עבודת המלך על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי מנחם קרקובסקי
פרק ה · הלכה ד
כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. עי' מה שכתבתי בה"א, והנה בדין זה נחלקו רבותינו הראשונים ז"ל על רבנו, וס"ל דרשאי להחמיר על עצמו אף שאינו מחויב ע"פ דין, כיון דאיכא כאן לתא דקידוש השם, וראיותיהם מהא דאמרו ריש פי"ט דשבת כל מצוה שמסרו נפשם וכו' ומעובדא דאלישע בעל כנפים ור' עקיבא ור' יהודה בן בתירה כל הרוגי מלכות שמסרו נפשם על מצות פרטיות, וכן הביאו מהא דאמרו במדרש שוחר טוב מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכיתי בית מאהבי המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים וכו' מה לך יוצא לישרף על שאכלתי את המצה, מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני וכו', וכל זה מפרש רבנו דבשעת השמד היה, או בפרהסיא כדי להעביר על דת, ובאמת ראיתם מהא דאמרו מה לך יוצא לישרף וכו' לא זכיתי להבין כלל, דהתם על כלל ישראל קאי שהם יוצאים למות בשביל שאכלו מצה ובשביל שמלים את בניהם והעכו"ם עשו בהם נקמות על אשר קימו בני ישראל את מצות ה' כידוע.
והנה התוס' והרא"ש ז"ל בעבודה זרה כ"ז הביאו ראיה מעובדא דר' אבא בר זמינא בירושלמי דשביעית שם דאמר ליה עכו"ם לאכול נבילה ולא אכל ומסר נפשו על זה, הרי דרשאי להחמיר על עצמו, והרמב"ן ז"ל הוכיח להיפך מן הירושלמי הזה דהא מסיק שם א"ר מונא אלו הוי שמע ר' אבא מיליהון דרבנן הוי אכיל (עי' במלחמות פ' בן סורר ומורה, והפר"ח לא ראה דברי הרמב"ן אלו) ובאמת ראית הראשונים ז"ל תמוה מאד אם לא דנימא דלא היתה להם כן הגרסא בירושלמי, ובגליון הירושלמי שלי כתבתי דנראה דרבותינו ז"ל מפרשים דברי ר' מונא כך, דהא באמת לפי העובדא שם, אלו היה ר' אבא אוכל היה באמת נהרג ע"י העכו"ם שהרי אמר לו אח"כ אלו אכלת הוינא קטיל לך, ונמצא שר' אבא הרויח והציל את נפשו על ידי זה שלא אכל, וא"ר מונא דאלו הוי שמע למיליהון דרבנן, כלומר אלו היה ר' אבא ציית לדברי חכמים והי' עושה ע"פ דין מבלי להחמיר על עצמו והיה אוכל ואז הרי היה נהרג ע"י העכו"ם, וא"כ הרי שפיר הוכיחו מזה דרשאי להחמיר על עצמו ואמרו לי שכבר הרגיש בזה חכם אחד, אבל אם אפשר לישב דברי רבותינו הראשונים ז"ל הנה בודאי אין מזה תפיסה על דעת רבנו, דפשטות הירושלמי מורה כן דאסור להחמיר וכדעת רבנו וכן מוכח מדברי השאלתות והבה"ג דס"ל הכי ונעתיק לקמן.
והנה דעת הנמוק"י הביאו בכ"מ דרבנו מודה דחסידים וגדולי הדור רשאים להחמיר על עצמם ואין זה במשמע לדעת רבנו, שהרי מנה את ר' עקיבא וחביריו בדין מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור.
ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן. בבא בתרא י' כגון ר' עקיבא וחביריו ועי' פסחים נ'.
ועליהם נאמר כי עליך הורגנו כל היום. גיטין נ"ז.
ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. הוא בסנהדרין ק"י ב' כורתי בריתי אלו חנניה מישאל ועזריה וכו' עלי זבח אלו ר' עקיבא וחביריו שמסרו עצמן לשחיטה על דברי תורה (והנה המחברים הרגישו בכפל הפסוקים שהביא וכתבו דבא להורות על גדולי האומה המחמירין על עצמן במקום שאינם מחויבים ע"פ דין וכדעת הנמוק"י, וע"ז נאמר אספו לי חסידי וכבר כתבתי שאינו כן במשמע דעת רבנו).
ומה שעמדו על דעת רבנו דס"ל לעיל דבאנס אשה לבועלה אינה מחויבת למסור נפשה, וכאן הביא הדרשה דכי עליך הורגנו כל היום מגיטין נ"ז והרי שם קאי על עובדא דתינוקות שקפצו אל הים ועל כרחך לדעת רבנו הוי מדינא, דהרי לא היו רשאין להחמיר על עצמן והוא סתירה לדבריו, אפשר לומר דשאני התם דשעת השמד הואי, וזהו דוקא אם נימא דס"ל לרבנו דבשעת השמד אפילו להנאת עצמן יהרג ואל יעבור, אבל באמת שם ענין אחר, שיראו כיון שנשבו פן ח"ו יתחלל שם שמים על ידיהם ודבר זה מותר כמו שהביאו רבותינו ז"ל ראיה משאול שעליו דרשו במדרש רבה שהבאנו, יכול כשאול וכו' ועי' בהגהות הר"ף לסמ"ק סי' ג'. ועי' בארחות חיים לר' אהרן הכהן מלוניל ח"ב בדין אהבת השם.
וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצוות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה. זהו דעת רבנו, דעובר על עשה ול"ת וכן מבואר בדבריו בספר המצוות שנביא דבריו להלן וכן דעת היראים, ובאמת מבואר כן להדיא בגמ' יכול אפי' בפרהסיא ת"ל ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי וכן בע"ז נ"ד והדר כתיב ולא תחללו דאפילו באונס וזהו נגד דעת הסמ"ג, שכנראה ס"ל דאיכא רק עשה דונקדשתי, וחלול השם קאי על אנפי אחריני וכבר עמדו על דבריו ז"ל הרב מל"מ בפרשת דרכים ועוד, ועי' בהגהות חדשות לסמ"ק סי' פ"ה שכתב ומלשון התורת כהנים דקתני שם ממשמע שנאמר ולא תחללו וכו' ומה ת"ל ונקדשתי מסור עצמך על קידוש שמי משמע דהעשה והלאו מישך שייכי אהדדי ואין צורך לכך כמ"ש, ועי' מ"ש מו"ר הרב העמק שאלה בשאלה מ"ב אות ב' ואין הדברים מוכרחים.
והנה עי' בלח"מ דרוצה לומר דעשה דונקדשתי ליתא אלא בעשרה, והפר"ח ז"ל דעתו נוטה דאף לא תעשה דלא תחללו אינו עובר בפחות מעשרה, ובספר המצוות לרבנו מבואר להדיא ההיפוך שהרי כתב בל"ת ס"ג והיה האונס וכו' הנה הוא חייב להתיר נפשו ויהרג ואל יעבור כמו שבארנו בתשיעית ממצות עשה ואם עבר ולא נהרג כבר חלל את השם ועבר על לאו זה ואם היה זה במקום הרבים כלומר בעשרה מישראל כבר חלל את השם ברבים וכו' הרי להדיא דגם בצנעא איתא ללאו, ולעיל כתב שהזהירנו מחילול השם והוא היפך קדוש השם שנצטוינו בו שקדם ביאורו בתשיעית ממצות עשה הרי להדיא דלאו דלא תחללו הוא במקום דאיכא עשה דונקדשתי, גם לשון רבנו כאן וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים מוכח דגם בצנעא איכא קידוש השם שהרי חלקם לשתים, ועוד שכתב דוכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור וכו' והרי בע"ז גם בצנעא נאמר בו יהרג ואל יעבור, וכן הוא מבואר להדיא בדברי רבנו לקמן בה"י וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה וכו' כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם והרי התם בצנעא הוא, ועי' בספר המצות שם שעשיית עבירה במרד הוא החלק השני של חלול השם, וקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל דהוא בעשרה הרי הוא רק לימוד מתי נקרא פרהסיא, ונפק"מ לשאר מצוות.
ואע"פ כן מפני שעבר באונס אין מלקין אותו. וכו' בס' ארחות חיים ח"ב הוצאת מקיצי נרדמים בדין אהבת השם ויראתו הנוסח בדברי רבנו כיון שעבר באונס וכו' ועוד ישנם שם שינויים קטנים.
שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס וכו'. כבר תמהו המחברים שכתוב זה לא נמצא כלל בנותן מזרעו למולך, ובאמת העתיק כן רבנו גם בספר המצוות, אולם בנוסח הרמב"ם שהיה לפני הרב מעשה רוקח הספרדי כתוב שנאמר ושמתי אני את פני, וזהו באמת הכתוב שעליו דרשו בתורת כהנים פרשת קדושים הדרשא דההוא ולא אנוס ופשוט, ועי' שו"ת הריב"ש סי' ד' וסי' י"א וקע"א ומביא ג"כ קרא דושמתי את פני.
והנה תמהו בדברי רבנו לפום מאי דס"ל לרבנו לקמן בפ"ו מהל' עכו"ם ה"ג דמעביר בנו לעכו"ם אחרת חוץ ממולך פטור ועי"ש בסוגיא דסנהדרין ס"ד ומוכח דס"ל כסתמא דמתניתין דמולך לאו עכו"ם הוא, וא"כ מאי מייתי כאן מקרא דמולך ויליף בק"ו ומה אם עכו"ם שהיא חמורה ולא קשה מידי, עי' בכ"מ שם דלכולהו דיני הוא כע"ז ועי' מ"ש דהוא דלא כשיטת רש"י ז"ל ואין אנו צריכים לזה דהרי אמרו בסנהדרין שם דקרא דכרת במולך תנהו ענין לשאר ע"ז ועי' מרגניתא טבא לספר המצוות שרש ח'.
ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר. וכבר עמדו המחברים ז"ל דלמה הביא רבנו גם דרשא זו ותרתי למה לי, והפשוט דרבנו מביא כן ע"פ שיטתו בפ"כ מהל' סנהדרין ה"ב וז"ל שם ואע"פ שהיא מצוה שיהרג ואל יעבור אע"פ שחלל את השם והוא אנוס אינו נהרג שנא' ולנערה לא תעשה דבר זו אזהרה לבית דין שלא יענשו את האנוס, ונחלקו עליו רבותינו באזהרה זו, אבל רבנו לטעמיה העתיקה גם כאן ועי' לקמן מ"ש דתרתי דרשי צריכי.
והנה הרמ"ך ז"ל השיג על רבנו מפוער עצמו לפעור ואע"ג דמכוין לבזויה וההוא ודאי מוטעה הוא הביאו הרב כ"מ ז"ל ועי' מ"ש ע"ז, וכבר הראו רבותינו ז"ל דדברי רבנו ודעתו מוכרחין בסוגיא דע"ז נ"ד באנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמה דידיה, דפריך שם ר' זירא אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, ואם נימא דחייב בעובר על דין יהרג ואל יעבור מאי קושיא ועל כרחך דפטור בעבר ולא נהרג וכ"כ התוס' ריש פרק הבא על יבמתו ובע"ז שם ובריטב"א שם, אבל שיטת רבנו עדיין תמוה, דנהי דמר"ז הוי סיעתא וכמו שהבאנו בשם הראשונים ז"ל, אבל רבא הרי משני התם הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי דאפילו באונס הא כיצד הא בצנעא הא בפרהסיא הרי לרבא בפרהסיא חייב מיתה, ואי לאו הכי לא הוי נעבד הרי מפורש דרבא לא ס"ל כרבנו, ואיך פסק נגדו ואולי זהו יסוד השגת הרמ"ך ז"ל.
וראיתי בחת"ס חלק יו"ד סי' קל"ג האריך בזה ע"פ ב' השיטות שהובאו בתוס' שם שיטת הר"י ושיטת הסמ"ג דלשיטת הר"י גם לרבא בפרהסיא ליכא אלא לאו דלא תחללו אבל לא חיוב מיתה, ולשיטת הסמ"ג לרבא בפרהסיא יש גם חיוב מיתה דכשהוא אומר לא תחללו אהדריה לכללא והיינו אונס דפרהסיא בין לאזהרה בין למיתה עי"ש, ולפי"ז יסבור הרמ"ך כשיטת הסמ"ג בפירוש ההלכה ולהכי השיג על רבנו דלמה לא יחויב מיתה והרי רבא ס"ל הכין, אבל לשיטת רבנו ליכא מיתה בשום אופן דהא העדים לא יוכלו להתרות בו כי אם בלאו דלא תחללו והוי לאו לחוד ולא מיתה עי"ש. ואם כי דבריו נעימים שמה, אבל בעניותי לא זכיתי לרדת לסוף דעתו ז"ל, דאם כדבריו הו"ל לרבנו לחייבו מלקות עכ"פ משום לאו דלא תחללו דהרי איכא מלקות בלאו זה כמ"ש רבינו בספר המצוות בלא תעשה ס"ג ורבנו הרי כתב להדיא דמפני שעבר באונס אין מלקין אותו וא"כ הוא דלא כמאן גם בר מן דין כל דברי החת"ס שם מוקשים מאד מתחלתם ועד סופם.
והנראה לי דשיטת רבנו מבוררת ומדויקת ע"פ מה שהקשו רבותינו הראשונים ז"ל טובא בסוגיא זו, א) מאי פריך ר' זירא אונס רחמנא פטריה ומה לנו בכך דאינו חייב מיתה ומלקות לענין דין דנעבד, והרי עכ"פ הוא עובד ע"ז אלא שהתורה פוטרתו מעונש משום אונס, והראיה שהרי מחויב למסור נפשו ויהרג ואל יעבור, ועי' בתוס' שם מה שהאריכו בזה וכמעט שלא באו לידי ישוב, ב) ואם נימא דיש איזה סברא לזה במאי פליג רבא עליה, דהרי לרבא על כרחך גם בלא חיוב מיתה איכא דינא דנעבד (אם לא דנימא דס"ל כסברת הרמ"ך עי"ש בתוס' היטב) ג) דמסוגיא דהכא מוכח דס"ל לרבא כר' ישמעאל דגם בע"ז בצנעא יעבור ואל יהרג והוא תמוה וכמ"ש התוס' שם דחס וחלילה לומר כן, וביותר תמהו דהרי רבא בעצמו ס"ל בכתובות י"ח דיהרג ואל יעבור (ועי' ריטב"א ז"ל ועוד, שדחקו בזה וכתבו דרבא לא החליט הדין, ואמר בכל צד לכל היותר, היינו דהכא קאמר אפילו לר' ישמעאל והתם בכתובות קאמר אפילו לרבנן והוא דחוק מאד, והתוס' רי"ד בע"ז שם החליט דרבא ס"ל כר' ישמעאל) ד) תמיהת התוס' שם דלמה נקיט ר' זירא דרשא דולנערה לא תעשה דבר ולא מקרא דוחי בהם, דהוא מוכח יותר, עי"ש בתוס' ועוד הרבה קושיות נלאיתי להעתיקם.
ונראה לי ע"פ מה שכתבו הראשונים ז"ל הובאו בשטמ"ק לכתובות (עי"ש בשם הריטב"א ועוד) דבאשה כיון דלאו בה תלוי הדבר למסור נפשה לקטלא בכדי שלא תבעל, דאף אם תתרצה ליהרג מ"מ אם ירצו לבועלה יעשו בה מה שלבם חפץ, לא שייך בזה דינא דיהרג ואל יעבור עי"ש דמפרשי כן הא דאמרו באשה קרקע עולם היא, ולפי"ז הרי איכא ג' חלוקי דינים בדינא דיהרג ואל יעבור. א) היכא דבועל האשה בלי דעתה כלל רק שמאנסה לכך ואינו רוצה להרגה כלל אף אם תאמר ליהרג ולא לעבור, ודכוותה בע"ז בכופף קומתו להשתחוות שהביאו התוס' בע"ז שם דזה לא נחשב כלל לעושה מעשה, ב) אם אונס את האשה לעשות מעשה שתלך להבעל או להביא עליה ע"י פחד מיתה, אבל מ"מ הרי בידו לבועלה בעל כרחה אף אם לא תתרצה ודומה לזה בע"ז באונסו להשתחוות לעכו"ם ע"י פחד מיתה, אלא דיכול לכפוף קומתו גם בלי דעתו (מדברי התוס' בע"ז שם משמע דכפיפת קומתו שלא מדעתו אין זה מעשה כלל ואולם עי' בשו"ע סי' קנ"ז בהגה ובש"ך שם בשם הרא"ש דכפיפת קומה דומה לאונס אשה וכמוקשה מכבר ומאנס אותו לבעילה עי"ש, ג) דבר שא"א לכופו בשום אופן לעשות בלי דעתו כמו בעילה באיש דאין קשוי אלא מדעת וכדומה בע"ז שיקבל עליו באלוה או שיפעור לפעור וכדומה, דרק יוכל להמיתו אם לא יעשה אבל אינו יכול לעשות אותו מעשה בלי רצונו ודעתו.
ולפי"ז דברי הגמ' מאירים לפי פסק רבנו ופירושו, דודאי דבר פשוט דאין דין נעבד תלוי כלל בחיוב מיתה כיון דעכ"פ אסור לעשות כן, אלא דקושית ר' זירא היא נהי נמי דהכא מיירי שאנסו להשתחוות בעצמו (וכמ"ש התוס' דלא מיירי בכופף קומתו) אבל מ"מ כיון דבידו לכפוף קומתו הוי כמו באשה קרקע עולם שהוא יכול לבועלה בלי דעתה דאינה מחויבת למסור נפשה כלל וא"כ ה"ה הכא כיון דבידו לכפוף קומתו וכיון דאינו מחויב למסור נפשו על זה, איך שייך דין נעבד בזה, ולהכי מייתי ר"ז קרא דולנערה לא תעשה דבר ולא קרא דוחי בהם דהתם מיירי בדבר שלא יוכל לכפותו כי אם במיתה וקרא דולנערה הוא דיכול לכופה לרצונו בלי דעתה כלל והוא מדויק מאד, ועל זה משני רבא לטעמיה דס"ל בסנהדרין ע"ד על קושית הגמ' והא אסתר פרהסיא הואי ומשני אביי משום דקרקע עולם היא ורבא משני הנאת עצמן שאני וכבר נדחקו רבותינו הראשונים ז"ל בזה וכתבו דרבא לא פליג על אביי והוא דחוק.
ואשר על כן נראה דרבא ס"ל דהך מלתא דיכול לכופה והוי קרקע עולם לא מהני אלא בצנעא אבל בפרהסיא דאיכא חילול השם אכתי מחויבת למסור נפשה וכמו שכתב רבנו ירוחם (ובש"ך סק"ט שם הקשה על דברי הרי"ו וכל זה בכופפים קומתו אבל בציור דידן פשוט דאסור בפרהסיא) אלא דאסתר שאני משום דלהנאת עצמן הוי, וא"כ לרבא באופן השני שמפחידו במיתה שיעשה בעצמו אלא שיכול לכופו לרצונו יש נפק"מ בין צנעא לפרהסיא וזהו דמשני כאן הכל היה בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם, הותר האונס והדר כתב לא תחללו אפילו אונס הא כיצד הא בצנעא הא בפרהסיא, וקאי על אנסוהו להשתחוות דיכול לכופו ולכפוף קומתו דהוי קרקע עולם ואז יש חילוק לרבא בין צנעא לפרהסיא דבצנעא אינו מחויב למסור נפשו באופן כזה דהוי קרקע עולם ובפרהסיא מחויב ומכיון דמחויב למסור נפשו א"כ הו"ל שפיר נעבד. ולפי"ז סובר רבא שפיר כר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק דבג' עבירות יהרג ואל יעבור ובזה לא פליג כלל וכדס"ל בעצמו בכתובות י"ח, אלא דזהו באופן דלא יוכל לכופו לרצונו כי אם להמיתו אבל היכא דהוא כענין קרקע עולם שיוכל לכפותו אז יש חילוק בין צנעא לפרהסיא ונפשטו כל הקמטים בסוגיא.
ובזה היה אפשר לישב היטב לשון השאלתות והבה"ג שכתבו ואלו מאן דאנסין ליה עכו"ם ואמרין ליה כפור במלתא דשמיא ופלח לעו"ג ואי לא קטילנא לך, וכבר עמד על לשון זה מו"ר הרב בעל העמק שאלה עי"ש ועוד, ודבריהם דחוקים ולפי"ז ניחא שפיר דדוקא באונסו לכפור שאינו יכול לכופו ע"ז כי אם להמיתו, משא"כ השתחויה גרידא יש נפק"מ בין צנעא לפרהסיא עכ"פ לית מאן דס"ל כלל דאם עבר ולא נהרג דיהא חייב מיתה וכדרשא דתורת כהנים ההוא ולא אנוס ומדוקדק מאד מה שהביא רבנו גם דרשה דההוא וגם דרשה דולנערה לא תעשה דבר שכבר עמדנו בזה דתרי טעמי ודיני נינהו חד להיכא דעושה מפחד מיתה ואינו יכול לכופו לרצונו וקרא דולנערה לא תעשה דבר הרי הוא באופן שיכול לכופה לרצונו אף שהוא פשוט יותר ועי' בזה.
ובעיקר קושית הרמ"ך מפוער עצמו לפעור אף דמכוין לבזוייה, דלדעתו הוי מוטעה עי' בתוס' סנהדרין ס"ד א' שם דהקשו מהעובד מאהבה ומיראה עי"ש מה שכתבו ועי' בחי' רבנו יונה ז"ל שם ועי' עוד שם בתוס' ס"א ב' ואין מקום לקושיתו כלל וכבר עמדו בזה.
אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו והוא נקרא עובד עכו"ם במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם. בארחות חיים ח"ב הוצאת מקיצי נרדמים הנוסח אבל אם יכול לברוח וכו' ואינו עושה והוא ככלב שב על קיאו הרי זה עובד ע"ז במזיד, ומקור הדברים עי' פ"ד דכתובות נ"א ב' הני נשי דגנבו גנבי וכו' והא קא ממטיאן להו נהמא מחמת יראה וכו' ודאי שבקינהו ואזלן מנפשיהו אסירן והם דברי רבנו כ"כ הריב"ש ז"ל והעתיקו מרן הגר"א ז"ל, ועי' במדרש רבה שיר השירים על הפסוק זאת קומתך במעשה דחנניה מישאל ועזריה שבאו לדרוש מפי יחזקאל ואמר להם כך מקובלני מפי ישעיהו רבי חבי כמעט רגע וכו' וראוי לעיין עוד בזה, והראני בן גיסי הגאון הצעיר ר' יוסף בער נ"י בכתב יד הר"מ הנמצא בבית עקד המלוכה אשר בברלין (ועליו רשומים הגהות המיימוניות שרשמו עליו תלמידי מהר"ם מרוטנבורג ז"ל והוא מוגה מאד) ושם ליתא כל מימרא זו מן אבל אם יכול למלט נפשו וכו' עד ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם, ולולא היה לשונו של רבנו זה מועתק בכל הראשונים אז היה אפשר לחשוב שנוסח הכת"י מדויק והדבר צ"ע גדול.