אור ברסלב

עבודת הקודש (גבאי)· רבנו מאיר אבן גבאי

חלק א

הקדמה

פרק א

ראיתי להישיר דרך ולהאיר נתיב לפני החכמים האמיתים, ולהדריכם ולהועילם באופן ישיגו החיים האמיתיים, אשר אני בביאורם כפי מה שקבלו בעלי העבודה הם חכמי האמת, אשר קבלו האמת איש מפי איש עד מפי אדון הנביאים ע"ה, הם אשר נמסרו אליהם מסורות החכמה האמיתית, אשר ממנה יכנס החכם לדעת ולהבין סוד האלהות, אשר הוא האצילות, אשר בו יכיר האדם את בוראו, ויעבדנו עבודה שלמה, כפי הרצון והחפץ העליון, אשר זה היה התכלית והכוונה בבריאה, תל שהכל פונה אליו. ואליו צפיית הלב וכוונתו בעבודתו, הוא הכלי אשר בו העולם עומד, וממנו בא אליו הברכה והשפע, בו נברא ובו מתקיים. ובזולת זה הכלי אי איפשר שיברא שום נברא ולא יתקיים:

כללו של דבר לא יצוייר שלמות הנפש והצלחתה בשום צד אם לא ימסרו אל העובד מסודות החכמה הזאת, היא הקבלה האמיתית אשר לא תושג כלל בחקירה שכלית, כי היא למעלה מכל שכל, החקירה בה בדרך הסברה אולת, לריק יגע בה החוקר, ללא אלהי אמת וללא תועלת, והרוצה לעמוד על האמת יתאבק בעפר רגלי החכמים, ויגלה למקום תורה, כדי שידע את בוראו ויעבדנו, כי הם ילמדוהו ויודיעוהו דרך יועילהו, והוא פדה את נפשו מרדת שחת, כי בה תתעלה הנפש מעלוי לעלוי אל צרור החיים אם בעודה בחיים ידעה את אלהיה ודבקה בו:

ולפי שנצטוינו בתורה הקדושה לאהוב הריע, ומאהבת הריע שיאהב הטוב אליו כמו שיאהבנו לעצמו:

והנה המשתדל ורודף אחר תכליתו שבעבורו נברא, והוא מבקש החכמה האמיתית שהוא הכלי לדעת את בוראו ולעבדו, לדעתו בחור בטוב האמיתי שיחיה החיים האמיתיים, הרי זה אוהב את נפשו, כי השתדל להשלימה לאור באור החיים את פני המלך יי' צבאות:

כן כזו תהיה אהבתו לרעהו להאיר נתיב לפניו, ולהאיר את עיניו, ולהועילו בהשגת בוראו, ובעבודתו, להשלים את נפשו להתהלך לפני יי' בארצות החיים. עד כאן יגיע תכלית אהבתו לרעהו, והועילו אליו התועלת העצום אשר אין למעלה ממנו:

לכן ראיתי קודם הכנסי לעסוק בעיקר כוונת הספר להקדים קצת רמזים, יהיו כדמות מבוא ופתח לבא בהם אל חדרי הספר הזה, ומהם יתבונן המשכיל בתכלית עבודתו ליוצרו:

פרק ב

עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד, כך שנינו בפרקי ר' אליעזר פרק ב', ויש גורסין קודם שברא הקב"ה עולמו. וסוד הענין כפי מה שקבלו בעלי העבודה איש מפי איש, כי קודם שנאצל האצילות הנעלם היה אדון יחיד הוא שרש כל השרשים, הנקרא בפי חכמי האמת אין סוף, הוא ושמו בלבד, והכוונה בשמו רום מעלה הנקרא אויר הקדמון, כי הוא קדמון כקדמותו, לפי שאין השם נבדל מן העצם, וכן מצאתי לאחד מחכמי האמת בבאור סודות הרמב"ן ז"ל שכתב ז"ל הכתר קדמון כקדמות אין סוף, עד כאן:

וזהו מאמר הנביא ע"ה בשמו יתברך אני יי' הוא שמי, שהוא מורה שהוא ושמו דבר אחד. והסוד הנעלם כלו נרמז באמרו אני יי' הוא, כי בם נכלל כל האצילות, כי אני רמז לכתר עליון אחרונה. יהו"ה רמז לוי"ו שבשם הוא רמז לכתר עליון ובו היה כל האצילות בכח, עד שבא החפץ הפשוט והאציל כחותיו ממנו בכח וחפץ אין סוף. וכשעלה בחפץ הפשוט להתגלות באצילות כחותיו אשר היו בו גנוזים ונעלמים, הוציא והאציל תוצאות התעלומה והאמונה בהשואת האחדות הפשוט שאין שום נברא יכול לעמוד על עקרו, ונאצלו הספירות הקשורות בו כשלהבת הקשורה בגחלת:

ואין ענין האצילות הזה אשר זכרנו ענין שנשתנה או שנתחדש במאציל או בנאצל דבר אשר לא היה טרם האצילות חלילה, כי האצילות הוא האלהות, והאלהות לא ישתנה מדבר לדבר, אבל ענין האצילות הוא הכח וזה מאהבתי להועיל להרע התועלת המעולה אשר אין למעלה ממנו. ולהיות זה גם כן צריך לשלמות מלאכת עבודת הקודש:

שני הכמוס והחתום לצאת מן הכח אל הפועל, והמשל בזה מהדלקת הנר מהגחלת ומעלה להבה, כי לא נודע להבה בגחלת עד צאתה לפועל לאור העינים, וידוע כי הלהבה בגחלת בכח, ובצאתה מן הכח לאור בפועל אין חדוש בלהבה, אך הפועל שהוא האור חדוש לרואה עתה, ולא קודם, גם בצאת הלהבה מן הגחלת אין חסרון בגחלת, אבל יש בגחלת על השלהבת מעלה לעיני הרואה בה עתה, ולא טרם הראותה קודם השלהבת, והנה קדמה במעלה:

כן הוא הנמשל באצילות, כי הספירות שהם הכחות הם במאציל, עד עלות הרצון לפניו להתגלות ולצאת מן הכח אל הפועל:

ואין הכוונה בענין זה באמרי מן הכח אל הפועל השנוי המובן ממנו בתחלת המחשבה חלילה, כי כבר כתבתי כי האצילות הוא האלהות והאלהות לא ישתנה, ולא ייוחס אליו יציאה מן הכח אל הפועל, אבל דברנו בזה על דרך ההעברה הלשונית לתת הבנה וקצת ציור בענין אצילות הספירות באופן יצוייר הענין בשכל המאמין האמיתי:

כי לא נעלם ממנו כי היציאה מן הכח אל הפועל לא תצדק כי אם באחד משני דרכים, אם היציאה מהכח אל הפעולה הגשמית, ואמנם האצילות הוא רוחני אלהי גמור. אם בדברים שלא נשאר להם שום מציאות ממה שהיה להם בהיותם בכח בצאתם לפועל, והרי הם בענין אחר עתה, והנה זה שנוי בהם אף אם אינם גשם, כגון השכלים שהם נפרדים, אבל באצילות שהוא האלהות לא יצדק זה כלל, וחלילה, כי לא נפרד הנאצל מן המאציל כלל, אבל נשאר באחדות ובמציאות ההוא עצמו שהיה, כי בעבור שהמאציל לא יתפעל ולא ישתנה כלל, נשאר אצילותו בו באחדות גמורה כמו שהיה כן קשור ומיוחד בו קודם שנאצל, כי האצילות אינו אלא כמדליק נר מנר לענין העדר השנוי במאציל, הנה אם כן לא יצדק בו שנוי, ולא יציאה מן הכח אל הפועל:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת ויקרא (ו' ע"ב) אמרו בזה הלשון, תנן עשר שמות אשתכללו מהאי י', דהיא עשיראה דאתוון, וכלהו אעיל לון בההוא נהר קדישא כד אתעברת, ועשרה שמהן כלהו סתימין בחד, וכלהו סתימין ביו"ד, י' כליל לון, י' אפיק לון, האי אב לכלא, אב לאבהן, מניה נפקו, ביה יתבין, עד כאן. עם באור קבלתם ע"ה בזה המאמר אשלים הכוונה במה שהתחלתי בענין האצילות, וזה יהיה אחר הציעי הצעה אחת נפלאת, והיא זאת:

ידוע לחכמים האמיתיים, כי ראשית האצילות הוא מחכמה העליונה, כי כת"ר אינה במנין הנתפשים בהרהור הלב, כקבלת רשב"י ע"ה כפי מה שמצאנו בספרו בסתרי התפלין, (ח"ג רסט ע"ב) זה לשונו, כ"ע הוא כליל כלא, ולא איהו בחושבנא, עד כאן, ובעת פטירתו גלה הענין יותר, כפי מה שנמצא כתוב בפרשת האזינו (רפ"ט ע"ב), ואמר שם בזה הלשון, ואי תימא מאן עתיקא קדישא, תא חזי לעילא לעילא אית דלא אתידע, ולא אשתמודע, ולא אתרשים, והוא כליל כלא, ותרין רישין ביה כלילן, וכדין כלא אחרת הכי אתתקן, וההוא לאו במניינא, לא בכלל ולא בחושבן דרעות לבא, ועל דא אתמר (תהלים ל"ט ב') אמרתי אשמרה דרכי וגומר, אתר דשרותא אשתכח מעתיק, אדנהיר ממזלא הוא נהירו דחכמתא, עד כאן:

וכן נראה שהיא קבלת אברהם אבינו ע"ה בספר יצירה שלו, שהתחיל בו בשלשים ושתים נתיבות פלאות חכמה חקק וכו', ואמר בפרק ההוא בבבא אחת ממנו עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים וכו':

וכוונתו בזה על ספירת חכמה, ואמר אחת רוח וכו' לומר שהיא הראשונה במנין, ופירש הרמב"ן ז"ל בבבא זו שאין התחלת ישות אלא מחכמה. והתורה התחילה בה באמרה בראשית ותרגומו (תרגום ירושלמי) בחוכמתא, שהיא ראשית האצילות:

וקבלת רשב"י ע"ה בפרשת האזינו (ר"צ ע"א) כי משלים המנין היא הספירה הנקראת דעת עליון,ואמר שם בזה הלשון אלין תלת נהורין נהרין לתלת אתרין דאיקרון אבהן, ואלין אבהן כתרין לבנין, וכלא נהיר מאתר חד, עד כאן. ופירוש תלת נהורין חכמ"ה, בינ"ה, דע"ת, ופירוש אבהן חס"ד, גבור"ה, תפאר"ת, ואם כן נמצא סדר המעלות חכמה, בינה, דעת, ועליהם כתוב (משלי כד, ג.) בחכמה יבנה בית, ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאון. ואחריהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. ומה ששנינו בספר יצירה פרק ראשון חמש חתם רום ביו"ד, הכוונה על דעת עליון המשלים המנין:

ואמר שם עוד בזה הלשון (שמואל א' ב, ג.) כי אל דעות יי' תרין דעות, חד דעת דאתגליא, וחד דעת דטמירא אזיל בגויה כמוחא בגופא. ואחר הצעה זו אומר, כי באמרם עשרה שמות וכו' באו לבאר אצולות הספירות מחכמה שהיו בה גנוזות והיא שרמזוה כאן בי' שהיא דקה שבאותיות לרמוז על דקות החכמה והיא עשירית לאותיות ולפי שכל עשר ספירות נאצלו מספירת חכמה והיא בכללן רמזוה בי', וזה להודיע שהיא הראשונה באצילות כמו שהצענו. וכלהו אעיל לון בההוא נהר קדישא הכוונה על ספירת בינה שהיא שניה באצילות שנאצלת מחכמה בכח רום מעלה מכח אין סוף, והיא נתעברה מחכמה כלומר קבלה ממנה האצילות שהאצילה בה החכמה שאר המדות וכמו שאמר וכלהו אעיל לון וכו'. והאצילה היא שאר האצילות עד סוף המחשבה העליונה בכח העליונים לה וזה אמרם כד אתעברת. ועשרה שמהן כלהו סתימין בחד, וכלהו סתימין ביו"ד וכו' האי אב לכלא אב לאבהן. הכוונה על ספירת חכמה שהיא כוללת כל עשר ספירות כי ממנה נאצלו, ולזה קראוה אב שהיא האצילה האצילות בכח רום מעלה מכח אין סוף, אב לאבהן, הכוונה על חס"ד גבור"ה תפארת שהם האבות, מניה נפקו, ממנה נאצלו כל הכחות, ולפי שלא יובן באמרו מניה נפקו שנפרדו חס ושלום, חזר ואמר ביה יתבין לרמוז למה שאמרנו מתחלת הענין כי אם נאצלו ממנה לא נפרדו ממנה כי בה הם בייחוד גמור ואחר צאתם ממנה הם באחדות בה כמו קודם שנאצלו ואין שם שנוי ולא יציאה מן הכח אל הפועל וזה אמרו ביה יתבין:

זהו מה שרצינו לבארו בזה הפרק:

פרק ג

כבר כתבתי למעלה כי בכתר עליון היה האצילות בכח עד שעלה הרצון להתגלות, ואז נאצלה ממנה בכח אין סוף ספירת חכמה שנרמזה ביו"ד, לפי שבה היו כל העשר בכח כמו שכתבתי בפרק הקודם לזה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת בראשית (ט"ז ע"כ) אמרו בזה הלשון יהי אור ויהי אור, שכבר היה אור דא רזא סתימאה אתפשטותא דאתפשט ואתבקע מרזא דסתרא דאויר עילאה סתימאה, בקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימא מרזא דיליה, דהא אין סוף בקע מאוירא דיליה וגלי האי נקודה י', כיון דהאי י' אתפשט מה דאשתאר אשתכח אור מההוא רזא דההוא אויר סתימאה, כד אשתכח מיניה נקודה קדמאה י' אתגלי י' לבתר עליה מאטי ולא מאטי כיון דאתפשט נפק, ואיהו הוא אור דאשתאר מאויר והיינו אור שכבר היה. עד כאן:

הנה גלו לנו התפשטות האצילות מכתר עליון וכבר כתבתי כי עד שלא נברא עולמו של הקדוש ברוך הוא שהוא עולם האצילות שהוא נעלם היה הוא ושמו והנרצה בשמו הוא רום מעלה שנקרא במדרש הזה אויר עילאה לרוב דקותו, והנה היה בו כל האצילות בכח והוא י' שבאויר שהיא חכמה, והודיענו איך נאצלה החכמה מאויר עליון והוא כ"ע, ואמר שהיה סתום מכל צד ובקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימאה שהיא חכמה הנרמזת ביו"ד, ואמר שאין סוף הוא אשר בקע זה האויר שהיה סתום וגלי האי נקודה היא חכמה. והנה בארו לנו בזה סוד התפשטות האצילות מאויר עליון בכח אין סוף, ושהוא הבוקע והמוציא והמאציל סוד נקודת הי' שהיא חכמה הראשונה באצילות, ומגלוי זה יתבאר לנו בברור סוד התפשטות האצילות מחכמה עד סוף המחשבה העליונה שהיה בדרך ההוא עצמו וכמו שכתבתי למעלה, וקבלו בעלי העבודה שלא היה בענין זמן או המתנה או טורח ועמל חס ושלום, אבל כאשר עלה הרצון המחשבה היה סוף המעשה כענין שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדו:

ומה שאני צריך לעורר עוד עליו להרים מכשול הוא כי מה שכתבתי למעלה כי כת"ר אינו בכלל ולא במנין הספירות, לא יובן מזה שיהיה הוא האין סוף, אינו כן, אבל הוא עם היותו קדמון כקדמות האין סוף הוא עלול ממנו, והוא שמו שאינו נבדל ואינו חוץ ממנו, והוא כולל הידיעות הנעלמות שאינן נתפשות בשום הרהור ומחשבה והם עשר, ולפיכך היה אצילות הספירות במנין הזה וכולן נרמזות ביו"ד במלואה ואלו ואלו הם שם ועצם לשרש השרשים:

והנה הנעלמות נכללות בשלשה, ונקראות אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח, כקבלת רשב"י ע"ה בספר התקונין שלו. (ת"ז ת' ע' קכ"ח ע"א) וכן היא קבלת רב האיי גאון ז"ל שאלו השלשה מאורות הם למעלה מהעשר ספירות, והם שם ועצם לשרש השרשים שהוא אין סוף, וכן נמצא בספר היחוד לרב חמאי גאון ז"ל:

והנה השלשה מאורות נכללים באחד שהוא מכללם וכמו שנראה מהמאמר שכתבתי בפרק הקודם לזה, והוא כליל כלא, ותרין רישין ביה כלילן, והוא רום מעלה הנקרא אויר הקדמון, והוא כ"ע שקראו המאור הקדוש רשב"י ע"ה במדרש שהבאתי למעלה אוירא עלאה, ואמר דהא אין סוף בקע מאוירא דיליה וכו'. הנה כי אין סוף בקע בכ"ע שהוא אוירא דיליה שאינו חוץ ממנו, והוא עלה לשמו שהוא אויר זה:

וכבר התבאר זה מדברי למעלה אלא שהוצרכתי לשנותו פה להוציא מלב הטועים בקבלתם האומרים כי כת"ר הוא אין סוף, ויחסו זה הדעת לרשב"י ע"ה כי ראוהו תמיד במדרשו שהוא קורא לכתר עתיקא קדישא, וחשבו שכנהו כך להיותו הוא הקדמון והוא האין סוף, וחלילה לו ע"ה מזה הדעת, כי הוא היה מקובל מהתנאים אשר קדמוהו אשר היו מקובלים מהנביאים ע"ה ובידו היתה הקבלה האמיתית באלהות, אבל כנהו כן בשם עתיקא קדישא לפי שקדם לכל האצילות, כי בו היה גנוז, וכמו שאמר הוא במדרשו בסוד אויר עלאה ושאין סוף בקע ממנו וגלה נקודת י' שהיא חכמה, וכענין שהתבאר למעלה, ועוד שהוא שם ועצם לאין סוף, ולזה יצדק בו שם עתיקא קדישא, לא שיובן מזה הלשון שקבלת רשב"י ע"ה שכתר הוא אין סוף בהחלט:

ועוד יש לתמוה על זה אם היה שכתר הוא אין סוף בהחלט, איך כל בעלי הקבלה ימנוהו ספירה בכלל העשר והוא לא יגדר במספר חלילה, ולדעתם במה ישלימו מנין עשר ספירות ואין לפחות מזה המנין כלל, ועוד שכנוהו בשם כתר, ושאר כנויין, הרבה העלו לו חכמי הקבלה ושרש כל השרשים אין לו שום שם, ולא יוגבל בשום תואר וכנוי כלל כפי אמתת עצמו, כי הוא התחלה וראש לכל והוא יתברך אין לו שום התחלה:

וזה לשון רב האיי גאון ז"ל בתשובה שהשיב לרב פלטוי וחבריו ז"ל, חפשנו בכל צדי החקירה מרבותינו המקובלים מפי זקנים קדמונים, לדעת אם יש לשלש העליונות שמות נבדלים בעצמם כאשר לשלמטה מהם, ומצאנום כלם מסכימים בדעת מוסכמת שאין להם שם ידוע, מרוב העלמתן, זולת השמות המיוחסים להם בשם מאורות, וכן השרש שאין לו התחלה אין לו שם ידוע ושם ד' אותיות כ"ש שאר הכנויין כלם מיוסדים על כבוד נברא עד כאן דבריו:

הרי ביאר הגאון ז"ל שאפילו הג' עליונות. שהניח למעלה מעשר ספירות, והם אור קדמון, ואור מצוחצח, ואור צח אין להם שם ידוע מרוב העלמתן וכו' וכן השרש וכו':

ומה שאמר הגאון ז"ל כלם מיוסדים על כבוד נברא, אין להבין חס ושלום שדעתו שהאצילות שהם עשר ספירות הם נבראים, שהרי הם האלהות מתיחדים ביחוד גמור בהתחלתם ושרשם, אלא שהגאון ז"ל הוציא האצילות בלשון בריאה, וכן נמצא לרז"ל אמרו בבראשית רבה אומרים לב' מי בראך והוא מראה בעוקצו מלמעלה, ואומר זה שלמעלה בראני, ומה שמו והוא מראה להם בעוקצו של אחריו ואומר יי' שמו עד כאן:

והכוונה להם בב' על חכמה, וכמו שאמרו בבהיר אל תקרי בית אלא בית, הה"ד בחכמה יבנה בית, ואומר זה שלמעלה בראני, הכוונה על מקום אצילותה ומוצאה וכמו שכתוב והחכמ"ה מאי"ן תמצא, ואמרו בלשון בראני וידוע כי היא נאצלת לא ברואה. ואמר הגאון ז"ל כי אפילו שם בן ד' אותיות והוא השם המיוחד הנקרא שם המפורש מיוסד על כבוד נברא והוא האצילות שהוא האלהות, והשם הזה כולל הכל ומיחד הכל כידוע לחכמי לב, והכל להורות על השרש הנעלם ולהגיע אליו, לא לכנות וליחס כלל, ואם כן איך יוגבל ויוגדר בשום גבול ובשום שם, כל שכן להביאו במנין לקראו בשם ספירה:

אבל חכמי האמת ירוממוהו בלשון אין סוף, להורות שאין לו סוף ותכלה ולא התחלה, ויקראוהו שרש השרשים ועלת העלות וסבת הסבות, להורות שהוא התחלה ושרש וסבה לכל מה שנאצל מאורו:

והמאור הקדוש רשב"י ע"ה יקראהו עתיקא דעתיקין סתימא דסתימין, טמירא דטמירין, ולכת"ר יקרא עתיקא קדישא, והכל לסוד נשגב ונעלם רמזנוהו כבר:

שנינו בספר יצירה עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה ופירושה כפי מה שקבלו בעלי העבודה והוא כי האלהות הוא אצילות עשר ספירות, וספירה מלשון מספר, בעבור היות שרש כל נגדר בגדר עשר, כי המאות והאלפים והרבבות וכל המספרים כלם נגדרים בגדר עשר וגם הוא מלשון לבנת הספיר על שם האור והזוהר, ואמר בלימה לרמוז שהם בלי מהות אחר נבדל מעצם האלהות כי הם עצם האלהות ממש, ואמר עשר ולא תשע, שלא להפריד הראשון באצילות מהתשע לגודל מעלתה, ולא האחרונה באצילות מאותה שלפניה, לפי שהיא קרובה אל הנפרדים:

כי צד הייחוד שוה בכולן כי כולן מתאחדות בעצם השרש, וכמו שאמר שם בבבא אחרת עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן, כי מסוף דבר נמצא ראשו ומראשו נמצא סופו, ואין סוף בלתי ראש, ולא ראש בלתי סוף, כי ראש דבר וסופו שוים במציאותו ובאחדותו, כי לא ימצא זה זולת זה, הוא מה שאמרו חז"ל תחלת המחשבה הוא סוף המעשה:

ואין הכוונה בזכרי בענין הספירות ראש וסוף היות להם גבול ראש וסוף, כי הם האלהות והאלהות אינו נגבל בגבול, אבל הרצון הוא על ענין האצילות אשר לו ראש וסוף לתקון הנבראים, ומצדנו ניחס להם גבול ראש וסוף לא מצדם חלילה:

ואמר עשר ולא י"א, שלא למנות השרש הנעלם אשר נאצלו מאורו, שהוא לא יגדר במספר כי אין שם מספר נתפש בו, ואם כן אינו ספירה ולא יבא במנינם, כי הוא למעלה מהם עם היותם שוים באחדותו, אך מעלתו עליהם בהקדמה כמעלת הגחלת על השלהבת, וכמו שהמשיל אברהם אבינו ע"ה באמרו כשלהבת קשורה בגחלת, וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה:

ולפי קבלת רשב"י ע"ה על כת"ר שאינו בכלל ולא במנין הספירות, תהיה הכוונה באמרו עשר ולא י"א עליו, לפי שהוא עם המאורות העליונים הנעלמים הכלולים בו שם ועצם לשרש השרשים כקבלת רב האיי גאון ז"ל, ולא יבא במספר כי השרש הנעלם לא יצטרך לזה כי פשוט הוא, ובעלי העבודה אומרים כי שרש השרשים אדון יחיד איננו רמוז לא בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ולא בדברי רז"ל אלא שהם מקובלים בו בקצת רמז:

פרק ד

אצילות עשר ספירות שבארנו הוא עצם האלהות, וזהו ענין האצילות כי אין הנאצל נפרד מן המאציל, ואינו חוצה לו, ולא דבר אחר בלתו, אבל הוא עצמו כי הוא בהיות ובעצמות ובאחדות ההוא שהיה במאציל קודם התפשטותו בו, כי מהתפשטות בשרש הנעלם באו לא חוץ ממנו, כי אין לומר שמעצם השרש נתפשטו כדרך התפשטות המלאכים שהוא דבר אחד והם דבר אחר נפרד ממנו, אבל ההתפשטות הזה הוא בעצם השרש הנעלם בלתי נפרד ממנו עד שנאמר שהוא הם, והם הוא והכל אחד:

ובעלי העבודה קבלו בזה רמז דק ממה שכתוב בתורה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. ונהר היא ה"א ראשונה שבשם המיוחד, יוצא מעדן היא היו"ד שבה היה כל האצילות וכענין שהתבאר כבר, להשקות את הגן היא ה"א אחרונה, כי עליה אמר המלך שהשלום שלו סוד הוא"ו שבשם גן נעול וגו', והנהר משקה את הגן שהוא ה"א אחרונה באמצעות הנחלים המתפשטים מהנהר, באמרו כל הנחלים שהם סוד וא"ו שבשם הולכים אל הים ים החכמה, ומשם יפרד משם ולמטה הוא עולם הפרוד אבל עד שם עולם הייחוד האמיתי ארבעה אותיות שבהם נכלל כל האצילות בייחוד וארבעה ראשים בפרוד, אם כן הנאצל במאציל באחדות גמורה כי שמו בו והוא ושמו אחדים ולא יתפרדו:

וכתב הרב המקובל רבי טודרוס הלוי ז"ל באוצר הכבוד בפרק אין עומדין במה שדרשו רז"ל על זכור לאברהם ליצחק וגומ' אשר נשבעת להם בך, מאי בך א"ר אלעזר אמר לפניו רבש"ע אלמלא בשמים ובארץ וכו' ועכשיו שבשמך הגדול בו נשבעת וכו', ופירוש הרב ז"ל ראה והבן כי הוא שמו ושמו הוא וכי הוא בשמו ושמו בו, כענין שכתוב בך, ואומר בי נשבעתי, ולזה נתכוונו חז"ל במאמר עד שלא נברא העולם לא היה אלא הוא ושמו בלבד, ויש גורסין הוא בשמו בלבד עד כאן:

והרב המקובל רבי בחיי ז"ל בפרשת וארא כתב בזה הלשון ממה שהזכיר נודעתי ולא אמר הודעתי בא ללמד שהוא ושמו אחד, וכן מצינו והיה בעבור כבודי ואמר עד עברי ולא אמר עד עבור כבודי, אלא עד עברי מכאן שהוא וכבודו אחד עד כאן, ומזה יוחס שם בן ד' לאין סוף לפי שהוא מיחד וכולל כל האצילות שהוא האלהות:

ובמדרשו של ר' שמעון בן יוחאי עליו השלום פרשת ויקרא (י"א ע"ב) בא זה הלשון, אילין אינון עשרה שמהן דקב"ה אקרי בהו, וכולהו מתקשראן דא בדא בייחודא שלים, ואלין אינון כתרין קדישין דמלכא דהוא אשתמודע בהו ואינון ושמיה והוא אינון עד כאן:

ובפרשת אמור בא זה הלשון (ח"ג צ"ג ע"ב) לך אמר לבי בקשו פני וגו' דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא, ומאי אמר לך אמר לבי לבני עלמא, ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה דדא בגין מלכא עלאה אמר בקשו פני, אלין עטרי דמלכא כתרי דמלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה, אינון שמיה והוא ושמיה מלה חד הוא, בגיני כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד"א דרשו יי' ועוזו בקשו פניו תמיד עד כאן:

ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה במקום אחר. (ח"ג ע' ע"א) תא חזי הקב"ה אפיק עשר כתרין עטרין לעילא קדישין דמתעטרא בהו ומתלבשא בהו, והוא אינון ואינון הוא כשלהובא דאחידא בעמודא ולית תמן פרודא עד כאן, ובבהיר בא זה הלשון דבעת שישראל מקריבים קרבן לפני אביהם שבשמים ומתיחדים יחד והיינו יחודו של אלהים. ועוד שם דעו כי יי' הוא אלהים הוא עשנו ולא אנחנו כתיב באל"ף ול"א אנחנו, להכיר ולידע אחד האחדים המיוחד בכל שמותיו עד כאן, הרי שהוא מיוחד בהם כי אם נאצלו לא נפרדו ולזה נצטוינו בקרבן ליחד כחותיו בו. שאם לא כן איך יותר לנו ליחד דבר שהוא חוץ מהעצם חלילה והיה זה עבודה ללא אלהי אמת אבל אם היה שהם עצם האלהות הרי זו עבודה ליי' לבדו:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת ויקרא (ב' ע"א) בעיר אלהינו הוא גדול, אמר ליה רבי יהודה אלהינו מאי בעי הכא, א"ל הכי הוא ודאי האי עיר דחלא ותושבחתא היא דישראל עד כאן, והכוונה על ה"א אחרונה שבשם הנקראת עיר ואמר שהיא דחלא כלומר אלהי ישראל ויראתן, שיורה כל זה שהיא ביחוד מה שעליה עצם האלהות, ולזה יותר לומר שהיא דחלא ותושבחתא דישראל כענין הוא תהלתך והוא אלהיך, וכתב החכם ה"ר בחיי ז"ל הוא תהלתך אלהי ישראל והוא אלהיך השם המיוחד, וכאן גלה לך הכתוב כי ישראל נתונים לשתי מדות אלו, הוא שאמר ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת לתהלה שהוא השם ולתפארת השם המיוחד עד כאן. הרי שהם אלהי ישראל והם עצם האלהות ולזה ישראל נתונים להם כענין ואתכם לקח יי' והנה ישראל אינם נמסרים לשום כח ולשום שר ואל כלל כי אם ליי' לבדו, וכענין כי לי בני ישראל עבדים וגו' כי חלק יי' עמו וגו':

ולקבוע בנפשותינו שהאצילות הוא עצם האלהות באה הקבלה לחכמי האמת ליחדו בפסוק שמע ישראל. וכתב החכם ה"ר בחיי ז"ל כוף אזניך ושמע בפסוק שמע ענין היחוד האמיתי המקובל והמוצנע אצל יודעי האמת בסוד יחוד עשר ספירות שנתחייבנו ליחד את כלן ולחבר הכל כאחד אם ממטה למעלה אם ממעלה למטה עד כאן, כל זה יורה שהאצילות הוא עצם האלהות ולזה באה מצות היחוד ליחדו כי אם היה דבר אחר נפרד מהעצם היה זה יחוד ללא אלהי אמת וחלילה:

וממה שקבל החכם הזה ז"ל ממה שכתב בפרשת וישמע יתרו בפסוק וידבר יתבאר היטיב היות האצילות עצם האלהות, כי האריך שם הרבה יעלה ביד המשכיל מאריכותו מה שאני בבאורו, עם היות כל זה מקובל מסור לחכמי האמת ולא ערער אדם על זה מעולם כי אם פתי מתעקש שלא נמסרו לו מסורות האמת ולא נשלם בחכמה האמיתית ואין דבורנו עם הסכלים:

וראיתי להביא כאן מה שקבל החכם הזה בפסוק לא יהיה לך, זה לשונו ואמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אבל פני שלי יהיו אלהיך עד כאן, והכוונה על המדות שהם פניו וידוע שאין פני האדם דבר בלתו ולא חוצה לו ולא נפרד ממנו אבל הם הוא עצמו, ומזה נקראו הפנים המאירים אלהים כלומר אלי הם, וכמו שכתב הוא ז"ל בפרשת בראשית השם הזה שתי מלות אלי הם, והנה הנה פירוש היו"ד וזכור את בוראיך מלא ביו"ד והמשכיל יבין עד כאן. וכן היא קבלת הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה ובפירוש ספר יצירה שלו:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (האזינו רצ"ז ע"א) תנא כי שם יי' אקרא הבו גודל וגו' מאי שם יי' אמר רבי שמעון האי דכתיב הבו גודל לאלהינו דא גדו"לה. הצור תמים פעלו דא גבור"ה. כי כל דרכיו משפט דא תפאר"ת. אל אמונה דא נצ"ח. ואין עול דא הו"ד. צדיק דא יסו"ד. וישר דא מלכו"ת, הוא כלא שמא קדישא שמא דקב"ה ובגין כך כי שם יי' אקרא. אמר רבי חייא האי קרא מיניה אוליפנא חכמה עלאה והכי הוא. אבל סיפא דקרא מקשר קשורא דמהימנותא במאי דכתיב הוא כלומר הוא לבדו כלא הוא חד בלא פרודא ואי תימא כל הני סגיאין אינון, חזר ואמר הוא כולהו סלקין ומתקשרין ומתאחדין בחד וכלא הוא והוא חד, בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין עד כאן, הרי בארו ע"ה בזה המדרש היות האצילות הוא עצם האלהות בלא שום פרוד והנאצל קשור במאציל בייחוד גמור כשלהבת קשורה בגחלת:

והחכם ה"ר מנחם מרקנאט זה לשונו כתב על זה המדרש זה לשונו זה המאמר העירני על פירוש הפסוק אני יי' ראשון ואת אחרונים אני הוא רמז על ההויות, ואמר אני הוא, שההויות הנזכרות אחרונים הם הוא יתברך כי הכל אחד וכן מצאתי בתנא דבי אליהו שנתעוררו רז"ל על זה ואמרו ראוי מקרא זה לומר ואת אחרון אני הוא וכו', משמע כי מלת אחרונים רמז להויות והבן, הזכירו מלת אני בראשון ומלת את באחרונים וכבר ידעת עניינם עד כאן דבריו. ואמר הנביא ישעיהו ע"ה בשמו יתברך כה אמר יי' מלך ישראל וגואלו יי' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. הודיענו כי הכל הוא ואין בו רבוי חלילה, ולפיכך יו"ד בראש ויו"ד בסוף, והראשונה תורה עליו יתברך שהוא ראשון והאחרונה שהוא אחרון והאמצעית, כי מבלעדיו אין אלהים והוא מיוחד בכלן, והוא הכל ואין חוץ ממנו, וכן ראיתי כזה הרמז בזה הפסוק לרשב"י ז"ל בספר התקונין שלו. וכתבתיו בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא:

פרק ה

ראיתי להוכיח עוד ולאמת מדברי קבלה כי האצילות הוא עצם האלהות, ואומר כי קבלה אמיתית קבלו בעלי העבודה כי כוונת התפלות להשפיע הכח העליון אל המדות בכל מדה ומדה הצריכה, ונמצא לחכמי האמת האחרונים זה הלשון כלל הברכות שקבלנו איש מפי איש עד הרב רבי יצחק כן הרב ז"ל שאמרו עליו שהיה שלישי לאליהו ז"ל. דע והתבונן כי לעולם כל ברכות המצות וברכות ההנאה והריח וכל התחנות והברכות של מיושב כלם לתשובה, ותפלות של מעומד כל יום שיש בו קרבן מוסף ואנו מתפללין י"ח ברכות ג' ראשונות וג' אחרונות לתשובה, והאמצעיות הכוונה והדבור לתפארת, ובלבד שלא יזיז דעתו מהבינה, והאריכו בזה בספריהם להודיע כוונת התפלה, ואין הכוונה להם ז"ל שיכוונו במדה ההיא לבדה כי כוונה כזו תהיה הריסה אבל תהיה הכוונה בייחוד כל השאר בה אלא שעקר הכוונה הוא לעשות המדה ההיא הצריכה לו עקר בשאלתו:

ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום אמרו בזה הלשון (ח"ב ס"ג ע"ב) אמר רבי חזקיה כד עתיקא סתימא דכל סתימין בעי לזמנא ברכאן לעלמין אשרי כלא ואכליל כלא בהאי עמיקא דבירא, ומהכא שאיב ואתנגיד. בירא דנחלין ומבועין אתנגידו מניה ומשקין מניה, ומאן דמצלי צלותיה בעי לכוונא לבא ורעותא לאמשכא ברכאן מההוא עמיקא דכלא בגין דיתקבל צלותיה ויתעביד רעותיה עד כאן, והכוונה כי חכמה עליונה שקראוה כאן עמיקא דבירא שהיא עמוקה ועליה נאמר עמוק עמוק מי ימצאנו, ובירא היא הבינה הנמשכת ממנה שממנה נמשכין הנחלים אל הים האחרון בחכמה ההיא אוצר הברכות והשפע ובה הכל כלול ושרוי והכל מאור העליון שזמן בה הכל להריק ברכות ושפע אל כל העולמות, ולכך אמרו שהמתפלל צריך לכוין אליה להמשיך ממנה הברכה והשפע אל המדה שהוא צריך, וצריך ליחדם ולהסכימם כלם במדה ההיא כמו שכתבנו ואז תקובל תפלתו ויעשה רצונו, ואמרו עוד שם שעל זה אמר דוד המלך ע"ה ממעמקים קראתיך יי' כל זה הוראה אמיתית יורה כי האצילות הוא עצם האלהות כי הכל מסכימים מצד האמת אשר קבלו וגדלו עליו כי כוונת התפלות והברכות אל המדות על הדרך שכתבנו למעלה ובארנו באר היטיב בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא. ואם היה שאצילות נפרד מן המאציל ואינו הוא עצמו איך יותר להתפלל ולכוין ללא אלהים חלילה והשואל או מתפלל לשום כח או מלאך עובד אלילים וקוצץ בנטיעות:

וזה לשון הרב הגדול הרמב"ן ז"ל בפרשת ויגש וחס ושלום שיהיה הדבר הנקרא שכינה או כבוד דבר נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך כאשר חשב הרב עד כאן. ועוד כתב שם זה לשונו ואם יאמר שהוא כבוד נברא כדעתו של הרב בפסוק וכבוד יי' מלא את המשכן וזולתו איך יקבעו בו ברוך והמברך והמתפלל לכבוד נברא כעובד אלילים, ובדברי רז"ל דברים רבים יורו על שם השכינה שהוא האל יתברך עד כאן. ובחלק השלישי פרק ל"ב יבא עוד מזה בסייעתא דשמיא:

וכתב החכם רבי בחיי הדיין ז"ל בפרשת יתרו זה לשונו ומענין כוונת התפלה הנה השם יתברך מרומם מכל תשבחות, מתעלה על כל התהלות, כענין שכתוב ומרומם על כל ברכה ותהלה, ובלשון הקדיש לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא, אבל דעת חכמי הקבלה כי באחד יקראוהו ואליו יסכימו כל המהללים, והכוונה אל השם המיוחד כי הוא קרוב לכל קוראיו ואמתי כשיקראוהו באמת, וכן הזכיר הרמב"ן ז"ל בפיוט שלו בשיר אקרא הלא תענה כי בשתי לשאול מן המלך וכו', והודיענו בכל זה שהתפלה למדת רחמים שבמדת הדין וכו', והוא ז"ל באר זה והרחיב הלשון יותר מדאי יעויין משם, כי ממה שהבאתי מלשונו די להוכיח ממנו מה שרצינו לבארו והוא כי אצילות המדות הוא עצם האלהות ולכן הותרה כוונת העבודה אליהם:

עוד כתב בפרשת ואתחנן זה לשונו כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, רמז לנו משה בכתוב הזה על מעלתן של ישראל שהם מתפללין ונענין, כי יכוונו אל הכח העליון להשפיע כחו במדות בכל מדה ומדה הצריכה להם, ולכך הם נענים בכל פעם ופעם, והזכיר גוי גדול ולא אמר גוי קדוש או גוי צדיק לפי שהגדולה היא החסד והחסד תחלת המדות, ובאור הכתוב כי מי גוי גדול אשר לו המדות קרובות אליו כיי' אלהינו בכל קראנו אליו ולא אל המדות, ומזה יאמרו רז"ל עמוד מכסא דין ושב על כסא רחמים עמוד מכסא רחמים ושב על כסא דין הכל כפי מה שצריך המתפלל. ועל המדות הזכיר הנביא ע"ה כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה, ודרשו רז"ל אין הרוכב טפל לסוס אלא הסוס טפל לרוכב והבן זה עד כאן. ובזה כתב הרא"ש ב"ר דוד בן הראב"ד ז"ל בספר היהוד, ומקבלת הרבנים האלה יתבאר מה שכתבנו והוא כי האצילות הוא עצם האלהות ולזה קראו משה רבינו ע"ה אלהים קרובים:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת בראשית (ל"א ע"ב) אמרו בזה הלשון אמר רבי יוסי האי דכתיב אשר לו אלהים קרובים אליו קרובים קרוב מבעי ליה אלא אלהים עילאה אלהים דפחד יצחק אלהים בתראה ובגיני כך קרובים וגבורות סגיאין אינון דנפקו מחד וכלהו חד עד כאן. הוא קרובנו ואנחנו קרוביו וכמו שכתוב לבני ישראל עם קרובו, וחלילה שנהיה קרובים לשום כח או מלאך חוץ מעצם האלהות, ולא שום כח או מלאך קרוב אלינו כי חלק יי' עמו וגו', ומה שאמר אליו ולא אל המדות אינו כנגד מה שכתב בפרשת יתרו אבל הכוונה לומר שהמכוין וקורא למדה מן המדות אם לא ביחוד (כלים) [כלם] קצוץ נטיעות והריסה, ועם יחוד כלם צריך לכוין אל הכח העליון ליחד הענף בשרשו והנאצל במאציל, להורות בדעתו שהכל אחד ואין שם רבוי הלילה, ובזולת זה הקורא אל המדות לבדן הריסה כי הוא מפריד אלופו של עולם וגם המכוין אל השרש לבדו בזולת מדותיו מכחיש פמליא של מעלה וקוצץ נטיעות על כן צריך לדעת ולהבין כפי מה שקבלו בעלי העבודה וכמו שבא בתורה ברמזים הנעלמים, הנגלים לאשר מצא חן וזכה אליהם כי האצילות ביחוד גמור עם המאציל ואינו נפרד ממנו ולא חוצה לו ושהוא עצם האלהות שאנחנו לו לעם והוא לנו לאלהים ותפלותינו ועבודתנו אליו כי אנחנו עמו ועבדיו, ולזה באה הקבלה האמיתית ליחדו במדותיו בפסוק שמע ישראל:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רס"ג ע"א) שמע ישראל כד"א שמעו שמים האזינו השמים אוף הכא שמע ישראל וכלא חד מלה, יהוה, רישא דכלא בנהירו דעתיקא קדישא ואקרי א"ב. אלהינו, עמיקתא דנחלין ומבועין דנפקי ונגדין לכלא, יהו"ה, נופא דאילנא שלימו דשרשין, אחד, כנסת ישראל וכלא חד שלמותא ואתקשר דא בדא ולא אשתכח פרודא אלא כל אחד עד כאן:

והכוונה ברישא דכלא היא יו"ד עליונה סוד חכמת אלהים עם קוצה, והוא מקום אצילותה וכמו שכתוב והחכמה מאין תמצא בלשון ידיעה, והוא אמרו בנהורא דעתיקא קדישא, והוא רום מעלה אויר הקדמון שאינו במנין ובו כלולים השלשה מאורות כלל העשרה הנעלמים שהם שם ועצם לשרש השרשים, ובזאת הכוונה מתיחד הענף בשרשו והנאצל במאציל והכל ביחוד גמור, והיו"ד שבשם עם קוצה רומזת כל זה, ואנו רואים היו"ד עם קוצה קשורים זה בזה דבר אחד מיוחד לא נפרד זה מזה, להורות על אחדות וקשר המאציל בנאצל ושהוא הוא עצמו לא דבר חוץ ממנו, כמו שאין היו"ד חוץ מקוצה ולא קוצה חוץ ממנה ואין זה בלתי זה ולזה באה הקבלה האמיתית בספר תורה שאם היה חסר קוצו של יו"ד פסול. אלהינו עמיקתא דנחלין וכו', ה"א ראשונה שבשם השניה באצילות סוד בינ"ה הרי י"ה. יה"וה נופא דאילנא סוד וי"ו שבשם שלימו דשרשין, והכוונה על תפא"רת ישראל כולל ששה קצוות ומתויים הכל מכל צד תיומת הלולב, והסוד ויעקב איש תם הרי יה"ו אחד כנסת ישראל, ה"א אחרונה סוף המחשבה העליונה קשורה בראשיתה מעלוי לעלוי בסוד אריכות הדל"ת שבאחד בכוונת הלב הרי יהו"ה שם המיוחד המיחד וכולל כל האצילות בשלמות המחשבה והכוונה, וזהו היחוד האמיתי שנצטוינו עליו שהוא שרש האמונה והוא העבודה האמיתית, וכמו שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב נה ע"ב) וארוממנהו בכלא לאכללא מאן דידע ליחדא שמא קדישא דהא הוא פולחנא דקב"ה עד כאן:

מכל זה יתאמת כי האצילות עצם האלהות ולזה באה המצוה בייחוד, אם היה דבר לעצמו חס ושלום איך יבא הצווי ליחד ולעבוד דבר שהוא נפרד וחוץ מהעצם האלהי וכבר באה האזהרה שלא לעבוד שום נברא וכמו שכתוב לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל, והכוונה בשמים חמה ולבנה ככבים ומזלות, ממעל הם המלאכים, ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ אפילו שלשול קטן שבים. ואמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם. שכל אלה הם נבראים כמונו, אבל העבודה תאות אל הבורא שהוא לנו לאלהים ואנחנו לו לעם, הוא השם הגדול המיוחד המיחד מדותיו בו שאינן חוץ ממנו והם בו בלא שום רבוי והם עצם האלהות כמו שבארנו:

פרק ו

מן הדברים המופלאים המאמתים אמות גמור ומורים הוראה ברורה על האצילות שהוא עצם האלהות הוא עבודת הקרבנות, והוא כי הקרבן ייחוד וקרוב הכחות אלו עם אלו עד עלותם בקנה אחד לאחדים עד התיחדם במקום יחודן המאצילן הוא אדון יחיד אשר הוא אחד בהם, ובעלי העבודה קבלו כי הקרבן הוא הייחוד וקרוב הכחות, אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ד' ע"ב) בזה הלשון רבי חזקיה הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, א"ל האי דאקרי קרבן, קרוב מבעי ליה או קרבות מאן קרבן א"ל הא ידיע לגבי חברייא קרבן מאנון כתרין קדישין דמתקרבין כלהו כחדא ומתקשרן דא בדא עד דעבדין כלהו ביחודא שלים לתקנא שמא קדישא כדקיאות, הה"ד קרבן ליי' קרבן דאנון כתרין ליי' הוא לאתקנא שמא דא וליחדא ליה כדקיאות בגין דישתכחו רחמין בכלהו עלמין, ושמא דאתעטרי בעטרוי לאתבסמא כלא, ועל דא ליי' בגין לאתערא רחמי ולא לאתערא דינא, ובגין כך ליי' ולא לאלהים ליי' אנן צריכים לאתערא ולא לאלהים רחמי בעינן ולא דינא עד כאן. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בזה הלשון בעת שישראל מקריבים קרבן לפני אביהם שבשמים ומתיחדים יחד והיינו ייחודו של אלהים, ואמאי אקרי קרבן אלא על שם שמקריב הכחות הקדושות כד"א וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד וגו', ואמרינן לריח ניחח ואין ריח אלא באף, ואין נשמה שהיא ריח אלא באף ואין ניחח אלא ירידה דכתיב וירד ותרגום ונחת, הרוח יורד ומתיחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב ע"י הקרבן והיינו דאקרי קרבן עד כאן. עוד שם והדין נקודה אתיא דרך הצנורות להדין אתיא ע"י דריח הקרבן ומיד יורד דכתיב ריח ניחח ליי' שיורד יי' ליי' הה"ד שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עד כאן. הרי הסכימו חכמי המשנה והתלמוד בקבלתם האמיתית על שהקרבן הוא ייחוד הכחות שהוא השם הקדוש שם בן ארבע אותיות המיחד כל המעלות עד אין סוף ואז ריח ניחח ליי' אשר זה יורה היות הנאצל עצם המאציל, ולהורות על שהוא כן נצטוינו בעבודה זו ולזה היתה הברכה מתפשטת בכל העולמות על ידיה, כי השפע והקיום הוא מצד הייחוד וקרוב הכחות הקדושות במקום אצילותן שהוא האלהות האמיתי המיוחד, מה שלא יתכן ולא יצוייר שפע ברכה וקיום מדבר שהוא חוץ מעצם האלהות ונפרד ממנו, וזו הוראה נפלאת על שהאצילות הוא עצם האלהות:

והחכם ה"ר בחיי ז"ל כתב זה לשונו ויבן נח מזבח ליי' כיון נח בקרבנותיו סדר הבנין ממטה למעלה, המזבח תחלה ומשם לרחמים זהו שאמר מזבח ליי' ומן הרחמים מתעלה ומתיחד הכל במעלה העליונה שהוא עלת העלות, וזהו שאמר ויעל עולות במזבח עלת כתיב, וכן אמר הנביא יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר. וכן במנוח לא מצינו בו שעשה מזבח והזכיר תחלה מעל המזבח, ואחר כך השמימה, ומשם אל המעלה העליונה שהוא עלה, ואז חוזר השפע מעלה לרחמים ומן הרחמים למזבח הנקרא לב וממנו לעליונים ולתחתונים וזהו שאמר וירח יי' את ריח הניחח כלומר המשיך המשכת השפע היורד מעלת העלות עד כאן. האמת יבחן מצד הסכמת הכל בו וכן היא קבלת כל החכמים ראשונים ואחרונים כי הקרבן ייחוד וקרוב הכחות הקדושות עד המאור העליון מקור הכל הוא שרש השרשים וכן קבלו איש מפי איש עד המקבל הראשון ע"ה:

והמאור הקדוש רשב"י ע"ה אמר בספר היכלות (ח"ב רנ"ט ע"ב) בזה הלשון והא אוקימנא דבגוונא דא קרבנא סלקא ליחדא יחודא ולאסתפקא כל חד וחד כדקא חזי ליה מההוא תננא דסליק, וכהנא דאיהו ימינא בקשורא דייחודא ברעותא, וליואי בשירתא דא כליל בדא היכלא בהיכלא רוחא ברוחא עד דמתחברן באתריהו שיפא בשיפא למהוי כלא כליל כחדא כדקא יאות, והא אוקימנא דכד אשתלים כלא כחדא שייפין עלאין בתתאין כדין נשמתא עלאה דכלא אתערת ועאלת בכלהו ונהיר לכלא, וכלהו עלאין ותתאין מתברכאן, וההוא דלא אתידע ולא עאל בחושבנא רעותא דלא איתפס לעלמין בדין כלא סליק עד אין סוף ואתקשר כלא בקשורא חדא עד כאן, הרי באר עוד ע"ה כי הקרבן הוא קרוב הכחות הקדושות שהם סוד האמונה וייחוד של אלהינו ברוך הוא אשר הורה בזה שהאצילות הוא עצם האלהות, ולזה באה עבודה זו להורות על ייחודו ואלו היה הנאצל נפרד מן המאציל לא היה מקום לזה כלל, ולא היה מסלול ודרך להתפשטות האור והשפע לקיום העולמות, אבל בהיות הנאצל ביחוד גמור עם המאציל אז בהתעוררות התחתונים בעבודתם תתפשט הברכה בהם כי הייחוד מקום לכל זה כמו שכתבנו:

גם עבודת הקטרת הוראה על קשר הכחות הקדושות וייחודן, וכן אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג י"א.) קטרת קשיר קשירו דמהימנותא עד כאן, הנה שקרא מהימנותא אל האצילות הקדוש שהוא האלהות לפי שהוא האמונה האמיתית אמונתן של ישראל, וחלילה להאמין בדבר שהוא נפרד וחוץ מעצם האלהות כי אם ביחיד המיוחד מכל צד, הוא אדון יחיד אשר האציל כחותיו מאורו לקיום הנמצאים והוא אחד בהם:

פרק ז

ראיתי לאחרונים מחכמי אומתנו מתחכמים מדעתם רוצים להוכיח דברים שאי איפשר לשכל האדם להשיגם בדרך המחקר אשר דרכו בו, וזה היה מהם חשבם שאין בישראל חכמה מקובלת כי אם הפלוסופיא ונטו אחריה, עד שזאת הנטיה סבבה להם לשלוח ידם במה שאין היד משגת בדרך החקירה השכלית, ואחר טרחם ועמלם בעיונם והתבודדות להוציא שכלם מן הכח אל הפועל לחשבם שהחיים ההם היו להם החיים האמיתיים עד שלזה הוציאו כל ימיהם בהם, בוקש הדבר והנה הפכו ללענה משפט בבקשם להתחכם בדבר שלא היה להם מבא ופתח להכנס אליו, ומי יתן החרש יחרישו ותהי להם לחכמה, ומהם הר"י אלבו במאמר ב' מספר העקרים שלו פרק י"א אמר שם זה לשונו ומהשכל העשירי שהוא השכל הפועל לא הושפע היות עלול אחר שיהיה שכל עומד בעצמו אלא נפש שקיומה בחומר כנפש הגלגל, ונשאר הוא לפי זה כנקבה שהוא מושפע ואינו משפיע, הוא שאמרו ז"ל אמרה שבת לפני הקב"ה רבש"ע לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, אמר לה בתי כנסת ישראל תהא בת זוגך, הנה באמרם אמרה שבת יורה שירמוז על מדה שהיא מושפעת ולא משפעת והיא השכל העשירי, וקראוהו שבת לפי שחכמי הקבלה ייחסו כל יום מימי בראשית אל עלול אחד מן הז' שכלים האחרונים, ויקראו העלולים ספירות, ויאמרו שהג' ראשונים הם דבר רוחני ויקראו אותם אור שאינו נתפס, והז' האחרונים ייחסו כל אחד מהם אל יום מז' ימי בראשית, ויקראו את העשירי שבת לפי שהוא אחרון העלולים ובו שבת ההשתלשלות ויאמרו שהשכל האחרון שהוא השכל העשירי והוא השכל הפועל והוא הספירה העשירית שיקראוה שבת נתרעמה לפני הקב"ה למה שבת בה ההשתלשלות ולא היה לה בת זוג כלומר נמצא אחר שיהיה שכל עומד בעצמו, וכמו שהוא בשאר השכלים שיהיה מושפע ממנה עד שנשארה היא כנקבה ומושפעת, ולא משפעת ואמרו שהשיב הקב"ה בתי כנסת ישראל תהא בת זוגך עד כאן:

הנה התחכם מדעתו ואמר שהעלולים שאמר עליהם בפ' ההוא שהם אפשרי המציאות הם שקראו חכמי הקבלה ספירות, ולדעתו הספירות הם השכלים הנפרדים שהם דבר אחד זולת האל יתברך, וחלילה לחכמי הקבלה מקבלי האמת מהיותם מזה הדעת שהרי קבלו איש מפי איש כי כוונות העבודות אליהם כמו שכתבנו למעלה מקבלתם ואם הם השכלים הנפרדים איך יותר זה והיא הריסה, כי לא הותר לכוין ולקרא לשום נברא חוץ מהאל יתברך:

ובירושלמי דברכות פרק אין עומדין אמרו בזה הלשון ר' יודן אמר בשר ודם יש לו פטרון, אם באת לו צרה אינו נכנס אצלו פתאום אלא הולך ועומד על פתח חצרו של פטרונו וקורא לבן ביתו ואומר לו איש פלוני בחוץ, אבל הקב"ה אינו כן אם באת לך צרה לא תקרא לא למיכאל ולא לגבריאל אלא צווח לו והוא ענה לך הה"ד כל אשר יקרא בשם יי' ימלט עד כאן, הרי שלא הותר לקרא ולכוין לשום נברא כי אם בשם יי' שהם מדותיו הנאצלים מאורו והם הנקראים שמו כידוע למקבלי האמת העומדים בסוד השם הגדול וכמו שהתבאר כבר והם ע"ה לא שללו כי אם דבר נפרד באמרם לא תקרא למיכאל וכו' ואמנם מה שהוא נאצל אינו בכלל זה שהרי הוא עצם האלהות. ואם כן איך ייחס הוא הדעת ההוא לחכמי הקבלה, ויאמר שהעלולים ההם שאמר עליהם שהם איפשרי המציאות הם הספירות וכבר הצילם השם יתברך מזה הדעת:

ושבקה להימנותיה שהרי הוא עצמו כתב בפרק שמונה ועשרים מאמר שני וזה לשונו ובעבור זה הוא מבואר שאין שום אדם רשאי להשתמש בדבר מדברי חכמי הקבלה מסברת עצמו אלא אם כן יהיה מקובל מפי חכם בעל קבלה בה וכו', וכבר הזהיר על זה גדול החכמים האחרונים המקובלים רבינו הרמב"ן ז"ל ואמר כי דברי חכמי הקבלה לא יושגו ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה זולתי מפי מקובל חכם כו', והסברה בה אולת רבת הנזקים, אלו דבריו ז"ל בפירוש התורה עד כאן:

ועל מה שאמר בהשתלשלות הדברים ורבוי הנמצאות מן האחד הפשוט יתברך, כי הוא השפיע עלול אחד, והעלול ההוא ממה שישכיל מהתחלתו יושפע ממנו שכל אחד וממה שישכיל את עצמו יושפע ממנו נפש הגלגל וגרמו, שאם נודה זה במה שישכיל מהתחלתו שיושפע שכל אחר איך נודה שמהשכלתו את עצמו יושפע נפש הגלגל וגרמו, ויהיה זה האמנת שתי רשויות חלילה, ולא ירגיש אחר שהוא סובר שהם נפרדים, ועוד שהוא נגד התורה ומקבליה ע"ה באמרה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וקבלו בעלי העבודה כי זה הפסוק מדבר בתחתונים ורומז בעליונים, וכשיפורש בעליונים הנה שם אלהים ירמוז לה"א ראשונה שבשם הגדול, וכשיפורש בתחתונים ירמוז לה"א אחרונה, ואחד זה ואחד זה רומז אל האצילות שהוא האלהות, כי אין דבר יוצא חוצה לו והוא לבדו הבורא עליונים ותחתונים. ובבראשית רבה כי גדול אתה ועושה נפלאות, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם מתקלס במדינה וגדולי המדינה מתקלסין עמו שנושאין עמו במשאו, אבל הקב"ה אינו כן אלא הוא לבדו ברא את העולם, הוא לבדו מתקלס בעולם, הוא לבדו מתהדר בעולמו, אמר ר' תנחומא כי גדול אתה ועושה נפלאות למה כי אתה אלהים לבדך אתה לבדך בראת את העולם עד כאן. הרי בארו ע"ה כי אלהים הנאמר בבריאה אינו משותף אבל נאמר על היחיד האמיתי, והוא לבדו ברא העולם ואין שום נברא מתקלס עמו לומר שהוא נשתתף עמו בבריאה, שהוא משאו כי אם הוא לבדו, והוא אמרם כי אתה אלהים לבדך אתה לבדך וכו', ואם היה כדעת הרב הזה שאמר בסוף הפרק ההוא, הנה זהו דעתי בהשתלשלות הדברים מן הסבה הראשונה, והוא שממה שישכיל העלול מעצמותו יושפע נפש הגלגל וגרמו, וכן כל שאר השכלים וגרמים ונפשותם עד העשירי, ומן העשירי יושפע חומר כל מה שתחת גלגל הירח וכל הנפשות אשר שם, הנה אם כן לדעתו לא ברא אלהים לבדו את העולם:

ודעת רז"ל מקבלי האמת כי בריאת שמים וארץ קדמה לבריאת המלאכים, אמרו בבראשית רבה אימתי נבראו המלאכים רבי יוחנן אמר בב' נבראו המלאכים וכו', רבי לוליאני בר טברין אמר בשם רבי יצחק, בין על דעתיה דרבי חנינא בין על דעתיה דרבי יוחנן הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו. והקדוש ברוך הוא ממדד באמצעיתו, אלא אני יי' עושה כל, נוטה שמים לבדי, רוקע הארץ מאתי, מי אתי כתיב מי היה שותף עמי בברייתו של עולם, ביום ראשון לא היה מלאך וכו' עד כאן:

וכן אמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ובפרקי רבי אליעזר פרק ד' בשני ברא הקב"ה את הרקיע והמלאכים וכו'. והלא השמים והארץ נבראו ביום ראשון שנאמר בראשית ברא וגו' ואיזה רקיע ברא ביום שני רבי אליעזר אומר רקיע שעל ראשי החיות שנאמר ודמות על ראשי החיה רקיע וגו' עד כאן:

והקרי והכתב בפסוק ישרישונו אמונה אומן בבריאה, כי הקרי והוא מאתי בא להודיענו היות הבריאה מאת הבורא, וכי מאתו היה הכל ואין דבר יוצא חוצה לו, ולפי שלא יחשב שהיה הוא יתברך הסבה הרחוקה בבריאה, וכבר היו השכלים יותר קרובים כי מהם הושפעה כדעת החכם הנזכר, וכמו שאמר הפלוסוף שהאל עיין בעולם השכלים והשפיע מהם המציאות, לזה בא הכתב מי אתי לשלול שלילה מוחלטת ולומר כי הוא יתברך הסבה קרובה, והוא לבדו הבורא ולא היה שם אז שום דבר חוץ ממנו ישפיע ממנו המציאות כי אם מאתו יתברך היה הכל:

ולא הרגיש החכם הזה כי השתלשלות הדברים מן הסבה הראשונה בדרך עלה ועלול ועל הדרך שיראה הוא ז"ל הוא ענף מענפי השרש המר, בנוי על סברת קדמות העולם שהכל היה בחיוב, כדעת הנפסד המפורסם לפלוסוף הורס עקרי הדת הקדושה:

אבל אנו מאמיני התורה ומקבליה שהיא תשרישנו שהכל היה בכוונה וברצון פשוט, לא יקשה עלינו איך איפשר הרבוי מן הסבה הראשונה עם היותו אחד בתכלית הפשיטות, כי זה מגדר הרצון כי עם היותו בתכלית האחדות והפשיטות ימציא הרבוי ברצונו להורות על מציאותו ויכלתו הבלתי בעל תכלית, והוא שכתוב והוא באחד ומי ישיבנו, ונפשו אותה ויעש, כי ישלים חוקי, וכהנה רבות עמו. ופירושו כפי כוונתנו. והוא, יורה על שהוא יתברך בהיותו מציאות נצחי תמיד בענין אחד עד שיצדק בו תמיד לומר הוא, באחד, שלא נאמר כי אחר שברא העולם יצא מן ההיות ההוא השוה ברבוי הנמצאים, אבל היה תמיד באחדות ההוא, ומי ישיבנו, להורות על יכלתו כי הבלתי בעל תכלית לא יושב, ונפשו אותה ויעש, כי המציא כל הנמצאים ברצון פשוט. ואמר כי החפץ היה להשלים הנמצאים ההם שהמציא להגיעם אל תכלית משובח אשר מחוק הנמצא להגיע, וזה כי ישלים חוקי:

ולפי שלהגעת השלמות והחוק לא תספיק מעלה ומצוה אחת, אבל כבר יצטרך העובד אל קנין כל המעלות והמצות אשר כפי התורה להגיע אל ההצלחה אחרונה, אמר וכהנה בלשון רבים, שב אל כי ישלים חוקי להורות על כי המציא השם יתברך רבוי מעלות ומצות להשלים זה החוק, וכאמרם ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. ואמר רבות, לומר כי כמו שלהשלים הפרט המציא רבוי מעלות ומצות לתכלית אחד והוא הגעת השלמות, כן עם היותו יתברך אחד פשוט בתכלית האחדות והפשיטות המציא הרבוי בנמצאות מתחלפות, וזה היה לתכלית אחד בלבר והוא קיום הנמצאות כלם, והקשרם קצתם בקצתם והתאחד כל חלקיהם עד שיעלה הכל ויקשר בסבה אחת פשוטה יתברך, וזה אמרו וכהנה רבות עמו, כי עם רבוי והתחלפות הנמצאות לא יצאו מאחד, והרבוי ההוא בהתאחדו קצתו בקצתו יורה על האחד האמיתי הפשוט אשר בא ממנו, ולזה המציא השם יתברך הרבוי מאחדותו הפשוט להעיד באחדותו:

וירצה עוד באמרו וכהנה רבות עמו, כי הוא אמר למעלה שהוא במציאות שוה ואחדות פשוט, ויכול בלתי בעל תכלית ורוצה ברצון פשוט וכענין שבארנו, וידוע לחכמים כי אין שום אחד מאלו דבר נוסף על מהותו, כי הוא ורצונו ויכלתו אחד, וכמו שאלו ואם הם שמות מחולפים לא ידומה שיחייבו רבוי בו אבל הם עמו כלומר שהוא אחד בהם, כן רבוי הנמצאים לא יחייבו רבוי בו, אבל היה מחכמתו הנפלאה להמציאם ולסדרם באופן יעידו על אחדותו, ולזה סדר האדם הגדול שהוא כלל הנמצאים כלם כאיש אחד, וגוף אחד וכל מה שהדברים מתקרבים יותר אצל השרש הנעלם יתברך הם מתאחדים יותר והיה זה כן להורות על אחדות השרש אשר באו ממנו, ועל זאת התכונה סדר הוא יתברך האדם שהוא עולם קטן שהוא לתבנית העולם הגדול, וזה וזה באו להורות ולהעיד על היחיד המיוחד. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קס"א.) אמרו בזה הלשון ועתה יגדל נא כח אדני וגו' רבי אחא ורבי יוסי אמרי זכאין אינון ישראל מכל עמין דעלמא דקב"ה אתרעי בהו, ואתכני בהו ואתפאר בהו דהא עלמא לא איברי אלא בגינהון דישראל דישתדלון באוריתא בגין דחד בחד אתקשר, וישראל לתתא בהאי עלמא אינון קיומא דיליה, וקיומא דכל שאר עמין אימתי בזמנא דעבדי רעותא דמריהון. תא חזי כד ברא קב"ה בר נש בעלמא אתקין ליה כגוונא יקירא עילאה, ויהב חיליה ותוקפיה באמצעיתא דגופא דתמן שריא לבא דהוא תוקפא ומזונא דכל גופא, ומתמן אתזן כל גופא וכל אינון שייפי דגופא מתמן אתזנו, והא לבא אחיד ואתתקף באתר עילאה דלעילא דאיהו מוחא דרישא דשארי לעילא ואחיד ביה ודא אתקשר בדא. כגוונא דא אתקין קב"ה עלמא ועבד ליה חד גופא, ואתקין שייפי דגופא סחרניה דלבא, ולבא שארי באמצעיתא וכל גופא וכל אינון שייפין אתזנו מההוא לבא דהוא תוקפא דכלא וכלא ביה תלייאן, וההוא לבא אתקשיר ואתאחיד במוחא עילאה דשריא לעילא, כך הוא כד ברא קב"ה עלמא אסדר לימא דאוקיינוס דאסחר כל ישובא דארעא, וישובא דכל שבעין אומין כלא אסחר לירושלם, וירושלם באמצעיתא דכל ישובא שריא, והיא אסחרת להר הבית, והר הבית אסחר לעזרות דישראל, ואינון עזרות סחרן ללשכת הגזית דתמן סנהדרי גדולה יתבין. ותנינן לית ישיבה בעזרה אלא למלכיהון דבית דוד בלחודיהו, ולשכת הגזית אסחר לבית האולם והמזבח. ובית האולם והמזבח סחרן להיכל, וההיכל לבית קדש הקדשים דתמן שכינה וכפרת וכרובים וארון, והכא הוא לבא דכל עלמא ומהכא אתזנו כל אינון אתרי ישובא דאינון שייפי דגופא. ולבא דא אתזן ממוחא דרישא ואתאחיד דא בדא הה"ד מכון לשבתך פעלת יי' כגוונא דא לעילא ברזא יקירא סתימאה ימא עילאה לקבל דא, ואי תימא לעילא מן ימא וימא מן ימא. תא חזי נהר דינור אסחר לכמה משריין מקבלי שבעין סטרין גליפין משבעה דליקין ואינון סחרן לאינון שמשין דלגו מינייהו ואינון סחרן לארבע רתיכין, ואינון סחרן לההיא קרתא קדישא דרביעא עליהו. ותאנא תמן עזרות לגו מעזרות, לית ישיבה בעזרה דתמן אלא למלכיהון דבית דוד בלחודיהו דתמן מתישבי ויתבי. וסנהדרי גדולה משתכחי תמן בלשכת הגזית וההוא בית דינא עליהו דמשמש לאתר דמשמש, ודינא אתיהיב מתמן לקדישי עליונין עד דמטא לאתר דאיקרי קדש הקדשים כלא ותמן הוא לבא שריא ודא אתזן ממוחא דעילא ואתאחיד דא בדא. כגוונא דא לעילא לעילא, ואיהו ברזא דמלכא עילאה עד דאשתכח דכלא אתזן מן מוחא עילאה סתימאה דכלא, וכד יסתכלון מילי כל אתקשר דא בדא ודא בדא עד כאן. והמבין הכוונה במה שכללו המאמר הקדוש יתבאר לו קשר הנמצאות קצתם בקצתם עד התאחדם באחד, להעיד כי האחד האמיתי ברא אחד וידע כי הוא לבדו ברא העולם:

ואם היה השתלשלות הדברים מן הסבה הראשונה בדרך עלה ועלול וכדעת הרב בעל העיקרים ז"ל הנה יפול במה שברח ממנו, כי הוא ברח מפחת השניות והרבוי ויפול בו, ואם היה השתלשלות הנמצאות בדרך ההוא, אי איפשר להם שיתקשרו ויתאחדו קצתם בקצתם, אחר שהיה השתלשלותם באמצעות דבר נפרד היו נפרדים, ולא תשלם הכוונה בהם שהיתה להורות על אחדות האחד הממציאם, אבל כשנאמין שהאחד המציאם מאתו בלא אמצעי, הנה יאמן שיתכן להם ההקשר וההתאחדות קצתם בקצתם עד הגיעם אל האחד הממציאם, ואז הם עדות על אחדות האחד, ולנטוע זה בלבבות באה החכמה להעיד עליו באמרה יי' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו וגו', והכוונה הנעלמת בזה שלא ברא הקב"ה את העולם בשום דבר זולת עצמו ואמתו, וכמו שיבא עוד מזה בפרק י"ד מזה החלק בסייעתא דשמיא. ובמה שכתבתי בזה הענין נשלמה הכוונה בזה הפרק:

פרק ח

אדון יחיד שרש כל השרשים ית' הפליא עצה הגדיל תושיה להאציל אצילותו בו להיות מקום שבו יברא המציאות, ולהיותו כלי בו יתקיים, כי בלתו לא היה כל זה איפשר כלל. וזה לשון החכם הרב המקובל רבי עזריאל ז"ל שקבל מפי הרב החסיד רבי יצחק סגי נהור בן הראב"ד ז"ל שהיה שלישי לאליהו ז"ל. הוסיף השואל לשאול באי זה הכרח תכריח שיש שם עשר ספירות, כי רצוני לומר שאין שם רק אי"ן סוף בלבד:

תשובה אי"ן סוף הוא שלימות מבלי חסרון, ואם תאמר שיש לו כח בלי גבול, ואין לו כח בגבול אתה מחסר שלמותו, ואם תאמר שהגבול הנמצא ממנו תחלה היה העולם הזה שהוא חסר מהשלמתו, חסרת הכח שהוא ממנו, ולפי שאין לחסר שלמותו יש לנו לומר בהכרח שהוא בגבול מבלי גבול, והגבול הנמצא ממנו תחלה הם הספירות שהם כח השלם וכח החסר, כשהם מקבלים מהשפע הבא משלמותו הם כח שלם, ובהמנע השפע מהם יש בהם כח חסר, ולכך יש להם כח לפעול בהשלמה ובחסרון, והשלמות והחסרון הם הדברים המבדילים בין דבר לדבר:

ואם תאמר כי הוא בלבד כיון בבריאת עולמו מבלי הספירות, יש להשיב על זה כי הכוונה מורה על חסרון המכוין. ואם תאמר שלא כוון בבריאתו, אם כן היתה הבריאה במקרה וכל דבר הבא במקרה אין לו סדר, ואנו רואים כי הנבראים יש להם סדר, על סדר הם מתקיימים, ועל סדר הם מתחדשים, ועל סדר מתבטלים, והסדר הזה שבו הם מתקיימים ומתבטלים הוא הנקרא ספירה, שהם כח לכל מצוי הנגדר בגדר מספר, ולפי שהיה מציאות הנבראים באמצעות הספירות הם משתנים זה בזה ויש בהם רם ושפל ובינוני, ואע"פ שכלם מעיקר אחד והכל מאי"ן סוף שאין חוץ ממנו ע"כ:

עוד כפל וכתב ועל מה ששאלת באיזה דרך תכריח שיש שם ספירות, דע כי אי"ן סוף אין לומר בו לא רצון ולא חפץ ולא כוונה ולא מחשבה לא דבור ולא מעשה, אע"פ שאין חוץ ממנו, ואין לומר בו שום דבר שיראה ממנו שהוא מוגבל, כי כל מוגבל משתנה ואין אצלו לא שינוי ולא חידוש ולא חילוף, ואנו רואים מתוך הכתוב שהוא אוחז דרך גבול, ויעל, וירד, ויבא, וילך, וידבר, ויאמר, וכל כיוצא בזה:

ואם תאמר כל זה נאמר להשגת השכל, כבר ידעת כי השכל יש לו גבול, א"כ כל הנבראים הנמצאים בכתוב נאמרים על גבול, אע"פ שהגבול מבלי גבול, והגבול הזה הם הספירות וכל סדרי בראשית וסדרי המצות שהם על סדר הספירות מעידות על זה, וכ"ש סדרי הקרבנות שכתוב בהם את קרבני לחמי לאישי, זה יעיד שיש רחוק שהוא מתקרב מדבר לדבר עד שהוא מגיע לזה העליון, וכל זה לא יתכן בלתי ספירות וסדורן במוטבע במורגש במושכל, כי לשון עליה וירידה שהיא מדרך הטבע, והריח שכתוב בו וירח יי' את ריח הניחח שהוא מדרך ההרגש, והשגת החכמה שכתוב מי כהחכם שהוא מדרך השכל כל אלה יש להם גבול, ומה שאין לו גבול אין להגבילו ולהמשילו בכל אלה, וסדר הספירות שהוא גבול מבלי גבול נקרא בבראשית רבה סדר זמנים, כמו שאמרו ויהי ערב מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן והם נקראים סדרי בראשית ע"כ:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אלא משום דאית בידים עשר אצבעות רמז לעשר ספירות שבהם נחתמו שמים וארץ, ואותן העשרה כנגד עשרת הדברות, ובכלל אותן העשרה נכללין. כל תרי"ג מצות ע"כ:

ידוע כי הידים כלי הפעולה וזולתם לא תצוייר, וכן לא יצוייר ולא יתכן שום פועל כי אם בספירה, ולפיכך היה ונברא הכל באמצעותם לפי שהם לאדון יחיד כמו הידים לנשמה לפעול בהם ולהראות כחה, ואין המשל דומה לנמשל מכל צד לפי שהספירות אינם דבר זולת השרש וחוץ ממנו כי הם באחדות אמיתי, מה שאין כן הנשמה עם כליה כי זה רוחני וזה גשמי, אלא כדי לקרב הדבר אל השכל ימשילו כן, כי אי איפשר לגשם להשיג ולהבין בזולת זה, וכמו שאז"ל דברה תורה כלשון בני אדם, ואם כן הם סדר הנבראים, וכן סדר התורה כלה כמו שיתבאר בס"ד, נמצא שאין דבר יוצא מהם חוצה כי הם הכל וזולתם אי איפשר למציאות שימצא, ואחר שנמצא אי איפשר קיומו כי אם בהם כי הם הכלי שבו יושפע השפע והברכה לעולם:

ובאידרא דרשב"י ע"ה (ח"ג קל"ב.) תאנא אי עתיקא דעתיקין קדישא דקדישין לא אתקן בהדין תקונין לא אשתכחו עלאין ותתאין וכלא הואי כלא הואי. וזה לשון הרמב"ן ז"ל בפירוש ספר יצירה כי קיום כל דבר בעוד הרצון בו, ר"ל כי קיום העולם התחתון והעליון בעוד התפשטות אצילות עלת העלות בו, ויהיה כל בהתהפך הרצון להשיב הדברים להויתן כמושך רוחו אליו ע"כ:

הרי באר כי קיום העולמות הוא התפשטות האצילות שהוא הלב והרצון וזולתו אי איפשר המציאות וקיומו, ולזה הוכרח וחוייב התפשטות האצילות מאדון יחיד ובו הראותו אחר שהיה כמוס ונסתר בו להמציא בו הנמצאים כלם למלוך עליהם ולגלות מציאותו:

ובפרקי ר' אליעזר פ"ג אמרו בזה הלשון, מיד נתיעץ הקב"ה בתורה ששמה תושיה לברא את העולם, השיבה לו ואמרה, רבון העולמים אם אין צבא ואם אין מחנה למלך על מה הוא מולך, אי זו כבודו של מלך, שמע אדון העולם וערב לו, אמרה תורה בי נתיעץ הקב"ה לברא את העולם שנאמר לי עצה ותושיה וגו' ע"כ:

והכוונה כי בתורה הקדומה שהיא חכמת אלהים שהיא כוללת כל האצילות, כי בה היה כמוס, נברא הכל, ולזה התחילה התורה בה בראשית והיא ראשית הכל, ותרגם אנקלוס ע"ה בקדמין הם הנתיבות הקדומות, ותרגום ירושלמי בחוכמא, ועוד שם בעשרה מאמרות נברא העולם, בשלשה כללו שנאמר יי' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו, והכוונה באמרם בעשרה מאמרות כנגד עשר ספירות שהם נכללים בשלשה ראשונות, שהם חכמה ובינה ודעת, ובהמצא אלו נמצאים כלם כי חסד ונצח ענפי החכמה, גבורה והוד ומלכות ענפי הבינה, תפארת ויסוד ענפי הדעת, ובחכמה נכלל הכל כי ממנה נאצלו ובה הכל תלוי, ובה נברא הכל וכמו שכתוב מה רבו מעשיך יי' כלם בחכמה עשית וגו', ומחכמה נאצל הכל בבינה, והוא הפועל בעליונים ובתחתונים מכח חכמה, ולזה כוונו רז"ל בב"ר באמרם היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג מג.) א"ר אבא מה רבו מעשיך יי' כלם בחכמה עשית, כמה סגיאין אינון עובדוי דמלכא קדישא וכלהו סתימין בחכמה, הה"ד כלם בחכמה עשית, כלם בחכמה כלילן ולא נפקי לבר אלא בשבילין ידיעין לגבי בינה, ומתמן אתעביד כלא ואתקן כלא כמד"א ובתבונה יתכונן, ועל דא כלם בחכמה עשית בבינה:

מכל זה יתבאר כי אצילות עשר ספירות היא כלי ומקום לכל מה שנעשה ונוצר ונברא בעליונים ובתחתונים, ובלתו אין דרך לזה כלל, ואם כן מוכרח היה התפשטות האצילות לשיברא המציאות ויקויים בו:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמרו אני יי' עושה כל נוטה שמים לבדי וגו', אני כשנטעתי אילן זה, להשתעשע בו אני וכל העולם, ורקעתי בו הכל וקראתי שמו כל, שהכל תלוי בו, והכל ממנו יוצא, והכל צריכין לו, ובו צופין, ולו מחכים, ומשם פורחים נשמות, לבדי הייתי כשעשיתי אותו ולא יגדל עליו מלאך לומר אני קדמתי לך, גם בעת שרקעתי ארצי שבו נטעתי והשרשתי אילן זה ושמחתים ביחד ושמחתי בהם מי אתי שגיליתי לו סודי זה. א"ר רחמאי, מדברך נלמוד שצורך העולם הזה ברא הקב"ה קודם לשמים, אמר לו הן. משל לה"ד למלך שבקש ליטע אילן בגן השגיח בכל הגן לדעת אם יש לו מעין מים המעמיד אותו ולא מצא, אמר אחפור מוצא מים ואוציא מעין כדי שיוכל להתקיים האילן, חפר והוציא מעין נובע מים חיים ואח"כ נטע אילן ועמד ועשה פרי והצליח בשרשיו שהשקהו תמיד ששאב מן המעין ע"כ:

האילן הזה הוא שאמרו עליו במדרש הזה, אילן אחד יש לו להקב"ה ובו שנים עשר גבולי אלכסונים. והוא שאמרו עליו במדרש שוחר טוב תנא עץ חיים מהלך חמש מאות שנה, וכל מימי בראשית מתפלגין תחתיו ע"כ. ואמר שנטעו להשתעשע בו כל העולם כי זולתו אין לו קיום, והוא שאמר שהכל תלוי בו, והכל ממנו יוצא, והכל צריכין לו וכו', וא"ר רחמאי מדברך נלמוד שצורך העולם הזה וכו', הרי בארו בפירוש שאצילות זה האילן היה צורך העולם, כי זולתו לא יברא ולא יתקיים. משל למלך שבקש ליטע אילן וכו':

מוצא המים הוא העדן שהוא המקור שמשם נאצל האילן, והמעין הוא הנהר היוצא מעדן המשקה את הגן לשיפרח ויצליח האילן הזה בשרשיו, וירמוז ג"כ המשל לבריאת העולם וראה הקב"ה שאי איפשר שיתקיים בזולת שיוציא קודם מוצא מים להשקות האילן שהוא העולם, ואז חפר והוציא מוצא המים, כלומר האציל מאורו האצילות שיהיה כלי ברכה שבו יתקיים העולם, כי אי איפשר זולתו:

ובמדרשו של רשב"י פרשת בראשית (טו.) אמרו בזה הלשון זוהר סתימא בטש אוירא דיליה, מטי ולא מטי בהאי נקודה. וכדין אתפשט האי ראשית ועביד ליה היכלא ליקריה לתושבחתיה, תמן זרע זרעא לאולדא לתועלתא דעלמין, ורזא דא זרע קדש מצבתה ע"כ. וזה מה שרציתי לבאר בפרק זה:

פרק ט

קבלו בעלי העבודה כי אדון יחיד שרש כל השרשים הנקרא אי"ן סוף איננו רמוז לא בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ולא בדברי רז"ל, אך קבלו בו קצת רמז, וכבר פירשתי בפירוש עשר ולא י"א לרמוז שלא יגדר בגדר מספר, ולא יבא בחשבון כלל:

ואמרו חכמי האמת כי עליו אמרו דרך כלל אל יהי לך עסק בנסתרות, ולהיותו נעלם בתכלית ההעלם לא רמז בו משה ע"ה הורנו בזה שלא תגע בו יד המחשבה לגודל תעלומיו, ומהעלמותו נתבונן מעלת אצילות ראשון שהוא שמו והוא בו כשלהבת בגחלת הוא רום מעלה עד שלרוב העלמו ומעלתו קבל רשב"י ע"ה שאינו במנין המדות ואינו נתפס בהרהור הלב כלל כמו שכתבנו במה שקדם, וגם באצילות ראשון ושני קבלו בעלי העבודה שאין כח באדם להתבונן בהם לפי שהם חוץ מבנינו ועולמו, ואין רשות לאדם להתבונן כי אם בעולמו ובנינו שהוא מהבנין ולמטה שהם שבעה ימי בראשית, ומשם ולמעלה השער סגור. וקבלו חכמי האמת כי לזה כוונו באמרם בחגיגה פרק אין דורשין ת"ר יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם, ת"ל למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית, ת"ל לימים ראשונים, יכול ישאל אדם מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור, ת"ל ולמקצה השמים ועד קצה השמים, מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואי אתה שואל מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור. הרי בארו ע"ה כי אין רשות לאדם לשאול ולהתבונן כי אם מהבנין ולמטה שהוא מקצה השמים ועד קצהו שהוא עולמו, אבל משם ולמעלה לא תגע בו יד:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת וארא (ח"ב כב.) אמרו בטחו ביי' עדי עד דהא מתמן ולעילא אתר טמיר הוא וגניז דלא ייכול לאתדבקא, אתר הוא דמיניה נפקו ואצטיירו עלמין, הה"ד כי ביה יי' צור עולמים, והוא אתר גניז וסתים, ועל דא בטחו ביי' עדי עד, עד הכא אית רשו לכל בר נש מכאן ולהלא לית רשו לכל בר נש לאסתכלא ביה דהא סתים וגניז מכלא, ומאן איהו י"ה יי' דמתמן אצטיירו עלמין כלהו ולית מאן דקאים על ההוא אתר. א"ר יהודה קרא אוכח עליה דכתיב כי שאל נא לימים ראשונים וגו' ולמקצה השמים ועד קצה השמים עד הכא אית רשו לאסתכלא, מכאן ולהלה לית מאן דיכול למיקם עליה ע"כ. הרי בארו ע"ה כי באצילות ראשון ושני אין רשות לאדם להסתכל ולהתבונן, והטעם מפני שכל הקרוב יותר אל השרש הוא יותר נעלם, ויותר נמנע ההשגה וההתבוננות, וכ"ש בשרש עצמו ית' שהוא מתעלה ומתעלם מכל שאי איפשר להתבונן בו כלל, עם שהוא הכל וכולל הכל ומיוחד בכל, אבל מתוך התאחדו והקשרו במדותיו שהם נאצלים ממנו מעלתו וגדולתו מתפרסמת ונכרת, שהוא ית' מראה בהם כחו וגדולתו בפעולותיו שהוא פועל על ידם להתאחדו בהם, ומצד פעולותיו נגלה לעין כל, מה שלא היה איפשר להשיג ממנו דבר ולא להכירו ולדעת אותו אם לא באמצעות מדותיו הנאצלים מאורו, והוא ית' מתיחד בהם כלהב האש המתיחד בגווניו, ומתעלה ומתרומם מהם עד שאי"ן סוף לרוממותו:

והנה הוא מראה פעולותיו ומעלתו בהם עם היותו נעלם מכל, כי מתוך הנגלה יתבונן האדם בנסתר, כי הנשמה שבאדם נעלמת ואינה נכרת, אבל בהראותה פעולותיה באיברי הגוף והאיברים פועלים בכחה ובסבתה אנו מכירים מעלתה ובאים עד תכונתה, כך הוא המשל והדוגמא כי שרש הכל ית' נעלם ונסתר, הנה הוא מראה כחו וגדולתו ומעלתו ומציאותו באמצעות מדותיו שהוא להם כמשל הנשמה לגוף, ומהם אנו מכירים מציאותו וגדולתו מה שלא היה איפשר בזולת אצילותו, כמו שלא היה איפשר להכיר מעלת הנשמה ולהתבונן בה בזולת איברי הגוף שהיא פועלת על ידם, ולזה רמז איוב באמרו ומבשרי אחזה אלוה, כלומר שמבחינת גופו היה בוחן האלהות, והוא מה שכתבתי כי מעלת הנשמה תוכר ותושג מצד הגוף שהיא מראה כחה ופעולותיה על ידו, ובזה אנו יודעים מציאותה, כן הוא המשל בענין האלהות כי באמצעות האצילות אנו יודעים מציאות אדון יחיד המאציל, ואם כן מוכרח ומחויב היה אצילות המעלות המתיחדות באמצע יחודו ית' כדי להכיר מציאותו ומעלתו ולהעיד באחדותו, כי ברוב העלמתו והסתרו מכל לא היה איפשר להכירו ולהתבונן בו אם לא על ידו:

וכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש ספר יצירה זה לשונו ולכך נעשו המדות כך להתבונן בהם באי"ן סוף ע"כ. התבאר אם כן מה שרצינו באורו והוא כי זריחת אור האצילות והתפשטותו בשרש הנעלם היה להתבונן בו ולהכיר ולדעת מציאותו ולהעיד באחדותו, והוא מה שרצינו לעמוד בו בזה הפרק:

פרק י

הפועל כל מה שיהיה ביתר שאת ומעלה ושלמות יורה יותר על פועלו היותו בתכלית השלמות, וכל מה שיהיה הפועל ההוא מתיחס אל פועלו בשלמות ומעלה יורה יותר על מציאות פועלו והיותו שלם לאי"ן סוף, שאם היה שהפועל ההוא מתאחד בעצם הפועל ולא נפרד ממנו הנה זה יורה על היות הפועל ההוא שלם מכל צד בתכלית השלמות, וממנו יתבונן המבין לדעת מציאות פועלו ושלמותו, מה שלא ימשך כל זה אם היה הפועל נפרד מן הפועל וחוץ ממנו:

ואחר זאת ההקדמה האמיתית אומר כי כבר הסכימו כל החכמים והעלו ונמנו וגמרו כי ראוי לסלק מהאל ית' כל חסרון להיותו הוא השלמות בעצמו. ולזה אומר כי להיות האצילות שלמות מבלי חסרון כי הוא עצם האלהות, חוייב שיהיה בזאת המעלה והשלמות, רצוני, נאצל לא נברא כי הנאצל אינו נפרד מן המאציל, והוא שלמות מבלי חסרון להיותו במאציל באחדות, מה שאין כן הנברא שהוא חסר, להיותו חוץ מן הבורא ונפרד ממנו, ופועל כזה תהיה הוראתו על פועלו חסרה, ואולי לא יורה עליו כלל להיותו רחוק ממנו ובלתי מתיחס אליו ולא נערך אליו ולא דומה לו, ובמה יודע איפה מציאות שרש כל השרשים ותוכר מעלתו אם כן, כי מצד הנברא החסר הרחוק ממנו לא יודע כלל, לא נשאר אם כן כלי בו נשיג מציאותו כי אם במה שהאציל, שיש לו ערך ודמיון עמו במה שהוא בו באחדות, כי ממנו נתבונן בו לדעת מציאותו ולהכיר שלמותו שהוא בלתי בעל תכלית:

ולזה היה המציאות הנמצא ממנו תחלת אצילות מדותיו להיות כח האצילות שלם, מה שאין כן כח נברא שהוא חסר, שאם לא היה כח האצילות שנוטלין ממנו ואינו חסר היאך היינו מכירים שפע השלמות הבא מאי"ן סוף, כי כל בריה כשנוטלין ממנה תתחסר ותתמעט, מה שאין כן האצילות שכחו שלם להשפיע בשלמות מבלי חסרון להיותו מיוחד בשרשו שהוא מקור השלמות והשפע, ואם כן אצילותו היה מאתו להורות על מציאותו ועל שלמותו להיות לו יחס וערך ודמיון עמו, מה שאין כן בשום נברא מן הנבראים:

ויעיד על כל זה קצת מקראות מהמזמור המיוחס לאברהם אבינו עליו השלום הנקרא איתן האזרחי, (תהלים ע"ט) שהוא בעל החסד, כי הוא אשר עמד במקום מדת החסד לעשות חסד עם כל באי עולם להביאם באמונת הייחוד האמיתי לזכותם, וכמו שאמרו בבהיר מאי וישמור משמרתי (בראשית כ"ו ה') כך אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עמד במקומי וכו', ולזה פתח בזה המזמור במדת החסד שהיא מדתו, והנה הוא מפרסם בו מלאכתו שהוא הדעת האמונה האמיתית, ואמר חסדי יי' עולם אשירה לדור ודור אודיע אמונתך בפי, ובאר זה ואמר כי אמרתי עולם חסד יבנה, כי ממדת החסד ולמטה הוא בנין העולם, כי משם ולמעלה אין התבוננות והשגה כי הוא עולם נעלם. שמים הם שמו של הקב"ה כמו שאמרו בבהיר ומנא לן דהשמים הוי הקב"ה דכתיב ואתה תשמע השמים וגו'. תכין אמונתך בהם, הוא מה שכתבנו למעלה כי במדותיו הנאצלים מאורו הכין אמונתו כי מהם יודע מציאותו, והמשיך ואמר כרתי ברית לבחירי וגו', הכוונה על מלכות בית דוד ליחדו בשמים הנזכרים ולזה תכפם זה לזה, ולהורות שהוא מתפרנס משם וחוט של חסד משוך עליו:

ובמדרש שוחר טוב שמים תכין אמונתך, ולא השמים בלבד אלא אף הכסא אינו עומד אלא בחסד שנאמר והוכן בחסד כסאו. משל למה הדבר דומה לכסא שיש לו ארבע רגלים והיה אחד מהם מתמוטט נטל צרור וסמכו, כך היה הכסא של מעלה כביכול שנתמוטט עד שסמכו הקב"ה, ובמה סמכו בחסד, הוי עולם חסד יבנה ע"כ, ויודו שמים פלאך יי' ההודאה הוא הפרסום וההודעה וגילוי הדבר שהיה מופלא ומכוסה, אמר כי השמים האלה שהם שמו ית' נאצלו לפרסם על ידם המופלא הוא אדון יחיד ולהודיע מציאותו, אף אמונתך בקהל קדושים, ר"ל אף יודיע האמונה האמיתית הזאת השמים שהם בקהל ישראל בניו הנקראים קדשים כי משם נתנה תורה להם והם הנותנים כי על ידה משיגים כל זה ומתפרסם המציאות הנעלה, כי מי בשחק יערוך ליי' הוא נתינת טעם לכל האמור כי הוכרח וחוייב להאציל ממנו מדותיו לפרסם זה, כמו שהודענו כבר כי הנברא כחו חסר ולא יספיק לזה, והוא אמרו כי מי בשחק, רמז לגלגלים המורגשים כלומר מי מכולם יערך ליי' להודיע זה, כי אין להם ערך ויחס עמו לפי שהם גוף הווים וגם יפסדו בהגיע עתם, ואין צריך לומר אלו אלא אפילו הנבראים הנוראים שהם פשוטים ונצחיים והם המלאכים, והוא שאמר ידמה ליי' בבני אלים, ואמר ידמה בהם, לפי שיש להם קצת דמיון עמו להרותם נבדלים מחומר, ועם כל זה לא יספיקו לזה כי הם נבראים והנברא חסר, אבל האצילות יש בו די לזה והוא הפתח ליכנס אליו ית' ועל ידו הוא מתפרסם ונודע ומתקלס, ונערץ בסוד קדושים, כלומר בקהל כמו לא ישבתי בסוד משחקים, והוא נורא על כל סביביו, על כל מי שהוא סבתם, יי' אלהי צבאות מי כמוך חסין יה וגו', הורה על האצילות שהוא מתפרסם ומתקלס על ידו, כי באמרו ה' אלהי צבאות הרמז על שבעת אבני הבנין, ובאמרו י"ה הרמז על שלשה ראשונות שהם נכללים בשם זה, ואמר חסין, על השרש הנעלם שהוא תקיף בהם ועל ידם מודיע גבורותיו ונוראותיו, ואמר ואמונתך סביבותיך וכלומר כי אמונת מציאותו נודעת על ידיהם שהם מסובבים ממנו והם סביבו, כלומר מתיחדים באמצע יחודו מה שלא יושלם זה על יד שום נברא לפי שאין לו שום יחם ודמיון עמו ית':

וגם לזה רמז ישעיהו ע"ה באמרו ואל מי תדמיון אל, ומה דמות תערכו לו, לומר ממי מהנבראים תקחו ראיה מדמות וערך לשתביאו האל בדמיונכם כלומר שתאמינו בו ותדעו מציאותו. ואמר עוד ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, כלומר מי הוא זה שישוה לי שיוכל לומר שהוא קדוש כמוני שממנו תקחו ראיה להביא אותי בדמיונכם להאמין ולדעת מציאותי, לא משום נברא כי אין לו עמי יחס כלל ולא ישוה לי כלל לפי שהם חוץ מהעצמות האמיתי, ואמנם האצילות שהוא שוה באחדותו ואינו חוץ ממנו יש בו די לזה. ואמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, וקבלו חכמי האמת שהוא בלשון הודעה, והסוד כי מדת מי ה"א ראשונה שבשם הוא אלהים עליון ברא אלה ע"י ה' אחרונה שהוא אלהים של מטה, והודיענו הנביא ע"ה כי הכל נהיה ונברא בשמו שהוא אצילותו, והענין לומר כי אי איפשר שיברא כל נברא כי אם באמצעות שמו ית', כמו שאי איפשר לדעת מציאות השרש המאציל ית' כי אם באצילותו ולזה סמך הנביא ע"ה אלו הפסוקים:

ובשוחר טוב מזמור י"ט אמרו כל פעל יי' למענהו לקלוסו כמד"א ענו ליי' בתודה, ד"א לעדותו כענין שנאמר לא תענה ברעך עד שקר, וכתיב למען אחי ורעי ע"כ. הכוונה להם בכל על עץ החיים אילנו של הקב"ה, והוא שאמר עליו אני יי' עושה כל וכמו שהתבאר למעלה, ואמר כי פעל והאציל כ"ל למענהו לקלוסו ולעדותו, עוררונו ע"ה על כל מה שכתבתי בענין זה:

ואמרו עוד שם משל למה"ד למלך, שהיו לו מדינות הרבה והיתה כל אחת ואחת אומרת כך וכך זהב יש למלך כך וכך אבנים טובות עבדים ושפחות יש למלך. והיה שם פיקח אחד אמר להם מנין אתם יודעים ואתם רחוקים ממנה, אלא מדינה שהוא דר בה היא נאה לומר עשרו ושבחו של מלך שהיא יודעת כבודו, כך אמר דוד כל הארץ וכל אשר יש בה אינן יכולין לומר שבחו של הקב"ה, ומי יוכל לומר השמים מספרים כבוד אל. ע"כ השמים הנזכרים בזה המזמור הם הנזכרים בפסוק בראשית ובפסוק האזינו הם שמו של הקב"ה ועליהם נאמר ואתה תשמע השמים, ואמר בזה המשל שהם מדינתו של מלך שהוא דר בה, וכן הוא האמת שבהם דר ומתיחד כי אינם חוץ ממנו, והם היודעים כבודו ומפרסמים אותו ומודיעים מציאותו, אבל הארץ וכל אשר בה שהם רחוקים ממנו כי אין להם עמו יחס ודמיון אינן יכולים על זה, וגם לא העליונים ואם לא הוזכרו בפירוש במשל הזה כי אם ברמז באמרם אבל הארץ, לפי שכל מה שלמטה מן האצילות נקרא ארץ, כי רז"ל מדרך חכמתם לקצר באלה הדברים העמוקים לא ידברו בם כי אם ברמזים יבינו המשכילים אשר זכו להם. מכל זה יתבאר הכרח וחיוב אצילות עשר ספירות שהם האלהות כמו שכתבנו. ובזה נשלמה הכוונה בפרק זה:

פרק יא

אצילות עשר ספירות שהוא האלהות כמו שכתבנו הוא הנקרא רשות היחיד, להיותו בעלת העלות ביחוד ובהשואה גמורה כשלהבת קשורה בגחלת בלי שום חבור ופרוד ולא רבוי כלל. והנכנס לשמש חכמת האלהות לעבוד עבודת הקדש יצטרך לדעת ולהאמין ולהביא במחשבתו בציור רוחני שלם האחדות הפשוט, וכבר כתבו חכמי האמת כי עי"ן שבשמע ישראל ודל"ת שבאחד מאותיות גדולות וכשיחוברו שניהם יהיו עד, לומר שהוא ית' העד האמיתי לדעת המחשבה והכוונה אם הקורא פסוק זה שהוא קבלת עול מלכותו הוא מיחד כראוי שמו הגדול בו למפרע יהיה עד דע. והייחוד הוא הנקרא ידיעה אמיתית ועליו אמר המשורר ע"ה (תהלים ק' ב') דעו כי יי' הוא אלהים הוא עשנו ולו אנחנו, ואמרו בבהיר כתיב בא' ולא אנחנו, להכיר ולידע אחד האחדים המיוחד בכל שמותיו ע"כ:

תוכן העניינים

עבודת הקודש (גבאי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה