אור ברסלב

עבודת הקודש (גבאי)· רבנו מאיר אבן גבאי

חלק ג

חלק ב

פרק א

הפועל הן הוא שלם כפי שלמות תכליתו, והיה מציאות עליונים ותחתונים פועל השם ב"ה אשר הוא הפועל היותר שלם, הכרח הוא שיהיה לתכלית היותר שלם ונעלה שבתכליות ולזה מן הראוי אל השלם לבקש ולמצוא תכלית פועל יי' ואל מעשה ידיו המציאות בכללו ואם יעלה בידינו זה המבוקש כפי שרשי החכמה האמיתית, נשכיל ונדע ממוצא דבר זה חיובנו בעבודת הקדש כמה הוא גדול להשלים התכלית אשר נוצרנו בעבורו:

ואומר שהרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהחלק השלישי מספרו הידוע בטל זאת השאלה ר"ל שאלת בקשת התכלית האחרון לזה המציאות ואמר שתעה מי שחשב שתכלית זה המציאות היה מין האדם לבדו וזה לשונו שם אמנם לפי דעתנו בחדוש העולם בכללו אחר ההעדר יש חושבים שזאת השאלה מחוייבת ר"ל בקשת התכלית לכל זה המציאות וכן יחשבו שתכלית המציאות בכללו מציאות מין האדם לבדו לעבוד את השם ושכל מה שנעשה אמנם נעשה בגללו עד שהגלגלים אינם סובבים רק לתועלותיו ולהמציא צרכיו, וקצת פשוטי ספרי הנביאים יעזרו זאת המחשבה הרבה. לשבת יצרה, אם לא בריתי יומם ולילה וגו', וימתחם כאהל לשבת, ואם הגלגלים היו בעבור האדם כל שכן מיני בעלי חיים והצמחים:

וזה הדעת כשיחקר כמו שצריך למשכילים שיחקרו הדעות יתבאר מה שבו מן הטעות, והוא שיאמר למי שיאמין שהכל מפני זה התכלית כלומר מציאות מין האדם אם הבורא יכול שימציאהו מבלתי אלו ההצעות כלם או אם אי איפשר שימצא אלא אחריהם, ואם יאמר אומר שאיפשר, ושהשם יכול להמציא האדם מבלתי שמים על דרך משל יש לשאול מה תועלתו באלה הדברים כולם אחר שאינם התכלית אבל הם מפני דבר שאיפשר המצאו מבלתי כלם, ואפי' היה הכל מפני האדם ותכלית האדם כמו שנאמר לעבוד השם, השאלה קיימת והיא מה תכלית בהיותו עובד והוא יתברך לא יוסיף אם יעבדוהו כל מה שברא וישיגהו תכלית ההשגה, ולא יגיעהו חסרון אם לא יהיה זולתו נמצא כלל, ואם יאמר אין זה לשלמותו אלא לשלמותנו כי הוא הטוב לנו והוא לשלמותנו, יתחייב השאלה בעצמה ומה תכלית מציאותנו בזה השלמות אי איפשר בהכרח מבלתי שיגיע הענין בנתינת התכלית, אלא כן רצה או כן גזרה חכמתו וזהו האמת:

וכן תמצא חכמי' ישראל שסדרו בתפלותיהם באמרם אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תפעל ואם יצדק מה יתן לך הנה בארו שאין שם תכלית אלא רצון לבד עד כאן:

והאמת כי אי אפשר שימצא האדם מבלתי שמים כי הוא גשם וצריך אל מקום והמקום צורך אל העבודה ואי איפשר מבלתי עובד כי העולם הזה הוא עולם המעשה וצריך אל עושה בהכרח להשלים ולתקן מי שצריך שהוא דוגמת זה העולם כמו שיבא צריך אם כן שימצא, ואם היה שבבריאת האדם ועבודתו יש צורך גבוה ושבשלמותו משלים מי שצריך אל שלמותו יצטרך הרב ז"ל להודות בהכרח כי השאלה בבקשת התכלית מחוייבת ושלא יכלה התכלית בכן רצה או כן גזרה חכמתו ויודה כי תכלית המציאות כולו עליונים ותחתונים הוא האדם האמיתי וזה וזה אמנם נעשו ובאו לצורך גבוה והוא התכלית האחרון כמו שיבאו בסייעתא דשמיא:

ומה שחשב הרב ז"ל שבא לעזרתו ויצא לישען מסדר חכמי ישראל ודברי הנבואה, יתבאר על דרך האמת כי באו לנגדו להלחם מלחמות יי' עמו על שהוא בדעתו זה מפיל חומת התורה ומבזה צלם אלהים וממעט את הדמות הוא האדם עשוי בדוגמא עליונה בנוי ומשוכלל כדמות פרקי המרכבה העליונה וזה הטלת מום בקדשי שמים, וזה הדעת הנפסד ההורס חומת האמת לקחו הרב ז"ל מפאת הרע שבעץ הדעת הוא דעת הכופרים מאמיני הקדמות:

והוא כי אחר שהם יאמינו שהעולם היה מחוייב על דרך ההשתלשלות וחיוב הסבות הנה יצא להם מזה שיאמינו כי כל הקרב הקרב אל הסבה הראשונה יהיה במעלה וכבוד יותר מחבירו שאינו קרוב כמוהו, עד שיחוייב להם מזה שהאדם שהוא אחרון המדרגות והמעלות כלן יהיה היותר גרוע ופחות המעלה מכל הנמצאות אשר קדמוהו עד אשר יאמרו כי אין לנפשו עם הגלגל שום ערך ויחס כלל ומזה ירחיקו שיהיה האדם סבה תכליתית אל הנמצאים השמימיים להיותו גרוע המעלה והכבוד בעיניהם, זאת הסברא הרעועה והדעת הנפסד מקודם בפאת הרע שבעץ הדעת המר והנמהר ומשם שאבו הכופרים הורסי הדת והאמת ואחריהם נמשך הרב ז"ל והבאים אחריו מפלסופי עמנו ההופכים ללענה משפט, והיותר רע ומר כי פתו את המלכה לדור בכפיפה עם השפחה הכעורה הכושית וכן עשו כי בקשו להם פסוקים מן הנבואה והכריחום לצפצף דעות נכריות:

והפלא על הרב ז"ל אחר שבאו כתובים בתורה ובדברי הנבואה יעידון יגידון על מעלת האדם וחשיבותו על הנבראים עליונים ותחתונים והיותו התכלית האחרון לכלם ומצא כתובים מורים על חלוף זה, והנה הוא קיים הכתובים המורים על פחיתותו וגריעותו והפיל מידו המורים על מעלתו ולא פירשם ואין זה הדרך הנכון לחכמים ומה ראה לקיים אלו ולהשמיט אלו אין זה כי אם קריאה אל תואנות ועלילות לקיים דעתו ולחזק סברתו והלוך אל שטתו במה שכתב בפרק י"א מחלק השני מספרו. אמר שם וזה לשונו וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו העניינים הפלוספים כאלו הם נכרים מתורתנו גזרותם מדעות הסכלים ואין הענין כן עד כאן. הנה גלה הרב ז"ל דעתו והוא כי העניינים הפלוסופים הם הם קרובי התורה ואהוביה אחיה מיודעיה הרי השוה כל המדות ואחה כל הפנים, ולא ישוו כלל חלילה, כי זה קדוש וזה חול, זה טהור וזה טמא, זה אור וזה חשך, זה בר וזה תבן, וערב זה בזה ולא עוד אלא שעשה עקר מן התפל והשליך אמת ארצה כי גזר אומר כי אין חכמה בישראל כי אם הפלוסופיא ולא ידע כי החכמה החצונית ההיא יש לה שרש כי היא קליפת האגוז קשה ומרה המתדמה בעצמה בחכמת שלמה המפוארה שאין בה סיג וחלאה ומתנשאה לאמר אני אמלוך ועל זה היה הוא ע"ה מתאונן ברוח הקדש ואומר תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת תחת עבד כי ימלוך וגו':

והרמז על כח האומות הידוע כי בזמן שישראל עושין רצון אביהם שבשמים הם המלכים בארץ והכח ההוא לפניהם כעבד ואז כל האומות נכנעים אליהם כי כן היתה הכוונה בבריאה והנה הם מולכים למעלה ולמטה וכשאין עושים רצון אביהם הנה הם נופלים ומשתעבדים לפני הכח ההוא והאומות הבאות מכחו שולטות בהם ונוטל השפע אשר היה ראוי לבא אליהם והרי הוא מולך והוא הנבל כי ישבע לחם והנה זוגתו הידועה שהיתה שנואה תבעל והיא השפחה שיורשת גברתה גברת ממלכות היא חכמת שלמה אשר היא מוח האגוז כבודה בת מלך פנימה וחכמת האמת נשפעת ונחקקת ממנה ליושבים לפני יי' יהיה סחרה. והפלוספיא כנגד השנואה ההיא ההחכמה החצונית שהיא חוץ למחיצה העליונה ההורסת שרשי התורה הקדושה ועקריה למטה כדוגמתה וכחה למעלה המקטרגת ומבקשת להרוס ולעקור את הכל כידוע לחכמי לב. והנה הכל זה לעומת זה ובני עמנו החכמים בעיניהם חשקו בה מאד, כי פתתה אותם כי כן דגמתה תפתה ותכשיל והם בעלו בה כי ישרה בעיניהם במופתיה והקשיה השכליים כי כן דרכה כמו שיתבאר בפרק י"ט מזה החלק בסייעתא דשמיא, ומרוב חשקם בה הניחו ושכחו ולא נתנו לב ולא חקרו ודרשו על האור האמיתי החכמה המקובלת באומה, וזה גרם להם לקחת נשים נכריות ולהסתפק בילדי נכרים:

והוא שישעיהו הנביא ע"ה היה צועק על אנשי דורו, כי אין ספק שהיו כלם או רובם הולכים אחרי שרירות לבם הרע ועושים מופתים והקשים שכליים, ומהם מולידים כפירות והריסות בשרשי התורה ועקריה כמו שנראה מהם שהיו כופרים בהשגחה, והוא שאמר יחזקאל ע"ה כי אומרים אין יי רואה אותנו עזב יי' את הארץ, ומזה יבאו לכפור בחדוש העולם ושאר פנות הדת:

והוא שהתחיל ואמר בית יעקב לכו ונלכה באור יי', והכוונה בזה כי הוא נבא ואמר למעלה מזה, והיה באחרית הימים שהוא ימות המלך המשיח, נכון יהיה הר בית יי' בראש ההרים, והרמז על ה"א אחרונה שבשם שהיא הנקראת הר הקדש, כי אברהם קראו הר ויעקב קראו בית, והיא בית יי' אמר שבזמן ההוא תכון בראש ההרים ואין הרים אלא אבות וראשם הוא חסד לאברהם, ותתעלה בחסד וברחמים, ונשא מגבעות ואמרו גבעות אלו אימהות בת ואם בייחוד אחד. ואמרו והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה וגומר, כי האומות לא קבלו התורה ולא עמדו בסוד יי', אמר כי בסוף ישובו לקבל האמת ולהכירו. אבל אתם בית יעקב וגומר, כלומר אין להפלא מן האומות כי בתחלה אור האמת לא נגה אליהם ולזה הלכו אחרי ההבל ותעתועי חקים ומשפטים לא יחיו בהם, ובזמן הגאולה יכירו.האמת וישובו לדת הצדק:

אבל אתם בית יעקב כי מתחלה עמדתם על הר סיני והגעתם למעלת הנבואה וקבלתם האמת מפי הגבורה והאיר עיניכם בתורתו ועבודתו ומצותיו, לכו ונלכה כלומר אמרו זה לזה לכו ונלכה באור יי' אשר האיר לנו בתורתו וחכמתו האמיתית, ולא הניחנו ביד המחקר השכלי ופתוייו כי אין בו די להושיע כי נטשתה וגומר, כלומר אתה בית יעקב נטשתה עמך, והם שרידי עם אשר החזיקו בחכמת האמת ולא רפו ידיהם ממנה מיום אשר קבלוה בסיני, והם נטשוה והלכו אחרי חכמת העמים ודעותיהם הבדויות מלבם, כי מלאו מקדם כלומר כי כל שלמותם לדעתם הכוזב מחכמת בני קדם, והיא החכמה החיצונית סוד קליפת האגוז קשה ומרה, ונקראת קדם כי החשך קדם לאור והקליפה קודמת לפרי, והסוד ידוע לאשר זכה אליו, וממנה יצאו אל מיני הכשוף והעוננות כפלשתים, ובילדי נכרים ישפיקו והם התולדות הרעועות אשר הולידו ממופתיהם והקשיהם השכליים. שב אל תלונתו הראשונה, כי היא בעיניו קשה מהשנית, כי מזו אין רע כי אם העברה בעצמה ולא יתפשט הרע ההוא להרוס ולהפיל חומת התורה, ומן הראשונה יתפשט וימשך לעקור ולסתור שרשי האמונה והתורה, כידוע ממופתי היוני הארור והקשיו הסכליים, והיא צרעתו אשר נתפשטה ופרחה באומתינו:

וזאת היתה הסבה שאין דעת אלהים בארץ, ושנעלם וכמעט אבד זכר הייחוד האמיתי מן האומה, לפי שנתפשט ונודע באומה על ידי פלוסופי בני עמנו ייחוד ארסטו במופתיו והבליו, וקבלו ממנו כי זה דעת התורה בייחוד, עד שכתב הרב ז"ל כי הייחוד לשלול לא לחייב, והייחוד המקובל מפי הנביאים ע"ה ידוע כי אינו לא חיוב ולא שלילה, כמו שיתבאר בפרק ס"ט מזה החלק בסייעתא דשמיא, ונמצא אם כן שאין להם לא דעת ולא תבונה בייחוד, וזה גרם להם הסתפקם בילדי נכרים, וכבר יעד ירמיה הנביא ע"ה בשמו יתברך ואמר כי בזמן הגאולה קטנים וגדולים יכירו וידעו את יי', והוא ידיעת השם הגדול ויחודו, והוא אמרו ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את יי' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם וגומר:

פרק ב

העולם הזה הוא כנגד ה"א אחרונה הנקראת גם היא עולם, וזה העולם נעשה לדמיון העולם ההוא ודוגמתו, וכן אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב קמ"ד ע"א) תנינן עלמא תתאה בגוונא דעלמא עילאה אשתכח ודא כדוגמא דדא. ואמרו עוד (ח"ב נ"ג ע"ב) תא חזי כתיב מן העולם ועד העולם ותנינן עולם דלעילא ועולם דלתתא, עולם דלעילא מתמן הוא שרותא לאדלקא בוצינין, עולם דלתתא תמן הוא סיומא ואתכליל מכלא עד כאן:

והרמז על אם הבנים הנקראת עולם הבא, סוד ה"א ראשונה, ועל ה"א אחרונה הנקראת עולם הזה, וזה נקרא עולם עליון וזה נקרא עולם תחתון, וכמו שהעולם התחתון ההוא הוא סוף וסיום הייחוד העליון והוא סוף העליונים, כן העולם הגשמי הזה סוף וסיום כל הנבראים ואחרון עליהם, וכמו שהעולם האחרון ההוא נאצל ובא מן העולם העליון, כן העולם הגשמי הזה נהיה ונעשה על ידי העולם האחרון ההוא ונשפע ונכלל ממנו:

ובמנחות פרק הקומץ ובבראשית רבה פרשה י"ב דרש ר' יהודה ב"ר אלעאי כי ביה יי' צור עולמים, אלו ב' עולמים שברא הקב"ה אחד בה"א ואחד ביו"ד, ואיני יודע אם העולם הזה בה"א והעולם הבא ביו"ד, אם העולם הזה ביו"ד והעולם הבא בה"א, כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא בה"א בראם:

ואמרו חכמי האמת כי ה"א בהבראם זעירא והרמז על ה"א אחרונה, וזהו אמרם שהעולם הזה נברא בה"א, ולמדנו ששמים וארץ הכל נקרא העולם הזה. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א קכ"ט ע"א) פרשת חיי שרה וקב"ה עביד כלא לאשתכחא האי עלמא בגוונא דלעילא דא בדא למהוי יקרי' לעילא ותתא ע"כ. הנה זה טעם נפלא ידוע לזוכים אליו לתכלית המציאות בכללו. ויש לדעת עוד כי שלמות העליונים, הוא העולם האחרון ההוא ובו נשלם הייחוד ובו עמד האצילות העולם, והא שלמותו, כי אין שלמות ואין ייחוד אלא בו, כן אין שלמות העולם ההוא כי אם בעולם הזה הגשמי, לפי שהעולם ההוא צריך אל העבודה לייחדו למעלה עם העולם העליון אליו, ובזולת עבודה אי איפשר, והעבודה בלתי מקום לא תשוער ולא תהיה, ולהיות העולם הגשמי מקום מוכן אל העבודה הוצרך שיברא:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ר"כ ע"ב) כי אין מעשה וגו' בגין דבההוא כח אית מעשה אשתדלותא לאשתדלא בהאי עלמא דאקרי מעשה עלמא דעובדא למשלם סופא דמחשבה עד כאן. הנה בארו כי העולם הזה הוא עולם המעשה, וצריך לשלמות העולם העליון שהוא סוף המחשבה העליונה. וכבר הארכנו בסוד זה בפרק כ"ג מהחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא:

ובבראשית רבה אמר ר' בניה, העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה, שנאמר יי' בחכמה יסד ארץ וגו', ר' ברכיה אמר בזכות משה, שנאמר וירא ראשית לו, ר' הונא בשם ר' מתנה אמר, בזכות שלשה דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים, מה טעם בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא חלה שנאמר ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות היך דאת אמר ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר ראשית בכורי אדמתך וגו'. הרי בארו שתכלית הבריאה התורה שהיא העבודה, וצריך אל עובד השלם הוא משה העבד הנאמן ע"ה. והכל להשלים סוף המחשבה העליונה, והיא הנרמזת בחלה ובכורים ומעשרות, וכלם כנגד כנסת ישראל, וכל אלו ליחד ולהשלים הסוף עם הראש:

וכבר נרמז בדברי הנבואה ענין זה אמר ירמיה ע"ה, כה אמר יי' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. יאמר אם לא בשביל התורה שנאמר בה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, כדרז"ל חקות שמים וגו' כלומר לא נברא העולם ומלואו, ולרמוז אל צורך העובד אמר, גם זרע יעקב ודוד עבדי וגו', ולקח יעקב ודוד לפי שהם היו העובדים השלמים המשלימים סוף המחשבה העליונה, יעקב בעלה דמטרוניתא בסוד ויעבוד יעקב ברחל, ולדעת רבי אליעזר בל"ב מדות שאמר גם זרע יעקוב שאינו ענין ליעקב שהרי נאמר ישחק ויעקב תנהו ענין לאהרן. ואהרן שושבינא דמטרוניתא, כי הוא המיחד הסוף בראש בעבודתו. ודוד נאמר בו ויעש דוד שם, וכמו שכתבנו בפרק א' מהחלק השני מזה הספר. וממה שכתבנו יתבאר שיבוקש וימצא תכלית המציאות בכללו, והוא מקום צורך בו אל העבודה שהוא תכליתו, והוא צורך גבוה והוא מה שכווננוהו מתחלה:

פרק ג

כל מה שיגזרו הפלוסופים בפחיתות האדם וגריעותו, ושפל מדרגתו בערך הגלגלים והכוכבים, כל שכן בערך המלאכים. הנה הוא יצדק בהם, וכן משפטם באמת, לפי שלא אורו עיניהם באור התורה, אשר בה יעלו ויגבהו מקבליה על כל הנבראים עליונים ותחתונים. וזה כי כל ישעם וחפצם ושלמותם לדעתם הוא בחקירתם ועם כל חריפותם ופקחותם בעיון השכלי, הנה הם יודעים כי לא עלו להשגת היותר שפל בהשגה מהכוכבים והגלגלים ולא יעלו, ואחר שהם יאמינו שכפי ההשגה בעיון הוא השלמות האנושי, והיו הגלגלים והכוכבים גדולי ההשגה מהם מאד. הנה הם למטה מהם הרבה בשלמות כפי קצורם בהשגה מהם, וזה אם היה שמחקרם והשגתם יתן שלמות בנפש, מה שלא יתפארו לעולם שיוכלו לאמת זה כלל. ואף אם נודה להם זה, הנה הם בהשגתם קצרי יד מאד מהכוכב והגלגל, וזה כי כבר אמרו קצת מגדולי פקחיהם, שאמנם הם ר"ל הגלגלים יתנועעו על צד האהבה והמצוה, וישכילו שנבראו מפני התנועה, והנה הם בזה עושים רצון בוראם, ומשיגים שהתנועה ההיא צוו בה וזהו שלמות תכליתם והכוונה בבריאתם. ואמנם הם המתפלסים מדעתם אין בהתפלספותם צווי ולא רצון אלהי:

ורואה אני את דבריהם קיימים בהם עצמם שהם נבזים ושפלים מאד אפילו מהנבראים התחתונים לפי שאור האמת לא נגה עליהם, והדבר אין בהם ובמה יעלו וישוו אל הנבראים העליונים, כי אפילו לדעתם הנה דעת האדם למטה מאד מדעת הגלגלים:

והרב ז"ל בפרק ג' מהלכות יסודי התורה הסכים לדעתם, שכתב בזה הלשון שם ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם עד כאן. ולא חלק הרב ז"ל בין מקבלי התורה לזולתם, כי לא הניחתו החכמה היונית, והוא הולך לשטתו במה שכתב בפרק י"א מהחלק הב' ובפרק י"ג מהג' שהאדם פחות מאד מאד בערך הגלגלים כל שכן בערך המלאכים, ואולי הטעם לדעתו היות דעתו למטה מהם, ואלו התבאר ונודע כי הוא גדול מהם בדעת, היה מודה במעלתו עליהם, שהרי יודה שהגדול מחבירו בחכמה גדול ממנו במעלה. וכן כתב הוא בפרק ב' מהלכות יסודי התורה, ואין הפרש בזה בין האדם לגלגל למלאך. ובפרק ד' כתב בזה הלשון ויראה ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופים הקדושים הגדולים וכל שכן לאחד מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים עד כאן. הנה הציב לו הרב ז"ל יד והרבה מקומות לבזות ולהשפיל הדמות והצלם העליון:

והראב"ע ז"ל שלח יד לשונו בגאון וחרה בו אפו, וחרפו וגדפו על אשר שלח ידו במלאכים, באמרו שבני אדם נכבדים מהם. והוא שכתב בפרשת משפטים בזה הלשון הנה אנכי שולח יד לשוני בגאון שהעתיר על נכבדים ממנו דבריו ויצא עתק מפיו ואמר שבני אדם נכבדים ממלאכי השרת, ואמר כי בעבור בני אדם נבראו וראיותיו דברי חכמים, והם לא אמרו רק על המלאכים המתחדשים בכל רגע ודבריהם אמת:

ועוד הביא ראיה שאמר שולח מלאך לפניך, והנה שכח דברי השם אני לפניך אלך, ועוד לשמרך בדרך, ואומר כי השמור נכבד מהשומר, והנה לא ידע כי אברהם אבינו גם משה אדוננו ודוד מלכנו היו שומרי צאן. גם יי' אלהינו לא ינום ולא ישן שומר ישראל. אני ארעה את צאני, אם יי' לא ישמור עיר ושמרו כרועה עדרו ושמרתיך בכל אשר תלך. והכתוב ידמה השם למלך, גם המלאכים לשרים, ובני אדם עבדים, והנה כתוב ושר מלכות יון ושר מלכות פרס יעמד מיכאל השר הגדול ולמה נקרא שר על ישראל וישראל נכבד ממנו, ואיך יצוה השם לנכבדים בעיניו, שישמרו מפני הקטן במעלה מהם, כי הכתוב אמר השמר מפניו. ומה טעם כי לא ישא לפשעכם מהנבזה. וידענו כי אין בבני אדם נכבדים מהנביאים. והנה יהושע שנכתב עליו נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, כאשר ראה המלאך נפל על פניו, ואמר לו מה אדוני ומדבר אל עבדו. וכן זכריה, גם דניאל אומרים, ואיך יוכל עבד אדוני זה וגו' עם אדוני זה. והתקועית אמרה ואדוני חכם כמלאך האלקים, ולא באה לחרף את דוד, ועוד כתיב ובית דוד כאלהים כמלאך יי' שפירושו כמלאכים. ועוד ובמלאכיו ישים תהלה אף שוכני בתי חומר וגו'. והוא האריך להביא ראיות מדברי הנבואה על שפל מדרגת האדם וגריעותו בערך הכוכבים כל שכן בערך המלאכים, לא ראיתי להביאם ולהאריך בהם זולת מה שאמר בסוף בזה הלשון. ואני אומר כי ילוד אשה שיחשוב כי השיגה ידו בחכמתו אל מדרגה גבוה, וכדבריו כן הוא רק נגד הבהמות והחיות והעופות כאשר הוא מלפנו מבהמות ארץ וגו', ואם יגבה לבו באומנותו וכו', ואם בעבור דעתו משפטי נזיקין גם הם לא נתנו כי אם לישר המעוותים, כי אלו היינו יושבים במקום שאין שור, אין צורך למשפט שור נגח. ואלו היינו יושבים באהלי' קדרים, אין צריך למעקה ומזוזה. ואם היינו יושבים בארץ הודו, אין צורך למשפטי גניבה ורציחה ועקשות ועדות שקר. ואם בעבור דעת התורות והמצות, אין חכם שיבינם למה יתענה בעשור, וחלוקי הקרבנות, והעד שאמר משה לדור המדבר אחר שאמר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו ארבעים שנה ולא נתן יי' לכם לב לדעת. והנה גם הוא אמר בשנת מותו שהיה נביא הנביאים וחכם החכמים, יי' אלהים אתה החלות גו', והנה העיד כי עתה החל לדעת, כי מי ידע מחשבות השם כי הם עמוקות ונשגבו מכל הנבראים אלו דבריו:

ועוד הוסיף לההביל את האדם וחכמתו, כי קטן הוא בעיניו מאד מהכיל שום מעלה ודעת וחכמה. ומי יוכל להתאפק ולעצור ברוחו מלהשיב על דבריו, וכל שכן ליראי יי' ולחושבי שמו, שחל עליהם חובת בעור דעות זרות כאלה, ולהוכיח טעותו על פניו, פן יהיה חכם בעיניו. והנה זה האיש המפורסם בחכמה, לא נתקררה דעתו במה שרגם את האיקונין, אלא שקלל את השלטון במה ששלח רסן לשונו במשפטי התורה הצדיקים והישרים המכוונים לעצמם. ועוד נוסף על זה שמפיהם אנו חיים, בהיותינו עוסקים בהם על דרך דרוש וקבל שכר, וכמו שאמרו רז"ל בענין הקרבנות, כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, והנה הוא בקטון החל ובגדול כלה. והנני בא להוכיח ולאמת, שעם שרחק יי' את האדם מן הנבראים אשר ממעל לו, הנה ישראל הקרויים אדם באמת שהם תופשי התורה, הם יותר הקרובים אל השם, וגדולים במעלה וחשיבות אצלו מהמלאכים. וקודם זה אשיב על טענות הראב"ע ז"ל, וארים מכשולם מדרך התמימים ההולכים בתורת יי':

פרק ד

אמנם שבני אדם נכבדים ממלאכי השרת, ולא מאותם המתחדשים בכל רגע, כדברי הראב"ע ז"ל, אבל מהשרים היושבים ראשונה במלכות קיימים תמיד במדרגתן, דבר זה עקרו בדברי הנבואה, ומקובל ביד חכמי ישראל הקדושים אשר מפיהם אנו חיים:

אמרו בפרק חלק א"ר יוחנן גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, שנאמר באדין נבוכדנאצר מלכא תוה וגו', וכתיב ענה ואמר הא אנא חזי גוברין ד' וגו', ורוה די רביעאה דמה לבר אלהין:

ובאלה הדברים רבה א"ר אבא, לעתיד לבא עתיד מחיצתן של צדיקים להיות לפנים ממלאכי השרת, והם שואלין להם מה הלכות חדש הקב"ה היום. א"ר לוי בר חנינא ואל תתמה אף בעולם הזה היתה מחיצתן לפנים ממלאכי השרת שנאמר ורוה די רביעאה וגו', שהיו לפנים מן המלאך והוא מכבה לפניהם האש:

ובפסיקתא רבתי ענה ואמר הא אנא חזי וגו', ורוה די רביעאה וגו', ורוה דקדמאה לא נאמר אלא ורוה די רביעאה זה גבריאל שהיה מהלך אחריהם כתלמיד אחר הרב, ללמדך שהצדיקים גדולים ממלאכי השרת, כיון שראה נבוכדנאצר את גבריאל מיד הכירו, אמר זהו שראיתי במלחמתו של סנחריב בשעה ששרפן, ר' אליעזר הגדול אומר בשעה שראה נבוכדנאצר את גבריאל, נזדעזעו כל אבריו ואמר, זהו המלאך שראיתי במלחמתו של סנחריב, שנדמה כביבית קטנה של אש ושרף את כל מחנהו:

ובפרק ערבי פסחים בשעה שהפיל נבוכדנאצר לחנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אמר יורקמי שר הברד לפני הקב"ה, רבונו של עולם ארד ואצנן את הכבשן, ואציל את הצדיקים, אמר גבריאל אין גדולתו של הקב"ה בכך, אני שר האש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ, ואעשה נס בתוך נס אמר לו הקב"ה רד. ובבראשית רבה פרשה מ"ד אימתי ירד מיכאל בחנניה מישאל ועזריה:

ומכל מקום למדנו שהצדיקים רבים ונכבדים ממלאכי השרת, ושאינן מהמתחדשים בכל רגע כדברי הראב"ע ז"ל המתחכם מדעתו. ובבראשית רבה פרשה ע"ו א"ל זה מיכאל וגבריאל שהן שרים של מעלה דכלא מתחלפין ואינון לא מתחלפין:

עוד מצאתי במדרש שוחר טוב במזמור ק"ג, מה שלא יכלו ששים רבוא לשמוע, שמע משה לעצמו וקרא לו הדבור, שנאמר ויקרא אל משה, ולא נזוק, ללמדך שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת, שהם אינן יכולים לשמוע קולו, אלא עומדים ומזדעזעים ונבהלים וכו'. ובפרק גיד הנשה וישר אל מלאך ויוכל, איני יודע מי נעשה שר למי, כשהוא אומר כי שרית וגו', הוי אומר יעקב שר למלאך. ובויקרא רבה פרשה כ"ד והיית רק למעלה, יכול כמוני, תלמוד לומר רק לשון מעוט, גדולתי למעלה מגדולתכם עד כאן. הרי שלא מעט רק גדולתו, אבל גדולתם למעלה מגדולת מלאכי השרת:

ובספר סודי רזי ויאבק איש, יש אומרים שרו של עשו היה, ויש אומרים מיכאל היה, א"ר טרפון, לא היה לו רשות למיכאל לזוז ממקומו עד שנתן לו יעקב רשות. ויאמר שלחני. אמר ליה גנב אתה או קוביוסטום אתה אמר ליה עמוד וראה. באו כתות כתות של מלאכי השרת, ואמרו למיכאל עלה כי הגיע זמן השירה לומר אמר להם איני יכול מפני זה עד כאן. ומה לו להראב"ע ולשכלו, כי ארח לחברה עם הפלוסופים הנמשכים אחר שכלם, ולמה לא יאמין ויודה אל חכמי ישראל הקדושים, ההולכים לתומם, אשר קבלו האמת מפי הנביאים ואין דבריהם כפי המחקר השכלי, כי אם למעלה ממנו:

וזה שהשיב על הגאון באמרו והנה שכח דברי השם, אני לפניך אלך. יושב על זה, אחר שאשאל, ולמה תהיה מעלת כורש עם היותו משיח, למעלה ממעלת ישראל, שבישראל כתיב כי ילך מלאכי לפניך, ובכורש אמר אני לפניך אלך. והנראה לי לומר בזה, כי הליכת המלאך לפני ישראל אינו מן הפלא, לפי שהם נכבדים ממנו, מצד מעלת התורה שקבלו ומצד הנשמה שבהם, כמו שיבוא בסייעתא דשמיא, מה שאין כן בשום אומה ולשון, ואלו אמר בכורש מלאכי ילך לפניך, היה בזה מקום לטעות, שאין הפרש בין מקבלי התורה לשאר האומות, ושאפילו שאר האומות גדולים ממלאכי השרת, לזה לא נאמר בו מלאכי ילך לפניך, אלא אני לפניך אלך, שאין בזה מקום לטעות:

עוד השיב עליו על מה שאמר, כי השמור נכבד מהשומר, והוא דעת חכמי האמת, אמרו בבראשית רבה פרשה ע"ו, ר' מאיר ורבי יהודה ור' שמעון, ר' מאיר אומר מי גדול השומר או הנשמר, מן מה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך, הוי הנשמר גדול מן השומר. ר' יהודה אומר מי גדול הנושא או הנישא, מן מה דכתיב על כפים ישאונך, הוי הנישא גדול מן הנושא, ר' שמעון אמר מן מה דכתיב שלחני, הוי המשלח גדול מן המשתלח. ובשוחר טוב מזמור ק"א, א"ר מאיר, ומי גדול הנושא או הנישא, הוי אומר הנישא גדול מן הנושא. ומי גדול השומר או הנשמר, הוי אומר הנשמר גדול מן השומר, למה שאלולי שיש בו מעשים טובים, לא היה נישא ונשמר, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך וגו'. הנה בארו ע"ה, כי מעלת ישראל על המלאכים מצד התורה ומעשים טובים שבהם, ובעבורה יהיה הנישא והנשמר גדול המעלה מהנושא והשומר. ומה שהשיב עוד על הגאון מהאבות שהיו שומרי צאן, ומשה אדוננו ודוד מלכנו ע"ה, אינה תשובה ויש לתמוה עליו שהשוה כל הפנים, שאין לומר מפני זה שיהיה הנשמר גדול מהשומר, שהרי אין ביניהם יחס ודמיון מפאת הצורה והשכל, ולא ימשך משמירה זו טעות לומר הנשמר גדול מן השומר, שההבדל ביניהם רב מאד, מצד הצורה אין צריך לומר, ומצד החיות גם כן המרחק רב ביניהם, כי אין חיות האדם כחיות השור והסוס, ואין לשומר ירידה מכבודו בשמירה ההיא כלל. ועוד כי אין שמירת המלאך הצדיקים, דומה לשמירת האדם הצאן, שהאבות היו שומרי צאן, להסתפק מהם כדי חיותם כשאר מלאכות, אלא שבחרו מלאכת הרעיה, להתרחק מן היישוב להתבודד במדבר, לעסוק במה שנמסר להם מהחכמה במקום שאין בני אדם מונעין ומטרידין אותם, וכמו שאמרו בבראשית רבה פרשה ס"ו, כאן שכב, אבל כל עשרים שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב, ומה היה אומר, ריב"ל אמר ט"ו שיר המעלות שבספר תלים, מאי טעמיה שיר המעלות וגו', יאמר נא ישראל, ישראל סבא. ר' שמואל בר נחמן אמר, כל ספר תלים היה אומר, מה טעם ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, ישראל סבא. ובפרשה ע"ב אמרו, גנובתי יום וגנובתי לילה, קריין לי גנבא ביממא וגנבא בלליא, מה היה אומר ריב"ל אמר ט"ו שיר המעלות וכו'. ועוד יש סוד גדול ברעית יעקב הצאן נעלם מהראב"ע ז"ל יתבאר במקומו אם יגזרו מן השמים:

ומשה ודוד ע"ה, כבר אמרו בואלה שמות רבה פרשה ב', בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה וכו'. ואף משה, לא בחנו הקב"ה אלא בצאן וכו'. והכל לתכלית רעית ישראל צאן מרעיתו. ואין לומר מפני זה שהנשמר גדול מן השומר, שאין לומר זה אלא במי שיש ביניהם יחס או דמיון מה, ומפני איזה שלמות שיש בנשמר שאין בשומר, אבל שמירת המלאכים לצדיקים, הנה הם מתיחסים אליהם בצורה, ועוד כי נשמת הצדיקים למעלה מהמלאכים ואין מן הפלא שישמור התחתון לעליון ממנו, ועוד מפני המעלה הנוספת בצדיקים שהם שומרי התורה ומצותיה, וראוי שיהיו להם שומרים היותר נכבדים שבנבראים ומזה הצד צדקו דברי הגאון, באמרו כי בני אדם נכבדים מהמלאכים, ושנבראו בעבורם, ואין ספק שלא אמר הגאון, כי אם על הצדיקים הגמורים שהם גדולים מהמלאכים ושנבראו לתשמישם, וכן הוא דעת רז"ל כמו שכתבתי:

ובבראשית רבה פרשה ע"ד, ויפגעו בו מלאכי אלקים, כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני אבינו יעקב וכו'. א"ר יודן נטל מאלו ושלח וכו', ובפרשה ע"ה רבנן אמרי מלאכים ממש. ואמרו עוד שם, מלמד שנתנו לו ליעקב ארבעת אלפים רבוא מלאכי שרת ונדמו לו לחיילות של מלך וכו', ובמדרש חזית, מיד זמן לו הקב"ה חמשה מלאכים כדמות בני אדם, אמרו לו רבי תן לנו חמשה סלעים, ואנו מעלים אבנך לירושלם, ובלבד שתתן ידך עמנו ונתן ידו עמהם ונמצאו עומדין בירושלם. למדנו שהמלאכים נבראו לצרכי הצדיקים, ולמדנו שהעליונים צריכים עזר מהתחתונים, והוא שאמרו לו ובלבד שתתן ידך עמנו:

ומה שהשיב עוד שהשם נקרא שומר ישראל, אינה תשובה גם זו, כי אין הדברים אמורים כי אם בנבראים המתיחסים בקצת, וכל שכן אם יש מעלה לזה על זה כמו שיש לנשמת הצדיק על המלאך, ועוד מצד התורה, ועוד שאין שמירת השם לישראל דומה לשמירת המלאך ושוה אליה, כי אין שמירת המלאך לישראל, כי אם כמשל האומן השומר את בן המלך מאיזה נזק מעותד לבא עליו אם לא ישמר, והנה הוא אינו יכול להשמר, וצריך אל שומר מבחוץ ישמרנו במצות המלך בדברים שצריך שמירה מהם, אין השומר יכול כי אם על השמירה המסורה לו מיד המלך, אבל אם יצטרך לדברים אחרים אינו יכול עליהם. והוא שנאמר בזה המלאך הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך וגו', ושמא תאמר שכמו שהרשיתיו בזה שהוא רשאי ושולט בדברים אחרים, אמר השמר מפניו וגו', כי לא ישא לפשעכם, שאין זה ברשותו לפי שרשות אחרים עליו, והוא אמרו כי שמי בקרבו, ותרגם אונקלוס ארי בשמי ממריה, ולא יעבר חק הנה כי אין בידו רשות כי אם על מה שנמסר לו מהשמירה, והנה הנשמר גדול מן השומר כמו שבן המלך גדול המעלה מהאומן, אבל שמירת השם לישראל, היא ההנהגה המעולה וההשגחה הנפלאה בהם אשר בה הם נבדלים מכל אומה ולשון, שאין שום כח ומלאך זולת השם ב"ה יכול על שתים אלה. והדבקות הגדול שהוא דבק בהם והם בו, גורם להם ההשגחה ההיא לפי שאין שום אמצעי ביניהם וכמו שאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, והכוונה לומר שהם למעלה מנשרי המרכבה, והרי הם במחיצתו ורשותו של מקום בלי אמצעי, והוא אמרו ואביא אתכם אלי:

ולהורות על שיכלתו בלתי בעל תכלית הקדים להם מה שראו במצרים מהנסים והנפלאות בשנוי מנהגו של עולם שיורו על היכולת הבלתי בעל תכלית, והוא אמרו אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, והרי זו השגחה ושמירה שלא ישוער אמתתה וגדולתה, ומזה נקרא השם המשגיח השגחה כזו שומר ישראל, ומצד ההנהגה המעולה נקרא רועה ישראל, ולא נמצא בשום מקום שיקרא המלאך שומר או רועה ישראל, שזה היה מורה עצם השמירה בעצמו, אבל אמר בו לשמרך, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, שזה יורה תכלית ההבדל בין שמירה לשמירה, כהבדל שיש בין הבורא לנברא, ולזה אף אם נקרא השם שומר ישראל לא יאמר בו חלילה הנשמר גדול, אבל יצדק במלאך שהוא נברא, כי מאחר שזה וזה נבראים אינו מן הפלא שנאמר שנברא זה בעבור זה:

ומה שהשיב עוד ממיכאל שנקרא שר ישראל וישראל נכבד ממנו, כבר פירשו רז"ל שלא נקרא כן כי אם על שהוא תובע צרכיהם ומדבר ומליץ טוב עליהם, אמרו בואלה שמות רבה פרשה י"ח ורבינו הקדוש אומר זה מיכאל לעצמו, שנאמר ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך, שהוא תובע צרכיהן של ישראל ומדבר עליהם, שנאמר ויען מלאך יי' ויאמר יי' צבאות עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם. ואומר ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם עד כאן:

ועוד כי כבר אמרנו כי אין הדברים אמורים כי אם בזמן שישראל צדיקים ועושים רצונו של מקום, אבל כשאין עושים רצונו של מקום הרי הם עבדים לעבדים, שהאומות שהם נתונים לממשלת השרים הם שריהם ואדוניהם, ובזמן ההוא אין ישראל עושין רצונו של מקום היו, ומחסדי השם היה שנתנו למיכאל שר החסד להליץ טוב עליהם, ולזה אמר מיכאל שרכם, וזה המדבר גבריאל היה, שגם הוא יצא לישע ולעזר וכאמרו והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעזרני, והוא אמר מיכאל שרכם:

ובואלה שמות רבה ד"א הנה אנכי שולח מלאך לפניך, אמר הקב"ה לישראל אלו זכיתם אני בעצמי נעשיתי לכם שליח כדרך שעשיתי לכם במדבר שנא' ויי' הולך לפניהם וגו', ועכשיו שלא זכיתם הריני מוסר אתכם לשליח, שנאמר הנה אנכי שולח מלאך, ואימתי נמסרו לשליח בשעה שעבדו עבודה זרה עד כאן. הנה החטא גרם להם לראות עולם הפוך עליונים למטה ותחתונים למעלה, ודעת רבי' חננאל ז"ל כי זה המלאך היה מיכאל, וכן כתב הראב"ע ז"ל, ואולי כי על הזמן ההוא נקרא שרכם, לפי שמשנתמנה עליהם לשמרם ולהביאם עם שנסתלק אחר כך נשארה האהבה במקומה לתבוע צרכיהם ולדבר טוב עליהם:

ובספר סודי רזי מצאתי א"ר אלעזר בשעה שהיו מתאבקים מיכאל ויעקב רצה מיכאל לסכנו, מיד נגלה הקב"ה ותשש כחו דכתיב וירא כי לא יכול לו ועשאו צולע, א"ל הקב"ה למיכאל יפה עשית שעשית כהן גדול שלי בעל מום, א"ל רבונו של עולם ולא אני כהנך א"ל אתה כהני בשמים והוא כהני בארץ. אמר להקב"ה רבונו של עולם ארד וארפאנו, קרא מיכאל לרפאל וא"ל חברי אתה ממונה על הרפואות, עמוד לי בצרה זו, מיד ירד רפאל וריפאו. א"ל הקב"ה למה עשית כך לבני בכורי, א"ל לא לכבודי עשיתי כי אם לכבודך, א"ל עכשו תהא ממונה עליו ועל זרעו עד סוף כל הדורות, כדכתיב כי אם מיכאל שרכם והוא ויעף אלי אחד מן השרפים מיוחד שבשרפים עד כאן. ואין הכוונה לומר שישראל נתנו לממשלת מיכא"ל חלילה או לזולתו מן הנפרדים, כי כבר הוציאנו המקום ברוך הוא מתחת רשות נכר והכניסנו ברשות היחיד, וכענין שכתוב אשר חלק יי' אלקיך אותם לכל העמים, וגומר, ואתכם לקח יי' וגו', אבל ענין אמרו כי אם מיכאל שרכם, הוא להיותו תובע צרכי ישראל ומליץ טוב עליהם כמו שכתבנו, והוא עומד נגד שרי האומות המקטרגים עלינו ומבקשים לכלותינו שלא יזיקונו ולא יגעו בנו, לא להיותנו תחת רשותו והנהגתו לקבל ממנו השפעתו חלילה, כי ליי' אנו ובו אנו דבקים:

ובספר היכלות בהיכל הרצון אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ב רנ"ד ע"א) בזה הלשון, בסטרא דדרום קיימא חד נהורא עילאה ימינא דכל עלמא דהא מניה שראן ישראל לאתאחדא ברזא דמהימנותא, ואיהו מיכא"ל רב חילא דנהורא ימינא אפטרופוסא רבה דישראל, בגין דכד סטרא אחרא קיימא לאסטא' עליהו דישראל, כדין מיכא"ל אטען עמיה ואתעביד סניגורא עליהו דישראל ואשתזבן מההוא קטיגורא מארי דבבו דישראל בר בזמנא דאתחרב ירושלם דהא בדין אתגברו חובין, ומיכא"ל לא יכיל בהדיה דסטרא אחרא דטענתיה דמיכא"ל תבירא עליהו דישראל, וכדין כתיב השיב אחור ימינו מפני אויב עד כאן:

ומה שהשיב עוד ואמר ואיך יצוה השם לנכבדים בעיניו שישמרו מפני הקטן וכו', יש לומר כי ישראל היו עלולים לחטא, כי כבר שמטו אחת מסטרא מולין (מלאך מט"ט), וחשש שמא יבאו לטעות במלאך ההוא ולעבדו כי יאמרו אחר שהוא שר עלינו רצונו של מלך שיכבדו את שריו ועבדיו, לזה אמר השמר מפניו שלא תטעה בו, ושמע בקולו כי קולו הוא קולי, אבל אל תמירני בו שתתן אלהותי אליו, והראיה על שאין בו אלהות, כי אם תחטא כנגדי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו, תגרמו שישמט שמי מקרבו ויענש, ועל דרך שאמרו כשם שנפרעין מן העובדים כך נפרעים מן הנעבדים, וזה דעת רז"ל במדרש:

ומה שהשיב מיהושע שהשתחוה למלאך ואמר מה אדוני מדבר אל עבדו, וגם דניאל וכו', יש לומר כי כבר אמרו רז"ל בואלה שמות רבה פרשה כ"ט בזה הלשון, ד"א יי' בם רבנין אמרין שמו של אלהים היה מעורב עם כל אחד ואחד מיכאל וגבריאל. והנה לא השתחוה יהושע לו מצד עצמו שהוא באמת גדול ממנו, אבל השתחוה וקראהו אדון מצד השם שבו, נמצא שהשתחוה לשם ואליו אמר מה אדוני וגו', אבל באופן אחר לא היה משתחוה לו כלל, וגם שהיה עובר חס ושלום על לא תשתחוה להם. הנה התבאר כי מצד השם המעורב בהם השתחוו הנביאים להם וקראום אדון, לא מצד עצמם, וגם מפני שהיה שליח השם ומצד שלוחו הותר גם כן, לא מצד עצמו וכחו:

הנה"ה והקדוש קנה זלה"ה תירץ זה בספר הפליאה:

ומה שהשיב עוד ממה שאמרה האשה התקועית לדוד, ואדני חכם כחכמת מלאך האלקים, יש לתמוה עליו שהביא עדים כנגדו, שהרי הצדיק ממלא מקום המלאך ואם אינו גדול ממנו הנה הוא שוה אליו, אבל יש לתת לב לדברי האשה החכמה ההיא, ומהם יתבאר כי גדול כבוד הצדיק מכבוד המלאך בשני דברים כוללים, והאחד באמרה ותאמר שפחתך יהיה נא דבר אדני המלך למנוחה כי כמלאך האלקים כן אדני המלך לשמוע הטוב והרע, והכוונה ששאלה אל המלך שיהיה דברו קיים, באופן יהיה למנוחה שינוחו בני המשפחה מהתגרות בה ובבנה כשידעו רצון המלך, ורצתה להגדיל מעלתו על המלאך, ואמרה הנה המלאך לא ישתנה כי אין לו כי אם דרך אחד והוא דרך השכל בפועל ולזה אין בו איפשרות השנוי כלל, ואתה אדני המלך בזה שוה אל המלאך ועודף עליו, שאתה כולל השני דרכים לשמוע הטוב והרע ויש בך איפשרות השנוי ועם זה אתה באופן מהנצחיות וההיות ולא תשתנה, וזו מעלה נפלאה עד מאד תדמה בה הצורה ליוצרה ולזה ראוי שישתתפו ויהיו לאחדים, והוא אמרה ויי' אלהיך יהי עמך. והשני כי כשהבין המלך עומק כוונתה וירד לסוף דעתה, אמרה לו ואדני חכם כחכמת מלאך האלהים לדעת את כל אשר בארץ. אמרה כי המלאך, עם היותו פשוט, יצטרך אל הקדמת הידיעה בדברים אשר יצאו מן הנעלם אל הנגלה בארץ ומעלתם בזה כי תמיד שומעים הדבור העליון היוצא מפי הגבורה, אתה אדני המלך שוה אליהם בזה, והוא שאמר על עצמו רוח יי' דבר בי. ואתה עודף עליהם שבלי הקדמת הידיעה כי אם ברוח הקדש הנטוע בך תדע את כל אשר בארץ. והוא שאמר ומלתו על לשוני, כי לפעמים תהיה לו הקדמת הידיעה מצד הדבור העליון, ולפעמים מצד היותו תמיד ממולא ברוח העליון הקדוש:

ונראה לי שזו היתה כוונת אלישע הנביא ע"ה באמרו ויי' העלים ממני ולא הגיד לי, כי באמרו ויי' העלים ממני רמז על שסלק ממנו רוח הקדש שהיה ממולא בו לבל ידע במות הילד, ובאמרו ולא הגיד לי על הקדמת הידיעה כשאמר לה את חובקת בן, שלא הגיד שהיה עתיד למות, ומה שהביא הראב"ע לעזרתו הנה הוא יורה חצים לעומתו:

ועוד השיב ממה שאמר זכריה, והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד ובית דויד כאלהים כמלאך יי' לפניהם. והרד"ק ז"ל פירשו לענין מלחמת גוג ומגוג, ואמר כי החלש שבהם יהיה כדויד שהיה גבור ואיש מלחמה, ובית דויד ר"ל המלך המשיח כו' ויצא המלך לפניהם להלחם בגוים ההם כאלהים. ולפי זה אין להראב"ע ז"ל ממנו ראיה על דעתו. אלא שאין פירושו נראה לי נכון, כי הנביא זכריה עצמו אמר להלן ויצא יי' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב, כיום קרב סתם והוא במצרים שאמר שם יי' ילחם לכם. ושתי המלחמות ליי' המה, ות"י כיום אגחותיה קרב על ימא דסוף. וכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וענין הכתוב במעלה שיעלו אליה בזמן הגאולה עם שלא יהיו כלם שוים בה, אמר והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד במעלת החכמה ורוח הקדש, ובית דוד שהוא המשיח כאלהים:

וכבר נאמר ביעקב ע"ה ויקרא לו אל אלהי ישראל, ובמגילה פרק הקורא א"ר אחא א"ר אלעזר מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל וכו'. ובבראשית רבה פרשה ע"ז אין כאל ומי כאל ישרון ישראל סבא כמלאך יי' לפניהם, אמר כי עם היותו כאלהים מצד מעלתו בעצמו ובערכו, אבל בערך זולתו בהיותם צריכים אליו לענין הנבואה עם שיהיו גם הם נביאים אבל לא יגיעו אל מדרגתו יהיה כמלאך יי' לפניהם, כלומר אמצעי והנביאים נקראו מלאכים וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ההוא כדוד, כשיובן על הדרך שפירשנו למעלה ויעל מלאך יי', ואמרו בו זה פנחס, ויאמר חגי בדברי התקועית שהצדיקים גדולים ממלאכי מלאך יי', וכן דרשו רז"ל בריש ויקרא רבה, השרת, וצדקו דברי הגאון והוא מה שרצינו התבאר אם כן באמרו והיה הנכשל בהם ביום להתווכח בו עם הראב"ע ז"ל בזה הפרק:

פרק ה

מהדעת הנפסד הזה והוא ממעטם דמות האדם ובזותם את צלמו בערך הכוכבים והגלגלים כל שכן בערך המלאכים, יצאו להרוס ולעקור ולהפיל ארצה עמודי התורה והאמונה ואשיותיה, הם הניסים והנפלאות שהם מופתיה. והיסוד הרעוע אשר עליו בנו הוא, כי הם קבלו מחכמי הישמעלים כי נותן הצורות הוא השכל הפועל והוא מושפע מהגלגלים ולא יוכל לפעול בהם, ואחר שהנפש היא נאצלת ממנו לדעתם הכוזב מכל שכן שלא תוכל לפעול בעליונים ממנה, שלא יהיה כח העלול יפה מכח העלה ואם כן ישב בדד וידום שמש בגבעון דום, ותכסה פניה בוילון ירח בעמק אילון, דברו ביי' תועה והאמת המקובל באומה, כי הנשמה מקורה ומדרגתה למעלה הרבה ממלאכי השרת, ולזה תמשול בכל מה שלמטה ממנה, ואמנם שנשמתן של צדיקים גזורה ממקום יותר נעלה ממקום שנגזרו ממנו המלאכים, דבר זה קבלוהו ואמתוהו במדרשו של רשב"י ע"ה, (ח"ג ס"ח ע"ב) אמרו שם בזה הלשון אשכחנא בספרא דאדם קדמאה, דכל רוחין קדישין דלעילא עבדין שליחותא וכלהו אתיין מאתר חד, ונשמתהון דצדיקייא מתרי דרגין דכלילן בחד, ובגיני כך סלקין יתיר ודרגיהון יתיר והכי הוא עד כאן:

ומזה יגזרו הצדיקים אומר בעליונים ובתחתונים ויקם להם הוא שאמר דוד המלך ע"ה אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק משל יראת אלקים, ובפרק אלו מגלחין מושל באדם אני, ומי מושל בי צדיק שאני גוזר גזרה והוא מבטלה, ירצו בזה ע"ה כי השם גזר שהעליונים והתחתונים יתנהגו על מה שהטביע בהם בעת הבריאה ולא ישנו את תפקידם, והצדיק מצד הנשמה הטהורה שהיא למעלה מהם כשהיא שלמה בשלמות התורה ומצותיה יכניע הסדור הטבעי ויביאהו לרצונו ויבטל גזרתו, כמו שהיה עמידת השמש בהפסק התנועה ממש, כמו שיורו הכתובים בפשטן, ולא היה בגרם השמימיי הנס בלבד, כי גם במניעיהם שהם השכלים הנפרדים שגם הם עמדו מהניע, ואז לא התנועעו הגלגלים התנועה המוגבלת המסורה להם, וכמו שיתבאר עוד בשלמות בפרק ט' ובפרק י"ד מזה החלק בסייעתא דשמיא:

והפלא הזה עם שאר הפלאים מקנים יראת השמים בלבות האנשים, יכירו וידעו כי אין אלהים כי אם בישראל, והוא שסיים הכתוב יראת אלקים ולא יחסר בי"ת, כלומר כשהצדיק מושל ומכניע הטבעים עליונים ותחתונים ימשך מזה יראת אלקים והשם מתפאר בזה ומתקדש בעולמו:

יתבאר אם כן שהיות הצדיק מביא העליונים לרצונו סבה שיהיה השם הגדול נורא ונודע בעולמו, ולזה היה הרצון שיהיה הכל משועבד אל הצדיק, ושנוי. הטבעים דבר ראוי והגון אחר שהוא סבה שיתקדש השם בעולם ואז ידעו כל באי עולם כי הוא ברא הכל ובידו הכל, כי אחר שכל מה שברא בעליונים ובתחתונים לא בראם אלא להתהלל וליודע בהם וכמו שכתוב כל פעל יי' למענהו, ואמרו בשוחר טוב מזמור י"ט למענהו לקלוסו כמה דאת אמר ענו ליי בתודה. דבר אחר לעדותו כענין שנאמר לא תענה ברעך וגומר. ושני הטעמים אמתיים צריכים מאד אל העבודה ושניהם תכלית הבריאה ומהיות העולם תמיד ביישובו הולך ומתנהג אחר טבעו לא ימשך התכלית המכוון, אבל בפועל הפלאים בשנוי הטבעים, כל באי עולם כלם יענו ויעידו כי יש אלוה בורא עולם ויכול עליו להביאו לרצונו בכל עת שירצה, ואז יהללוהו ויקלסוהו ברואיו על מעשיו המופלאים, והוא שסיימו עוד שם שהכל מקלסין אותו על פעולתו ועל מעשהו וכל מעשיו מקלסין אותו עד כאן:

ורצה שיהיה זה ההתפארות והעדות נשלם על ידי הצדיקים ולפיכך הכניע כל הטבעים לרצונם, וגם זה בכלל כל פעל יי' למענהו. ועוד כדי שיתפרסם שלמות התורה ומצותיה, כי מקיימיה ושומריה שולטים בכל הנבראים ושהיא סבת דבוקם בקונם ולזה נכנע ונשמע אליהם כל מה שברא, נמצא אם כן שהכל היה לתכלית העבודה אל השם, והיא שיתיחד בכבודו שזה תכלית כל התכליות, למדנו אם כן שהעובד האמיתי היה הסבה בבריאה ושהכל נברא בעבורו והוא התכלית:

ולזה רמזו רז"ל בבראשית רבה פרשה ח' ר' יהושע דסכנין בשם ר' שמואל אמר בנפשותיהן של צדיקים נמלך, הה"ד המה היוצרים ויושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם. המה היוצרים, על שם ויצר יי' אלהים את האדם וגו' ויושבי נטעים על שם ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם, וגדרה על שם אשר שמתי חול גבול לים עם המלך במלאכתו ישבו שם עם מלך מלכי המלכים ברוך הוא ישבו נפשותיהן של צדיקים שבהם נמלך הקב"ה וברא את העולם עד כאן. והכוונה כי נמלך במחשבתו הטהורה וראה בחכמתו לברא ולהמציא כל הנמצאות בשביל הצדיקים, והוא אמרם בנפשותיהן כלומר בעבור נפשותיהן של צדיקים נמלך והסכים בדעתו הנפלאה לברא את העולם, נמצאו הצדיקים סבת הבריאה בכללה:

והנה כפי מה שאנו רוצים להוכיחו שהצדיקים גדולים ממלאכי השרת, וכמו שהוא האמת בעצמו, יפורש אם כן מה שאמרו בזה המדרש ויושבי נטעים על שם ויטע יי' גם בעדן שעדן ירמוז בכאן אל השכל העליון שהוא מקום העדון והעונג. ואחר שעלה זה במצודתי מצאתי בשם הראב"ע ז"ל שזה דעתו והוא שהעדן הוא השכל העליון. ולפי זה נראה לפרש שהגן ירמוז אל עולם הגלגלים, ועץ החיים בתוך הגן כנגד גלגל חמה שהוא באמצע ככבי לכת והוא מענקת וחולקת אורה לכל הנבראים, שזה סבת החיים והקיום אל העולם השפל, והירח כנגד עץ הדעת טוב ורע, שכן הירח מעורר מדי חדש בחדשו טובות העולם ורעותיו ברצון בוראו כידוע בחכמה ההיא, והעולם השפל נרמז במה שאמרו וגדרה על שם אשר שמתי חול גבול לים, שזה כלל זה העולם שחציו יבשה וחציו מים:

ואני נמשך בפירוש זה אחר השכל עם שדרכי לברוח מזה, וכל שכן בעדן ובגן ועץ החיים ועץ הדעת שסודם גבוה מעל גבוה כי הדבור בתחתונים וירמוז לעליוני עליונים, אבל הוצרכתי לזה להוכיח כי הצדיקים סבת המציאות עליון ותחתון, וכבר נשנה להם ז"ל ענין זה אמרו בפרק מאימתי, כל אדם שיש בו יראת שמים סוף דבריו נשמעים, שנאמר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, מאי כי זה כל האדם א"ר אלעזר כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה. א"ר אבא בר כהנא שקול זה כנגד כל העולם. שמעון בן עזאי ואמרי לה שמעון בן זומא אומר כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה. הנה באמרם כל אדם שיש בו יראת שמים סוף דבריו נשמעים ירצה לבאר מה שכתבנו למעלה מהיות כל הטבעים נשמעים ונכנעים אל שומרי התורה ומצותיה, אחר כך בארו כי הם סבת הבריאה, והוא אמרם כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, ולפי שהוא הסבה בבריאתם הם נשמעים אליו. ור' אבא קבל דעת ר' אלעזר והוסיף לרמוז הסבה בשיכנעו וישמעו אל הצדיק עליונים ותחתונים, והוא ענין דק ונפלא מאד באמרו שקול זה כנגד כל העולם:

והוא כי כבר התבאר בפרק י"ו מהחלק השני מזה הספר, היות האדם שקול ונערך בערך הבניינים העליונים, וכמו שהתבאר זה גם כן על השלמות בפרק י"ח וי"ט מהחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא, היותו עשוי ומתוקן לתבנית הבנין העליון, וגם הוא כלול מכל הצורות רוחניות וגשמיות כמו שהתבאר שם, ובכח הנשמה הטהורה שבו אחר שהשלימה בתורה ובמצותיה, כל הדברים שהוא שקול ונערך אליהם נשמעים אליו ונענים לקולו, ולהורות על שהוא שקול ונערך כנגד הכל, לזה באו בבריאתו ונכללו בו כל הלשונות שהוציא הכתוב בכל מעשה בראשית, כמו שכתבנו בפרק עשרים מהחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא:

והוא כי מצינו באור הראשון וברקיע ובמאורות לשון הויה, יהי אור יהי רקיע יהי מאורות, מצינו באדם ויהי האדם לנפש חיה, מצינו לשון עשיה במעשה בראשית, ברקיע ובמאורות ובחית הארץ ומצינו נעשה אדם, מצינו לשון בריאה במעשה בראשית ובאדם, ויברא אלהים את האדם בצלמו, מצינו בו יתרון ומעלה על הכל שבכלן לא נזכרה לשון יצירה, ובאדם נאמר וייצר יי' אלהים את האדם, ומה שכתוב ויצר יי' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו'. כבר אמרו בבראשית רבה פרשה י"ז שזה היה לכבוש, ובשוחר טוב מזמור ח' ויצר לשון כנוס:

והטעם נראה לומר כי כל מעשה בראשית הם מתנהגים ומתהלכים על השלמות ההוא שהושם בטבעם בזמן בריאתם לא יוסיפו עליו ולא יגרעו ממנו, ואמנם האדם שהוא מוסיף שלמות תמיד בתורה ומעשים טובים שזהו צורתו הרוחנית, כי בעסקו תמיד בשנים אלה קונה צורה חדשה בכל עת, וכל שכן אם מוסיף ומחדש בטעמי התורה וסודותיה. ועוד בא בו לשון יצירה לסוד נעלם הביאוהו במדרשו של רשב"י ע"ה על מה שכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, לפי שהכבוד העליון יש בו בריאה יצירה עשיה, והאדם נברא לתקן הכבוד ולזה באו בו אלו הלשונות, וכמו שהתבאר בפרק י"ז מהחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא, ולפי שאין בכל הנבראים מי שנברא לזה התכלית לפיכך לא בא בהם לשון יצירה, כל זה הפליג ר' אבא לרמוז במה שאמר שקול זה וכו', לא להשוותו אל שאר הנבראים בשקול בלא הכרעה:

ואמנם בן עזאי ואמרי לה בן זומא הפליג להוסיף במעלת הצדיק ובאר, כי כל הנבראים עליונים ותחתונים כדמות משרתים אליו, כי לדעת רבי אלעזר ור' אבא נוכל לומר כי יהיו הנבראים בערך הצדיקים כערך השרים אצל המלך, שעם שהם נכנעים ונשמעים אליו והמלך סבת השרים, אין דרך השר לשרת אתו במאכליו ומשתיו ומלבושיו והאיר לפניו, כי העושים כל זה הם למטה הרבה ממעלת השרים. לזה בא לבאר כי כל הנבראים הם כדמות משרתים אל הצדיק אף בתקון מאכליו ומשתיו, כידוע משרות השמש והירח בבשול הפירות והתבואות, וכתיב בהם ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ, כפשט הכתוב לא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ג חלק ג' בזה הלשון ואל יטעך אמרו בכוכבים להאיר על הארץ וגו', ותחשוב שעניינו כדי לעשות כן אינו רק להגיד בטבעם אשר רצה שיבראם ר"ל מאירים מנהיגים, כמו שאומר באדם ורדו בדגת הים שאין עניינו שנברא לכך, רק להגיד בטבעו אשר הטביע השם יתברך עליו עד כאן, גלה דעתו ז"ל לומר כי הנבראים כלם לא באו לסבת הצדיק ולתועלתו ולשרותו, ומה שכתוב להאיר וגו' בא להגיד בטבעם, ואמנם מהטוב המכוון בעצמם עודף להטיב אל הזולת לא שתהיה בריאתם בעצם וכוונה ראשונה לכך ר"ל לשרות האדם, וכן כתב הוא ז"ל בפרק י"א ח"ב והוסיף עוד בפרק הנזכר. לזה אמר כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה כלומר חברה ושרות לכל צרכיו כדי שימצא לו כל מה שהוא הכשר ותקון לקיומו, כדי שיהיה הוא פנוי תמיד ומוכן אל השרות העליון ותקון הכבוד אשר זה היה סבת מציאותו. וכבר אמרו רז"ל בפירוש שהעליונים נבראו לשמוש התחתונים, א"ר לוי משום רבי שמעון בן מנסיא תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, ואל תתמה בנוהג שבעולם אדם עושה שני דיסקרין אחד לו ואחד לבן ביתו של מי עושה יפה לא שלו, כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקב"ה וגלגל חמה לתשמישן של בריות לא כל שכן שיהיה תפוח עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה. והנה מי שיש לו עינים יראה שאין שני הדסקרין מכוונין לעצמם, כי לא נעשו כי אם לשמש לזולתם, כן כל הנבראים לא באו מכוונין לעצמם כי הם אמנם באו לשמש זולתם, כל הנבראים לשמש את האדם והאדם לשמש את קונו, וכמו ששנינו בסוף קידושין אני נבראתי לשמש את קוני:

ומאמרם וגלגל חמה לתשמישן של בריות, נראה שאינו כדברי הרב שאמר שהם מכוונין לעצמם והעודף מהם ממה שהוחן להם ישפיעו על התחתונים. ובפירוש אמרו רז"ל שהעליונים נבראו בעבור התחתונים, בפרק אין עומדין אמר לו הקב"ה לנביא לך אמור לה לכנסת ישראל בתי י"ב מזלות בראתי בעולמי וכו' וכולם לא בראתי אלא בשבילך. ובבראשית רבה פרשה מ"ז פתח האהל פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, פתח טוב פתחם לגרים, שאלולי את לא בראתי שמים וארץ שנאמר וימתחם כאהל לשבת, שאלולי את לא בראתי גלגל מימה שנאמר לשמש שם אהל בהם. שאלולי זאת לא בראתי את הירח שנאמר הן עד ירח ולא יאהיל עד כאן. הנה כי האומה השלמה בזכות התורה ואף צדיק אחד יסוד עולם סבת המציאות. והוא מה שרצינו להוכיחו בזה הפרק:

פרק ו

עוד יש להוכיח ולהכריע מעלת הצדיק על המלאך מהעבודה, וזה כי עבודת הצדיק נדרשת ורצויה אל השם יותר מעבודת המלאך ושרותו כי עבודת הצדיק יש בה צורך גבוה והוא הייחוד, כמו שהתבאר בחלק השני מזה הספר, בכוונה אשר התבאר עניינה גם כן שם בסייעתא דשמיא, ולזה אמרו שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים ולא אמרו כן על עבודת המלאכים ושרותן:

ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב מ"ו ע"א) כד אתפליג ליליא שארי מלכא למיקם ומטרוניתא לזמרא ואתי מלכא ואקיש לתרעא דהיכלא ואמר פתחי לי אחותי רעיתי וגומר, וכדין משתעשע בנשמתהון דצדיקייא זכאה חולקיה דההוא דיתער ההוא זמנא במלה דאוריתא, בגין דכלהו בני היכלא דמטרוניתא כלהו בעיין לשבחא למלכא וכלהו משבחין קמיה ושבחא דסליק מהאי עלמא דהוא רחיק (יתיר) דא ניחא ליה לקב"ה מכלא:

ובפרקי היכלות פרק ט' (ח"ב מ"ו ע"א) למדו אותם ואמרו להם שאו עיניכם לרקיע כנגד בית תפלתכם, בשעה שאתם אומרים לפני קדוש, כי אין לי הנאה בכל עולמי שבראתי כאותה שעה שעיניכם נשואות בעיני ועיני בעיניכם בשעה שאתם אומרים לפני קדוש וכו', ובפרק י"א החרישו אלי קול כל יצורים שבראתי ואשמע ואאזין לקול תפלת בני:

ועוד מצאתי לרז"ל בזה הלשון אמר רבי ישמעאל אשריהם ישראל כמה זה חביבין לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, כי בשעה שמלאכי השרת מבקשים לומר שירה תחלה למעלה באים סביבות כסא הכבוד הרים של אש וגבעות של להבה ואמר הקב"ה להם החרישו אלי כל מלאך ומלאך וכל חיה וחיה וכל אופן ואופן וכל שרף ושרף שבראתי בעולמי עד אשמע ואאזין תחלה כל שירות ותושבחות של ישראל שנאמר ונעים זמירות ישראל, מלמד שערב לפני הקב"ה קול שירות ותושבחות של ישראל יותר ממלאכי השרת שנאמר ברן יחד ככבי בוקר אלו ישראל שנמשלים לככבים. ויריעו כל בני אלהים זו היא פמליא של מלאכים, אם אין כבודי בארץ אין כבודי בשמים אימתי רומה על שמים אלהים בזמן שעל כל הארץ כבודך עד כאן:

ובואלה שמות רבה פרשה ל"ג ולא עוד אלא שחביבים כל מה שלמטן משל מעלן, תדע לך שהניח מה שלמעלן וירד בשל מטן. וכל מה שבארנו בענין זה בפרקים אלו רמז דוד ע"ה במזמור אחד והוא אמרו יי' אדננו מה אדיר שמך בכל הארץ וכו', התחיל מהתכלית אשר הוא סבת מציאות האדם והכוונה בבריאתו שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו, והוא אמרו יי' אדוננו שהם שני שמות יו"ד ה"א ואל"ף דל"ת שכל חפץ וכל ישע ליחדם, וזה תכלית העבודה ובזה האור מתנוצץ והשפע והשמן הטוב יורד על הראש, וזה פלא ששמת זה הכח והיכולת ביושב הארץ שהוא האדם, ולזה שמת בניינו כדמות בנין השם הגדול כדי שיהיה בידו כח וספק לתקן הכבוד העליון, כמו שהתבאר בחלק הראשון ובחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא. והוא אמרו מה אדיר שמך, כלומר האדם שהוא עשוי כבנין שמך וכמה כחו גדול כי מעשיו ועבודתו יהיו סבה אשר תנה הודך, והוא השפע והאור הבא מן המקור העליון על השמים שהוא השם הגדול, ובזה יתיחד בכבודו וזה הכח הושם בארץ ר"ל בתחתונים מה שלא הושם בעליונים ולזה היו נכבדים מהם:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב מ"ט ע"ב) אשר תנה אשר נתת מבעי ליה, או תנה הודך מהו אשר תנה הודך, אלא הוא רזא דנהרא עמיקא דכלא ודוד בעא בעותיה למנגד מניה על השמים, ודא הוא אשר כמה דאת אמר אהיה אשר אהיה. בשעתא דהאי נהרא עמיקתא דכלא נגיד ונפיק כדין כלא בחדו ומטרוניתא אתעטרת במלכא וכל עלמין כלהו בחדו ושלטנותא דשאר עמין אתעבר מקמי מטרוניתא וכדין זקפן רישא כל מאן דאחידו בה עד כאן. ולפי זה יהיה מה אדיר תוקף הדין לשבר כח האומות ולהורידם ולהעבירם מממשלתם, וכן אמרו שם במדרש. ואיך שיהיה למדנו שיש כח בתחתונים לפתוח המקור העליון ולהאציל ממנו האור והשפע:

ועוד ירמוז אמרו מה אדיר שמך בכל הארץ שיש כח בתחתונים לתת חיל וכח בשם הגדול בעבודתם, וזהו אמרם כשישראל עושים רצונו של מקום מוסיפים כח בגבורה של מעלה, שנאמר באלהים נעשה חיל, וכדאיתא באיכה רבתי. ובזה אשר תנה הודך על השמים וכענין שפרשתי למעלה. מפי עוללים ויונקים יסדת עז יש לפרשו על תינוקות של בית רבן, וכן אמרו בפרק כל כתבי אמר רב כהנא לא חרבה ירושלם אלא בשביל שבטלו בה תינוקות של בית רבן שנאמר שפוך על עולל בחוץ מה טעם שפוך משום דעולל בחוץ פירוש בטלים מבית רבן. ואמרו עוד שם אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג י"ז ע"ב) ורעי את גדיותיך וגו' אלין אנון תינוקות של בית רבן דעלמא מתקיימא בגינהון יהבין חילא לכנסת ישראל בגלותא עד כאן. וזה סוד אמרו יסדת עז בסוד תנו עז לאלהים למען צורריך להשבית אויב ומתנקם ובמדרש צורריך שנים, אויב ומתנקם שנים, הרי ארבע מלכיות לרמוז על מה שאמרו ויהבין חילא וכו', ויתכן עוד שירמוז על כחותיהם העליונים. והתינוקות מחזקים אותה בין כלם. והיא נפדת ונצלת מהם בזכותם, והענין לומר שעם שאלה לא נשלמו בחכמה העליונה עדיין, לכוין בעבודתם בייחוד העליון לפתוח המקור כאותם שנכללו בפסוק של מעלה אשר כח בהן, מכל מקום יספיקו לתת כח לכנסת ישראל בגלות בהבל פיהם, ומבין כלם נשלמת הכוונה וכל אחד בודק עד מקום שידו מגעת:

אחר כך אמר כמתמיה על המעלה הרמה הזאת, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו', אני אומר בלבי מה אנוש וכו', בריה פחותה ושפלה בערכם וכשיבחין האדם עצמו ועצמם יתאמת לו שהוא בקצה הפחיתות בערכם וכל שכן בערך המלאכים, וזה אמת כשנקחהו משולל מהשלמות אשר בארנו עניינו בפרק זה ובפרקים הקודמים אליו, אבל כשנבחנהו בשלמות ההוא שקדם עניינו ויבא עוד, הנה הוא מעולה מהמלאך הרבה עד שיש לומר כי כפשע בינו ובין אלהים, והוא אמרו ותחסרהו מעט מאלהים:

ומכאן תשובה למה שאמר הרב המורה ז"ל ולא תטעה בנפשך ותחשוב שהגלגלים והמלאכים נבראו בעבורנו, הנה כבר התבאר לנו מעלתנו, הן גוים כמר מדלי ובחן עצמן ועצם הגלגלים והשכלים הנפרדים ואז יתבאר לך האמת עד כאן, וכן הוא האמת כשיוקח משולל מן השלמות ההוא כמו שאמרנו, ואמנם אמרנו שהוא גדול במעלה מכלם הוא מצד התורה המשלמת אתו בשלמות ההוא שהתבאר עניינו:

ובפרק ר' עקיבא אריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להם לקבל תורה בא, אמרו לפניו רבש"ע חמדה שהיא גנוזה לפניך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם ואתה משתעשע בה אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו וגו' תנה הודך על השמים, אמר לו הקב"ה למשה משה החזיר להם תשובה, אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזיר להם תשובה, אחז בכסא הכבוד והחזיר להם תשובה שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר ר' תנחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתוב בה אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך וגו', כלום למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם תורה למה לכם. שוב מה כתיב בה לא יהיה לך וגומ' בין הכותיין אתם שרויים שעובדין עבודה זרה. שוב מה כתיב בה זכור וגו' כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות. שוב מה כתיב בה לא תשא משא ומתן יש ביניכם, שוב מה כתיב בה כבד את אביך וגו' אב ואם יש לכם. שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם. מיד הודו לו להקב"ה שנאמר יי' אדוננו מה אדיר וגו' ואלו תנה הודך לא כתיב עד כאן:

המעלה אשר עלה אליה אדון הנביאים לא עלה אליה שום נברא זולתו, והוא שהעידה התורה ומשה עלה אל האלהים, והכוונה אל מדרגת אלהים שהיא העליונה שבמדרגות, והוא שרמז עוד באמרו ויהי שם עם יי' וגו', וכתיב ואתה פה עמוד עמדי וגו', כלומר שוים כביכול והוא אמרם בשעה שעלה משה למרום, וכשראו מלאכי השרת מעלתו הרמה תמהו ואמרו מה השלמות אשר לילוד אשה עד שיהיו לו מהלכים בין העומדים האלה, והוא אמרם בינינו כל שכן שיעלה למעלה ממנו, והוא ילוד אשה ואין לו יחס וערך עם העליונים, אמר להם הקב"ה אמת שכשתבחנוהו משולל וערום מכל שלמות הנה הוא ילוד אשה והדין עמכם. אבל כשתבחנוהו מצד התורה המשלמת אתו היא אשר העלתהו והמליכתהו עליכם והוא אמרם לקבל תורה בא:

והם באו בשתי טענות חזקות למנוע נתינתה לבשר ודם. האחת והיא קדימתה בזמן הרבה למקבלים, והיה נראה להם שהמורכב די לו בדת טבעית או שכלית ולזה צריך קדימת המקבל. והשנית כי גם כי נסבול זה אם בשביל תועלת וצורך הנותן כי גם הוא נהנה בשיקבלוה, הנה אינו צריך לזה כי גם בהיותה אצלו נהנה, אל ראשונה אמרו חמדה שהיא גנוזה לפניך וכו', ואל השנית ואתה משתעשע בה, ולפי שהם פשוטים מחומר ראו שהיא יותר ראויה להם, כי גם היא ועודנה שם היתה פשוטה, כי כשירדה נתלבשה בכמה מלבושים מהם חיצוניים ומהם פנימיים, וכמו שכתבנו בפרק כ"ו מהחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, ובמה שפירשנו יותר ספק שאיפשר שיסופק בזה והוא כי נראה זה חסרון בפשוט מחומר ואיך לא ראו תשובתם בצדם:

ולפי שרצה הקב"ה להראות אל המלאכים שהתורה יותר ראויה לישראל מהם ושעבודתם ערבה ורצויה אליו יותר מעבודתם, והנה זה יבחן כשיראו הם שהמקבל יחזירם אחור מטענותיהם ודעתם יסכל, ולהודיע זה להם רצה הקב"ה שיהיה הוא המשיב להם ולזה אמר לו משה החזיר להם תשובה. ומשה ע"ה ראה מה שימשך מתשובתו, והוא היות השלם גדול במעלה ובחכמה מהם מצד התורה והעבודה, וחשש שמא יסבבו העדרו ועדיין לא בא לידו הדבר שהוא כתריס בפני הפורענות, והוא אמרו מתיירא אני וכו', אז אמר לו שהדבקים בו חיים ובטוחים מכל נזק כי מגדל עוז שם יי' וגו', והוא אמרו אחוז בכסא כבודי וכו', ובזה מעלתו למעלה ממעלתם וגובר עליהם, אז השיב להם תשובה נצחת על טענותיהם, אם לראשונה באמרו שכתוב בה אנכי יי' אלקיך וגו', כלומר זאת התורה אשר אנו דנין עליה וכלנו מודים שקדמה לברייתו של עולם, אין ספק שתצטרכו להודות על כרחכם שמקבליה קדמו אליה, אחר שבאה בטענת אשר הוצאתיך מארץ מצרים ושאר צויים המורים על קדימת המצווים להם:

וכן דעת רז"ל אמרו בבראשית רבה א"ר אבא בר כהנא התורה קדמה לכסא הכבוד שנאמר יי' קנני ראשית דרכו וגו', קודם לאותו שכתוב בו נכון כסאך מאז. ר' חוניא ור' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק אמרו מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, משל למלך וכו' כך אלולי שצפה הקב"ה שאחר כ"ו דורות ישראל עתידין לקבל התורה לא היה כותב בה צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל עד כאן. ואם לטענה השנית השיב במה שכתוב בה אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', פירש להם ברמז קרוב לבאור שההוצאה היתה לצורך גבוה גם כן, והוא קבלת אלהותו עליהם לעבדו וליחדו בכבודו, שזה היה כל חפץ וכל ישע בבריאה ובמציאות האומה הקדושה:

ובואלה שמות רבה א"ר טוביה ב"ר יצחק אנכי יי' אלהיך, שעל מנת כן הוצאתיך מארץ מצרים שתקבל אלהותי עליך עד כאן כוונו למה שכתבתי. ובשוחר טוב אני מדבר בצדקה רב להושיע באיזו צדקה בצדקה שעשיתם שקבלתם את התורה שאלמלא כן היכן היתה מלכותי. ובמכילתא אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו, ר' עקיבא אומר אלמלא מקרא שכתוב אי איפשר לאמרו כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה עצמך פדית. וכן בספרי וכבר כתבתי זה:

הנה התבאר מכל זה שההוצאה וקבלת התורה הכל היה לצורך גבוה גם כן, ושאר הדברות כלם פרטיהן שהיא התורה כלה, הכל סובב על זה, ולזה המשיך להם התשובה מכלם עד שהכריחם להודות להקב"ה על מעשיו המופלאים, והוא אמרם מיד הודו לו להקב"ה שנאמר יי' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ ואלו תנה הודך לא כתיב, וידעו באמת שעבודת האדם השלם יותר רצויה ונדרשת אל השם מעבודתם, לפי שהייחוד הוא צורך גבוה ואינו נשלם כי אם על ידו ולא על ידם כמו שכתבנו:

ואחר שהייחוד הוא צורך גבוה כמו שהתבאר בחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, צריך אם כן אל מייחד, והמציאות כלו לא נמצא כי אם לזה התכלית, נמצא אם כן שהמייחד והעובד השלם הוא תכלית המציאות, וכמו שהתבאר בפרק הקודם לזה, ולא יכלה הדבר בכן רצה או כך גזרה חכמתו כמו שחשב הרב ז"ל. ואם כן כשנאמר כי תכלית האדם לעבוד את השם וליחדו בכבודו, אין השאלה קיימת כדברי הרב, אחר שהתבאר שהייחוד צורך גבוה, ולזה נעשה ונתקן כדמות הכבוד כדי שיהיה כח וספק בידו לתקנו וליחדו, וכמו שהתבאר בחלק הראשון ובחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא:

וכשנאמר שזה היה לשלמותנו גם כן לא תתחייב השאלה בעצמה כדברי הרב, כי שלמותנו צריך להשלים הכבוד וגם זה צורך גבוה וכמו שהתבאר גם זה בפרק כ"ב מהחלק השני בסייעתא דשמיא. ואלו ידע הרב כי יש בישראל חכמה מקובלת מסיני, ולא הסתפק בילדי נכרים לא כתב בזה מה שכתב. כי סתרי התורה וסוד האלהות והייחוד לא נתן למחקר השכלי כלל:

ואמנם ראיית הרב ז"ל ממה שסדרו חכמי ישראל בתפלותיהם באמרם אתה הבדלת אנוש מראש וכו', כי מי יאמר לך מה תפעל ואם יצדק מה יתן לך, ואמר הנה בארו שאין שם תכלית אלא רצון לבד. אין משם ראיה, אבל הוא הסדר יפורש הפך דעתו מסכים אל האמת אשר בארנו, והוא כי לפי שבסדר ההוא פתחו ומעטו וההבילו מאד את האדם חייו וחסדו צדקו וישעו כחו וגבורתו ומעלותיו ומעשיו תוהו וחייו הבל לפניו עד שבסוף אמרו ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. אמרו אחר כך אתה הבדלת וכו', כלומר כל מה שאמרנו הוא אם יבחן האדם ונקחהו משולל וערום מן התורה והמצות שהם כסות השלמות, הנה הוא והבהמה שוים וכמו שכתוב אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו. ואמרו בפרק אחד דיני ממונות אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה. וכל זה יובן במי שלא נשלם בתורה ובמצות ובעבודת הייחוד, אבל אתה הבדלת את האדם מן הבהמה מראש הבריאה ותכירהו, וזאת היתה הכרה עצומה וטוב גדול שהוא לעמוד לפניך לשרת בשמך ולעכדך וליחדך, כי תכף שבראו צווהו והורהו דרך העבודה והייחוד להשלים הכוונה והתכלית שנברא בעבורו להורות שהעבודה היא תכלית מציאותו והוא תקון הכבוד שהוא צורך גבוה כמו שכתבנו במה שקדם:

ולזה אמרו כי מי יאמר לך מה תפעל, כלומר זה דבר פלא כי מי יגיע עד עומק חכמתך עד שיוכל לומר לך מה זה פעלת ומה טעם שמסרת תקון העליונים ביד התחתונים, וכמו שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ד' ע"ב) ישראל שלימו דשמיה קדישא אינון וכד ישראל לתתא אשתלמאן בעובדיהו, כביכול שמא קדישא אשתלים, וכד ישראל לא אשתלימו לתתא בעובדיהו ואתחייבו גלותא, כביכול שמא קדישא לא שלים לעילא. ועוד שם כביכול אמר קב"ה כד ישראל אינון זכאין לתתא אתגבר חילא דידי על כלא. וכד לא משתכחי זכאין כביכול מתישין חילא דלעילא ואתגבר חילא דדינא קשיא. וזה סוד כשישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה וכו', כמו שכתבנו כבר והארכנו בזה בחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא:

ובספרי כיוצא בו אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים, אלמלא אני לא היית יושב בשמים, וכן הוא אומר הבונה בשמים מעליותיו ואגודתו על ארץ יסדה עד כאן. כי עם שהרצון העליון היה זה ואין לשאול ולהשיב עליו כי אין טעם ברצון, הנה התכלית ידוע למבקשי יי' והוא ייחוד השם הגדול בכבודו שהוא צורך גבוה. ואמנם מה שאמרו ואם יצדק מה יתן לך שנראה הפך מה שאמרנו, הנה כבר בארנו בפרק ג' מהחלק השני מזה הספר ובחלק הראשון מספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא, כי זה ומה שידמה לו מהכתובים המורים על שאין טובות האדם ורעותיו נוגעות לגבוה כלל, הנה הוא בערך אדון יחיד שרש כל השרשים, ואמנם לצורך הכבוד ליחד ראש המחשבה בסופה שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו כי כן היה הרצון הטהור והחפץ הקדוש צורך גמור הוא והטוב והרע הכל נוגע עד הלב העליון כי כפי ההתעוררות למטה כך יתעורר למעלה, וכבר התבאר זה על השלמות במקומות ההם. ואין צורך לשנות הדברים הנה:

ובאיכה רבתי זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זה הקב"ה א"ר חייא היכן מצינו שנקרא הקב"ה לבן של ישראל, מן הדין קרייא צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. וכבר כתבתי זה, ועוד כללו במאמרם זה כי כמו שהיה מחסדו הגדול להמציאם שהוא שלמותם הראשון ולא יוכלו להתפאר עליו אנו עשינו את עצמינו, וכענין הוא עשנו ולא אנחנו, הנה כן היה מחסדו וטובו להשלימם בשלמותם האחרון, והוא ההכרה הנפלאה ההיא לעמוד לפניו בהודיעו רצונו בתת להם תורה ומצות, ולא יוכלו להתפאר ולומר לו מה פעלת לנו שמידינו היתה זאת לנו, כי כמו ששלמות הראשון נמנע בערכם כן השלמות האחרון אי איפשר להשתלם בו אם לא ישלימם הוא יתברך בו, כמו שכן השלימם בראשון. ולזה מה שרמזו באמרם כי מי יאמר לך מה תפעל, ומעתה אם יצדק מה יתן לך כי מידך הוא לו שנתת לו דרך בו יצדיק את נפשו, ולא יוכל להתפאר ולומר שיש לאל יד שכלו לצדק עצמו ושמידו למלאת זה החסרון וכאלו נותן לך דבר שמשלים יצירתו. ועוד הגדלת חסדך עמו שאם יחטיא הכוונה ויסור מדרך התורה, נתת לו דרך לשוב אל בריאותו אם חטא והחליא, והוא אמרו בסמוך ותתן לנו יי' אלהינו באהבה את יום הכפורים וכו' ונשוב לעשות חקי רצונך, ומי שהשכיל וידע כי נברא לזה התכלית והוא תקון הכבוד אחר שהשיג באמת כי זה הוא התכלית האחרון במציאות, אז ישתדל להשלים הכוונה במציאותו ולא יסתפק בעבודתו, ויהיה לבו בטוח בתורתו ובמעשיו הטובים, וידע כי חיובו להשלים הכוונה שנברא בעבורה גדול מאד, מה שאין כן במי שסכל זה התכלית המשובח ואינו עובד לשום תכלית כלומר שחושב כי אין שם כי אם רצון לבד, ובזה נשלם מה שהיתה אליו הכוונה בזה הענין הגדול:

פרק ז

בסבה זו היו מלאכי השרת מעכבין ביצירת אדם הראשון, כי היה קשה להם מאד שיהיה שום נברא אחר קרוב ורצוי אל השם יותר מהם וכבר גלה להם הקב"ה כי צדיקים עומדים ממנו. אמר בבראשית רבה פרשה ח' בשעה שבא לבראת את אדם הראשון נמלך במלאכי השרת, אמר להם נעשה אדם וגו', אמרו לו אדם זה מה טיבו, אמר להם צדיקים עומדים ממנו הה"ד כי יודע יי' דרך צדיקים, כי הודיע יי' דרך הצדיקים למלאכי השרת ודרך רשעים תאבד איבדה מהם, גלה להם שהצדיקים עומדים ממנו ולא גלה להם שהרשעים עומדים ממנו שאלו גלה להם שהרשעים עומדין ממנו לא היתה מדת הדין נותנת שיברא עד כאן. ועם שלא הודיעם שרשעים עומדים ממנו כדי שלא יעכבו בבריאתו, כשהודיעם שצדיקים עומדים ממנו עכבו לסבה שאמרנו:

והראיה שאחר שהודיעם שצדיקים עומדים ממנו עכבו, מאמרם ז"ל בפרק אחד דיני ממונות אמר רב יהודה אמר רב בשעה שבקש הקב"ה לברא את אדם הראשון, ברא כת אחת של מלאכי השרת, אמר להם רצונכם נעשה אדם וגו', אמרו לפניו רבש"ע אדם זה מה מעשיו אמר להם כך וכך מעשיו אמרו לפניו רבש"ע מה אנוש כי תזכרנו וכו'. ואין ספק שלא הודיעם שעתיד לחטא, וכמו שאמרו בבראשית רבה ודרך רשעים תאבד איבדה מהם וכו' וכל שכן שלא גלה להם שהוא עצמו עתיד לחטא, עד שכשנברא על כרחם באו בעצה עליו והחטיאוהו להשפילו ממעלתו ולרחקו מעל בראו, כי ידעו כי חטא ממית ומבדיל בין אדם לאביו שבשמים, ובפרק י"ג מפרקי ר' אליעזר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון כל העולמים מה אדם ותדעהו. אדם להבל דמה. אין על עפר משלו. אמר להם מה שאתם מקלסין אותי בעליונים הוא מיחד אותי בתחתונים ולא עוד אלא יכולים אתם לעמוד ולקרא שמות לכל הבריות, עמדו ולא יכלו מיד עמד אדם וקרא שמות לכל הבריות שנאמר ויקרא האדם שמות וגו', וכיון שראו מלאכי השרת אמרו אם אין אנו באים בעצה על אדם שיחטא לפני בוראו אין אנו יכולין בו, והיה סמאל השר הגדול שבשמים וכו':

כמה הפליגו רז"ל בפירוש משנה זו שהיא שנויה במסכת אבות בפרק ד' רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה וכו', והביאה תנא של בריתא זו של פרקי רבי אליעזר לשתי כוונות גדולות, וכשיתבארו יעלה בידינו מה שאנו בבאורו ממעלת האדם קודם מרותו על כל הנבראים עליונים ותחתונים. והיות המלאכים מונעים ומעכבים ביצירתו לסבה זו:

ואמנם הכוונה הראשונה במשנה זו לבאר, כי שלשה אלה סבת יציאת אדם הראשון מן העולם שנגזרה עליו מיתה, תחת אשר קנא לאלהיו וכפר בו ובעצתו והאמין לעצת הנחש שאמר אין צווי זה אלא עין רעה שבשעה שאתם אוכלים ממנו תהיו כאלהים, מהו עושה בורא עולמות ומחריב עולמות, כך אתם יכולים לברא עולמות ולהחריב עולמות, מה הוא ממית ומחיה, אף אתם יכולים להמית ולהחיות שנאמר כי יודע אלהים וגו', הלך הנחש ונגע באילן וכו' כדאיתא התם, והוא אכל מן העץ המר ההוא לתכלית זה, ובאמת כי עלו בידו חציין של דברים להחריב עולמות ולהמית החיים, כי מה שבקש לא נתנו לו ומה שבידו נטלו ממנו, כי בקש לברא עולמות והיה סבת חרבנו וחרבנן. בקש להחיות ונטלו ממנו חייו ונצחיותו ומכל הבאים אחריו, וסוד הפתוי והחטא אין זה מקומו ולזה לא ראיתי להאריך בו. ויבא סודו בפי"ג מהחלק הד' מזה הספר בסייעתא דשמיא. וכוונה שניה במשנה זו והיא כי האדם הנזכר הנה הוא אדם בליעל איש און וקנאתו באדם סבה שהחטיאו והעבירו על דעת קונו והיא אשר תוציאהו מן העולם, וכמו שכתוב בלע המות לנצח וגו' וידוע כי כשהוא שולט, גם האומות שבאות מכחו שולטות על ישראל, וכשישוב הימין לאיתנו ישפלו ויגיעו עד עפר, ותהיה ממשלתם על ישראל לרע להם, כמו שהוא כן בכחם למעלה, והוא שאמר שלמה המלך ע"ה בספר קהלת עת אשר שלט האדם, פירוש האדם הבליעל, באדם אלו ישראל שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויים אדם. לרע לו כי יפקוד יי' על צבא המרום במרום, ואחר כך על מלכי האדמה באדמה. ואמרם מה אדם וגו' הוא סוד עכובם ביצירתו. והטעם כמו שכתבנו כי אם ישלים הכוונה אשר נברא בעבורה, יהיה יותר קרוב וחשוב מהם אצל הקב"ה, והם לא ירצו שיהיה שום נברא אחר יותר רצוי וקרוב אליו מהם:

ולסבה זו קבלו חכמי האמת כי העולמות אשר קדם והחריבן, היו משחיתים ומבלבלים מציאות הנמצאים הנשפעים מן האצילות הקדוש, כי אינם רוצים שיהיה אחר יותר קרוב מהם לסבה הראשונה, והכל זה לעומת זה עכוב וקטרוג בשרשים למעלה, ובענפיהם למטה. והנה כפי מעלת הנשמה וקורבתה אל האלהים, כן מעלת הצדיק אשר תחול בו וקורבתו אל האלהים, והנה היא אצולה מלמעלה למלאכי השרת הרבה כמו שכתבנו למעלה בפרק ה', ואין לנו עסק עם הבודים מלבם מקום ממנו יושפעו הצורות לדעתם הכוזב, האומרים כי השכל הפועל הוא נותנם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. ולמעלה בפרק ה' כתבנו מזה, ובחלק השני הרחבנו הבאור במקום אצילות הנשמות, ומשם יתבאר היותם למעלה הרבה מהשכלים הנפרדים:

ומכחה באמצעות התורה הצדיק דבק בשם ומעלתו גדולה מן המלאך, ולזה היה עכובם ביצירתו כמו שכתבנו:

אז טען הקב"ה עליו ואמר להם, מה שאתם מקלסים אותי בעליונים הוא מייחד אותי בתחתונים. ואמר כן להודיעם שמעלתו גדולה על מעלתם, וזה כי כבר אמרו בגדר הקלוס האמיתי שהוא ספור מעלת המקולס מפני קצר ידיעה במעלותיו שמהם ילקחו השבחים ההם, ואמרו שזאת היא מדרגת השכלים הנפרדים. ולפי זה ידוע לחכמי לב כי הייחוד שהכהנים הנגשים אל יי', והם השרידים מייחדים את השם, הוא יותר גדול הערך ויותר יקר ויותר רצוי אליו מקלוסן של מלאכים, ואין ספק שהשירה היותר מעולה והקלוס היותר משובח שהם משוררים ומקלסים לפניו, היא הקדושה שהם משלשים, וכמו שהעיד הנביא ע"ה וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש יי' צבאות וגו':

תוכן העניינים

עבודת הקודש (גבאי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה