עבודת הקודש (גבאי)· רבנו מאיר אבן גבאי
חלק ב
פרק א
החלק השני הנקרא חלק העבודה פרקיו ט"ו:
כבר כתבתי בפתיחת ספר זה, כי העבודה צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד, והוכחתי כן, מרמזי הרבה מקראות ומדברי רז"ל עם שהיא קבלה ביד בעלי העבודה איש מפי איש שהדבר כן, ולזה היה כח וחיל ביד החסידים ואנשי מעשה להמשיך הרצון מהעליונים אל התחתונים בעבודתם ובמעשיהם הטובים, והוא עשיית הטוב והישר בעיני יי', כי הנה העליונים יתעוררו בהתעוררות התחתונים, ולכן החסיד העובד על הכוונה הראויה כאלו עוזר את השם המיוחד בפעולתו, וכמו שכתוב רוכב שמים בעזרך:
ואמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בזה הלשון, ובמה מתחסד עם קונו בתלמוד תורה, שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו, דכתיב רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים, הוי אומר כשאדם לומד תורה לשמה אז אתה עוזר לי, ואני רוכב שמים ואז בגאותו שחקים עד כאן:
הנה יתבאר מזה כי העבודה צורך גדול בה יתעוררו העליונים ויעזרו בפעולתם והוא תקון הכבוד, ואמרו בפרק רבי עקיבא היה לך לעזרני, ובשוחר טוב אמרו ומציון יסעדך, מלמד שהכל צריכים סיוע עד כאן. ובסיוע ועזר התחתונים, מתיחדים השני דודים ומתחברים בנשיקה, והוא ייחוד השם הגדול, וזה טעם העבודות ולזה היה התעוררות התחתונים, ועזרם בעבודתם נכסף ונדרש מאביהם שבשמים. ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ק"י ע"ב) בזה הלשון תא חזי בטח ביי' ועשה טוב, תנינן כעובדא דלתתא יתער עובדא לעילא, והא אוקמוה, ועשיתם אותם כביכול אתון תעבדון להון, בגין דההוא אתערותא דידכון דאתון עבדין לתתא אתער לעילא, ועל דא ועשה טוב כתיב ואין טוב אלא צדיק דכתיב אמרו צדיק כי טוב כיון דאתון עבדין ודאי טוב אתער, כדין שכן ארץ ורעה אמונה וכל אחד שכון ארץ, ארץ עילאה דהא לית לך בעלמא דיכול למשרי בהדה עד דיתער האי טוב לגבה, כיון דיתער ליה כביכול הוא עביד ליה, וכדין שכון ארץ שרי בגווה אכול איבה אשתעשע בהדה, ורעה אמונה דא ארץ וכל אחד כד"א. ואמונתך בלילות ורעה אמונה הוי דבר לה לרעותך עד כאן:
הנה בארו, כי כפי המעשה למטה כן דוגמתו יעשה ויתעורר למעלה, ובמעשה הטוב יתעורר צדיק יסוד עולם הנקרא טוב, ויתיחד בלויה שלו, והגורם זה במעשיו הטובים, הרי הוא כאלו עושה הדבר ההוא והייחוד ההוא למעלה, וכמו שאמר ועשה טוב שהוא תקון הכבוד, והנה זה משים שלום בפמליא של מעלה, וגם הוא יאכל בטובה, וישכון בארץ, וזה אמרו שכון ארץ סוד ארץ החיים, ויתבאר שכל עוד שלא יעשה הטוב הזה האמור כאן, והוא ייחוד צדיק בצדק, שאי איפשר לשכון בארץ ההיא, ובהתעוררו הטוב לבא לחול במקומו, מעלין עליו כאלו הוא עשאו ותקנו, ואז שכון ארץ ורעה אמונה כי ינהיג האמונה ההיא בסוד, וכל מעשהו באמונה לרצונו, כי כמו שעשה הרצון העליון למעלה במעשיו הטובים, כן יעשו רצונו, ואז ותגזר אומר ויקם לך וגו', ומבואר מזה, אמרו עוד שם בזה הלשון ועשיתם אותם מאי ועשיתם אותם אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל באורחוי, כביכול כאלו עביד ליה לעילא, אמר קב"ה כאלו עשאני, ואוקמוה ועל דא ועשיתם אותם, ועשיתם ודאי, הואיל ומתערי עליכו לאתחברא דא בדא לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות, ועשיתם אותם ודאי כגוונא דא אמר רבי שמעון ויעש דוד שם וכי דוד עבד ליה אלא בגין דאזיל בארחי אורייתא ועביד פקודי אורייתא, ואנהיג מלכותא כדקא יאות, כביכול עשה שם לעילא ולא הוה מלכא בעלמא דזכה להאי כדוד, והוה קם בפלגות ליליא, וקא משבח ליה לקב"ה עד דסליק שמא קדישא בכורסיה, בשעתה דסליק נהורה ביממא כביכול הוא עבד שם ממש, כמא דאת אמר ויקוב בן האשה הישראלית את השם, ובגיני כך ויעש דוד שם ועל דא ועשיתם אותם כתיב, ואי אתון תשתדלון למעבד לון לאתקנא שמא קדישא כדקא יאות, כל אינון ברכאן דלעילא ישתכחון גביכו בתקוניכון כדקא יאות עד כאן:
הנה בארו בתכלית הבאור כי בעשיית המצות למטה, יעשום למעלה ויעוררו דוגמתם לתקן במעשיהם הכבוד העליון ומעלין על העושה כאלו עשאו ממש, הואיל ובמעשיהם הטובים מתעוררים העליונים להתחבר ולהתיחד זה בזה, והוא אמרם הואיל ומתערי עליכו וכו', וזה הענין על זה הדרך הוא עשיית השם הנאמר בדוד, שאמר ויעש דוד שם והוא תקון הכבוד סוד השם הנכבד שהיה מתקן ומיחד בעסק התורה ובקיום מצותיה ובעבודתו שהיה עובד תמיד באין הפסק, שכל זה גורם עשיית השם ותקונו אשר זה הוא הרצון והחפץ העליון והכוונה בבריאה, והעושה כן מעורר הברכה והשפע מראש המחשבה עד סופה, וגם הוא בכלל הברכה ההיא, כי הוא הגורם בתקנו הכבוד כראוי:
ומכל זה יתבאר, כי הצדיקים בעבודתם ובמעשיהם הטובים מוסיפים כח בגבורה כי ימשיכו האור והשפע מן המקור עד בית המלכות, וכמו שאמרו רז"ל במדרש איכה בפסוק ויצא מן בת ציון כל הדרה רבי עזריה בשם רבי יהודה ב"ר סימון אמר, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה, כמה דאת אמר באלהים נעשה חיל עד כאן. והוא מה שאנו בבאורו, כי בעשיית התורה והמצות ימשיכו האור מן העדן אל הנהר, ומן הנהר אל הגן, סוד כנסת ישראל שהיא אלהים, ונותנין בה און וחיל, ואז היא מתגברת בעזרתן של ישראל, כי היא גבורה תחתונה. ובמדרש ילמדנו אמרו בזה הלשון, וכל מאמצי כח אמר רבי יוחנן שכך היו הצדיקים מאמצי כח הגבורה, שהרי יעקב אבינו עדיין בנימן אצלו והקדים להתפלל, הוי אומר ואל שדי יתן לכם רחמים וגו' עד כאן, הנה כי הנביאים והצדיקים בעבודתם ובתפלתם מאמצים כח הגבורה סוד ה"א אחרונה, כי הם ממשיכים אליה האור והעוז מראש אמנה, ומיחדים אותה עם דודה סוד צדיקו של עולם האור המאיר עיניה, והצדיק למטה מעורר הצדיק למעלה ושניהם מתקנים ועושים הכבוד העליון, ומוסיפים ומאמצים כחו זה מלמטה וזה מלמעלה, והצדיק של מעלה מתגבר כשיש צדיקים למטה שמאמצים כחו בסוד תנו עוז לאלהים:
ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה תאנא, עמוד אחד מן הארץ לרקיע וצדיק שמו, על שם הצדיקים וכשיש צדיקים בעולם מתגבר, ואם לאו מתחלש, והוא סובל כל העולם דכתיב וצדיק יסוד עולם ואם חלש לא יוכל להתקיים העולם הלכך אפילו אין בעולם כי אם צדיק אחד מעמיד העולם עד כאן:
העמוד הזה, הוא שאמרו עליו בחגיגה פרק אין דורשין רבי אלעזר בן שמוע אומר, על עמוד אחד עומדת וצדיק שמו, שנאמר וצדיק יסוד עולם והוא מן הארץ סוד ארץ החיים עד לרקיע העומד באמצע, ועליו נאמר כי כל בשמים ובארץ והוא המיחד השמים עם הארץ ומחברם להיות אחד, ונקרא צדיק על שם הצדיקים, וכשיש צדיקים בעולם המעוררים אותו כמעשיהם הטובים המאמצים כחו מתגבר כי עושים בו חיל וממשיכים אליו האור והשפע ממקור הכל, ואז מריק בלויה שלו והוא סובל כל העולם סוד מלכות בית דוד, ואם חס ושלום מתחלש בהתעוררות התחתונים כפי מעשיהם הרעים בסוד צור ילדך תשי וגו', לא יוכל להתקיים העולם ואז הוא עת רעה, ואחר שבמעשי הצדיקים מתגבר ונקרא צדיק על שמם אפילו אין בעולם אלא צדיק אחד מעמיד העולם, הרי הוא דוגמת צדיק של מעלה וצדיק של מעלה מקיים וסובל העולם בעזר צדיק של מטה, כשהוא עובד עבודתו כראוי:
יתבאר אם כן ממה שכתבנו בפרק זה, כי העבודות צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד, ובם מתפאר הכבוד בתפארת עוזו, וכל זה בהתעוררות התחתונים בכשרון מעשים, ולפי שהדבר כן צריך שתהיה העבודה באין הפסק, כי בסבת העבודה וכשרון המעשים יתיחד השם בכבודו, וזה סבת הברכה והשפע ולפי שאין לייחוד סוף וקץ כן אין להפסיק בעבודה וכשרון המעשים הגורמים הייחוד, ולפי שזה כן והיה תלמוד תורה שקול כנגד כל המצות והוא הגורם הגדול בייחוד, כי העוסק בתורה עוסק בשם יי' ממש כמו שיתבאר עוד בפרק כ"ד מהחלק השלישי מזה הספר בסייעתא דשמיא, לזה אמר השם הנכבד ליהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וכתיב דרשו יי' ועוזו בקשו פניו תמיד:
פרק ב
לפי שענין זה שאנו בביאורו, והוא היות העבודה צורך גבוה יסוד גדול באמונה הקדושה, כי הוא מחזיק הלבבות ומושכן אל העבודה והייחוד, אשר העסק בזה הם החיים האמיתיים אשר בם יחיה העובד האמיתי ובהם צריך להוציא זמנו, לכן ראיתי להאריך בו ולהוכיחו עוד כי זה כל האדם:
ואומר כי גדול החכמים האחרונים בחכמה האמיתית הרמב"ן ז"ל, כתב פרשת תצוה בפסוק לשכני בתוכם בזה הלשון, יש בענין סוד גדול כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר, ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול, ופסוקים רבים באו כן אוה למושב לו, פה אשב כי אויתיה, וכתוב והארץ אזכור, עד כאן דבריו בקבלתו:
וביאורם, כפי מה שבארו תלמידיו המקובלים ממנו אמרו בזה הלשון, והכוונה בזה כי לפי הפשט היה נראה כי השכינה בישראל צורך הדיוט היא, אבל על דרך הסוד אינו כן אלא צורך גבוה, כענין שנאמר ישראל אשר בך אתפאר, מאמר השם הנכבד בעבור קרבנותיך ועבודתך אני מתפאר בתפארת עוזי, ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול כלומר אם יכריתו האויבים את שמנו שלך גדולה משלנו כי מה תעשה לשמך הגדול שאם אין אנו כאן אין אני כאן, וכן אוה למושב לו, פה אשב כי אויתה, אוה ואויתיה רמז לכנסת ישראל, וכן והארץ אזכור בזכר הרחמים, והנה זה מבואר עד כאן:
והחכם המקובל ר' בחיי הדיין ז"ל כתב שם בפרשה ההיא בפסוק ההוא בזה הלשון, וידעו כי אני יי' אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, יאמר כי ההוצאה היתה על מנת לשכני בתוכם, כי לולא כן לא הוציאם וזה יורה כי השראת השכינה בישראל צורך גבוה הוא גם כן לא צורך הדיוט, וזהו לפי דעתי מה שאמר הנביא הושע ע"ה ואנכי יי' אלהיך מארץ מצרים ואלהים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי יאמר כי לא הוצאתיך מארץ מצרים, אלא בשביל אנכי יי' אלהיך כדי שתקבל עליך אלהותי וכדי שלא תדע אלהים זולתי, ולכך הזכיר מארץ מצרים באמצע, וכן מצאתי במדרש תלים בפסוק בצאת ישראל ממצרים, רבי יהושע בן לוי אמר בזכות המשכן נגאלו ישראל ממצרים, שנאמר וירא אלהים את בני ישראל, וכתיב וירא משה את כל המלאכה, ויש לך מקום אחד ללמוד ממנו אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים על תנאי לשכני בתוכם עד כאן לשון המדרש, וזהו שכתוכ אוה למושב לו וכתיב פה אשב כי אויתיה, ורבו המקראות המעידים על זה וכבר הזכרתים בפסוק וידבר עד כאן דבריו:
ובפסוק וידבר כתב בזה הלשון, ומכאן תבין שהשכינה בישראל לא צורך הדיוט בלבד, אלא צורך גבוה כי כיון שהשם המיוחד מפרסם על ידי הכבוד הנה הכבוד מקבל תוספת רוח הקדש, וזהו יהי כבוד יי' לעולם ישמח יי' במעשיו, ולכן יש להם כח לישראל להיות מחלישים או מוסיפים כח בגבורה של מעלה כפי מעשיהם, שכן כתוב צור ילדך תשי, וכתיב באלהים נעשה חיל עד כאן דבריו:
ולהורות על שהשכינה בישראל צורך גבוה, כשהיה דניאל ע"ה מתפלל על המקדש שהוא משכן וכסא הכבוד העליון שיבנה, אמר בתפלתו והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני, כלומר בנה הבית שלא תשב המלכה בבית השפחה, כי אין כבוד המלכה להיות חוץ מפלטין שלה וכל שכן ברשות אחר, ולפי שבית המקדש הוא כסא לכבוד העליון שהוא השכינה שהיא הנרמזת בשם זה, אמר למען אדני כי בהיות השכינה שוכנת בבית המקדש, ושורה בישראל שהם בניה אז השם הגדול מתייחד בכבודו, ואם הבנים מעטרת למלך שלמה ומאצלת עליו האור מהמקור, כי כששכינה תחתונה שורה בתחתונים גם שכינה עליונה שורה בעליונים, ולפי שזה כן היה שרות השכינה בישראל צורך גבוה, וזה טעם העבודות שהיו במקדש מקום השכינה להמשיכה ולהתמידה בתחתונים שתקבע במקדש, ובזה מתיחדים הדברים העליונים מראשית המחשבה עד סופה, והוא ייחוד השם הגדול, נמצאו העבודות סבת שרות השכינה בתחתונים ונמצא שרותה בתחתונים צורך גבוה ודניאל ע"ה היה יודע שזה כן היה מתפלל על המקדש שהוא מקום השכינה שיבנה שתחזור למקומה ובחזרתה למטה תחזור גם כן למעלה ואז תשלם הכוונה בבריאה, כי כן אמרו ז"ל בבראשית רבה עיקר שכינה בתחתונים היתה:
ובברכות פרק ראשון אמר רב, אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם, שנאמר ועתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני למענך מבעי ליה, אלא למען אברהם שקראך אדון עד כאן, ירמזו למה שבארנו, והוא כי הדורות שקדמו לאברהם אבינו סלקו השכינה ממקומה, שהיה בתחתונים במעשיהם הרעים וגרמו הפרוד והקצוץ, וכשנסתלקה מן התחתונים נסתלקה גם כן מן העליונים ונתפרדה חבילה, ואברהם אבינו ע"ה שהיה יודע עיקר הדברים התחיל לתקן ולהחזיר עטרה ליושנה, והיה מפרסם הייחוד ומקרא שמו של הקב"ה בפי כל בריה, והיה מלמדם עד שהודו באדנות אדון יחיד, וכי לו לבדו יאותו הממשלה והשולטנות עד שבזה תקן את אשר עוותו הדורות, ונעשה הוא כסא כבוד לשכינה ושרתה בתחתונים על ידי מעשיו הטובים וכתקונו למטה תקן גם למעלה וחזרו הדברים ליושנן וליחודם, ודניאל ע"ה בא לפני הקב"ה בחסדיו של אברהם ובזכותו לבקש רחמים ולהתפלל על המקדש שיבנה ותחזור השכינה למקומה למטה, למען יחזרו כל הדברים לתקונן וליחודם גם למעלה כי כן תקן אברהם והכל במשמע מה שאמר למען אדני, ולפי שדניאל היה מתפלל על התקון ההוא עצמו שיתוקן כמו שתקן אברהם שהוא הוא עצמו והכל היה צורך גבוה, כמו שהתבאר אמרו שלא נענה אלא בשביל אברהם שקראו אדון בסוד אדני יה"וה מה תתן לי אדני יה"וה במה אדע וגו', והוא סוד הייחוד שהיה אברהם מיחד כידוע לחכמי לב:
נמצאו אברהם אבינו ודניאל ע"ה, שניהם עוסקים בצרכי גבוה, וכן דרכם של צדיקים שמניחים צרכי עצמם ומשתדלים בצרכי שמים, והיא העבודה הנכונה והרצויה הנדרשת מהשלמים, והם החיים האמיתיים שחיו החסידים ואנשי מעשה, ונקראו אנשי מעשה על מה שכתבנו למעלה בסוד כאלו עשאני בסוד ויעש דוד שם, והוא תקון הכבוד וייחודו עם מה שעליו הצדיק המעמיד העולם, והחסידים ואנשי מעשה הם הגורמים זה, וזה סוד שמעשיהם של צדיקים נזרעים למעלה ועושים פירות, אמרו במדרש שוחר טוב במזמור בצאת ישראל ממצרים אמר ר' פנחס הכהן בר חמא, הרקיע ששמו ערבות הקב"ה זורע מעשיהם של צדיקים עליו והוא עושה פירות עד כאן. ורקיע ערבות הוא צדיקו של עולם ויסודו, שכל השמן הטוב הבא מראש הלבן לכל הצדדים מתערב שם, ועל ידי מעשיהם של צדיקים מתאצל ובא לשם ונזרע שם זרע השלום, כי הזרע נמשך מהמוח ובא עד פי האמה ומריקו בלויה שלו והוא סוד שעושה פירות בסוד הייחוד והחבור אמיתי וסבת כל זה הוא מעשיהם על צדיקים העולים בשלמות הכוונה שמצטיירים ונסגלים ברקיע ההוא, והיא הזריעה אשר הזכירו וכבר זכרנו זה בפתיחת זה הספר בסייעתא דשמיא:
ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמרו בזה הלשון, וכל כחותיו של הקב"ה הם זה על גב זה והם דומין לאילן מה אילן זה על ידי המים מוציא פירותיו, אף הקב"ה על ידי המים מרבה כחות האילן ומאי ניהו מים של הקב"ה היינו חכמה והיינו נשמות הצדיקים שפורחין מן המעין דרך צנור הגדול ועולה ודבק באילן ועל ידי מה פורח על ידי ישראל כשהם צדיקים וטובים שכינה שרויה ביניהם ושרויה במעשיהם בחיקו של הקב"ה עד כאן:
הרי בארו ע"ה כי על ידי המים והוא השפע הטהור והזך הקב"ה מרבה כחותיו והמים ההם באים מראשית חכמה ואמרו שפורח על ידי ישראל כשהם צדיקים וטובים כי הם מוסיפים ומאמצים כח הגבורה ואז שכינה שרויה ביניהם על ידי מעשיהם ואז שרויה בחיקו של הקב"ה, וזה הוראה על הייחוד, כי כשהיא שורה למטה שורה גם כן למעלה, ואינה שורה למעלה כי אם כשהיא שורה למטה, נמצא אם כן שהשכינה בתחתונים צורך גבוה, והכל תלוי בסוד העבודות והמעשים טובים כי הם המשכינים שכינה למטה וקובעים אותה במקומה שהוא בית המקדש ואז השם הגדול מתיחד בכבודו והוא מה שרצינו להוכיחו בזה הפרק:
פרק ג
ראיתי לרז"ל דבר יראה מפשוטו שהוא סותר מה שקובל וקויים במה שאין ספק בו כלל והוא היות העבודות צורך גבוה גם כן כמו שהוכחנו מן הכתובים ומדברי רז"ל בפרקים הקודמים והזכרנו מזה בפתיחת זה הספר, והוא שהם ע"ה, אמרו במדרש ילמדנו פרשת שמיני בזה הלשון, וכי מה איכפת לו להקב"ה בששוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפתא ליה אוכל טהרות לאוכל טמאות שנאמר אם חכמת חכמת לך הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, שנאמר אמרת יי' צרופה וגו', למה שיהא מגן עליו, שנאמר מגן הוא לכל החוסים בו עד כאן, אשר יראה בתחלת המחשבה דלא איכפת ליה לשוחט ואוכל או מנבל ואוכל או אוכל טהרות או טמאות שאין דבר מאלו וכיוצא בהם מזיקו או מועילו ואין דבר מגיע לו כלל, וכמו שיראה מפשט הכתובים שאמרו החפץ לשדי כי תצדק ואם בצע כי תתם דרכיך והם דברי אליפז לאיוב ואמר לו אליהו אם חטאת מה תפעל בו וגו' אם צדקת מה תתן לו וגו' לאיש כמוך רשעך וגו', ואמר שלמה המלך ע"ה אם חכמת חכמת לך וגו' אשר מכל זה יראה שאין טובות האדם ורעותיו נוגעות כלל לגבוה, כי אם אל פועלם בלבד. וכבר התבאר מדברינו הפך זה והוא האמת אשר אין ספק בו והיא קבלה אמיתית מקובלת ביד חכמי האמת קבלוה איש מפי איש:
ובענין המאכלות אמרו במדרשו של רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום (חלק ג' מ"א עמוד ב') בזה הלשון ותא חזי כל מאן דאכיל מאינון מיכלי דאסירי אתדבק בסטרא אחרא וגעיל נפשיה וגרמיה ורוח מסאבא שריא עליה. ואחזי גרמיה דלאו חולקיה באלהא עילאה, ולא אתי מסטריה ולא אתדבק ביה, ואי יפוק הכי מהאי עלמא אחדין ביה כל אינון דאחידן בסטרא דמסאבא ומסאבין ליה ודינין ליה כבר נש דאיהו געלא בהאי עלמא וגעלא בעלמא אחרא. ועל דא כתיב ונטמתם בם בלא אל"ף דלא אשתכח אסוותא לגעוליה, ולא נפיק ממסאבותיה לעלמין ווי להו ווי לנפשיהו דלא יתדבקון בצרורא דחיי לעלמין דהא אסתאבו ווי לגרמיהו ועליהו כתיב כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר, מאי דראון סרחונא מאן גרים ליה ההוא סטרא דאתדבק ביה ישראל אתיין מסטרא דימינא ואי אתדבקן בסטר שמאלא הא פגימין לסטרא דא ופגימין לגרמיהו ופגימין לנפשיהו ופגימין בעלמא דין ובעלמא דאתי כ"ש מאן דאתדבק בסטרא דמסאבא דכלא אחיד דא בדא וכתיב כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך וגו' עד כאן:
הנה בארו בפירוש כי המטמא עצמו באכילת מה שאסרה תורה פגים לסטרא דא והוא סטרא דימינא שאמר ישראל אתיין מסטרא דימינא, והוא צד הקדושה והטהרה סוד האצילות שהוא האלהות, וכמו שהתבאר ואם כן הרי הטהרות והטומאות נוגעות לגבוה גם כן, ומזה בא הרבה במדרשו של רשב"י ע"ה, ובפרט בפרשת נגעים ובפרשת עריות, (ח"ג מ"ז ע"א) ומהם בזה הלשון ר' חייא אמר ר' יצחק ברעותא דכלא לא אשתכח לתתא, אלא בגין דישתכח לעילא, ועילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא בחובי עלמא דילפינן דכלא תליא האי בהאי והאי בהאי בהאי עד כאן:
ובאיכה רבתי אמרו בזה הלשון ר' יהודה ב"ר סימון בשם ר' לוי ב"ר טרפא בזמן שישראל עושין רצונו של הקב"ה מוסיפין כח בגבורה, כמה דאת אמר ועתה יגדל נא כח אדני, ובזמן שאין עושין רצונו של הקב"ה כביכול מתישין 'כח גדול של מעלן:
ואמרו עוד שם ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלן, דכתיב צור ילדך תשי עד כאן, וכבר כתבתי מזה למעלה, אשר מכל זה יתבאר כי הטוב והרע והמצות והעברות לא לפועלם בלבד נוגעות, אבל גם לכח גדול של מעלן כביכול, ואמרם וכי מה איכפת ליה להקב"ה וכו' הא לא נתנו המצות וכו' אינו נגד מה שאמרנו:
אבל יתבאר ויובן ממנו לחכמי לב מה שכתבנו, והוא כי העבודות צורך גבוה גם כן כי הכוונה להם ע"ה באמרם וכי מה איכפת ליה להקב"ה היא על אדון יחיד שרש השרשים יתברך דליה לא איכפת ליה כלל, ועל זאת הכוונה באו כל הפסוקים ההם גם כן, ומה שידמה אליהם כי אין צדקת אדם ומריו נוגע לו כלל, כי אם אל הפועל הטוב והרע בערך האדון היחיד יתברך, ואמנם לצורך הכבוד להשפיע על הראשים העליונים ליחד ראש המחשבה בסופה, כי כן היה הרצון הטהור והחפץ הקדוש צורך גמור הוא:
ולהעיד על זה ולהשלים הכוונה בו ולהורות שזה כן באו כל המצות והעבודות ונצטוינו בהם לזאת הכוונה ועשייתן והעסק בהם תמיד משלים הכוונה בהם, והוא ייחוד השם הגדול בכבודו אשר הוא צורך גבוה גם כן ועשיית המצות והעסק בעבודות הנכונות על הכוונה הראויה בהם, כפי מה שיתבאר בסייעתא דשמיא הם המגיעים את עושם אל הדבקות בדברים העליונים, בסוד ובו תדבק ולדבקה בו, והוא חבור התחתונים בעליונים אשר השתדלו באלה החיים לתקנם כראוי, והוא אמרם הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, והוא החבור והדבקות בשם המיוחד על ידי המצות, כי הם החוט המחבר בין עושיהם ומקיימם ובין השם המיוחד:
ואמנם המצות שהוזהרנו מהם שלא ליטמא בהם באו גם כן לצורך הכבוד, כי המטמא בהם למטה טומאתו מגעת גם למעלה עד המקדש המקודש בסוד את מקדש יי' טמא, כי העובר עברות מעורר הדברים החיצונים סוד התמורות אשר הם צד הטומאה ובאים ומטילים זוהמה בחוה ומטמאים המקדש, ואז מפני הרעה נאסף הצדיק ונפשנו יבשה והטעם אין כל:
ונצטוינו שלא לעורר הצד ההוא שהוא הסיג היוצא מן הכסף, כי אם להרחיקו לבל יבא אל הקדש פנימה שיהיה הכסף נקי וטהור משולל מן הסיג, בסוד הגו סיגים מכסף וגו' הגו רשע לפני מלך וגו', ולזאת הכוונה הזהירה תורה שלא לעבור על מצות לא תעשה והכל במשמע לצרף בהם את הבריות שיובן ממנו צרוף וחבור כל הדברים זה בזה:
וגם פרוד והוצאה והרחקת הסיג מן הכסף, והוא אמרו כל אמרת אלוה צרופה אמרת יי' צרופה, אשר מכל זה יתבאר על נכון היות המעשים הן טובים הן רעים כלם. נוגעים לגבוה גם כן, הטובים מוסיפין כח בגבורה של מעלה, והרעים כביכול מתישין כח גדול של מעלה, והכל מתוקן ומבואר:
והרב המורה בחלק שלישי פרק כ"ו מספרו אמר בזה הלשון, מצאתי לחז"ל דבר בבראשית רבה יראה ממנו בתחלת מחשבה שקצת מן המצות אין להם סבה אלא צוואה לבד, ולא כוון בהם תכלית אחרת ולא תועלת נמצאת והוא אמרם שם וכי מה איכפת ליה לקב"ה בין מי שישחט מן הצואר למי שישחט מן העורף, הוי אומר לא נתנו מצות אלא כדי לצרוף בהם את הבריות שנאמר אמרת יי' צרופה ועם היות המאמר הזה זר מאד שלא ימצא לו דומה בדבריהם פירשתי אני בו פירוש תשמעהו עתה עד שלא יצא מסדר דבריהם כלל ולא נפרד מן השרש המוסכם עליו, והוא היות כל המצות בקש מהם תכלית מועילה במציאות כי לא דבר רק הוא, ואמר לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני אני יי' דובר צדק מגיד מישרים, ואשר צריך שיאמינהו כל מי שדעתו שלמה בזה הענין הוא מה שאספרהו והוא שכלל המצות יש להם סבה בהכרח ומפני תועלת אחת צוה בה אבל חלקיהם הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד:
והמשל בו שהריגת בעלי חיים לצורך המזון הטוב מבוארת התועלת כמו שאנחנו עתידים לבאר אמנם היותו בשחיטה לא בנחירה ובפסיקת הוושט והגרגרת במקום מיוחד אלו וכיוצא בהם לצרוף בהם את הבריות, וכן יתבאר לך ממשלם שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף וזכרתי לך זה המשל מפני שבא בדבריהם ז"ל שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, אבל אמיתת הדבר כן הוא כי כאשר הביא ההכרח לאכילת בעלי חיים כוון למיתה הקלה עם קלות המעשה, שאי איפשר הכאת הצואר אלא בסיף וכיוצא בו והשחיטה איפשר בכל דבר ולברור מיתה קלה התנו חדוד הסכין עד כאן דבריו:
ויש לדון אחריהם ולומר שאם יספיק טעמו לפי דעתו במה שאמרו בבראשית רבה וכי מה איכפת ליה לקב"ה בין מי שישחט מן הצואר למי שישחט מן העורף, הנה לא יספיק במה שאמרו במדרש ילמדנו, או מה איכפת לו אוכל טהרות לאוכל טמאות שיראה מדבריהם אלא שהם גוזרים על קצת מצות בכלל שהם למצוה לבד ולא כוון בהם תכלית אחרת לא חלקיהם בלבד:
והנראה מדבריהם ז"ל שלקחו המשל באלו, ומהם יובן לכלל המצות כלן, אמר בויקרא רבה פרשת שמיני זאת הבהמה הדא הוא דכתיב כל אמרת אלוה צרופה, רב אמר לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהם את הבריות וכל כך למה שנאמר מגן הוא לכל החוסים בו עד כאן:
וכן נראה ממשמעות כל אמרת אלוה צרופה והם ז"ל על כלל המצות אמרו. וכזה אמרו במדרש שוחר טוב אמר רב לא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא כדי לצרף אותם שנאמר אמרת יי' צרופה, הרי כל דבריהם מכוונים על כלל המצות לא קצתם כדעת הרב, ועוד שאפילו חלקיהם כוון בהם לתועלת הנפש שהיא ההצלחה האחרונה, והוא אמרם בויקרא רבה פרשת שמיני אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק אריסטוון, עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו לעולם הבא, הדא הוא דכתיב וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו, בשביל שתאכלו ממנה לעתיד לבא, לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם זאת החיה אשר תאכלו עד כאן:
הנה כי השחיטה בקנה ובוושט במקום מיוחד שהוא חלק המצוה והיא המטהרת את החי ומכשירתו לאכילה ימשך ממנה התועלת הזה העצום לנפש ושחיטה מן העורף שהיא מנבלת את החי מטמאה את הנפש ומרחיקתה מן ההצלחה ההיא, ונמצא אם כן פסיקת הוושט והגרגרת במקום מיוחד שהיא חלק המצוה לדעת הרב, וכוון בה התועלת העצום ההוא זולת המצוה בו שלא כדבריו, מלבד מה שקבלו חכמי האמת בטעם מצוה זו דברים שהם כבשונו של עולם נעלמו מעיני הרב:
ובמדרש שוחר טוב אמרו בזה הלשון האל תמים דרכו, דרכו של אלהים תמים אתה על אחת כמה וכמה, וכי מה איכפת ליה להקב"ה שוחט מן הקנה ואוכל או מן הזנב ר' ברכיה בשם ר' יעקב כתב חלב נבלה וחלב טרפה אם לא אכלתם אותם בעולם הזה חייכם שאריסטוון גדול מתוקן לכם לעולם הבא, שנאמר ואכלתם אכול ושבוע עד כאן:
ואמרם דרכו של אלהים תמים אתה וכו', ירמזו למה שהתבאר למעלה בסוד לצרוף בהם את הבריות שהוא שלמות עליונים ותחתונים וייחודם זה בזה, ולהקב"ה אדון יחיד לא איכפת ליה שוחט וכו' כי הכל לצורך הכבוד בסוד הצרוף והנזהר מן הנבלות והטומאות זוכה אל הצרוף ההוא, נמצאו אם כן המצות כלם וחלקיהם גורמות הצרוף ההוא אשר הוא שלמות וחבור העליונים אלו באלו והתחתונים נכללים, וזוכים אל השלמות ההוא, ואם כן אין במצות דבר או חלק שלא כוון בו תכלית ותועלת בהצלחת הנפש וייחוד השם הגדול בכבודו כידוע ליודעי האמת:
ולהורות שאין דבר או ספור בתורה שלא כוון בו תועלת זה וכל שכן המצות בכללם וחלקיהם אמר אדון הנביאים ע"ה שימו לבבכם לכל הדברים וגו' כי לא דבר רק הוא מכם, וכל מיני השלימיות וההצלחות דבקים בדברים ההם ונמשכים מהם, והוא אמרו כי הוא חייכם והם חיי העולם הבא ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה לומר שמהם נמשכים חיי העולם הזה גם כן:
פרק ד
העבודה שאמרנו שהיא צורך גבוה גם כן עיקרה הכוונה הראויה, ובעיקר הכוונה תשלם העבודה ההיא ותהיה רצויה, ובזולת כוונה אין העבודה שלמה ולא תעלה לרצון. ואמנם צורך הכוונה וחיובה בעבודה והיותה שלמות בכל העבודות יתבאר מדברי רז"ל בתלמוד ובמדרשים אמרו בפרק היה קורא, תנו רבנן והיו שלא יקרא למפרע, הדברים על לבבך יכול תהא כל הפרשה כולה צריכה כוונה, תלמוד לומר האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי רבי אליעזר אמר ליה רבי עקיבא הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך, מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה:
ואמרו עוד שם, תנו רבנן שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עד כאן צריכה כוונת הלב דברי רבי מאיר, אמר רבא הלכה כרבי מאיר, ובפרק אין עומדין תנו רבנן המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים, אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך, ואמרו עוד שם וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל שצריך שיכוין את לבו, ואמרו עוד שם אי לא כוין דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה, ואמרו עוד שם המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת, אהייא אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות:
ובפרק תפלת השחר אמר רבי אלעזר לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל, ואמרו עוד שם וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כן תזכו לחיי העולם הבא, והידיעה לפני מי הם עומדין לרמוז להם על הכוונה בשם המיוחד על האופן הראוי והנרצה כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא ובידיעה תהיה העבודה ראויה ושלמה, ובזולת הידיעה אין רצון וחפץ בעבודה:
ואמרו בתורת כהנים כל כהן שאינו יודע לשם מי זורק לשם מי מקטיר אין עבודתו עבודה, והתפלה נקראת עבודה לרז"ל, אמרו בספרי ולעבדו בכל לבבכם אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ועבודת התפלה גדולה מעבודת הקרבנות כדאיתא פרק אין עומדין, וזו וזו סוד יחוד השם הגדול אלא שהקרבנות מקריבים ומיחדים על ידי מעשה, והתפלות על ידי הדבור בסוד ונשלמה פרים שפתינו, והעיקר בהם הכוונה ועל ידי הכוונה הראויה יתיחד המעלות זו בזו עד אין סוף, ולזה הוצרכה הכוונה בעבודה ועל הדרך שאבאר בסייעתה דשמיא:
ואמרו במדרש שוחר טוב במזמור נכון לבי ויבא המלך דוד וישב לפני יי', וכי יש ישיבה לפני המקום והלא אין אדם מתפלל אלא מעומד, שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל, אלא מהו וישב שישב לו בתפלה וכוין תפלתו, תכין לבם תקשיב אזניך א"ר שמואל בר נחמן אם כוונת לבך בתפלתך תהא מבושר שנשמעה תפלתך שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך, וכן הוא אומר בעזרא הכין לבבו וגו' וכן את מוצא בחזקיהו כשהתפלל על ישראל שנאמר כי התפלל עליהם חזקיהו וגו', וכשהתפלל כוין לבו שנאמר בכל לבבו הכין לדרוש וגו', ובשביל שכוין לבו שמע הקב"ה תפלתו ורפא את העם, וכן הוא אומר ויקומו הכהנים הלוים ויברכו את העם וישמע בקולם, אמר דוד הואיל וכן הוא אני אכוין את לבי לפניו כדי שתשמע שנאמר נכון לבי וגו', הרי בארו כי הכוונה תנאי והכשר בקבול התפלה כי כן כל העבודות תלויות בה, וכשהיה הכהן מקריב הקרבנות ומכוין בהם הכוונה הראויה, היה מיחד ומקרב הכחות כלן באין סוף, והיתה הברכה מתפשטת בכל העולמות:
ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג י"ח ע"א) תנינן בשעתא דכהנא שרי לכוונא מילין ולקרבא קורבנא עילאה כלא אשתכח בחדו בחדוותא ימינא שרי לאתערא שמאלא אתכליל בימינא, וכלא אתאחיד ואתקשר דא בדא ואתברכון כלהו כחדא. ואמרו עוד שם בשעתא דכהנא פלח פולחנא ומקרב קורבנא ומקטר קטורת בוסמין, ומכוין מילין לקרבא כלא כדין כתיב ואגודתו על ארץ יסדה:
ובענין התפלה אמרו בזה הלשון תאנא כל מאן דמצלי צלותא קמי מלכא קדישא, בעי למיבעי בעותיה ולצלאה מעומקא דלבא בגין דאשתכח לביה שלים ויכוין לבא ברעותא עד כאן:
עוד אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה בספר היכלות בהיכל נוגה (ח"ב ר"נ ע"א) בזה הלשון, תא חזי כל אינון דמצלאן צלותין, ומקדשי למאריהון ברעותא שלים ההיא צלותא בעיא מגו מחשבה לאפקא לה וברעותא דרוחא ומלולא, וכדין אתקדש שמיה דקב"ה עד כאן. ובהיכל קדש הקדשים (ח"ב רנ"ט ע"ב) אמר בזה הלשון, זכאה חולקיה מאן דידע לקשרא קשרין וליחדא ייחודא ברעותא דלבא כדקא יאות בגין לדבקא שיפא בשיפא רוחא ברוחא, כלא בכללא חד למהוי כלא חד כדקא חזי עד כאן:
עוד אמר שם (שם רס"ב ע"א) בזה הלשון חושבי שמו, מאן חושבי שמו אילין אינון דמחשבי וכוונין ברזא דשמיה ליחדא היכלין בהיכלין ולקשרא קשרין וליחדא כולהו בייחודא חדא, ואילין אינון חושבי שמו כמה דאת אמר ולחשוב מחשבות עד כאן:
ובסיום הענין אמר בזה הלשון (שם רס"ב ע"ב) צלותא שלימו לעילא בגין דאצטריך צלותא מגו מחשבה ורעותא דלבא וקלא ומלה דשפוון למעבד שלימו וקשורא וייחודא לעילא בגוונא דאיהו לעילא בגוונא דנפקא שלימו מעילא לתתא, הכי אצטריך מתתא לעילא לקשרא קשרא כדקא יאות רזא לחבריא דמהכין באורח מישור מחשבה ורעותא קלא ומלה אלין ארבע מקשרן קשרין לבתר דקשירו קשרין כלא כחדא אתעבידו כולהו רתיכא חדא לאשראה עליה שכינתא, ואתעבידו כולהו לבתר ארבעה סמכין לאתעטרא בהו, ושכינתא אסתמך עליהו בכל אינון קשרין עילאין, מחשבה אפיק רעותא, רעותא אפיק קלא, קלא דאשתמע סליק לקשרא קשרין מתתא לעילא היכלין תתאין בעילאין, קלא דאיהו בלחישא קשיר קשרין ומשיך ברכאן מעילא לתתא בלחישו וכלא בלחישו סמיך אלין ארבע מחשבה ורעותא קלא ומלה סמיכו בסיומא דקדושא אתר דכלא אתקשר ביה כחדא, זכאה איהו בר נש דאיהו קשיר קשרי דמאריה וסמיך סמיכין כדקא יאות ואתכוון בכל הני מלין דקאמרן, זכאה איהו בעלמא דין וזכאה איהו בעלמא דאתי עד כאן:
אמר שהתפלה היא שלמות למעלה כי היא משלימה ומיחדת וקושרת הדברים העליונים כשהיא בכוונה הראויה בהיותה כלולה מארבעה דברים שהתפלה אי איפשר שתהיה לרצון זולתם, כי אז תהיה בדוגמת העליונים ובהיותה בדוגמתם תתן בהם כח וחיל ותעורר אותם לעשות ענף ולשאת פרי, והוא אמרם חכמי האמת ע"ה בהרבה מקומות במדרשו של רשב"י ע"ה כהתעוררות של מטה מתעורר למעלה ואם התעוררות של מטה הוא בקדושה ובטהרה ובשלמות, כך מתעורר למעלה דוגמתו ובא ושורה על המעורר הדבר ההוא ואם הפך הפך:
כי יש כח בתחתונים לעורר הדברים העליונים כפי מעשיהם ודבורם אם טוב ואם רע, שאין טוב או רע קדש או חול טמא או טהור שאין לו שרש ועקר למעלה, וכענין המתעורר למטה דוגמתו מתעורר למעלה אם מעשה מעשה אם דבור דבור, כי כן היה החפץ מתחלה שיהיה זה הכח מסור ביד התחתונים והוא שיעוררו הדברים העליונים כפי התעוררותם למטה, ודוגמת מה שמעוררים למטה כך מתעורר למעלה ובא ושורה על המעוררים, והוא אמרם ז"ל בסוף פרק אמר להם הממונה תנו רבנן ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא. תנו רבנן והתקדשתם והייתם קדשים אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא, הרי בארו כי כפי מה שמעוררין למטה כך מעוררין למעלה, ודוגמת מה שמעוררין בא ושורה על המעוררין הן קדש הן חול הן טמא הן טהור, כי הטומאות יש מהן במעשה ויש מהן בדבור, וכן הקדושות וכן מתעורר למעלה:
ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ל"א ע"ב) בזה הלשון, ואי תימא מלה מה אתער אלא כתיב ודבר דבר ההוא דבר אתער דבר אחר לעילא ואקרי ודבר דבר, דבר יי' אשר היה, ודבר יי' היה יקר, בדבר יי' שמים נעשו, והא תנינן ההוא מלה סלקא ובקע רקיעין עד דאתישבא בדוכתה ואתער מה דאתער, אי טב טב ואי ביש ביש כמה דכתיב ונשמרת מכל דבר רע עד כאן:
ולפי שזה אמת ואין ספק בו התפלה שהיא עבודה שבלב שהיא הכוונה ויוצאת לפועל ונגמרת בדבור הנכון והראוי שהוא המעשה אז היא שלמה וכלולה מארבעה דברים שהם מוכרחים בתפלה להיותה שלמה והם מחשבה, רצון, קול, דבור, כי המחשבה בה והיא הכוונה הראויה מעוררת הרצון, והרצון מוציא קול בשלמות המעשה שהוא הדבור, והקול ההוא הכלול עולה למעלה ומעורר הדברים העליונים ומיחדם וקושרם לפי שהוא דוגמתם למעלה, כי כן למעלה המחשבה הטהורה הוציאה והאצילה הרצון הטהור והרצון הקול, והקול הדבור בעולם במושכל במורגש במוטבע והכל ייחוד אחד וקשר אחד למעלה, וכן יצטרך למטה שתהיה התפלה בדוגמה ובשלמות ההוא, ואז בהיותה כן יש בה כח וחיל לעורר הדברים ההם שהיא דוגמתם בשלמות ההוא וליחדם ולקושרם יחד, ובזה תמשך הברכה והשפע מראש המחשבה עד סופה ויתיחדו הדברים הסוף בראש, והראש בסוף כשלהבת קשורה בגחלת והגורם הזה יתברך בברכה ההיא:
נמצאת התפלה בכוונה הראויה נותנת כח וחיל בדברים העליונים ומתיחדים ומתקשרים על ידה בהיותה דוגמתם, וכמו שבארנו והיא התפלה שהפליגו רז"ל במעלתה אמרו בפרק אין עומדין, אמר רבי אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו אף על פי כן לא נענה אלא בתפלה שנאמר אל תוסף דבר אלי וסמיך ליה עלה ראש הפסגה, ואמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר מן הקרבנות שנאמר למה לי רוב זבחיכם וכתיב ובפרשכם כפיכם וגו':
והרב ר' עזרא ז"ל כתב בפירושו לשיר השירים בזה הלשון, ולשון עבודה הוא לכבוש המחשבה הטרודה בעסקי העולם ולהביאה בשעבוד הכוונה, ולזה החסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ואחר כך מתפללין, ואמר הרב החסיד ז"ל עיקר עבודת המשכילים וחושבי שמו ובו תדבקון, וזה כלל שבתורה לתפלה ולברכות להסכים מחשבתו באמונתו כאלו דבקה למעלה לחבר את השם באותיותיו ולכלול בו עשר ספירות כשלהבת קשורה בגחלת בפיו יזכרנו בכינויו, ובלבבו יחברנו בבנין ובכתבו סימן לדבר אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא עד כאן דבריו:
מדברי כל הקדושים האלה למדנו כי העבודה עיקרה הכוונה, ובהיותה נעבדת על הכוונה הראויה היא העבודה העולה לרצון להשלים הכוונה בה והוא הייחוד העליון האמיתי, והיא שלימות עליונים ותחתונים, ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק:
פרק ה
הכוונה שאמרנו שהיא שלמות העבודה צריכה באור ולבון רב, כי לא נמצא לחכמים האחרונים בה דבר מספיק בו ינוחו הלבבות ויתקררו הדעות בו ידעו העובדים האמיתיים הדרך ילכו בה לעבוד עבודת הקדש, ולפי שהכוונה כמו שכתבתי שרש העבודה ושלמותה אעבוד בה ואבארנה באר היטב, ואאיר בה עיני החכמים האמיתיים, וקודם שאכנס בבאורה אכתוב העולה מדברי האחרונים בה, והוא כי הרמב"ם ז"ל כתב בפרק עשירי מהלכות תשובה בזה הלשון, העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראה הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בכללה עד כאן. ואמר שזהו היתה מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו, לפי שלא עבד אלא מאהבה ושזו היא המעלה שנצטוינו בה על ידי משה רבינו ע"ה שנאמר ואהבת את יי' אלהיך והוכיח כן ממאמר החכמים שאמרו, שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר וכו' תלמוד לומר לאהבה וכו', ואמר שזה הוא מה שאמר הכתוב במצותיו חפץ מאד, ואמרו רז"ל ולא בשכר מצותיו, ושזו היתה כוונת אנטיגנוס באמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו' אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו, כלומר עבדו מאהבה ואמר שכל שיר השירים הוא משל לענין זה, לפי שמצא בו שאמר כי חולת אהבה אני, זהו העולה מדבריו בפרק ההוא והוא הוא דעתו בפירוש מסכת אבות במשנת אנטיגנוס ובהקדמתו לפרק חלק:
והעולה מדבריו שם הוא כי הוא ז"ל יראה כי העובד האמיתי הוא אשר לא יכוין בעבודתו לשום תכלית זולת עצמות המצוה ועשיית צורתה ושזה הוא הנקרא עובד מאהבה בדברי רז"ל, ואחריו נטו כל החכמים הבאים אחריו בזה הדעת, זולת החכם ר' יוסף בן הרב המקובל ר' שם טוב בן שם טוב ז"ל שלקח לו דרך אחרת בזה וכמו שכתב בספר עין הקורא ונמשך הרב המורה ז"ל אחר לדעת היוני הידוע במדות שאמר שם אמנם יהיו הדברים הנבחרים בעבור עצמם אשר לא נדרוש מהם כי אם הפועל, וחשב הרב שהשיר המקודש מסכים לזה באמרו כי חולת אהבה אני ומאמר אנטיגנוס ומאמרם ז"ל בספרי, וכמה רחוקה כוונתם מכוונתו וחלילה לחכמי ישראל הקדושים שתהיה כוונתם בעבודה מאהבה כדברי היוני שנמשך הרב אחריו, אבל כוונתם בעבודה מאהבה היא כוונת הייחוד שהוא האהבה האמיתית, כמו שכתבתי בפרקי האהבה בחלק הראשון מזה הספר, וכוונת אנטיגנוס באמרו אל תהיו כעבדים וכו' לומר שלא יכוין בייחוד ההוא שהוא העבודה מאהבה שום תכלית לעצמו, כי אם לצורך גבוה כמו שאבאר בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא ועל זה סובב השיר המקודש כולו, וזו היא כוונתם בספרי ובעלי זה הדעת לא יתפארו שיציירו מה שיאמרו בענין העבודה מאהבה בדבורם הפנימי כי אין להם בו כי אם דברים לא אמות ענין עליו יבנו כוונתם בעבודתם:
ומי שחננו השם דעת וישכיל במה שכתבנו בחלק הראשון מזה הספר בפרקי האהבה יבין וידע באמת, כי על היסוד הנאמן ההוא תבנה ותכונן כונת העבודה והמצות:
והחכם ר' יוסף בן הרב המקובל ר' שם טוב בן שם טוב ז"ל, יש לו דעת אחרת בכונת העבודה והמצות, כפי הנראה מדבריו בספר עין הקורא, אמר שם בזה הלשון, המדרגה הרביעית מדרגת מי שיעשה אלה המצות לתכליתם האמיתי והוא כדי שיהיה חופף עליו השפע האלהי ויהיה איש אלהים קדוש דומה למלאכי השמים ויגיע באחרית הענין אל שיזכה אל ההשארות הנצחי לעמוד עם המלך יי' צבאות וליהנות מזיו השכינה, והיא הזכייה לחיי העולם הבא ולתחיית המתים, וזה העובד ישתדל בזאת העבודה בשמחה ובטוב לבב מצד שהוא ירצה להתדבק באלהיו ולקחת משעור מעלתו כל מה שאיפשר לפי טבעו, אחר שהיתה התכלית האחרונה לנמצאות הגעת השלמות באופן ידמה כל נמצא לפי טבעו אל השלם הראשון, ושישוערו בו כמשפט הראשון הפשוט שבכל סוג וסוג, כפי מה שרמזתי בפתיחתי לכבוד אלהים:
ואמנם זה העובד אם יצוייר שהוא יתברך יצוה דבר אף גם זאת לא יגיע אל זה העובד זה הטוב הוא גם כן כבר ישתדל בכל כחו לעשות רצונו, כי עשות מאמרו טוב וראוי שיאהב ולא מפני זה תבטל האהבה, וזו היא מדרגת אברהם אבינו שנקרא אוהב את השם וכאשר צוה בעקידת בנו יחידו לא מיראתו אותו פן יגיעהו רע על עזבו העקידה הלך לדרכו, כי כבר נאמר לו קח נא שהרצון בו ענין בקשה ותחנה, לא מאמר יגזור על עזבו עונש, וגם לא מאהבתו בטוב זה העולם היה הורג את בנו יחידו וחלילה לו, אבל שהוא צייר שזה המאמר ממנו יתברך לתכלית טוב והוא הגעת שלמות אברהם באופן שלם מאד, ושבזה האופן מהשרות ידמה אל אלהיו ביותר שלם שאיפשר, ויהיה משוער בשלמותו באופן יגיע לתכלית האחרון אשר בעבורו היה ולהשתוקקותו להתדמות אל בוראו מאהבתו אותו לא נתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה עד מצא מקום ליי' בו שלח ידו הקדושה לשחוט את בן יקיר לו, כי ידע ישובו באחרונה אותו ואת בנו במדרגת מלאכי השמים ואברהם צייר גם כן באותה העבודה כי לו ידע שלא יגיעהו דבר על עקידת בנו, ושהוא יתברך צוה אותו לעשות כדבר הזה כבר היה עושה מאהבתו את בוראו ובחשקו אותו וזו היא תכלית המדרגות לפי דעתי:
אמנם שנתעצם שאין ראוי שנשתדל בעשותנו אלה המצות אשר צוה יי' את האדם וחי בהם אל מול תכלית וטוב ושלמות קנוי מהם, עם היות שהוא יתברך צוה אותנו בהם כדי שנזכה לעולם הבא זה אין ראוי שימנה מכלל המעלה, אבל מה שראוי שינוח בזה שאנחנו עובדים לתכלית יגיע אלינו אותו הדבר שבעבורו צוה אותנו בהם ושלו הונח שלא צוה אותנו כדי להגיע אלינו זה ההשארות, היינו עובדים זה האופן מהעבודה מאהבתנו אליו יתברך הנה על זה האופן ראוי שיונח הענין ולא יגיע לזאת ההנחה דבר מהבטולים אשר יתחייבו להנחה הראשונה אלו דבריו, וזה דעתו בכוונת העבודה והמצות ואם לא יגיעו להנחתו זאת דבר מהבטולים אשר יתחייבו להנחה הראשונה, הנה יגיעוה בטולים אחרים ישיגוה בין המצרים יצמתו בבור חיי"ה וירדפוה עד השברים:
ואומר כי ההשארות והזכייה לחיי העולם הבא אינו התכלית העצמי האחרון המכוון מהעבודה והמצות, אבל יש לזה התכלית תכלית אחר עצמי יותר נעלה ונדרש מצד עצמו אשר ההשארות והזכייה לחיי העולם הבא נמשך ממנו במקרה, ואם כן צריך העובד לכוין בעבודתו אל מול התכלית האחרון העצמי אשר אליו יגיעו, ויכלו כל התכליות כלם והוא אשר נעבוד בו בפרקים הבאים בסייעתא דשמיא:
ואמנם ההשארות והזכייה לחיי העולם הבא הוא נדרש ומכוון מהעובדים מאהבה לצורך גבוה בעצם. ובספר תולעת יעקב כתבנו בזה הלשון למען יזמרך כבוד ולא ידום, כמו אלהים אל דמי לך זו היא כוונתנו בשאלתנו שנזכה לעולם הבא, לפי שבנשמת הצדיק משתלם הכבוד ההוא והיא המעוררת השמחה מלמעלה עליו ואז משורר:
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה מלמד שחי העולם כלולים בו כל המצות כלם, וברחמיו נתנם לנו כדי לקדשנו בהם, ואולי נזכה ומאי טעמא כי בשעה שאנו נזכה בעולם הזה לעולם הבא הוא גדול עד כאן:
ובפרק, כ"ב מזה החלק אשלים זה בסייעתא דשמיא אשר יתבאר מזה לחכמי לב כי הזכייה לחיי העולם הבא הוא נדרש מהעובדים האמיתיים לתכלית יותר נעלה, אשר אליו יכלו כל התכלית והוא גדולת השם הגדול וייחודו בכבודו עד אין סוף, אשר זה היה החפץ בבריאה והוא הכוונה בעבודות והמצות ונמצא העובד לתכלית שיזכה לחיי העולם הבא, ועל הדרך שדרך בו החכם ר' יוסף ז"ל שלא הגיע לא [לו] העבודה מאהבה ואינו עובד על דרך האמת, כי העובד את יי' שלא יכוין לשום תכלית יגיע אליו, אבל יכוין בעבודתו אל הייחוד האמיתי אשר אבאר בסייעתא דשמיא, והתימה עליו שהוא עצמו כתב בספר ההוא בזה הלשון:
ולחכמי האמת סוד גדול בעבודה אשר רמזו באמרם ז"ל שכינה בישראל צורך גבוה ועיקר גדול תלוי בעבודה ועשות המצוה. עד כאן:
והאיש אשר השכיל זה וידעו למה יציל עינינו וישיאנו לדברים אחרים, ולמה יחוש אל הזמן ואל אנשיו כי אם לדרוש האמת ולפרסם האמונה אשר הם החיים האמיתיים שיחיו השלמים בהם, הם היודעים את בוראם ומתכוונים לעבדו, על כן יש לחכמים לדעת כי התכלית אשר אליו יכוונו העובדים האמיתיים בעבודתם הוא הייחוד לחבר את השם הגדול באותיותיו ולכלול בו כל האצילות וליחדו באדון יחיד המאציל, והעובד בזאת הכוונה הוא העושה הטוב בעיני יי' ועל הדרך אשר יתבאר במה שיבא בסייעתא דשמיא:
פרק ו
כבר כתבנו בחלק הראשון מזה הספר, כי טעם בריאת האדם בדמות הכבוד העליון היה לתקנו וליחדו, ולזה נכללו בו כל המעלות הנכללות בשם הגדול, כדי שיהיה כח וספק בידו לזה, כי כן היה הרצון מתחלה שיהיה זה הכח מסור ביד האדם הנברא בצלם ודמות, ושהתעוררותו למטה במעשיו הטובים ועבודתו על הכוונה הראויה יעורר הדברים העליונים למעלה, והוא סבה בהתעוררות ההוא שיתיחד השם הגדול בכבודו, וזה תכלית העבודות והמצות, ולזה באו הצוויים והאזהרות וכל התורה כולה, וחוייב שיהיה זה כן לצורך האצילות שהוא האלהות ליחדו באדון יחיד המאציל, כי הואיל וחוייב אצילותו, וכמו שהתבאר, הוצרך וחוייב הייחוד, והיא העבודה האמיתית אשר היא צורך גבוה, ולזה תצטרך העבודה שתהיה מכוונת לזה ושלא יפנה בה העובד אל מול תכלית אחר כלל, והנה השלמות בייחוד המכוון יהיה כפי הכוונה ועלוי המחשבה וטהרתה:
ועל הדרך שרמז הרב החסיד ז"ל בדבריו הקצרים הכוללים באמרו עקר עבודת המשכילים וחושבי שמו ובו תדבקון, אשר הכוונה באמרו ז"ל וחושבי שמו לרמוז על הכוונה הראויה בעבודה, והוא שהעובד צריך לחשוב ולכוין בעבודתו ליחד את השם הגדול ולחברו באותיותיו ולכלול בו כל המעלות וליחדם במחשבתו עד אין סוף. ואמרו ובו תדבקון לרמוז על המחשבה שתהיה פנויה טהורה מכל דבר כבושה דבקה למעלה דבוק תמידי נמרץ, ליחד הענפים בשרש בלי שום פרוד, ובזה המיחד דבק בשם הגדול:
וראיתי לחכמי האמת בענין זה שאמרו בזה הלשון אם נחרבו הסדרים נשאר להם לישראל השם הגדול, והצדיקים והחסידים ואנשים מתבודדים ומיחדים את השם הגדול, ומאחזין את האש במדורת המוקד בלבותם, ואז במחשבה הטהורה יתיחדו כל הספירות ויתקשרו זו בזו עד המשכה עד המעין השלהבת שאין סוף לרוממותו, ואז יהיה הייחוד השלם בישראל, וזהו סוד שכל ישראל דבקים בשם יתברך מתוך דבוק המחשבה בעשר ספירות, אזי ואתם הדבקים ביי וגו', וזהו סוד הייחוד בבקר ובערב להגיד בבקר חסדך וגו', וכל המיחד הענפים בשרש ויעלה כל הספירות באגודה אחת תמידית קיימת. אזי הוא דבק בשם הגדול יתברך, עד כאן:
אשר יתבאר מזה כי העובד השלם המיחד את השם הגדול במחשבתו בכוונתו הראויה דבק בו והוא סוד ובו תדבקון:
ולפי שהכוונה באדם היתה לזה התכלית אשר לזה נעשה בדמות הכבוד העליון, וכענין שהתבאר והכח הזה נמסר בידו, יצטרך אם כן שיכוין בעבודתו אל הייחוד להשלים הכוונה בבריאתו, והכוונה בכל העבודות והמצות היא על דרך זה שאבאר בכלל, והוא כי העובד השלם הנאמן האוהב את השם אהבה תמידית קיימת, מלבד שצריך שיכוין בעבודתו ליחד השם הגדול בכבודו צריך שלא תהיה לו שום כוונה בייחוד ההוא לדבר מצרכי עצמו כלל, לא מצרכי הגוף אף לא מצרכי הנפש עם שכל זה ימשך מכוונת הייחוד, כי כל הטובות וההצלחות בין טובות והצלחות הגוף בין טובות והצלחות הנפש כולם מסובבות ונמשכות מיחוד השם הגדול בכבודו, והדרך האמיתי להגיע אליהן ולזכות בהן הוא השלמת הסבה שהוא הייחוד לפנות ולכוין אליו, ואם תעדר הסבה הנה המסובב נמנע ואם כן לריק יגעו השוקלים בדעתם ובודים מלבם תכליות אל העבודה, כי לא ידעו הדרך ישכון אור אם לא ישמשו החכמה הפנימית המקובלת באומה:
ואמנם הוא העובד צריך שלא יפנה ולא יכוין לשום דבר מאלה רק תהיה מחשבתו וכוונתו שיתיחד השם הגדול בכבודו לצרכו לא זולת, להיות הייחוד על דרך זה הוא הטוב בעיניו ועשיית רצונו והוא חפצו בבריאה. והמאושר אשר זכה לדעת זה ועובד לזה התכלית הוא המשלים הכוונה ביצירה, והוא אשר אמרו עליו בפרק היה קורא אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו, כי העובד ומכוין בעבודתו לזה התכלית הוא עושה נחת רוח ליוצרו:
והסוד בזה כי המיחד את השם בכבודו סבה שיתברכו הדברים כלם מראש ועד סוף, והוא אמרם נחת רוח כי תרגום וירד ונחת, שיורד רוח הקדש ומתאצל השפע והברכה מהעדן אל הנהר, ומהנהר אל הגן, ובזה מתיחד השם הגדול סוד תפארת ישראל בשכינת עוזו סוד הכלה כנסת ישראל, ולפי שירד הרוח על דרך זה שהוא צורך הכבוד שיתיחד למעלה צריך שיכוין העובד כמו שכתבנו, לא לתכלית אחר עם שכל התכליות תלויים (ובזה) [בזה] ונמשכים ממנו:
וזה סוד תפלה מלשון היאכל תפל מבלי מלח, וענינה שעושה צרכיו תפל אצל צרכי גבוה, והשואל ומכוין גם לעצמו הנה הוא משתף עצמו לגבוה:
ועוד כי כל השאלות והצרכים הנה הם מצד החול כידוע לחכמי לב, והמכוין בהם ושואלם בתפלתו שהיא שעת הייחוד הנה הוא מכניס חולין בעזרה ומטמא מקדש הקדש, וברכות אמצעיות יבא האמת בכוונתם בפרק עשירי מזה החלק בסייעתא דשמיא:
ובפרק הנושא בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה, הודיע עליו השלום בשעת פטירתו על היותו כל ימיו מיחד אמיתי ומעלה כל הענפים ומיחדם בשרשם, וזה הורה בזקיפת עשר אצבעותיו, והורה עוד על מה שאנו בבאורן שבכל תורתו ועבודתו לא שאל ולא כיוון כלל לעצמו כי אם כל כוונתו לצורך גבוה לא זולת, כענין שכתבנו, וזה אמרו יגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה:
ומיחודו האמיתי לצורך גבוה אם שלא כיוון לעצמו כלל נמשך לו העושר והכבוד על כל חכמי דורו עד שאמרו עליו אהוריריה דבי רבי עתיר משבור מלכא, כדאיתא פרק השוכר את הפועלים, והעובד לזה התכלית הוא העובד מאהבה ונקרא אוהב את המקום ועושה רצונו:
נ"ל פי' הפסוק לפי דעתו שתכין תקשיב מבנין הפעול יוצא לגבוה ואמנם כשתעשה בכוונתך שיכון לב מ' סתומה שהיא מלכות הנקראת לב השמי' מי"ם סתומה בינה כי ממנה נאצלה ולזה תכוון להתייחד ולהתחבר עם דודה אזי תגרום נקשבת אזן ך, בינה להשפיע כך כל שאלתך על נכון בהיות טוען על הבנים לב מ' לחברה עם דודה כך נ"ל אני בנו חיים גבאי:
ולזה רמזו רז"ל באמרם המתפלל צריך שיכוין לבו לשמים. ואמרם לבו הוא כמו ויאמר יי' אל לבו, וצריך לכוין וליחד הלב ההוא בשמים והוא הייחוד השלם, וצריך לכוין לזה הייחוד שהוא צורך גבוה לא לתכלית אחר, ואמרם סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך, לומר שהמכוין לתכלית זה ימשך ממנו שתשמע תפלתו אף אם לא יכוין לה, וכשהיו ישראל עובדים עבודותיהם ומכוונים לזה היה הקב"ה משבחם וקורא אותם רעיתי מלשון האלהים הרועה אותי:
ואמרו במדרש חזית רעיתי מהו רעיתי אמר רבי יונתן מפרנסתי הן, שירעו אותי בשני תמידין בכל יום עד כאן:
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה אמרו בזה הלשון ישב רבי ברכיה ודרש מאי דכתיב ויקחו לי תרומה, כך אמר הקב"ה לישראל אותי תרומה הרימו אותי בתפלותיכם, ומי אותו שנדבו לבו להמשך מן העולם הזה כבדוהו כי בו אני שמח שיודע שמי, וממנו ראוי לקחת תרומתי שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, מאותו המתנדב דאמר רבי רחמאי אלמלא צדיקים וחסידים שבישראל שמרימין אותי על כל העולם בזכיותיהם ומהם מתפרנס הלב והלב מפרנסם, עד כאן. הרי בארו שהלב והוא לב השמים מתפרנס בתפלותיהם וזכיותיהם של צדיקים שמרימים אותו למעלה ומיחדים אותו בשמים, וזהו תכליתן בעבודתם לא תכלית אחר, והלב גם כן מפרנסן עם שאין כוונתם לזה כי אם צורך גבוה:
ולפי שזה התכלית הוא החפץ והרצון העליון לא זולת, אמרו שם בסוף הענין, לפיכך קחו תרומתי ממנו תחילה ואחר כך וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, מאת השאר, ומה זהב וכסף ונחשת וגו' לומר שאין הקב"ה חפץ כי אם בעבודה לתכלית שיתיחד בכבודו, וזה חפצו ורצונו בצדיקים היודעים זה ועושים אותו להשלים הרצון ההוא לא לתכלית אחר:
ולהעיר על שהכוונה ועל הדרך שבארנו היא העקר בעבודה, ואמרו בסוף מנחות במשנה נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחח, ובעולת העוף אשה ריח ניחח, ובמנחה אשה ריח ניחח, ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים. הנה כי התנאי בכל העבודות לכוין את הלב סוד ה"א אחרונה שבשם לשמים סוד וי"ו שבשם, כלומר ליחדה עם דודה להיות כן הרצון העליון, והעובד השלם מכוין לזה לא לתכלית אחר, והעבודה על זולת זאת הכוונה אינה עולה לרצון, ולזה כוונו רז"ל ביומא פרק ראשון (יט ע"ב) באמרם תאנא אין מעסקין אותו לא בנבל ולא בכנור אלא בפה, והיו אומרים אם יי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, ופירש רש"י ז"ל אלא בפה היו משוררים לפניו אם השם לא יבנה בית, כלומר הזהר בעבודתך שתהא לשום שמים שתהא לרצון, שאם אינה רצויה לו אין טרחך עולה לכלום, אשר מזה יתבאר כי העבודה שאינה לשום שמים והיא שאינה על הכוונה והתכלית שבארנו אינה עולה לכלום:
פרק ז
התפלה המכוונת לתכלית שיתברך השם הגדול ויתיחד בכבודו להיות זה רצונו וצרכו כמו שבארנו היא אשר הקב"ה מתאוה לה ושואלה מן הצדיקים היודעים סוד זה ומתכוונים בו, אמרו בברכות פרק ראשון (ז' ע"א) תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטרת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה יי' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו, אשר למדנו מזה סוד התפלה שהיא על הדרך שבארנו ושהיא גדולה מהמשובח שבקרבנות שהוא קרבן הקטרת, שעם שהוא מקשר כל המעלות ומיחדם ומשמח את הלב הידוע, כענין שנאמר שמן וקטרת ישמח לב, אמר לו ישמעאל בני ברכני להורות שהתפלה על הדרך והכוונה שבארנו גדולה מכל העבודות, לפי שהיא ממשכת ומאצלת אצילות רוח הקדש מהעדן עד הגן באופן יותר שלם, כי יש לה כח גדול בזה יותר מכל הקרבנות בהיותה כלולה מהארבעה דברים הידועים שבארנום למעלה, ועל הכוונה הראויה אשר היא הייחוד לצורך גבוה ולפי שהצדיקים יש להם זה הכח בשלמות החכמה, הקב"ה דורש ושואל מהם שיברכוהו על זאת הכוונה כי בזה מקבל נחת רוח מהם:
וחכמי האמת קבלו בשם הזה שהוא כת"ר מלכו"ת והוא שומר ישראל, ולזה סמך לו אל וי"ה כי הוא אלהי ישראל. ומה שאמר ראיתי וכתיב כי לא יראני האדם, הוא כענין שנאמר בישעיה ואראה את יי' והיא השגה בו על ידי מחיצה למטה הרבה, על כסא רם ונשא והוא הכסא הנזכר במרכבת יחזקאל ע"ה, ואמר לי ישמעאל בני ברכני והוא התפלל, וסוד הענין כי התפלה השלמה ממשכת הברכה מן המקור, והוא אשר רמז לו באמרו ברכני כלומר שיתפלל באופן תמשך הברכה ויבורך מלכות בית דוד, ולשון התפלה ועניינה מורים כן, אמר יהי רצון מלפניך ולא אמר לפניך והוא כסוד מי יתן והיה לבבם זה וגו', לפי שהרצון הזה הוא הרצון העליון הפשוט אשר בו ספוק כל הצרכים וממנו הכל, ולזה שאל ואמר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, שתהיה ימין יי' רוממה גוברת על שמאלו, באופן שתעשה השמאל ימין ותהפך מדת הדין למדת רחמים, ויגולו רחמיך מלמעלה ראש, שיאצל רוח הקדש ותוספת ברכה, וירד השמן הטוב והשפע הקדוש על מדותיך כענין שכתוב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן דרך הימין והחסד, ואז שיורד על פי מדותיו, וכשהברכה ואצילות רוח הקדש בא על זה הדרך מראש ועד סוף השם הגדול מתיחד בכבודו, וזו היא שאלת השם הנכבד ישמעאל בני ברכני, והוא ע"ה המשיך תפלתו לזה התכלית כי זה הוא החפץ והרצון העליון:
ולפי שבקשת רחמים על ישראל היא גם כן מצרכי גבוה, כי ברחם האב הידוע על הבנים אז האם מזדווגת עם בעלה, לזה המשיך בתפלתו גם זה ואמר ותתנהג עם בניך וכו', ולמדנו עוד לפי דרכנו כי בהתברך השם הגדול והתיחדו בכבודו על ידי התפלה, ימשך מזה שתהפך מדת הדין למדת רחמים לצורך התחתונים, ויברכו גם הם בברכתו, וכענין שכתוב ומברכתך יבורך בית עבדך וגו', הנה כי התפלה על הדרך הזה היא עולה כולה לגבוה והיא הרצויה לפניו:
וחכמי האמת הקדושים היודעים כי התפלה בכוונה לתכלית שיתיחד השם הגדול בכבודו שהוא צורך גבוה, ועל הדרך שבארנו, היו רגילים להתפלל אחר תפלותיהם תפלה יעוררו בה הרצון העליון לתכלית שיתיחד בכבודו, לא לתכלית אחר לפי שתפלה כזו היא היותר נבחרת, לפי שהיא כולה לצורך גבוה והוא התכלית אשר אליו יפנה העובד האמיתי בעבודתו כל ימיו, כי הוא העבודה מאהבה אשר אינה תלויה בדבר, כלומר שהאוהב העובד לזה התכלית הוא האוהב שאינו תולה אהבתו בדבר שיהיה לצרכו כלל, אבל אהבתו בעבודתו כלה לצורך האהוב כי הוא בעבודתו פונה אל מול זה התכלית, והוא שיתברך השם הגדול ויתיחד בכבודו להיות זה רצונו יתברך לא זולת:
אמרו בפרק היה קורא (ברכות ט"ז ע"ב) רבי אלעזר בתר דמסיים צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתשכן בפורינו אהבה ואחוה ושלום ורעות, והכוונה בפורינו גורלינו היא ה"א אחרונה שבשם הגדול, שהיא גורלן של ישראל, אמר דוד אתה תומיך גורלי, ולהורות על יחודה עם מה שלמעלה לה אמר שישכן בה אהבה ואחוה, סוד חסד לאברהם משוך עליה, בסוד וימינו תחבקני, ואחוה הוא הידיד הקורא אותה אחותי רעיתי, ושלום ורעות הוא צדיקו של עולם, ושלום ואמת חד הוא, והוא סוד ונתתי שלום בארץ והוא הייחוד השלם:
והמשיך לזה עוד ואמר ותרבה גבולנו בתלמידים, וגם זה צורך גבוה ללמדם הדעת את יי' כי הם הנותנים כח ואון וחיל לשכינה בגלותה בהבל פיהם. ועל דרך הסוד הנסתר ותרבה גבולנו שהיא הכלה בתלמידים סוד למודי יי', שתתרבה מהם ותתיחד בהם על ידי הצדיק המעמיד העולם, שהם התלמידים המשפיעים בה על ידו ושלום בכל:
והמשיך עוד ואמר ותצליח סופנו אחרית ותקוה שיהיו מעשיו ועבודתו עושים פירות בסוף, והוא שיתברך השם הגדול ויתיחד בכבודו על ידי עבודתו כי זה הוא התכלית המקווה ממנו, ותשים חלקנו בגן עדן וגם זה צורך גבוה התבאר סודו למעלה, ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך, כי שנים אלה הם העוזרים להשלים הכוונה בעבודה זה מבחן וזה מבפנים. ואמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה בספר היכלות בהיכל נוגה (ח"ב ר"נ ע"א) בזה הלשון והכא אית בסטרא דקדושא בסטרא דימינא חבר טוב דעביד טיבו עמיה דברנש בעלמא דין ובעלמא דאתי עד כאן:
ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך, שימשך ממחשבות הלב בלילה התוחלת האמיתי, והוא היראה את השם הנכבד והנורא להמשיך אליו מהיראה העליונה הפנימית וליחדו שם, והענין לומר שהמחשבות ביום ובלילה תהיינה מכוונות לזה בלי תערובת הרהורים אחרים, אבל תהיה המחשבה משוטטת תמיד למעלה בייחוד השם הגדול, ויכלול עוד בדבריו אלה כי הוא אמר ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך, והם העוזרים הטובים באלה החיים להמשיך החיים האמיתיים שהיא העבודה לתכלית מה שבארנו. יאמר כי כשנפרד מאלה החיים ונשכים שהוא הרמז אל ההעתק אל החיים הבאים אחר אלה שנמצא יחול לבבנו שם מה שהיינו מיחלים בהיותנו באלה החיים הקצרים בעבודתנו, והוא לתקן הכבוד במעשינו הטובים והיא היראה את השם הנכבד ונמצא שהיה כן כמו שיחלנו ולא יגענו לריק:
אמר ישעיהו הנביא ע"ה ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, ואני אמרתי לריק יגעתי, לתהו והבל כחי כליתי, אכן משפטי את יי' ופעולתי את אלהי, בפסוק ויאמר לי עבדי אתה רמז לנו כי הטעם שנצטוינו בעבודה והעובדים האמיתיים הם אשר בשם ישראל יכנו מלשון שררה וגדולה, כי בעבודה תהיה המשרה על שכמם ויגדלו על כל הנבראים בעבור שיתפאר השם הגדול בהם בעבורם בגוונים העליונים יכהן פאר, וילבש בגדי ישע, ואם הבנים מעטרת למלך שהשלום שלו, עטרת תפארת ואצילות רוח הקדש מהמקור והכל בהתעוררות ישראל למטה במעשיהם הטובים:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ס"ב ע"א) ישראל אשר בך אתפאר אתפאר ודאי, מאי משמע משמע דבגיני ישראל לתתא קב"ה מתפאר לעילא עד כאן. וכוונתם בזה לתכלית שיתברך השם הגדול ושיתיחד בכבודו להיות זה רצונו, וכל עוד בחיים חיתם חיים החיים האמיתיים האלה, ועם כל זה הם מסופקים בעצמם כי אולי לא יצאו בכל טרחם ידי חובתם ולא עלה להם עמלם לכלום, והוא אמרו ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' וכשנעתקים מאלה החיים הקצרים אל החיים הארוכים מראים ומודיעים להם שעמלם עשה פירות, שהוא תקון הכבוד שתקנו בהיותם בחיים האלה ושעם האלהים לצרכו עשו היום, ואיך ישיגו זה וידעוהו הקב"ה מראה להם מתן שכרן בשעת סלוקן מן העולם, וממנו יודעים כי תקון הכבוד שתקנו בעולם הזה מאהבה, ועל הדרך שבארנו עשה להם את כל הכבוד ההוא, והוא אמרו אכן משפטי את יי', והוא רמז על מתן שכרם ומי גרם להם זה חזר ואמר ופעולתי את אלהי, כלומר פעולתי שהיתה בעולם הזה את אלהי כלומר לצרכו גרמו לי, והנה הם משכימים ומוצאים יחול לבבם:
ובבראשית רבה פרשת ס"א אמרו בזה הלשון בשעת סלוקן של צדיקים הקב"ה מראה להם מתן שכרם, כד דמך רבי אבהו אחזי ליה תלת עשר נהרי אפרסמון, אמר להון אלין דמן, אמרו ליה דידך, אמר אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי וגו':
והנה רבי אבהו היה חכם גדול וחסיד בעל מעשים טובים ובמעשיו הטובים, ובחכמתו היה מוריד ומאציל שלש עשרה נהרות מושכין השמן הטוב הנכללים באויר הקדמון הזך על הכתרים אשר תחתיו, ועל ידו היה השם הגדול מתברך ומתיחד בכבודו, ולזה הראו לו שמתן שכרו היו שלש עשרה נהרות של אפרסמון בגן עדן דוגמתם להתענג בהם, והשכים ומצא יחול לבבו במה שהיה מתעסק ליראה את השם הנכבד ליחדו במה שלמעלה אשר זה תכלית העבודה והכוונה ביצירה:
ואמר עוד ותבא לפניך קורת נפשנו לטובה, קורת נפשנו לשון נחת רוח, כלומר מה שתנוח ותסכים בו נפשנו ורוחנו מההרהורים והמחשבות העולות על הרוח תבא לפניך בענין שימשך ממנו הטוב בעיניך שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו, כלומר שלא יעלה במחשבתנו שום קצוץ ופרוד חלילה, אבל המחשבה עם המעשה יהיו מכוונים תמיד ופונים אל הייחוד השלם:
פרק ח
התפלה ההגונה היותר נבחרת ורצויה היא כלומר לצרכו ולא שיתערב בה דבר שיהיה העולה כולה לגבוה, כמו שאמרנו צורך הדיוט כלל, אמרו בפרק היה קורא, (ברכות ט"ז ע"ב) ר' יוחנן בתר דמסיים צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתציץ בבשתנו ותביט ברעותינו, והכוונה בזה להעיר הרצון והרחמים על הכבוד שהוא עמנו בגלות, וכביכול שמגיע לו בושת ורעה מבשתם ורעתם של בניו, בסוד מה שאמרו במדרש רות הנעלם, (ז"ח פ"ח ע"א) ויחרד האיש וילפת אמאי בגין דהא והנה אשה שוכבת מרגלותיו שכיבת לארעא מהדקא בין רגלין, דא כנסת ישראל, כדין בההיא שעתא איהי אתערת לגביה, והוא שאיל לה ויאמר מי את, מי את בגלותא, מי את בשעתא דא, ותאמר אנכי רות אמתך מרוות בצערין מרוות מכאובין על בני בגלותא, על פלטרין קדישין דאתתרכנא מיניהו, ולא די דאתתרכנא מהיכלי אלא דמגדפין ומקללין בכל יומא עליהו, ולית לי פומא בגלותא לאתבא לון עד כאן. וזה סוד בכל צרתם לו צר:
ואמרו בברכות פרק ראשון אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, לרמוז שצריך הכבוד עזר וההתעוררות שיעוררו הרצון והרחמים עליו שיצא מגלות האומות, ואז בשובו בסוד ושב יי אלהיך נשוב עמו, והיה לו ע"ה לומר לפי זה בבשתך ברעותיך, אבל הוא כטעם ואל אראה ברעתי שאמר אדון הנביאים ע"ה, ואמרו ז"ל שהוא תקון סופרים, ובמכילתא בפסוק תהרוס קמיך, ואל אראה ברעתי כנה הכתוב. ודרכם של חסידים ואנשי מעשה להניח צרכיהם וצערם ולבקש ולהתפלל על צרכי גבוה:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ק"ב ע"א) אמרו בזה הלשון קב"ה אמר אלי קורא משעיר קלא שמענא בין גלוותא דשעיר אינון דדחקי ביניהו אינון דשכבין לעפרא, ומאי אמרי שומר מה מלילה, שומר מה מלילי אינון תבעין לי על מטרוניתא מה עבדית מן מטרוניתא דילי, כדין קב"ה כניש לפמליא דיליה ואמר חמו בני רחמאי דאינון דחקין בגלותא ושבקין צערא דילהון ותבעין לי על מטרוניתא, ואמרי שומר אנת דאתקרית שומר, אן הוא שמירה דביתך, מה מלילה מה עבדת מלילה הכי נטרת לה, מה מליל דהא לזמנין אתקרי לילה לזמנין אתקרי ליל הה"ד ליל שמורים הוא, וכתיב הוא הלילה הזה עד כאן. והנה הקב"ה משבחם על זה לפי שמניחים צערם ומעוררים הרחמים על צער הכבוד, לפי שיודעים שזה רצון גבוה לפיכך היה החסיד הזה מבקש רחמים מלפני הרצון העליון שיציץ ויביט בזה וימהר יחישה מעשהו:
ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעוזך ותתעטף בחסידותך, זה סוד הייחוד השם מלמטה למעלה, והיה מתחיל מהרחמים סוד תפארת ישראל ומשם אל העוז סוד פחד יצחק זרוע עוזו, ומשם אל החסד, ותתאזר בחנינותך, והיא מדות החנינה למעלה בסוד וחנותי את אשר אחון נותן מתנת חנם שאין שם מצרים, ותבא לפניך מדת טובך, היא מדת טובו בסוד אני אעביר כל טובי, וענותנותך, היא מדת הענוה, והכוונה ליחד הסוף שהיא מדת הטוב בראש שהיא מדת הענוה והכוונה בכל זה שיתיחד השם הגדול בבנינו ובאותיוו עד אין סוף, וזה הייחוד לצרכו לא לתכלית אחר, ולזה היה מבקש שיתיחד השם הגדול בכבודו בלשון צווי, באמרו ותתלבש, ותתכסה, ותתעטף וכו', כלומר שיתיחד בכבודו מעצמו ומאליו אף אם אין די בתחתונים לגרום זה, בסוד שתקנו בתחנות דלות מעשים בשורך קרב צדק מאליך:
וכזו היתה תפלת רב ספרא באמרם שם, רב ספרא בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, כי היה מעורר הרצון שישפיע רחמיו ואורו הגדול במדת טובו ויתיחד בכבודו מאליו כי אין די בתחתונים לגרום זה בעבודתם, ואמר שתשים שלום בפמליא של מעלה, והוא כטעם ונתתי שלום בארץ שישים מדת השלום שהוא צדיק חי העולמים מחובר בארץ סוד מלכות בית דוד:
ובספרי ר' חנניה סגן הכהנים אומר וישם לך שלום בביתך, ר' נתן אומר זה שלום מלכות בית דוד שנאמר למרבה המשרה ולשלום אין קץ, ר' יונתן אומר זה שלום של תורה שנאמר יי' עוז לעמו יתן וגו', וזה הוא הייחוד השלם, וזהו סוד ששנינו הוי מתפלל בשלומה של מלכות, והיא מלכות שמים שתתיחד בשלום ואמת, כי לזה יתכוונו החסידים בתפלותיהם ועליו יבקשו בתחנותיהם כי זה כל חפץ וכל ישע:
ואמרו בפמליא של מטה רמז על הדברים החיצונים אשר באו מתמצית ה"א ראשונה, שמרי היין הטוב וסיג הכסף, והם חלק האומות אשר מהם הקטטות והמלחמות והקטרוגים, והנה באמת השלום והאמת בפמליא של מעלה סוד ארץ החיים ימשך גם ממנו שלום בפמליא של מטה ולא יקטרגו על ישראל ולא ילשינו הבן לאביו, וזה סוד עושי צדקה בכל עת אפילו בעת רעה, כי כשתעורר הצדקה והשלום למעלה תתעורר גם למטה, ושלום בכל:
ובין התלמידים העוסקים בתורתך, כי כשיש שלום ביניהם למטה בעסקם בתורה, ואין כוונתם במחלוקתם במשא ובמתן כי אם להוציא האמת לאמתו לברר וללבן ההלכה ולא לקנטר כאמרם את והב כסופה, גם למעלה מתעורר השלום:
בין עוסקים לשמה, העוסק בתורה לשמה הוא לשם שיתיחד השם בכבודו כמו שיתבאר עוד בס"ד. בין עוסקים שלא לשמה כי אם לתכלית אחר זולת הייחוד, התפלל עליהם שישים שלום ביניהם כדי שימשך ממנו השלום למעלה, ונמצא השלום ביניהם לתכלית זה שהוא צורך גבוה. וחזר והתפלל על אותם שאינן עוסקים לשמה, שיהיו עוסקים לשמה כדי שימשך ממנו התכלית האמיתי שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו. הנה כי אלה החסידים היתה תפלתם לזה התכלית לא זולת ודבריהם בה בלשונם רומזים מה שיורה עליו כל מה שבארנו, והם ע"ה היו אומרים כך אחר תפלותיהם הכוללות כל הצרכים והם צרכי הדיוט בלבד כפי נגליהם, ולפיכך היו מתפללים אחר כך תפלה שהיא כולה צורך גבוה שזה הוא התכלית המבוקש מהחסידים:
פרק ט
התפלה צריך לדעת ענינה וסדורה הנכון והרצון בסדור ההוא, ואין ספק שהסדור בענינה היה בחכמה נפלאה ובהשגחה, כי המסדרים היו אנשי כנסת הגדולה כמו שאמרו בפרק אין עומדין, אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות, וידוע שאנשי כנסת הגדולה היו בהם חגי זכריה ומלאכי נביאים והשאר היו חכמים גדולים, ואמרו בפרק הקורא את המגלה מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר, והכנסיה הקדושה ההיא תקנו התפלות והברכות ברוח הקדש בסדר נפלא מאד, כדי שיגיע התכלית הנדרש מהם והוא הפקת צרכי האדם, והוא שידע הכוונה בסדר ההוא, וראוי לנו לעבוד בו להועיל ולהאיר בו עיני העובדים האמיתיים, כי זה ממה שאנו בררנו וגם הוא צריך ומוכרח לשלמות עבודת הקודש:
אמרו בפרק אין עומדין אמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות, דאמר רבי חנינא ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו:
וסוד הענין כי הבא לשאול צרכיו מאדון יחיד יצטרך קודם כל דבריו ליחד שמו בו כי זה הוא הדרך הנכון להפיק צרכיו, וזולת זה לא יגיע אל כוונתו כלל, כי בכל התפלות והבקשות צריך המתפלל ליחד במחשבתו את השם הגדול בבנינו ובאותיותיו עד אין סוף. אמרו במדרש שוחר טוב כי בי חשק, אמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי פנחס בן יאיר, מפני מה מתפללין ישראל בעולם הזה ואינן נענין על ידי שאינן יודעים להתפלל בשם המפורש, ר"ל בסוד בנין פנימיות אותיות השם, כך היא קבלת החכם רבי טודרוס הלוי ז"ל במאמרם זה בשער הרזים שלו. ואחר שהשלים הכוונה בזה כראוי והכין הדרך אז הוא עת רצון לשאול צרכיו, שהרי בייחוד ההוא תקן כלי להניח ברכה אל ביתו להפיק רצונו, והיא הידיעה להתפלל בשם המפורש, ומי שלא ידע דרך זה הייחוד והתקון אי איפשר שיענה כי אין מקום לזה ולא כלי, בזולת ידיעת ייחוד השם באותיוו ובבנינו:
והנה שלשה ברכות ראשונות נתקנו על הדרך ההוא להורות על הייחוד הזה שאמרנו, שהם מיחדים בכוונה הראויה ימין ושמאל באמצע, והנה הברכה ראשונה שהיא אבות כוללת כל אותיות השם הגדול הכוללות כל המעלות, וכמו שכתבנו בספר תולעת יעקב, וחותמין בה מגן אברהם לכלול הכל בימין עליון, ואחר כך מיחדים השמאל בימין בסוד אתה גבור, ואחר כך מיחדים הכל באמצע בסוד אתה קדוש, וצריך המיחד לקבוע כוונתו שם והוא שיכלול במחשבתו וייחד כל שאר המעלות במעלה ההיא, ואז תהיה כוונתו בייחוד ההוא לכלול הכל באין סוף אדון יחיד המשפיע טובו במדותיו שהם סוד שמו הגדול, והוא הנשמה לכל הנשמות, והייחוד השלם להביא ולכלול הנשמה הקדושה ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות כדי שתהיה נמצאת בכלם, מתפשטת בכלם, כוללת את כלם, לדעת ולהורות שהוא הכל והוא לבדו ואין זולתו, והייחוד הזה הוא השבח שמסדר העבד לפני רבו בשלשה ראשונות, ולפיכך אין בהם שאלת צרכים להדיוט כלל, כי כלן לגבוה עולות, והמיחד הייחוד הזה על זה הדרך אז ביחדו הייחוד ההוא יפיק שאלתו, ולפיכך תקנו האמצעיות שבהם שאלת הצרכים אחר שלשה ראשונות שהם סוד הייחוד והשבח:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג נ' ע"א) אמרו בזה הלשון מאן דיתבע בעותיה למלכא בעי ליחדא שמא קדישא ברעותיה, ולקשרא כלא בחד ובההוא קשורא אשתכח בעותיה עד כאן. ולהעיר על זה הסוד תקנו בתחנות הורנו בזעקנו לך צו ישועתנו במפגיע:
ואמרו עוד בפרק אין עומדין דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל מנלן ממשה, דכתיב ואתחנן אל יי וגומר, וכתיב אדני יהוה אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגו', וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וגו':
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (דברים ר"ס ע"ב) אמרו בזה הלשון מאן דקאים בצלותא בעי לסדרא שבחא דמאריה בקדמיתא, ולבתר יבעי בעותיה, דהא משה הכי קאמר בקדמיתא אתה החלות וגו' ולבתר אעברה נא ואראה וגו', רבי יהודה אמר, מאי טעמא הכא בקדמיתא אדני ולבתר יהו"ה וקרינן אלהים, אלא סדורא הכי הוא מתתא לעילא ולאכללא מדת יום בלילה, ומדת לילה ביום ולזווגא כלא כחדא כדקא יאות, עד כאן. והכל לכוונה אחת עולה והיא מה שביארנו, כי סדור שבחו של הקב"ה הוא ליחד את השם הגדול בכבודו, ולכלול את הכל באין סוף קודם שאלת צרכיו, ובייחוד ההוא נותן מקום ומכין כלי להפיק צרכיו, כי בזה הוא עושה חיל בעליונים ועוזרם לפעול פעולתם, והם עושים רצונו, והביאו ראיה ממשה רבינו ע"ה שצריך העובד לסדר שבחו של הקב"ה ואחר כך ישאל צרכיו:
והנה אדון הנביאים ע"ה לקח לו בתפלתו הדרך הזה, והוא כי התחיל ממטה למעלה וייחד מדת לילה ביום, ולפיכך הזכיר בתפלתו אדני יהוה כי יחד הכל ממטה למעלה עד ההתחלה, כי כן הסדר וכמו שכתבנו בספר תולעת יעקב, ואחר שיחד הסוף בראש והכין הדרך חזר להמשיך רוח הקדש ואור ושפע מהראש אל הסוף, והוא יחוד יום בלילה, ולכלול הנשמה הקדושה ולהביאה וליחדה ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, והוא אמרו את גדלך ואת ידך החזקה והוא הסדר מלמעלה למטה, הגדולה והגבורה כנגד אבות וגבורות, אשר מי אל בשמים ובארץ תרגום אנקלוס ע"ה דאת הוא אלהא דשכינתך בשמיא מלעילא ושליט בארעא מלרע:
והכוונה על שהוא אחד בכל, בשמים, שהוא תפארת ישראל כנגד קדושת השם והקדישו את קדוש יעקב, ובארץ, היא ארץ החיים סוד ה"א אחרונה, והנה הוא אחד בשמים ובארץ העליונים ובזה הוא שליט ועושה כרצונו בשמים ובארץ התחתונים, ואחר שסדר שבחו של הקב"ה שהוא הייחוד השלם וכענין שבארנו, שאל צרכיו והתפלל ואמר אעברה נא ואראה וגו', יתבאר מזה אם כן שהבא לשאול שאלה שצריך לתקן כלי ולהכין דרך בו ימצא שאלתו, והוא סדור שבחו של הקב"ה בתחלה שהוא הייחוד ועל הדרך שבארנו. ויתבאר עוד ממה שכתבנו היות סדר התפלות ברוח הקדש ועניינם מתוקן בחכמה עליונה, והוא מה שרצינו לבארו בזה הפרק:
פרק י
הברכות האמצעיות שבהם שאלת כל הצרכים גם בהם רמז אל הייחוד אשר הוא צורך גבוה, והכוונה בהם על הדרך אשר אבאר. כבר כתבנו כי ברכה שלישית שהיא אתה קדוש כנגד קדוש יעקב שהוא חותם אמת, וכתבנו בספר תולעת יעקב כי שם כוונת תשלום ברכות אמצעיות, והסוד בזה קרוב יי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת:
ואמרו בירושלמי דברכות פרק הרואה, ראה כמה הוא גבוה מעולמו, ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב"ה מאזין את תפלתו, שנאמר וחנה היא מדברת על לבה וגומר, הה"ד כיי' אלהינו בכל קראנו אליו, והעמוד הוא וי"ו שבשם הגדול ששם כוונת הברכות האמצעיות:
והיתה הברכה הראשונה אתה חונן לאדם דעת, לרמוז אל הדעת, ונתקנה בראש שאלת צרכים להורות כי הוא העיקר אשר ממנו יסתעפו כל שאר הצרכים, כי הוא הקנין אשר אין בו חסרון כל: