עבודת הגרשוני· רבי גרשון אשכנזי
שאלה קיט
אהו' ידידי תלמידי חביבי האלוף המרומם התלמודי המופלא והמופלג כל סתום מלבן כשלג הרב הגדול כמהור"ר דוד אופנהיים יצ"ו אין הזמן מסכים עמדי לטייל עמו בארוכות ואפי' בקצרות אין לי פנאי רק באשר שדבריו דברי דודים חביבי' עלי ביותר אמרתי אפנה ואשנה וארוץ להשיב למכ"ת מפני הכבוד על שאלתו שאלת חכם מה שכתב מכ"ת בתמיה קיימת על מה שכתב מור"ם בהגה' סי' צ"א סעיף ג' מי שהוציא הוצאות וכו' נשבע ונוטל ופי' רבינו בעל הסמ"ע שבועה זו היסת כיון דידוע דהוציא ואינו יודע כמה הוציא מ"ה סגי גם אליבייהו בהיסת וקשיא למכ"ת דהא דין זה מיוסד ומבונה מהמשנה הבעל שהוציא והוא מדברי המרדכי ושבוע' זו שבועת המשנה ולא היסת ועוד קשיא ל"ך על שכתבו בלשונם מהרי"ק ומור"ם מי שהוציא הוצאות ברשות חבירו דמשמע דוקא ברשות חבירו אבל שלא ברשות צריך לברר וקשיא למכ"ת הא לשם משמע דהא דקתני ישבע כמה הוציא ויטול איירי שלא ברשות דהא הבעל אליבי' דהפוסקי' שלא ברשות הוא עכ"ל מכ"ת:
תשובה. נ"ל דכל חד קושיא סתירה של השני והמשך הפירוש כך יהיה דאדרבא כיון דמתניתין איירי שלא ברשות וקתני ישבע דהיא שבועת המשנה ע"כ דוקא שלא ברשות הוא דישבע אבל ביורד ברשות ליכא שבועה כלל אלא לאחר שתיקן היסת תקנו דגם ביורד ברשות דיהא נשבע היסת והיינו טעמא לפי סברת מהרש"ל דתולה הדבר בידוע שהוצי' יהיה סברת המשנה דאיירי שלא ברשות דוקא שלא ברשות והיינו טעמא דכיון דיורד שלא ברשות מסתמא אינו ידוע שהוציא וגם אפשר נמי דאיירי מתניתין בשאינו מבורר וידוע שהוציא והא דקתני ישבע כמה הוציא דמשמע דאיירי בשידוע י"ל הא דקאמר דאיירי מסתמא שאינו מבורר פירושו כך הוא שאף שמברר שהוציא כיון דמסתמא אינו מבורר לא פלוג וישבע שבועת המשנה אבל ביורד ברשות אין צריך לישבע כלל וטעמא דכיון דיורד ברשות מסתמא מבורר שהוציא וכיון דלא מפורש דישבע נמי שבועת המשנה הבו דלא לוסיף עלה ותקנו דנשבע היסת והיינו טעמא דמהרי"ק ומור"ם שכתבו שם מי שהוציא הוצאות ולא כתבו בפירוש דידוע שהוציא אלא דלא כתבו כן מפני שכתבו ברשות חבירו ובאם דיורד ברשות מסתמא דידוע שהוציא וזהו סברתם בפשיטות דשבועה זו היסת. ואפשר דאוקמתא דהווי' דאביי ורבא נמי משמע כן.. וכדי לברר את זה הוא בהכרח להביא את הווייתן. וז"ל הגמרא א"ר אסי והוא שיש שבח כנגד הוצא' ופריך בגמרא למאי הלכת' אמר אביי שאמר היתה שבח יתר על הוצאת נוטל את הוצאה בלא שבועה. אמר ליה רבא א"כ אתי לאיערומי אלא אמר רבא שאם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה כשיעור שבח ובשבועה עד כאן לשונו. ונראה לי דפשוט הוא הא דקאמר אביי נוטל בלא שבועה ולית ליה החשש משום. שמא יערים ע"כ צ"ל דנוטל בלא שבועת המשנה אבל היסת מיהא בעי משום שמא יערים תקנו דיהא נשבע היסת וסבר אביי דמשום חשש שמא יערים לא אמרו חכמים דיהא נשבע שבועת המשנה. וכה"ג אמרינן גבי פוחת שטרו דאיכא למיחש שמא יערים א' לומר פחות כדי שיהא נוטל בלא שבועה ואפילו הכי לא תקנו חכמים דיהא נשבע שבועת המשנה וטעמא דמשום דאיכא למיחש שמא יערים א' יתקנו חכמים לכל העולם שבועה והא לא סגי דלא יהא אחד דלא יערים ולכך לא תקנו חכמים שבועה זו וה"ה ה"נ דכוותא דסבר אביי דמשום דאתי לאיערומי לא תקנו חכמים שבועה אבל מ"מ היסת מיהא בעי משום חשש זו. ואע"ג דהא דאמר אביי גבי דאם היתה שבח יותר על הוצאה דנוטל בלא שבועה משמע דוקא בכי האי גוונא היינו דלא בא לאשמועינן אלא היכא דדוקא דשבח יתר על הוצאה דהוה כמו ביורד ברשות חבירו דכיון דשבח יתר על הוצאה פשיטא דניחא לי' בהוצאה זו והוי היא היא כמו דיורד ברשות וידו על העליונה ואינו אלא חשש שמא יערים לכן לא תקנו אלא היסת צריך לשבע. אבל בהאי דמוקי רב אסי למתניתן בדשבח נגד ההוצאה וא"כ לא ניחא לי' בהוצאה והוה כיורד שלא ברשות אז צריך לשבע שבועת המשנה. ולזה כתב הסמ"ע דביורד ברשות א"צ לשבע אלא היסת. הא לך בפי' דפירושו מ"ש דנוטל בלא שבועה היינו דהיסת מיהא צריך לשבע. ואע"ג דאסיקנא הלכתא כרבא ורבא הוא דאמר דאפילו באם שבח פחות מהוצאה אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה וסבר דתקנו חכמים משום חשש הערמה היינו ע"כ דלא פליג רבא אאביי ביורד ברשות אלא דפליג ואמר דמתניתין דאיירי שלא ברשות וכל גוונא דאפילו דאם היתה שבח יותר על הוצאה זו נמי יורד שלא ברשות היא אע"פ דניחא לי' בהוצאה זו דלא פלוג וחייב לישבע שבועת המשנה אבל ביורד ברשות ליכא מאן דפליג דלא איירי מתניתין בזה וכיון דלא איירי מתניתין אלא שלא ברשות ע"כ אפילו רבא מודה דדוקא ביורד שלא ברשות דאינו מבורר שהוציא צריך לישבע שבועת המשנה אבל ביורד ברשות אז ידו על העליונה ונוטל בלא שבועה וכדאמר רב חסדא גבי קטנה כמוציא בנכסי אחר דמי. ופירוש הרי"ף והביאו הנ"י בא"ה סי' פ"ח דהאי כמוציא בנכסי אחר דמי פירוש כיורד ברשות דמי ושמין לו כאריס וידו על העליונה ומפורש בסי' שע"ה היינו דנוטל דאם השבח יותר על הוצאה נוטל את השבח. והיינו דאמר אביי דנפקא מיני' דאם השבח וכו' ר"ל דכיון דיורד ברשות נטל את היותר ואם בא ליטול הפחות אז נוטל בלא שבועה והטעם שהיורד ברשות נוטל בשבועת היסת כמו שכתבתי לעיל:
מפני דביורד ברשות מסתמא מבורר שהוציא ואינו יודע כמה הוציא ה"ל כמו שאמר הלוויתך והלה אמר אינו יודע אם פרעתיך. דמן הדין דנוטל בלא שבועה אלא שחכמים תקנו היסת ע"כ אין צריך לשבע אלא היסת נמצא הא לך סברת מהר"ריק ומור"ם שכתבו כך דבאו לאשמעינן מיהו היסת צריך דה"א דאפילו היסת אינו צריך קמ"לן ולא כמו שכתב מכ"ת דמשמע מהא דכתבו ברשות חבירו אתי לאשמעינן דיורד שלא ברשות צריך לברר. ז"א אלא כדכתבתי דה"א אפילו שבועת היסת לא צריך קמ"ל דצרך:
ועוד דמשמע לי מלשונך דהא דתנן במתניתין ביורד שלא ברשות דישבע ויטול אתי לאשמעינן דה"א דאפילו בשבועה לא יטול אלא צריך לברר קמ"ל וז"א דהא הקשה ר"ח אמאי לא תני זה בהדי הנך דנשבעי' ונוטלים ותירצו וכתוב עוד ונ"ל דהתם לא חשיב אלא הנך משום דאי לאו דאשמועינן ה"א דלא יטול אפילו בשבועה קמ"ל וא"כ ולטעמיך קשה ה"ל לחשוב בהדי הנך דה"א אפי' בשבועה לא יטול אלא ודאי מדלא חשיב בהדי הנך מוכח דמה דכתב ביורד שלא ברשות דישבע ויטול משום דאי לאו שכ"כ ה"א דנוטל בלא שבועה כיון דהוציא קמ"ל דלא יטול אלא בשבועה. כן נ"ל:
אבל באמת אפילו זה נמי ליתא דהא כתוב ר"ח (עיין שם) על דלא חשיב ההיא דיתומים גבי נשבעי' ונוטלי' כתב דאינו חשיב גבי הנך דלא יפרעו אלא בשבועה משום דשם לא חשיב אלא הנך דה"א דנוטל בלא שבוע' קמ"ל לא יפרע אלא בשבועה וא"כ דאתי מתניתין לאשמועינן דה"א דאפילו שבועה לא צריך ה"ל לכתוב בהדי' הנך דלא יפרע אלא בשבועה. ועוד דהלשון ישבע ויטול אינו משמע כן דמשמע דאתי לאשמעינן דה"א אפילו בשבועה לא יטול קמ"ל דישבע ויטול. אלא נ"ל דליתא לא זה ולא זה אלא דלא בא לאשמעינן כלל אלא דוקא שלא ברשות אז ישבע ויטול אבל ברשות אפילו שבועה לא צריך:
ועוד נ"ל דהווי' אביי ורבא ופלוגתתן תולה בההיא דהקשה ר"ח דאביי אמר דהא דאמ' רב אסי והוא שיש שבח כנגד הוצאה אינו רוצה לפרש דנפקא מיני' דאם היתה הוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה דא"כ לפי זה הא דמתניתין דאיירי בשיש שבח כנגד הוצא' דישבע ויטול אתי לאשמעינן דה"א דאפילו בשבועה לא יטול מכח סברא דהא אפילו בדשבח פחות מהוצא' אינו נוטל הוצאה אלא בשבועה וא"כ ה"א דבשבח כנגד הוצאה אפילו בשבועה לא יטול קמ"ל וא"כ הוא ה"ל ליה לחשוב ההיא גבי דנשבעים ונוטלים דשם חשיב הנך ה"א דאפילו בשבועה לא יטול אלא ודאי דאתי לאשמועינן דה"א דנוטל בלא שבועה כיון דאם שבח יותר מהוצאה נוטל הוצא' בלא שבועה א"כ ה"א דאפילו דאם יש שבח כנגד הוצאה נמי נוטל בלא שבועה קמ"ל דשבועה מיהא בעי הא לך הוויית אביי ורבא בפלוגתתם בשמעתת' וזהו ג"כ דעת מור"ם ומהרי"ק:
ומה שקשיא לך אהא דפירש הסמ"ע על מה שכתב המחבר נוטל בלא שבועה היינו בלא שבועה חמורה אבל היסת מיהא צריך וכתב מכ"ת ע"ז דליתא אלא בלא שבועה כלל' הנה את זה נ"ל דפשיטא הוא שהדין עמך אבל לא מטעמך דפשיטא הוא דסבר המחבר דאפילו שבועת היסת לא צריך דהרי כתב רבינו בספרו ב"י בשם מרשי' וז"ל וכתבו המרשי' דלדעת הרמב"ם נוטל בלא שבועה דקאמר היינו אפילו בלא שבועת היסת עכ"ל וכתוב עליו הנ"י ופשוט הוא הרי דבפירוש כתב כן דאפילו שבועת היסת לא צריך. ופשיטא לי דלא תקפה משנתו על רבינו הסמ"ע דלא ראה את זה. אלא ע"כ צריך לומר אף דפירש הסמ"ע וז"ל מה שכתב המחבר גבי חנווני נוטל בלא שבועה וכו' לא פירש על המחבר שהוא סובר כן דפשיטא הוא דלא סבר כן דהא בפירוש כתב דאפילו היסת לא צריך. אלא רבינו הסמ"ע פירש כן על הרמב"ם דהרמב"ם סבר דיהא נשבע היסת ופליג על המרשי' ועל ב"י דכתבו שאין צריך אפילו שבועת היסת. אלא דהוא סבר דפלוגתתן איירי דהרמ"ה סבר דגבי חנווני לבד צריך לישבע שבוע' חמורה והרמב"ם סובר דאין צריך לישבע אלא היס' והא דב"י פירש לדעת הרמב"ם דאפילו שבועת היסת לא בעי לא מטעמך שכתבת הטעם דשליח עושה שליחתו דז"א דלית גבי חנווני טעם דשליח עושה שליחתו ומוכח כן מדברי הרב המגיד והביאו הב"י מחס"ג וז"ל והרב המגיד כתב פ' ט"ז ממלוה ויש מי שכתב שדין נתתי אינו אלא בחנווני דדוקא שם תקנו שיהא נשבע ונוטל אבל בשאר שליחות אם אמר לפלוני תן לפלוני כך וכך מעות בשבילי ואמר נתתי אינו נשבע ונוטל אלא צריך להביא ראיה כיון שאנו מסופקי' בעיקר הדבר אם עשאו אם לאו עכ"ל הרי דמבואר הדבר דלית האי טעמא דשליח עושה שליחתו גבי חנווני דאי אמרת דאית גבי חנווני חזקה זו א"כ הא דכתב הרב המגיד דדוקא גבי חנווני נשבע ונוטל אבל אחר צריך להביא ראיה. ואי אמרת דטעמא דחנווני נשבע ונוטל הוא משום חזקה זו א"כ מאי שנא חנווני מאחר כי היכא דגבי חנווני אית ליה האי חזקה הכא נמי אית לן למימר גבי אחר דחזקה דשליח עושה שליחתו אלא ודאי לית גבי חנווני האי חזקה והטעם מפורש בכל הפוסקים דלא אמרינן חזקה דשליח עושה שליחתו אלא היכא דמוכח חזקה זו אם מוציאין ממון מאותו משלח לכנגדו ולית ליה לשליח דררא דממונא. אבל לגביה השליח דיהא הוא נוטל מהמשלח משום חזקה זו פשיטא הוא דלית האי חזקה. ועוד דאם חזקה זו מועלת לגבי חנווני לא הי' צריך לישבע כלל אלא אי אתמר הכי אתמר דהא דמור"ם כתב בהגה' דאם החנווני בא לבד אינו נוטל בלא שבועה פירוש רבינו הסמ"ע דהאי שבועה היא שבועה חמורה והאי דכתב המחבר דנוטל בלא שבועה היינו דשבועת היסת מיהא בעי. והמחבר כתב בספרו ב"י דאפילו שבועת היסת אינו צריך והיינו שמוחלקי' הם בפירוש להרמב"ם וק"ל. ודוק:
וע"ד מה שהקשה מכ"ת לשאול בב"מ פרק המפקיד דף מ"ב ע"ב בתוספת בד"ה כל המפקיד וכו' כתבו התוספת וז"ל אומר ר"ת דהיינו לענין שאינו יכול לומר את מהימנת לי בשבועה ולא האיך אבל אם פשעו אפי' אין להם מה לשלם ישלם הנפקד דאל"כ כל מה שהופקד אצל ב"ה תבא אשתו ותאכל ותפטר ולכך נמי הכא משתבעי אמי' דהנהו זוזי אותבתנהו בקרטליתא שלא פשעה והא דקאמר נימא לה לאימיה דלישלמה לאו משום דאם לא הי' לה מה לשלם שיפטר הנפקד אלא תשלם לבנה כשיהיה לה עכ"ל התוספת. והקשה מכ"ת מה הוא זה שכתבו התוס' ולכך נמי הכא משתבעי אמי' דמשמע שקאי אמ"ש ר"ת שאם אין להם לשלם ישלם הנפקד לכך א"ש דאשתבעי אימי' אבל אם דין של ר"ת אינו אמת לא א"ש דאשתבעא אימי' וקשה למה לא משתבע' אף אם אין חיוב כלל על הנפקד עכ"ל מכ"ת:
ונלע"ד שכוונת ר"ת הוא דאם איתא שאין עוד שום חיוב על הנפקד אין סברא שתשבע אמיה כי המפקיד אינו יכול להשביעה שתאמר לו לאו בעל דברי' דידי את גם בנה אין יכול להשביעה כיון שהוא פטור לגמרי אחר שנשבע שמסרם לאמו אבל לפ"ד ר"ת שהבן חייב עדין אם פשעה אמה א"כ יוכל הבן להשביעה וכיון שהבן יוכל להשביעה גם המפקיד יכול להשביעה ועיין במ"ש התוס' בסוף ד"ה הכא בספסרא כו' ועל פי זה א"ש מה שכתב הרא"ש וז"ל ולא מחיייבה לאשתבעי דלא אמר לה דלאו דידיה נינהו ואעג"ב דטענה זו גורמת כל הפטור דמי יזקקנה לשבועה זו שאין המפקיד יכול לטעון אלא שמא אמר לה והיא טוענת ודאי שלא אמר לה וגם בנה אמר עכ"ל כן קשה ל"ל להרא"ש לומר גם בנה אמר כן אם הי' מקום להשביעה דברי בנה לא מעלין ולא מורידין אלא ודאי תוכל האשה לומר להמפקיד לבד"ד את אלא המפקיד בא מכח הנפקד הראשון וכל מה שהוא יוכל להשביעה יוכל גם המפקיד להשביעה וכיון שבנה אמר שלא אמר לה כן גם המפקיד איננו יוכל להשביע אפי' על ידי גלגול כיון שאין הבן יוכל להשביע' שבועה זו אפי' על ידי גלגול כיון שהוא מודה לדבריה גם המפקיד איננו יוכל להשביעה ודוק והרב מהרש"ך שכתב (בסי' רצ"א ס"ק ל"ד) וז"ל והא דפטורה משבועה היינו כשיש עדים שנאנסה או שמאמינה דאל"כ פשיטא דיכול להשביעה על ידי זה ע"י גלגול עכ"ל לא דקדק היטב גם מ"ש שיש עדים שנאנסה מלת נאנסה הוא שלא בדקדוק ולפי דברינו שכך הוא כוונת התוס' במ"ש ולכך נמי כו' דאל"כ לא הי' מקום לאשתבעי' אמיה א"כ לפ"ז נראה פשוט של"ד גבי אשתו וביתו דינא הכי אלא אפי' בשומר שמסר לשומר אחר נמי דינא הכי שהרי הטור כתב בסכ"ד וז"ל אבל אם נתנו ביד מי שהמפקיד רגיל תמיד להפקידו בידו נשבע השני ששמרו כו' ע"כ ואי אמרת שר"ת לא אמר למילתי' אלא בבנו ובתו ואשתו וב"ב אבל לא באדם אחר א"כ אפי' שבועה לא בעי השני כיון שנפקד הראשון פטור לגמרי אלא ודאי ר"ת אמר למילתי' אפי' באדם אחר וק"ל ודוחק לומר שהטור כתב כן לפ"ד הרמ"בם כללא דמילתי' שנלע"ד סברת ר"ת היא שאם היה הבן פטור לגמרי ולא נשאר עליו שום חיוב לא היה בידינו לחייב אמיה שבועה כי הבן איננו יוכל להשביעה כיון שהוא פטור לגמרי אין לו שום שייכות בתביעה זו גם המפקיד איננו יוכל להשביעה כי לאו בעד"ד הוא כן נ"ל גרשון אשכנזי: