עבודת ישראל· רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ
ליקוטים
מלכים
(מלכים ב סי' ד')
ואשה אחת מנשי בני הנביאים וגו'. נוכל לבאר הרמז על החורבן המר אשר אנחנו בקרבו. כי כנ"י נקרא' אשה אחת. והיא מנשי בני הנביאים פי' כשהיה בהמ"ק קיים היו לנו נביאים וחוזים להודיע לנו גדולת מלכנו ית' ואת הדרך אשר נעלה בה. לא כן עתה כי אין אתנו נביא וחוזה אנחנו לא נדע מה נעשה כצאן בלי רועה. וזה נק' נשי לשון שכחה כמ"ש נשיתי טובה. וכן כי נשני אלהים וגו' והאש' הנ"ל צעק' אל אליש"ע אותיות א"ל יש"ע דהיינו שהיא מתמרמרת וצועקת לצור ישענו הנק' א"ל יש"ע. לאמר עבדך אישי מת דהיינו הבהירות שהי' לי מקדם. והנושה בא לקחת וגו' דהיינו לא זו שאינני עובד ה' כראוי אף זו כי לא נתנני נופש בצרות שונות. ונק' נושה שנפרע מעונותי. ואמר לה א"ל יש"ע הגידי לי מה יש לכי בבית. כלו' דודה עונה לעמו בנ"י באיזה זכות אושיעך מה יש לכי. ותאמר אין לשפחתך כו' כ"א אסוך שמן. ופירשו בו כדי משיחת אצבע קטנה. דהיינו שהיא משיבה שלא נשאר לה בלתי דבר קטן הוא האמונה כי האמונה הוא שמקיימת אותנו ותושיענו במהרה. ויאמר לכי שאלי כלים מן החוץ. דהיינו שהיוצר כל נותן עצה הגונה לנו לשאול כלים הם אהבות ויראות מן החוץ כלו' מן החיצוניות כי מי שרוח נכון בקרבו יוכל ללמוד ולקחת מדברים חיצונים דהיינו אם אני אוהב את אשר לי שאני משמח עמהם רגע ומי יודע אם למחר עאכ"ו שתהי' אהבת נפשי דבוקה ליוצרי שהוא עמי לעולם. וכן יראה. אם אני ירא מב"ו עאכ"ו מהאל הנורא קיים נצחי. וכן שאר המדות. ובאת וסגרת הדלת היינו שזה היסוד האמיתי לכל העבודה להתבודד ולחשוב בשפלותו ולדעת כי הוא בבחי' דלות עד מאוד. ועל ידי הכנעת רוחו ושבירות לבו יוכל לעלות אל ה' וזש"ה ויצקת על כל הכלים דהיינו שההכנעה ונמיכת רוחו צ"ל ניצוק על כל עבודת ה' בכלים הנ"ל אהבה ויראה. וסיים הכתוב והזהיר והמלא תסיעי. דהיינו שבחי' מלא חלילה שהאדם מדמה ברוחו שהוא מלא תורה ומע"ט ומעלות ומדות תסיע ותשליך מעליך. והוסיף הכ' ואמר ואת ובניך תחיי בנותר. דהיינו שכל חיותך לא יהי' רק בנותר. כי אתה כנותר כמ"ש למי שמשים עצמו כשירים. וכמ"ש למעלה וסגרת הדלת לשון דלות וכמ"ש הראב"ד כי בשם שד"י ואדנ"י כשאתה מסלק מהם אותיות דל"ת נשארים אותיות י"ש אנ"י ביאור דבריו כשאדם בבחי' דלי דלות אז הוא מנושא ומנוטל אל אביו שבשמים. וזה י"ש אנ"י בסוד היחוד השמות הנ"ל שהם ביו"ד והבן.
ישעיה
(ישעי' סי' נ"א)
ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וגו'. הנה הקב"ה נותן דבריו הקדושים בפה הצדיק שיוכל לפעול רחמים וחסדים לעולם וכל הצטרכותם והגם שהצדיק מדבר בפיו ובלשונו מ"מ כח הדיבור והדיבור בעצמו הם כח השי"ת בעצמו ואינם נפרדים חלילה מאתו כלל. וכמ"ש במשה רבינו רבן של כל הנביאים שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו. וכל צדיק לפי מדרגתו ודביקותו. לכן מחמת כי בקרבו כח ה' לכן יש בכח פיו לברא שמים חדשים וליסוד ארץ ופירש"י ולשכללא כנישתא. אמנם ה' הגביר חסדו על יראיו כי חפץ להתפאר בם נגד המלאכים ולהראות כח של יראיו שיאמרו שעושה בכחו. והוא למשל כמו האב שמלמד את בנו תורה ורוצה להתפאר בו שיאמרו כל רואיו שהוא משכיל מעצמו. לכן גם הקב"ה עושה כזה עם בנ"י שמכס' עליהם כאלו עושים מעצמם לנטוע שמים וליסוד ארץ. וז"ש ואשים דברי בפיך כנ"ל. וגם ובצל ידי כסיתיך לכסות עליך שלא יראוך כי אני הנותן לך כח לעשות חיל. ועוד מגביר חסדו לאמר לציון עמי אתה. כי הצדיק נק' ציו"ן וסימנא בעלמא שהבורא מנהיג העולם על ידו. וגם ציון גימ' יוס"ף שהוא צ"יע לאמור לו עמי אתה. ואיתא בת"ז אל תקרי עמי אתה אלא עִמִי בשותפא כי מעלהו ומיחדו עם הצבאות שפירושו כמצבי' עביד בחיל שמיא ודיירי ארעא. וזה מרמז עִמִי בשותפא כי שם המורה הצבאות הוא שם השתפ"א כנודע שפירושו כי הצדיק הוא שותף להקב"ה במעשה בראשית ולכן יכול ליסוד ארץ ולנטוע שמים ולהמשיך השפעות טובות עלינו ועכ"י אמן:
(ישעי' סימן ס"ו)
למען תינקו ושבעתם משד תנחומי' למען תמצו והתענגתם מזיז כבודה. ופירש"י משד לשון שדים מזיז כבודה מכבוד הזז וממשמש לבא לה וכו' ע"ש. ויש עוד למצוא איזה רמז בדברי הנביא לעבודת בוראנו ית"ש דהנה עיקר העבודה להעלות המלכות להבורא ית' דהיינו להמליך אותו בכל אשר תמצא ידינו ולא ח"ו ע"מ לקבל פרס או איזה תענוג רק שעיקר השבועה שנשבע מזה שהקב"ה מתענג על ידינו במלכותו. וכמ"ש כבר בנוסח התפלה ולא הנחלתו מלכנו לעובדי כומ"ז דהוא שפת יתר שהם בכלל הנזכרים לעיל אלא הענין לרבות כי לא נתנה שמירת שבת ותענוגים כ"א לעובדי ית"ש שלא ע"מ קבלת שום ענין ואפי' לאותן שימליכו הבורא ב"ה כדי שיהי' בני עוה"ב או שישיגו השגת הנבואה ושאר ענינים. דכיון שהם מחשבים איזה דבר תכלית בעבודתם נמצא הם עושי' פסל ותמונ' במלכות שמים דלית תמונה באתרי'. וזה שאמרו ולא הנחלתו מלכנו לעובדי כו' שעובד לאיזה תכלית ונק' פסל או פסול שהוא כרות וחתוך מהקדושה כיון שיש בו מחשבה גשמית א"כ יש תכלית להעבודה וקץ וסוף. אבל למעלה הוא מבלי התחלה ומבלי גבול וסוף רק מותר להתענג ולשמוח בעבודה מחמת שהמלך שמח ומתענג ורוצה להשפיע כל טוב כמ"ש יותר ממה כו' רוצה להניק. וא"כ ע"י העבודה גורם השפעה הקדושה שנוזלת ממלכות שמים לעושי רצונו הגם שאין עבודתו ח"ו לתכלית זה מ"מ מתענג במה שהמלך שש ושמח בהשפעתו. וזה למען תינקו ושבעתם. עיקר השביעה. משד תנחומיה. משדים שלה שרוצת להניק לבניה וזה ענין תנחומיה כמ"ש ועיש על בני' תנחם. ויש עוד מדרגה היותר גבוה כשאנו מעלין המלכות לכ"ע כמו שבת במוסף שאנו שואלים איה מקום כבודו ע"ש בכוונות. ואז א"א לינק אפי' ממנה כי היא למעלה למעלה. אכן התענוג הוא מזיז כבודה פי' יהי' איך שיהיה. ולא לינק ממנה אמנם שתתגדל המלכות כרצון הבורא. וזפ"י למען תמוצו. והוא ענין תמצות ודבר מועט פי' שהיניקה מועטת לפעמים והתענגתם מזיז כבודה. פי' שיש עכ"פ להתענג ממה שכבודה זז למעלה למעלה:
שם
כי כאשר שמים החדשים והארץ החדשה עומדים לפני נאום ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם. בילקוט ר"י בשם ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שמים חדשים וארץ חדשה אין כתיב כאן. אלא החדשים החדשה אפילו שמים וארץ העתידים להבראות כבר הם ברואים מששת ימי בראשית וכו'. ק"ו ומה שמים וארץ שלא נבראו אלא לכבודן של עושי רצונו חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים ק"ו צדיקים שבשבילם נברא העולם וכו' ע"ש. הנה הילקוט מדייק מדכתיב החדשים החדשה בה"א הידיעה ש"מ שהם ידועים וכבר נבראו בעולם וביאור הענין של שמים החדשים וארץ החדשה כי כשישראל עושים רצונו ועמך כולם צדיקים עוסקים בתורה לשמה ובמצות לשם בוראם הם בוראים עולמות חדשים וכמו שאמרו רבותי נ"ע בפ' בדבר ה' שמים נעשו ע"י שהצדיק מדבר דבר ה' נעשו שמים וארץ ועולמות. וכמ"ש האריז"ל בפי' ואילין מיליא יהון לרקיעיא ע"ש. וזה הי' השעשוע ותענוג בוראנו ית' כשברא העולם צפה והביט שעתידים להיות קדושים בארץ ויעבדו אותו בתורה ומצות עד שיבראו עולמות חדשים. וא"כ הגם שהם חדשים הם רק חדשים בערכינו אבל לא לפני הצופה ומביט מקדם אשר נעשה וז"ש אפילו שמים וארץ העתידין להבראות כבר הם ברואים משי"ב. דהיינו במחשבה ובמקור עין הבורא ית'. וזה הענין נמצא בספר הק' נ"א של מורנו נבג"מ. שכתב שזה הענין הוא לצורך המתקת הדינין וביטול צרות רעות דהיינו הגם שנגזר על אחד בעוה"ז אבל כשהצדיק מחדש חדשים ובורא עולמות חדשים ושם לא היתה הגזרה כלל וחלף והלך לו. וז"ש הילקוט ק"ו לצדיקים עצמן שבשבילם נברא העולם דהיינו שהם גורמים ופועלים הבריאה של שמים החדשים וארץ החדשה ק"ו שהם עצמם חיים וקיימים לעולמי עולמים. ופועלים כרצונם גזירות טובות ישועות ונחמות עלינו ועל כ"י אמן. ובזה הענין תבין ענין ברכת התורה שהחמירו בה חז"ל עד שאמרו על מה אבדה ארץ. דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוה עד שפירשה הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי ולא הלכו בה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה וכו' ע"ש וכבר הציע הב"ח בא"ח סימן מ"ז דבריו המתוקים ע"פ קדושתו הנפלאה ונראית מתוך דבריו ע"ש ותמצא מרגוע לנפשך. וגם אנחנו נוסף על דבריו הקדושים קצת דהנה מי שלומד תורה ע"מ שיהיה למדן ח"ו או אפילו שידע הדינים על בוריין ולעבוד ה' כרצונו מ"מ אין לו תענוג גדול מעסק התורה כמו העוסק לשמה להיות היכל לשכינה תיכף בשעת עסק התורה ומרכבה קדושה. והנה ע"פ משל ממילי דעלמא כשהעבד עושה רצון אדוניו לפי שנצטוה מאתו ומקבל עולו מ"מ אינו מתענג בזה כי לולא נצטוה היה יותר טוב לו שילך חפשי ובן חורין רק שהוא מוכרח לעשות מה שציוהו אדוניו. אבל הבן שעושה רצון אביו באהבה ובתשוקה אז יש לו תענוג מכל דבר אשר הוא עושה ואדרבה הוא משתוקק תמיד מתי אזכה לשמש את אבי. וכן הענין בעבודת יוצרנו ית"ש כשאדם לומד תורה דרך עבודה כדי שידע איך לעבוד לו ית"ש אין לו שום תענוג מעסק התורה ולא יתלהב לבו לברך ברכת התורה ולהודות לו ית"ש על נתינת התורה כי מה איכפת ליה אם לא נתנה היה פטור ממנה משא"כ מי שלומד תורה לשמה כמ"ש הב"ח שם להיות כסא והיכל לשכינה ע"פ נשמתו העוסקת בדבר ה' והוא נעשה מרכבה לשם ה' ושורה עליו כל הקדושה וכל המלאכים מקשיבים לקולו וכמו שהאריכו בזה בס' הזוה"ק ובס"ק. א"כ יש תענוג גדול והשתוקקת והתלהבות להודות לו ית"ש על נתינת התורה ולברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה ואומר הערב נא ה' אלהינו שיהיו דברי תורה מתוקים בפינו כנ"ל. ונהיה אנחנו וצאצאינו עוסקים לשמה. ואמרו וצאצאינו ולא זרעינו או יוצאי חלצינו לרמז בו שיהי' היחוד על ידינו בשם הוי"ה ובשם אדנ"י העולים צ"א וזה הוא צאצאינו היוצא ונולד ע"י מעשינו ועסק התורה לשמה ונבראים בזה עולמות חדשים שיחדש הקב"ה עלינו גזירות טובות ישועות ונחמות:
תהלים
(הועתק מגליון התהלים של ההמ"ח זצ"ל)
ז'
יגמר נא רע רשעים. פ"א בשבת קודש רחצתי ונפל במחשבה. מימיו נאמנים. ולא הייתי יודע כוונה זו עד שהאיר השם עיני שכתב האר"י ז"ל שאלו המים הם מכל אחורי שמות והם נ"א יודי"ן וכשנשא הידים עד נגד המוח שהוא הדינים נמתקים בשרשם ונדחו הקליפות וזה צירוף נ"א מני"ם כי מני"ם הוא יו"ד שכולל כל מניני' וזה יגמר נ"א רע רשעים ויוחזר לרחמים:
י"א
ימטר כו'. פי' שדהע"ה ביקש מאת ה' שיעניש לרשעים ע"י הנהגת מדה במדה וכפי שהם עושים ה' ישלם להם. וזה נרמז במלת מט"ר כי מטר רומז על בחי' הנהגה הנ"ל כי רמ"ח רומז על רמ"ח איברי אדם כי הנהגת מדה במדה נקרא על שם כמראה אדם עליו מלמעל' אכן לפי שזאת ההנהגה לא טובה ושוה לכל נפש כי יש ג"כ מבני ישראל אשר אין כ"כ מעשיהם כהוגן ואם יתנהג הבורא ב"ה עמהם לפרוע להם כמדתם לא יוכל להטיב להם כראוי ואם ירצה לפתוח להם שערי מתנת חנם צדקה וחסד של מעלה אז ג"כ הרשעים רוצים לינק ממתנת חנם כיון שהוא חסד חנם לכן עבור זאת הקדים הקב"ה לישראל מצות צדקה לחונן דלבחנם ומחמת זה ממילא נפתח למעלה שער מתנת חנם וחסד והוא מדה במדה כמו שאדם פותח ידו בחסד חנם כן הקב"ה משלם לו שכר וחסד גם שאינו מקיים כל המצות כראוי וזה פי' הפ' כי צדיק ה' צדקות אהב שחפץ להצדיקנו במדת צדקה כדי שלא יוכלו הרשעים לינק מדת חסד של מעלה רק שיהיו נפרעים מנת כוסם כלומר כמעשיהם אבל לבנ"י ישר יחזו פנימו פי' פנים של מעלה דהוא חסד חנם ממכילין קדמאין עם פנים שלמטה המתנהג מדה במדה ונק' ז"א כנודע:
י"ב
כרום זולת לבני אדם. פי' לפי הגמ' שהקב"ה מתאוה לתפלתן שלצדיקים לתקן עליונים והצדיק יש לו לידע שכל מה שיבא לו ומתפלל עליו בודאי דוגמא זו צריך בעולמות עליונים והקב"ה מזמן זה להצדיק כדי שיתפלל עליו. וזה עיקר כוונת התפלה כמ"ש אמ"ו מוהד"ב זצ"ל ובוודאי בכל התפלות נעשה התיקון בעולמות עליונים ולפעמים יתוקן גם בעוה"ז מה שהצדיק צריך. ולפעמים אין נעשה לתתא וכשאדם רואה שאין תפלתו עושה פירות מזלזל. ובאמת עמדו ברומו של עולם ושם עשו פירות:
י"ז
הפלה חסדיך כו'. כתב רש"י הרי זה מקרא מסורס ע"ש ויש עוד לומר בעזהי"ת ע"פ מש"ל קפיטל י"א ע"ש. ולפי שהתפלל דהמע"ה הפלה חסדיך דהיינו שהקב"ה ישפיע מחסדים שלמעלה הנפלאים ולכן התפלל שהוא מושיע החוסים מהרשעים המתקוממים בימינך. פי' שלא יהי' אחיזה למתקוממים בימינך שלא יקטרגו כלומר כיון שאתה משפיע בחנם גם אנחנו כמוהם ועי"ז הימין הם מתקוממים. אכן אתה תושיעני בידך לעשות מגן וצנה בפני החסד שלא ינקו החיצונים וכמו מדת הצדקה שכתבתי לעיל וכיוצא בזה:
ל'
ארוממך ה' כי דליתני. שמעתי בשם החסיד מוהר"א מקארלין. כי כאשר ירצה להרים הבנין צריך להרים מהיסוד דלמטה דאי יתחיל מלמעלה הרי יהרס הבנין וישאר התחתון למטה. ולז"א דוד אני יכול להרים כל הבנין של הבית מפני שאני דליתני דלית מסכנא כהאי דל ואני למטה מאוד. ולכן כשאני מרים. מרים כל הבנין ולכן צריך אדם לעשות עצמו כדל לפלטרא דמלכא וכל הצלותי' מתעטפין בצלותא דהאי מסכנא. (ע"כ):
ל"ד
לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך. והאר"י ז"ל רמז בכאן ע"י ששינה ריחו וטעמו לפני אבינו מלכנו הנק' אב"י מל"ך. ויגרשהו לסט"א וילך ע"ש. וזולת זה צריך ג"כ להבין מהות המעשה הזאת שדוד מלך ישראל ראש החכמים ומשבעה הרועים לא היה בכוחו ובקדושתו ובחכמתו להמלט מבית אכיש מלך גת אם לא שעשה עצמו לאיש משוגע וחסר דעה ורירו נוטף ככתוב שם והדבר תמוה. אכן נראה ביאור הענין כי דרך הצדיק בבוא אליו איזה יראה רעה או אהבה רעה בעולם הפירוד מפני הבריות מיד נרתע לאחוריו ומעלה אותם לעולם עליון ומתדבק ביראת הבורא או באהבתו הגדולים. וכשהצדיק מתדבק באמת בה' כדרכו ממילא סרים מעליו היראות ואהבות השפלים כי הם רק לבושים להזכירו אהב' ויראה פנימית מפני הבורא ית'. ולכן כאשר נדבק בפנימות כולם כבגד יבלו כלבוש יחלופו. גם נודע כשהצדיק מתדבק בבוראו ולבו מתלהב באהבתו ויראתו אז הוא למראה עיני הרשעים שרואין אותו מפזז ומכרכר כאלו הוא משוגע וחסר דעה כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם תענוג עבדות לא ידעו ולא יבינו וכל הפוסל במומו פוסל כמ"ש שהע"ה סר מרע משתולל. וכל הענין הזה היה בדוד משיחנו כשבא לבית אכיש וראה כבוד מלכותו ועבדיו העומדים לפניו ונפל עליו איזה פחד ככתוב שם במקרא ע"ש ותיכף התדבק ביראת אלהים חיים ובאהבתו והתלהב בהם עד שהי' מפזז ומכרכר בהתפשטות הגשמות ורירו נוטף. ואז נדמה להרשעים שהוא משוגע וחסר דעה כמ"ש שם חסר משוגעים אנוכי הבאתם את זה להשתגע ותיכף שלח אותו חפשי כנ"ל כיון שהתדבק בבוראו ית' מיד גרש לסט"א וליראה החיצונית ובטלה ומבוטלת. ובזה יובן דברי האר"י ז"ל כפשטן. בשנותו את טעמו וריחו לפני אבינו שבשמים ויגרשהו לסט"א וילך וזה שכתב רש"י ז"ל הגם ששמו אכיש כל מלכי פלשתים שמם אבימלך. ולפי דרכנו לכן רמז הכתוב בשם אבימלך להורות כי שינה טעמו לפני אבינו מלכנו והבן:
(ג"ז מגליון התהלים)
ל"ז
דום לה' והתחולל לו. יש בכאן קבלה יחוד א' לעשותו עם דמדומי חמה וא"א לגלותו אלא מפה לאוזן והוא מרומז בגמ' במה ששלח א' לחבירו בנ"א העומדים עלי שלח לו דום לה' השכם והערב עליהם לבהמ"ד והוא יפילם חללים חללים לפניך והמבין ידום:
מ"ב
אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד ביה אלהים וגו'. דהנה אדומ"ר מוהד"ב זלה"ה אמר בפי' הפסוק צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלהים. כי כל ימי הספירה אנו מיחלים ליום ל"ג בעומר שבו הרחמים גוברים ע"פ שם אכדט"ם שנתגלה בו והוא האותיות בא"ב לפני אותיות אלהים ונק' פני אלהים שבכל מדת דין צ"ל בו פנים של רחמים ופנימית שבו וזה אמר בפסוק זה א"ל ח"י גימ' מ"ט הם ימי העומר (כמ"ש האריז"ל כי שם כד"ט עולה ל"ג) וצמאה נפשי מתי אבא ואראה פני אלהים הפנים שלו שהוא שם הנ"ל שיוצא מר"ת "כי "טובים "דודיך "מיין שנתגלה הטוב הגנוז עכ"ל. ולפ"ד גם הקפיטל מורה על ימי הספירה שהוא קפיטל מ"ב שבו ניתקן שם מ"ב של אנא בכח וכו' והנה איתא בזוה"ק בר"מ פ' בהעלותך בד"ה פקודא שלשים וז"ל כיון דכנסת ישראל מתעטרא בעטרהא בניסן לא איתעדיאת כתרא ועטרהא מינה תלתין יומין וכל אינון תלתין יומין וכו' מאן דבעי למחמי למטרוניתא יכול למחמי כרוזא כריז כל מאן דלא יכול למחמי למטרוניתא ייתי ויחמי עד לא ינעלון תרעי אימתי כרוזא כריז בארבעה עשר לירחא תנינא דהא מתמן עד שבעה יומין תרעין פתיחן מכאן ולהלאה תרעי ינעלון עכ"ל. וצריך הענין ביאור מפני מה שני שבועות קודם חג הקדום הבא ינעלון תרעי ואדרבא כל אשר יקרב הזמן לקדושת החג מהראוי שיפתחו השערים למיחמי למטרוניתא אלא די"ל שכיון דאמרו רז"ל שואלין ודורשין לפחות ב' שבועות קודם י"ט מענינו של יום מסתמא הכלה העליונה מתקשטת בקישוטי' בימים הללו ולכן ניחא נעילת שערים בזמן ההוא כי אין רשות לאדם ליכנס ולא דרך ארץ הוא וכמ"ש בזוה"ק (בפ' פקודי בד"ה ויביאו את המשכן אל משה) על פסוק ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד וגו' וכבוד ה' מלא את המשכן וגו' ע"ש. ואפשר עוד לומר הגם דננעלין התרעין כי מבשרי אחזה אלוה שאין מדרך ארץ להסתכל בשעת הקישוטין מ"מ כשהצדיק מקטין א"ע והוא בעיני עצמו אפס ואין בהחלט מחשבתו וקטן בעיני עצמו יש לו רשות ליכנס גם בימים הללו כי מבשרי אחזה כי לפני הקטן אין בושה לעשות שום דבר ואדרבא דרך האם להניק לולד ולקשט א"ע וכן הענין כשמקטין האדם א"ע אז כל השערים פתוחין. וזה הענין נרמז בפסוק אל"ה אזכרה כשאני בא ליום ששה ושלשים בעומר שהוא גימ' אל"ה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אז ננעלו השערים ואיך אעבור בס"ך ב' סך ב' רומז לב' שבועות אלו שאז ימי קטנות כנודע ואז אני צריך להשפיל עצמי ולהקטין ואז אני בסוד אדד"ם צירוף א"ם ד"ד בסוד היניקה ואז הצירוף אמג"ל שהאם מגלה א"ע לפני בנה בתכשיטי' ועיין בכתבי האר"י והבן (ע"כ):
פ"ב
אני אמרתי אלהים אתם כו' אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו. קומה אלהים שפטה הארץ כו'. הנה איתא במד' מבו"ד אין קורין אחר בשמו אבל הקב"ה קורא את ישראל בשמו שנא' אני אמרתי אלהים אתם. ואע"פ שכתוב אח"כ אכן כאדם תמותון כו' משמע שבאמת לא נקראו בשמו. אבל באמת י"ל בפירושו של הפסוק אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם. מפני מה. ומפרש הפסוק אכן כאדם תמותון שיש לכם יצה"ר שמפיל אתכם לידי חמדות ותאות גשמיות וזה נק' מיתה שנופל ממדרגתו כמ"ש כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. ופירש"י שירדו מנכסיהם. ואתם לוחמים כנגד היצה"ר ומנצחים אותו. לזה אמרתי אלהים אתם. וזהו קומה אלהים כשמקימין הישראל הנק' אלהים ועובדין את ה' בכל לבם. אז שפטה הארץ. צדיק גוזר והקב"ה מקיים ומשפיע להם בני חיי ומזוני אמן נצח סלה:
קמ"ה
קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת רמז במלת באמ"ת צירוף א"ב א"ם אמ"ת ב"ת כי כל אלה הם באותיות בתיבת באמת דהיינו שצריך לקרא להבורא ב"ה דרך ארבע עולמות אבא ואימא באצילות ז"א הוא הנק' אמת כי אמ"ת עולה במ"ק מ"ה כנודע ובת היא המלכות ואז קרוב ה' לקוראיו ועיין בזוהר הקדוש אחר האידרא זוטא שכתב שם על זה הפסוק דהוא שלימו דכולא:
נחמיה
(נחמי' ט')
וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והיבוסי והגרגשי לתת לזרעו. לכאורה מלת לתת שפת יתר הוא והל' כפול דכבר כתיב לתת ברישא דקרא. וי"ל ע"פ פי' רש"י בפ' כי תשא למה לא נכתב שם הגרגשי בין האומות הכתובים שם. ותירץ דהגרגשי פנה מעצמו וילך לו ע"ש. ונודע הדבר דגם הגרגשי צריך לתיקון רק דמסתמא תיקונו יהיה לעתיד לכן אפשר לומר דה"פ דקרא וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני עד היבוסי אבל הגרגשי לתת לזרעו דהיינו לעתיד לבא כנ"ל:
ויש עוד לומר כדאיתא בגמ' א"י מוחזקת היא ע"ש. ויש לומר דהבטיח הקב"ה לאאע"ה שבזכותו כדאי לתת ארץ הכנעני וגו' לזרעו. ואף גם הבטיחו שיהי' זרעו והיוצאים מחלציו ראוים במעשיהם ג"כ לרשת את הארץ וזהו וכרות עמו הברית לתת את ארץ וגו' עמו דייקא בזכותו ומעשיו וגם לתת לזרעו שיהיו הם הראוים לכך מצד מעשיהם:
חגיגה
(חגיגה דף ט"ו ע"א)
זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. וצריך להבין מהות התשלומין מדוע יזכה הצדיק בחלק חבירו. ומדוע ילקה הרשע בחלק חבירו הלא כתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולא יותר. אמנם נקדים מאמר מורנו החסיד הקדוש ז"ל שאמר כשהצדיק מוכיח לרשע ורוצה להחזירו בתשובה א"א שלא יטמא הרשע במחשבתו להצדיק באיזה הרהור קטן באפס מה. וזה היא מחמת התקשרותם באותה שעה שרוצה הצדיק להחזיר הרשע ולקשר בעצמו. והענין נמשל לאדם המטאטא את הרחוב המלולכך מזבל הגם שישמור את בגדיו מאוד לא יחדל מלכלוך וכתם קטן באפס מה והוא מסוג הנמנע. וכן הדבר הזה בדקות ורחניות וכמ"ש לעיל פי' הכתוב טוב מעט לצדיק מה שהטוב הוא בבחי' מעט להצדיק הוא מהמון וכו' שהם גורמים להתיש כח הקדושה ע"י רשעתם ומחשבותם עכ"ל. והנה בוודאי אם הצדיק מתכוון (.) להוכיח את הרשע. בוודאי שאינו נענש על ההרהור שבא לו שנכתם מעונות הרשע כי כלפי שמיא גליא שאינו רוצה בזה כ"א הרשע מחטיאו בהתקשרותו ועתה נדבר מדרך הכסילים והרשעים הגם ששומע איזה תוכחת מוסר מהצדיק ולבו ימס בקרבו מדברי הצדיק ובודאי מתחרט עכ"פ באפס מה על עונותיו כי דברים היוצאים מן הלב נכנסין ללב ואח"כ חוזר לאיסורו וחטאיו ואולתו לא תסור ממנו. ויש רשעים התוהים על הראשונות ושונא את החכם על תוכחתו כי נשבר לבו בקרבו רגע מחמת דברים שקשים כגידין ששמע ממנו. וא"כ בודאי הרשע הזה אינו מקבל שכר על הרהור תשובה שהרהר בעת שמעו תוכחת מוסר מהצדיק כי לא רצה בזה ובפרט כשתוהא על הראשונות ואז המשפט כנוגה יצא ששכר הרהור עבירה הנ"ל שעבר על הצדיק בשעת תוכחתו לרשע על ראש רשע יחול. ובהיפך שכר הרהור תשובה שעשה הרשע בע"כ נוטל הצדיק. נמצא פי' הגמ' שזה שלא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו. שהוא הצדיק שנעש' חבירו והתקשר עמו בתוכחה כנ"ל ועבר עליו איזה הרהור עבירה והוא משל הרשע נמצא ששייך לרשע. אבל זכה שהוא הצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו שהרהר בתשובה כי זה חלק הצדיק וקדושתו וכלפי שמיא גליא:
תענית
אמרו חז"ל. לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בקרבו וכו' ע"ש רמזו בזה כי כתיב כמראה האדם עליו מלמעלה והוא הנהגה שהבורא ית' מגביל כבודו להתנהג כפי מעשינו ולקבל תענוג מעבודתינו ונק' אד"ם על שמינו וגבוה מעל גבוה הוא עלמא אריכא כנודע ואסור להפריד ולחלק ח"ו בין שניהם כידוע זה מהזוה"ק. וזה רמזו חז"ל לעולם יראה אד"ם עצמו כאלי קדו"ש שרוי בקרבו הוא קדוש דלעילא שבו ת"י נימין כמספר קדו"ש. וזה שכתוב צנצנת אחת מלא העומר מן. כי העומר פי' מדה והוא הנהגת מדה במדה וצריך להמשיך בתוכו ת"י נימין של קדו"ש הנ"ל וזה מלא עמר שהוא מילואו של אותיות עמ"ר שהם עי"ן מ"ם רי"ש שהמילוי בלבד עולה ת"י והוא ממלא אותו. וכן טל ילין בקציר שהנהגת האדם נק' קציר וזעיר וצריך להמשיך בו הטל שהוא הטלא דבדולחא. וכן יש לכוון בברכת שים שלום בנסח ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך כי באור פניך. רומז ג"כ לענין הזה להמשיך אור פנים דלעילא באור פנים דלתתא בסוד הבאת שלום בין איש לרעהו. ובסוד ישר יחזו פנימו כנז' בזוה"ק כי באו"ר פני"ך ב' תיבות אלו עולים ע"ה ש"ע להמשיך אור הפנים דלעילא לאור פנים דלתתא. לכן הנוסח לומר שני פעמים באור פניך כי באור פניך. והנה באו"ר פני"ך עם שמונה האותיות והכולל עולה שע"ח נהורין שעולה מלבו"ש אותיות בשלו"ם וכשמאיר פנים בפנים אז עולה המספר ב"פ ש"ע תש"ם בסוד והאדמה לא תש"ם ע"י המשך האורות הללו. ועם שמונה האותיות שמצטרף בשע"ח נהורין עולה בגי' תשמ"ח ורמזו הפייט באמרו תשמח לוי ביום שמחתך. שמאיר להנהגה הנק' אדם ומחובר לשלמעלה ונק' לוי ע"ש חבור ודבוק והיא משמחו ע"י הארה הנמשכת. וזה סגולה להמשיך שמחה לאדם. וכשמצטרף ב"פ שע"ח עולה שנו"ת והוא רמוז בכתוב וירבו לך שנות חיים. והבן הענין כי עמוק הוא. (עוד שם):
ר' חנינא ב"ד הוה קאזיל באורחא אתא מיטרא. אמר כ"ע בנחת וחנינא בצער פסק מיטרא. כי אתא לביתי' אמר כ"ע בצער וחנינא בנחת אתא מיטרא. והוא תמוה בשלמא מאי שאמר שנית בביתו ניחא כדרך הצדיקים שדרכם להתפלל עבור כללות ישראל ולמסור נפשם ומאודם ולהצטער בעצמם כשהם רואים נפשם בטובה וכללות ישראל בצער. אבל מה שאמר רחב"ד בהיותו על הדרך וירדו גשמי ברכה. לכאורה אין זה משנת חסידים לעכב ההשפעה עבור צער עצמו בפרט רחב"ד שהיה די לו בקב חרובין ולא הסתכל מימיו על עצמו. ונראה לבאר ע"פ דברי הריב"ש ז"ל שאמר פי' הגמ' יצאה ב"ק ואמרה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. דהצדיק הוא כמו שביל וצנור הממשיך נוזלים כן הוא ע"י מעשיו הקדושים ממשיך השפעות טובות לעולם וכמו שהצנור אינו נהנה במה שעובר עליו. כן הצדיק אין רצונו וחפצו כ"א להשפיע לכל באי עולם. וזהו הב"ק כל העולם ניזון בשבי"ל. פי' בצנור שעושה חנינא בני והוא כמו השביל וצנור. שאין חפץ בטובת עצמו ומסתפק במיעוט ודי לו בקב חרובין וכו'. ודפח"ח: ולפי"ז ניחא גם מה שיש לדקדק שאמרו אמר חנינא בצער וכן חנינא בנחת ולא נאמר בלשון תפלה שהתפלל. אכן פי' הענין כאשר הלך בדרך וירדו הגשמים ונצטער ע"י ההשפעה אז הרגיש בעצמו שהגשמים לא היו גשמי נדבה וברכה שהרי ידע ע"פ ב"ק שהוא השביל והצנור של ההשפעה. ולזה תמה ואמר מה זאת ואיך אפשר שיהיו גשמי ברכה וכ"ע בנחת הלא חנינא בצער ואין בכחי להמשיך שפע לשמחם ולעשות להם נחת. וע"י אמירתו ותמיהתו באמת פסק מיטרא. אבל כשבא לביתו ומצא א"ע בנחת תמה להיפך כלומר איך כ"ע בצער ואני בנחת וכשהצנור בנחת מדוע לא תרד ההשפעה כדרכה לשמח את הבריות. ולכן אתא מיטרא גשמי ברכה לשמחם:
כתובות
בתולה נשאת ליום הרביעי. שפעמיים בשבת ב"ד יושבין בעיירות בב' וה' כו'. אמר ר' שמואל בר יצחק לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך אבל קודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום. ופריך מאי דהוה הוה. ומשני ה"ק אי איכא בתי דינין דקביעי האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום. נ"ל לבאר כוונת פנימית הענין. דהנה ביום הרביעי נבראו המאורות ברקיע השמים השמש והירח ודוגמתם. וידוע מאמר הזוה"ק מארת חסר כתיב ע"ש. דהיינו שהלבנה חסירה ואין לה אור מעצמה רק מה שמקבלת מהשמש. והם דוגמת איש ואשה כי מה שקנתה אשה קנה בעלה. ואפשר שכיוונו רז"ל במ"ש בתולה נשאת ליום הרביעי. כדי לעשות היחוד והזיווג ביום הרביעי כדי לבשר ללבנה כי יבא יומה ותהיה אור הלבנה כאור החמה ביחוד עליון. ולכן אמר רשב"י הנ"ל לא שנו שאנו עושין היחוד ביום רביעי אלא מתקנת עזרא ואילך. רומז שזו ההנהגה היא בעולמות שבעת ימי המעשה אחר התיקון שהמלכות בסוד זכה נעשה לו עז"ר וזה רמוז בתקנת עזר"א שבתי דינין יושבין בב' וה' כי ההנהגה בשבעת ימי המעשה ב' ה' הם כנגד ספי' גבורה והוד. ולכן ב"ד יושבין בהם. ואז אשה נשאת ברביעי כנ"ל. אבל קודם תקנת עזרא שהוא בעולמות הגבוהים דשריין כחדא בסוד אכלו רעים דלעילא. אשה נשאת בכל יום בזיווג תדירא. כי היחוד שם תמיד בלי הפסק וביטול. ופריך מאי דהוה הוה כיון שאין נפקותא לדידן ואנחנו מתנהגים העיקר לעשות תיקונים בין ו"ה. ומשני ה"ק איכא בתי דינין דקביעי כקודם תקנת עזרא. אשה נשאת בכל יום. פי' שרומז לעתיד שיהיה ה' אחד ושמו אחד ויעלו העולמות ויהיה זיווג תדירא אפי' בין וה כמו בשם יה ואז יהיה השם ה' יהיה כמ"ש האריז"ל ואז אשה נשאת בכל יום והבן:
זבחים
בני אחתי' דר"ט הוו יתבי קמיה דר"ט פתח ואמר ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני (פירש"י מילתא בעלמא הוא דקאמר להם כדי לפתוח פיהם) אמרו לי' קטורה כתיב קרי עליהם בני קטורה ע"ש. והענין מוקשה. ונראה לומר ע"פ מה שקבלנו מאדמו"ר נבג"מ כי לפעמים הצדיק מקושר במחשבתו בעולמות עליונים ואי אפשר לו לפתוח פיו בדבר הלכה לתלמידיו ולרדת ממדרגתו אליהם לכן צריכים הם לעשות הכנה ופתח הצנור בשאלותם או באיזה ענין כמו שמצינו בזוה"ק פ' אחרי שישבו החברייא עם רשב"י ור' אלעזר בנו ושבחו אותם בפניהם וכן בכמה מקומות אשר לכאורה אינו מובן ענין הקילוס והשבח בפניהם כי בוודאי לא רצו בזה אלו הקדושים. אע"כ שרשב"י עם בנו היו מקושרים בעבותות אהבה למעלה למעלה. וא"א להם להשתלשל רק ע"י חיבת החברים נעשה הכנה והמשכה למדרגה נמוכה ממדרגתם עד שפתחו פיהם בד"ת ודפח"ח. וכן יש לומר בנ"ד דאפשר שר"ט הרגי' בעצמו מחמת דביקותו והתקשרותו א"א לו לרדת ממדרגתו ולומר להם דברי תורה לכן פתח להם ויקח אשה ושמה יוחני. והגם שנדפס באות ח' אינו ניכר המבטא ובודאי כיון למלת יוכני באות כ' או אפשר שנפל טעות בדפוס וצ"ל יוכני שהוא לשון הכנה שרמז להם שצריכין להכין לו באיזה ענין שיפתח להם שפת אמת. וכמו שפירש"י כדי לפתוח פיהם והם לא הרגישו בדבר ואמרו לו קטורה כתיב. אז קרי עליהם בני קטורה. כלומר אמרתי זאת מחמת קטורא לשון קשר שאני מקושר למעלה למעלה:
ביאור תפילה
הנה אנו אומרים בקדושה דעמידה ובדברי קדשך כתיב לאמר ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון וגו'. ולכאורה אינו מובן היכן מצינו בדברי קדשך הם זמירות דוד המלך ע"ה כתוב לאמר שיאמרו זה אצל סדר קדושה. כי הוא רק כתוב שם בסוף הללי נפשי את ה' וגו'. אלא י"ל ע"פ מה דאיתא בספר מעין החכמה הנדפס עם ס' פירקי היכלות. שבשעת אמירת הקדושה למעלה והחיות והאופנים מתנשאים ואומרים קדוש וברוך. אף הקב"ה ישתבח שמו מסכים עמהם ואומר ימלוך ה' לעולם וכו' ע"ש. ולהבין הענין קצת דרך משל נאמר כדרך החתן וכלה כשמתיחדים בחדר מדרך הכלה לברך לחתן ולומר לו תזכה לאורך ימים ולהתיחד באהבה מעתה ועד עולם. ולפעמים שהכלה איננה משכלת כ"כ מדרך החתן ללמד אותה הברכה. כלומר ברכני בברכה שאזכה לשבת עמך לעולמים. ומבשרי אחזה כביכול שלכן מסכים ואומר ימלוך ה' דהיינו שמלמד הקב"ה להמקדישים שמו בקודש שיברכוהו כמאמר ישמעאל בני ברכני וכן יברכו אותו שימלוך לעולם לדור ודור. והנה מי הוא זה המפענח נעלמים ומגלה הצפון דברי הקב"ה שאומר ליונתו תמתו אלו דברי חיבה בשעת היחוד אין זה אלא דוד המלך ע"ה דהוה בדחנא דמלכא כמ"ש בזוה"ק ומדרך הבדחן שמתחבא לשמוע דברי החתן והכלה בשעת היחוד. ומבשרי אחזה למעלה. ולכן אמרו. ובדברי קדשך כתוב לאמר ימלוך ה'. שע"י דוד המלך בודאי נתגלה הענין שיאמרו ימלוך ה'. דהוא בדחנא דמלכא וגילה דברי היחוד שלימד החתן לאהובתו שתאמר לפניו. והבן:
אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה. לכאורה כיון שאדם הוא לשון מדרגה גבוה. ואנוש פחות ממנו. צריכים להבין מה זה שאנו אומרים דעת שהוא פחות ממדרגת בינה ואעפ"כ הדעת לאדם והבינה לאנוש. והנה האר"י ז"ל כתב כדרכו הקדושה בסידור ובכוונת יע"ש. ולהבין דבריו קצת נאמר כי האדם הוא בודאי במדרגה היותר גדולה כשירצה להשפיע לאחר אי אפשר שישפיע לו כל דעתו כי א"א להמקבל לקבל כי מסתמא אחרי שהוא מקבל הוא פחות ממנו. וא"כ הגם שהאדם מחכים ומתבונן שכליות ראמות ונשגבות צ"ל לו איזה בחי' הנק' דעת לשלשל דרך הדעת חכמתו להמקבל ואז אצל המקבל נק' בינה ובחי' גדולה הגם שזה בחי' קטנה אצל המשפיע. וז"ש אתה חונן לאדם דעת ועי"ז הוא מלמד לאנוש בינה ועיין בסידור האר"י ז"ל והבן הענין:
אגלה לך איזה רמז בברכת רפאנו בשמ"ע. "רפאנו "ה' "ונרפא ר"ת רי"ו מספרו ג"פ חס"ד. "הושיענו "ונושעה "כי "תהלתנו "אתה ר"ת גימ' תב"ל. גימ' ששה פעמים חס"ד. ובחתימת הברכה "רופא "חולי "עמו "ישראל ר"ת גימ' רפ"ח ד"פ חס"ד. ס"ה י"ג פעמים חס"ד שהם הי"ג מכילין דרחמי שמשם אנו ממשיכין הרפואה. כי "אל "מלך "רופא "נאמן ר"ת אמ"רן נוטריקון "אוריאל "רפאל "מיכאל "נוריאל בסוד מרכבת אר"גמן. והמלאך גבריאל נרמז בר"ת "והעלה "רפואה "שלימה ר"ת שור שהוא סוד הגבורה שבמרכבה ומלת שו"ר נמתק במספרו אב"ג ית"ץ שהוא חסד. או ר"ת "ושמע "צעקתינו "יודע "תעלומות והנה הרופאים הסכימו על חודש אייר לסגולה לרפואה. והגם שהם מונין לחדשים בודאי נשתלשל הענין מחכמת ישראל שרומז כי אייר בגימ' א"רך שמשם בא הרפואה ע"ש ארוכה ומרפא. וגם מ"ש בגמרא בריש כל אסוון אנא חמר וכמה רופאים הסכימו לסגולת היין לרפואה: וסודו כי "הגפן ידוע מספרו מכתבי האריז"ל הוי' באהי' הוי' באדנ"י שהוא מורה על יחודא עילאה ותתאה. והנה משרע"ה המשיך הרפואה משם באמרו א"ל נ"א ר"פא נ"א ל"ה התיבות מספרם "רפאל "הגפן שהוא המלאך הממונה על הרפואה ושמות הנ"ל שמספרם "הגפן מסוגלים לרפואה. לכן אמרו בריש כל אסוון אנא חמר:
הלכות תפילה
(בש"ע א"ח סי' נ"ה סעיף י"ג)
צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד וש"ץ עמהם כו' דהנה איתא בזוה"ק בפסוק ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו. ע"ש. פי' הענין כי העיטוף לכל התפלות הוא תפלת העני ותרעומין דמסכנא דהוא תביר לבא. וכתיב זבחי אלהים רוח נשברה. לכן עיקר הענין לתפלה לעמוד בלב נשבר ונדכה על חורבן היכלו ועל פיזור בניו. ולא נשאר שום עבודה לה' רק עבודה שבלב זו תפלה. ולהעלות וליחד השכינה עם דודה. וזה דכתיב תפלה לעני כי יעטוף. אם התפלה בשביל כי עני הוא כביכול ובחי' דל משכינת עוזו. כי יעטוף. אז התפלה הזאת היא עטיפה ושמל' לכל התפלות. משא"כ הנכנס בבהכ"נ לבקש צרכיו בני חיי ומזוני. הגם שזה ג"כ מאמין באמתת יכלתו וגדולת אדונינו ורב כח להשפיע לו כל טובה. מ"מ עיקר כוונת התפלה הוא שלא לשם יוצרו. רק כמי שנושה בו וצווחין ואמרין הב לנא חיי הב לנא מזונא והוא כאשר יבא האדם הנושה ברעהו לקחת העבוט. וכתיב לא תשכב בעבוטו. כלומר מי שהולך לעבוט עבוטו אינו בכלל היחוד המכונה בלשון שכיבה וזווג כנ"י עם דודה. ועליו נאמר בחוץ תעמוד כלומר א"א לאדם כזה להשיג פנימיות המלכות רק לעמוד בחוץ. והאיש הוא כביכול יוצא אליך העבוט החוצה כלומר ההשפעה באמת ישפיע לך אבל לחוץ ולא בפנים. והנה אם עשרה בני אדם מתאספים יחד לבהכ"נ להתפלל והם מבקשים צרכי עצמם הגם שהם בבית אחד נק' מפוזרים כי כל אחד פונה במחשבתו כרצונו זה לכרמו וזה לזיתו ולהתפלל על חייו. וזה להתפלל על בניו ושאר ענינים. אבל עיקר ענין התפלה אינו כן רק שיהיו כל העשרה במקום אחד. לכוון לשם יחודו של עולם שיהי' הוא אחד ושמו אחד ותגלה ותראה מלכותו עלינו בזמן קרוב. וש"ץ עמהם. ואז יתקיים בהם הרמז שרמז שלמה המע"ה על הש"ץ ואתה תשמע הש"מים וגו' כי שמי"ם בגימ' ש"ץ כי ע"י הסרסור עוברים התפלות אל מלכו של עולם. כי עיקר התפלה הוא להשלים מלכותו. וכעין שאמרתי ברמז על מאמר חז"ל בפסוק וארבעה כנפים לאחת להם שראה יחזקאל. משא"כ ישעיהו ראה ששה כנפים בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף. ואמרו רז"ל כי יחזקאל ראה אותם אחר החורבן ואז נגרע ונחסר מהם שני כנפים שהם לכיסוי רגליהם ע"ש במדרש. והנה בזוה"ק נאמר רמז על ששה תיבות "ברוך "שם "כבוד "מלכותו "לעולם "ועד שהם הגדפין ע"ש. רצונו לומר כי הר"ת של זה הפסוק הם אותיות בשלומ"ך שהם כמו כנפים להשם הנכבד. כמו בַה שֶה לַה וַה מֵה כַה והם נטפלין לשם מלפניו דהיינו שבהם פורחים להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים ולהעיד על שלימותו כי הוא שלם במלכותו וזה בשלומ"ך. והיינו בזמן שבהמ"ק הי' קיים היתה המלכות בשלימות. לכן הי' להם שש כנפים כמנין אותיות בשלומך. משא"כ כשנחרב מכון הר ציון וגלה יקרנו ונעלמה כבוד מלכותו ולא נראה בעליל לכן ראם יחזקאל בארבע כנפים שנחסר להם שתי האמצעים בשתים יכסה רגליו שהם נגד תיבות "כבוד "מלכותו בפסוק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי כבוד מלכותו נסתרה ונעלמה מעיני כל חי לעת עתה. ונשאר להם ארבעה כנפים נגד תיבות "ברוך "שם "לעולם "ועד ר"ת בש"לו. כי בזמן החורבן אשר אין ממשלתו נראית וניכרת על העולם כולו. רק בשמים הכין כסאו ובלב השרידים אשר ה' קורא בם. ועיקר גבורת המלכות הוא להראות כבוד מלכותו ולמשול בכל. והיינו בזמן שבהמ"ק הי' קיים שאז באו כל האומות והשתחוו להיכל ה' שאפי' מלכת שבא בימי שלמה נכנעה לפני מלכות שמים. אבל עתה מעידים כי הוא מושל בשלו כלו' במה שהוא שלו והמל' שמים אינה בשלימות עד שירחם ה' ונגלה כבוד ה' ואז אליך גוים יבואו מאפסי ארץ ויתנו לך כתר מלוכה ויהיה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:
תקנו להזכיר מדת לילה ביום כדי להוציא מלב האפיקורסים שאומרים מי שברא אור לא ברא חושך. ביאור הענין דוגמא לדבר מצינו זמנים ומועדים הנ' בעליל בהם גילוי אלהות כמו יומי ניסן אייר סיון והם נק' בחי' יום והבוקר אור. ויש זמן כמו תמוז ואב עד אחר תשעה בו או עד חמשה עשר. וכן טבת ושבט עד חמשה עשר בו הם בחי' חושך ולילה שאלהות באיתכסיא כי לא ניכר גדולת האדון. מפני שבימים האלו החריבו בית תפארתינו. וכמה דברים אירעו בהם לאבותינו וכנודע מזוה"ק סוד ימים האלו. והנה זאת דעת האפיקורסים ושוטים שמדמים בלבם כי יש חילוק ופירוד באלהותו ית"ש ח"ו בין הזמנים הללו. וזה הענין מי שברא אור לא ברא חושך. אבל מי חכם ויבן את זאת כי הכל מורה על אחדותו הפשוט ואין דבר נעלם ממנו והבורא ב"ה צפה והביט מראשית הבריאה עד אחריתו וסידר הכל ברצון הפשוט מה שאין לעמוד על מחקר יסוד ושורש הענין כי גבהו מחשבותיו ממחשבותינו. ולא היה שמחה כיום שנבראו בו שמים וארץ כדאיתא במד'. ואע"פ שרומז במקרא מלא על ארבע גליות בפסיק והארץ היתה תוה"ו ובוה"ו וחש"ך על פני תהו"ם. וגם ורוח אלהים מרחפת היא סוד רוחו של משיח כנודע מס"ק. והכל ברצונו הפשוט וכמ"ש בביאור הענין קצת בחיבורים אחרים ע"ש. לכן יש ליזהר שלא להתרשל ח"ו מעבוד ה' ע"פ טפשות היצה"ר לאמר הנה העתים הללו אין דעתי צלולה בהם לעבוד ה' כי הם ימי קטנות המוחין. אדרבה יתחזק א"ע בכל יכלתו לשבר המסך המבדיל ולקרב אל משכן ה'. כמ"ש כבר ע"פ מה שראינו הנהגה אחת ממלך תקיף וחכם שלא הי' נלחם כל ימיו עם אויביו בארצו ולא נתנם לעבור בגבולו כי אמר פן ישחיתו את גבולי אבל אזר כגבור בגבורה ויצא ונלחם במדינת שונאיו. וכן יש לקחת מזה מוסר השכל בעבודת הש"י כי אין נפלא להיות עובד כיון שהוא במוחין דגדלות ולעורר מלחמה כי אז העת מוכן להקדיש יוצרנו בשמחה ובששון. משא"כ בימי הרעה הנמוכים בשנה ושורה בהם הקטנות אז יצא כל אדם כברק חצו להכות באגרוף רשע וללחום מלחמות ה' ולהסיר כל המסכים וכל מיני השחרות עד אשר יצא כנוגה צדקו והבא לטהר מסייעין לו. וכן אמר דהמע"ה תהילים ס"ג בהיותו במדבר יהודה בעת צרה בברחו מפני שאול. אלהים אלי אתה אשחרך אפילו שעבר עליו מה שעבר והיה עת שחרות וחושך נגד עיניו אעפ"כ שיחר פני ה' ולא עזבו. ואמר צמאה לך נפשי וגו'. כן בקודש חזיתיך פי' שהיה מתפשט מכל צרותיו וכל פגעיו בצימאון נפשו אל ה' עד אשר הרגיש בעצמו כי התלהב וחשקו לה' קדחה בקרבו כמו היותו בימי מועד וימים הקדושים. ולכן אמר כן בקודש חזיתיך פי' כי שמח בעצמו שלא הרגיש בצערו מחמת הדביקות ונעשה בר לבב כמו בקודש דהיינו בימים הקדושים והשראת מוחין דגדלות וכ"ז בא לו מחמת דביקותו בה' תמיד וכלות הנפש אליו. וכמו שאמר ואני קרבת אלהים לי טוב וגו'. ועפי"ז יובן ג"כ מה שאמר בתהלים קל"ט פליאה דעת ממני נשגבה וגו' אנה אלך מרוחך ואנה וגו'. דלכאורה קשה על הענין שחשב כי אי אפשר להסתר מפני בורא עולם ומלואו. בשלמא אם ח"ו רצה להסתיר א"ע ניחא דקאמר דא"א לגמור העצה. אבל מצינו להיפך שכל חשקו ותאותו היתה לדבק בה' ולעמוד לפניו לנצח א"כ מה צורך החשבון הזה הלא אם גם ח"ו היה איזה מקום בעולם להסתיר א"ע מפני ה' בוודאי הי' דהמע"ה רודף ומבקש ה' ומגלה א"ע בכל אופן לפני כבוד ה'. אכן י"ל כך דהנה דרך בנ"א הרחוקים מגבול ה' ומסיעים א"ע לדבר אחר ממילא רחוק מכליותיהם האמונה שיש אפשרי בבשר ודם לעמוד לפני ממ"ה הקב"ה כי הוא לא נסה עדיין בזה. ולהיפך מי הקרב אל משכן ה' ותמיד מפלס מעגלותיו מעגלי צדק ומטהר לבו לפני ה'. נפלא בעיניו והוא תוהה ומשתאה על העוזבים את ה' איכה השמן לב העם ואזניו הכבד ועיניו השע לסור מאחרי ה' ולא להביט כי מלא כה"כ ולית אתר פנוי מיני'. וכן דהמע"ה בקדושתו ודביקותו אמר כן פליאה דעת דהיינו מה שנבדל השכל והדעת מעם ה' ממני נשגבה לא אוכל לה פי' לא אוכל להבין כיצד הדעת פליאה מופלא ומובדל ממך כי אין מקום פנוי ממך שמים וארץ אור וחושך גם בבטן אמי כנזכר שם לכן אחכמה והיא רחוקה איך יש אפשרות בעולם לסור מהדביקות כי שורת הדין נותן להיות דבק בך לעולמי עד כמ"ש החכם איה אמצאך ואיה לא אמצאך:
(שם ס"ק ב')
כתב המג"א בשם ספר הקנה. קדושה דיוצר יאמר דוקא מיושב. ונר' לומר הטעם עפ"י דרכינו כי הקדושה דיוצר היא רק סיפור הדברים כנז' שם סעיף ג' דהיינו שאנו מספרים סדר המלאכים ומשרתים המקדישים שמו ואנחנו מקבלים מקדושת סיפור דברים אלו להקדיש ג"כ ליוצרנו לכן אנחנו בסוד מקבל ונק' כמו נוקבא לגבי דכורא וכל מילי דעלמא דנוק' בישיבה כנודע. אבל הקדושה שאנו אומרים נקדישך כנועם שיח סוד שרפי קודש. או בנוסח כשם שמקדישים בשמי מרום שאז אנחנו עולים ע"י ק"ש וש"ע ונכללים בכלל המלאכים ואנו מקדישים ליוצרנו כמותם ואז אנחנו דבקים בה' בלי שום אמצעי. ואז גם אנחנו נק' בחי' דכורא ולכן אנחנו אומרים הקדושה בעמידה כי מילי דעלמא דדכורא בעמידה כנודע: