עבודת המלך על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי מנחם קרקובסקי
פרק ה · הלכה ו
ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין. בכת"י אברבנאל עושין לו והוא ישר ובארחות חיים ח"ב הל' אהבת השם העתיק הלכה זו בשנוי לשון קצת, ואין נפק"מ לדינא.
ומתרפאין בכל איסורים שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת גילולים גילוי עריות ושפיכות דמים. ולא הזכיר רבנו אידך מימרא דר' יעקב בשם ר' יוחנן דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה אף שהזכירו הך מימרא כל הראשונים, הנה אם ס"ל לרבנו כשיטת הסוברים דגם אביזריהו בכלל, הנה הוא נכלל בכלל ע"ז ואי ס"ל דדוקא ג' עבירות ולא אביזריהו הנה אפשר עצי אשרה בעלין סתם (עי' בתוס' שם) אין איסור דהוי בכלל אביזריהו ובדברי רבנו לא נתבאר פרט זה דאביזריהו, ונחלקו הרבה בדעתו ועי' בירושלמי שבת פי"ד ה"ד שהביאו התוס' הבא לי עלין סתם והביא לו מעכו"ם, ובמפרשים שם ויש שם נוסחאות שונות ויש להאריך טובא בכל זה, ועי' מ"ש עוד לקמן בזה.
ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בי"ד עונש הראוי לו. רבותינו האחרונים ז"ל נתקשו טובא שדבריו סותרים למ"ש בה"ד דאם עבר ולא נהרג אין עונשין אותו בי"ד וכאן בעבר ונתרפא מחמת אונס חולי כתב דעונשין אותו בי"ד ועי' פר"ח ומרכבת המשנה ועי' חמדת שלמה השיגם, והנה דעת האחרונים ז"ל, דשאני התם דהעכו"ם אונסו לעבור, משא"כ הכא שאין אונס לעבור אלא שהוא מתרפא עי"ז ואין זה אונס, ולפי"ז אם העכו"ם בא להורגו מחמת איזה דבר אחר, וע"י המרתו לעכו"ם יוכל להנצל מזה אין זה אונס כלל.
והרב משנת חכמים בפתיחתו להל' עכו"ם מסתפק בזה ועי' ביו"ד סי' קע"ט לענין חובר חבר להצלת נפשו דשרי, ונראה להסביר עוד ע"פ הדין בב"ק ס' דאסור להציל עצמו בממון חבירו ועי' רא"ש שם דבאמת מותר להציל עצמו בממון חבירו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא דמחויב לשלם, ועי' חו"מ סי' שפ"ח החילוק בין אם בא האונס בשביל עצמו דאז מחויב לשלם אבל אם בא האונס בשביל חבירו פטור מלשלם, והנה באם עבר ולא נהרג דלעיל הרי בא עליו האונס בשביל התורה דהא אונסין אותו לעבור על דין תורה ולהכי שפיר אם עבר ולא נאנס פטור, אבל ברפואה דהאונס מגיע לו מצד עצמו אלא דהוא רוצה להציל עצמו בע"ז וג"ע ולהכי שפיר חייב דהא אין האונס מצד התורה והוא ישר. והדבר מבואר עוד יותר ע"פ מ"ש הב"י בחו"מ סי' ר"ה גבי סיקריקין דאע"ג דמתנה באונס לא הוי מתנה מ"מ בסיקריקין בהרוגי מלחמה כיון דאינו אונסו על השדה אלא אונסו בהריגה והוא נותן לו את השדה מעצמו בכדי להציל עצמו הוי מתנה עי"ש. ולפי"ז החילוק בין שני הדינים מבואר יפה מאד (והאמת נראה דחולי לא מקרי אונס כלל לענין זה, ופקו"נ דשרי רחמנא לאו משום לתא דאונס הוא שהרי גם מצוה איכא וגם אחרים מחויבים לפקוח נפשו, ותדע לך, שהרי בחולי אי לאו דגלי קרא ורפא ירפא לא היה ניתן רשות לרופא לרפאות הרי דלא מקרי אונס ודין דמתרפאין בכל האיסורין הרי הוי גם מצוה, ואינו רשאי להחמיר על עצמו אפילו למאן דס"ל דבאונס שאר עבירות רשאי להחמיר וכמו שמבואר לקמן ואין להאריך).
