עבודת הגרשוני· רבי גרשון אשכנזי
שאלה קיג
אהו' מעכ"ת עיין במה שכתב רבינו בסי' ע"ג ס' כ"ה והוא מדברי הרמב"ם וז"ל המלוה לחבירו על המשכון ומת הלוה ומלוה בין שמת לוה תחילה בין שמת מלוה תחילה הואיל ונפרע ממה שתחת ידו וכו' הרי זה נשבע בנק"ח ונוטל עכ"ל עיין בב"י שהקשה על דברי רבינו שהרי היורשים אינם צריכין לישבע אלא שלא פקדנו ותירץ שמה שאמר הרי זה נשבע בנק"ח קאי על המלוה והיורשים נשבעים שלא פקדנו ע"ש והנה לכאורה משמע ונראה שיש להקשות על הב"י שהקשה על רבינו שהרי היורשים נשבעים שלא פקדנו ובאמת טעמו ונימוקו עמו שאף את"ל שמה שכתב רבינו הרי זה נשבע קאי על היורש שפיר שהרי דין ערוכה בסי' ק"ח ס"ח וסי' י"ז שהשבועה שלא פקדנו היא בנק"ח וליכא שום חולק עליו וגם הב"י בעצמו בספרו הש"ע בס"ה כ"כ שהשבועות היורשים היא בנק"ח א"כ מן התימה על הב"י על שהקשה על רבינו אלא דהל"ל שמה שכתוב רבינו הרי זה נשבע בנק"ח קאי על היורשים והיינו שלא פקדנו שהיא בנק"ח אע"פ שאין הלשון של בנק"ח מורה על שלא פקדנו דא"כ ה"ל לכתוב סתם הרי זה נשבע שבועות היורשים וממילא אנו ידעינן שהיא בנק"ח מ"מ לא ה"ל לב"י לתקן הלשון מפני קושיא זו אלא לדחוק ולפרש דהיינו שבועות היורשים שהיא בנק"ח אלא ע"כ לומר שהב"י סובר שהשבועות היורשים אינה בנק"ח אלא בשבועות היסת א"כ מן התימ' שיהיו דבריו סותרי' למה שכתוב בסי' ק"ח שהשבועו' היורשי' היא בנק"ח כך היה מרגלא בפומי להקשות את זה והנה כאשר ראיתי בפירוש ב"ח שחיבט בפירוש דין זה מפני אותו קושיא שהקשה ב"י על דברי הרמב"ם ופירש הוא נמי על ענין שמה שכתוב הרי זה נשבע קאי על המלוה. והיורשי' נשבעי' שלא פקדנו. א"כ נמי משמע מדבריו שהשבועו' היורשי' בהיסת אמרתי איך אכניס ראשי בין הרים גדולים שזה הוא פשוט שבדעת' כתבו זאת ולא היה טועים בדין ערוכה. ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתם. אבל עתה שחזרתי פעמי' וגם שלשי' ועיינתי להתישב זה וה' נתן לי לב לדעת את זה ופשוט שגם זה דעתם והנה אקדי' מה שתמי' לי על דברי רבינו לפי מה דסלק' דעתו של הב"י שמה שכתו' רבינו ה"ז נשבע בנק"ח קאי על היורשי' קשיא לי טובא חדא האיך כתב רבינו בין מת לוה תחיל' הא אם מת לוה תחיל' הי' המלוה צריך לישבע והיאך נוטלי' היורשי' בשבועה הרי אמרו חכמי' אין אדם מוריש שבועה לבניו ועוד שהמעיין בזה יראה שדברי רבינו סותרים למה שכתוב בסי' ס"ט סי"ד והוא דשם כתב וז"ל וכתב ב"ה ונשבעים היסת שלא אמר להם אביה' וכו' ולא נהירא מה שכתב ונשבעים היסת שלא אמר להם אביהם שלא מצינו שבועות היורשים אלא לגבות שטר שהניח להם אביהם אבל לפטור אין צריכין שבועה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בתשו' והא דנשבעי' היורשים שבועה שלא פקדנו היינו כשבאים לגבות בשטר אבל להחזיק במה שתחת ידם אפילו שבועה לא בעי עכ"ל הרי לפניך דמבואר בדברי הרא"ש דאם באים להחזיק במה שתחת ידם אפילו שבועה לא בעו עכ"ל הרי לפניך דמבואר בדברי הרא"ש דאם באים להחזיק במה שתחת ידם אפילו שבועה לא בעי והיאך כתב רבינו דין זה שכתב הרמב"ם דהיורשים נשבעים דהרי הכא נמי מוחזקים שהמשכון בידם ובאים לפרוע מהמשכון ולא באים לגבות שלא בעי שבועה כלל ועוד קשה לפי מה שכתבתי למה השיג רבינו על הבע"ת שכתוב ונשבעי' היסת שמן הדין אינם צריכין כלל שבועה ולא השיג נמי על שכתוב ונשבעים היסת שמשמע שהשבועות היורשים היא בהיסת ואינו כן אלא בנק"ח כמו שכתבתי אלא שגם רבינו סבר שהשבועות שלא פקדנו היא היסת אלא דאינם צריכין לישבע כלל אבל אם היו צריכין לישבע היו נשבעים שלא פקדנו בהיסת וא"כ ק' הא כתב כאן בסי' ע"ג ובסי' ק"ח שהשבועות היורשים היא בנק"ח כך היה נראה להקשות אבל לפי ע"ד נראה שיש לתרץ קושיות אלו וזה נ"ל ברור בלי ספק ובלי פקפוק שמה שכתוב רבינו בסי' ק"ח שהשבועות היורשים הוא בנק"ח מיירי שהם באים לגבות בשטר מהמלוה או מהיורשים אם מת מלוה תחיל' ואינם מוחזקים אז צריכין לישבע בנק"ח כדין נשבע ונוטל אבל בסי' ס"ט דבאים לפטור ובאים להחזיק ממה שתחת ידם פשוט לבעה"ת או לרבינו במה דסלקא על דעתם דאם היו צריכין לישבע היו נשבעים בהיסת לפי שלא באו לגבות ומה שקשיא לי על רבינו שפסק בסי' ס"ט דאם היו מוחזקים פטורים בלא שבועה אפילו שלא פקדנו שהוא היסת אינם צריכין לישבע והכא בסי' ע"ג פסק לפי מאי דסלקא דעתו של ב"י שנשבעים בנק"ח ולפירושו מיהו שלא פקדנו צריכין לישבע והא היו מוחזקים ואינם צריכין לישבע כלל באמת לולי דמסתפינא להכניס ראשי בין ב' הרים גדולים היה נראה לפרש דברי רבינו לא כפי' הב"י ולא כפי' הבעה"ת אלא דנלפע"ד דמה שכתב הרי זה נשבע בנק"ח קאי על המלוה אבל היורש אינו צריך לישבע כלל הואיל ונפרע ממה שתחת ידו ולא בא לגבות כלל לפיכך היורשים אינם צריכין לישבע שלא נתקנה שבועה זו אלא לגבות אבל לא להחזיק ממה שבידם ומה שכתוב ואילו היה רוצה ר"ל אע"פ שאם היה רוצה היה אומר לקוח בידי והיה פטור בהיסת מ"מ צריך לישבע בנק"ח וכמו שכתב הרמב"ם בלשונו (ואכתוב בסמוך דאין אומרים מיגו לפטור מהשבועה) אבל מ"מ היורשי' אינם צריכין לישבע כלל לפי שבאים להחזיק ולכך תלה הרמב"ם במיגו שהי' המלוה אומר לקוח בידי ולא כתב נמי שהם נאמנים במגו שהם יכולי' לומר לקוח בידינו אלא דאז היו חייבים לישבע כמו אביהם ועתה שאף שאם היה אביהם חי היה צריך לישבע בנק"ח היורשי' נוטלים בלא שבועה כיון שבאי' להחזיק כמו שאם היו באים לפטור ואם הי' המלוה חי היה צריך לישבע היסת לפטור אבל היורשי' אינם צריכין לישבע הכא נמי שאף אם אביה' היה חי היה צריך לישבע בנק"ח היורשי' פטורים בלא שבוע' שלא פקדנו כך נ"ל פשוט לפי דעת רבינו שכת' בסי' ס"ט שלא נתקנו שבועה זו אלא לגבות חוב זה שהניח להם אביהם אבל להחזיק לא נתקנו. אבל מה לי להכניס ראשי בין הרי' גדולי' שהרי בעל הסמ"ע כתב בס' ע"ב בס"ק מ"ט וז"ל והב"י כתב ע"ז ומיהו צריכין לישבע שבועו' שלא פקדנו ור"ל אפי' לפי דעת הטור והרא"ש שכתבו בסי' ס"ט דלא תקנו שבועו' היורשי' אלא כשבאי' מיורשי הלוה ע"ש עכ"ל דמשמע שר"ל אפי' לדעת הרא"ש והטור דלא סברי שצריכין שבועה שלא פקדנו שאינם באים לגבות וזה נמי כיון שהם מוחזקי' נמי אית לן למימר דאינם צריכין שבועה כלל מודה בזה דצריכין שבועה והיא בהיסת כמו שכתבתי דמודה הרא"ש והטור לבעה"ת דאם היו צריכין לישבע היו נשבעין שלא פקדנו והיא היסת וא"כ נתבארו דברי ב"י יפה שמתמי' על רבינו ועל הרמב"ם שכתבו שהיורשי' נשבעים בנק"ח והלא היורשי' אינם צריכין לישבע אלא שלא פקדנו ובהיסת (וכדעת בע"ת והרא"ש) והטור עצמו היכא שאין באי' לגבות מהלוה אלא להחזיק אינה צריכין שבועה ובאם שצריכין לישבע אינה אלא בהיסת והרי גם הרא"ש מודה בזה שצריכין שבועה ואינה אלא בהיסת לכך תירץ ב"י הרי זה נשבע בנק"ח קאי על המלוה ואפילו מת ליה תחילה נשבעי' היורשי' שלא פקדנו. ולא אמרינן דאין אדם מוריש שבועה לבניו אלא לגבות מהלוה אבל הכא נפרעי' ממה שתחת ידם וגם המלוה היה נפרע ממה שתחת ידו לא אמרינן אין אדם מוריש שבוע' לבניו כך נ"ל לפי דעת ב"י ועוד נראה לתרץ במה שהקשתי דה"ל ליישב שזה שכתוב הרמב"ם הרי זה נשבע בנק"ח קאי על היורשי' והיינו שלא פקדנו אפשר לומר דהמעיין בדברי הרמב"ם גופא יראה שאינה קושיא שהרמב"ם כתב בפי"ג ממלוה וז"ל ואילו היה רוצה לומר לקוח בידי היה אומר הרי זה נשבע בנק"ח ונוטל ומפני מה אינו נשבע בהיסת לפי שאינו על עצמו של משכון עכ"ל הרי דאם דעת הרמב"ם שמה שכתוב הרי זה נשבע קאי על היורשי' והיינו שלא פקדנו מאי הקשה ולמה אינו נשבע היסת הא כיון שהשבוע' היא שלא פקדנו ושלא פקדנו היא בנק"ח אלא בודאי שמה שכתב ה"ז נשבע בנקיטת חפץ קאי על המלוה ואינו שלא פקדנו כך נ"ל לפי פירוש ב"י אבל לא לפי פי' הב"ח שקשיא לי' במ"ש וז"ל נראה דהכי פירושו אע"ג במלוה בשטר וכו' והטעם הואיל דכשהיה המלוה חי היה נפרע ממה שתחת ידו ונאמן במיגו דאי הוה טעון לקוח בידי ונשבע בנק"ח ונוטל הילכך גם לאחר שמת גם המלוה נשבעי' שבועו' היורשי' עכ"ל ומבואר בדבריו שמה שכתוב הרמ"בם הואיל ונפרע הוא נתינת טעם שהיו היורשי' נאמני' מלשלם וא"כ ק' לי ל"ל להרמב"ם שיהיו היורשי' נאמנים מהטעם שאם היה המלוה חי היה נאמן במיגו דלקוח תיפוק ליה שהיורשי' נאמנים במיגו דאומרי' לקוח בידינו. ועוד ק' דאם היה זה נתינת טעם להיורשי' משמע במלוה ג"כ פשוט שדינו כן וכבר מבואר דין זה דהמלוה נאמן והיכי כתב הרמב"ם דין זה שנשמע מזה שיהיו היורשי' נאמנים אלא ודאי שבא עתה ללמדינו הדין גבי מלוה עצמו. וראיה שכתב שם וז"ל ומפני מה אינו נשבע היסת עכ"ל:
והלא לא בא עתה לאשמעינן דין זה אלא שכבר מבואר. אלא ודאי שבא ללמדינו העיקר הדין ולא נתינת טעם ועוד דהלשון הרי זה נשבע ונוטל משמע נמי כן שאינו נתינת טעם הוא ואינו צריך לנתינת טעם אלא כיון שהמשכון תחת ידם נפרעי' בשבועות שלא פקדנו וכפירש הב"י ולא כפירוש מהר"רי ז"ל בב"ח זהו העולה על רוחי לענ"ד ויעיין מכ"ת בדבר:
ובמה ששאל אותי מכ"ת כבר ומתמיה על הרב הש"ע דנראי' דבריו כסותרי' ולי היה ג"כ נראה לפום ריהטא דסותרי' אבל לפי שעיינתי אכתוב למכ"ת שכלי ומה שדעתי נוטה בזה ליישב דהא דכתב רבינו בש"ע סי' פ"ח סכ"ט דבכ"י אפילו יש בו נאמנות כיון שאינו טורף ממשועבדי' דינו שחייב שבועה דאורייתא וקשיא למכ"ת ממה שכתוב בסי' פ"ז ס"ב והוכחת מכ"ת דאיירי בכ"י דיש מקויי' נראה בזה דהדין עם מכ"ת ומ"מ לא קשיא מידי וקודם שאכתוב למכ"ת ישובי אכתוב למכ"ת מה שק' לי על דברי מכ"ת דלמה למכ"ת לתמוה על כתיבת יד והלא רבינו מדמה כתיבת יד למלוה ע"פ א"כ היה לתמוה על מלוה ע"פ דהרי כתוב לעיל רבינו בש"ע סע"א ס"א וז"ל התנה המלוה עם הלוה וכו' נאמן וכו' אפילו מלוה ע"פ ע"ש וכתב מור"ם בהג"ה ודוקא בפני עדים ע"כ הרי דבמלוה ע"פ נמי אם התנה עמו שיהא נאמן לומר שלא פרעו לא יכול לטעון פרעתי וא"כ לפי סברת מכ"ת אין כאן שבועת מודה במקצת אפילו במלוה ע"פ דאם היה תובעו שני הלוואות בע"פ והא' בנאמנות והשני בלא נאמנות וכפר בזה דאין בו נאמנות והודה בזה דיש בו נאמנות א"כ נמי יש לנו לומר דליכא הודאה במקצת כיון דלא היה יכול לכפור בזה דיש נאמנות ולא יכול לומר פרעתי ועי' סמ"ע סימן ע"א ס"א דכתב שם אפילו בע"פ נמי קאי נאמנו' דיהא נאמן בלא שבועה. ועיי' סמ"ע סי' ס"ט סקי"ג דכתוב שם וז"ל עיין בהגד"מ דנ"ל דאף אם לא כתב בו שיהא נאמן בלא שבועה מ"מ דינו דנוטל בלא שבועה כדין נאמנות במלוה ע"פ עכ"ל הרי דמשוה נאמנו' דכ"י למלוה ע"פ א"כ היה למכ"ת להקשות על מלוה ע"פ ובאמת ק' להרמב"ם דלא מצינו שבועה דאורייתא במלוה ע"פ אם לא בשאין בו נאמנו' ועוד עיין נא מכ"ת מה שכתב הסמ"ע סי' פ"ח ס"ק נ"א וז"ל וזהו דלא כמ"ש המ"מ בפירוש להרמב"ם איך שס"ל דאם יש נאמנות לא מחשבא הודאה דהרי בלא הודאתו נמי מתחייב ובאידך ה"ל כופר בכל עכ"ל הרי בפירוש כתוב כן דלא אמרינן כיון דלא היה יכול לכפור לא הוי הודאה במקצת ודלא כהרמב"ם ודוקא אם הוא שיעבוד קרקעות וטורף אז אמרינן דלא שייך מודה מקצת. והא דכתו' רבינו בש"ע בסי' פ"ז ס"ב תבעו ר' והודה ק' והוא בעניין דלא היה יכול לכפור באותו מנה כגון שאותו מנה הוא מעשה ב"ד לא מיקרי הודאה במקצת נ"ל דדוקא מעש' ב"ד וה"ה פסק דין דהוא נמי מעשה ב"ד והוא נמי שיעבוד קרקעות ואותו מקצת דהודה שהילך הוא וכן משמע מדברי הרא"ש שכתב הב"י סי' פ"ז סט"ו וז"ל דהיכא דתבעו וכו' כגון שאם היה כופר בו היה טוע' אחר מעשה ב"ד עכ"ל משמע דדוקא דאם היה כופר בה היה טוען אחר מעשה ב"ד אבל אי לאו הכי לא וטעמו משו' שהוא נמי שיעבו' קרקעו' וכן הוא בפירוש בדברי הרא"ש בפרק האשה שנתארמל' וז"ל משום דכתוב שיעבוד קרקעו' הוא ואפי'לבתר דתקינו רבנן דכתובה נגבי' ממטלטלין לפי שאינו יכול לומר פרעתי כר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלו' הילכך ה"ל האי מנה הילך עכ"ל וא"כ הא דאמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד הבו דלא לוסיף עלה דדוקא בזה דהוי כמו שטר כדכתב הרא"ש שם בשם ר"י וז"ל ופי' ר"י כ"ע מודה דחייב לה מנה פירוש דאינו יכול לכפור באותו מנה שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלו' הילכך ה"ל כאילו יש לה שטר והוי שיעבוד קרקעו' עכ"ל (וכן הביא בטור א"ה סי' צ"ו סי"ח עיין שם) אבל גבי כת"י ומלוה ע"פ אע"פ דיש בו נאמנות כיון דלא מיקרי שיעבוד קרקעו' לא מיקרי הילך ומה דאינו יכול לכפור מחמת נאמנות לא מיקרי הילך ועו' דבשלמא גבי מעשה ב"ד הוי כמו שטר ושטר כגבוי דמי וכיון דהוא מודה הוי כבר כגבוי והוי הילך אבל בכ"י בנאמנות לא הוי כשטר ואינו נקרא כגבוי ולא נקרא הילך. וא"כ הבו דלא לוסיף עלה ודו"ק. ועוד נ"ל דמעיקרא דדינא פירכא דאפילו אם יש שם נאמנות דאם הוא סתם נאמנות ולא כשני עדים יכול לטעון פרעתי במיגו דהיה יכול לפטור עצמו בטענה אחרת ונאמנות במקום מגו לאו כלום הוא וכן משמע מדכתוב מור"ם בהג"ה בסי' ע"א ס"א על מה דכתב המחבר בס"א וז"ל ואם התנה עמו שיהא נאמן כשני עדים וכו' כתוב מור"ם עלה וז"ל ואפילו היה ללוה מיגו דהיה אפשר למפטר עצמו בטענה אחרת לא מהימנינן ליה במיגו נגד נאמנות עכ"ל הרי דמשמע מדברי מור"ם דדוקא אם האמין עליו כשני עדים לא היה יכול לפטור עצמו בטענה אחרת אבל בסתם נאמנות יכול לפטור את עצמו ויכול לטעון פרעתי במיגו דהיה יכול לפטור עצמו בטענה אחרת ואחר כך מצאתי סברא זו בסמ"ע סי' ע"א סק"ה עיי' שם דמוכח מתשובת הרשב"א כן ומוכח נמי מדברי מור"ם כן דנאמן במיגו נגד נאמנות סתם והכי נקטינן אע"פ דהשיג עליו הסמ"ע וכתו' דהוא קצת דוחק מכל מקום כיון דמשמע כן מדברי מור"ם ומתשובת הרשב"א ראוי' לסמוך עליהם ודוקא דהאמין עליו כב' עדים דאז הוי מיגו במקום עדים וא"כ אין מקום לתמיהת מכ"ת דאף דיש בו נאמנות אפשר למפטר עצמו בטענה אחרת ואף דאינו משמע כן מדברי הב"י דפסק כן בש"ע וסתם דמהני נאמנות סתם מכל מקום מודה בזה דאם נראה לב"ד דהיה יכול לפטור עצמו בטענה אחרת וטען פרעתי ואף דלא סבר הכי מכל מקום מכח טעם זה לא מיקרי הילך ואף אם לא היה יכול לפטור את עצמו בטענה אחרת אינו נקרא הילך משום טעם זה ודו"ק.
ומה שמתמה על דברי רבינו שתלה הטעם בשטר שחשוב כשיעבוד קרקעו' שיפה כוחו לגבות מן המשועבדי' נראה דהא כתוב ב"י דהם דברי הרמב"ם וכתב הר"ן והב"י וז"ל אבל הרמב"ם כתוב שאין מודה מקצת וכו' וסיי' שם ולפי דבריו הא דאצטריכנא הכי לטעם דשעבוד קרקע לר' חייא דאמר הילך חייב אבל לרב ששת לא צריכנא וא"כ אפשר דרבינו איירי בשאין נאמנות אבל אם יש נאמנו' פשיטא ליה דליכא הודא' במקצת ומטעם הרמב"ם הנ"ל דלא היה יכול לכפור והא דכתב רבינו הטעם מכח הטריפות משועבדי' י"ל דכתב כן אליבה דכ"ע אפילו לר' חייא דאמר הילך חייב אבל לפי מה שכתבתי לעיל דהרא"ש אינו סובר כן אלא דוקא במעשה ב"ד הוא דה"ל הילך אבל בכ"י אפילו יש בו נאמנות אינו נקרא הילך א"כ לא איירי בזה הטור דא"כ הוא סותר למה שכתוב הרא"ש אלא נ"ל ליישב דתחילת דבריו סעיף ל"ט וז"ל הוציא וכו' עד שבועות התורה הם דברי הרמב"ם והרמב"ם ס"ל דוקא באין נאמנות וכדכתב הרב המגיד והב"י אבל מכאן ואילך הם דברי עצמו ולדעתו כתו' כן דאפי' ביש נאמנות לא מיקרי הילך כיון דלא יפה כח לטרוף מן המשועבדי' ולכך כתוב טעם דנראה לנו דהוא סובר נמי כהרא"ש זה נ"ל ברור גרשון אשכנזי.