עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מנחם קרקובסקי
פרק ה · הלכה ה
המסית אחרים לעבדו ואמר להם עבדוני אם עבדוהו נסקל ואם לא עבדוהו אע"פ שקבלו ממנו ואמרו הן אינו נסקל אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני עכו"ם אם קבל ממנו ואמר הן נלך ונעבוד אע"פ שעדיין לא עבד שניהם נסקלין המסית והמוסת וכו'. עי' כ"מ והוא מבואר בסוגיא שם ס"א. אבל נתלבטו המחברים בדברי רבנו טובא, שהרי ס"ל לרבנו בה"א דבמסית אע"פ שלא עבדו כלל לא המסית ולא המוסת, חייב המסית, ולא בעינן כלל שיאמר המוסת הן או נלך ונעבוד, והוא מפורש במשנה כמו שהבאנו שמה וכן לעיל בפ"ד, ולמה בעינן הכא לחייב המסית שיאמר המוסת הן או נלך ונעבוד, ולא מצאו עצה אחרת, כי אם דהא דבעי רבנו שיאמר הן נלך ונעבוד כדי לחייב המוסת הוא, אבל לגבי חיוב המסית אה"נ דלא בעינן שיאמר המוסת כלל, והנה לפי"ז על כרחך לומר דהא דבמסית לעצמו דלא מחייב המסית אף שאמר המוסת הן או אלך ואעבוד, הוא משום דמסית לעצמו שאני גם לענין חיוב המסית משום דגם המסית סבר דלא שמעו ליה ולהכי לא הוי מסית כלל עד שיעבדוהו ממש, ותמוה לפי"ז דהא לר' מאיר דס"ל דמסית לעצמו ג"כ שמעי ליה למה בעי גם הוא שיאמר המוסת הן, והרי בשאר מסית לא בעינן זה כלל.
והנה התוס' ז"ל שם בדף ס"א ד"ה ומר סבר לעצמו לא שמעי ליה כתבו וז"ל תימה נהי דלא שמעי ליה ליחייב מיהו כשאר מסית דמחייב בדבורא כשמכמינם לו עדים ואמרו האיך נניח וכו' ואם אינו חוזר בו חייב, ויש לומר דוקא מסית לעכו"ם דשמעי ליה דממשכי בתריה טפי אבל מסית לעצמו לא חשיב מסית כ"כ משום דלא שמעי ליה דאמרי מאי שנא איהו מינן, ויפלא הדבר דהנה התוס' שפיר כתבו כן משום דאינהו לר' יהודה אזלי, ולדידיה שפיר אפשר לומר כן דהא ס"ל כן לר"י דמסית לעצמו לא שמעי ליה, אבל מה יעשו לר' מאיר דס"ל דבמסית לעצמו נמי שמעי ליה, ומ"מ אמרו בגמרא במאי קמפלגי במסית לעצמו ואמרי ליה אין קמפלגי, ולר' מאיר יקשה למה בעי שיאמר הן ומאי שנא משאר מסית דעלמא.
ומדברי הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין שם דאיהו מפרש ג"כ כפרש"י ורבנו ז"ל דאמסית קאי, כנראה רצה לישב הדברים, וכתב ואע"ג דמסית מתחייב בדבור לבד לדברי הכל, היינו דוקא כשהוא מסית לעכו"ם ידועה שעובדין אותה העכו"ם, אבל במסית שיעבדוה כבואו ועבדוני שאינו עכו"ם לשום אדם עדיין, אינו חייב אלא כדרך שחייב האומר אלך ואעבוד משום דבור עכ"ל, ולפי"ז מיושבין קצת הדברים אלא דצ"ע דא"כ גם במסית לאחרים שלא נעבדו מעולם הרי ג"כ דינא הכי, ובדברי רבנו בודאי א"א לכוון כן שכתב אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני עכו"ם הרי דלא חילק בזה כחלוקת הר"ן ז"ל.
והרמ"ה ז"ל בנימוקיו כתב וז"ל ויש לפרש דלעולם לענין חיובא דמסית קאי וכי תימא אין למה לי והרי מסית דעלמא אע"ג דלא שמעי ליה חייב, התם במסית לאחרים הוא דחייש קרא דלא לטעו בתריה אבל מסית לעצמו דלא טעו בתריה לא מחייב וכי מחייב ליה ר' מאיר לאו מטעמא דמסית קא מחייב ליה אלא מטעמא דלא תעשה עצמך פסל, הלכך דוקא דאמרי ליה אין דשמעי ליה והוי כמאן דפלחוהו, דהא בדבורא בעלמא קי"ל דמחייב כדקתני האומר, אבל אי לא אמרו ליה אין לא מחייב, דהא לא עביד ולא מידי, ור' יהודה סבר אע"ג דאמרו ליה אין נמי לאו כלום הוא דודאי לא שמעי ליה ואשתכח דלא פלחוהו, והיינו דקתני אינו חייב עד שיאמר אעבוד, כלומר אין המסית לעצמו חייב עד שיאמר הניסת אעבוד אלך ואעבוד, והנה הרמ"ה ז"ל יישב הדברים על מכונם, אבל אי אפשר לכוונם לדעת רבנו, דמדברי רבנו שכתב במסית אחרים לעבדו אינו חייב המסית עד שיעבדוהו ממש נראה דלא ס"ל כשיטת הרמ"ה ז"ל.
ונראה בבירור שיטת רבנו בזה לפי מה שכתבנו לעיל בה"ב דבעינן במסית דוקא שיאמר המסית אלך ואעבוד נלך ונעבוד אבל כשאומר עבדוה לכו ועבדוה אין זה מסית אם לא בנביא המדיח דגביה מהני גם לך ועבוד וכמו שבררנו הדברים, והנה באומר באו ועבדוני הרי אמר המסית רק לכו ועבדו דהא הוא לא כלל עצמו בעבודה זו, ולהכי אדבוריה לחוד לא מחייב משום מסית אלא בעבדוהו ממש ע"פ הסתתו ולא סגי באמירת המוסת הן ואלך ואעבוד לר' יהודא משום דמימר אמרי מאי שנא איהו מינן, ולר' מאיר דלא ס"ל סברא דמאי שנא איהו מינן, מ"מ בעינן שיאמר הן ולא כשאר מסית דעלמא דהא לא אמר המסית נלך ונעבוד אלא באו ועבדוה, ובמסית לעבוד אחרים דליכא טעמא דמ"ש איהו מינן מ"מ בעינן שם ג"כ שיאמר המוסת הן או אלך ואעבוד משום האי טעמא. והוי לר' יהודא מסית לעבודת אחרים כמו לר"מ במסית לעצמו דג"כ לית לן טעמא דמאי שנא איהו מינן לר' מאיר, ומפרש רבנו ג"כ דאמסית קאי מיהו הכא שאני משום דאמר באו ועבדוני או באו ועבדו לאחרים ובזה בעינן שיאמר המוסת הן ואז חייב בין המסית ובין המוסת, משא"כ בשאר מסית דעלמא לא בעינן לחיוב המסית שיאמר המוסת הן, ולא אבה ולא שמע ג"כ חייב המסית, והדברים האלו יאירו כל הענין למעיין שם, והרבה יש לי להאריך בישוב כמה דברים בסוגיא לפי"ז והמעיין יבחר.
שנאמר לא תאבה לו ולא תשמע לו הא אם שמע ואבה חייב. ברייתא שם כמ"ש הכ"מ, והנה רבנו הביא בפ"ד דרשת הספרי ואסור למוסת לאהוב את המסית וכן שלא לעזוב עמו והוא מקרא דלא תאבה ולא תשמע, ועי' להרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה שהשיג על רש"י ז"ל שהביא דרשת הספרי לא תאהבנו, דבגמ' אמרו ע"ז הא אם אבה ושמע חייב ועי' להרמב"ן ז"ל במנין המצוות נ"ח ורבנו הביא שתי הדרשות, ואין שוב סתירה ביניהם ועי' בהתורה והמצוה שם שכתב דדרשת רז"ל הוא מדהקדים אבה לשמיעה, והיה צ"ל לא תשמע לו ולא תאבה לו ומזה דריש לא תאהבנו וכו' ויש עוד כמה דרכים בזה ואין מקום להאריך.