אבל מקור דברי רבנו בזה אינו מבואר, שבי"ד עונשין ע"ז, ועי' במדרש רבה שמות פט"ז שאביא להלן ושם מבואר הואיל וכל מי ששופך דם האדם דמו ישפך היאך יכול החולה להתרפאות משפיכות דמים וה"ה לאינך אבל אין שום הכרח מזה דבי"ד עונשין בעונש הראוי לו.
ונראה שמקור דברי רבנו הוא בירושלמי שבת פ' שמונה שרצים ה"ד, דאמרו שם בכל מתרפאין חוץ מעכו"ם גילוי עריות ושפיכות דמים א"ר הונא מתניתא אמרה כן שאין מתרפאין מגלוי עריות, ותני כן, לפיכך הותר מכלל שבת, ולא הותר מכלל נערה המאורסה, הותר מכלל שבת ולא להתרפאות, ודכוותה לא הותר מכלל נערה המאורסה אפילו להתרפאות, והוא ברייתא בתורת כהנים פרשת ויקרא פ"א דחובה כשהוא אומר מכל מצות ה' לרבות נערה המאורסה והמחלל את השבת אלא שיש בנערה המאורסה מה שאין בשבת ובשבת מה שאין בנערה המאורסה שבת הותרה מכללה וכו' ונערה המאורסה לא הותרה מכללה, וכיון דהא דלא הותר מכללה מוקים לה בירושלמי גם על להתרפאות אם כן מבואר להדיא דעונשין בי"ד על כך דכיון דלא הותר מכללה ממילא באיסורה קאי ובעונשה דאי נימא דליכא עונש א"כ הרי הותרה מכללה לענין עונש עכ"פ.
ועדיין אפשר לומר דאין זה מוכרח כ"כ דהנה לעיל מינה אמרו בתו"כ שם מה עבודה זרה מיוחדת שמשנאסרה לא הותרה ולא הותר מכללה וחייבין עליה מיתת בי"ד וכו' אף אני איני מרבה אלא כיוצא בו, ומה אני מרבה זכור ובהמה וכו' הזכור לא עשה בו קטן כגדול והבהמה עשאו בה קטנה כגדולה והקשה הראב"ד ז"ל בפירושו וא"ת כיון דיש חילוק בזכור בין קטן לגדול שיש ממנו חייב ויש ממנו פטור הרי הותרה מכללה ואינו דומה לע"ז, והרי הוא כשבת שהותרה במקדש, לא דמי התם היתר גמור הוא במקדש, אבל זכור קטן אע"פ שאינו נסקל על ידו מכלל לאו לא נפיק או מלא יהיה קדש או מלא תשכב עם זכר ובע"ז איכא מידי דלא מחייב עליה אלא לאו בעלמא או עשה כגון מגדף ומנשך בלאו, ונתיצת אבני מזבחותם בעשה אבל היתר לא משכחת לה, ולפי"ז הרי אפשר דגם כאן אין בי"ד עונשין עונש הראוי אלא דמ"מ הרי בודאי איכא איסורא ועבר על לאו אלא שאינו נענש משום דהוא עושה כן מחמת אונס. והנה שם בירושלמי איתא א"ר חנינה מתניתין אמרה כן שאין מתרפאין משפיכות דמים דתנינן תמן יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, והנה הרי ברור שכשם שאחר ההורג את מי שיצא רובו חייב עליו אם כלו חדשיו ה"ה האשה גופה שעשתה כן, אף שהיא מתרפאת ע"י כך.
והנה ראיתי להגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל בספרו שיצא זה עתה לאור שהביא מקור דברי רבינו מירושלמי פ"ב דע"ז דאחר שהביא שם דאין מתרפאין משפיכות דמים מהא דתנינן יצא רובו אין נוגעין בו כנ"ל איתא שם עכו"ם בעכו"ם, עכו"ם בישראל חייב, ישראל בעכו"ם פטור, וסובר הגאון הנ"ל דקאי על דין רפוי בשפיכות דמים ואמר דעכו"ם בעכו"ם חייב ודוקא ישראל בעכו"ם פטור הרי דישראל בישראל חייב ורבותא דעכו"ם שאינו מצווה על קידוש השם, והנה מלבד שמבארי הירושלמי לא פרשו כן הנה באמת דבר זה תלוי בגרסאות, דהרי בירושלמי שבת שהבאנו איתא תני עכו"ם בישראל אסור ישראל בעכו"ם מותר וא"כ א"א לומר כמ"ש הגאון ז"ל.
אמנם יש להעיר עוד מקור לזה מעובדא דתוספתא חולין והובא בגמ' דע"ז כ"ז ב' מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר"י וא"ל ר' ישמעאל אחי הנח לו וארפא ממנו ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור הדבר עד שיצתה נשמתו ומת קרא עליו ר"י אשריך בן דמא וכו' ולא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש, ופריך שם הא איהו נמי חויא טרקיה ומשני חויא דרבנן דלית ליה אסותא עי"ש. ולכאורה צע"ג דאם עבר על קידוש השם דאוריתא אינו נענש משום שעבר באונס אלא שעבר על עשה דונקדשתי ועל לאו דלא תחללו ואיך אפשר דבאיסור דרבנן באיסור רפוי מן המינים יענש בנשיכת נחש דלית ליה אסותא, ועל כרחך משום דעושה כן לרפואתו וחייב מיתה בעושה כן בג' עבירות ושפיר חייב מיתה גם בעובר על הדרבנן שאין מתרפאין מהם ויש לפלפל בזה ואכ"מ.
ושארי הגאון רא"צ קאמאי נ"י הראה לי מקור לדברי רבנו מהא דגרסינן בשבועות ז' ב', ת"ר וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל יש לי בענין זה להביא שלש טומאות טומאת עבודה זרה וטומאת גילוי עריות וטומאת שפיכות דמים וכו' יכול על ג' טומאות הללו יהא שעיר מכפר ת"ל מטומאות בני ישראל ולא כל טומאות וכו' הוי אומר טומאת מקדש וקדשיו, ופריך עלה בגמ' האי ע"ז היכי דמי אי במזיד בר קטלא הוא אי בשוגג בר קרבן הוא ומוקי לה במזיד ולא אתרו בשוגג ולא אתודע ליה, וכן מוקי בג"ע ושפ"ד שם, ולכאורה קשה דלמה לא מוקי בעבר על ג' עבירות אלו באונס שעבר ולא נהרג, והרי אף שעבר באיסור מ"מ אינו חייב מיתה ולא מלקות ולא קרבן ועל זה שעיר מכפר ולמה צריך לאוקמי במזיד ולא אתרו ביה, ועל כרחך צ"ל דבעבר באונס גם טומאה ליכא ואינו נכנס כלל בגדר מטומאות בני ישראל, ולפי"ז הלא יפלא לר' ישמעאל דיליף פקוח נפש שדוחה את השבת מקרא דאם במחתרת ימצא הגנב ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפ"ד מטמא את הארץ וכו' ניתן להצילו בנפשו ק"ו לפקו"נ שדוחה את השבת הרי מבואר דבבא להציל עצמו ולהתרפאות ע"י ג' עבירות יש כאן לתא דטומאה (שהרי א"א לומר שהכונה על שפ"ד בכלל שהיא מטמא את הארץ, כיון דכאן ליכא טומאה) וא"כ קשה למה לא מוקי הך בריתא בעובר על ג' עבירות כדי להתרפאות דיש כאן טומאה ואי נימא דאינו חייב מיתה ומלקות כמו בעבר באונס, הרי חיוב מיתה וקרבן ליכא וטומאה איכא ולמה בעי לאוקמי במזיד ולא אתרו ועל כרחך מוכרח לומר דאם מתרפא בג' עבירות כיון דאיכא טומאה ה"ה נמי דעונשין עליהן בי"ד עונש הראוי דלא דמי לעבר ולא נהרג דשם ליכא גם לתא דטומאה ובלהתרפאות איכא אונס ואיכא טומאה ואיכא גם חיוב מיתה, ולהכי אוקי במזיד ולא אתרו והוא דבר נחמד אף שהוא מחודד.