אור ברסלב

עבודת הגרשוני· רבי גרשון אשכנזי

שאלה סח

שאלה סז

נדרשתי כאשר שאלוני לחוות דעי מרחוק בענין מעשה שהיה כך הי' ראובן השיא' את בתו לשמעון והפריז לה נדן מסויים ובתוך שנה ראשונ' לנשואין ילדה בן וכמו ו' ימים אחר לידתה הלכה לעולמ' וחש"לי וכמו י"ד יום אחרי מות האם מת גם הילד מתוך החולי והילד היה נגמר בסימניו ונולד לתשע' חדשי' אחר טבילת' והנה ראובן ושמעון מדייני' זה עם זה ראובן רוצה ששמעון יחזיר לו כל מה שהכניס לו משום תקנת שו"ם וטוען כיון שלא שהה הולד שלשים יום לא נקרא זרע של קיימא ושמעון טוען כיון שנגמרו סימניו ונולד לתשעה יצא מכלל נפל וזרע של קיימא נקרא ואינו מחויב להחזיר מאומה רק הבעל יורש את אשתו זה הוא תורף השאלה:

תשובה. הנה מאפס הפנאי אינני אוכל להאריך ולהראו' פנים לכל צד ואופן. כמראה האופן. ע"כ אבא בקצרה:

הנה לכאורה נראה לדין הזה יש תשובה מתשובה ר' י"ן לב בשלישיי' סי' קי"ד שהשיב על מעשה ממש כנידן דידן שאין להוציא מן הבעל כלום ומתחלה צידד צדדים שהדין עם הבעל מצד הדין ולא משום דהוה ספיקא ואין מוציאין ממון מספק אבל לעד"נ שיש לפקפק בדבריו אלו טובא כי מה שרוצה לזכות את הבעל משום אומדנא דמוכח שלא כיון הבעל אלא על מה שהוא זרע ש"ק מן התורה דכיון שמן הדין הבעל יורש את אשתו ונתחייב במה שלא נתחייב אין לנו להפריז על הענין ולומר שנתכוין על מה שהוא זרע ש"ק אפי' מדרבנן לענ"ד נראה שאין כאן אומדנא כלל ואין צ"ל שאינה מוכחא כי התנאי' בענייני זיווגים לאו בחד צד תליא מילתא אלא בשני הצדדי' כאשר יתפשרו תליא מילתא א"כ אין כאן אומדנא כלל אפי' בנדון דידי' מכ"ש בנדון דידן שתליא מילתא במתקני תקנו' השו"ם והם תקנו התקנות משום ותם לריק גו' פשיטא אין כאן אומדנא כלל ובדברינו אלו אזדא ליה נמי הראי' שהביא מדברי הרמב"ם ולמבין נקל להבין שאין טעמים האלו מספיקים לזכות את הבעל מצד הדין אם לא מצד שאין מוציאין ממון מספק ומהר"י בעצמו הרגיש שיש לפקפק בדבריו וכתב ואפי' אם יהיה מקום לחלק ולפקפק בהני טעמי דכתבינן מ"מ אין אנו יכולים לצאת מידי ספק אם נקרא ולד של קיימא אם לאו כו' ע"ש כללא דמילתא שהולד הנ"ל הוה ספק בן קיימא בלי ספק ואפי' לפי דעת בעל הלכות שהביא רבינו זרחיה דס"ל הלכה כאביי דאמר פיהק ומת כ"ע לא פליגי דמת הוא ולא פליגי אלא בנפל מן הגג או אכלי ארי וס"ל נמי דלאביי מת מתוך חולי הוי ליה כפיהק ומת ולא פליגי רבנן כו' מ"מ נראה שע"כפ מידי ספיקא לא יצא רק שס"ל לאביי שגבי פיהק ומת גם רבנן מודים שחוששין לספק נפל וכ"כ הר"ז להדיא לדעת עצמו וכיון שזכינו לדין שהולד הנ"ל הוה ספק בן קיימא אין להוציא ממון מן הבעל מספיקא:

אברא ראיתי מ"ש ר"מ גלאנטי בתשובותיו סי' ק"ב וז"ל אברא שאם היה כתוב בתנאי הכתובה אם לא יניח זרע של קיימא הגם שלא פירשו שלשי' יום הא קים לן שזרע ש"ק הוא ל' יום עכ"ל הרי הוא תופס בפשיטות כל שלא שהה ל' יום אינו בכלל לשון זרע זש"ק בלי ספק כלל מ"מ באשר שמה"ריבל בתשו' הנ"ל כתב שלא יצא מכלל ספק גם הביא תשוב' הרש"בא (והיא בדפוס סי' תתקע"ו) שס"ל הכי בטלים דברי מהר"רמג ברוב בנין ומנין ואין דבריו של אחד במקום שנים בפרט להוציא ממון ואין זה צריך פנים ומה גם שיש לפרש דברי מהרר"מג שלא כתב כן להוציא ממון ולכן לא סיים בדבריו שזכה הבעל דוק בלשונו שקיצר במקום שהיה לו להאריך:

והנה ראיתי שהרב השואל צידד לזכות ראובן מכח דקדוק לשון התנאים שכתוב בהם וז"ל מחמת עידור הותנה וכו' בשנה ראשונ' באם ח"ו יעדר הוא או היא יקח החי מה שהכניס כו' כל זה כשאין להם ז"ק יחד אבל אם יש להם ז"ק יחד כו' עכ"ל וכיון שזכות הבעל הוא ממה שכתוב בתנאים אבל אם יהיה להם ז"ק יחד כו' עליו להביא ראיה שנתקיים האבל וכו' ונסתייע מתשוב' הרמב"ן סי' י' (גם בתשוב' הרשב"א הנ"ל) שכתב וז"ל ואלו היה התנאי כל שישאר ממנה ולד ש"ק לא יחזיר כלום ליורשה היה על הבעל להביא ראיה לפי שלא זכה באותו שטר אלא אם כן ישאר ממנה ולד ש"ק ועליו להביא ראיה כו':

ולכאורה נראה שראי' נכונה היא זו לזכות את ראובן אבל לעד"נ שאין זה דין אמת כי פשוט הוא שזה הלשון שכתוב בהתנאי' אבל כו' לא גרע משובר דהיינו כאלו היה להאשה שטר מתוקן בכא"ה שהבעל התחייב את עצמו להחזיר ליורשיה בלי הזכרת שום תנאי אם יהיה להם ז"ק או לא ואח"כ נתנה האשה או יורשיה שטר לבעלה שאם יהיה להם זש"ק יחד אזי לא יחזיר ואם הי' כן נלע"ד שאין הבעל מחויב להחזיר כלום מספק דאמרינן ידו על העליונה ולא מוציאי' ממון מספק אע"פי שיש להאשה וליורשיה שטר מתוקן בכא"ה כי כן פסק מהררמא"י בסי' מ"ב ס"ח שאמרינן יד בעל השובר על העליונ' ויד בעל השטר על התחתונ' ע"ש מכ"ש שבנ"ד שכתוב בהתנאים אבל וכו' שמשמעו שרצ' לפרש מה שכתוב בתחל' בסתם בשנ' ראשונ' כו' שאין לנו לומר יד הבעל על התחתונ' ויד יורשי המת על העליונ' להוציא ממון:

הן אמת שיש מקום לחלק בין היכ' שבעל השובר טוען ברי ובין היכא שאיננו יוכל לטעון ברי כמו בנ"ד ולכאורה מוכרח לומר כן דא"לכ דברי רמ"א מ"ש בש"ע ומ"ש בתשוב' סי' ד' דף ז' לענין ראוי סותרים זא"ז (מלבד שתשוב' זו היא תמוה מכל צד וצ"ע וכבר עמדתי עליה במקום אחר באריכות כי המעיין בר"ן בפ' האומר לא משמע כדבריו גם הטעם שכתב הסמ"ע בסי' רמ"א לא עולה יפה למעיין שם לפ"ד מהרר"מאי בתשובה הנ"ל מ"מ נלע"ד שאין לחלק כלל חלוק זה רק אמרינן יד בעל השובר על העליונ' כמו בנ"ד אעפ"י שאינו יוכל לטעון טענת ברי כיון שהוא מוחזק ובהיתר בא לידו ובעל השטר טוען ג"כ שמא. איברא דק"ל אם הלוה טוען שמא פרעתי השטר אע"פי שגם המלוה טוען שמא חייב לשלם כמבואר בסי' פ"ב ס"ב ע"ש מ"מ נלע"ד הני מילי היכא דליכא שובר אבל היכא דאיכא שובר אין מוציאין ממון ועיין מ"ש בעל ש"ך בסי' מ"ב ס"ק י"ז י"ח. ועוד לאלוה מילין לבאר כל זה בראיות רק שאין הזמן מסכים כעת:

כללא דמילתא שנלע"ד שאמרינן יד בעל השובר על העליונ' אם שניהם אינם יכולין לטעון ברי ומכ"ש בנד"נ שלע"ד שאין להאשה וליורשיה כלל דין בעל השטר נגד הבעל כיון ששוברו בצדו ופירוש' קא מפרש מה שסתם תחילה וק"ל. והא שכתב הרמב"ן והרשב"א אלו היה התנאי כל שישאר ממנה ז"ק לא יחזיר כלום ליורשיה היה על הבעל להביא ראי' נלע"ד שאין כוונתו כמו שהבין השואל דכוונתו אם היה כתוב מתחילה סתם שמחיוב להחזיר ואח"כ היה מפרש אם לא יהי' כו' דז"א לענ"ד אלא כוונתו הוא אם היה התנאי על דבר מה שאין הבעל יורש מן הדין כי יש דברים שאין הבעל יורש מן הדין כמבואר בא"ע סי' נ' שאז איננו זוכה בשטר כי אם בקיום התנאי אזי אמרינן עליו להביא ראי' ועוד יש לפרש כוונת הרמב"ם בע"א באופן שאין ממנו ראי' לנ"ד אבל מה שכתבתי נראה נכון בכוונתו. כללא דמילתא שלעד"נ שאין לזכות את ראובן לא מההיא תשובה מהררמ"ג גם לא מתשובת הרמב"ם. רק הילד הזה ספק בן קיימא ואין מוציאי' ממון מספק:

אמנם נראה לבא על הבעל מצד אחר לחייבו להחזיר כל מה שהכניס לו המת כאשר ידוע הוא שמקורן ושרשן של תקנות שו"ם הוא תקנת רשב"ם ור"ת אחיו שנתקנו בחרמות חמורות ואלות גדולות רחמנא ליצלן וידוע ג"כ שהרשב"א וכל הבאים אחריו פסקו שהחרם הוא מן התורה ואזלינן בספיקו' לחומרא א"כ מחויב הבעל להחזיר הכל מכח ספק חרם וכן משמע מתשובות רי"ן"לב הנ"ל שכתב וז"ל ומה שיש להסתפק בזה הענין שאם כתוב בכתובה שנשבע לקיים התנאי' כו' אם נאמר נהי דמספיק' לא מפקינן ממונ' ה"מ היכא דליכ' שבוע' אבל היכא דאיכ' שבוע' אית לן למימר ספק שבועה להחמיר עכ"ל ומה ששדא ביה נרגא בנדון דידי' דאיכא למימר שלא חייב הבעל את עצמו אלא במה שיהיה חייב מן הדין הגמור ולהבטיחו שקיים מה שיהיה חייב מן הדין ויהיה ציית דינא עכ"ל דבר זה לא שייך בנ"ד כיון שבאין על הבעל מצד תקנות שו"ם וק"ל. ממילא ממוצא דברינו נשמע שמכח ספק חרם יש לחייב הבעל להחזיר הכל כי ודאי מידי ספק חרם לא יצא דאיכא למיחש טובא שר"ת וסייעתו חששו לתוכחה ותם לריק גו' כל זמן שלא יצא הולד מכלל ספק מכל וכל אליבא דכ"ע דהיינו ששהה ל' יום. דכיון שיש לאמד דעת הנותן נדוניא שיש עצב עמו כל זמן שמת הולד עד שלא שהה ל' יום. כי חזינן שהלכו אחר אומדן דעתן שלא יהיה עצב להנותן נדוניא לפיכך תקנו החזרה על משך שנה א' ולא יותר כי לאח' שנה לא יוסיף עוד עצב כמבואר בתשובות מהרמ"מ סי' ע"ב ע"ש (וכ"כ התוספת בפ' מי שמת דף ק"ד) שבכל מקום תקנו חכמים לפי אומד דעת של בני אדם והביאו ראי' (מפ' נערה ע"ש) הן אמת שאין לומר ודאי כוונתם היה על זרע של קיימא וראי' לפי שסתם לשון זרע של קיימא הוא מורה על ודאי כמו שאמרינן ערלתו ערלה ודאי וכו' ולא ספק וכן אמרינן זכר זכר ודאי ולא ספק כי לכאורה נהפך הוא כי מה שדרשינ' ערלתו ערלה ודאי דרשינן מיתורא דוי"ו וכן זכר ודאי דרשינן מה' יתירה. ממילא משמע מן זכר בלא יתור אין להוכיח זכר ודאי וכן מן ערלה סתם. אבל האמת יעשה דרכו שאין ללמוד מזה כלום כי לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד כמ"ש התוס' בשבועות ומלבד זה שגם בלשון תורה אין מוכח כלום ועיין בתוספ' ר"א דמילה ובנידה והדברים ארוכים ואין כאן מקומם כללא של דבר שספיקא אם מתקני תקנו' שו"ם הי' כונתם במ"ש זרע של קיימא היינו ששהה דוקא ל' יום או לא כוונו רק למעט לולד שלא נגמרו סימניו. וא"כ נלכד הבעל בספק חרם ומחיוב להחזיר:

אמנם לבי מהסס בדבר להוציא ממון דאיכא למימר ע"כ לא אמרינן ספק חרם לחומרא אלא לענין אסור במקום דלית בי' שייכות ממון דליכא למימר ביה המוציא מע"ה אבל במקום דאיכא צד ממון לא אמרינן ביה ספק איסורא לחומרא אלא אמרינן המע"ה. ומצינו שהאחרונים מסתפקים בדבר זה ועיין בתשו' ר' אהרן ששון סי' קס"ב שהניח הדבר בצ"ע. אע"פ שדחה ראי' של ר"ש מדינה שכתב שאזלינן לחומרא מ"מ הניח הדבר בצ"ע. גם מתשובות ר"י ן' לב הנ"ל אין ראי' לודאי אסור למעיין שם בלשונו אלא הדבר בספק עומד. ולא נעלם ממני מ"ש מהרמא"י בפסקיו סי' ע"ג דאפי' בספק חרם אין מוציאין ממון וכן משמע בסי' נ"ג ע"ש מ"מ סיים דבריו וכתב. אמנם מפני שאנו מדמי' לא נעשה מעשה ובעבור זה באתי לעבר הפשרה כו' ע"ש משמע שגם הוא מסתפק בדבר זה גם אין להוכיח מדברי מהרמ"אי דלא אזלינן לחומרא ממ"ש בסוף פסקיו וז"ל ה"נ נוכל לומר שלא הזכירו כלל ר"ת בתקנת' ובחלוק כל דהוא אמרינן בהו הבו דלא לוסיף עלה כו' עכ"ל דהתם קאי בדבר שלא שייך הטעם משום עגמות נפש גם הוא מילתא דלא שכיח ע"כ יש לומר הבו דלא לוסיף אבל לא בענין אחר ע"ש ודו"ק ע"כ דעתי הקלושה נוטה שאין להחזיק הבעל כמוחזק גמור כי ספק חרם החמור אשר דידיה עביד ונכנס ברמ"ח איברים רחמנ' ליצלן מגרע חזקת הממון לכל הפחות וכן משמע מתשו' ר"א ששון הנ"ל גם אין לזכות יורשי המת מכל וכל כי עכ"פ גם הם אינם מוחזקים וכיצד דיינין דיינים להאי דינא ע"כ אני אומר בטח שמצוה לבצוע ואין הדייני' נכללים בכלל דיינא חצצתא ח"ו וכיוצא בזה כתב ר' יקר והביאו בתשו' מהרי"ל סי' פ' וז"ל בחור יתום מאב ואם ונשא אשה ומת תוך שנתו ותבעו אחיותיו היתומי' להחזיר נדונייתו מפני תקנות הקהילות ונסתפקו אי שייכא התקנה גם כשמת הבעל כי מסתמא לא תקנו להפקיע כתובת אשה משום חינא או שמא מאחר שהפקיע ירושת הבעל דאורייתא כ"ש כתובה שאינה אלא מכח ששעבוד לה כו' והעיקר שיש לעשות פשרה לפי חכמי המקום עכ"ל מהרי"ק ז"ל הלוי הרי קמן שמשום ספיקא אי שייכא התקנה גם כשמת הבעל או לא דעתו לעשות פשרה והוא עיקר כן נלע"ד ג"כ גבי נ"ד שהוא ספיקא שהפשרה עיקר.. וכן עיקר. כן נראה לי גרשון אשכנזי:

תוכן העניינים

עבודת הגרשוני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה