עבודת הגרשוני· רבי גרשון אשכנזי
שאלה נח
נדרשתי לאשר שאלוני לחוות דעי מרחוק בענין מעש' שהיה וז"ל השאל' ילמדינו רבינו יעקב שמת וציוה על ראובן שהוא אחד מיורשיו שלא ירד לנחלה עד שיתקן ש"ח ללאה ולרחל לשלם לכל אחת סך ק' זהובי' לכשיעדר שמעון בלי ז"ק מאחר שהוא יורש של שמעון אם לא יהיה לו ז"ק אכן באם אז ראובן זאלט ח"ו ניט ת' זהובי' פון שמעון עזבון ביקמן ינוכה לכל אחת כפי ערך וכן עשה ראובן ותיקן ש"ח ללאה ולרחל הנ"ל ונוסח הש"ח כנוסח כל ש"ח רק בסוף הש"ח כתוב בזה"ל והותנה בפנינו עח"מ בפי' מאחר שראובן הנ"ל הוא יורש של שמעון באם שלא יניח ז"ק אחריו בכן באם שראובן הנ"ל לא יקבל מעזבון של שמעון סך של ת' זהובים אזי ינוכה לפי ערך מסך דמי החוב הנ"ל אכן באם יקבל ת' זהובים מעזבון של כמ"ר שמעון הנ"ל אזי מחויב ראובן הנ"ל ויורשיו לשלם ולפרוע כ"כ החוב הנ"ל ללאה ולרחל וליורשיה' שהם י"ח לזמן הנ"ל ובמזומני' כמשמעות צוואת יעקב אשר גם הוא התחייב ראובן הנ"ל לשלם סך חוב הנ"ל לפי משמעות הצואה הנ"ל עכ"ל ואח"כ מת שמעון בלי ז"ק וציוה בז"ה לראובן זאל כלל וכלל ניט יותר ממני ירשון אלו ק' זהובים אבר דא מיט דיא ת' זהובים דיא בתוך צוואת יעקב ז"ל שטינן גהלטין ווערן זאל זא זאל ראובן הבין חוב פלוני המחזיק ש' זהובים גם ק' זהובים פון מייני בעשטן חובות שיש לי זאל מן אים געבן צו דעם חוב של ש' זהובי' דאמיט זאל אים גיצאלט זיין הת' זהובי' של צוואת יעקב וייטר זאל ער קיין פרוטה ממני ירשנן כו'. ועזבונו של שמעון לא נתחלק עד שמת ראובן ג"כ. ועכשיו באו רחל ולאה הנ"ל לתבוע מבני ראובן שט"ח שלהם או ליתן לכל אחת חלק רביעית מה שציוה שמעון ליתן לראובן דהיינו מן הק' זהובים ומן הת' זהובים חובות כי אע"פ שמת ראובן לפני התחלקות נכסי שמעון מ"מ תכף לאחר שמת שמעון נפלו הנכסים לפני ראובן מאחר שהוא יורש דאורייתא שלו והיו בחזקתו בכל מקום שהן. ובני ראובן אומרים שאינם חייבים לשלם כלום באשר שאביהם לא קיבל לידו עדין שום דבר ואף אם יתחייבו ליתן הרביעית מן החובות שציוה שמעון ליתן לראובן לא יתחייבו ליתן מהק' זהובים שציוה שמעון ליתן לראובן בתורת ירושה בכן ילמדנו רבינו הדין עם מי עכ"ל השואל כענין
תשובה. אען ואומר מאחר שכל הראשונים ואחרונים התנבאו בסגנון א' שאין להשיב בדיני ממונות לאחד מן הצדדים וטעמם ונימוקם עמהם ובהיות שנראים הדברים ששואל הזה הוא א' מן הצדדים ע"כ הוה מן הראוי לשום ידי למו פי ולא להשיב אמנם באשר שאני קצת מבפנים בעסק הזה וכדומה שאין לחוש בו לא' מן הטעמי' שכתבו חכמים שלא להשיב על כן מלאני לבי להשיב מפני הכבוד והמלך הכבוד ינחני במעגלי צדק כדת של תורה שנקראת כבוד:
ובהיות שכעת אין מזגי שוה וחגירנא צעדאי מפיסחא עד עצרת"א עצרתי כח כחוש ע"כ אינני אוכל לטייל ארוכות ערוכות להראות פנים לכל צד כמראה האופן. כדרכי להשיב לשואלי דבר. דבר דבר על אופניו בכן אבוא בקצרה כי קלני מזרועי וידי קצרה ואומר שואל קיצר מאד במקו' שהיה לו להאריך קצת בטענת בני ראובן באיזה צד הם באים לומר שאינם חייבים לשלם כלו' באשר שאביהם לא קיבל לידו עדין שום דבר כי יש לפרש דבריהם בשני פנים הפי' האחד שכוונתם הוא שמה שציוה שמעון שיהי' לאביהם החובו' כוונתו שיהיו ג"כ בתורת ירושה וכאלו אמר שראובן יירש ק' זהובי' ולא יותר אמנם כדי לקיים צוואת יעקב יירש עוד החובות הנ"ל ואף על פי כן אינם רוצים לשלם כלום כי ס"ל שאין היורש זוכה בירושתו עד שתבא לידו זה הוא פנים א' ועוד יש לפרש כוונתם שהם סוברים שהחובו' שציוה שמעון שיהיו לראובן כוונתו שיהי' לו בתורת מתנה. ולא בתורת ירושה כלל ע"כ אינם רוצים לשלם כלום כי ס"ל שהמקבל מתנ' אינו זוכה במתנתו עד שתגיע המתנה לידו ובפרט שטרי חובות אצל אחרים צריכין כתיבה זה הוא האופן השני:
והנה אשיב ידי על ראשון ראשון ואומר אם כוונת בני ראובן לאופן הא' הבל יפצה פיהם ואין ממש בדבריהם ויפה טענו רחל ולאה שהיורש זוכה ממילא בנכסי מורישיו בכל מקום שהן. וכן כתב הטור להדי' בסי' רע"ח בשם ה"ר יוסף הלוי שבחלק הפשיטו' אינו יוכל לסלק את עצמו ולומר לב"ח של מורישיו הנה הנכסי' לפניכם איני רוצה לירש ולא לפרוע כלום אלא כופין אותו להיטפל בדבר ולמכור אותן ולהגבותן או לשומן כי הוא במקום מורישיו כו'. וטעמו של הר"י הלוי הוא שדייק מה שאמרינן בגמ' גבי בכור ואם אמר איני נוטל ואינו נותן רשאי משמע דוקא בחלק בכורה הוא דרשאי לומר כן דמתנה קרי' רחמנא ואין מזכין לאדם בעל כרחו אבל לא בחלק פשיטות שהוא ירושה ויורש הוא בע"כ והדברים מבוארים באר היטב ברשב"ם פרק י"ג (דף קכ"ד ע"א ע"ש) ואפילו הרשב"א והרא"בד דפליגי אר"י הלוי וס"ל שגם בחלק פשיטות אין כופין אותו להיטפל בהנכסים ולפרוע חובות מורישיו ופירשו הדיוק שיש לדייק בהגמ' בע"א ע"ש גם הם ס"ל שהיורש יורש חלק פשיטתו ממילא בעל כרחו. רק שאין כופין אותו להיטפל בהנכסים משום דס"ל שגם ללוה עצמו אין כופין להיטפל לשומן או למכרן דלית להו הא דאר"ה כופין אותו בשוטי' אבל לענין זה אם היה היורש חייב לאחר והב"ח רוצים לטבל בהנכסי' זוכים בהם אף גם שאמר היורש אחר מיתת המוריש אינני רוצה לירש וכן הוא לפי פירש ר"ת שהביאו התוס' לשם ע"ש והן אמת שלפי פי' הרשב"ם שפי' מה דאמרינן בההוא עובדא דההוא בוכרא דאזל וזבין נכסיה ודפשו' דאת' לקמי' דרבא כו' מר סבר לא עשה ולא כלום בפלגא. שכוונת ר"פ הוא שלא עשה ולא כלום בפלגא דפשיטות כו'. אבל בחלק בכור' יפה מכר דיש לו לבכור קודם חלוקה וע"ש לפני זה שכתב טעמו של דבר. וכיון שס"ל לרשב"ם שאין היורש יוכל למכור חלק פשיטותו כי אין לו קודם חלוקה כלום ממילא משמע שלא זכה היורש בחלק ירושתו עד אחר חלוקתו ויוכל להסתל' ממנו בדיבור בעלמ' ממילא לפי דברי רשב"ם היה קצת מקום לבני ראובן לומר שלא זכה אביהם בירושתו כיון שלא בא לידו כלום אבל אין ממש בדבריהם כי כבר דחו דברי הרשב"ם התוס' והטור בסי' הנ"ל והנ"י כתב שכדעת התוס' הוא דעת כל הפוסקי' (הגם שאני בעניי מצאתי און ליישב דברי הרשב"ם ולהצילו מהשגתם מכל מקו' לדברי כל הפוסקי' אנו שומעין) ולעד"נ שגם הרשב"ם לא ס"ל שאין ליורש בירושתו כלום עד אחר חלוקה לענין זה שיוכל להסתלק ממנה בדיבור בעלמא אלא דס"ל שאעפ"י שהוא שלו מ"מ כיון שעדין לא נתברר חלקו איננו יוכל למכרו אבל במקום שאין שם אלא יורש א' דרך משל או כשהחלק של היורש הוא דבר מסוים כמו בנ"ד גם הרשב"ם מודה שאם מכרו המכר קיי' כי יש לו בו מיד אחר מיתת המוריש כללא דמלתא אם דעת בני ראובן הוא במה שאמרו שאין אביהם קבל לידו כלום ר"ל אע"פי שהי' לו לזכות משום ירושה אין בדבריהם ממש כלל ועיקר. והאריכות בזה אך למותר:
אמנם אם כוונתם הוא שלא זכה אביהן כיון שלא בא לידו שום דבר היינו משום דס"ל שמה שציוה שמעון שיהי' לראובן החובות הנ"ל כוונתו היה שיהיו לו בתורת מתנה לכאורה צדקו דבריהם בזה כי הדין דין אמת שאין המקבל מתנה זוכה בהמתנה אלא באחד מהדרכי' שהקונה זוכה בהם וידוע שש"ח אינם נקני' אלא בכתיב' ומסירה ולפי' הלשון שבא בשאלה לא היה כאן לא כתיבה קני לך איהו וכו' ולא מכירה. וביותר שבלשון הצוואה לא הזכיר שט"ח כלל הן אמת אלו היה המצווה ש"מ או מצוה מחמת מיתה היה מקום לומר שזכה בהן המקבל אעפ"י שהאביאסף כתב שש"מ אינו יוכל להקנו' החוב שיש לו על נכרי מ"מ אין דבריו מוסכמי' בדעת האחרוני' ואני בעניי עני בדעת העלתי בתשוב' א' שאפי' לדעת האביאסף היינו דוקא בש"מ שנתן מתנה למי שאינו ראוי לירש שאינו קונה אלא מדרבנן אבל למי שהוא ראוי לירשו שהוא מדאורייתא. שהתורה נתנה רשות להנחיל למי שירצה אם הוא ראוי ליורשו בזה הלכת' כרב פפא דאמר הואיל והיורש יורשה והארכתי למעניתי אבל באשר שנראי' הדברים שמתנה זו לא היה מתנת ש"מ אלא המצווה היה בריא א"כ אין כאן מקום להאריך בדיני ש"מ כללא דמלת' שלפי משמעות לשון השאלה צדקו דברי בני ראובן בזה שאמרו שאביהם לא זכה בהמתנה כיון שלא בא לידו כלום. מ"מ לא יצאו זכאי בדינם להיפטר מן החוב שחייב ראובן אביהם לרחל וללאה ואדרבה ממקום שבאו לבקש זכותייתו שם תברייהו כיון שאביהם לא קיבל כלום ולא הי' ממש בהמתנה א"כ נשארו החובות לשמעון ומיד שמת שמעון נפלו החובות לראובן בתורת ירושה ואין לומר שכיון שלא זכה ראובן בהחובות זכו בהו אותן שזכו בשארי נכסי שמעון והם בני ראובן כי לא ידענא במה יזכו בהו אותן הזוכי' כי שמעון לא עלה לבו ודעתו לזכות בהם אותם החובו' כי הוא היה סבור שזכה בהן ראובן ע"פ מתנתו שנתן לו א"כ במה ולמה יזכו בהן ואין לומר נמי כיון ששמעון אמר שלא יירש ראובן כי אם סך ק' זהו' ממילא גילה דעתו שלא יזכה עוד כלום משום ירושה וא"כ אף גם שלא זכו הזוכים בשארי הנכסים מצד הזכות שזיכה להם שמעון כי חובות אלו לא היו בכלל זכותם כמו שכתבנו מ"מ כיון גם ראובן לא זכה בהם מצד מתנתו א"כ הוה להן הפקר וכל הקודם בהם זכה ז"א דאיכא אומדנ' דמוכח שכוונת שמעון היה שיזכה ראובן בחובו' הנ"ל באיזה אופן שיהי' ולא סילק ממנו זכות ירושתו בחובו' הנ"ל ונתן אותן לו לשם מתנה אלא שהיה סבור שהוא זוכה בהן משום מתנה ואפשר שכוונתו היה לייפות כחו כדי שיקיי' צוואת אביו כי יש זכות יותר בהמתנה מבירושה לענין אם הוא נתן גם לאחרי' מתנו' והוא חייב לאחרים וק"ל אבל מעולם לא עלה על דעת שמעון לסלק זכות ירושת ראובן מן החובו' הנ"ל באופן שאם לא יזכה בהן משום מתנה לא יזכה בהם כלל והדברי' ברורים ופשוטי' עד שאינם צריכים ראי' מ"מ להגדיל תורה אביא ראי' לדברינו מתשו' הרא"ש בכלל ע"ה סי' ב' וז"ל השאלה ראובן נתן ללאה אשתו כל נכסיו במתנת בריא כו' וכל דבר דמקרי נכסי ולא שייר ליורשי' כ"א ה' דינרין והיה לראובן שטרות כו' ובאי' לדון על השטרות כו' הילכך לא קנתה השטרו' וכו' ומה שנסתפק אם השטרות הם של היורשים או של הפקר כיון שלא נתן להם אלא ה' דינרין סילקן מכל שאר הנכסים והרי הן הפקר וכל הקודם בהם זכו. הא מילתא דפשיטא היא שלא היה בדעתו להפקירן שלא סילק היורשי' מהם אלא אדעתא שתקנם האשה. ואם לא קנתם נשארו בחזקתן וזכו בהם היורשי' ודמי לההוא דהגוזל בתרא רב ספרא הוה אזיל כו' דאדעת' דארי' אפקרא ולא אדעת' דכ"ע כו' עכ"ל הרי קמן שאנו אומדין דעת הנותן אע"פ שסילק זכות היורשים מן המתנה שלא היתה כוונתו אלא אם יתעביד מחשבתו ויזכה בהמתנה מי שהוא רוצה שיזכה בה אבל אם לא מהני מתנתו ע"פ הדין שיזכה בה מי שהוא רוצה נשארו הנכסי' בחזקתו והיורש יורשן וה"נ בנ"ד נאמר שמעולם לא סילק שמעון זכות ירושת ראובן מן החובות הנ"ל אלא כדי שיזכה בהן מכח מתנה ודטבא לי' עביד כמ"ש לעיל אבל אם לא יזכה בהן מצד המתנה ישארו בחזקתו והיורש יורשן כדי שיתקיים צוואת יעקב והוא פשוט לע"ד:
וכל זה הוא אף אם אנו נותנים לבני ראובן טענותייהו שמה שציוה שמעון שיהי' לראובן החובות הנ"ל כוונתו היה שיהי' לו לשם מתנה אבל באמת אין זה מוכרע כלל ואדרבא יותר נלע"ד שכוונתו היתה שיהיו לראובן החובות הנ"ל בתורת ירושה דהיינו שהוא מוציאן מכלל שאר הנכסים שנותן לאחרים וישארו בחזקתו והיורש יורשן ממילא והכי משמע לי הלשון שא"ל אבר דא מיט דיא ת' זהובי' דיא תוך צוואת יעקב שטינן כו' שכוונת שמעון הוא כך שבאמת לא עלה על לבו שראובן יירש רק ק' זהו' ולא יותר אבל כדי שיקויום צוואת יעקב יירש יותר ובהא אתי שפיר לשון אבר כו' שהוא לשון אבל אבל אם כוונתו היה שהוא נותן לו סך החובות בלשון מתנה לא שייך לשון אבל אלא מילתא באפי' נפשי' הוא וק"ל. ופשיטא הלשון שכתוב בהצוואה דא זאל ראובן האבין כו' חוב פלוני שמחזיק ג"מ יש לפרש שיהיה לו מצד הירושה. והוא יותר משמע לשון ירושה מלשון מתנה. אלא אפילו הלשון שכתוב גבי הק' זהובים מן זאל אים געבין שלכאורה הוא משמע לשון מתנה יותר מלשון ירושה מ"מ יותר יש לנו לומר שהוא נתכוון שיתנו לו המחלקי' בתורת ירושה כי גם חוב זה הוציא מכלל שאר נכסי' כדי שיירש אותו ראובן. וראי' לדבר ממה שכתבו רוב הפוסקי' שמה שאמרינן שש"מ שאמר נכסי לפלוני אם הוא ראוי ליורשו נוטלין משום ירושה היינו אפי' אמר לשון מתנה להדי' וכן פסק מ"ו חמי זקני בב"ח סי' רמ"ח שמעינן מינה שאנו מפרשים לשון מתנה לגבי ראוי לירשו שהוא כמו לשון ירושה הה"נ בנ"ד יש לפרש מ"ש זאל מען אים געבין שר"ל בירושתו.
והנה לא נעלם מעיני שלענין גוף הדין יש לחלק בין מתנות ש"מ למתנות בריא והדברים עתיקי' ואין כאן מקום להאריך ע"כ אין כוונתי להביא ראי' לענין דינא רק לענין הלשון וק"ל כללא דמילת' שלע"ד נראה מכל הלין טעמא שכתיבנא שבני ראובן לא יצאו זכאי וחייבי' ליתן לרחל וללאה עכ"פ חלקן מן החובות הנ"ל:
ומעתה נבוא לטענה השני' שטענו בני ראובן שעכ"פ אין להם ליתן לרחל וללאה חלק בהק' זהו' שציוה ליתן לראובן בתורת ירוש' נלע"ד שגם בזה לא זכו בדין כי מלשון צוואת יעקב שכתב מאחר שהוא יורש כו'. אכן באם דז ראובן זאלט ח"ו ניט ת' זהו' פון שמעון ביקומן כו' משמע כל מה שישיג ראובן מעזבון שמעון יהי' באיזה אופן שיהיה מחויב לחלק עם רחל ולאה ליתן לכ"א חלק ד' וכן משמע לשון השטר שכתוב בו אם לא יקבל ראובן מעזבון של שמעון. איברא שמלשון שמעון המצווה משמע לכאורה שכוונתו היה שהק' זהובי' יהיו לראובן עבור ירושתו ולא יקום בהם צוואת יעקב מ"מ מאחר שכתב בהצוואה בזה"ל אבר דא מיט דיא ת' זהו' דיא דא שטינן של צוואת יעקב זאל גיהאלטין ווערין כו' משמע שבא לקיים הצוואה ולא לסתרה ע"כ על כרחינו יש לנו לומר שהוא היה סובר שהחובות הנ"ל המה טובים כמו מעות מזומנים בלי ניכוי כלל אבל אם הם באמת אינם שוים סך ת' זהובי' גם דעתו ומחשבתו שלא להוציא סך ק' זהו' הראשונים מן הכלל שנכלל הצוואה של יעקב או כונתו במ"ש אונ דא מיט זאל אים גיצלט זיין הת' זהובי' של צוואת יעקב ר"ל שעם החובות של ת' זהובים וסך ק' זהובי' הראשוני' יהי' נפרע הת' זהובי' של צוואת יעקב כי הוא ידע בעצמו שהחובות של ת' זהובים אינם שוים כי אם לערך ש' זהובי'. הן אמת שהוא דוחק אבל כדי לקיים שלא יהי' הדברים סותרי' זא"ז שבקייהו ואוקמו נפשייהו. כן נ"ל גרשון אשכנזי: