אור ברסלב

עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מנחם קרקובסקי

פרק ד · הלכה יג

הלכה יב

פירות המחוברין שבתוכה מותרין שנא' תקבוץ ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קבוץ ושרפה וכו'. עי' כ"מ מ"ש בזה, אבל הוא מבואר להדיא בתוספתא פי"ד, במחובר לקרקע בין כך ובין כך מותר שנא' תקבוץ פרט למחוברין, ובמכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 76 ואת כל שללה תקבוץ למה נאמר לפי שהוא אומר ושרפת באש את העיר ואת כל שללה שומע אני בין שלל שדרכו לקבץ ובין שלל שאין דרכו לקבץ ת"ל ושרפת באש ואת כל שללה תקבוץ ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, יצא שלל שמחוסר תלישה קביצה ושרפה מיכן אמרו אילנות מחוברין שבתוכה מותרין ותלושין אסורין.

ההקדשות שבתוכה, קדשי מזבח ימותו זבח רשעים תועבה קדשי בדק הבית יפדו ואח"כ שורפין אותן שנא' שללה ולא שלל שמים. ואח"כ בהל' י"ד כתב הבכור והמעשר שבתוכה תמימין הרי הן קדשי מזבח וימותו, ובעלי מומין הרי הם בכלל בהמתה ונהרגין, ואח"כ כתב רבנו דין התרומות שבתוכה שאם הגיעו ליד כהן ירקבו, ואם עדיין הם ביד ישראל וכו' מפני שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף, ואח"כ בהט"ו כתב מעשר שני וכסף מעשר שני הרי אלו יגנזו, וכל דברי רבנו אלה תמהו בהם כל רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל ונשארו בתימה, ולאשר לענ"ד דברי רבנו בכל פרטיהם פשוטים וברורים בעזהי"ת ועלי להאריך קצת בזה, יצאתי הפעם חוץ מגדרי להאריך במקום שהנני מקצר תמיד, ולא אעתיק דברי המחברים ולא אשיג עליהם כי אם באשר יהיה נחוץ.
והנה על מה שכתב רבנו בקדשי בדק הבית דיפדו ואח"כ שורפין אותן השיג הראב"ד ז"ל לא ידעתי למה שורפין אותן שלל שמים היה ולא חל עליו איסור, והראב"ד ז"ל לאו יחידאה הוא בזה כמעט כל הראשונים הידועים לנו בשיטת הראב"ד אזלי, וכ"כ רש"י ז"ל להדיא לעיל בדף מ"ז א' ד"ה קדשי בדק הבית יפדו, כשאר בדק הבית והפודה אותם יאכלם שהרי לא נאסרו דלאו דידהו הוו וכ"כ יתר הראשונים ז"ל ועי' כ"מ שכתב דס"ל לרבנו דבהמת עיר הנידחת מיקרי, וארי דהקדש הוא דרביע עליהו וכיון דמסתלק ארי דהקדש חל עליהו מיד איסור עיר הנדחת, ומלבד שהוא תמוה לומר כן, שהרי כיון דמעיקרא לא חל עליהו איסור עיר הנדחת איך הוא חל אח"כ, עוד יקשה דמי הכניסו לרבנו בסברות זרות, ומה דחקו לבלתי פרש הדברים ככל אשר פרשו בה רבותינו ז"ל, ועי' פר"ח תמה ג"כ בדברי הכ"מ דלפי דבריו למה צריך לפדותם, והו"ל למימר רק שאם נפדו אזי שורפין אותן, אבל לא לומר שיפדו, שהרי ליכא למימר דתקנת חכמים הוא שיפדו כדי לקיים בהם מצות שריפת עיר הנידחת, שהרי כל זמן שהם הקדש ולא נפדו אין איסור עיר הנדחת חל עליהם, ותמה ג"כ ע"ז מדין התרומה שאם עדיין הם ביד ישראל ינתנו לכהן שבעיר אחרת עיי"ש.
ועל מ"ש רבנו בהי"ד דבכור ומעשר שבתוכה תמימים הרי הן קדשי מזבח וימותו השיג ג"כ הראב"ד ז"ל דומה שהוא סבור דר' שמעון חולק וקא פסיק הוא כת"ק, ולי נראה דר"ש אינו חולק, וקי"ל כוותיה וכולהו אמוראי מפרשי למלתיה ורב פפא דהוא בתרא מפרש למלתיה אפילו בבעל מום וינתנו לכהן אחר ואין כאן זבח רשעים תועבה שאינן דורן כשאר זבחים ולא מכפרים שום כפרה ע"כ, וגם בזה האריך הכ"מ ונדחק טובא, ובאמת לכל שיטות הראשונים דס"ל דבקדשי מזבח שאינם קרבים הוא משום דזבח רשעים תועבה באיתניהו בעיניהו לכו"ע, וחידוש דינו של ר' יוחנן הוא רק לענין דמי הפדיון, וא"כ בודאי בבכור ומעשר שאינם בכלל זבח רשעים תועבה דין הוא שיקרבו, והרי לא הוזכר בדברי חכמים דין בכור ומעשר כלל, וכן בדין התרומה ביד ישראל שכתב רבנו מפני שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף, דמלבד שאין צורך לטעם זה, שהרי הטעם הוא פשוט דהוי נכסי עיר אחרת המופקדין בתוכה, שהרי אינם של הישראל והמה שייכים לשבט, מלבד זה עוד תמוה, שהרי בכור ומעשר ג"כ נכסי שמים המה וקדושתן קדושת הגוף, ומ"מ דין הוא שימותו לשיטת רבנו ואף שאין שם טעמא דזבח רשעים תועבה אם לא דנימא דרבנו דחיק נפשיה וס"ל דגם בבכור ומעשר אף שאינם לדורן וכפרה מ"מ איכא זבח רשעים תועבה לגביהו והוא תמוה כמו שהשיג הראב"ד ז"ל.
וכן במ"ש רבנו בהט"ו במעשר שני דיגנזו ג"כ קשה מאד, דהרי ס"ל לרבנו בפ"ו מהל' בכורים ועוד בכמה דוכתי דמע"ש ממון גבוה הוא, ולמה יגנזו ולשיטת רבותינו הראשונים ז"ל וכן הוא מבואר בסוגיא להדיא דאם מע"ש ממון גבוה א"צ גניזה, והרי פריך בגמ' שם לרב חסדא דס"ל דבגבולין לדברי הכל ממון גבוה הוא א"כ למה יגנזו, ועי' פר"ח ז"ל דדחיק נפשיה להמציא חילוק בין שלל שמים שהוא קדוש קדושת הגוף ובין שלל שמים שאין בו קדושת הגוף, ומלבד שדבריו תמוהין מבכור ומעשר, עוד יפלא, מאין לו לרבנו חילוקים אלה, ועוד דלדבריו כל הסוגיא דמע"ש תמוה, והרגיש בזה וכתב דאה"נ דלשיטת רבנו דאף דהוי ממון גבוה מ"מ כיון שאין בו קדושת הגוף חל עליו דין עיר הנדחת א"צ לאוקמי כלל במעשר שני דאסקיה לירושלים, דאף דבגבולין הוי ממון גבוה מ"מ יגנזו, אבל בודאי תמוה לומר כן דהגמ' לא הוי ס"ל כן ורק רבנו המציא הדבר, סוף דבר, דברי רבנו תמוהים מכל צד ועוד האריכו לדייק ולהקשות עליהם טובא ומן ההכרח לקצר.
ולענ"ד שיטת רבנו ברורה ע"פ מה שיש לעיין בסוגיא טובא.
א) הנה במאי דתניא בבריתא שם ר' שמעון אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר, שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר, כתב הר"ן ז"ל בחדושיו לסנהדרין לתמוה ע"ז, דבשלמא דרשא דר"ש, בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר, מפרשינן בגמ' במאי דפליג את"ק, אי בבעלי מומין דלת"ק הוי בכלל שללה ולר"ש אין זה בכלל שלל עיר הנדחת מגזירת הכתוב דבהמתה ולא בהמת בכור ומעשר, ואי בתמימין, וס"ל לת"ק דכיון שנאכל במומו בלא פדיה שללה מקרי ור"ש ממעט לה מבהמתה, אבל במאי דאמר ר"ש שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר לא פרשו בו כלום והוא צריך תלמוד, דהא שלל שמים דברי הכל הוא ואינו בכלל שללה ות"ק הרי קאמר בהדיא דקדשי בדק הבית יפדו, לומר שהן נפדין כהלכתן ומותרין להדיוט כשאר קדשי בדק הבית, ואיכא למימר דכסף הקדש כדי נסבה, אלא לכסף מעשר אצטריך ר"ש למימר שכך הוא מתמעט מעשר ככסף הקדש, ואתא למימר שאף במקום שהוא ממון הדיוט כגון בירושלים שהוא נאכל, וטעמו כטעם הבכור, מפני שאינו נאכל בתורת ממונו אלא בתורת מעשר עכ"ל הר"ן ז"ל, ומלבד שפלא לומר מעצמנו דכסף הקדש כדי נסבה, עוד יפלא מ"ש דכסף מעשר אצטריך במקום שהוא ממון הדיוט כגון בירושלים, ולפי שהוא נאכל בתורת מעשר, והרי דבר זה לא משכחת כלל, וכדאמר בגמ' שם שהרי ירושלים אינה נעשית עיר הנדחת ועל כרחך דאסקוה בגוה ונפיל מחיצות או שנטמאו ולא שייך כן בכסף מעשר ויש להאריך, עכ"פ דרשת ר"ש בכסף הקדש וכסף מעשר אינה מובנה כלל, (ועי' כ"מ במ"ש דרבנו לא גריס כלל בגמרא כסף הקדש מדלא הביאו והוא תמוה מכל צד דהרי רבנו הביא להדיא ההיפך בקדשי בדק הבית לשיטתו דאח"כ שורפין אותן ויבואר עוד להלן).
ב) הנה בסוגיא שם אהא דת"ר היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ר' יוחנן אומר זבח רשעים תועבה, וריש לקיש מוקי לה בקדשים שחייב באחריותן או בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי, ולפי מה שפרשו בה רבותינו ז"ל הנה ס"ל לגמרא דבודאי קדשי מזבח בכלל שלל שמים הוא ואינם נאסרין משום עיר הנידחת אלא שאמרו בהם שימותו מפני שאינם ראוים עוד להקרבה ולא מיבעי חטאות שאינם קרבים אחר מיתת הבעלים אלא אף עולה ושלמים אינם ראוים להקרבה משום זבח רשעים תועבה ולפדיה אינם ראוים שאין קדשי מזבח נפדין תמימין, וע"ז אקשינן ירעו עד שיסתאבו ויפדו אותן ויפלו דמיה לנדבה, דאכתי לא אפיק אדעתיה דגם בדמיהם איכא משום זבח רשעים, וזהו מה שחידש ר' יוחנן דגם בדמיהם איכא זבח רשעים תועבה, ור"ל פליג ע"ז ולהכי מוקי לה לבריתא דמיירי באופן שהם שללה, כגון שחייב באחריותן או קדשים קלים למאן דס"ל דהוא ממון בעלים, ולהכי ימותו משום שחל עליהם תורת עיר הנדחת. והדברים תמוהים מאד, דכיון דפשוט דאין איסור עיר הנדחת חל עליהם, והא דימותו הוא רק משום זבח רשעים תועבה, א"כ הרי זה אינו אלא בקדשי מזבח של רשעים, אבל בקדשי מזבח של צדיקים שבתוכה, הרי מן הדין דיכולים גם להקריבם ותנא הרי סתמא קתני היו בה קדשי מזבח ימותו, ולא מפליג כלל בין קדשי צדיקים לקדשי רשעים, וגם לרבנו יפלא שגם הוא העתיק הך טעמא דזבח רשעים תועבה, ולא הזכיר כלל שבקדשי שמים של צדיקים יקרבו, ומכל זה ברור שאין נפק"מ בין של צדיקים לשל רשעים.
וגם מגוף הסוגיא מוכרח דגם לר' יוחנן אין נפק"מ בין של צדיקים לשל רשעים, דאל"כ מאי פריך בגמרא אלא ריש לקיש מ"ט לא אמר כר"י, והרי בפשוטו ניחא דלר"י הרי צריך לחלק בין של צדיקים לרשעים ואלו לטעמא דר"ל גם בשל צדיקים כיון דהוו ממון בעלים חל עליהו דין עיר הנדחת ולהכי ימותו כולם, ומוכרח לומר דגם לר"י דהטעם משום זבח רשעים תועבה ג"כ אין חילוק בין של צדיקים לרשעים, והוא תמוה דלמה לא יקריבו של צדיקים, והרי אין כאן לא איסור עיר הנידחת ולא זבח רשעים תועבה.
ג) עוד תמוה דלשיטת רבותינו ז"ל דבשלל שמים לא שייך איסור עיר הנדחת כלל, וא"כ מתניתין דתנן מעשר שני יגנזו על כרחך, כרבנן דס"ל מע"ש ממון בעלים הוא, ורק משום דאקרו קודש להכי יגנזו ולא ישרפו, וכ"כ רש"י ז"ל וכל הראשונים דקימי בשיטה זו, אבל אי הוי ממון גבוה הוי משתרי גם באכילה, ובאמת מבואר כן בגמרא שם להדיא, דלמ"ד בגבולין לדברי הכל ממון גבוה הוא פריך אמאי יגנזו, וא"כ בהא דאמרו בקדושין נ"ד דהלכה כר' מאיר במעשר, משום דלדידה איכא תרי סתמי ולר' יהודה חדא סתמא, והרי איכא עוד סתמא כר"י דמע"ש לאו ממון גבוה הוא מדתנן מעשר שני יגנזו, ואפילו למאי דדחיק בגמ' לאשכוחי גונא דאסקוה לירושלים ונטמא או דנפיל מחיצות.
אשר מכל הני טעמי נראה דרבנו בחר לו מסלה חדשה בדרכי הלכה זו שעל פיה יתישב הכל וכבר מצאנו לשיטה זו נתיבות בדברי רבותינו הקדמונים ז"ל אלא דשדו בה נרגא ולרבנו לטעמיה מיושבין הדברים כמין חומר. דהנה במתניתין תנן שללה ולא שלל שמים, מכאן אמרו ההקדשות שבה יפדו ותרומות ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקודש יגנזו, והנה כפי מה שהבינו רבותינו הראשונים ז"ל דרשה דשללה ולא שלל שמים באה להוציא שלל שמים לגמרי מאיסור הנאה של עיר הנדחת, דשלל שמים אין תורת עיר הנדחת חלה עליהם כלל, ולהכי הקדשות שבתוכה יפדו ככל קדשי בדק הבית דעלמא, (ולא קתני הקדשות שבה פליטים כדקתני גבי נכסי צדיקים שבחוצה לה, הא קמ"ל דאלימי למתפיס פדיון דלית בהו איסור הנאה כלל, אי נמי הא קמ"ל דראוין לפדותן ויוצאין לחולין כשאר הקדשים ולא חייל איסור הנאה למפרע, כן כתבו רבותינו הראשונים ז"ל ובודאי שהוא דחוק). ומ"ש ותרומות ירקבו מוקי לה בגמ' בתרומה ביד כהן דהוי נכסיו (וצ"ב דלמה נקיט לה הכא כלל, והרי תנא דין דשלל שמים קתני מה דלא חל עליהו איסור עיר הנדחת, וזה הרי אינו כלל בגדר שלל שמים, גם קשה קושית הרמ"ה ז"ל דתרומה ביד כהן כיון דהוא נכסיו הרי מדין תורה ישרפו ואיך קיימי רבנן ומבטלי מיניה מצות שריפה ועי"ש שהאריך בזה) ולפי"ז הוכרחו לפרש כל הסוגיא כמ"ש לעיל שתמהנו ע"ז טובא.
אולם אפשר גם לפרש, דבאמת מדין עיר הנדחת אינו ממועט אלא שלל עיר אחרת, אבל שלל שמים חל עליו באמת דין עיר הנדחת לכל פרטיו, ודרשה דשללה ולא שלל שמים אינה באה אלא למעט שלל שמים מדין שריפה, דהכי דייקא ואת כל שללה תקבוץ ושרפת אבל בשלל שמים ליכא מצוות עשה דשריפה, אבל בודאי דכל מה שבתוכה אסור בהנאה מקרא דהחרם אותה וכל אשר בה, וע"ז אמר במתניתין שללה ולא שלל שמים ר"ל דאינו בשריפה מכאן אמרו דהקדשות שבתוכה יפדו ר"ל שאין דנין אותן לשריפה אלא יפדו תחלה ואח"כ שורפין אותן כדי שלא לשרוף שלל שמים ותרומות ירקבו, שהרי א"א בפדיה, ומשריפה אמעטו, ואף דהם ביד כהן, וכמו שיבואר להלן, וכן מעשר שני יגנזו ואין דנין אותן בשריפה משום דהוו ממון גבוה ואימעטו משריפה, אבל לפדותן כמו הקדשות א"א כמו שיבואר לקמן משיטת רבנו לטעמיה ותנו רבנן ע"ז בבריתא דהיו בה קדשי מזבח ימותו, ולאו משום דהוו זבח רשעים תועבה אלא משום דחל עליהו איסור עיר הנדחת ודין לפי חרב, ובין של צדיקים ובין של רשעים ימותו דלא שייכו להקרבה כלל ונאסרו בהנאה, (ומיושבת קושיתנו באות ב').
אלא מדפריך ע"ז דכי היכי דאמרו חכמים בקדשי בדק הבית ותקנו שם כדי לקיים מצות שריפה שיפדו ואח"כ שורפין אותן, ולמה לא תקינו כן גם בקדשי מזבח שיפדו תחלה, והרי אפשר שיהיו בתוכם גם בעלי מומין שדינם לפדותם ואפילו תמימים ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ובהם יקיים מצות שריפה, וע"ז משני ר' יוחנן דלא שייך כאן דין פדיה בבעלי מומין כיון דאפילו דמיהם יהיו אסורים למזבח מטעם זבח רשעים תועבה וע"כ לא תקנו בזה דין פדיה בכדי לקיים דין לפי חרב ולהכי אפילו בקדשי צדיקים אין כאן פדיה אף דגביהו לא שייך זבח רשעים תועבה, משום דעיקר תקנת פדיה לא היתה בקדשי מזבח, לפי שבעיר הנדחת הרי רובם רשעים שהודחו ואיכא גביהו זבח רשעים וממילא גם קדשי צדיקים ימותו שלא תקנו כאן דין פדיה, וריש לקיש סובר דבדמיהם אין דין זבח רשעים תועבה והלכך היו שפיר יכולין לתקן גם בקדשי מזבח דין פדיה, ובאמת דינא הכי דיפדו אלא דהכא מיירי בקדשים שחייב באחריותן או בקדשים קלין, אבל הקדשים בעצמן בודאי אסורים ככל נכסי עיר הנדחת דלא אימעט שלל שמים אלא מדין שריפה ולפי חרב (ואפשר לישב בזה גם קושית האחרונים דבאיתניהו בעיניהו הרי לא אמרינן בזה דבר הגורם לממון כממון דמי עי' קצוה"ח סי' שפ"ו ועוד אבל אין כאן מקומו) וע"ז פליג ר' שמעון ודריש שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר, דס"ל לר"ש דכסף הקדש וכסף מעשר אימעוט לגמרי מדין עיר הנדחת, דלא חל עליהו איסורא כלל (ומיושבת קושית הר"ן ז"ל באות א'). ובדין מעשר שני דיגנזו הוא ג"כ לשיטת רבנו משום דממון גבוה הוא ואימעוט דאינו בשריפה, והא דבעי גניזה ולא פדיה וכמו בקדשי בדק הבית יתבאר להלן (ומיושבת הקושיא באות ג').
ולפי"ז הלא באים פסקי רבנו אל נכון על הסדר, בקדשי מזבח ימותו משום דודאי חל עליהם דין עיר הנדחת ובין של צדיקים בין של רשעים ימותו וכתב רבנו טעמו של ר' יוחנן דזבח רשעים תועבה, ר"ל דלהכי אפילו בעלי מומין ימותו וכן לא אמרינן בהו ירעו עד שיסתאבו משום דלא תקנו בזה דין פדיה כלל דזבח רשעים תועבה אפילו ליתניהו בעיניהו וממילא גם בקדשי צדיקים ליתא לתקנת פדיון, ובקדשי בדק הבית יפדו ואח"כ שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים, ר"ל דזהו עיקר הלימוד דאינם נשרפים קודם פדיון, ובכור ומעשר תמימים הרי הם קדשי מזבח וימותו, לאו מטעם זבח רשעים תועבה הוא, דגם רבנו מודה להראב"ד ז"ל דכיון דלא אתו לכפרה ולא לדורן, אין כאן זבח רשעים, אבל הרי מ"מ על כרחך ימותו מטעם שדין עיר הנדחת חל עליהם וכמו שנתבאר, ועיקר הטעם של זבח רשעים בעינן רק דלמה לא יפדו ובבכור ומעשר לא שייך כלל לומר דיפדו, ובבעלי מומין בודאי נהרגין וכתב רבנו לפי שהוא בכלל בהמתה, לאפוקי מדרשת ר' שמעון דממעט להו מבהמתה, ואח"כ כתב רבנו דין התרומה, שאם הוא ביד כהן ירקבו מפני שהם נכסיו ור"ל שהם בכלל שלל העיר משא"כ בתרומה ביד ישראל כיון דהם נכסי השבט הוי שלל עיר אחרת המופקדין בתוכה, והא דאמרינן גבי תרומה ביד כהן ירקבו, ובמעשר שני יגנזו דהיינו קבורה, ולא בעינן גם בתרומה קבורה כמו במע"ש, כבר עמד ע"ז רבנו הרמ"ה ז"ל וכתב ע"ז הטעם משום דתרומה עדיפה טפי שהרי אסורה לזרים, וטעונה רחיצת ידים והערב שמש וכיון דשייכה ביה קדושה טפי בעי מקרא טפי, אבל רבנו כתב טעם אחר משום שהם נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף ולהכי ירקבו, (ואף שכתב כן רבנו אחר בבא דאם עדיין הוא ביד ישראל, מ"מ פשוט דקאי על הגיעו ליד כהן דבאם עדיין הם ביד ישראל הרי לא בעינן טעם זה כלל דתיפוק ליה שאין זה אלא שלל עיר אחרת, ומכ"ש לשיטת רבנו דגם בקדשי שמים איכא איסור דעיר הנדחת, הרי אין זה טעם כלל, אלא דקאי על בבא דאם הם ביד כהן ולהכי ירקבו, ואפילו אם הוא דחוק קצת מ"מ הוא ברור בכוונת רבנו). ואח"כ כתב רבנו דין דמעשר שני דיגנזו, כיון דס"ל דממון גבוה הוא א"כ א"א לדונם בשריפה ובהנאה אסירי ולהכי יגנזו, עכ"פ כל פסקי רבנו מאירים בהסוגיא בלי שום קמט.
אלא דצ"ב עוד דלמה לא אמרו במע"ש יפדו ואח"כ שורפין אותן כמו בקדשי בדק הבית, ועל כרחך לומר כיון דאסירי בהנאה לא שייך בהו פדיון א"כ הרי הוא הדין בקדשי בדק הבית דג"כ אסירי בהנאה מדין עיר הנדחת ומ"מ תפיס בהו פדיון והוא תמוה. והנה באמת הרמ"ה ז"ל בנימוקיו הביא גם הוא כשיטת רבנו וז"ל מכאן אמרו ההקדשות שבתוכה יפדו, אי אפשר לומר ישרפו אחר פדיון, דא"כ אשתכח דמעיקרא חל איסור הנאה עליהו וא"כ היכי אלימי למתפס פדיון עכ"ל הרי שעמד גם הרמ"ה ז"ל על יסוד שיטה זו כמ"ש בדעת רבנו אלא שדחה אותה דאי אסורה בהנאה לא תפיסה בה פדיון.
והנה כבוד גיסי הגאון ה"ג ר' משה הלוי סאלאווייציק שי' כתב בזה וז"ל, הנה בפ"ה דמעשר שני ה"ד כתב רבנו וזה לשונו מעשר שני שאין בחומשו שוה פרוטה אינו מוסיף חומש, והוא מהסוגיא דב"מ נ"ג דדרשינן שם אם גאל יגאל איש ממעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה, ולחד מ"ד קאי דוקא אם אין בה שוה פרוטה ולחד מ"ד קאי אף אם אין בחומשו שוה פרוטה ופסק רבנו כמ"ד דבעינן גם בחומשו שוה פרוטה, אלא דמדברי רבנו מבואר דאפילו אם אין בחומשו שו"פ ג"כ תופס פדיון ורק דאינו מוסיף חומש, ומשום דמפרש להסוגיא דהגזירת הכתוב דאם גאל יגאל קאי לענין דין תוספת חומש ולא לענין הדין אם תופס הפדיון, אשר לפי זה צריך בירור לדעת רבנו איך הוא הדין אם אין במע"ש עצמו שו"פ אם תופס פדיון, דהרי גם אין בו שוה פרוטה ממעטינן מאם גאל יגאל ולדעת רבנו הרי כל הגזה"כ הוא לענין תוספות חומש.
ומהסוגיא דב"מ שם דמבואר דמעשר שני שאין בו שוה פרוטה הוי דבר שאין לו מתירין אין ראיה שאינו תופס פדיון, דכיון דלכתחלה אין לפדות משום דלא יוסיף חומש ממילא הוי בכלל דבר שאין לו מתירין, וכן צריך עיון גם בפדיון הקדשות, דהרי בדין פרוטה של פדיון מדין דאם גאל יגאל חד דין הוא הקדש ומעשר שני כמבואר בתוס' ערכין דף כ"ז (ולדעת רבנו צריך לפרש המחלוקת בערכין שם לענין פדיון הקדשות אם בעינן שיהא בחומשו שוה פרוטה קאי רק לענין לכתחלה אם לכתחלה פרקינן היכא דאין בחומש שוה פרוטה ומשום דלא מוסיף חומש אבל לא לענין אם תופס פדיון בדיעבד, וכן משמע ג"כ לשון הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין ה"א שכתב ז"ל ואינו פותח בפחות מד' פרוטות כדי שיהא החומש פרוטה ולשון אינו פותח משמע דהוי רק דין לכתחלה, אבל אם פדה הוי פדיון אף אם אין בחומש שו"פ, והוא משום דרבנו לטעמיה דפסק גבי פדיון מעשר שני דאפילו אם אין בחומש שו"פ ג"כ תופס פדיון ועל כן פוסק כן גם בפדיון הקדשות).
ונראה דנהי נמי דמדין דאם גאל יגאל תופס פדיון אבל מ"מ בעינן שוה פרוטה כמו קנין כסף דכל התורה כולה, דהרי דין פדיון הקדש ומעשר שני הוי בדין קנין כסף וכמבואר בקדושין כ"ט וברמב"ם פ"ז מהל' ערכין ופ"ח מהל' מעשר שני, וממילא דצריך פרוטה כמו קנין כסף דכל התורה כולה, והרי רבנו פסק רק דהיכא דהוא מגזה"כ דאם גאל יגאל אז הוא תופס פדיון, אבל מ"מ הא בעינן שוה פרוטה מטעם קנין כסף, אלא דנראה דיש נפק"מ גדולה בין דין פרוטה מגזה"כ דאם גאל יגאל ובין דין פרוטה של כל התורה כולה ומשום קנין כסף, דהרי אי משום קרא דאם גאל יגאל דאי לא היה תופס פדיון בפחות מפרוטה הרי היה תלוי בעיקר במעשר שני עצמו אם הוא שוה פרוטה, משא"כ אם נימא דמצד גזה"כ אין שוה פרוטה מעכב לפדיון, אלא דבעינן שו"פ מתורת קנין כסף, הרי עיקר הדבר תלוי בהחולין שעליהם חל הפדיון, דאם המה שוים פרוטה וא"כ הרי איכא כסף שפיר תופס פדיון אף שבהמע"ש עצמו אין בו שוה פרוטה.
וגם נראה פשוט דדין פרוטה מדין קנין כסף תלוי רק בהחולין שעליהם חל הפדיון אם הם שוים פרוטה אם לא, דהרי פשוט דבכל פדיון הקדש ומעשר שני, החולין הם ככסף הקנין שעושים הפדיון וקונים המע"ש וההקדש, וחל עליהם ההקדש וקדושת המעשר, ולא המעשר וההקדש קונה את החולין, והחולין לעולם הוו כסף, וא"כ נמצא דהעיקר תלוי אם החולין יש בהם שוה פרוטה או לא. אולם עי' ברמב"ם פ"ה דמעשר שני ה"ו שכתב, הפודה מע"ש ביותר על דמיו לא נתפס התוספת למעשר, והוא מהירושלמי פ"ד דמע"ש, וא"כ הלא נמצא דגם מדין קנין כסף מוכרח שיהיה במע"ש שוה פרוטה, דאם המעשר הוי פחות מפרוטה אפילו אם החולין שוה פרוטה ג"כ לא יתפוס בהחולין רק פחות מפרוטה, וממילא לא חל הפדיון כלל, משום דהחולין הוי פחות מפרוטה, ואין כאן דין קנין כסף, אלא דיש נפק"מ לענין פדיון הקדשות, דהקדש הרי תופס גם יתר על דמיו מדין דהקדשות אין להם אונאה בין אם מאנה בין אם מתאנה, והוא מבואר בירושלמי שם, אמר ר' יוחנן הקדש שפדוייו יתר על דמיו תפס את הכל, מעשר שני שפדוייו יתר על דמיו לא תפס את הכל, וא"כ נמצא דלדעת רבנו, דמדין דאם גאל יגאל תופס הפדיון, וא"כ הקדש בפחות משוה פרוטה אם פדאו בשוה פרוטה ונמצא דיש כאן כסף שו"פ שפיר תופס הפדיון, אבל במעשר שני שאינו תופס התוספת אין כאן פדיון כלל (וגם מלבד הך חילוקא בדין קנין כסף בין הקדש למע"ש, הנה במע"ש דאית ביה גזה"כ דוצרת הכסף בידך דבעינן דוקא טבעא, ואם פדאו בפחות מפרוטה הוא כפודה באסימון, והוא מבואר בדברי רבנו בפ"ד דמע"ש ה"ט והוא מהירושלמי עיי"ש, והרי דין זה ג"כ דוקא במע"ש אבל בהקדשות הרי פודין אותן גם בשוה כסף כמבואר בבכורות נ"א וברמב"ם פ"ז מהל' ערכין (ועי' מ"ש שם בעזה"י) אמנם בזה יש לעיין דהרי מבואר ברמב"ם פ"ד דמע"ש ה"ב דבדרך חלול מחללין גם על הפירות וכל הך דינא דכסף שיש עליו צורה הוא רק בדרך פדיון, ואם כי יש להאריך בזה טובא אבל עכ"פ יש דרך גם במע"ש דלא ליבעי בה כסף של צורה וא"כ על כרחך אנו צריכין למ"ש לעיל מתורת דין כסף).
ולפי"ז הרי דברי רבנו ברורין בפסקו דשפיר יכולין לפדות קדשי בדק הבית אף שנאסרו בהנאה מדין עיר הנדחת, דהרי מדין דאם גאל יגאל הרי תופס הפדיון ומדין קנין כסף מה לנו בכך שאין ההקדש שוה פרוטה מכיון שפודה אותו בפרוטה, והרי הקדש תופס פדיונו גם ביתר משוויו ולהכי פסק דיפדו ואח"כ שורפין אותן, אבל במעשר שני שפיר דינא הוא דיגנזו ולא מהני בהו פדיון דהא מע"ש אינו תופס יתר על שוויו וכמו שהבאנו לעיל וא"כ נמצא דאין כאן דין פרוטה לפדיונו ולו יהא דמטעם דאם גאל יגאל תופס הפדיון אבל הרי מדין קנין כסף אינו תופס ולא אפשר בפדיון ויגנזו.
והנה דעת רש"י ז"ל בב"מ שם וכן הוא גם דעת עוד כמה מרבוותא דהגזה"כ דאם גאל יגאל הוי בדין תפיסת הפדיון, ופחות מפרוטה אינו תופס פדיון כלל מהגזה"כ דאם יגאל יגאל, וא"כ נמצא דהוא תלוי בהמעשר שני וההקדש עצמו, דאם הם פחות מפרוטה אינם תופסין פדיון כלל, וא"כ גם הקדש פחות מפרוטה אפילו אם יפדה בפרוטה אינו תופס פדיון כלל, אשר לפי"ז נמצא דרבנו ואידך רבוותא לטעמיהו אזלי, וכן נראה דעת הראב"ד והרמ"ה ז"ל ולדידהו א"א לפרש הא דאמרו בהקדש בדק הבית יפדו דר"ל דיפדו ואח"כ שורפין אותן והמה אסורים בהנאה משום עיר הנדחת, דא"כ איך חל הפדיון וזהו מ"ש הרמ"ה ז"ל שהבאנו דלא תפסי פדיון ומטעם זה דחה לשיטה זו וא"כ על כרחך לומר דעל שלל שמים לא חל איסור עיר הנדחת כלל ואין כאן איסור הנאה דהא יפדו תנן, ובמע"ש אי הוי ממון גבוה בודאי ג"כ לא חל איסור עיר הנדחת והכי מוכרחין לפרש כל הסוגיא לשיטתם, והשיגו על רבנו, אבל רבנו דס"ל דגזה"כ דאם גאל יגאל הוא רק לענין הוספת החומש אבל הפדיון חל גם בפחות מפרוטה, אלא דמטעם קנין כסף אכתי בעי פרוטה ובזה יש חילוק בין הקדש למע"ש דבהקדש שייך פדיון באיסור הנאה כיון דתופס גם יתר משוויו, ובמעשר שני דלא תפיס יתר משוויו לא שייך פדיון באיסורי הנאה, ולפי"ז מפרש את הסוגיא ברווחא דאיסור עיר הנדחת שפיר חל על שלל שמים אלא דאינם בשריפה, ובהקדש יפדו כדי לקיים בהו שריפה ויפדו דשייך בהם פדיון משא"כ במע"ש דלא שייך בו פדיון דינא הוא דיגנזו והדברים מאירים.
אולם עדיין יש לעמוד בזה רגע, דבמ"ש לדעת רש"י ז"ל ואינך רבוותא דאם פחות מפרוטה אינו תופס פדיון מגזה"כ דאם יגאל יגאל, אז עיקר הדבר תלוי בהמעשר שני ובהקדש עצמו, דאם אין בהם שו"פ אין הפדיון תופס בהם ואפילו בהקדש שפחות מפרוטה תופס פרוטה, וחלות הפדיון יהיה פרוטה מ"מ אינו תופס הפדיון כיון שאין בהם שוה פרוטה, ודבר זה נסתר, מהא דס"ל לחזקיה שם דמע"ש שאין בו שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על המעות הראשונות, וכן פסק הרמב"ם ולדעת כמה ראשונים הוי פדיון מדאורייתא (באמת בררתי שדעת רבנו אינו כן וס"ל דבאין בו שו"פ הוא רק מדרבנן וגריס בגמרא כמו שהביא בשטמ"ק שם הנוסחא לא מיבעי יש בו שוה פרוטה דאורייתא, אבל אין בו שוה פרוטה מדרבנן אימא לא קלטו ליה מחיצות קמ"ל עי"ש היטב. ומטעם זה לא יקשה הא דאמרינן לשיטת רבנו דבעינן פרוטה משום כסף קנין, ולכאורה סתירה גלויה לזה מדברי חזקיה, דהרי לענין דין הכסף לא מהני הצירוף, דעכ"פ אין בו פרוטה כעת בשעת הפדיון, ולא מהני הא דחזקיה אלא לענין הדרשא דאם גאל יגאל, אבל לפי מ"ש ס"ל לרבנו באמת דהוי רק מדרבנן ונאריך אי"ה בזה במקומו) וכן נראה מגי' רש"י ז"ל בגמרא, וקשה והרי כל הצירוף של חזקיה הוא רק במטבע שחל עליה הפדיון דמצטרף עם אותה הפרוטה שבאותה מטבע שכבר פדה עליה, והוי חלות פדיון של פרוטה, אבל אם נימא דמעשר שני פחות מפרוטה אינו תופס פדיון כלל, ובעינן שוה פרוטה בהמע"ש עצמו א"כ איך מהני הך דחזקיה, דהרי במע"ש לא שייך צירוף המעשר שני שפדה מקודם עם המע"ש שהוא פודה עכשיו, ולענין צירוף המע"ש אין נפק"מ אם פודה באותה מטבע עצמה שפדה מקודם והמע"ש שהוא פודה עתה הוא רק פחות מפרוטה, ומוכרח מדברי חזקיה דגם פחות מפרוטה תופס פדיון, אם אך חלות הפדיון הוי פדיון של פרוטה, ונמצא דאפילו לדעת רש"י ז"ל ודעימיה, העיקר תלוי רק בדמי החולין, על מה שחל הפדיון אם הוא חלות פדיון של פרוטה, ונסתר מ"ש דרש"י לטעמיה אזיל ורבנו לטעמיה (ובאמת יש להרחיב הדברים בזה גם ליתר השיטות שמה אבל אין כאן מקום להאריך יותר).
אמנם כל זה הרי אינו נוגע אלא אל הלטעמיה דרש"י ז"ל, אבל שיטת רבנו אדרבה מבוססת יותר דהרי נמצא דאפילו אם נימא דאין בו שוה פרוטה גם דעת רבנו דאינו תופס פדיון מהגזה"כ דאם גאל יגאל, ודוקא באין בחומשו שוה פרוטה ס"ל לרבנו דהגזה"כ דאם גאל יגאל הוא דאינו מוסיף חומש, אבל באין בו שוה פרוטה אינו תופס הפדיון גם מגזה"כ דאם גאל יגאל, אפילו אם נימא כן ג"כ ניחא הא דבקדשי בדק הבית שבתוכה תופסין פדיון, וגם החילוק בין הקדש ומעשר שני כמו שכתבנו לעיל, דהרי גם הגזה"כ דאם גאל יגאל הוא רק דבעינן חלות הפדיון של פרוטה ולא דפחות מפרוטה אינו תופס פדיון, והדבר תלוי רק בהחולין על מה שחל הפדיון אם הם פרוטה, וממילא נשארו כל הדברים שכתבנו על מכונם הראוי ומיושבת היטב שיטתו של רבנו.
אלא דעדיין נצבת כמו נד נגד שיטתו של רבנו סוגיא שלמה, דאם נימא דשלל שמים אימעט רק משריפה אבל איסור עיר הנדחת חל גם על שלל שמים ואסורים בהנאה וכמ"ש רבנו א"כ תמוה מאד הא דגרסינן שם אמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלים דר' מאיר סבר מע"ש ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא, אבל בגבולין דברי הכל פטור, והוא משום דבגבולין לד"ה ממון גבוה הוא ופטור מחלה, ומתיב רב יוסף מהא דתנן מע"ש וכתבי הקדש יגנזו, במאי עסקינן וכו' אלא לאו בגבולין וקתני יגנזו, ור"ל דכיון דבגבולין גם רבנן סברי דהוא ממון גבוה א"כ בגבולין למה יגנזו ולשתרו לגמרי, ולשיטת רבנו הרי אין כאן קושיא כלל, דמשום דהוו ממון גבוה להכי יגנזו, שהרי איסור עיר הנדחת חל עליהו לשיטתו ובשריפה א"א לדונם משום דהוו שלל שמים ולהכי דינם בגניזה, ואשר מטעם זה כתב הפר"ח ז"ל שהבאנו דבריו לעיל שרבנו דחה סוגיא זו והוא תמוה, ונראה דגם זה ברור כשמש.
הנה הרמ"ה ז"ל בנימוקיו שם הביא נוסחא ישנה ופירשה, וזה ענינה. מחלוקת במעשר שני בירושלים (פי' דלא ניתן לפדותו) דר' מאיר סבר מע"ש ממון גבוה הוא (דקודש לה' כתיב וכו' וכל מעשר הארץ מזרע הארץ וכו' לה' הוא קדש לה' אלמא ממון גבוה הוא) ורבנן סברי ממון הדיוט הוא (והאי דקריה רחמנא קודש משום דאסור למיכל באנינות ובטומאה ותו דאסור ליה למפרקיה) אבל בגבולין (דיכול למפרקיה) דברי הכל חייבת (דממון הדיוט הוא, הואיל ויכול לפדותו בריחוק מקום) עכ"ל וע"ז אקשי רב יוסף מהא דתנן מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו ועל כרחך בגבולין איירי דירושלים אינה נעשית עיר הנדחת, ואי בגבולין אמאי יגנזו, דכיון דממון הדיוט הוא בשריפה בעי למדייניה עיי"ש. וברור דגם רבנו היתה לו גירסא זו בגמרא ולפי"ז כל דבריו ברורין, ונראה דזהו יסוד מחלוקת רבותינו ותלוי בנוסחא זו, דלפי מאי דאיתא לקמן והיא גי' רש"י ויתר הראשונים ז"ל והביאה אח"כ גם הרמ"ה א"א לישב הדברים ע"פ שיטת רבנו ושפיר השיגו דהרי לפי"ז מוכרח לומר דבשלל שמים ליכא דין עיר הנדחת כלל, אבל רבנו ס"ל דה"ה בגבולין הוי ממון גבוה ולהכי יגנזו והדברים ברורים ומאירים בעזה"י (ומה שיש עוד להאריך לפי גרסא זו בדברי רבנו בפ"י מהל' בכורים יבואר אי"ה שם כי לפי"ז מיושבים כל הקושיות שמה, ועי' בדברי התוס' בסוגיות אלו שהרבו להקשות, וכן הקשו כמה מרבוותא מכמה סוגיות דמשמע דגם בגבולין ממון בעלים הוא עי"ש היטב ואכ"מ להאריך יותר).
והנה עתה זכני השי"ת ומצאתי במכלתא הביאה במדרש תנאים עמ' 86, וז"ל שללה ולא שלל שמים מכאן אמרו ההקדשות שבתוכה קדשי מזבח ואפילו בכור ומעשר כשהן תמימין ימותו שנאמר זבח רשעים תועבה, קדשי בדק הבית יפדו ואח"כ שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים, התרומות ירקבו אימתי בזמן שהגיעו ליד כהן מפני שהן נכסיו אבל תרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת מפני שהן נכסי שמים מעשר שני וכסף מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו, והרי כל הדברים המה ממש דברי רבנו ושיטתו.

תוכן העניינים

עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה