עבודת המלך על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה· רבי מנחם קרקובסקי
פרק ה · הלכה ג
היה בינו ובין רבו י"ב מיל וכו' מותר להשיב וכו' בד"א בדבר שנקרה מקרה וכו' אבל לקבוע עצמו להוראה וכו' אסור. עי' כ"מ ולח"מ ועי' בדברי רבנו בפ"כ מהל' סנהדרין ה"ט, והנני מוכרח להאריך קצת בדברים כדי לברר שיטת רבנו אל נכון. הנה בברייתא דסנהדרין ה' מבואר דתלמיד אל יורה אלא א"כ היה רחוק מרבו ג' פרסאות, ומשמע דחוץ לג' פרסאות שרי להורות בלי שום חילוק אם נטל רשות מרבו אם לא וכן מוכח שם מעובדא דתנחום בריה דר' אמי דאמרו ליה לאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא תלמיד אל יורה אלא א"כ היה רחוק מרבו ג' פרסאות, הרי להדיא דאי הוי חוץ לג' פרסאות הוי שרי. אבל מצינו סתירות לזה, דבעירובין ס"ג איתא דרב המנונא לא אורי בחרתא דארגיז בשני דרב הונא משום דרבו הוי, ור"ה היה רחוק ממנו יותר מג' פרסאות כמו שכתבו בתוס' שם וכן רבינא דסר סכינא בבבל וא"ל תלמיד חבר אנא, הא בלא"ה היה אסור והרי בבל רחוקה היתה ממקומו של רב אשי, וכן מהא דפריך שם בסוגיא ארבא דאמר בפני רבו חייב מיתה שלא בפני רבו אסור ואינו חייב מיתה, ופריך מתלמידו של ר' אליעזר שנתחייב מיתה חוץ לג' פרסאות, משמע הא מאיסורא לחוד לא הוי קשה כלל, והוא תמוה דהא חוץ לג' פרסאות שרי לגמרי ואתקשאי בה רבוותא ז"ל והנה לפנינו שלש שיטות בדבר.
שיטת התוס' והרא"ש ז"ל לחלק בין תלמיד גמור לתלמיד חבר דבתלמיד גמור כל תוך ג' פרסאות חייב מיתה משום דכל תוך ג' פרסאות חשוב כאלו הוא בפניו ממש וחוץ לג' פרסאות איסורא איכא ולא חיוב מיתה, ובהכי קאי כל הנך עובדא שהבאנו, דלהכי לא אורי רב המנונא אף חוץ לג' פרסאות וכן בתלמידו של ר' אליעזר איכא איסורא גם חוץ לג' פרסאות משום דתלמידים גמורים היו וכן ברבינא אי לאו דתלמיד חבר הוה, היה אסור, אבל בתלמיד חבר תוך ג' פרסאות רק איסורא איכא ולא חיוב מיתה, וחוץ לג' פרסאות שרי לגמרי, וזהו מאי דתניא בבריתא דתלמיד אל יורה אלא א"כ היה רחוק מרבו ג' פרסאות היינו בתלמיד חבר דוקא, כן בעובדא דתנחום בריה דר' אמי שם תלמיד חבר הוה ולכן חוץ לג' פרסאות הוי שרי להורות, ואפשר גם דתלמיד גמור הוי, אלא דהוי ליה רשות מרבו, ורשות לא מהני אלא חוץ לג' פרסאות אבל לא לתוך ג' פרסאות וכ"כ גם הרמ"א ז"ל בחד לשנא דתנחום רשותא הוי נקיט מרביה ואפ"ה במקום רביה לא עי"ש היטב.
והרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' קי"א השיג עליהם וכתב ואין דרכם מחוור בעיני, דא"כ לא הו"ל לתנא למסתים לישניה ולמימר תלמיד אל יורה אלא א"כ רחוק ג' פרסאות דמינה משמע דכל תלמיד קאמר דתלמיד סתם לא משמע תלמיד חבר אלא הו"ל למתני תלמיד חבר אל יורה וכו' ועוד דהא רבה בר בר חנה ורב תלמידי רבי הוו ולא תלמידים חברים ואפ"ה אמרינן התם בסנהדרין דכי נחתו לבבל שקלי רשותא מרבי, ואמרינן התם כיון דגמירי למה להו רשותא, ופרקינן משום מעשה שהיה וכו' באותה שעה גזר רבי תלמיד אל יורה אלא א"כ נטל רשות מרבו, דאלמא אי לאו גזירתו של רבי הוי שרי אפילו בלא נטילת רשות, ואשר על כן דעתו ז"ל וכן הביא בשם הראב"ד ז"ל, דבאמת חוץ לג' פרסאות שרי לכל תלמיד להורות מדינא והחילוק בין בפניו לשלא בפניו דבפניו ממש או בעירו חייב מיתה ושלא בפניו היינו בתוך ג' פרסאות דומיא דמחנה ישראל איסורא איכא ולא חיוב מיתה, וזהו מיסוד הדין אולם כשגזרו אח"כ דתלמיד אל יורה משום מעשה שהיה, אסור אף לאחר ג' פרסאות בלי נטילת רשות, אולם אם יש לו רשות מרב אחר סגי ורשאי להורות, ובתוך ג' פרסאות לרבו לא מהני רשות רב אחר ובפניו גם חייב מיתה עד שיטול רשות מרבו (ומשמע מדבריו ז"ל דמהני רשות אף בפניו) ולפי"ז צ"ל בעובדא דתנחום בריה דר' אמי שהיה לו רשות מרב אחר ולהכי אי הוי חוץ לג' פרסאות הוי שרי.
והכי משמע לי גם שיטת הרמ"ה ז"ל בלישנא קמא שם שכתב בעובדא דתנחום בריה דר' אמי וז"ל איכא למימר דהאי מעשה קודם גזירה הוה, אבל לאחר גזירה אפילו שלא במקום רבו לא עד שיטול רשות מרבו הרי להדיא דס"ל דמעיקר דין מורה הלכה בפני רבו הוי שרי בחוץ לג' פרסאות, (אלא שבאמת קשה קצת דהא בימי רבי כבר גזרו בהא ורבה בר בר חנה הרי כבר הוצרכו לנטילת רשות, ואיך אפשר שבימי תנחום בריה דר"א דר' מני מצור הוי רביה עדיין קודם גזירה הוי, אמנם בירושלמי פ"ו דשביעית ובמדרש רבה ויקרא פ"כ שם איכא חלופי גברא ושם אחר).
ורבנו בחר לו שיטה אחרת בכל זה, ולדעתו ז"ל עיקר החילוק הוא בין הוראה ע"פ מקרה ובין קובע עצמו להוראה דתוך ג' פרסאות אסור להורות אפילו אם שאלו אדם דבר הלכה במקרה, משא"כ חוץ לג' פרסאות שרי להשיב אם נשאל במקרה וזהו מה שאמרו תלמיד אל יורה אלא א"כ רחוק מרבו ג' פרסאות, ר"ל במקרה, אבל לקבוע עצמו להוראה אסור אף ברחוק מג' פרסאות ולהכי לא אורי רב המנונא בשני דרב הונא רביה, קאי על הוראה בקביעות, וכן בעובדא דרבינא דסר סכינא בקביעות עשה כן ולהכי אצטריך לטעמא דתלמיד חבר אנא, הא אי לא"ה היה אסור לעשות כן ועובדא דתנחום בריה דר' אמי במקרה היה וכדמוכח מלישנא דאקלע, ולהכי חוץ לג' פרסאות הוי שרי (ועי' בירושלמי פ"ו דשביעית ה"א כהדא תנחום וכו' שאלין ליה והוא מורה וכן הוא במדרש רבה ויקרא פ"כ ובתנחומא אחרי, ומלשון זה משמע שלא היה במקרה כי אם משיב לכל שואל שהזכיר רבנו לקמן, ואפשר שזוהי עובדא אחרת, והיא היתה קודם גזירה דרבי וכמ"ש הרמ"ה ז"ל הבאתיו לעיל ועי' בביאור דברי רבנו לפי דעת מרן הגר"א ז"ל לקמן אולם לא ידעינא למה צריכין לזה כלל, והרי שפיר אפשר לומר דהוי בקביעות, והיה לו רשות, אלא דלא מהני רשות בתוך ג' פרסאות) והנה לפי"ז על כרחך צ"ל לדעת רבנו בעובדא דרב ורבה בר בר חנה, דנטלו רשות מרבי ופריך עלה כיון דגמירי למה להו רשותא, דנטלו רשות על הוראה שלא בקביעות, משום דבחיי רבי לא קבעו עצמם להוראה בבבל וירדו לבבל רק לפי שעה (וכדמוכח מסוגיא דרשות שנטלו בארץ ישראל לא היה מהני לבבל ואמרו שם רבב"ח אתא לקמיה דר' חייא הרי דחזרו לא"י וקבעו ישיבתם בבבל אחרי מות רבי, אלא שאע"פ כן הרי הורו הוראות בהיותם שמה כמבואר באגרת דרב שרירא גאון ז"ל ולהכי נטלו על זה רשות ולהכי הקשו בגמ' שם כיון דגמירי למה להו רשותא, אבל אי הוו קבעי עצמם להוראה בודאי היו צריכים לנטילת רשות מעצם הדין). והנה הלח"מ ז"ל הקשה לשיטת רבנו מתלמידו של ר' אליעזר דפריך בעירובין שם על רבא דס"ל דשלא בפניו אינו חייב מיתה, ומשמע דאיסורא בודאי איכא, ולדעת רבנו בחוץ לג' פרסאות ליכא איסורא באקראי והלח"מ נראה לו דוחק לומר דהתלמיד קבע עצמו להוראה, ולא ידענא למה לא נימא שבכלל הורה הלכה בפניו הוא שהורה בקביעות.
אבל לפי"ז צריך ביאור, הא דגזרו בימי רבי דתלמיד אל יורה אלא א"כ נטל רשות מרבו מטעם התקלה שיצאה מהוראת התלמיד שגבלו עיסתם בטומאה, אהיכי קאי הך גזירה ואמאי גזרו אם בתוך ג' פרסאות הרי גם בלא הך גזירה אסור להשיב אפילו באקראי מעצם הדין דמורה הלכה בפני רבו והוא משום כבוד הרב, ובחוץ לג' פרסאות בקביעות הרי ג"כ אסור מדינא לשיטת רבנו, והא דחוץ לג' פרסאות דמותר דוקא באקראי הותר, ועל כרחך לומר שגזרו לאסור אפילו חוץ לג' פרסאות אפילו באקראי משום תקלה וכמ"ש לעיל דרב ורבה בר בר חנה נטלו רשות להורות שלא בקביעות ובעו רשותא משום הך גזירה דרבי, ולפי"ז איך כתב רבנו דבהיה רחוק מרבו י"ב מיל ושאל לו אדם דבר הלכה מותר להשיב ולא התנה כלל שיהיה לו רשות ודוקא בהוראה בקביעות כתב דבעי רשות אבל לא באקראי ואמאי והרי על זה היתה גזירת רבי תלמיד אל יורה ומצאתי להגאון תורת חיים ז"ל שעמד לתמוה כן ונשאר בתימה.
והנה דברי רבנו עצמו היה אפשר לישב ולומר, דגזירת רבי הרי היתה משום מכשול, ולא משום כבוד הרב, ולפי"ז הרי אפילו אם מת הרב, שמטעם כבוד הרב היה רשאי להורות, מ"מ אסור להורות משום גזירה דרבי וזאת היתה הגזירה, וזהו מה שכתב רבנו לקמן ולא כל מי שמת רבו מותר לו לישב ולהורות בתורה אלא א"כ היה תלמיד שהגיע להוראה ור"ל שאע"פ שאין כאן עוד משום כבוד הרב, מ"מ אסור בלי נטילת רשות משום גזירה דרבי ומשום תקלה דמי בצעים ומ"מ לא גזרו אלא היכי שמורה בקביעות וקובע עצמו להוראה אבל בהוראה במקרה לא גזרו ע"ז כלל, ולהכי לא בעי רבנו שיטול רשות בהוראה במקרה חוץ לי"ב מיל ובעובדא דתלמידו של ר' אליעזר בקביעות הואי ולהכי אף שהיתה קודם גזירה דרבי מ"מ איסורא איכא מעצם הדין ובעובדא דתנחום, אף שהיתה אחר הגזירה, אי היתה במקרה לא בעי רשות חוץ לג' פרסאות, ואי בקביעות הואי היה לו רשות מרבו, אלא דלא מהני רשות בתוך ג' פרסאות, והיה ניחא הכל.
אבל מה נעשה, לעובדא דרב ורבה בר בר חנה, דלפי מ"ש לא קבעו עצמם להוראה, ומטעם זה אמרו בגמ' אי דגמירי למה להו רשותא, ואלו הוו קבעו עצמם להוראה, הא היו צריכים לרשות מדינא אף בחוץ לג' פרסאות לשיטת רבנו, וא"כ מאי אמרו דמשום גזירה דרבי נטלו רשות, והרי גם גזירה דרבי, לא היתה כי אם בקבעו עצמם להוראה, אבל לא אם עשו כן במקרה, וא"כ מוכח מזה דאף בהוראה במקרה איכא גזירה דרבי, וא"כ שוב קשה על רבנו דלמה כתב ברחוק י"ב מיל דשרי להשיב במקרה גם בלי רשות, ותיפוק ליה משום גזירה דרבי דאסור.
ואשר על כן נראה ברור דמטעם זה כתב מרן הגר"א ז"ל בביאוריו לשו"ע שם וז"ל ושם אמר רב ורבה בר בר חנה לא היו יכולין להורות בלתי רשות ומפרש הרמב"ם דשם בקביעות כעובדא דרב ורבב"ח ועל זה אמרו באותה שעה גזרו וכו' ור"ל דגזירת רבי תלמיד אל יורה בלי רשות היתה על הוראה בקביעות, ומצד עיקר הדין דמורה הלכה בפני רבו, הנה חוץ לג' פרסאות הוי שרי, וע"ז היתה גזירת רבי ומשום התקלה שיצאה וצ"ל דאע"פ שרב ורבב"ח לא נשארו אז בבבל ושבו לארץ ישראל עד זמן רב אחרי מות רבי, מ"מ קבעו עצמם להוראה בבבל וכמ"ש רב שרירא גאון ז"ל שהבאנו בימי רבינו הקדוש ירד רב לבבל והורה איסור והיתר והלכות בנהרדעא, ולפי"ז ס"ל לרבנו שפיר דבהוראה במקרה לא בעי רשות כלל בחוץ לג' פרסאות אבל לפי"ז תגדל התימה אצלי מתלמידו של ר' אליעזר, דפריך בגמ' שם אליבא דרבא דס"ל דשלא בפני רבו איסורא איכא ולא חיוב מיתה, ולמה נתחייב התלמיד מיתה כשהיה חוץ לג' פרסאות ומשמע דאי לאו חיוב מיתה הוי ניחא שפיר, ותמוה דהרי בחוץ לג' פרסאות גם איסורא ליכא וכקושית הלח"מ והרי לפי דעת מרן א"א לישב דאותו תלמיד הורה בקביעות דמאי בכך, והרי תלמידו של ר"א היה ובחייו וזמן רב קודם גזירת רבי, והיה מותר מצד הדין להורות גם בקביעות חוץ לג' פרסאות.
אבל ראה זה מצאתי קושית הלח"מ ז"ל כתובה על ספר תשובת הרשב"א ז"ל שם וז"ל והא דלא אקשו ליה לרבא התם בעירובין ממעשה של תלמידו של ר' אליעזר אלא משום דנתחייב מיתה אפילו ברחוק שלש פרסאות, דלכאורה שמעית מינה דלא הוי קשיא להו מינה אלא משום דלרבא בכי הא אינו חייב מיתה הא לאיסורא פשיטא לכולהו דאסור ואפילו רחוק ממנו שלש פרסאות, לא היא אלא משום דהתם מימרא דרבא לא אתפרשה בהדיא שלא בפניו כמה ועוד דאפילו נתפרשה מכ"ש קא פריך דאפילו רחוק ממנו שלש פרסאות אסור וחייב מיתה ע"כ, והכי מתיישבין גם דברי רבנו ושיטתו לדעת מרן הגר"א ז"ל.
ולפי"ז לפי דברי מרן הרמב"ם והראב"ד והרשב"א ז"ל בחדא שיטה אזלי דמעיקר הדין דכבוד הרב מותר להורות חוץ לג' פרסאות אפילו לקבוע עצמו להוראה אלא שבזה נחלקו דלשיטת רבנו גזירת רבי היתה רק על הקובע עצמו להוראה, והא שכתב רבנו אלא א"כ נטל רשות מרבו לאו מעיקר הדין דמורה הלכה בפני רבו הוא, אלא משום גזירת רבי, ולשיטת הראב"ד והרשב"א ז"ל גם להורות באקראי אסור אחר גזירת רבי שלא להורות בלי רשות רבו, ומשום גזירה דרבי בודאי אסור להורות גם אחר מות רבו, וגם מהני רשות רב אחר לזה גם בחייו, להורות חוץ מג' פרסאות, וכן היא גם שיטת הרמ"ה ז"ל שהבאנו.
ויש לבאר עוד קצת דהנה לפי מה שבארנו הנה בראית סכין של שחיטה דכל האיסור לראות במקום רבו הוא רק משום כבוד רבו משום שנראה כנוטל שררה בפניו, וליכא בזה משום תקלה וגזירת רבי היה צריך להיות מותר בחוץ לג' פרסאות, שאין כאן עוד משום כבוד רבו, ולפי"ז צריך עיון בעובדא דרבינא דסר סכינא ואף שהיה רחוק חוץ לג' פרסאות וכדלעיל מ"מ היה צריך לטעמא דתלמיד חבר אנא, ומוכרח לומר דבעת שגזר רבי אף שהיתה רק משום תקלת דיוק הלשון וגזרו כדי שנדייק עליו שיהא לשונו פתוח עי' רש"י ז"ל ועי' רמ"ה שכתב לדקדק אחריו אם חכם הוא ואם לשונו פתוח כדי שלא יטעו השומעים מ"מ כללו הכל בכלל הגזירה אף מה דלא שייך לזה, ובכלל זה גם ראית הסכין.
וכן נראה במה שכתב בהגהות מיימוני והעתיקו בשו"ע סי' רמ"ב להלכה יש מי שאומר שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יכול להורות אפי' בימי רבו ואפילו תלמיד גמור, ועי' למה"ר יוסף הכהן ז"ל שהשיג מהא דאמרו בעירובין שם כגון מגלת תענית דכתיבא ומנחא מהו לאורויי באתרא דרביה ועי' ש"ך שם מה שהאריך בזה ועי' למרן הגר"א ז"ל מ"ש בזה. ולפי מה שנתבאר הנה לשיטת רבנו והרשב"א והראב"ד ז"ל והרמ"ה קשה לכאורה לומר כן, דנהי נמי דליכא הכא משום כבוד הרב, כיון שמורה מתוך הספר, אבל משום גזירה דרבי איכא דהא יכול לבא לידי תקלה ועי' בש"ך שם שהוכיח דמיירי גם בדבר שיש חידוש לשואל, ואפשר לומר דאין זה קביעות להוראה, וזה ניחא לשיטת רבנו אבל להראב"ד ולהרשב"א ז"ל דס"ל דאפילו במקרה ג"כ איכא גזירה דרבי קשה לומר כן וצ"ע ובירור. ואין כאן מקום להאריך יותר.
אסור לו להורות עד שימות רבו. הוא כמ"ש בעירובין שם דרב המנונא לא אורי בשני דרב הונא הגר"א ז"ל וכן הוא בהגהות מיימוני כאן, וכן כתב רבנו לעיל בה"ב ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים ועי' שם עוד רב המנונא רמי כתיב בלבי צפנתי אמרתך וכתיב בשרתי צדק בקהל רב לא קשיא כאן בזמן שעירא היאירי קיים כאן בזמן שאין עירא היאירי קיים.