עבודת הגרשוני· רבי גרשון אשכנזי
שאלה סז
נדרשתי לאשר שאלוני לעיין בשריות' דההיא איתת' מק"ק ניקלשפורג שהיתה זקוקה ליבם אחד שמו כה"רר הירץ בן האז מק"ק נ"ש ומקום דירתו הי' במדינת רוסיא בק"ק שודנאב אם היא מותרת לשוק ע"פ העדיות אשר העידו על כה"רר הירץ הנ"ל שנהרג הי"ד בפני ב"ד הגדול ה"ה האלופי' התורניי' דיינים דק"ק נ"ש יצ"ו כאשר המה בכתובים וחתומין מח"י האלופים הדיינים הנ"ל יצ"ו. והנה הלב יודע מרת נפשו. ואנכי רואה את נגעי עצמי ואני יודע את מך ערכי. שלא שמשתי כל צרכי ולתקוע את עצמי לדבר הלכה למעשה רב מי אנכי. ובפרט באשר שדבר זה נפתח בגדול ה"ה הגאון כמה"רר פייבש ר"מ ואב"ד דק"ק ווינא יצ"ו אשר כתב להלכה ולמעשה שהאשה הנ"ל אשת המת תהי' חוצה לכל גבר די תצביין ע"פ העדיות הנ"ל אך ורק במקום גדולתו ענותנותו ושדי בי' תנאי וז"ל באופן שיסכימו עמדי עוד שני רבני' קשישאי ובתוכם הגאון הרב שבעירם עכ"ל והנה אין אני כדאי ליטול עטרה לומר אני בעל הוראה ישיש וקשישי. כי חכמה אין כאן כי צעיר אנכי לימים ע"כ זחלתי ואירא. ואף גם זאת שמיראה הוראה אני אפי' בדבר קל. וק"ו בדבר חמור אך ורק באשר ששלימים וכן רבים העתירו עלי במפגיע ונעתרות נשיקות שבל אמנע טוב מלחוות דעתי הקלושה. בכן לא יכולתי לומר נואש לדבריהם ובטלתי רצוני מפני רצונם והרכנתי להם את ראשי להעשות סניף לשני המאורות הגדולי' ה"ה הא' הוא הגאון הגדול כמה"רר פייבוש הנ"ל אשר כבר גילה דעתו טפחיים דההיא איתת' שריא והאחרון החביב ה"ה אדוני מ"ו חמי הגאון הגדול המופל' כמה"רר מענדל נר"ו ר"מ ואב"ד ד"קק נ"ש והמדינ' יצ"ו אם גם הוא יגלה דעתו הרמ' דההי' איתת' שריא אזי דעתי דעת פעוטות תעש' סניף לדעת' ובאם שאין דעת מורי חמי הגאון נר"ו מסכמת להיתר הרי דעתי בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר. וכשטר שיש עמו שובר. כענן בוקר אשר חלף ועבר. וכאלו לא אמרתי מעולם לא דבר ולא חצי דבר. וכדי להסיר העקמומית מן הלב בקול רעם. שלא יאמר האומר שיחאי דהן הן או דלאו לאו נקטאי בלא סברא וטעם. אברר ואלבן דעתאי הן לאסור הן להיתר ע"פ יסודי ושרשי התורה המחליפי' גזעם ודרכיהם דרכי נועם. וזה החלי בעזרת ה' חילי צורי וגואלי בענין עד אחד ביבמ' לשוק אי מהימן אי לאו:
תשובה. מחלוקת ישנה היא הרי"ף בפ' האשה שלום פסק שעד אחד נאמן. כדפשט רב ששת ורבא. אע"ג דדחינן לפשיטות דרב ששת ורבא. הנך דחיות לאו דסמכי נינהו וכן פסק הרמב"ם ויתר הפוסקים רבו מלמנותם זולת הרא"ש ורבינו ירוחם פסקו שאין עד אחד נאמן ביבמה לשוק כי ס"ל שהאבעיא לא איפשטה והוי לה ספק דאוריית' ולחומר' אזלינן. והנה הרבה אחרוני' פסקו וכתבו בתשובותיהם שבמקום עיגון אין אנו חוששין בזה לדעת הרא"ש ורי"ו. כי בטלה דעתם ברוב מנין ובנין. אם לא במקום שנהגו כמותם. וכן פסק הב"י בש"ע סי' קנ"ח ס"ג שעד אחד אפילו עבד ושפחה או אשה או נכרי מסל"ת כו' נאמן ביבמה לשוק ע"ש. הלכך אם העדיות הנ"ל היו מספיקי' להתיר על פיהם אשה דעלמא. אין צריך פנים שהיבמה הנ"ל היתה גם כן מותרת להנשא על פיהם. אמנם לפי עניות דעתי הקלושה יש לפקפק טובא בכל א' וא' מן העדיות ולכאורה אינם מספיקים להתיר על פיהם אשה דעלמא ומכ"ש יבמה לשוק (ותמה אני על הגאון הנ"ל שהתיר האשה הנ"ל ע"פ העדיות הנ"ל ולא הרגיש לפקפק בהם כלל) ע"כ צריכין אנו לברר וללבן איזהו מן העדיו' הנ"ל יכשר להתיר אשה דעלמא. והוא הדין ליבמה. בעזרת שוכן רומה ואחר אחרון אני בא הוא העד השלישי. הנער כמ"ר אליעזר בן הר"ר יוסף אשר העיד וז"ל בל"א וויא מיר אחר הגזירה כו' דא האט איינר גיהיישן ר' הירץ בן האז מק"ק נ"ש דא איז זיין מיידיל באותו פעם אז מיר אויף דיא גזרה גפרעגט האבין. ג"כ דא גוועזין דא האט דאס מיידל גזאגט מיין טאטי איז צו פלאנאי נהרג גיווארן דא האט מן ניט קענן גין פאר ריבוי הרוגים כו' דא האט דאס מאדיל איר פאטר ר' הירצקא הנ"ל ג"כ דער קענט כו' דאס מיידיל איז איין בת שנים עשר שנים גיוועזן כו' עכ"ל:
הנה לכאורה הי' נראת שעדות זה מעליא הוא בלי שום פקפוק. כי ליכא למיחש לאשתהי כאשר חששו מקצת הפוסקי' מן הסתם. כיון שבפי' העידה הילדה שראתה את אביה ביום השלישי להריגתו. גם ליכא למיחש לבדדמי, כיון שהעידה שבפניה נקבר אביה אמנם כד מעיינינן שפיר נראה לע"ד שאין לסמוך כלל על העדות של הילדה הנ"ל דאיתא בפ' האשה שלום (דף קי"ז ע"א) במתניתי' וז"ל הכל נאמנין להעידה חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה כו' עכ"ל ואית' בגמ' אמר רב אחא בר אויא בעי במערבא חמותה הבאה לאחר מכאן מהו מי מסקא אדעתה דמית בעל ונפלה קמי יבם וסניא לה או לא ופירש"י חמותה הבאה לאחר מכאן מהו אם יבמה ולא אם בעלה מי נאמנת לומר מת בעלך והתיבמי לבני או חלצי והנשא לאחר מי מסקא הך אם אדעתא דלמא מיית בעל ונפלה קמי יבם ברי וקאכלה לגירסנא ומתכוונת לקלקלה מעכשיו וכו') וכתב הרא"ש בפסקיו וז"ל בעיא זו לא איפשטא עכ"ל משמע דס"ל דאזלינן לחומרא כי ספיקא דאורייתא הוא. וחמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה. וכן פסק הטור בסי' י"ז ובסימני אשר"י שם וכן פסק רבינו ירוחם וכן פסק רמא"י בס"ד. ומשמעו' לשונו הוא דס"ל שגם הב"י בש"ע פסק כן רק שהוא מגיה שכן צ"ל בש"ע. כי ז"ל אפי' אינה עתה חמותה רק אם יבמה עכ"ל ולא כתב וי"א אפילו אינה עתה חמותה כו' אלא משמע דס"ל שאין כאן פלוגתא כלל כי ליכא מאן דפליג בהדיא על זה. זולת שהריף והרמב"ם השמיטו בעיא זו ואני בעניי בס"ד אפרש דבריהם שמ"מ ס"ל כהרא"ש. וא"כ הוא שזכינו לדין שחמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה דמסקא אדעתא דלמא מיית בעל ונפלה קמי יבם ברי וקאכלה לגירסנא ומתכוונא לקלקל' מעכשיו נלע"ד הקלוש' דהוא דין והוא הטעם שבת בעלה הבאה לאחר מכאן דהיינו בת יבמה לא תעיד לה כי מסקא אדעת' דילמא מיית בעל ונפלה קמי יבם אביה ותאכל לגירסנא דאמה וסניה לה ומתכוונית לקלקלה מעכשיו. ואם לחשך אדם לומר אם כן היא שבת בעלה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה למה תני תנא חמש נשי' הא שית הויין אף אתה אמור לו. ולטעמך מאי בעי במערבא חמותה הבאה לאחר מכאן מהו. הא פשיטא שהיא כשרה שתעיד לה. דאל"כ למה תני תנא חמש נשים הא שית הויין אלא על כרחך לומר שאין זו קושיא כי אפשר לומר שחמותה הבאה לאחר מכאן נכללת בחמותה ששנוי' במתני' אף אנו נאמר שבת בעלה הבא לאחר מכאן לא תעיד לה והיא נכללת בבת בעלה השנוי' במשנתינו ואין להקשות א"כ הוא שחמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה וכן בת בעלה הבאה לאחר מכאן והא דלא קתני להו במתניתי'. לפי שהן נכללות בחמותה ובבת בעלה א"כ יבמתה נמי לא ליתני כי היא נכללת בצרת' כי יבמת' היא צרתה לאחר מכאן כמ"ש רש"י וכל דכן הוא אם חמות' הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה כי מסקא אדעתא דלמא מיית בעל כו' אעג"ב דליכא אלא שנאת ממון מכ"ש שצרתה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה דמסקא אדעת' דלמא מיית בעל כו' שהוא צערא דגופא כי אין זה קושי' דאיכא למימר לעולם חמות' הבא' לאחר מכאן לא תעיד לה דמסקא אדעת' דלמא מיית בעל כו' והא דלא קתני לה במתני' לפי שהיא נכללת בחמות' וכי תימא א"כ יבמת' נמי לא ליתני שהיא נכללת בצרת' שהיא צרת' הבא' לאחר מכאן אין זה קושיא דאי לא תני יבמת' לעולם לא הוה ידעינן דאש' מסקא אדעת' דלמא מיית כו'. אבל כיון דתני תנא יבמת' וצרת' ויבמת' לא תעיד לה מטעם שהיא צרת' הבא' לאחר מכאן א"כ שמעינן מינ' דאש' מסקא אדעת' דלמא מיית בעל כו' ה"ה נמי שחמות' הבא' לאחר מכאן לא תעיד לה דמסקא אדעת' דילמא מיית בעל ואין לחלק שאני התם דהוא צערא בגופא כי עכשיו אנו קיימינן בהך גיסא שאין חלוק בין צערא דגופ' לשנא' מחמת ממון וא"כ התנא נקט אחת מחמש נשים לארויי שאפילו הבא' לאחר מכאן לא תעיד והוא לאינך:
ועדין יש לבעל דין לחלוק ולומר שיש לחלק בין חמות' הבא' לאחר מכאן ובין בת בעלה הבאה לאחר מכאן דהיינו בת יבמ' כי חמותה שונאת אותה משום גירסנא דנפשה ע"כ מסקא טפי אדעת' דלמא מיית בעל כו' כי מאד היא מקפדת אגירסנא דנפשה משא"כ בת בעלה ששונאת אותה משום דקאכל' לגירסנא דאמה לא מסקא אדעתא דלמא מיית בעל כו' כי אינ' מקפדת כ"כ אגירסנא דאמה זה אינו דהא כבר כתבנו לעיל אם נאמר שחמותה הבא' לאחר מכאן לא תעיד לה היא נכללת בחמותה ששנוי' במתני' א"כ שחמותה הראשון פירושו אפי' חמותה הבאה לאחר מכאן גם בת חמותה ששנוי במשנתינו פירושו בת של חמותה אפילו הבא' לאחר מכאן כי דוחק גדול לומר שחמות' הראשון והשני אין פירושם שוה וא"כ שבת חמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה מכ"ש שבת בעלה הבא' לאחר מכאן לא תעיד לה (ובזה מיושב ג"כ שלא הוצרך התנא לשנות במשנתינו בת בעל הבאה לאחר מכאן:)
