בת"ת ודיוקן אדם ומשם יוצא האורה לכל הספירות ולכל הבחינות כי הוא הממוצע והוא מזרח כי הוא זורח ומאיר לכולם וכשבאו ישראל להר סיני היה פניהם כל פינה שהיו פונים לבחי' מזרח שהוא אלהי ישראל המאיר וזורח ונרמז במלת נגד. ולכן ניחא ג"כ הפסוק איש על דגלו מנגד סביב לאוהל מועד יחנו דעיקר הענין שהיו פונים למזרח הנ"ל והיו מתיחדים עם אלהי ישראל ע"י צירוף שם הנ"ל שהוא מורה נ נו"ן שערי בינה שמשם יוצא השפע ומתפשט בת"ת ואז הוא גד שהוא היחוד גימל עם דלת כנודע גומל דלים וסוד צורת גימ"ל מפורש בזוה"ק ובכתבי האריז"ל שעפי"ז ניחא לבאר היחוד שיש בתפלת המנח' מהחזה ולמעלה כי הגימל בצורתו הוא בחי' יסוד והבן: ועתה נבאר דברי המד' הנ"ל מ"ש בשלשה דברים ניתנה התורה אש ומים ומדבר והוא כדאי' בזוה"ק ח"א מסטרא דימינ' איתיהבת אורייתא וח"א מסטרא דגבורה ע"ש ושניהם אמת. דהנה אית' בגמר' דשבת דף פ"ו ע"ב שבאו ישראל למדבר סיני בר"ח דיליף בג"ש ביום הזה מהחודש הזה. ויומא קמא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא. בשני אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהני'. בשלישי עביד הגבל' ע"ש. דהנה ישראל בנסיעתן מרפידים ויבואו מדבר סיני רמז שבאו לדביקות המוחלט והתפשטות הגשמית והמדות וזה נק' בשם מדבר כנודע ולכן לא אמר להו ולא מידי כי שם אין אומר ואין דברים רק אפיסה המוחלטת ודביקות באחדות הפשוט. וביום השני התחיל לומר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו' דהיינו שסיפר להם גבורו' הש"י וגודל כוחו כדי שייראו לפני השי"ת ויקבלו התורה באימה. והוא כמשל שהמשילו חז"ל במדרש כשהסוחר יש לו סחורה רעה הוא מדלג וקופץ מקונה אל קונה לבקש אחד אשר יקנה מאתו משא"כ הבורא ית' ויתהלל בסחורה הנחמדה מזהב ומפז רב אינו נצרך לבקש קונה כי יש לו קופצים הרבה. ולכן התחיל לספר גבורו' וידו החזקה. כלו' שאתם אם תקבלו את התורה תשמרוה באימ' וביראה. בשלישי עביד הגבלה והראה להם שכל התגבלות העולמות וכל הבריאה לא היה אלא בשביל בנ"י. וזה שחשב המד' כי ניתנה במים הוא בחי' אהבה. ובאש הוא בחי' יראה ובמדבר רמז לקו הממוצע וגיבול העולמות כי מי שהוא בקו האמצעי הוא נוטה הן לחסד הן לדין ולכן הוא נמשל למדבר כמ"ש במדרש מה המדבר הזה הפקר כן כל מי שרוצה לקבל התורה מוכרח להיות כהפקר דהיינו שהאדם יהיה מופקר לפני השי"ת כמדבר דהיינו אם ישפיע לו בחי' אהב' יעבדהו באהבה ואם ישפיע לו בחי' יראה יעבדהו ביראה והוא הקו הממוצע. וכ"ש בפסוק הביאני אל בית היין. למרתף גדול של יין שהעלה אותם לבחי' אהבה הגדולה היוצא מעולם התענוג והוא נרמז במלח מרת"ף גימ' תש"ך והוא עשר פעמים חס"ד של יין היוצא מכרם עליון של תענוג. וכן דרשו חז"ל ימצאהו בארץ מדבר וגו' מדבר היה העול'. תוהו היה העולם עד שלא ניתנה התורה וכו'. כי המדר' מרמז לנו שורש התורה שיצא מעולמות הגבוהים ונעלמי' שהקב"ה כביכול משתעשע בעצמותו לברא את העולם ברצונו הפשוט וכיון שאין לנו השגה להבין מהות הרצון לכן נק' מדבר ותוהו כמו הדבר השמם מבלתי משיג את מהותו ושם מצא לישראל שרצה בנו ובשבילנו ברא את העולם ומהות הענין להבין איך ומה נלאו כל הלבבות מחקור זאת. אח"כ דרך השתלשלות בא לבחי' חכמה שרמז המד' במלת יסובבנהו כי יס"ב גימ' ע"ב והוא החס"ד. וזה שהקיפן בענני כבוד כי ענן רומז אל החסד כמ"ש בזוה"ק על פסוק ויבא משה בתוך הענן סוד מלאך מיכאל. ומ"ש בזוה"ק פרשת פנחס ישת חושך סתרו ענן וערפל סביביו שהם חו"ב פי' כי החו"ב מלבישין לעתיק והם סוד חו"ג דלעילא כנודע. ואח"כ יבוננהו שבא עד עול' המציי' ציורין ואח"כ יצרנהו כאישון עינו דהנ' המדקדקים פי' מלת אישון בנו"ן יתירה מאותיות האמנת"יו שהם להקטין הענין ומלת אישון הוא על שם איש קטן הנראה בבבת עין ולכך נקרא אישון עין והוא מורה ומרמז על בחי' ישראל והוא שהבורא ב"ה רוצה להיות אלהי ישראל ולהתענג בעבודת בני אדם ולהשתלשל במדותיה' וזה נצטייר במחשבה קדומה שהביט והסתכל עליהם וז"ש עד היכן נצרן עד כאישון עינו כי משם ההשגחה עליהם לטובה לכל הברכות והבן היטיב:
איש על דגלו במדרש הה"ד ימצאהו בארץ מדבר כו' שנא' כענבים במדבר מצאתי כו' מדבר היה העולם כו' עד היכן שומרן כו' עד כאישון עינו כו' ע"ש ידוע שמהיות רצונו וחפצו ית' לחדש העולמות בשביל עושי רצונו צמצם א"ע כביכול מעצמותו ית' שהוא בלי סוף ולית לצייר ליה בשום אות וניקוד קדם דברא עלמא ובחי' א"ס נק' מדבר ושם ימצאהו לב"י והתבונן במחשבתו ית' איך יקבל תענוג מהם בהתבררותם האור מתוך החשך והתבררות ניה"ק מתוך השבירה כמו שנתברר בעת יציאתם ממצרים בשבע שבתות תמימות השבעה מלכין עד וימלוך תחתיו הדר והוא השלימות דהנה בכל הענינים יכול להיות ח"ו איזה שבירה וירידה כשעולה ע"ד האדם שום התפארות בעבודתו לומר כי אני אמליך את הבורא. עד התבררותו האמת שמהדר הכל אליו ית' כי הוא הנותן כח לעשו' חיל בתורה ועבודה כאמור כי מתוך הכל זה הוא תיקון והתבררות אמיתי והנה ידוע כי בירור הז' מלכין ותיקונן הוא דיוקן אדם מלך הדר ושם אשתו מהיטבאל בת מ"ט ר"ד היינו העלאות המ"ט שערים שירדו כמו שמעלים ומבררים אלו השערים בפרט בז' שבתות אלו. והנה אמרו רז"ל הוסיף משה יום אחד מדעתו. שרצונו היה שתנתן התורה ביום נ"א לספירה שיתגלה שער הנו"ן ולא ניתקן אז בתיקון גמור כידוע. שאמרו רז"ל גדולה עבירה ששוברת לפניה ולאחריה וע"י חטא שאח"כ שאמר לו הקב"ה לך רד לא עלה התיקון אז בשלימות גמור והיינו מ"ט ר"ד לא היה יכול להתברר כ"א מ"ט שערים עד לעתיד אי"ה ב"ב שיתברר בתיקון גמור כמו שעלה ברצונו ית' וזהו פי' המדת עד היכן שומרן כאישון עינו דהנה פירשו המפרשים ז"ל אישון הוא מלשון איש ע"ש דיוקן איש קטן הנראה בעין והנה אדם המביט בעין חבירו ורואה בו דיוקן באמת אין האדם המביט דבוק בעין חבירו כ"א באפס מה כמו שאמרו באשה שמסתכל' בימי נדתה במרא' הזכוכית נעשה במקום הבטה כתם ע"י דביקות העין ובאמת זה לא אמר הכתוב כ"א לשבר האוזן כי לא כן עושי רצונו אשר בשרשי נשמתם הם דבוקים בו ית' ביחוד נפלא והנה אמרו המפרשים על נו"ן ההוספה במלת אישון הוא להקטין הדבר ודומה לו כתיב האמינון אחיך ואמת דבריהם אכן להטעים הענין נאמר כי פי' אישון הוא אי"ש נו"ן והיינו התבררות הדיוקן אדם ע"י נו"ן ש"ב. וזה נק' הקטנות וצמצום הדבר ולז"א שכל נו"ן בסוף תיבה מורה על התקטנות הענין וזה אישון מורה על התיקון דיוקן אדם כאשר הבורא ית' התבונן במחשבתו כמו שתקנו בנוסח קדיש בעלמא די ברא כרעותיה משא"כ אדם העושה כלי או שום ענין אינו יודע אם יוגמר בכי טוב כאשר נצטיירה במחשבתו בלי שום גרעון ושבחו ית' הוא כי העולמות יתוקנו אי"ה ב"ב בתכלית השלימות כמו שהיה בעליית רצונו ומחשבתו ית' וזהו כאישון עינו ר"ל כאיש שעלה ברצונו ועיונו ית' שהיה מרכבה שלימה אליו ית' כמו שנבאר דהנה בפ' גדול אדונינו ורב כח אמרו באידרא רבא קדישא שהוא תקונא תנינא דדיקנא ע"ש ובמקום אחר אמרו שהוא בשיעור קומה כמבואר בכתבים והניקוד הוא ניקוד אוחזה בסנסיני"ו מקום השדיים ולפי הנראה הם כוונת שונות. אבל באמת הם כוונה אחת דהנה זה הפסוק הוא במזמור כי טוב שהוא נגד יסוד כמבואר בכוונות (ומזמור שירו לה' שיר חדש הוא בחסד ולכך נרמז בו רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה וגו' כמ"ש בזו"ח שיר השירים. כד איתגלי' אות צ כגוונא דהאי אחר דזקיפא דהמן ההוא מקטרגא עריק ולזה בזה המזמור בהתגלות יד חסד כתיב לעשות נקמה כו') וכשכנ"י מתקשטת בתיקוני' ושפירו דאתתא הנ"ל אזי נתוסף ית' בעוז וחדוה ואתיילד יוסף. ואחז"ל כשהלביא רוצה להזדווג ללביאה מי יכניס ראשו ביניהם בודאי דמו בראשו ולזה מלביש א"ע בתיקונ' דיקנא. ומדחה ומשבר כל המעיקים והמקטריגים ועד מהר' ירו"ץ דבר"ו מרצה את כנ"י ושולח אמר"תו ארץ כמבואר בכוונות. והנה כתיב ואין נסתר מחמתו כמו שאמרו בזוה"ק וכמ"ש ועוד ירצה כביכול בהתחמ' עצמו להשפיע לעולם כ"ט נסתר בו האי"ן והיינו ויי"צר אלהים את האדם צורה בתוך צורה ולזה בברכת כהנים שממשיכין הי"ג תיקונין דא"א בט' תיקונין דיקנא לששה תיקונין דנוקב' נגד י"ג יודי"ן ט'ווין ששה ההי"ן הם גימ' כ"ח ועי"ז הוא ית'משפיע לכנ"י כל מיני טובות ולזה ניתקן אחר זה ברכת שים שלום כו' עלינו ועל כ"י. ואז המרכבה בתכלית השלימות וממילא כל השפע אינה יורדת כ"א לכנ"י וזה כוונת הפסוק גדול אדונינו ורב כ"ח לתיקונים הנ"ל וסידר אח"כ השולח אמרתו כו' יש ל"ח דברו י"ג ע"ב שלח י"ג הויות והי' מורה על מילוי יודי"ן. ישב רוחו יזלו מים. זה השם הוא ביסוד ולפעמים נתחלף היו"ד במ"ם ונק' מז"ל כמ"ש במזלא תליא וביסוד הוא מזל ומזיל ומשפיע ית' כל מיני שפע וחסדים וכל הטובות לב"י אכי"ר:
לשבועות
בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני בחודש השלישי היינו בהתחדשות שמקודם הוציא אותם מכור הברזל ממצרים ואכלו העוגות שהוציאו ממצרים וטעמו בהם טעם מן ואחר כך עלו למעלה יותר והוריד להם הקב"ה לחם מן השמים ובשר מן השמים וזהו התחדשות השלישי שבאו למעלה יותר וקרבו לפני הר סיני לקבל התורה הקדושה וזה החודש הוא מזל תאומים שמורה שהקב"ה עם עושי רצונו הם כתאומים כביכול וכמ"ש המחקרים שהתאומים אם לאחד ח"ו לא טוב גם להשני כן ואם טוב לאחד טוב להשני דבר מזלי' הוא שנבראו בשעה אחת כן הבורא ב"ה כביכול עם עושי רצונו כתאומים ולזה נק' יש"ראל שהוא יש"ר א"ל ששוים לאל וגם הוא רא"ש ל"י ולזה קרבו לפני הר סיני בחודש השלישי ונתגלה להם הקב"ה ודיבר עמהם כאיש א"א. לפי שהוא מזל תאומים: עוד בחודש השלישי שניסן הוא כנגד אברהם ואייר כנגד יצחק: וסיון כנגד יעקב:
ביום הזה באו מדבר סיני ופירש"י לא היה צריך לכתוב ביום הזה אלא שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום נתנם נראה לרמוז בדברי קדשו כי באמת בכל שנה ושנה כל ימי עולם נתגלה הדבר ההוא שהיה בימים ההם כגון בימי פסח שיצאו ממצרים. גם בכל שנה יש נפשו' מישראל שיוצאים ממצרים וגם בחודש הזה כיון שקרבו לפני הר סיני נתגל' ג"כ שיוכלו לקרב א"ע להקב"ה ולקבל התורה ולקרב עצמן לפני הר סיני סינ"י מלשון שנאה שישנא לכל דבר רע כמ"ש חז"ל סיני שבו ירדה שנאה לעכומ"ז ר"ל למעשה עכומ"ז. ולזה צריך כל אדם כשבא ר"ח סיון עד חג השבועות לקרות באותו עסק התורה ולהמשיך לו זה הקדושה שנתגלה ביום זה וזהו שפירש"י שיהיו דברי תורה חדשי' עליך כאלו היום נתנם דהיינו שבאמת נתגלה כל דבר בעתו כמ"ש: באו מדבר סיני ר"ל שעשאו עצמ' כמדבר הזה שהוא רק ואין בו שום דבר טוב גם הם חשבו עצמם כמדבר שלא התחילו בעבודת ה' כלל:
ויסעו מרפידים וגו' ויחן שם ישראל נגד ההר ופירש"י ויחן כאיש אחד בלב אחד דהיינו לאביהם שבשמים נגד ההר למזרחו של ההר כ"מ שנא' נגד אינו אלא פנים למזרח נראה לפרש ע"ד שפירשתי במקום אחר מה דאיתא בגמ' אין לשון אלא במים שלנו ותוכן הדברים שלנ"ו הוא שם הקדוש נג"ד יכ"ש שפירושו של זה השם הוא נג"די כ'בוד ש'מים וזהו שלנ"ו שהקב"ה הוא שלנו ומייחד שמו על עמו ישראל וזהו שפירש"י נגד למזר"חו של ההר ר"ל מלשון ויזרח השמש שחנו נגד זריחת הקדושה של הקב"ה ומזר"ח הוא אותיו' מחזר כמשל הלבנה שהיא כדור שחור ואין לה רק מה שמקבל' מהשמש וזה האור שמקבל' מהשמש היא מחזר' ומאירה לכל העולם. כך צריך אדם להתנהג כשבא לו זריחת אור ושכל מהקב"ה הוא צריך להחזיר זה ולעבוד בזה השכל להקב"ה: ומשה עלה אל האלהים כי מחמת שכל ישראל הכינו עצמן לקדושת ה' ופרוש לפי דורו ולכך היה יכול לעלות למעלה אל האלהים. ורש"י פי' שכל עליותיו בהשכמה היו. נראה שרש"י בא ללמדינו איך היה משה עולה לשמים כי בודאי ברגלי בשר לבד לא היה יכול לעלו' לשמים. ולכך פירש"י כל עליותיו בהשכמה היו דהיינו שהשכי' שכלו להקב"ה ובזה נשאו לבו ועלה לה' וכמו שפירש"י ע"פ וישא יעקב את רגליו שנשאו לבו ללכת. וזהו השכים ונפל פסוק בתוך פיו הרי זה נבואה קטנה ולא אמרו הניעור משנתו ואמרו השכים דווקא דהיינו ג"כ כנ"ל שהשכי' שכלו להקב"ה. וכשהוא הקריב א"ע לה' אז ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב. ר"ל באותה קדושה עצמה ששמעת. ותגיד לבית ישראל. ר"ל שיקשור בידו את ישראל להקב"ה:
ועתה אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. הנה אמרו חז"ל אין ועתה אלא ל' תשובה. כי היצה"ר בא לאדם ואומר לו היאך אתה יכול לעשות תשובה הלא אתה מלא פשעים. ובוודאי אין האמת כך כי האדם הרוצה לעשות תשובה באמת צריך לומר אמת שאני מלא פשעים ומה שעבר עבר ומעתה אני רוצ' לעשות תשובה לשוב לה' בכל לבבי ולזה אמרו חז"ל ועתה הוא לשון תשובה: אם שמוע תשמעו. פירש"י אם תקבלו עליכם לשמוע יערב לכם מכאן ואילך. וזהו תשמעו בקולי כי הקול הוא רחמים פשוטים כי הקול הוא פשוט והדיבור הוא מחלק להקול לכל מה שרוצה לדבר בו ולזה הדיבור הוא קשו' והקול הוא רק רחמים וזהו תשמעו בקולי ויערב לכם מכאן ואילך והייתם לי סגולה מכל העמים. נראה לפרש ע"פ משל למלך שפיזר אבנים טובות ומרגליות יקרות ובוודאי מי יתאוה ביותר אחריהם בודאי הבן מלך שהוא יודע כמה חביבין הן ואין אחר יודע כ"כ. וכך הקב"ה פיזר הני"ק בכל העמי' ובכל הארץ ומי מברר אותן בוודאי בניו עושי רצונו. וזהו והייתם לי סגולה מנל העמי' ר"ל שאתם תבררו סגולת המלכים היינו הני"ק. מכל העמים. מה שהוא מפוזר ומפורד בין העכומ"ז. וזהו כי לי כל הארץ. ר"ל שבכל הארץ יש ני"ק השייכים לי: ושמרתם את בריתי. ר"ל כי יש אנשים שמקוים בכל יום שיזכו לשמור הברית לזה מבשר הקב"ה שתוכלו לשמור אותו: א"י דהברית היא אבר ההשפע' ולכך ההשפעה שהולך מהקב"ה נק' ג"כ ברית וזהו ושמרתם את בריתי שאתם תשמרו כל ההשפעות שבא מאתי שיהא הולך רק אצליכם. וזהו ג"כ פירוש הפ' והקימותי את בריתי אתכם: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. נראה לפרש ע"ד ששמעתי שהריב"ש הקדוש אמר כשהגיע ר"ח ניסן שהוא ראש השנה למלכי' והושיב כל מלאך על כנו וכשרא' מלאך אחד שלא ישר בעיניו היה ממנה אחר תחתיו. וזהו פי' הפסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ר"ל שאתם תמנו ותמליכו כל המלאכים המשרתים אותי לכל הישר בעיניכם:
ויבא משה ויקרא לזקני ישראל וישם לפניהם. ר"ל כמו שפירשתי למעלה כה תאמר לבני ישראל באותו קדושה עצמה. וזהו וישם לפניהם שהיה משים לפניהם הדברים כי יש בם ממשות וכל העם רואים הקדושה שיש בדברים האלו:
ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך. ר"ל שאדבר עמך בקדושה קטנה כדי שיוכלו כל ישראל להבין מה שאני מדבר עמך:
ויאמר משה אל העם היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה. דהנה העובד ה' על מנת לקבל פרס נק' במדרגת אשה בחינת מקבל כאשה. אבל העובד לה' כדי לעשות נח"ר להקב"ה ולא לשום תועלת עצמו זה נק' בבחי' זכר. וז"ש מרע"ה אל תגשו אל אשה ר"ל שלא תעבדו את ה' בבחינת אשה ע"מ שתקבלו שכר רק כדי לעשות נח"ר להבורא ב"ה וב"ש:
ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה. דהנה איתא במדרש שביום מתן תורה בקשו להתנמנם בבוקר ושנתם ערבה להם עד שעוררן מש"ר ע"ה לקבל את התורה ע"ש. ואמר הצדיק הגאון מהור"ר לוי יצחק זצ"ל חלילה לחשוב על עם קודש שנפלו בתרדמת העצלות והשינה ביום הנכבד שידעו שיתן הקב"ה את תורתו להם. אלא י"ל דכוונתם הי' לש"ש שמיום שני בסיון שהתחילו לעשות הכנה לקבלת התורה ועבדו בכל כוחם ובמחשבותם הקדושים עד שנפל עליהם ליאות ועייפות והיו מתייראים פן לא יוכלו לקבל את התורה במחשבה צלולה כראוי. ע"כ נתנו שינה לעיניהם ולעפעפם תנומה בכדי שיתחדשו מוחותיהם ויתחזקו עשתונותיהם בבהירות לקבלת תורה הקדושה עכ"ל. והנה מפשוטו של מקרא דכתיב ויוצא משה את העם וכ"מ דכתיב עם הם פשוטי בני אדם כנודע. ולכן ניחא לומר עליהם שהיו ישנים ונרדמים עד שהקיצן משה ויוצא אותם לקראת האלהים. ואף גם לפי מה שאמר החסיד הנ"ל דכוונתם היה לש"ש. מ"מ מוכרע שלא היו אותם האנשים במדרגה גדולה כי מי שנכון לבו בטוח בה' אינו צריך להכנה ומתחזק בבטחונו להלוך אל ה' ולעבודתו ומן השמים ירחמו לחזק מוחו ולתת לו בהירות אמנם מי שאינו דבוק בבוראו בדביקות כראוי אינו בוטח בו כראוי ומתנהג ע"פ דרך הטבע ושומר מוחותיו ומחשבתו וישן בשעת שינה וכן שאר ענינים הגם שגם זה לש"ש מ"מ אינו במדרגה גדולה כמשליך על ה' יהבו ואינו משגיח ע"ע לשמור נפשו עפ"י דרך הטבע. והנה ידוע כי כל מה שהאדם מחשב ומדבר ועושה למטה. מעורר מדה כזאת למעלה ולכן כתיב ויוצא משה את העם דייקא שהיו במדרגה קטנה ובקשו לשמור מוחותם עפ"י דרך הטבע ושינה והקיצן משה והוציאן לקראת האלהים כי אלהי"ם גימ' הטב"ע כי ע"י דרך הטבע שדרכו בו נתעורר שם אלהים וזה ויתיצבו בתחתית ההר במדרגה קטנה:
בפרשת אמור וספרתם לכם וגו' עד תספרו חמשים יום. והנה על לשון חמשים יום כתב רש"י שהוא מקרא מסורס וה"פ עד חמשים יום שהוא יום חמשי' ולא עד בכלל תספרו ע"ש. ואפשר לומר כי מבשרי אחזה אלוה כמו שקובעים זמן חתונה ביום שנדברו והותנו התנאים ואם הכלה חביבה על החתן וכן החתן על הכלה הם סופרים ומחשבים יום יום מתי יגיע עת דודים להתעלס באהבים ויקוו וייחלו לעת כי בא מועד ואז מדרך לחשוב ג"כ היום המוגבל אשר בו בעצמו יהיה שמחת הנשואין כיון שהם מצפים ומחכים עת שמחתם בחצי היום או בערב כי אז יהי' עיקר השמחה. ובכן ניחא שהתורה הקדושה רמזה לנו בחיבת הקודש שבינינו הגם שאנו מונין שבעה שבועות בסוד טהרת האשה לבעלה כנודע מזוה"ק עיקר הספירה והתוחלת היום ליום החמישי' והו' יום שמחת הנשואין והיחוד. ולזה אמר תספרו חמשים יום כי אין הענין נגמר רק בקדושת כתר שאנו ממשיכים מעולם הדיקנא עפ"י קדושת הלילה בתורה כנודע. ואמרו חז"ל כי במ"ת הקב"ה נדמה כזקן מחמת שבזה היום מתיחדים העולמות ונמשך הכתר מהדיקנא לחי עולמים כנודע. פי' כיון שבנ"י מתקדשים ומתטהרים ברגל כרצונו ית' מתפאר בנו יוצרנו כלומר זה הענין שעלה ברצונו לברוא העולם בשביל בנ"י ובכן נעשה כרצונו שהם עובדים אותו כראוי. ורמז לזה באמרם נתמלא הזקן עובר לפני התיבה. כי מילוי הזקן כשהזקן התחתון מתיחד עם הזקן העליון כנודע לי"ח ואז ב"פ זק"ן גימ' שד"י אשר בו היחוד. וזה עובר לפני תיב"ה כי לפני ת בא"ב הוא אות ש לפני י אות ט לפני ב אות א לפני ה אות ד ואותיות ש' ט' א"ד עולים שד"י שהוא המתיחד עם התיבה היא המל' כנודע: או יאמר כי נתמלא זקן פי' זק"ן במילואו זיי"ן קו"ף נו"ן האותיות האמצעות עולות כ"ב שכנגד כ"ב אתוון דאורייתא הניתנת ביום זה והם בגימט' חט"ה שהיו מקריבין שתי לחם ממנה. וסוף אותיות המילוי נפ"ן עולים ק"פ כמו שמות ע"ב ס"ג מ"ה שהם יורדים ומתיחדים עם התיבה המל' הוא ב"ן כנודע:
ממושבותיכם תביאו לחם תנופה. רש"י פי' בפ' והניף כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד ע"ש. ידוע מזוה"ק פ' בלק שכתב שם בשם הינוקא צירוף תנופה תנ"ו פ"ה ע"ש. ולפ"ד כל ענין התנופה להראות כי מלא כל הארץ כבודו ולית אחר פנוי מיניה. וזה ת"נו פ"ה ופ"ה כלומר כל מקום שאתה פונה הנך לפני אלהי האלהים ואדוני האדונים:
ברמב"ם פ"ח מהל' תמידין ומוספין כתב שתי הלחם אינן באין אלא מן החדש לא מצא חדש יביא מן העליי' דהיינו שבדיעבד כשר מן הישן. והקשה שם הלח"מ מ"ש לגבי עומר דלא כתב האי שריותא דבדיעבד כמ"ש לענין שתי לחם דחד דינא אית להו לפי הנראה עפ"י תנא דברייתא ע"ש. והנה י"ל עפ"י מה שנקדים בשם ספר הקנה שכת' שכל הלכה צריכה להיות מובנת ומובחרת מתתא לעילא עד סופא דכל דרגין וכן היו החכמים הראשונים יסדו כל ההלכות וטעמן ונימוקן עד רישא דכולא ע"ש. ולכן הגם שלפעמים ההלכה שפסק איזה פוסק אם אינה מבוררת לנו כראוי עפ"י הדין יש לנו להצדיק אותו כי מסתמ' טעמ' אחרינא אית בגווי' והוא הבין יותר ממנו שורש של ההלכה למעלה ולכן פסק כה"ג בהלכותיו: ואפשר לומר בנדון דידן כי העומר בא מן השעורים שהוא לשון שעור ומדה וקצבה והם סוד הגבורו' שצריך להתגבר ולטהר עצמו בימי הספירה. וצ"ל גבורו' מן החדש ואם לא מצאו מן החדש מה לנו לעורר גבורות ישנים ח"ו משנים קדמוניות. ולכן השמיט הרמב"ם ברוח קדשו דין זה לענין עומר משא"כ בשתי הלחם שהם באים מן החטה סוד החסדים כי חטה בגימ' כ"ב אתוון דאורייתא ולהזכיר זכותן של ישראל שקבלו עליהם ביום זה התורה והמצות וצריך לכתחילה להביאו מן החדש כי אשרי למי שמתחדש בכל יום בתורה ובמצות ואם לא מצא ח"ו מן החדש לעורר חסדים חדשים אז מצוה להביא עכ"פ מן הישן ולעורר חסדים עתיקין וזכות ישיני עפר ואבותינו הקדושים שיתעוררו רחמי ה' עלינו תמיד. והבן:
נשא
איש או אשה כי יפליא כו'. במד' הה"ד שוקיו עמודי שש שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו כו'. עמודי שש שהעמיד כל מעשה בראשית לששה ימים כו'. הרי ג' אמהות שמהם נבראו כו'. מיוסדים על אדני פז. שיסודן היה ג' דברים משובחי' ואין כמותן בעולם. הה"ד ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. זה הים. חכמה היא יראת ה' כד"א הן יראת ה' חכמה וסור מרע בינה. דעת זה המכיר את בוראו כו'. השכל וידוע אותי ע"כ. הגם שזה אפס ההשגה. על מה ולמה רצה ית' בבריאת העולמות. וזהו ארז"ל האי כיתרא עילאה אוכם הוא לגבי עילת העילות. עכ"ז האמת כן הוא שרצונו ית' היה לבראות עולם ולהיטיב להם ע"פ מעשיהם ותיקוני מדותיהם. וזהו שאמר זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו. עמודי שש. הם ששה ימים שבהם ברא ית' העולם להתנהג ע"פ ו"ק. ורמז שהמע"ה למה שאמרו בזוה"ק האי עתיקא וז"א לית לאפשרא ביניהון וכולא חד. והוא ארז"ל שוקיו הוא הרצון והוא עמודי שש להתנהג ע"פ ו"ק כמ"ש זה אלי ואנוהו. אנאה אותו בגוונין קדישין. אלהי אבי וארוממנהו שעפ"י התיקונים שישראל מתקנים דיוקן אדם נתרומם עד שורש המחשבה. ואלו הו"ק שרשם הם מדות חג"ת. והם הג' אמהות שמהם נברא הכל. וזהו שארז"ל נחית בחסדך. זו החסד. נהלת בעזך. זו התורה בחי' עמודא דאמצעותא. אל נוה. קדשך. זו עבו"דה. בגימ' אלהי"ם (ע"ה) נגד מדת הגבורה. ונה"י הם בחי' הרגלין המתפשטין להשפיע לכנ"י. ואלו המדות כביכול נעשו כלים לחכמה ותבונה ודעת. וזהו פי' מיוסדים על אדני פז שיסודן היו ג' דברים משובחים שאין כמותן כו'. חכמה היא יראת ה'. כי יראה נקרא בחי' יו"ד כמ"ש י' יראה. וע"י היראה הנקרא יו"ד היה זה כלי להחכמה שהיא יו"ד עילאה. וזה פי' הן יראת ה' היא חכמה. ותקנו בתפלת שבת האל הפותח בכל יום דלתו"ת שערי מזרח. מזר"ח הוא מלשון מחזר. דהנה יראה הנק' בחי' דל"ת היא מחזרת האור כביכול למחשבה עילאה מקום אשר היה שם אהלה בתחלה כלבנה המאירה באור חוזר להחמה. דוגמת האדם המביט במראה הזכוכית (שפיגל) אם לא היה בעבר השני מסך כעין שעושין מכסף. אזי חיש הראות עובר לצד השני. וע"י המסך שעושין חוזר האור אליו ורואה בו דמותו ממש כצלמו. כן הדבר הזה יראה שהיא בחי' דל"ת דהיינו נקודה זעירא מחזרת האור למקום מחצבתה עי"ז נבקעו חלוני רקיע כו'. ובא השפע לכל העולם נמצא היראה היא כלי לחכמה. וזה הן יראת ה' היא חכמה. וסור מרע בינה דהיינו ע"י שצפה ית' שהאדם יהיה סור מרע ויגביל א"ע ומדותיו בכל הדברים האסור והמותר. כי אותיות מר"ע הם אותיות עמ"ר. זה היה כלי לבינה כביכול עי"ז צייר ית' בבינה הנקרא צייר ציורין: בדעתו תהומות נבקעו זה הים.דעת זה המכיר את בוראו. דהנה מאותן ב"א העובדים אותו ית' באמונה בלי התאמצות להכירו ית' אמיתת מציאותו ועוצם גדולתו. זה אינו בחי' פנים. אבל אותן המאמצים כחם להכירו ית' ולדעתו כמד"א דע את אלהי אביך ועבדהו. עבודה זו נק' פב"פ. וזה הדע' היה כלי כביכול לדעת עליון והמיחד או"א וזהו בדעתו תהומות נבקעו ע"י הדעת נבקעו התהומות ונתייחדו. וזה אומרים זה הים. דהיינו הדעת מיחד או"א. יו"ד למ"ם היא בינה. מ"ם דלמרבה המשרה ונעשה נו"ן שערי בינה. נמצא כשבנ"י עובדים אותו ית' ומכשירים מדותיהם יכולים להעלות דיוקן האדם כמ"ש נ"אדר ב"קודש ר"ת ב"ן. עושה פלא כביכול מתקנין הפלא עליון:
ונבא לבאר מצות הנזיר. הנה הנזיר הרוצה להפריש א"ע מעסקי העוה"ז ונעשה מרכבה לפלא עליון וזהו איש כי יפלי"א. לנדור נדר נזיר להזיר. הוא מלשון הפרשה כמש"ל האי כתרא עילאה אוכם תוא כו' ובא זה הנזיר להיות מרכבה לעולם הקדוש הזה: מצותו גדל פרע שער ראשו. ובלוים כתיב והעבירו תער על כל בשרם והענין הוא כמו שהמשיל הה"ק המפורס' מוה' לוי יצחק נ"י לרב שמלמד לתלמידו דבר שהוא עומק המושג. צריך להלביש לו זה הענין והשכל במשלים ולבושים לפי דרכו וקט שכלו. משא"כ אם הוא מלמדו שכל קטן לפי השג' התלמיד אז אינו צריך להלבישו במשל. כ"א יצטרך להלביש לו גם זה השכל הקטן עד שיבינו הוא מצד גרעון ופחיתת התלמיד שאינו נוטה לבבו להבין מה שביכלתו. כן זה הנזיר שהוא מרכבה לעולם גבוה כזה. ומשם א"א להשיג כ"א ע"י שערות ונימין. משא"כ הלוים אדרבה מצווים להסיר השערות. כ"א יוצרכו לשערות זה הוא גרעון אצלם. וכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. ואיתא בש"ס אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר כו' פ"א פחז יצרי עלי אמרתי העבודה שאגלחך לשמים. כי זה נק' אצל אדם כשר חטא מה שפחז יצרו עליו. דיש לו להזכיר בעצמו מקודם וגלח הנזיר פתח אוה"מ את ראש נזרו. ולקח את שער ראש נזרו. ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. וארז"ל אם יגלח בעזרה ה"ז דרך בזיון. אלא כוונת הפסוק שלאחר שחיט' השלמים שנא' בהן פתח אוה"מ אז יגלח. ובוודאי אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני כי מה ענין פתח או"המ לכאן לרמז על אחר שחיטת השלמים ומה מקרא חסר לכתוב בפירוש שיגלח אחר השחיטה. אמנם לפי דרכינו ירמוז עוד בזה דזה הנזיר רוצה להפריש א"ע ולעמוד במקום גבוה כזה שיקבל משם השפע והנה בהשלמת ימי נזרו רוצה לעמוד במקום עבודת האדם. לזה ייעצו התורה הקדושה במתיקות דבריה שלא יגיע לו שום גרעון עי"ז. כי כל אלו המדרגות שהשיג בעודו נזיר יכול להשיג ע"י הז"א. והוא הנקרא פתח אוה"מ הנקרא היכל הקודש ומכוון באמצע. והוא הפתח שהיה יכול להשיג ע"י כל המדרגות העליונות וכתי' ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. דוגמת הרופאים המומחים ידוע להם מיני עצים לתבשיל החולי לכ"א לפי צורך רפואתו. ולזה יעצ' התורה ונתן על האש אשר תחת זבח השלמי'. שכח הקדושה שע"י השערות תסייעו להשיג כל ההשגות ויכולים להשיג כל השגות ע"י עבודת האדם. ולזה נסמכת ברכת כהנים לפ' נזיר שיכולים להשיג ע"י עבודת האד"ם כל המדריגות ע"י כ"ח תיקונים י"ג יודי"ן תשעה ווי"ן. ששה ההי"ן. והוא הכלי המחזיק ברכה לישראל כשהשפע באה ע"י עבודת האדם. משא"כ כשהשפע באה ע"י עולמות עליונים אז כולם רוצים ליקח מחסדו ית' והבן:
במה מי עלה שמים וירד מי עלה שמים זה הקב"ה כו' וירד. וירד ה' על הר סיני מי אסף רוח בחפניו. אשר בידו נפש כל חי כו'. מי צרר מים בשמלה. צורר מים בעביו. מי הקי' כל אפסי ארץ ה' ממית ומחיה. מה שמו. צור שמו. שדי שמו. ה' צבאות שמו. ומה שם בנו וגו'. בני בכורי כו': הנה התרגו' תרגם על וירד ואתגלי. הענין הוא. כי לא יצוייר אליו ית' הממלא כל עלמין בכל עת וזמן ולית אתר פנוי מיניה כלל. לומר שירד על הר סיני. ע"כ תיקן זאת בפירושו שמלת הורדה הוא ענין התגלות אשר נתגלה כעת לעין כל. כי הוא נעלם מעין כל חי. וכן ח"ו סילוק שכינתו היינו הסתרה חלילה מהברואים. ואולם אחר שהכשירו מעשיהם לגודל הזדככותם והסרת מסך המבדיל. נתגלה להם ית"ש במעמד הנבחר וראו אורו פא"פ כדכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם והנה כתיב ודמות כמראה אדם עליו כו' היינו כמרא' שקורין בל"א שפיגל. שהציור שמראין כנגדו. דמיונו ממש נראה מתוכו וזהו. פא"פ. שכפי הפנים והצורה שפונים אליו ית"ש ככה מגלה הצורה. וידוע שההסתכלות הוא קצת דביקות במרא' כענין אשה נדה שנעשה כתם במרא' במקום מבטה כנ"ל. כן בוודאי להיפך כשרואין ומסתכלין בו בגוון טוב ובהיר. מביאין בו יותר בהירות. ככה כשמזככין בנ"י מעשיהם ומטהרין רמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם במלא קומתם אזי המה מרכבה אליו ית' וכביכול נצטייר בציור ודיוקן אדם. אמנם מאן יזכה להאי נהורא שיהיה מרכבה אליו ית' בבחי' ישראל אשר בך אתפאר בגוונא דילי' אין זה כ"א אותם הצדיקים אשר הם בבחי' מ"ה לפני ה' בענוה גדולהכבחי' מש"ה. כהוראת שמו מ"ה ושהוא תלת קוין דאבות. מי שהוא בבחי' מ"ה הוא אדם. ולזה משה קיבל תורה מסיני. וז"ש בר"מ פומך סיני הר סי"ני הוא גימ' רבוע שם מ"ה. והוא כמין הר שמשפע ועול' בכל פעם והוא גימ' פ"ה אד"ם ולז"א בזוה"ק שעד מתן תורה לא נתגל' הפה הקדוש והענין הוא כאשר תראה אהבת אב לבנו יחידו אין לה התגלות כ"א ע"י הפה שמדבר עמו בדברים ערבים ומתוקים דברי חבה ושעשוע: ועכ"ז אין לה כל כך התגלו' בשלימות כמו שהיא תקועה ברוחב לבבו לאין שיעור. כי מה שמתגלה הוא ע"י צמצום ולבושי הדיבור. כן במתן תורה שנעשו מרכבה אליו ית' כמ"ש בני בכורי כו' ונתגלה להם פב"פ בהר סי"ני גימ' פ"ה אד"ם ונראית ונתגלה חיבתו ואהבתו עליהם ע"י הפה כביכול כמש"ל. ולכן היה ע"י לבושים יו"ד יו"ד ה"א כו'. ובס' גינת אגוז מסדר השם להיפך והכל הולך למקום אחד וכוונתו ג"כ כנ"ל שכל מה שבאה השפע להשתלשל באה יותר בצימצום וכמשל הנ"ל וזהו פי' המד"ר מ"י עלה שמים מ"י הם נ' ש"ב. ומבינה עלה לשמות הנק' שמים בהשתלשלות עד שירד על הר סיני ונתגלה לעיני עמו. מי אסף רוח. אשר בידו נפש כל חי. בי"דו צירוף יו"ד ועם ר"ת נ'פש כ'ל ח'י גימ' פ"ח והיינו שופך ד"ם האדם באד"ם היינו העולמות עליוני' שאין לצייר אותם בהוויות כ"א בהתלבשות אהי"ה. מי הקים כל אפסי ארץ. היינו אותן שירדו לאפיסה הוא ית' מקים אותן כמ"ש ה' ממית ומחיה. מה שמו צור שמו. היינו צייר ציורין: שדי שמו. שאמר לעולמו די ר"ל להעלמו. שיתגלה אלהותו בעולם. ה' צבאות שמו. היינו בינה. כי גם העולמות שלמעלה מבינה נק' בינה לגבי עלמין קדמין. ונקרא בינה ותרין שוקי' ונק' צבאות ומה שם בנו. בני בכורי כו' הגם שלא יצוייר אצלו ית' שום השתנות. כאמור אני ה' לא שניתי. אכן אין בזה צד שינוי כי באמת גם קודם הבריאה היתה זו הרשימה שתהיה ההנהגה ע"י בני בכורי ישראל:
ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. למשל אנו רואין בב"ו באיזה איש חשוב ומפורסם נק' אשתו על שמו אשת פלוני. והיא מכובדת ג"כ בכבודו. ועאכ"וכ שאנחנו נכבדים ויקרים ומבורכים מכל מלאכי מעל' מחמת שהבורא ב"ה שמנו קראת בשמך ואנחנו ישראל עמו ככלה המקודשת בסוד וארשתיך לי לעולם. וז"ש הקב"ה ושמו את שמי על בנ"י דהיינו שתקרא אותם בשמי כי הם עמי וידידתי וממילא ואני אברכם בכל הברכות ויסכימו פמליא של מעלה כי כבוד ישראל הוא כבודי כמשל הנ"ל:
ויהי ביום כלות משה. במדרש אמר רבי ברכיה הכהן ברבי עד שהיו ישראל בסיני רמזן הקב"ה שכשישרה שכינתו ביניהם אז יברכם אמר להם הקב"ה כשאבא אליכם אני בא טעון ברכות וכו'. והיכן רמזה להם בסיני שנא' מזבח אדמה תעשה לי וכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך וכשבא אליהן ברכן דכתיב יברכך ה' אימתי ביום שהוקם המשכן עכ"ל. דהנה הברכות באים מסוד הזעיר שהוא סוד התורה שניתנה ונתגל' בסיני ע"י שנעשה היחוד למעלה שנרמז במלת שמ"י ש"ם י יחוד או"א. ומלת שמ"י ניטריקון שמעי"אל מט"ט יהו"אל ואח"כ בא טעון ברכות ע"י הזעיר. וז"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמ"י כנ"ל. וזה ושמו את ש"מי על בני ישראל ואני אברכם ע"י היחוד עליון מאותיות שמי אני אברכם בכל מיני ברכות:
בהעלותך
בהעלותך את הנרות. במד"ר זש"ה כי אתה תאיר נרי. אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע לנו אתה אומר שנאיר לפניך אתה הוא אורו של עולם האורה דרה אצלך דכתיב ונהורא עימיה שרי'. ואתה אומר אל מול פני המנורה כו' הוי כי אתה תאיר נרי. אמר להם הקב"ה לא שאני צריך לכם אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם למה לעלות אתכם בפני העכומ"ז שיהיו אומרים ראו היאך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל וכו'. ביאור הענין על פי הקדמה שאמרנו כבר וכתבנו מזה באורך בהגהות לס' תיקוני זו"הק כי הבורא ב"ה הוא מאיר בחסדו הגדול לכל בריותיו ומשפיע שפע כל הצטרכות אמנם כדי שלא יתאחזו החיצונים לעשוק ההשפעה ההולכת לבנ"י כי העיקר נברא העולם עבור בנ"י כמ"ש במדרש בראשית. לכן צריך להיות גבול וצמצום להיות ההנהגה מדה במדה לשלם שכר לעושי רצונו ולהעניש לעוברי רצונו. ואע"ג דלית ביה מדה ודמיון נחית מדרגוי לאיתלבשא כפי המדות שעובדין אותו ובעובדא תליא מילתא וז"ס כל המצות שאין הקב"ה נצרך לבריותיו בשום ענין רק גזירת המלך הם המצות וכשיעשו רצונו אז ישפיע להם לבדם כל טוב ואין לאחר עמם. ועתה אם בנ"י עושי' המצות הם עושים השביל וצנור להשפעת הבורא ב"ה ומדה וצמצום. וז"פי המד' אמר הקב"ה לא שאני צריך לכם כי אני מאיר בחסדי הגדול ומשפיע לכם כ"ט אלא שתאירו לי דהיינו להגביל ההשפעה כדי שלא יתאחזו החיצונים והיינו להעלותכ' בפני כל העכומ"ז שיאמרו בעצמם ראו האיך ישראל מאירים למי שהוא מאיר לכל והם עושים בזה גבול ושפע לאורו למשל ע"פ שבעת נרות המנורה המרמז על המלכות שממליכין את הבורא ע"י מדותיו ובאמת הכל הוא ברצונו הפשוט ואין שינוי בו בשום ענין. ויתר הדברים מבוארים במ"א בהגהות לספר גבורות ה' ולספר תיקוני זוה"ק ופירוש על ליקוטים מרב האי גאון ע"ש:
דבר אל אהרן וגו' בהעלותך במדרש זש"ה יראו את ה' קדושיו כו' את מוצא למעלה י"א שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב כו' ואהרן לא הקריב כו' אמר לו הקב"ה כו' לגדולה מזו אתה מתוקן כו' אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכל הברכות כו' אינן בטלין לעולם ע"כ (כי מאחר שאפרים ג"כ הקריב הרי נשלם כבר הי"ב שבטים נגד רגלי המרכבה) הנה אהרן נק' שושבינא דמטרוניתא ואחז"ל הבכור והמעשר וכבר כתבנו לעיל כי חכמה תתאה היא כלי לחכמה עילאה ואהרן שורש נשמתו מבחי' אבא והוא המעמיד כנ"י לפניו ית' וציוהו השי"ת שבהעלותו את הנרו' היא כנ"י לפניו ית' יעלה אותה כאשר היתה בשורש המחשבה וזהו שתהא שלהבת עולם מאליה לשון מע"ל י"ה כי עי"ן בא' מתחלף כמ"ש סוד שלהבת ברחיצת חמין בע"ש ועיקר העלתה וקבלתה ממנו ית' ע"י עמודא דאמצעית' היינו אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות כי ע"י הקצוות א"א לקבל שלא יתאחזו ח"ו החיצונים משא"כ לע"ל כשיהיו העולמות בתיקונם כתי' כי ימין ושמאל תפרוצו ולא יהיה פחד מעשו וישמעאל כי זרעך גוים יירש כו' וז"ש המד' הקרבנות הם בזמן בהמ"ק אבל הנרות אינן בטלים לעולם דלכאורה תמוה היכן הן הנרות בזמן הזה: ואם כוונתו יהא על נרות חנוכה כמ"ש המתפרשים הלא בגלות בבל גם מצות חנוכה עדיין לא היה ולפי מה שכתבתי יובן דזו ההכנה היתה בפרט על ימי החורבן עד שיהיה העולמות בתיקונן כי נשמת אהרן היא הכלי לזה וזהו אמרם ז"ל וכן הברכות כו' אינן בטלין לעולם כי ברכת כהנים על ידי בחינת אב"א ולזה נתקן בברכת כהנים האמורה מפי אהרן שצריך שיהא המברך מרכבה לפה אהרן ואמר הנתוב ויעש כן אהרן כו' כי יש צדיקים המלהיבים נשמות בנ"י לעבודתו ית' בתחלה ואח"כ לפעמים אין קיום ח"ו לאותן אנשים בתמידות בעבודת השם משא"כ אהרן קדוש ה' לא שינה מהעמדת כנ"י היא מטרוניתא קדישא לפניו ית' כל הימים שיהיה כלי למחשבה עליונה להאירם מאור הגנוז וז"ש במדרש גדול אורו של הקב"ה החמה והלבנה מאירין לעולם ומהיכן הן מאירין מזיקוקי אור של מעלה הן חוטפין שנאמר לאור חציך יהלכו כי ח"ץ גימ' הוי"ה חס"ד ומשם מקבלין האור והתיבה עצמה ג"כ מורה לזה כי ח הוא חכמ"ה המשפיע לבי"נה וצ היא ינ ומשפיע לנו"ן ע"י הי' ומשם באה השפע לכנ"י ע"י הצדיק היינו יו"ד מחצי"ך ובשורש הוא לנוגה ברק חניתך שהוא כמין ברק והבן בזה: ואמר עוד גדול אור שלמעלה שלא ניתן לבריות אלא אחד ממאה שנאמר ידע מ"ה בחשוכא כי השם מ"ה הוא במילוי אלפי"ן ולכך דרשו רז"ל מ"ה לשם מאה ובכ"מ שתמצא דרש זה פי' בחי' מ"ה הוא נתחבר בשורש כל השרשים הנק' אפיסה הנק' למקובלים בשם חושך לרוב תעלומו ומשם מאירין החמה והלבנה הידועים ואמר אל מול פני המנורה כו' אר"י ב"ר נמנעה השמחה מן הרשעי' וניתנה לצדיקים היינו ע"י שתמנע השמחה מהרשעי' היינו החיצונים שלא יתאחזו ח"ו כו' וניתנה לבנ"י שהוצרך הקב"ה לישב עם בשר ודם בנר כי עמודא דאמצעיתא נק' ב"ו על שם הרמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות ל"ת כנודע בנ"ר היינו היחוד העולה נ"ר: וכביכול ע"י הכשרת מעשיהם מתלבש ית"ש בבחינת תפארת ישראל ומתייחד עמהם בג' יחודים העולי' נ"ר:
בהעלותך את הנרות. במדרש הא כיצד שלשה כלפי מזרח ושלשה כלפי מערב ואחד באמצע נמצא כולם מקבילים את האמצעי מכאן אמר ר"כ האמצעי משובח עכ"ל רמז בכאן כי כל העבודות וכל הענינים היא לדבק בגופא דמלכא דהוא עמודא דאמצעיתא וזה אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ולא אמר ששה הנרות כי כל השבעה הוצרך להעלות אל עמודא דאמצעיתא ואמצעי הוא המשובח:
קח את הלוים מתוך בני ישראל וגו'. רמז בכאן ענין נפלא שצוה לקחת אותם מתוך בני ישראל מתיבות אלו כי בנ"י ישראל במילואם בי"ת נו"ן יו"ד האותיות האמצעות הם יו"ו גימ' כ"ב הם כ"ב אתוון שנתן להם בכחם להודות ולהלל ולרנן ולפאר בשיר וזמרם ישראל במילוי יו"ד שי"ן רי"ש האותיו' האמצעו' הם יי"ו גימ' הוי"ה השם הנכתב להודות לפניו ואח"כ אל"ף למ"ד ממלת ישראל האמצעית הם מ"ל לשון מלה שיצרפו כ"ב אתוון למלה לפני הוי"ה לשורר בהם וזה הכח שנתן להם מתוך בני ישראל ממש ואמרו במדר' כמה נימין הי' בכינור שבע שנא' שבע ביום הללתיך ולימות המשיח נעש' שמונ' שכן דוד הוא אומר בנגינות על השמינית ולעתיד נעשה עשר שנא' בנבל עשור אזמרה לך ע"ש דהנה עיקר התיקון לתקן שבע ספירות הבכין ולהעלותם כנודע עד אשר לימות המשיח שיהיה להם עליה עד הבינה ואז יהיו שמונה ואח"כ לעתיד לעולם שכולו טוב ויתוקן העץ חיים עד שרשו שהוא הרצון ואז בנבל עשור אזמרה שכל עשר כחד חשיבן ונכללים יחד והבן:
עשה לך שתי חצוצרות כסף. במדר' זש"ה שאו שערים ראשיכם וגו' ה' צבאות הוא מלך הכבוד שהוא חולק מכבודו ליראיו כיצד הוא נקרא אלהים וקרא למשה אלהים שנא' ראה נתתיך אלהים לפרעה הוא מחיה מתים וחלק מכבודו לאליהו והחי' את המת וכו' ולמלך המשיח הלביש לבושו שנאמר הוד והדר תשוה עליו מה הקב"ה כתיב בו עלה אלהים בתרועה כו' א"ל הקב"ה למשה מלך עשיתיך כו' אף אתה עשה לך שתי חצוצרות כסף וכו' ע"ש הנה קבלנו מאדומ"ור הגאון מהד"ב זלה"ה צירוף חצוצרות חצי צורות דהיינו שהיו מרמזים על כנ"י עם דודה שהם כחצי צורה כל אחד לבדו כביכול כבודו לפי רצונו הנורא ית' כל אהבתו והתדבקותו בתאומתו כנ"י והיא ג"כ משתוקקת ומתדבקת בנפש רוח ונשמה לבוראה ית' עד שהכל נכלל באחדות וכיוצא הרבה מצות שצונו הבורא ב"ה לרמז בהן היחוד והדבור כמער איש ולויות כמו הלולב ואתרוג הנזכר בזוהר ותיקונים וכן שאר ענינים ואע"ג דאיהו בנצח ואיהי בהוד הם תרי פלגי גופא וע"י היחוד נעשים דבר אחד שלם וכדוגמתם היו משה ואהרן כנודע ונק' ג"כ השפתים כמו נצח והוד כי מלת שפתים הוא על משקל שנים כמבואר בס' דקדוק שפה אחת לא תוכל לדבר בלא חבירתה וכן הרגלים א"א ללכת באחד משא"כ שאר איברים כנודע והשפתים הם הנק' שערים מלשון שיעורין דלבא כמ"ש הזוה"ק נודע בשערים בעלה ע"ש והיינו כי מחשבת המלך א"א להשיג ולעשות רצונו רק אח"כ שנתגלה ע"י השפוון והדבור אז ממליכין אותו ולכן נקראו שערים שע"י משער העובד אותו איך שיעבדהו ולכן סומך המד' עשה לך שתי חצוצרות כסף זש"ה שאו שערים ראשיכם כי השפוון מרמזי' ג"כ על היחוד שע"י שניהם נגמר מלוכת המלך כמו ע"י חצוצרות שנרמזים כנגד נצח והוד כנ"ל. וזה הכבוד שיתן למלך המשיח שאז יהיה התיקון כראוי וזה הוד והדר תשוה עליו כי הדר רומז לנצח דאיהו בנצח ומהדרים אליו שהכל בכחו והוא בסוד מלך הדר והתיקון כראוי הבן:
ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' וגו'. רמז הארון לת"ח שנקרא ארון כמו שאמרו על מאמר חז"ל שקורין לארון ארנא כי הת"ח נקרא ארון ע"ש הלוחות והתורה שניתנו בו והוא מבוזה בעיני המון וקורין להם ארנא בלשון בזיון והנה דרך הצדיק להתקרב לבוראו דבר יום ביומו אכן למי שהבורא ב"ה רוצה בו מנסהו בכמה נסיונות אם יעמוד בם ואז אם יתחזק ויעמוד על משמרתו אז יעלה למעלה גדולה ונפלאה וכמ"ש במד' קח את הלוים זש"ה ה' צדיק יבחן אין הקב"ה מעלה את האדם לשררה עד שבוחן ובודק אותו וכו' ע"ש והנה בשעת הנסיון שהוא ירידה לצורך עלי' כנ"ל הענין הוא כמו העולה במעלית הסולם אשר מידי צריך לעלות על השליב הגבוה עוקר רגל א' משליב שתחתיו ונשאר עומד כרגע ברגלו אחת על הסולם ורגלו אחת באויר ואז צריך האדם שמירה והבחנה שלא יפול ח"ו וכן הענין הזה בעבודת ה' בשעת הנסיון אף ע"ג שיעלה אחר כך יותר גבוה מ"מ בשעת הנסיון נשאר עומד כמו על רגל אחד ואז צריך שמירה גדולה וחיזוק ה' ישמור לנצח כל החוסים בו וזש"ה ויהי בנסוע הארון כלומר כשהת"ח נוסע מענין לענין וממדרגה למדרגה ויאמר משה כלומר שהתפלל על הצדיקים קומה ה' והיה בעזרתם שלא יפלו ח"ו ואדרבה יתחזקו ויעלו יותר ויותר ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך כלו' שלא יהיה אז אחוזה לחיצונים בהם עד יעבור עמך ה' אמן:
וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו רומז בכאן סוד יחוד כנ"י עם דודה דהנה מבשרי אחזה אלוה כי אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי מקודם היא היתה גן נעול רק ע"י שעשאה כלי היא מעלה נח"ר וחיבתה אליו וכן כביכול הבוב"ה ע"י שנותן חב"ד במוח ודיבורו הק' בפינו הוא שעושה אותנו כלי לעבודתו עי"ז אנו מעלים נח"ר ותיבת הקודש וערבות וידידות וכן נרמז בפ' הנ"ל כי מתחלה וברדת הטל על המחנה לילה כי הטל רומז לתתן שראשו נמלא טל וטל ורוחות אין נעצרין כי הוא תמיד ותמידית בלי זמן וגבול וגם מילוי טל הם אותיות תמי"ד טי"ת למ"ד שמורה על הבורא ב"ה שתמיד הוא שופע בתוכנו. ואח"כ אנו מעלים במעשינו נח"ר ונקרא מיין נוקבין לעורר חיבת הקודש כנודע וזה ירד המ"ן עליו שהבורא כביכול עוש' עצמו כאלו מקבל תענוג ממנו דרי מטה אע"פ שהכל שלו ומידו נתנו לו כינה הכ' בלשון ירד המן עליו כי הוא מתעטר בנו ומתפאר בנו לנצח נצחים וממיל' שמתיחד עמנו ומשפיע לנו כל הטובות וכל הצטרכות עמו בנ"י. וזה שרמז חז"ל במס' יומ' דע"ו ע"ב כתי' ותעל שכבת הטל וכתיב וברדת הטל טל מלעל' וטל מלמט' ודומה כמו שמונח בקופסא ע"ש. וזה מורה כדרכינו שמתחלה שופע בנו הקדושה לעורר נפשותינו לעבדו ואח"כ אנו מעלים מ"ן בעבודתינו עד שע"י חיבת הקודש אנו מביאי' ההשפעה שנ"ת בלי הפסק לטוב לנו כל הימים אמן:
שלח
ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ופי' בתרגום יונב"ע וכד חמי משה ית ענותנותי' קרא שמיה יהושע ע"ש ודבריו נפלאים וצריך לפרש דבריו בעזה"י דהנ' למעלה בסוף פרק בהעלותך אלדד ומידד מתנבאי' במחנה כתיב ויען יהושע בן נון דאמר אדוני משה כלאם. ואמרו בגמרא שהיו מתנבאים משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ ע"ש. ועתה נחזי אנן אם ח"ו היה יהושע מבעלי רוח גבוהה וממבקשי הכבוד לא היה כועס עכ"פ עליהם שהם היו מתנבאים על גדולתו ורוממות קרנו. אבל מדמצינו שאמר יהושע אדוני משה כלאם מוכח שהיה ענוותן ובורח מן הכבוד כדרך הצדיק והיה אומר בלבבו מוטב שיחיה משה רבינו לעולם להנהיג את ישראל ואנכי אהיה עבד למו ולכן ניחא שקר' משה לו יהושע פירש"י יה יושיעך מעצת מרגלים וקשה וכי ס"ד על צדיק שפניו כפני הלבנה שיהיה נפתה לעצה הרעה הזאת להוציא דבה על ארץ הקדושה אלא ע"כ מכח שראה ענותנותי' והשתוקקתו לחיי משה רבינו עדי עד חשש לו פן יפול עי"ז בעצת מרגלים כדי שלא יכנסו ישראל לארץ וממילא יאריכו ימי משה כי מיתת מש"ר ע"ה תלוי בביאת הארץ כמ"ש הקב"ה לכן אתה לא תביא את העם הזה אל הארץ וגו'. ובודאי שלא היה נעלם דבר מנביאים הללו כמו משה ויהושע ע"ה שראו הדבר הזה שימות משה קודם ביאת ישראל לארץ. וא"כ יש לחוש פן עי"ז יעכב יהושע כניסתן לארץ להאריך ימי משה רבינו ולכן משה ענוותן קרא אותו יהושע יה יושיעך מעצת מרגלים כלומר יהיה איך שיהיה ולא תלך בדרך חטאים ח"ו. וזה שתרגם יונתן כד חמי משה ענותנותי' דיהושע פי' במה שאמר למעלה בקצף גדול אדני משה כלאם לכן קרא שמו יהושע כפירש"י יה יושיעך מעצת מרגלים כנ"ל:
ועתה יגדל נא כח אדני. אית' בילקוט זשה"כ יאחז צדיק דרכו וטהר ידים יוסף אומץ. אמר רבי חוניא צדיק זה הקב"ה דכתיב בי' כי צדיק ה' צדקות אהב. וטהר ידים זה הקב"ה דכתיב בי' טהור עינים מראות ברע.יוסיף אומץ זה הקב"ה שהוא מעצים כחו של צדיק שיעשה רצונו ד"א יאחז צדיק זה משה שנא' בו צדקת ה' עשה. וטהר ידים זה משה דכתיב ביה לא חמור אחד מהם נשאתי. יוסיף אומץ זה משה שהוא מעצים כח גבורה כמד"א ועתה יגדל נא כח אדני וגו'. ד"א יאחז צדיק דרכו בשעה שאמר אכנו בדבר א"ל משה תפוס מדתך. תפוס אומנתך כל הצדיקים תפסו כאו"א אומנתו. אברהם תפס אם המילה. יצחק תפס את התפלה יעקב תפס את האמת שנא' תתן אמת ליעקב. יוסף תפס את החסידות שנאמר ויט אליו חסד. משה תפס את הענוה שנאמר והאיש משה ענו מאד. אהרן תפס את השלום. שנאמר בריתי היתה אתו החיים והשלום. פנחס תפס את הקנאה שנאמר בקנאו את קנאתי. אף אתה תפוס אומנתך רחום וחנון וגו' לכך נאמר ועתה יגדל נא כח וגו' אמר ר"ל משל לגבור שבא לטעון קורה גדולה ותלמידו מהלך אחריו כ"ז שהיה התלמיד רואה את רבו מתגבר והולך היה אומר לי יתקוף חילך. כך משה כ"ז שהיה רואה את הקב"ה מתפייס וסולח לישראל היה אומר לו יישר חילך ועתה יגדל נא כח אדני וכו' ע"ש. ונראה בעזה"י ליישב שכולן דברו דבר אחד ורמזו להראות כחו של משה והמשכתו הרחמים וחסדים לעולם. עפ"י דאיתא בזוה"ק בפ' זו בזה הפסוק וז"ל תא תזי כד אנהיר עתיק' סתימ' במוחא אנהיר ללבא וכו' האי חילא דאתא מעתיקא קדישא סתימ' דכל סתימין יגדל נא דיתרבי ויסגי לעיל' לעיל' ויתנגיד ויתמשיך לתתא וכו' ע"ש באורך והנה כבר כתבנו מזה בנ"מ שעיקר מחלוקת הרשעים והעכומ"ז מימי קדם עלינו להכחיש אותנו מה שאנו אומרים שהבורא ב"ה ברא את עולמו בשביל עושי רצונו שנעבדהו בתורתו ובמצותיו כל הימים והוא מתנהג עמנו מדה במדה ומקבל עבודתינו ומשפיע לנו במדה שאדם מודד מודדים לו. וזה הענין מכונה בשם אלהי ישראל. ובכתבי האריז"ל מכנה בשם ז"א ודיוקן אדם וכמראה אדם דלמטה מתנהג למעלה והעכומ"ז כפרו בזה כמו פרעה והמן וכיוצא בהם כמ"ש במ"א עפ"י סברתם הבדוי' בפתיות מחמת הכלל המונח שהבורא ב"ה לא ישתנה ולא ישיגוהו משיגי הגוף ומקרי הזמן ופגעיו א"כ לא יאותו להגבילו בשום ענין עבודה או עשיית רצונו או להיפך ומזה יצאו לטעות שאיננו משגיח בעולם השפל רק שנתן כל הממשלות בכוכבים ומזלות והם המנהיגים כרצונם ולכן יאות לאבדם. ועבירה גוררת עבירה שעינם הטעתם ממילא לומר כיון שאין חפץ הבורא ב"ה בעבודתו כלל א"כ למה ברא עולמו כלל עד שפגמו ברעוא דרעוין ואמרו שהבריא' היתה בהכרח ולא ברצון ועפ"י גולם קדמון שהי' קודם הבריאה וע"כ הרעו לאבותינו במצרים וכן כיוצא בהם עד שהקב"ה גילה כחו ועוצם ידו להענישם מדה במדה כמ"ש במד' גבי עשר מכות ודוגמתם כאשר בא הביאור בדברינו כל אחד על מקומו. ונגל' עליה' שבני בכורי ישראל ובשביל זאת בראתי עולמי ואני המשגיח ומנהיג אפי' הנהגה הזמנית ואין לעמוד על סוד המחקר הזה על הרצון הפשוט למה רצה בעבודה כיון שאין בו שינוי והכתוב אומר בפירוש כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה ואנחנו עמו מאמינים בני מאמינים שברצונו הפשוט ברא כל העולם וסדרו ומערכותיו ומתנהג ברצונו מדה במדה לפי עבודתינו ע"י תורתו הקדושה שנתן לנו ברצונו ית' (וז"ש משה בתפלתו כי אתה ה' נראה בקרב העם הזה בקרב ממש בסוד מ"ש בזוהר דבמעייכו בעיתו למנדע היש ה' בקרבנו אם אין ואז ביצ"מ נתגלה כי ה' שוכן בקרבם ממש ומתנהג לפי עבודתם). והנה כשנתעורר כביכול להעניש הרשעים ולהנקם מהם מדה במדה אז צריך להכין שמירה ג"כ לישראל כי לא יצדק לפניך כל חי ואם יש צדיק בארץ שיעש' רצון הבורא ב"ה כראוי שהוא ראוי לקבל טובה מדה במדה הלא הם מועטים. אבל רוב המון צריכי' לרחמים כשהקב"ה מתנהג מדה במדה לכן הקדים הבור' ברוך הוא מצות צדקה וגמילות חסדים לעשות בארץ ואיתערותא דלתתא איתערותא דלעילא לעורר החסדי' והרחמים אעפ"י למי שאינו ראוי והגון. וממיל' להכופרי' הנ"ל שהם אכזרים ואינם מתנהגים בצדקה וחסד יוצא קו הדין נטוי מדה במדה וז"ש דוד המלך ע"ה ימטר על רשעים פחים אש וגו' מנס כוסם כי צדיק ה' צדקות אהב ומה ענין זל"ז אלא כדאמרן שביק' להעניש הרשעים בהנהגת מדה במדה. וזה שנרמז במלת ימטר כי מט"ר עולה רמ"ח ע"ה שמורה כמו רמ"ח איברי אדם ודיוקן אדם וכמ"ש האר"י ז"ל בכוונת ותן טל מטר ע"ש וזה הוא מנת כוסם לפי המדות שעשו וגרמו למעלה ואעפ"כ ייטיב לישראל כי צדיק ה' צדקות אהב. וצוה לנו לעשות צדקה וחסד לדלים ועניים וכשאנחנו עושי' הצדק' לאיש זר ואין אנו מתנהגים מדה במדה לשלם לאיש כפעלו רק לוותר טובה במדת רחמנות עי"ז גם הבורא ב"ה חונן דלים עמו ישראל ומשפיע החסד שלמעלה במדה הזאת ומשלם שכר טוב מדה במדה לפי הצדקה והחסד הגם שאינו ראוי עפ"י מעשיו. וזה ישר יחזו פנימו. שהפנים שלמעלה החסדים הגדולי' מאירים בפנים של קו המדה שנקרא ז"א וכמ"ש האריז"ל: וזה כוונת המדרש לתפלת משה רבינו שכתב זש"ה יאחז צדיק דרכו כי צדיק ה' צדקות אהב כי כיון משה רבינו ג"כ להמשיך החסד שלמעלה כנ"ל: וטהר ידים זה הקב"ה שנא' טהור עינים וגו' כי הידים והעינים הם ענין אחד כמ"ש למעלה בפ' בהעלותך כי השפוון ורגלים הם סוד אחד וכן כאן כי הידים הם הזרועות עולם חו"ג וכן העינים נקרא' חו"ג לעולמות שלמעלה מהם כנודע. יוסיף אומץ זה הקב"ה שמעצים כחו של צדיק שיעשה רצונו דהיינו הגם שמתנהג בדרך צי"ע והוא דיוקן אדם מעצים כחו שיעשה רצונו הוא הרצון העליון שלו מלא חסדי' ורחמים ומשפיע לישראל כל טובה שהוא גנוז בצדיק והנהג' מדה במדה. ואמר שם ד"א יאחז צדיק זה משה שנא' צדקת ה' עשה. פי' הענין אחד שמרע"ה המשיך אלו החסדים בתפלתו וגרם צדקת ה' דלעילא כנ"ל. עד שפעל הצדקה והחסד שישפיע הבורא ב"ה בקו המדה ומשפט ומוציא לאורה משפטינו כאלו אנחנו ראוים והגונים לכך וז"ש ומשפטיו עם ישראל. וז"ש יוסיף אומץ זה משה שהיה מעצים כחו של גבורה עפ"י שאמר ועתה יגדל נא כח אדני להגדיל הכח למעלה ולהמשיך בו החסד הגנוז דהוא כחמרא דיתיב על דורדי' כנודע. ואח"כ ביאר המד' אופן המשכת החסדים שהמשיך משה לבחי' הקווין והוא ע"י הזכרת זכות אבות שהם ראוים לפי מעשיהם לשלם שכר טוב לישראל ע"כ חישב המד' שבעה צדיקים שהם שבעה עיני ד' שבעה הרועים ולא מנה דוד המלך עמהם מפני שלא היה אז בימי משה עדיין רק חישב במקומו פנחס שקינא קנאת ה' צבאות והוא בסוד המל' דינא דמלכותא להפרע מן הרשעים העוברים רצונו. וכן עשה פנחס למטה בקנאו את קנאתי ונעשה אז מרכבה למלכות והם תפסו אומנותם אף אתה תפוס אומנתך שנק' רחום וחנון להשפיע חסד ורחמים במשפט ויתקוף חילך הוא שנאמר ועתה יגדל נא כח אדני וגומר:
ועתה יגדל נא. איתא בגמ' מצא משה להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו משה אין שלום בעירך אמר לו כלום יש עבד שנותן שלום לרבו. אמר לו אעפ"כ היה לך לעזרני מיד אמר ועתה יגדל נא כח אדני וגו'. ומקודם נבאר רמז מאמר חז"ל שאמרו פזור נאה לרשעים וכנוס נאה לצדיקים והוא עפ"י מ"ש האר"י ז"ל בעולמות העגולים שאין עגול נוגע בחבירו ושם הי' השבירה עד שניתקן בעולם היושר ע"ש: ופי' הענין והמשל שהשכל של העגולים פי' כמי שסובב א"ע ומתעגל ונפרד מקונו ונדמה לו שברצון עצמו ינהיג א"ע וזה שמתנשא לומר אני אמלוך וזה היה השבירה רח"ל וכן הרשעים כל א' מתנשא בלבו אני אמלוך ולכן הם בעלמא דפרודא ואינם יכולים להתחבר כמו העיגולים כמו שנראה בחוש כי לא יכלו לשבת יחדיו ולהם נאה הפזור. משא"כ הצדיקים הגם שכל אחד עובד בוראו בסגנון אחר מ"מ כולם מכוונים לדבר א' לאביהם שבשמים ומתאספים אחד לאחד כאיש אחד בלב אחד שכל אחד מקטין א"ע ומהדר העבוד' להשי"ת שנותן בו כח ושכל לעובדו ולכן לא יתגאה על חבירו והם בעולם היושר ומתיחדים זע"ז. וז"פ מצא משה להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות פי' כתר הוא הרצון והקב"ה קשרם לרצון של כל או"א ולהראותם כי כל רצונם נכלל ברצונו ולא יוכלו לעשות דבר שלא כרצונו וזה התיקון לכל העולמות כנודע. ולכן אע"פ שביקש הקב"ה שאילת שלום ממשה רבינו ע"ה דהיינו שיעשה יחודים הקדושים ונוראים ושלום בפמליא של מעלה השיב לו משה. כלום יש עבד שנותן שלו' לרבו כלומר הנני רואה בעיני התקשרות הכתרים רומז שכל רצוי הנבראים אפי' מה שעושים רצונך הכל הוא נכלל ברצונך הפשוט ומבלעדיך אין כלום ואיך אוכל ליתן לך שלום ולעשות שום דבר כי יש לי אימה גדולה ובושה עצומה אפי' לעבדך ולעשות רצונך. ואמר לו הקב"ה היה לך לעזרני לך דייקא פי' הגם שאתה רואה בעולמות שאני מקשר רצונם ברצוני כי אל אשר יהיה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן. משא"כ אתה הוא ילוד אשה עיקר תענוג הנבראים מה שבראתי אתכם בבחירה חפשית ואפ"ה אתם עושים רצוני. וענין זה עמוקה מארץ מדה להבין כמ"ש הרמב"ם בה' תשובה ענין הרצון הזה שניתן בבנ"א לעשות רצון בוראם או להיפך ח"ו ע"ש. ואתה היה לך לעזרני על ידי מעשיך הקדושים שלכך נוצרת וזה רצוני. ולכן מיד אמר משה ועתה יגדל נא כח אדני והמשיך החסד עליון בהנהגת הקוין הנקרא מדה במדה וז"א כנ"ל וזה רומז יג"דל צירוף י"ג מכילין יהיו נמשכים לד"ל הוא הזעיר שהוא בבחי' ד"ל מחסדים ודן מדה במדה וגם המשיך במלת נ"א דהיינו כשיגדל נ"א פירוש שיתמלא אותיות כמו נו"ן אל"ף עול' רז"י שנמשך מש"י עולמות למטה כנודע ויתגלו החסדים אמן:
דבר אל בני ישראל בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והיה באכלכם וגו' תרימו תרומה לה' הנה הצדיק הקדוש מהו' משולם זיסל מאניפאלי אמר כשהאדם אוכל בתאותו לפי דמיונו שא"א לחיות בלא אכילה ושתיה בוודאי מן הנמנע שירים נינוצי הקדושה שבתוך המאכל למעלה. רק אם האדם חכם ומשכיל על דבר ואומר בלבו הלא בוודאי אם הבוב"ה רצה שנחי' בלי אכילה בודאי היה אפשר להתקיים כמו עתה. אלא שהבורא ב"ה רצונו להחיות נפש כל חי ע"י אכילה ועי"ז אני מוכרח לאכול בקדושה וטהרה שאני עושה רצונו בזה ואז יש בכח אדם להרי' ני"ק לשורשם וז"פ הפסוק בבואכם אל הארץ דהיינו אל הארציות ותדעו נאמנה אשר אני מביא אתכם שמה כי אני הבאתי אותך לזה שהרעבון והצמאון מאת השי"ת והשביעה ג"כ מאתו. אז והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ותגביהו הני"ק למעלה ודפ"חח. ומעתה נבאר שאר הפסוקים שכתוב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. פי' שלא יאמר האדם אנכי עדיין רך בשנים ויש עת לכל חפץ כשאזקין אשוב לעבוד אותו ית' בהגבהת הני"ק אבל עתה כתיב שמח בחור בילדותך. ולזה אמר הכתוב לא כן רק ראשית עריסותיכם תרימו תרומה כי עיקר העבודה בימי הילדות והבחרות כשהאדם שלם בכחו והוא הראשית לקדש מנעוריו. ואמר הכתוב אח"כ מראשית עריסותיכם ומדייק שם רש"י על לשון מראשית ע"ש. ונבאר גם כן לפי דרכינו דהתורה מזהיר' ג"כ שלא יאמר האדם א"כ אבטל א"ע מכל וכל עניני עוה"ז ואפי' הכרחית וזה ג"כ אינו רשאי וכמ"ש מורנו מ"א בספרו נ"א בפסוק ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה וגו' ע"ש וז"ש הכתוב ג"כ כאן מראשית עריסותיכם מקצת ולא כולו שלא תכלה א"ע בסיגופים יותר מדאי רק הכל בהשכל ובמישור וידעת את ה':
וראיתם אותו. במדרש אותו ולא אותה שאם עשית כן כאלו כסא כבוד אתה רואה שהיא דומה לתכלת. וראיתם וזכרתם המראה מביא לידי זכרון והזכרון מביא לידי מעשה שנא' למען תזכרו ועשיתם וגו' ע"ש הנה הפייטן באהבה לפ' זו התחיל שש מאות נקראות פי' דבריו כי ציצית עולה ת"ר הגם שאין היו"ד השני' במכתב בתורה יש אם למקרא שהחירק מושך יו"ד וכמ"ש בזוה"ק ועם הח' חוטין וחמשה קשרים עולה תרי"ג וזה שרמז במלת נקראות על מקרא היו"ד ואמר שם אח"כ לך נפתר סוד נסתר חוט ציצית היות מרובע ופי' המפרש דת"ר כמה חוטין הוא נותן ב"ש אומרים ד' ע"ש ולי נראה שרמז בזה דבר גדול כי הטלית הוא אור מקיף לז"א והציצית למלכות וזה כוונת הפייטן כי הסוד נסתר חוט ציצית רומז על המל' היות מרובע כי הוא אות ד' שבשם הנכבד ה' אחרונה וזה שהקשה המד' בפסוק וראיתם אותו דקאי על חוט תכלת שמורה על המלכות שהיא תכלית הכל וא"כ שייך לשון נקבה על המלכות והל"ל וראיתם אותה אלא שאם עשית כן כאלו כסא הכבוד אתה רואה דהיינו עיקר מצות תכלת טעמא כדאמר ר' מאיר תכלת דומה לים היא המל' וים דומה לרקיע שהוא צדיק יסוד עולם כדאיתא בזוה"ק הפוך רקי"ע ותמצא עיק"ר ופי' האר"י העיק"ר בגימ' ש"ם מ"ה שהוא עיקר הכל גופא דאילנא ורקיע דומה לכסא הכבוד היא אימא המרחפת על בנין ועיקר מצות ציצית כדי לדעת כאלו כסא הכבוד אתה רואה ועלמא עילאה בדכורא איסתיים ולכן שייך לשון זכר וראיתם אותו והמראה מביא לידי הזכרון לעורר עולם המחשבה ששם מוח הזכרון וזכרון מביא לידי מעשה שהוא צירוף ש"ע מ"ה כמ"ש האר"י ונמשך השעשוע למטה להתענג במצות ה' כל הימים אמן:
חקת
אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה והמדרש דרשו על זה שלא נזכר שם משה רבינו וגם שם ה' בשירה זאת וע"ש בזוה"ק. ואנחנו נבאר לפי דעתינו דהנה כתיב למעלה וידבר העם וגו' ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ופרש"י לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא עכ"ל בשם הגמרא וצריך ביאור הלא כל ארבעי' שנה אכלו את המן ולא נתפח במעיהם מה יום מיומים לעת עתה שנפלו ברשת טעות כזה שמבואר סותרו עין בעין כי כל מתי מדבר לא מתו ח"ו מחמת אכילת המן רק מפני גזירת המלך ונראה לעין בברור והחיים ידעו שימותו וחופרים את קברם בעצמם כדאיתא במד' ע"ש. לכן נראה לבאר עפ"י דברי רבינו הקדוש האר"י זכור לטוב שביאר לנו סוד המן שהיה בזכות משה הוא סוד תורה שבכתב הנק' ז"א ובאר היא סוד תורה שבע"פ בזכות מרים ע"ש. פי' כי באר מלשון ביאור הדבר והבנתו וזה הענין הוא תורה שבע"פ. וכשמתה מרים נסתלק הבאר וחזרו כולם בזכות משה כדאיתא במדרש וזה שנרמז בפ' דברים הואיל משה באר את התורה כלו' שביאר התורה והוא סוד הבאר שחזר על ידו ונחזור לענין כי המן הוא סוד תורה שבכתב והואיל ומשה רבינו לא נכנס לארץ גם המן אכלו רק עד בואם אל קצה ארץ כנען ואפשר מחמת שעדיין לא נתקדש' הארץ לא יכלו לאכול בה לחם מן השמים רק כתוב ויאכלו מעבור מעבור הארץ ממחרת הפסח ע"ש ביהושע: וגם משה רבינו לגודל קדושתו לא היה יכול לכנס לארץ ישראל שאז היתה ארץ כנען ולא נתקדשה עדיין רק כשהיו ישראל במדבר שרומז לשון מדבר ושממה על עולמות הגבוהים ונעלמים מעיני כל חי והיו באפיסה לפני הבורא ב"ה אז היה להם רועה נאמן משרע"ה וגם המן בזכותו. והנה עדת ישראל לא ידעו עדיין שיכלה המן אחר ארבעים שנה כי לא נכתב שיעור הימים שירד בתחלת נתינתו ע"כ חששו להם פן יאכלו המן ג"כ בארץ ישראל יתפח במעיהם כי ידעו שהארץ לא תוכל לסבול עוד קדושת המן הזה ולכן כל ימי היותם במדבר לא התרעמו ולא נסתפקו כלל לאיזה חולי שיבא מן המן ח"ו כי ידעו כי קדוש הוא. משא"כ עתה שראו בסוף ארבעים שנה שמתקרבים לארץ כנען יראו לנפשם ואמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל עתיד המן הזה כלומר בביאתינו לארץ. אבל טעו בזה כי המכין מזון לכל חי נותן שפעו לכל איש כפי כחו. והמן פסק מלרדת קודם בואם אל ארץ כנען והנה הבאר היא סוד תורה שבע"פ בזכות מרים והיא מסטרא דנוקבא לכן כתיב אז ישיר ישראל בסוד כנ"י הרימו קרנם בתורה שבע"פ ולא נזכר שם ה' וגם שם משה שהם סוד דכורא והבן. והנה השירה הזאת היא סוד התעוררת המלכות להתיחד עם דודה לכן בכל פעם ששתו מים מן הבאר אמרו ישראל את השירה הזאת כדאית' במד' דהיינו שע"י כח השירה נתעוררת המל' היא הבאר להתיחד וממילא באה השפע וז"ש במדרש ודברתם אל הסלע אמר הקב"ה למשה שנה עליו פרק אח' וכו' ע"ש דהיינו כי המל' מתיחדת עם צי"ע בפרק אחד התחתון כמ"ש האר"י ז"ל: והנה היחוד נעשה תמיד לפי התעוררת דלתתא וכמ"ש ועונה לעמו ישראל בעת שועם אליו כלומר כי בחול נעשה היחוד ע"י מצות תפילין ובר"ה ע"י השופר ובפסח ע"י המצות ובסוכות ע"י הסוכה וכיוצא בהם והיינו שהקב"ה קובע עונתן של ישראל בעת שועם אליו תמיד לפי העת והזמן שהם זועקים אליו באיזה אופן ובאיזה מצוה וכשמתעורר היחוד בצ"יע הוא בסוד אב"ר אשר לעומתו במלכות ההתעוררת נק' אותיות אב"ר בצירוף בא"ר כי אצל המשפיע האותיות בצירופם כסדר א' ב' ואצל המקבל שמתעוררת לעומתו לקבל ההשפעה הוא בצירוף ב' א' ר'. ורמזו חז"ל בילקוט מעין זה בפסוק וממתנה נחליאל בשביל הבאר שנתן להם הקב"ה אמרתי לו שירה ונחלתי אותו אמר להם הקב"ה אני חלקכם חלקי ה' אמרה נפשי ואתם חלקי שנא' כי חלק ה' עמו אני נחלתכם שנאמר וממתנה נחליאל ואתם נחלתי שנא' יעקב חבל נחלתו הה"ד למנצח על הנחילות על הנחלה שנחלתם אותו והנחלה שנחל אתכם ע"ש והיא ביחוד כנ"י עם דודה ונק' חלק אותיות חק"ל תפוחין כנודע ועולים לה' בסוד נח"ל מתתא לעילא נפשינו ח'כתה ל'ה' באה ההשפעה בסוד נ'וצר ח'סד ל'אלפים כנודע מכתבים. וזה נקרא שתי נחלות שנחלתם ושנחל אתכם והבן: ונחזור לענין שישראל אמרו שירה תמיד מאז נתנה להם הבאר וז"פ הילקוט שם אתמול עד שלא שתו אמרו היש ה' בקרבינו אם אין מששתו אמרו נעשה ונשמע וכו' ע"ש. כי הסלע ניתן להם בחורב ככתוב הנה אנכי עומד לפניך שם על הצור בחורב ומקודם שניתן להם היו ברפידים ופגמו במה שאמרו היש ה' בקרבנו אבל כיון שנסעו משם לחורב ונסעו ממדרגות קטנות שהיו ברפידים נטהרו יותר ע"י מצות ספיר' זכו להתיחד ואמרו שירת הבאר ושתו ואמרו נעשה ונשמע לעשות רצון מלכנו אמן:
בלק
וירא בלק בן צפור את כל וגו'. ויגר מואב וגו' להבין הענין ממ"נ כיון שראה בלק היה לו לירא מפניהם ומפני מה ויגר מואב. לכן י"ל פירושא דהאי קרא דפסוק ויגר מואב מוסיף על ראיית בלק שראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי וגם ראה המורא של המואב מפני העם וכי נמוגו בפניהם ולא קם עוד רוח בהם ועי"ז התחיל לפחד גם כן עד שרצה לקחת קללת בלע' לעזרתו: ויש לנו עוד לומר כי מחמת שראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי והוא מלחמות סיחון ועוג כי היה צריכי' להכריתם קוד' כניסתן לארץ כידוע לי"ח ואפשר שהבינו בעצמם בלק ובלע' שהם היו ג"כ דוגמת' לכן יראו לנפשם כיון שראו שישראל מתקרבים לארץ:
כי מראש צורים אראנו. במד' אלו האבות ומגבעות אשורנו אלו האמהות: דהנה אמרו רז"ל קו ירוק המקיף את כל העולם ע"ש בדברי המד': וביאור הענין כי ענין הקו הוא התחלת צורת כל דבר כי ראשית לו היא הנקוד' הנקרא י שהוא כמו גולם ר"ל בתחלת תבנית כל דבר צבע וצייר ציירין ואח"כ מתפשט או לאורך או לרוחב והוא ענין הקו והתפשטות והנה אמרו ז"ל כי ישראל עלו במחשבה ובשביל עושי רצונו נברא העולם פי' שכולם בחכמה עשית היא היו"ד שהי' ע"ש המחשבה נאמר וחכמה גימ' גל"ם שהוא התגבלות הראשון מא"ס שהשתלשל לבחי' חכמה ולמחשבה לברא עולם ואח"כ בא לבינה המצייר ציורין וכל ענין המחשבה היתה בשביל האבות והאמהות יסודי עולם שעשו רצון קונם אברהם בבחי' אהבה יצחק בפחד ויעקב כלול מכולם והוא עמודא דאמצעיתא והנה מראה ירוק הוא מעורב מן הלבן והאודם כי אין לך מראה עצמיות רק הלבן או האדום והאי שחור אדום הוא כמ"ש ז"ל. ומראה ירוק הוא לפי התערבות סממני הצבעים כנודע לכל יודע בטיב הצבע ומן המשל יובן הנמשל כי בחי' ישראל והוא העמודא דאמצעיתא מורכב מן אהבה ופחד הוא קו ירוק המקיף את כל העולם במחשבה דקה שהביט והשתעשע בעבודת ישראל ובשביל עושי רצונו נברא העולם ולכן בלעם הרשע הסתכל באיצטגנינות שלו ואמר כי מראש צורים אראנו כי הראש צורים הוא המחשבה ראשית לכל הציורים שם אראנו כי היו עמו במלאכתו ובמחשבתו הראשונה כשהביט לצייר ציורין אלו האבות והאמהות: וכן איתא בילקוט כי מראש צורים אראנו אני רואה אותם שקדמו לבראשית ברייתו של עולם משל למלך שהי' מבקש לבנות הי' חופר ויורד ומבקש ליתן תמלוים (פי' יסודות) והי' מוצא ביצה של מים וכן במקומות הרבה לא עשה אלא חפר במקום והי' מוצא למטה פטרה (פי' סלע או אבן) אמר כאן אני בונה ונתן תמלוים ובנה. כך הקב"ה הי' מבקש לבראות עולם והי' מתבונן בדור אנוש ובדור המבול אמר האיך אני בורא את העולם ורשעים אלו עומדים ומכעיסים אותי. כיון שצפה הקב"ה באברהם שעתיד לעמוד אמר הרי מצאתי פטרה לבנות עליו וליסד את העולם לכך קרא לאברהם צור שנא' הביטו אל צור חוצבתם ולישראל קורא צורים וכה"א זכור עדתך קנית קדם מחשבתן של ישראל קדמה לכל וכו' ע"ש. ויש לנו עוד לומר ע"פי מ"ש כבר כי הצירוף במלת יוצר מורה על המשכת העולמות מאות י המורה על המחשב' לבחי' ו המורה על קו והתפשטות ואח"כ לבחי' צ דהוא צי"ע ואח"כ לבחי' ר היא המלכות העטרה המתגל' בפריעה כמ"ש בזוה"ק מזה ע"ש ויש צירוף ג"כ במלת צור כזה אות צ מורה על קו ירוק המקיף את העולם הוא הבינה והוא קנה לכתוב בו ספר תורה כי כל יסוד שבעולם נק' צי"ע וג"כ יסוד דאימא נק' כן ואח"כ היא מוציאת אות ו ובא לבחי' ר היא המל' ולכן נק' אברהם צור שהביט הבורא ב"ה שיהיה הוא פטרה והעמדה לעולמות ובו ברא את עולמו. וענין המחשבה הזאת אצל בעל הרצון אין בידינו להשיג איך ראה והביט וברא את עולמו רק שהאמונה תקוע' בלבינו כי היא אמיתית והרבה רשעים וכופרים נטרדו מן העולם ברצונם שרצו לעמוד על מחקר הענין ומחמת שלא יוכלו להבין ולבא עד תכונתו כמ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם יפגמו במעשיהם ורצו להרוס מעמד ומצב זה דהיינו שיהיה הנהג' העולם וסדרו שלא ע"י עושי רצונו ועבודת' רק עפ"י כח וממשלה הכומ"ז שניתן להם בשי"ב ולא יהיה לבורא ב"ה עסק בזה כלל כי גבהה מעלתו אצלם להשגחתו בעולם השפל וכבר בארנו טעותם בארוכה במ"א. והנה בלק ובלעם גם הם היו רוצים לעקור בחי' מל' מבנ"י. ומברכתו של אותו רשע אתה למד מה שהי' בלבו לקלל ואמר הן עם לבדד ישכון ופי' הראשונים בספריהם רומז לזה כי בא"ב דאט"בח נשאר ה יחידית שאין לה זיווג וכן אות נ במספר עשירית היא יחידית בלי זיווג כי החיבור הוא י"צ כ"פ וכו' וכן במאות ק"ר ש"ת ך ם ן ף ץ כי מנצפ"ך הישרים נחשבים כסדר למאות דהיינו ך ת"ק ם ת"ר וכו' כנודע ועפ"י א"ב דאט"בח א"כ מצטרף ק עם ץ שעולה אלף ר עם ף וכו' ונשאר אות ך בלי זיווג ויחוד ורמז מזה האריז"ל בת כהן לישראל אין זיווגם עולה יפה מחמת שאותיו' כהן הם בלי זיווג בא"ב הנ"ל ע"ש ועיין בספר החייט ופירושו פז תחלת פ' תשיעי שביאר שם סוד ההריסה שרצו המהרסים להרוס בזה ולהפריד עולם מעולם עפ"י חשבון זה סך האותיות נחשבים הם כ"ב עם מנצפך כפולים הם כ"ז וכל אחד כלול מעשר הרי אותיות ר"ע וזה שורש הרע אבל הם טעו בזה ועושים קיצוץ ופירוד בזה רק החשבון הוא אות א עם י ב עם ט וכן כולם ואח"כ י עם ק כ עם צ וכו' ואות ק עם אלף. ר עם ץ. ש עם ף כו' ואז כל האותיות מזדווגים אפי' אותיות כ' ה'ן כי ה מתחבר עם ו נ עם ס ך עם ם דוק ותדע ואז נחשבים שלשים אותיות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות ע"ש בספרי המקובלים מזה באורך והנה לפי כוונת בלק ובלעם בהמשכתם לרעה אמרו הן עם לבדד כלו' שאותיות ה"ן בלי זיווג ורצו להפריד היחוד אבל לא היה הרשות בידם רק כל אשר ידבר ה' אותו ידבר והוכרח להודות כי הסדר מתנהג עפ"י יחוד וחיבור שעושים ישראל דהיינו יחוד ו"ה ואז האותיות מתחברים כסדר ו"ה ביחידית וכן בעשירית נ"ס וכן במאות ך עם ם שהוא ת"ק ות"ר ואז המל' נקנית בל' מעלות והיא אות ל של לבדד ישכון כי בד"ד עולה עשר ומתחבר לאלף ולא כמו שחשבו הם להיות נרגן מפריד אלוף וזה ובגוים לא יתחשב והנה האותיות עפ"י חשבון אט"בח מאות אל"ף עד טי"ת עולה מ"ה. ואם החשבון הוא ע"פי חשבון ישר א"י ב"ט ג"ח וכו' עולים נ"ה וסך הכל ה"ם ה"ן בגימ' מודי"ם כמ"ש האריז"ל בכוונ' מודים וזה הן הם יודו שכולם צריכים להודות על חשבון וצירוף האמיתי וגם בלעם ובלק הוצרכו להודות עפ"י כפייתם מן השמים והקב"ה גילה עיני עורים להביט האמת ואמר כי מראש צורם אראנו כי ישראל עלו במחשב' ואין לעמוד בסוד זה והוא סוד נעוץ סופן בתחלתן וז"ש הילקוט וכה"א זכור עדתך קנית קדם. כי ניקוד השם הנכבד הוא שבא חולם קמץ כניקוד לעולם כי הבריאה היתה בכח התגבלות ובכח התפשטות בראות וניקוד קמץ הוא מורה כח התפשטות ולכן השבא קודם בנקודת השם כי מסתמא היה קודם הכח התגבלות שאם היה מתפשט א"ס בכוחו וקדושתו א"א לשום נברא להמצא אלא שהי' כח התגבלות בניקוד שבא שהוא מורה על גבורה וצמצום ע"י שהביט אל נקודות אולם שהוא מורה על בחי' ת"ת ישראל שרוצה ה' בעמו לפאר ונתן גבול לעצמו כביכול ואח"כ בא לבחי' קמץ ההתפשטות בבריאה דרך קוין ולפעמים הניקוד שבא וקמץ ואח"כ ניקוד חולם כמו במלת צבאות ומורה ג"כ על הנ"ל שהתגבלות והתפשטות היה שיתגלה בחי' תפארת שהוא הניקוד חולם ולכן עיקר ניקוד שם הויה הוא שבא קמץ והוא עולה מספר ששה ושלשים כי שתי נקודות השב"א הם עשרים וקו הקמץ עם נקודה שלמטה בו הוא ששה עשר והוא בסוד מעונה אלהי קדם שעיקר השם הוא אלה כמ"ש יזבחו לשדים לא אלוה. והוא המספר של הנקודות הנ"ל ושם הויה שכל אות מנוקד בשבא קמץ הרי ד"פ ל"ו עולה מספר קד"ם וכמ"ש מזה בס' ליקוטים מרב האי בשם אחד באורך ע"ש ולכן הביא הילקוט הפ' הזה לכאן זכור עדתך קנית קד"ם המורה על שם הנכבד ניקוד שבא קמץ המורה על המחדש כרצונו בהתגבלות והתפשטות כנ"ל ושם הויה המורה על ז"א בחי' אלהי ישראל אשר לזה כיון בבריאת עולמו ומחשבתן של בנ"י קדמה לכל כ"ז הוצרכו להודות ע"פי אשר שם ה' חכה לתוך פיו כמ"ש רז"ל מחיבתן של ישראל וראו כל בשר כי הוא אחד ומי כעמו בנ"י גוי אחד בארץ לשם ולתהלה:
כי מראש צורים אראנו איתא בילקוט אני רואה אותם שקדמו לברייתו של עולם כו'. וכה"א זכור עדתך קנית קדם מחשבתן של עושי רצונו קדמה לכל מש"ל שהיה לו בן כו' אמר תנו קלמרין לבני כו' וכה"א בראשית כו' אין ראשית אלא כו' שנא' קוד' כו' ראשי' תבואתה ע"כ: הנה מימות עולם כל ההריסות שהרשעי' הכופרים בה' רוצים להרוס וכל קטרוגם הוא על התלבשותו ית' בדיוקן אד"ם לפי מעשה בנ"י ולהשפיע לכל העולמו' לפי עבודת האדם וכן כל פעולות ועצות רעות שיעצו בלק ובלעם הכל הי' על ענין זה והגם שאמרו בזוה"ק שאמר בלעם ואנכי אקרה כה. ר"ל אעקר להאי כ"ה הכל הוא עד"ז כי ע"פי מדת המלכו' שממליכין אותו ית' וית' ככה מתפאר בהם כמו שיסדו לנו בתפלת שבת כ'ל'י'ל ת'פ'א'ר'ת בראשו נתת שר"ת וס"ת הם תכל"ת רומז למדת מלכות ואמצע תיבות הם ל"י פא"ר והאמת הוא שכל העולמות מתנהגים ע"י בני בכורי כו' כמ"ש נשקו ב"ר ע"כ גילה ית' ע"י בלעם להודיע לכל בעי עולם שכל התגלותו ית' מעצמות א"ס להתלבש במדות הוא ע"י בני בכורי ובו היה עליית הרצון ואמת שבזה הרצון נלאו כל המחקרים ונבוכו כל הרעיונות. ורז"ל אמרו. האי כתרא עילא' אוכם הוא לגבי עילת העילו'. לכן כתיב ישת חשך סתרו מצד שאין כח בשום נברא להשיג באיזה אופן עלה ברצונו ית'. והנה ידוע שכל דבר כלול מתלת דרגין שורש יציאתו ועצמות הווייתו והממוצע שבניהם והם הג' רישין שאמרו באידרא קדישא ורישא דאי"ן היא הממוצעת כי הא מורה על שורש יציאתו מא"ס והי על עצמותו והנ' על ההתפשטות וז"ש בזוה"ק פריסא אתפרס על יציאתו ית' כביכול מעצמותו א"ס להעלות ברצונו לברא העולמות נמצא כשנקרא הא"ס רישא דלא אתידע כינו אותו ית' בשם רישא גם בעצמותו א"ס ע"ש כי שם הוא הדיוקן הנקר' ישראל למשל בא' שיש לו מחשבה להוליד בן ומצייר בשכלו לישא אשה ולהוליד נמצא הבן קדם במחשבתו קודם כל עשיית הפעולה ועדיין לא נקרא אז בשם אב כן כביכול זו ההנהגה ע"פ בנ"י אשר בך אתפאר קדם בשרשו וזהו הראש לכל הצורים וזהו מראש צורים אראנו אני רואה אותם שקדמו לראשית ברייתו של עולם. וכה"א זכור עדתך קנית קדם. ולזאז"ל ז"א בעתיקא תליא ואחיד תלי"א רומז לשרשו בו ית' ואחיד היינו התגלו' ההנהגה ע"י ז"א (וכבר היו קצת אנשים שהסתכלו בזה כמ"ש במשל הנ"ל ואמרו בדעתם שזה הפרצוף הוא יותר גדול. ובאמת טעו בזה כמ"ש הרב הקדוש מו"ה לוי יצחק נ"י ע"פ להגיד כי ישר ה' צורי שהעולמות הולכין ביושר כמו שידוע ומבואר בכתבים. אכן מה שכתבנו לעיל הוא ע"פ מש"כ מחשבתן ש"י קדמה לכל וישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם) ולתוס' ביאור אמר במדר' מש"ל וכו' אמר תנו קלמרין כו' הם כלי כתיבה להורות כי תורה הקדומה בשרשה היא הכל בשביל בנ"י ולכן קרא אותם ראש צורים ומגבעות אשורנו הם שתי גבעות גבעה עילאה תאות המשפיע וגבעה תתאה המקבלת: