עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מנחם קרקובסקי
פרק ה · הלכה ב
המדיח את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח, ואינו נקרא מסית, היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה, והנידחים הרי הם כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים. ואח"כ חזר רבנו וכתב בנביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל דמוכח דאם לא הודחו אחריו רוב העיר אינו נסקל, ונתלבטו בדברי רבנו אלה כל המחברים ועי' לח"מ ופר"ח והרב בנין שלמה לסנהדרין בנה על זה דיק להוכיח דינים חדשים שאינם במחילת כבוד תורתו.
אבל דברי רבנו ברורים ומפורשים, המסית והמדיח יש לכל אחד מהם דינים בפני עצמם מלבד הכמנה והתראה וכדומה, הנה המסית בין שאומר בלשון יחיד בין בלשון רבים הוי מסית, ומדיח בעינן דוקא שיאמר בלשון רבים, ומבואר בפרק הקודם מקור הדברים. המסית חייב אע"פ שלא אבה המוסת ולא קבל ומדיח בעינן דוקא שיעבדו המודחין ועוד דינים שיבוארו ומסית הוא מי שמסית ליחיד אפילו ליחידים רבים, אבל אם מסית לעיר זה יצא כבר מכלל מסית ונכנס בגדר מדיח לכל דיניו וכבר נתבאר לעיל, ואחר שכתב רבנו בה"א פרטי דין המסית ושגם נביא חייב משום מסית כתב כאן דמסית לרוב אנשי העיר יצא מכלל מסית בכל הדינים ונכנס בכלל מדיח, ואח"כ כתב הדין דאם היה המדיח נביא ג"כ חייב סקילה כרבנן ולא כר' שמעון, וכתב רבנו והנידחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים, זה קאי בין על תחלת דינו בהדיוט המדיח בין על נביא המדיח לרבים, שהמה חייבים משום מדיח אם הדיחו את רוב העיר אע"פ שהנדחים לא ידונו בדין עיר הנדחת ועי' מ"ש לעיל בפ"ד ה"ו להאריך בזה מה שנסתבכו גדולי המחברים וכתבנו דלדעת רבנו אין חיוב סקילה של המדיח תלוי בקיום דין עיר הנדחת, דאף אם אי אפשר לקיים בהם דין זה משום דחסרים פרטים מ"מ מכיון שעבדו רוב העיר, המדיחים חייבים סקילה, והוא מבואר בספרי שהבאנו שמה דאיתא שם להדיא לפי שמצינו אין עושין עיר הנדחת לא ע"פ יחיד ולא ע"פ נשים יכול יהיו פטורים ת"ל וכו' וזהו דינו של רבנו ומקורו דאם המדיח הוא יחיד בין שהוא הדיוט בין שהוא נביא שאין העיר נעשית עיר הנדחת אבל מ"מ הוא חייב סקילה כמדיח, ולפי"ז מיושבים גם דברי החינוך שכתב במצווה פ"ז דנוהג גם בנשים ותמהו עליו במשנת חכמים ובמנחת חינוך ועוד, דהרי ממעטינן אנשים ולא נשים בדין עיר הנדחת ועי' במנחת חינוך שם שכתב דלומר דחייב משום מדיח אף שאינו נעשית עיר הנדחת זה אינו אבל הדברים מבוארים ומפורשים ולחנם נדחקו בזה.
אולם כל זה אינו אלא לענין שאר פרטים בדין עיר הנדחת משא"כ אם לא הודחה רובה, דאז משום מסית א"א לחייבו (אף דבמסית לא בעינן שיעבוד המוסת) משום דמסית לרוב העיר יצא מכלל מסית וכמו שנתבאר, ומשום מדיח ג"כ א"א לחייבו, שהרי בדין המדיח בעינן שיעבדו המודחין וכיון שלא הודחו רובן הרי לא עבדו המודחין כלם, ולפי"ז בהדיוט המדיח בכהאי גוונא פטור לגמרי וכמ"ש רבנו לעיל בפ"ד, ובנביא שהדיח חייב חנק משום נביא השקר אבל לא משום מסית ולא משום מדיח, וזהו שכתב רבנו הרי זה נביא שהדיח ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל אבל בלא רוב העיר הוי רק נביא השקר והדיוט פטור לגמרי והדברים ברורים בעזהי"ת, ומ"ש הלח"מ לתמוה בדין קיים מקצת וביטל מקצת נתבאר לעיל בפ"ט מיסודי התורה.
ואחד האומר אמרה לי עכו"ם עבדוה, או שאמר אמר לי הקב"ה עבדו עכו"ם הרי זה נביא שהדיח. והוא חידוש דין גדול, דהרי במסית בעינן שיאמר אלך ואעבוד או נלך ונעבוד, ובמדיח בעינן בלשון רבים דוקא נלך ונעבוד וכמו שנתבאר לעיל אבל אם יאמרו לכו ועבדו או לך ועבוד אין זה אמירה וכמו שיתבאר אי"ה לקמן בה"ה עיי"ש שדברי רבנו מאירים שם לפי"ז. אמנם כל זה הוא בהדיוט המסית או מדיח, אבל בנביא אפילו אמר עבדוה ולא כלל עצמו עמם הוי מסית ומדיח, והדבר פשוט ומובן, דהנה מחלוקת ר' שמעון ורבנן בנביא שהדיח, הרי פשוט דאין נפק"מ מי הוא האיש המסית או המדיח, וכי אפשר לומר שבשביל שהוא נביא ישתנה דינו, ומה לנו בכך שנביא השקר דעלמא בחנק, הכי יצא בשביל זה מכלל כל דין ישראל שחייב סקילה בהסתה והדחה ועל כרחך דהמחלוקת הוא באם שאינו מסית ומדיח כשאר מסית ומדיח דעלמא אלא שהסתתו היא ע"פ נבואה, אי גם זה נכלל בכלל מסית ומדיח דעלמא אי לא ואי באומר אלך ואעבוד נלך ונעבוד וכדומה הרי זה מסית דעלמא ובזה לא נחלקו ר"ש ורבנן כלל אלא באומר לך ועבוד או עבדוה דבזה בעלמא לא הוי מסית, אלא הוא משום שאומר בשם ה' בזה הוא דאפלגו ופסק כחכמים דהוי מסית ומדיח. ועפי"ז יתבארו הדברים בתוספתא דכריתות פ"א העתקנוה לעיל בה"א והאומר לחבירו לך ועבוד ע"ז והמסית והמדיח, והגאון רד"ל ז"ל מחק מתוך הספרים מאמר לך ועבוד, חדא דלך עבוד ע"ז לא מהני, ואי הוי מהני הרי זה בכלל מסית ומדיח ולמה חלקו בתרתי, אולם לפי דברינו מבוארים הדברים דבאמת בהדיוט לא מהני לך ועבוד אלא אלך ואעבוד ואתה אחרי, או נלך ונעבוד אבל בנביא מהני גם לך ועבוד ולכן חלקם בבריתא לתרי בבי ויש להאריך בזה טובא.
ואחד האומר אמרה לי עבודת כוכבים עבדוה או שאמר אמר לי הקב"ה עבדו עכו"ם הרי זה נביא שהדיח. ותמה על זה הפר"ח ז"ל דמנין לו לרבנו דמנבא בשם עכו"ם יש לו דין מדיח ודלמא נביא שהדיח לא מיירי אלא במתנבא בשם ה' אבל המתנבא בשם עכו"ם דינו רק כמתנבא בשם עכו"ם דעלמא דדינו בחנק ונשאר בתימה, ואנא בעניי לא ידענא מאי קושיא, דהא כיון דלרבנן גלי קרא בנביא שקר שאם בקש להדיחך יצא מכלל חנק ויליף הדחה הדחה ממסית דחייב סקילה, א"כ מה לי מתנבא בשם ה' לשקר מה לי מתנבא בשם עכו"ם כיון שדין חנק לא נאמר במקום שיש הדחה, והרי רבנו בספר המצוות כלל בל"ת דמתנבא בשם עכו"ם, בין שאומר בשם האל בין שאומר בשמה לעובדה, וכ"כ בהקדמתו לפי' המשנה והחלק השני שיאמר היה אלי דבר ה' לעבוד הבעל וכו' וגם זה מתנבא בשם עכו"ם שזה השם כולל מי שיאמר שהיא בעצמה צותה לעבוד אותה או מי שיאמר שהקב"ה צוה לעבוד שום דבר.
אבל מה שמפליא באמת הוא מה שכתב רבנו בספר המצוות ל"ת כ"ו שהזהירנו מהתנבאות בשמה והוא שיאמר שהאל צונו לעבוד אותה או שהיא בעצמה צותה בעבודתה וכו' אבל התבאר בכתוב העונש ודין המיתה על המתנבא בשמה והוא אמרו ית' ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא, וזאת המיתה בחנק והוא פלא דהא לפי מה שכתב כאן המתנבא לעבדה בין בשם ה' בין בשמה עצמה, הוא בסקילה, ומתנבא בשמה הוא מ"ש רבנו לקמן בה"ו שאומר בשמה שמצוה לעשות או שלא לעשות כך וכך, ומצאתי להחינוך ז"ל העתיק כדברי רבנו בספר המצוות ועמד עליו הרב מנחת חינוך לתמוה ולא ראה כי כן מבואר גם אצל רבנו בעצמו וכן תמה בזה הרב משנת חכמים ז"ל והרגיש גם בדברי רבנו שהבאנו.
ונראה דהא דכתב שם רבנו במתנבא לעובדה דחייב חנק היינו באופן שאין בו לא דין מסית ולא דין מדיח ומשכחת לה באופנים שכתבנו לעיל, שהדיח לבני העיר ולא הודחו, דפטור משום מסית, ופטור משום מדיח, וחייב משום נביא שמתנבא בשם אלהים אחרים דאלו הדיוט פטור לגמרי וה' יאיר עיני.
כיצד האומר לחברו אעבוד כוכבים אלך ואעבוד נלך ונעבוד וכו'. רבנו מפרש דאלך ואעבוד אמסית קאי וכן פרש"י ז"ל ומה שהקשו ע"ז מהא דלעיל ס"א דפריך שם עובד אין אומר לא והתנן האומר אעבוד אלך ואעבוד וכו' ומשמע דאניסת קאי הנה כבר יישבו רש"י ז"ל שם דפריך דמשמע דמשעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה דנפקא ליה לקמן מלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב מיד, והתוס' שם הקשו ע"ז וכן הרמ"ה ז"ל דחה הפירוש וכתב ג"כ דאניסת מפי עצמו קאי ואע"ג דגבי פירושא דמסית מתנייה, איידי דפריש מסית, פריש נמי ניסת ועי' תוס' יו"ט שם במשנה שלא עמד על כל זה, ובאמת גם אם נימא כדברי התוס' והרמ"ה ז"ל דהכא אניסת קאי מ"מ דברי רבנו מבוארים ומפורשים בספרי שם על הקרא דולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה ודריש ע"ז מנין לאומר אעבוד אלך ואעבוד וכו' והרי זה להדיא אמסית, אבל כבר הבאתי לעיל בשם המכלתא במדרש תנאים המסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד הרי זה נסקל כיצד האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד וכו' והרי זהו לשון רבנו כאן המסית שהסית בין בלשון רבים וכו' כיצד האומר לחבירו אעבוד וכו' וזהו מקור דבריו.
והנה על מ"ש רבנו אעבוד אלך ואעבוד הקשה הכ"מ והרי אין כאן הסתה, ופירש דר"ל שא"ל אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי, והעתיקו כן המפרשים האחרונים, וקשה לומר כן, והרב סדר משנה דעתו דעל כרחך צריכים לומר לו איך נניח וכו' והוא (משום) [משיב] כך חובתנו וכך יפה לנו שהרי בלא זה אינו חייב כלל וכמבואר במשנה שם ובדברי רבנו לקמן בה"ג, ומוכרח לומר כן דאף דמסית לא בעי התראה מ"מ התראה קצת בעי וכמ"ש התוס' בסנהדרין ח' ב' וכן מטין דברי רבנו בהל' סנהדרין פי"א ה"ה שכתב גבי מסית וא"צ התראה כשאר הנהרגין ומשמע דוקא התראה גמורה לא בעי אבל צריך התראה קצת ולפי"ז אינו צריך לומר כלל ואתה אחרי, שגם בלא זה איכא הסתה, ותמה על הכ"מ בזה. ובאמת דבר זה שכתב לדבר פשוט דבעינן בכל מקום שיאמר כן חובתנו יתבאר לקמן שלא ראו את דברי רבנו הרמ"ה ז"ל בנימוקיו דלא ס"ל כן וכן מטין דברי רבנו ולא בעי התראה כלל וכמו שיבואר לפנינו, אבל מ"מ דברי רבנו ברורים דעל כרחך אין זה מסית באומר אלך ואעבוד בלבד והרי במשנה תנן יש יראה במקום פלוני כך היא מריעה כך היא מטיבה ור"ל דישנם דברי פתוי והסתה, וכשאומר אח"כ אלך ואעבוד סגי דניכרת ההסתה וכ"כ הרב פר"ח ז"ל וברור.
ודע דבנוסח אחר הובא במעשה רוקח הספרדי ליתא בנוסח רבנו כאן אעבוד אזבח אקטר ואנסך ועי' מ"ש לעיל פ"ד ה"ה ובאמת במשנה לפנינו איתא, וכנראה גם במשנה ישנם חלופי גרסאות בזה, ועי' בספרי נמצאים שם להדיא ב' הנוסחאות ואין הכרע, ובמקור הדברים שהבאנו אנו נמצא כנוסח רבנו שלפנינו.