עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מנחם קרקובסקי
פרק ה · הלכה ד
מצוה ביד המוסת להורגו וכו' עד ואסור למוסת ללמד עליו זכות וכו' ואם ידע לו חובה אינו רשאי לשתוק וכו'. עי' בספרי כאן ובסנהדרין ל"ג ב' וחילופיהן במסית, וקצת צ"ע לשון רבנו במה שכתב ואסור למוסת ללמד עליו זכות, והרי דין זה לכל אדם הוא ולאו דוקא למוסת וגם בספר המצוות כתב רבנו על המוסת ולא ידענא למה, ובספרי לא נאמר כלל דקאי דוקא אמוסת אלא ולא תחמול לא תלמד עליו זכות וכו' וכנראה שהוא דין לכל אדם, שוב מצאתי בס' משנת חכמים מצוה כ"ז דנראה לו פשוט דלאו דלא תחמול ולא תכסה להניסת עצמו קא מזהר רחמנא, דהא הבי"ד יכולין ללמד זכות עליו כשאר חייבי מיתת בי"ד רק דמחזירין לחובה ואין מחזירין לזכות, ועל כרחך דרק אמוסת קאי, וצ"ע דמלאו דלא תחמול ילפינן ג"כ דא"צ התראה וזה נאמר ג"כ לבי"ד וגם המה מוזהרים בזה ולענין לימוד זכות שוב אין הבי"ד מוזהרים, ובאמת הרי אמרו וכן פסק הרמב"ם דאין טוענין למסית ועי' פרש"י שם דאין טוענין לו בי"ד שום טענת זכות מה שאינו טוען הוא בעצמו והוא מקרא דלא תחמול, הרי גם דטענת זכות נאמרה לכל וגם לבי"ד, ומדרשת הספרי והביאה רבנו בפי"א דסנהדרין דאם יצא מבי"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מחזירין אותו, יצא חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות אין מחזירין אותו, ואי דאסור לכל אדם ללמד עליו זכות, פשיטא דאין מחזירין אותו דהרי אין הבי"ד רשאין לשמוע כלל כיון שהמלמד עליו זכות עובר בלאו, כן צ"ע קצת מה דלא הזכיר רבנו כאן שכלל כל דיני המסית גם דין זה דמחזירין לחובה ואין מחזירין לזכות. אם לא דנימא דכל הנאמר כאן הוא רק למוסת ולא לבי"ד, ובפי"א דסנהדרין כתב מה שנוגע לבי"ד, אבל לפי המבואר קשה לומר כן, ועוד דהרי כתב כאן גם דין ההתראה שאינו צריך התראה, ועי' בסמ"ג שהעתיק רק דין לימוד זכות וחובה במוסת אבל שלא לאהוב לא העתיק על מוסת ומשמע דהוא לכל אדם ועי' ביאור מהרש"ל שם. וראוי לבאר עוד דמ"ש רבנו דאסור למוסת ללמד עליו זכות ומחויב ללמד עליו חובה, על כרחך מיירי בשאין המוסת מצטרף להעיד עליו וישנם עדים אחרים, דאי כשהמוסת הוא העד על ההסתה, הרי נאמר בתורה ועד אחד לא יענה בנפש למות בין לזכות בין לחובה וכמ"ש רבנו בפ"ה מהל' עדות ה"ח והוא מבואר בסנהדרין ל"ג ועוד, וכבר עמד ע"ז הרב משנת חכמים והוא ברור.
ואזהרה להדיוט המסית מנין. עי' כ"מ דנביא בהדיא כתיב ביה, וכתב הפר"ח ז"ל בכוונתו דר"ל דאזהרת הנביא הוא מ"ש רבנו בספר המצוות ל"ת כ"ז מקרא דאך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו עיי"ש וכ"כ רבנו באגרת תימן ועי' ביראים החדש סי' רמ"א שכתב לא צויתיו אזהרה, וכבר עמדו בזה המחברים דקרא דאשר לא צויתיו עונש הוא ולא אזהרה ועי' ספרי דבי רב וחי' מהרד"ם ועי' סמ"ג לא תעשה ל"ד שכתב ואולי אזהרתו מלא תכחשו ולא תשקרו עי"ש והפר"ח ז"ל כתב דהאזהרה הוא ע"פ הירושלמי דסנהדרין סוף הנחנקין מלא תענה, וגם ע"ז השיגו דהא קי"ל לאו שניתק לאזהרת מיתת בי"ד אין לוקין עליו, והרי על לאו דלא תענה לוקין והדברים ארוכים.
לענ"ד כוונת הדברים פה דלנביא המסית איכא אזהרה מקרא דושם אלהים אחרים לא תזכירו, וכמ"ש רבנו בספר המצוות ל"ת כ"ו, והרי רבנו כלל בין האומר שהאל צונו לעבוד אותה או שהיא בעצמה צותה, בלאו אחד עיי"ש, ועי' מ"ש לעיל בזה, וע"ז באה האזהרה ושם אלהים אחרים לא תזכירו ועי' לקמן בה"ו הראיתי מקור הדברים אבל האזהרה דאשר לא צויתיו הוא לנביא השקר דעלמא, והרבה יש לדבר עוד בזה אכמ"ל.
ואזהרה להדיוט המסית מנין שנא' וכל ישראל ישמעו וייראו. והוא מגמ' דסנהדרין ס"ג כמ"ש הכ"מ וכוונתו לסיפא דקרא ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה וכן פרש"י ז"ל שם, וכן העתיק רבנו להדיא בספר המצוות בל"ת ט"ז ולשון האזהרה שזה אמרו יתברך במסית ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה, ותמה ע"ז הרב פר"ח ז"ל בריש פ"ד, דהרי במכות ה' ס"ל לר' מאיר דאזהרה לעדים זוממין הוא מקרא דוהנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו עוד, ורבנן ההוא מיבעי ליה להכרזה, ור"מ מוישמעו ויראו נפקא, וקרא דולא יוסיפו לאזהרה, הרי דלרבנן אזהרת עדים זוממין מלא תענה ולא אמרינן דוכל ישראל ישמעו ויראו הוא להכרזה, וקרא דולא יוסיפו לאזהרה אלא לר"מ, וא"כ גם הכא על כרחך אזהרה למסית מקרא דולא ישמע על פיך הוא וקרא דולא יוסיפו עוד הוא להכרזה וכמו בעדים זוממין, ועל כרחך דהגמ' בסנהדרין רצתה לאוקמי גם לר"מ אבל רבנו הרי ס"ל כרבנן בעדים זוממין דאין לוקין אלא ארבעים ואזהרתם מלא תענה ולמה כתב דאזהרת המסית מקרא דולא יוסיפו לעשות עי"ש שהאריך ונשאר בתימה.
והמעיין יראה דרשת הספרי על קרא דולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה, אין לי אלא זה בלבד מנין לאומר אעבוד אלך ואעבוד וכו' ת"ל ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה לא כדבר ולא כרע ולא כזה, יכול אף המגפף וכו' ת"ל הזה וכו' הרי להדיא דלאזהרה אתי ולא להכרזה, ונראה שם דהוא דרשת ר' יהודה הרי גם דלרבנן דר' מאיר לאזהרה אתי ואפילו הוא סתם ספרי וכר' שמעון מ"מ הרי מבואר דהוא לאזהרה.
ואם שיש לעמוד על ביאור הגמ' דמכות דהרי חזינן הכא דגם לר' יהודה סגי בקרא דוכל ישראל ישמעו ויראו להכרזה, וקרא דולא יוסיפו לאזהרה, וא"כ גם בעדים זוממין נימא הכי, אין זו קושיא כלל, והרי הכא קרא דולא יוסיפו לעשות לדרשה אתי לא כדבר ולא כרע ולא כזה, וממילא פשיטא דהוא לאזהרה משא"כ התם בעדים זוממין ויש להאריך.
ועכשיו זכני השי"ת ומצאתי במכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 66 וכל ישראל ישמעו ויראו א"ר יהודא וכי נאמר ייראו וייראון והלא לא נאמר אלא ישמעו ויראו, כיצד הן עושין כותבין ושולחין לכרכים ביום פלוני נידון פלוני בהריגה לכך נאמר וכל ישראל ישמעו וייראו מלמד שצריך הכרזה ולא יוסיפו לעשות זו אזהרה להדיוט המסית אין לי אלא זה בלבד מניין לאומר לחבירו נלך ונעבוד וכו' ת"ל ולא יוסיפו וכו' עי"ש היטב והדברים ברורים ומבוארים כמ"ש רבנו וכמו שבארנו בדעתו ז"ל.