עבודת המלך על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה· רבי מנחם קרקובסקי
פרק א · הלכה ג
וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד את בן חבירו אלא בחנם. עי' לח"מ בשם הב"י ז"ל שכתב דמסברא ידע ליה רבנו ועי' לח"מ האריך ומקור הדברים הראה מרן הגר"א ז"ל וזה לשונו דהרי מה שאמרו שם כ"ט א' במילה והיכא דלא מהליה אבוה מחייבי בי"ד למולו לא אמרו כן אצל ללמדו דהא הכל מצוין כנ"ל, אלא דבשכר קא מיירי וזהו שאמרו שם ל' א' למדו מקרא אינו מלמדו משנה, דמשנה אין מלמדין בשכר כמ"ש בנדרים ל"ז עכ"ל, והנה לא ברירא לי כוונת מרן ז"ל, אם דר"ל כך, דלמה לא אמרו כן גם גבי אצל ללמדו דאי לא אגמריה אבוה מחוייבין בי"ד ללמדו, הוא משום דהכל מצווין ע"ז ולא צריך לרבויי בי"ד וא"כ למה צריך קרא מיוחד לחייב האב והא גם בלא זה הרי הכל מצוין ועל כרחך דבשכר הוא, ואין זה נוח כלל, דהרי גם גבי מילה החיוב על כל ישראל ולא על בי"ד לבד. ובר מן דין הלא כתב רבנו שיש קדימה בבן על בן אחרים, וצ"ל דכוונת מרן ז"ל הוא בפשיטות, דלמה לא אמר שבי"ד מחויבין ללמדו והרי באמת הכל מצווין ונמצא דבאמת מחויבין בי"ד ללמדו, אלא משום דהכא בשכר קאי דהאב חייב ללמדו בשכר משא"כ בי"ד ופשוט.
ולענ"ד נראה להוסיף דהרי על כרחך מה שאמרו דמי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו מקרא דלמדתם על כרחך בשכר איירי דאי בחנם הרי גם באם למדו אביו מחויב ללמוד וכן בנדרים שם ובכורות כ"ט דמחויב ללמד לעצמו בשכר, והרי הוא יש לו רק דין קדימה לבנו, ובהיה בנו זריז גם בנו קודמו, וא"כ נמצא כיון דמחויב ללמד עצמו בשכר מחויב גם ללמד את בנו בשכר, אבל אנכי כתבתי לעיל כי כנראה מקור הדברים מספרי ועי' להלן מ"ש בכל זה בביאור הדברים כאן, והנה עי' להרדב"ז ז"ל בלשונותיו ח"ב סי' קי"ד על דבר השאלה אם חייב לשכור מלמד לבן בנו שהאריך וסיים ומ"מ מסתברא לי דאין חייב לשכור מלמד לבן בנו כדמשמע רישא דמלתא, וטעמא דעיקר הדין בבנו מן התקנה ולא מן הדין ואין לנו אלא בענין התקנה בלבד, והכי אמרו מתקנת יהושע בן גמלא ואילך אם אינו יודע ללמדו בעצמו שוכר לו מלמד ע"כ, אבל כפי מה שנתבאר כאן דהוא מדאורייתא אין מקום לדברים וביסוד התקנה עי' מ"ש להלן בעזה"י דברים ברורים שאין לנטות מהם, ועי' מה שהבאנו לקמן מדברי המבי"ט ז"ל עיי"ש.
מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. בגמ' לפנינו איתא שנאמר ולמדתם, ועי' רש"י ז"ל שפירש דהכונה על האי קרא וכן ביראים בסי' כ"ה ושם נראה דהיה לפניו הגי' בגמ' דכתיב ולמדתם אותם קרי ביה אתם, והנה השיעור הזה כשיכיר לא ידענו מה הוא, ומצאנו שהעתיקו אותו רק הסמ"ג והחינוך, אבל לא מצאנו אותו לשום אחד מן הראשונים ז"ל גם בטור ושו"ע לא העתיקו אותו ועל כרחך הכוונה כשיגדיל ואף שפשוט דמצוה זו שחלה על האב ללמד את בנו אינו נפטר ממנה כשיגדיל הבן כמו בשאר כל המצות דמלבד דגם אז הרי הוא בכלל ולמדתם אותם את בניכם, הנה ראיה ברורה שאחר תקנה הראשונה ושניה היו מכניסין את הבנים כבן ט"ז ובן י"ז ומוכח מזה שאין שיעור גדלות פוטרת את האב מ"מ החיוב על הבן חל רק אז כשנעשה גדול אבל איזה שיעור הוא כשיכיר, ונראה דהנוסחא הדוקנית היא חייב ללמד את עצמו בשכר, וכבר כתבנו לעיל מקור הדברים, שמחויב ללמד את עצמו בשכר ואי לאו הכי אינו מובן כלל, דאפילו אם למדו אביו מחויב ג"כ ללמוד והוא מקרא דושננתם שיהיו דברי תורה שנונים בפיך ועי' ביראים סי' ל' ובחדש סי' רנ"ח שכתב וז"ל ומושננתם למדנו גם שמצוה על האדם ללמד עצמו כדתניא בקידושין בפ"א ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך וכו' ועל כרחך צ"ל דהלימוד הוא שמחויב ללמוד אפילו בשכר וכדאמרינן בבכורות כ"ט עי"ש וזהו כוונת רבנו לקמן בה"ד במ"ש שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו והיינו בשכר כמ"ש רבנו לעיל כך הוא מצוה ללמד לעצמו והוא ג"כ בשכר ונכון.
וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה וכו'. עי' כ"מ ולא לבד שהלשון וכן דחוק אבל כל המאמר אינו מובן כאן, ולפי פשוטו נראה דכוונת רבנו לומר דעל כרחך קאי הך דרשא על מי שלא למדו אביו, דאי לאו הכי למה הקדים לימוד לעשיה ועל כרחך דמיירי במי שלא למד עדיין ואצלו הלימוד קודם וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה ר"ל כמ"ש התוס' בקדושין מ' וב"ק דהיינו היכא שאינו יודע המעשה, ועי' סדר משנה מה שהאריך בזה ורוצה להשוות דעת רבנו לדעת השאלתות הובא בתוס' שם ויש לי עוד אופנים שונים.
וראה זה מצאתי בפסקתא זוטרתא בדרשת פסוק זה גדולה שמועה שמביא לידי תלמוד שנאמר שמע ישראל וכתיב ולמדתם אותם שתלמוד מביא לידי מעשה שנאמר ולמדתם אותם וכו' ושמרתם לעשותם והם הם דברי רבנו, ובמרכבת המשנה אלפנדרי הביא בשם מוה"ר חיים ויטאל זצקוק"ל דהכי פירושו דאמר דחייב ללמד את עצמו כשיגדיל, ולא יאמר כבר גדלתי ונתחייבתי במצוות ולכן אטפל במעשה האמנם ילמוד תחלה דה"ק ולמדתם אותם בתחלה ולבתר ושמרתם לעשותם והשתא קאמר וכן אתה מוצא וכו' ע"כ. ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"ג ה"ג.