ולכאורה היה לצדד ולומר שיש לסמוך על עדות של הילד' בת היבם הנ"ל אף אם נאמר שלפום דינא דתלמודא בת היבם לא תעיד לה מ"מ בזמן הזה שלא נהגו ביבום כלל במדינות האלו אין לחוש דסניא לה ותכוין לקלקלה כי אי אפשר שתאכל לגירסנא דאמה אף אם תפול לפני אביה ליבום יפטור אותה בחליצה וסברא זו כתובה בתשובת הגאון מהר"י מינץ סי' י"ד בענין עד אחד ביבמה וז"ל אפי' לדברי הרא"ש דס"ל דע"א אינו נאמן ביבמ' להתיר' לשוק. מ"מ יש לחלוק ולומר הני מילי מאן דס"ל מצות יבום קודם או במקום שנהגו ליבם דאיכא למימר זמנין דסני' ליה אבל בין האשכנזים כבר פשוט המנהג ויתד הוא שלא תמוט וקבוע במסמורי' נטועים. שאין ליבם כי אם לחלוץ א"כ אין לומר זימנין דסניא לה כו' עכ"ל כך הי' נראה לכאורה אבל כד מעיינן שפיר נראה שאין לסמוך אסברא זו שהרי הגאון הנ"ל בעצמו ובכבודו זקיף דיקלא ורמיא שסיים בדבריו וז"ל שאפילו אם נאמר שמסברא זו אין לחלק כו' הרי קמן שהגאון בעצמו הי' מסופק אם יש לסמוך אסברא זו ולע"ד נראה שגם הגאון מהרמ"אי ס"ל שאין לסמוך אסברא זו. כי ודאי ראה וידע תשובה הנ"ל ובקי בהם טפי מינן. וכמה פעמים בהגהותיו מביא תשובת מהרר"י מינץ בכל ד' טורים ואלו בסי' קנ"ח קא חשיב הש"ע הנשים שלא יעידו לה וקא חשיב יבמתה בהדייהו. ומהררמ"א לא הגיה כלום לחלק דוקא במקום שנהגו לייבם שם יבמתה לא תעיד לה אבל במקום שלא נהגו לייבם כלל כי אם לחלוץ כגון בין האשכנזי' כשרה היא להעיד לה אלא ודאי מהרמ"אי לא ס"ל האי סברא כלל לסמוך עלי' להתיר מה שאסרו חכמים:
ובאמת תמה אני על הגאון הנ"ל איך עלה על דעתו לסמוך אסברא זו לומר כיון שהטעם בטל בטלה הגזירה שגזרו חכמים שעד א' לא יהא נאמן להתירה כיון דזימנן דסניא לה הלא בהדי' כתב הרא"ש בפ"ק דביצה גבי הא דאמר רב יוסף כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירה. דבר שנגזר במנין חכמים ואירע דבר שידוע שהגזירה בטלה כגון שידוע מאיזה טעם נגזרה הגזירה ואותו טעם בטל לו. וא"כ ראוי היה שתבטל גם הגזירה ממילא אפי' הכי אינה בטילה ע"ש.
ואין להביא ראיה ממ"ש התו' בע"ז דף ל"ה ד"ה חדא קתני. וז"ל ואין לומר דדבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירה כי ודאי הוא כשאסרו תחילה לא אסרו אלא במקום שהנחשי' מצויים. כמו שאפרש לקמן גבי יין נסך עכ"ל ובפרק ר"י דף נ"ד ע"ב ד"ה לאפוקי מדרב כו' כתבו ג"כ כיוצא בזה ויותר באריכות ע"ש. א"כ משמע משם שלא כדעת הרא"ש הנ"ל אבל באמת אינו כן אלא כל דברי חכמים קיימים רק שהרא"ש בפ"ק דביצה בשם התוספ' איירי בענין שהגזירה שנגזרה שייכה בכל מקום ואין מקום פנוי בעולם שלא יהי' טעם הגזירה שייכא שם ודאי גזרו בלי שום שיור ולא מסקו אדעתייהו שבדורות הבאים לא יהיה טעם הגזירה שייך ותבטל מש"כ בנדון של התוס' בע"ז כגון גלוי בשעת הגזירה היו ג"כ מקומות שלא היו נחשים מצויי' שם וכן גבי יין נסך בשעת הגזירה היו עכו"ם שלא היו מנסכים ועליהם לא גזרו. א"כ בזמן הזה שכולם אינם מנסכים על כן אינם אוסרין בהנאה וכמדומה לי שמעתי או מצאתי סברא זו בשום ספר וכעת אין הפנאי מסכי' לחפש בספרים וא"כ בנ"ד בשע' שאמרו חכמים שאין עד אחד נאמן ביבמה לשוק משום זימנין דסני' לה. לא הי' מקום פנוי שלא הי' שייך טעם הגזירה. ע"כ אע"פ שבזמן הזה בטל הטעם האסור במקומו עומד הן אמת שאפשר לומר שדעת הגאון הוא כיון שלא נאמר בהדיא בגמרא שעד א' אינו נאמן ביבמה לשוק רק הוא איבעי' דלא איפשטה לא מחמירינן בה כולי האי ועוד דאפשר לומר שגם בנדון דידן בתחילה לא אמרו שעד א' אינו נאמן ביבמה לשוק אלא באותן שהם עולים ליבום דאיכא למיחש לזימנין דסניא ליה. אבל כשהיא מן הכת דחולצין ולא מיבמין לא אמרו בו חכמים שאין עד אחד נאמן. וא"כ בזמן הזה בין האשכנזים הוה כולם כאלו שחולצין ולא מיבמין. ע"כ לא חיישינן לזימנין דסניא לה מ"מ נראה לע"ד שסברא זו דחוקה ורחוקה היא כיון דנאמן עד אחד באשה דעלמ' הוא מדרבנן כמ"ש התו' ר"פ האשה רבה ואפשר לומר שמעולם לא התירו ע"פ עד א' אלא אשה דעלמא. אבל גבי יבמה לשוק לא תקנו כלום אפי' באותן שחולצות ולא מיבמות כיון שרוב היבמות ראויו' ליבום ובאותן לא תקנו כלום כיון דזימנין דסניא לה לא תקנו ג"כ מאומה באותן שחולצת ולא מיבמות אע"פ שליכא למיחש לזימנין דסניא לה כיון דמיעוטא נינהו לא תקנו בהן חכמים כלום. וא"כ שאפשר לומר שחכמים ז"ל לא תקנו כלום בשום יבמה לשוק אנחנו מה להתיר בעד א' אשר לא כדת של תורה ועוד לאלוה מילין בזה רק מה שאינו שייך לנדון דידן דקיימינן בי' האידנא אין רצוני להאריך:
והנה לא נעלם מעיני שהרי"ף והרמב"ם השמיטו האיבעי' זו של חמות' הבאה לאחר מכאן. משמע דלא ס"ל שחמותה הבא' לאחר מכאן לא תעיד לה. מ"מ אין מניחין פשיטות' של הרא"ש והטור ורבינו ירוחם שכתבו בפירוש לאסור משום סתימתן של הרי"ף והרמב"ם וכבר תמה הרב המגיד עליהם למה השמיטו בעי' זו והניח בצ"ע משמ' שגם הוא ס"ל כהרא"ש והטור וכ"כ בד"מ שדעת ה"ה כדעת הרא"ש ומה שרצה הב"י בסי' י"ז ליתן טעם להשמטתם בעי' זו וז"ל ולי נראה דטעמא דהרי"ף והרמב"ם כיון דרבנן קא מהדרי להקל בעדות אשה בכמה דברים בהא נמי דחששא בעלמא הוא שמא יקלקלנה במילתא דעבידי לגלויי נקטינן לקולא עכ"ל:
נראה לע"ד דוחק גדול דהא מהרי"ק כתב בשורש ל' בסופו והב"י בעצמו מביאו ריש סי' י"ז דבכל מקום שהדבר תלוי בספק אפי' בעדות אשה הלכו בו חכמים להחמיר והביא ראיות מוכרחות לזה. וחד מנייהו הוא איבעי' דלא איפשטא של מים שאין להם סוף ע"ש:
ויותר הי' נראה לע"ד הקלושה לומר שגם הרי"ף והרמב"ם ס"ל שגם חמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה ולית בה ספיקא כלל כי פשיטות' שפשט בגמ' ממתני' אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא ותיטול כתובתה וחמותה אסורה. הוא פשיטו' מעליותא אע"ג דדחינן לה דלמא שאני התם דרגיש לה צערא לאו דסמכא הוא ואינו אלא דחיי' בעלמא ובפרט להקל לא סמכינן אדחיו' בעלמא רק מפשטא דמתני' אמרה מת בעלי כו' משמע שגם חמותה לאחר מכאן לא תעיד לה וכיון שהביא הרי"ף והרמב"ם מתנית' הנ"ל שמשמעו' חמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה ע"כ לא היו צריכין להזכיר שחמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה כי הוא נכלל בדין של מתני' הנ"ל הגם שקצת דוחק הוא כיון שלא כתב כן הרי"ף להדי' כמ"ש לעיל גבי בעיא דעד א' ביבמה. מ"מ יש לחלק ביניהם בנקל כי התם הוא להקל והכא להחמיר. ונכון הוא לומר כן שדעת הרי"ף והרמב"ם שוים לדעת הרא"ש כדי שלא להרבות במחלוקת בין הפוסקים. וכיון שזכינו לדין שחמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה וה"ה בת בעלה הבאה לאחר מכאן דהיינו בת יבמה לא תעיד לה על מיתת בעלה כי סניא לה ומתכונת לקלקלה ומכ"ש שבת היבם לא תעיד לה על מיתת אביה יבמה כי ודאי שונאת אותה ומסקת אדעתא שאביה ייבם אותה כשאינה חסרה כי אם יבמה יבא עליה כי כבר מת בעלה ובזה ליכא מאן דפליג ולית ביה ספיקא כלל כי עד כאן לא קא בעי במערבא בחמותה הבאה לאחר מכאן אלא כשעדין הבעל קיים. דאז אפשר לומר דלא מסקא אדעת' שימו' הבעל אבל אם אם היבם תעיד לה על מיתת היבם אם כבר מת הבעל והיא זקוקה ועומדת לבנה היבם הא לא קא מבעי' להו במערבא ופשיטא הוא דלא תעיד לה. ה"ה נמי בת היבם פשיטא הוא שלא תעיד לה בכה"ג. וא"כ בנדון דידן כאשר בא בשאלה כבר היתה זקוקה ועומדת כשאמרה בת היבם שאביה היבם נהרג. פשיטא הוא שלא תעיד לה. ולית ביה ספיקא כלל:
כללא דמלתא בהא סליקנא ובהא נחיתנא שלע"ד נראה שאין העדות של הילדה בת היבם הנ"ל מספיק להתיר היבמה הנ"ל אם בשעת הגדת הילדה כבר היתה האשה הנ"ל זקוקה ועומדת כי כבר מת בעלה. כי ודאי שונאת אותה. ומתכוונת לקלקלה כיון שהיא זקוקה ועומדת לאכול גירסנ' דאמה ופשוט הוא בעיני וברור כשמש בצהרים. ומזוקק שבעתים:
ועל דבר העדות שהעיד כהר"ר אהרן בן הר"ר נפתלי ע"פ הנשים שהגידו מהריגת כהר"ר הירץ הנ"ל וז"ל בל"א דא זענן מיר ביום ו' גנגין אונ האבין וועלין אונזרי לייט זוכין. זענן מיר קומן אין איין גס האבין מיר גפונן ליגן ר' הירץ גיהרגת אונ' זיין ווייב אונ' אין קליין קינד בייא אים כו' עכ"ל:
נראה לע"ד שגם בעדות זה יש לפקפק שאינו מספיק להתיר אשה דעלמא וה"ה ליבמה לשוק כיון שלא אמרו קברנוהו. כי הסכמת הפוסקים הוא שעד א' במלחמה אינו נאמן עד שיאמר קברתיו כי חיישינן לבדדמי. ונדון דידן אין לך שעת מלחמה גדולה מזו כי ידוע שנימולים וערלים היו מוכרחי' לצאת ולבא נגד השונא בחרבם ובקשתם להרוג או ליהרג והני נשי כיון דלא אמרו קברנהו איכא למיחש לבדדמי:
הן אמת שמשמעות התוספ' שכתבו בריש פרק האשה שלו' דף קי"ד ע"ב ד"ה זמנין דמחו לי' כו' משמע שלא אמרינן חיישינן לבדדמי אלא אם גם האשה בסכנה שיראה לעמוד שם עד שימות אבל במקום שאינה בסכנה כמו בנ"ד שכבר הכריזו שלא יעשו עוד שום דבר רע לשום אדם. לא חיישינן לבדדמי. וכן כתב הר"ן להדי' והביא ראי' לדבריו מהא דאמרינן ת"ש נפלו עליו לסטים כו' ומשני שאני התם כר' אידי דא"ר אידי אשה כלי זיינה עלי'. ש"מ היכא דאשה אינה יראה נאמנת ולא חיישינן לבדדמי:
מ"מ נראה לע"ד מדסתמו הפוסקי' וכתבו בסתם עד א' במלחמה אינו נאמן עד שיאמר קברתיו משמע בכל ענין אע"פ שאין העד בסכנה מ"מ חיישי' לבדדמי. דזימנין דמח' לי' בגירא או ברומחא כו' וסהדא רבה נ"ל מהא דאמר שם מפלת הרי הוא כמלחמה. ופי' רש"י שנפל הבית עליו והתם ודאי איננה בסכנה אפי' הכי אינה נאמנת דחיישינן לבדדמי כיון שרובן למיתה. וכן כתב מהר"רא ששון שמכאן משמע אפי' אינה בסכנה חיישינן לבדדמי ועיין שם בסי' י"ו והא דאמרינן שאני התם כדר' אבין כו' שמשמע שהיכא שהאשה אינה יראה לא חיישינן לבדדמי היינו היכא שהחזיקה היא מלחמה מעולם שיש לה מגו אבל במקום שאין לה מגו אע"פ שאינה בסכנה חיישינן לבדדמי. ותדע שכן הוא שאע"פ שאיננה בסכנה מ"מ חיישינן לבדדמי. מהא דאמרינן התם נפלו עלינו נכרים כו' שמשמע שהי' החזיק' מלחמה בעולם כמ"ש רש"י הלכך נאמנת ולא קתני רבות' אפילו במקום שהוא ידוע שנפלו עליהם נכרי' נאמנת כיון שאינה יראה לנפשה. אלא ודאי אינו נאמנת אפילו במקום שאינה בסכנה אלא משום מגו דאי בעי לא היתה אמרה אלא מת לחוד. וכן משמע להדיא מרבינו ירוחם שכתב בנתיב כ"ג חלק ג' וז"ל עישנו עליו בית עישנו עליו מערה (ר"ל שמת בשרפה) ואמרה מת ואני נצלתי אינה נאמנת כמו במלחמה. פי' ולא מבעי' אם אמרה עישנו עליו שעומדת היא בחוץ שאפשר דלא מת ולא ראתה אותו אלא אפי' עישנו עלינו שעומדת היא בתוכו עמו וראתה אותו לא מהימנ' כי אמרה מת. כי אמרינן כי היכא דאתרחיש לך נסא אתרחיש לי' עכ"ל:
הרי משמע להדיא שחיישינן לבדדמי אפי' במקום שאינה בסכנ' דאלת"ה מאי רבותא הוא זה אעפ"י שעומדת בתוכו אפי' הכי אינה נאמנת. אדרבה איפכא מסתברא אם עומדת בחוץ יש סברא שהיא נאמנת שאינה יראה ולא אמרה בדדמי אבל כשהיא מבפנים טרודה להמלט על נפשה ואמרה בדדמי אלא ודאי דס"ל לרי"ו כמ"ש דאפילו במקום שאינה יראה יש לחוש לבדדמי. וכיון שכן הוא שאפי' במקו' שאין העד בסכנה חיישינן לבדדמי ה"ה בנ"ד חיישינן לבדדמי וכן משמע להדיא בתשוב' הרשב"א סי' תתק"פ שכתב וז"ל מעיד על אשה צ"ל מת וקברתיו אבל אם לא אמר שקברו אינו נאמן דכל שראה אותו שטבע או שירד למלחמה או כיוצא בזה סומך ואומר על דרך הדמיון כו' עכ"ל. הרי משמע שאפי' מי שראה שירד למלחמה אומר בדדמי:
ואין לומר ע"כ לא אמרינן דחיישינן לבדדמי אלא בעד א' אבל בשני עדים לא חיישינן לבדדמי והני נשי ב' הן ע"כ אין לחוש לבדדמי זה אינו כי ודאי גבי ב' עדים כשרים לא חיישי' לבדדמי לפי סברת רוב הפוסקים זולת הרי"ף אבל גבי עדות פסולי' אפי' ק' כעד אחד כשר דמיא. וכדאי' להדיא בריש פרק האשה כלומר גבי מעשה בשני ת"ח שהיו באי' עם אבא יוסי וכו' ועדין הי' מקום אתי לומר שיש לסמוך ולהתיר האשה הנ"ל על פי. עדים אלו דאיתא במרדכי פרק האשה שלו' בסופו וזה לשונו במקום שאמר העד אפי' בעת מלחמה ראיתי הרוג אח"כ והכרתיו יפה יפה בטביעו' עין בהא לא איבעי' להו בפ' האשה שלום דפשיטא דנאמן דלא גרע עד א' מאשה גופה דאי אמרה מת על מטתו נאמנ' דלא שייך למימר בה בדדמי דלא שייכי אלא בהריג' כו' עכ"ל ומהרמא"י מביאו בהגה' סעיף נ' רק במלות מתחלפות הרי קמן שאם עד א' אומר שראה את ההרוג אח"כ נאמן אע"פ שלא אמר קברתיו ובנדון דידן נמי אמרו הנשי' הנ"ל שראו את כהר"ר הירץ הרוג ביו' השלישי להריגתו ע"כ אינם צריכין לומר קברנוהו מ"מ לא מלאני לבי לסמוך על עדות הנשים הנ"ל כיון שלא העידו בדבר ברור כל כך רק אמרו בהעברה וז"ל האבי"ן מי"ר גיפונד"ן ליג"ן ר' הירץ גהרג"ת עכ"ל כי משמעות לשון המרדכי שדקדק בלשונו לומר והכרתיו יפה יפה משמע שצריך העד לומר דבר ברור בלי פקפוק כלל כי אם אינו אומר דבר ברור יש עוד לחוש שאומר בדדמי ואין זה בעל האשה הזאת רק אחר הוא. ובהיכר ובסימן כל שהו שאינו מובהק הוא אומר שהוא בעל האשה הזאת כיון שידע שבעל' היה במלחמה זו. לכן דקדק לומר יפה יפה להורות שצ"ל בלי שום פקפוק וכיוצא בזה דקדקו הפוסקים אהא דאמר שמואל בפ' כל הבשר אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה וכיון שבנ"ד לא העידו הנשים הנ"ל בדבר ברור כ"כ אע"פ שראו אותו אחר ההריג' מ"מ לא מלאני לבי לסמוך על עדותן ומי שדעתו רחבה ולבו שלם יותר ממני יוכל לסמוך עליה' ולא אני כי אני חוכך להחמיר אם לא שיש לנו עוד צדדים אחרים להיתר. ועל דבר העדות שהעיד כהר"ר אהרן בשם האונסי' שחזרו לדת וז"ל בל"א ני"ט לאנ"ג דע"ר נא"ך זיינ"ן למשפט קומ"ן דע"ן ר' היר"ץ שווע"ר ר' שמואל הא"ט וועל"ן מחזיק זיי"ן בבית של כה"ר הירץ הנ"ל בשודנאב דע"ן ע"ר הא"ט פי"ר געבין ד"ז ר' הירץ ווע"ר פא"ר נהרג גיאווארי"ן ואח"כ בתו אזו איז ער דער יורש. ויורש א' מצד ר' הירץ האט פיר געבן דז אשתו של ר' הירץ איז פאר נהרג גיווארין אונ' דער נאך ער אזו איז ער דער יורש בכן האבן שני הצדדים כל א' גבראכט עדות אונסי' שחזרו לדת שכדבריו כן הוא ז"א הא"ט מ"ן ני"ט קענ"ין על בירור קומ"ן מי נהרג תחלה זא איז איין השוואה ביניהם גשעהן שיחלוקו ובין כך ובין כך האבין השני כיתי עדים מעדי גוועזין אז ר' הירץ איז ודאי נהרג גיווארן כו' עכ"ל. הנה לכאור' נראה שגם בעדו' זה אין בו ממש באשר שלא אמרו קברנוהו ואיכא למיחש בדדמי. הגם שמשמעות הלשון הוא שהעידו בדבר ברור שר' אהרן העיד וז"ל בין כך ובין כך האבין השני כתי עדים מעיד גיוועזין אז ר' הירץ איז ודאי נהרג גיווארין ודאי לשון דבר ברור הוא מ"מ מתוך הלשון מתחלה משמע שלא העידו שראו אותו אחר ההריג'רק שראו ההריגה ומי שנהרג תחילה. ובשעת ההריג' איכ' למיחש בכל ענין בדדמי ואין לומר כיון שהנהו אנוסים הנ"ל היו שנים אין צרכין לומר קברנוהו כי גבי שני עדים כשרים לא חיישינן לבדדמי. והנהו אנוסי בזמן שחזרו לדת כשרים הם לעדות כמ"ש הרא"ש כלל נ"ד ס"א והריב"ש בסי' ד' ובסי' י"א אע"ג שעברו על ונקדשתי בתוך בני ישראל ועל לא תעשה של לא תחללו את שם קדשי מ"מ לאו בני מלקות נינהו כי הם ממועטים מלנערה לא תעשה דבר. וכיון דלאו בני מלקות נינהו לא מקרי רשעי' וכשרי' הם לעדות וע"ש בריב"ש כי האריך:
מכל מקום נרא' לע"ד שהם פסולים מדרבנן כדאית' ברבינו ירוחם במישרי' נ"ב ח"ד ומהררמא"י מביא דבריו בח"מ סי' ל"ד ס"ב וז"ל עבר עבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן עכ"ל וכיון שהאנוסי' הם פסולים מדרבנן כל זמן שלא עשו תשובה כהוגן נהי שהם כשרים לעדות אשה כי פסולי דרבנן כשרים לעדות אשה. מ"מ אפי' מאה מהם אינם חשובים כי אם כעד אחד כשר. ואיכא למיחש לבדדמי וא"כ לפי הנרא' גם בעדות אלו אין בהם ממש להתיר על פיהם האשה הנ"ל:
אמנם כד דייקינן שפיר יש לסמוך אעדותן של האנוסי' הנ"ל בלי פקפוק אע"פ שלא אמרו קברנוהו דכיון ששנים הם לא חיישינן לבדדמי אע"ג שכתבנו לעיל שהאנוסי' הם פסולי' מדרבנן ומאה מהם כע"א כשר דמי ה"מ שעדותן פסולה לאחר שהכריזו עליהם בבה"כ אבל קודם לכן עדותן עדות מעלי' הוא כי הוא תלמוד ערוך בפרק ז"ב (דף כ"ו ע"ב) דגזלן דרבנן צריך הכרזה והוא מוסכם מכל הפוסקי' וא"כ בנ"ד שלא היה הכרזה לאלו האנוסי' עדותן עדות מעליא הוא ולא חיישינן לבדדמי. הגם שהיה לחלק ולומר גזלן דרבנן שהאיסור הוא של דבריהם צריך הכרזה. אבל עבר על עביר' של תורה שאין בה מלקות שהיא חמור' מאיסור של דבריהם כמ"ש הב"י בסי' ל"ד לאחר שהביא דעת רי"ו הנ"ל. וז"ל אע"פ שמדברי הרמב"ם ורבינו נראה שאינו פסול מדרבנן אלא העובר על דברי רבנן משמע מכ"ש הוא לעובר על דברי תורה. שאין בו מלקות עכ"ל. א"כ אפשר לומר עבר עביר' של תורה שאין בה מלקות אינו צריך הכרז'. אבל לשון הגמ' ולשון הפוסקי' שסתמו וכתבו והפסול של דבריהם. העדות שהעיד קודם שהכריזו עליו כשר'. משמע שבכל פסול של דבריהם דינא הכי בין שהאיסור הוא מדרבנן או מן התור' ולאו בר מלקות הוא. ועדין יש לבעל הדין לחלוק ולומר שאין ממש בעדות הנ"ל כיון שמכחישין זא"ז שכת אחת אמרה שהוא נהרג תחילה וכת אחת אמרה שהיא נהרג' תחילה ולכאורה הם מכחישין זא"ז בחקירות כי א' אומרת שהבעל נהרג בשעה ד' על היו' והאשה נהרגה בשעה ח' על היום. ואחת אומרת חילוף הדברים היא נהרגה תחילה בשעה ד' והוא נהרג בשעה ח' אם כן מכחישין זא"ז באיזה שעה שהוא מן החקירות. הגם שאפשר לומר שבהריגת הבעל אינם מחולקים כלל רק שניהם מודים שהוא נהרג בשעה ד' דרך משל רק בהריגת האשה הם מחולקים א' אומרת שנהרגה קודם שעה ד' וא' אומרת אחר שעה ד' מ"מ כיון שבודאי הם מכחישין זא"ז וא"א לישבם שלא יהיה הכחש' ביניהם מאן לימא לן באיזה ענין הם מכחישין זא"ז ואפשר שהם מכחישין זא"ז באיזה שעה של הריגת הבעל שהוא מן החקירות. ולכאורה נראה שעדים המכחישים זא"ז בחקירות פסולים בעדות אשה ממה שכתב הר"ן בתשובה סי' מ"ז וז"ל וכ"ת אפ"ה ליכא למסמך אהך סהדי דמ"מ הא אתכחיש שהעיד שהיה שמו אברהם. ואלו העידו שהי' שמו שמואל. מ"מ מסתברא לי דלא מפסל הך סהדא משום דק"ל דלא בעינן בעדי נשי' דרישה וחקיר' דכדיני ממונות דמי כדאית' בסוף יבמות וכיון שכן מסתבר' שעדים המוכחשי' בבדיקות בעדות נשים כשרים כשם שכשרים בד"מ כו' עכ"ל הרי שכתב הוכחשו בבדיקות כשרים בעדות נשים אבל לא בחקירו' וכן הב"י בש"ע בסעיף כ"א כתב וז"ל ואפי' הוכחשו בבדיקות כשרים עכ"ל מלשונו נמי משמע דוקא בבדיקות אבל לא בחקירות. אבל בתר העיון נראה שזה אינו שהרי משנה שלימה שנינו בפ' האשה שלו' אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר"י ור"ש אומרי' הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים ינשאו עכ"ל והלכת' כר"י ור"ש כמ"ש הפוסקים אע"ג שהכחשה זו שביניה' היא מן החקירות לפי דעת הרמב"ם מ"מ מקבלין עדותן שמעינן מינה שהכחשה בחקירו' בעדות נשי' אינה פוסלת. והא שכתב הר"ן בתשובה הנ"ל והב"י הנ"ל עדים שהוכחשו בבדיקות כשרים ומשמע הא אם הוכחשו בחקירות עדותן פסולה אין משם ראי' כי יש לחלק בין אם המכחישים זא"ז שניהם מודים במית' ובין אם הע"א מעיד על המיתה. והשני מכחישו בחקירו' ואינו מעיד על המיתה שכששניהם מודים על המיתה אע"פ שמכחישים זא"ז בחקירות מקבלין עדותן. והוא הנדון של משנתינו הנ"ל אבל כשא' מעיד על המיתה וא' שאינו מעיד על המית' מכחישו בא' מן החקירות עדותו בטיל' דרך משל א' אמר פלוני מת ביום א' והאחר אמר ראיתיו חי ביום ב' בהא ודאי עדות הא' בטלה והוא הנדון של הר"ן והש"ע לפיכך דקדק בלשונו הש"ע וכתב אפילו הכחשו בבדיקות ולא כתב אפי' מכחישין זה את זה בבדיקות. כי מכחישין זא"ז משמע ששני העדים המעידין על המית' מכחישין זא"ז אבל הוכחשו משמע מאחרים שאינם מעידין על המית'. וכיון שנדון של הר"ן והב"י מיירי בענין שהם מוכחשים מאחרים ע"כ הוצרכו לומר שאינם פסולי' אע"פ שהוכחשו בבדיקות אבל אם הוכחשו מאחרים בחקירות באמת אין עדותן עדות וק"ל. וזה נרא' לע"ד ברור ופשוט בכוונת דברי הר"ן והש"ע. ודלא כמ"ש מ"ו בב"ח בסי"ד שרצה לשבש הספרים ולהגיה בדברי הש"ע אפילו הוכחשו בחקירות ומה שרצה להכריח שהוא ט"ס מלשון הש"ע שכתב אפילו וז"ל מאי אפילו בבדיקות דמשמע כ"ש שאר הכחשות והלא כל ההכחשות אינן אלא שנים או הכחשה דחקירות או דבדיקות כו' עכ"ל. במחילה מכבודו דקדוק של עניות הוא זה כי פשוט הוא שהמשך לשון הש"ע כך הוא אין בודקין עדי נשים בדריש' וחקיר'. ולא זו שאין בודקים אותם אלא אפילו אם הוכחשו בבדיקות כשרים. והאפילו קאי אמ"ש ברישא אין בודקין. ודאי אם כתב הש"ע בזה הלשון אם הוכחשו אפי' בבדיקו' אזי היו משמע שהאפילו קאי אבדיקות. אבל בלשון זה שכתב הש"ע באמת משמע שהאפילו קאי אהוכחשו ולא אבדיקות וק"ל ואין כאן ט"ס כלל רק דברי הש"ע הם בדקדוק נכון וע"פ הדין:
כללא דמילתא שלע"ד נראה שאין לפסול העדים הנ"ל משום שמכחישים זא"ז בחקירות כיון ששניהם מודי' שאינו קיים גם אין לפוסלם מדרבנן משום שעברו על עביר' שאין בה לאו. כיון שלא הכריזו. וא"כ הוה להו שניה' כשרי' ולא חיישינן בהם לבדדמי אע"פ שלא אמרו קברנוהו כי בתר סהדות' דשני עדי' כשרי' לא דייקינן ע"כ נראה לע"ד באם הוא ידוע שהאשה הנ"ל (אשר שמה נעלם ממני כי לא פרט בהשאלה מה שמה) היתה זקוקתו של כה"רר הירץ הנ"ל הי"ד וגם ידוע שאין לה עוד יבם אחר זולת כה"רר הירץ הנ"ל. אזי היא מותרת להתנסבא לכל גבר די תיצביין אמנם בתנאי כפול באם שגם מורי חמי הגאון נר"ו יסכים בשריותא כי בתריה אני גריר ומשוך נפשי כי לע"ד דברי הגאון כמהרר"פ הנ"ל אינם מספיקים בנדון זה וביחוד מה שכתב בסוף דבריו וז"ל מה שלא יצדק בהפרדה יצדק בהרכב' כו ומעשה רב שהי' משפט בין חמיו של ר' הירץ בדבר הירוש' כו' במחילה אין משם ראיה כלל. כי מה ענין ממון לאיסור כי לענין נחלה יורדין לנחלה ע"פ עדים שהעידו שנטבע במים שאין להם סוף ואבד זכרו או שנפל לגוב אריות וכיוצ' בו אע"פ שאין משיאין את אשתו כמבואר בח"מ סימן רפ"ד ע"ש גם מה שכתב מסברת הלב שאומדנא דמוכח הוא שנהרג כיון שלא נס לעזרה לקרוביו במדינה הזו אין דרך זה מוציא אשה מחזקתה שהיא זקוקה ליבם ואין לנו אומדנא גדולה ממים שאין להם סוף ואפ"ה לא תנשא ואין אנו סומכים על האומדנות בעדות אשה. ולרווחא דמילתא קאמינא שיש עוד צד היתר להתיר האשה הנ"ל עפ"י העדים הנ"ל אע"פ שלא אמרו קברנוהו והוא ממ"ש הגאון מה"רר אהרן ששו"ן בתשובה סי' א' בשם תשובת מהרר"י ב"ל וז"ל וכד מעיינין שפיר יראה דבהא נמי תלינן להקל ובודאי אי לא הוי סגי אלא דלימא וקברתיו ממש לא הי' מקום להתיר זאת האשה לדעת הרי"ף והרמב"ם אבל כיון שכתב הר"ן בתשובה דלאו דוקא קברתיו כו' וכ"כ הרי"בש וכו' ודבריו ברורים הם. וכיון שכן דסגי דלימא נגעתי בו אחר שמת או שניתיו ממקום למקום או אחרים שינו אותו לפניו ממקו' למקום א"כ תלינן להקל דדילמא העד הראשון המס"לת שינה אותו ממקום למקום או אחרים שינו אותו לפניו ולא חש לומר זה הפרטיו' כשסיפר המעשה לעד השני בשלמא קברתיו הוא דבר רשום אע"פ שאין מכוין להעיד אם הי' מקברו הי' מספר אותו אבל אם שינה אותו ממקום למקום אינו דבר רשום שיזכרנו כיון שאינו מתכוין להעיד ולע"ד זאת הסברא היא ישרה ונכונה וראוי לסמוך עליה ולומר שאפילו לדעת הרי"ף והרמ"בם תהיה זאת האשה מותרת להנשא ואם סברת הרי"ף והרמ"בם היתה מוסכמת מכל הפוסקים לא הייתי סומך על זאת הסברא להקל. אבל כיון שכל גדולי ראשוני' והאחרוני' כתבו דוקא באשה עצמ' חיישינן לבדדמי אבל בעד א' סגי אפילו לא אמר וקברתיו כדאי היא זאת הסברא לסמוך עלי' כו' עכ"ל הרי ממש כעין נדון דידן ולא הצריך הרב הנ"ל לעד א' לומר וקברתיו:
הן אמת וצדק שלא נעלם ממני מ"ש שם עוד מהרר"א ששון בשם מהריב"ל בתשובה אחרת וז"ל וכבר כתבתי על זה דדעתי והסכמתי היכא דהוה תרתי לטיבותא חדא הא דאמרן שיהי' עד השומע ולא עד הרואה ועוד ששמע מעכו"ם מסל"ת דכתבו הגהו' מיימוני בעכו"ם מסל"ת כיון שאינו מתכוין להעיד לא חיישינן בי' דאמר בדדמי ואע"ג דלא עבדינן כסברת ההגהות מ"מ תהי' זאת הסברא סניף לטעמא דכתבינן דתלינן להקל בעד השומע כו' אע"ג דלא אמר וקברתיו כתבתי להיתר ונעשה מעשה על ידי וקצת מגדולי הדור כתבו באותו נדון וכוונתי לדעתם כו' מ"מ לא בא מעשה לידי ולא דנתי להקל אלא היכא דהוי תרתי לטיבותא כדאמרן כו' עכ"ל הרי משמע שלא סמך אסברא זו אלא היכא דהוי תרתי לטיבותא ובנ"ד ליכא אלא חדא לטיבותא מ"מ נלע"ד להקל בנ"ד כי מה שכתבנו לעיל צדדי' להתיר אף אם אינם כדאי לסמוך עליהם לבדם מ"מ נעשה מהם סניף לסברא זו כמו שעשה הרב הנ"ל סניף מהגהות מיימוני אע"פ דלא פסקינן כוותייהו כללא דמלתא שדעתי הקלוש' והנמוכ' נוטה להתיר האשה זקוקתו של כה"רר הירץ הי"ד הנ"ל באופן אם אין לחוש עוד ליבם אחר זולת כה"רר הירץ הנ"ל ועל כל אלה אם יסכי' בשריות' מורי חמי הגאון נר"ו זאת היא דעתי הקצרה ולא רחבה כי אין בו טעמא של סבא כ"ד הטרוד ששורה בלא שמחה ובלא טובה הצעיר גרשון אשכנזי: