עבודת המלך על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי מנחם קרקובסקי
פרק ה · הלכה ג
וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזירה. בכת"י אברבנאל הנוסחא שלא בשעת השמד וכן הוא בדפוסים ישנים וכן בכל הני דלקמן הנוסח כן.
אבל בשעת הגזירה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם. עי' ר"ן בחידושיו לסנהדרין שכתב דמלשון רבנו (וכל הדברים האלו משמע דקאי על כל הא דלעיל בין על צנעא בין על הנאת עצמן) מוכח דבשעת הגזירה אפילו אם מתכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור, וכן דעת התשב"ץ בספרו זהר הרקיע אות י"ד, וכן ראיתי מוכיחים כן מדברי השאלתות שאילתא מ"ב והבה"ג בהל' ע"ז ועי' בהגר"א סי' קנ"ז סק"ז ועי' ט"ז וש"ך שם.
אבל העירו על זה מדברי רבנו בספר המצוות לא תעשה ס"ג שכתב ואולם החלק האחד הכולל שכל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר ממצות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר הנה הוא חייב להתיר נפשו, הרי דבעי רבנו דוקא שיתכוין להעביר על דת אפילו בשעת השמד ואז דוקא מחויב למסור נפשו והיא סתירה לדבריהם.
והנה גם מלבד זה כבר עמדו הראשונים ז"ל להקשות מהא דירושלמי פ"ה דשביעית וסנהדרין פ"ג לענין שמיטה כשהיתה מלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהא חורשין ופריך עלה מהא דנמנו וגמרו בעלית בית נתזה, ומשני לא אתכוין אלא מגבי ארנונין הרי להדיא דאפילו בשעת הגזירה אם האנס מתכוין לארנונין שרי.
ואינו מובן כלל, דהרי רבנו כתב להדיא ויגזור גזירה לבטל דתם וכוונתו ברורה, דדוקא אם הגזירה ביסודה היתה לבטל הדת אז הוי שעת השמד, משא"כ אם הגזירה נעשית מתחלתה להנאת עצמן לא הוי בכלל שמד, וכן הביא השטמ"ק בשם הרמב"ן ז"ל בריש כתובות גבי תבעל לטפסר דכיון דנעשה להנאת עצמן אין זו גזירה, וזהו פי' הירושלמי דכיון דגזירת השמיטה ביסודה היתה להנאת עצמן משום ארנונא אין זו גזירה שחייבים למסור נפשם עליה, וכן הוא כוונת רבנו בספר המצוות דבעינן שיהיה האונס מתכוין להעביר, וכן המה דברי היראים סי' ה' ובחדש סי' ת"ג פי' שעת השמד שמכוונים עכו"ם להעביר מצות המקום ולהכעיס לפניו, אבל אם הגזירה נעשית ביסודה לבטול הדת דהוי שעת השמד ואח"כ אונסו אנס לעבור בשביל הנאת עצמו בזה לא איירי רבנו שם ודבר זה חידשו הראשונים ז"ל מדיוקם בדברי רבנו, דמחויב למסור נפשו ועי' מ"ש לעיל בה"ב בדיוק לשון בלבד באופן הראשון.
ועי' להרב לח"מ ז"ל מה שכתב בכוונת רבנו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם ע"פ מ"ש הר"ן (ובודאי כוונתו להנמוק"י פ' בן סורר ומורה) דדוקא אם הגזירה היתה ביחוד על ישראל, משא"כ אם היא על כל האומות, ואם כי יש למצא סמך לזה גם באגדות, אבל תמוה טובא לומר כן בדעת רבנו, והרי רבנו נקיט להדיא כנבוכדנצר, ושם היתה הגזירה על כל האומות, וכאמור שם כל אומיא ולשניא כד שמעין קל וכו', (ואפשר דכונת הנמוק"י ז"ל ג"כ אחרת, ור"ל דאם גוזר על כל האומות כאחשורוש דגביה איירי שם לפרוקי הא דלא אמרו באסתר והא שעת גזירה הואי הוי להנאת עצמן, ובזה אין שמד וכמ"ש לעיל).
אבל כוונת רבנו במ"ש ויגזור גזירה על ישראל הוא כמ"ש לעיל ה"ב דדוקא אם הגזירה היא על כלל ישראל משא"כ אם היא על היחיד, דאז תלוי רק בפרהסיא וצנעא דלענין היחיד מה לי מלך מה לי שאר עכו"ם אונס, ותלוי רק אם יש שם עשרה מישראל והרגיש בזה גם הרב מרכבת המשנה ח"ב והראיתי גם מקור דבריו.
ולא הביא רבנו דין ערקתא דמסאני גם לענין שעת השמד עיין כ"מ דס"ל לרבנו כפי' הרי"ף דהיינו היכא דאיכא בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו, וזה נכלל בכלל מצוה מן המצוות ועי' שאלתות שאילתא מ"ב דגריס לשרויי ערקתא דמסאני ולא לשנויי ערקתא דמסאני, ומפרש לה משום דנראה כמשתחוה לעכו"ם וכמו בנתפזרו לו מעות, וצ"ע בזה לדעת רבנו דזה הרי הוי כבר אביזריהו דעכו"ם, ודבר זה לא נתפרש בדברי רבנו כלל, ויש עוד מקום להאריך בזה טובא.