עבודת הגרשוני· רבי גרשון אשכנזי
שאלה ל
ברך לקחתי וברך אשיבנו לשואל כענין ומשיב דברי' נכוחי' ערבי' כעול' מחים ה"ה הרב הגדול המופלא כמה"רר אפרים יכהן פאר נרי':
מה דבדק לן מר במעשה שהיה כך היה איש אחד קנה במקולין של נכרי שלשי' ליטראות בשר כשר והנכרי נתן לו חצי ליטר' בשר נבילה להכרעה ואח"כ נמלח הבשר הכל ביחד והנה למראית העין אין ששי' בבשר כשר אעפ"י שהוא ס' במשקל והמין שואל אי אזלינן בתר המשקל או בתר מראות העין.
תשובה. הנה דבר זה הוא דבר כללי בענין שיעור הוראות ששי' כיצד משערינן אם במשקל אם במדידה דהיינו שממלאין כלי מלא מים ומכניסין את האסור לתוכו וכנגד המי' היוצאי' ע"י הכנסת האסור משערינן ס' בהיתר ומכ"ת האריך למעניתו והרא' פנים מסבירות לכל צד כמראה האופן וכמעט שלא הניח מקום להתגדר בו אעפ"כ אענה גם אני את חלקי להפיק רצון מכ"ת והנה באמת לכאורה דבר זה מבואר במרדכי ס"פ ג"ה והב"י הביאו בסי' צ"ח וז"ל היאך משערינן ששי' נגד כל הכלי האסור ממלאים כלי גדול מלא מים ומכניסין כלי האסור תוך אותו כלי והמים היוצאים הוא שיעלה דופני הקדירה וישער בהיתר נגד אותן המים עכ"ל ב"י וכ"כ האגודה בפ' ג"ה וא"כ הרי מלתא אמורה שמשערינן על ידי מדידה כנ"ל.
אמנם אפשר לשדות בו נרגא ולומר דוקא התם גבי כלי שא"א לומר שנשקל הכלי ונצטרך ששי' נגד כל המשקל הלא הכלי חרס או מתכת אינו אסור מצד עצמו אלא מה שבלוע בו אסור ולא ידעינן כמה בלע ואין סברא לומר שאותו האסור יהא לו המשקל של המתכת או של חרס אלא אנו רואין כאלו כל דופני הכלי הם חלב ממש וכיצד אפשר לשער זה במשקל לכן משערינן במדידה כנ"ל אבל במקום שאפשר לשקול האסור בעצמו ודאי אנו הולכין אחר המשקל בין לקולא בין לחומרא ולכאורה היה חלוק זה מוכרע דאל"כ קשה למה כתב ראב"י והרוק"ח דין זה גבי כלים ולא כתבו כן גבי שארי דיני' אסו' שנפל לתוך היתר שמצריכין ס' כיצד משערינן אלא ודאי במקום שיש לשקול האסור וההיתר אין שאלה כיצד משערינן אבל היכא שהאסור בלוע דא"א לשקול התם צריך לפרש אבל באמת אין כאן הכרעה כלל דאפשר לומר דה"ה בכל שיעורי ששי' משערינן כה"ג והא דלא כתב כן ראב"י והרוק"ח בכל שיעורי ס' היינו משום דבשאר שיעורי ס' הוא פשוט אבל גבי כלים דאית בי' חלל הוצרך לומר כיצד יעשה שימלא הכלי מים וכו' ממילא אין ראי' מדברי הרא"בי והרוקח הנ"ל כלל אמנם לע"ד הדבר פשוט שמשערינן במדידה מהא שכתב הר"ן בפג"ה והובא בב"י ס"ס צ"ח וז"ל כתב הר"ן בפ' ג"ה בשם הרא"ה כשמשערינן ברוטב משערינן לכזית ביצה ומחצה של רוטב שכן שעורו אם יקרוש יעמיד על כזית והוא ז"ל כתב שאין דבריו נראה לו כיון שאמרו בגמרא משערינן ברוטב סתמא משמע כמות שהוא משערינן אותו וכדברי הר"ן כתב הרשב"א ז"ל שם בשם בעל העיטור עכ"ל ב"י ועיין בר"ן שכתב מלתא בטעמא וז"ל שכך שיערי חז"ל שאין לך שנותן טעם יותר מששי' אפי' ברוטב דאל"כ היינו צריכין לחוש ולתת הדבר לשיעור לעיין באיסור זה אם הוא עב או דק הרי קמן שאין משערינן במשקל לפי דעת הר"ן והרש"בא דהא החוש מעיד שכזית רוטב לא יהא משקל כמשקל כזית קרוש אלא ודאי אנן לא אזלינן בתר המשקל בין לקולא בין לחומרא וזה נלע"ד ראיה שאין אחריה תשובה.
ועוד נלע"ד להביא ראיה מהא דאיתא בפג"ה (דף צ"ז ע"ב) אר"ח כשמשערינן משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה א"ד בקדרה עצמה וא"ד במה שבלעה הקדר' ורש"י מפרש בקדרה היינו חרסי הקדרה (כמ"ש המפרשי' משמי') ואם באנו לומר שניזל בתר המשקל א"כ אם יהא הקדר' משל מתכת שמשקלו כבד כששי' זית' והכלי מחזיק מדה אחד רוטב שמשקלה ג"כ ששי' זתים א"כ נפל שם ב' זיתי' אסור הכל שרי ואם יש כלי אחר שגדול ממש כמו זה הכלי ובכל דבר דומה לו רק שהוא ממתכת אחר שאינו כבד כ"כ ונפל לתוכו ב' זתי' של אסור יהיה אסור וזה ודאי דבר שאין לו שחר וכי מפני שהמתכת מצד טבעו כבד יותר יבלע יותר בשלמא גבי בשר וכיוצא בו שיש לו טעם אפשר לומר משקל ליטר יש לו טעם לנגד משקל א' מששי' בליטר' אע"פ שלמראות עין הוא גדול יותר בא' בששי' של ההיתר אבל קדרה שאין לו טעם מצד עצמו א"א לומר אלא שהוא בולע יותר מצד שהוא כבד יותר במשקל ודאי זה אינו אעפ"י שלא פסקינן כא"ד זה גם התו' מפרשי' בע"א מ"מ אין סבר' לומר שיחלקו כיצד אנו משערינן במדה או במשקל:
ועתה באתי למיקם עלה דמלת' במה שהביא מכ"ת ראיות באמת ומה שרצה להביא ראיות להיפך ואשיב על ראשון כו' ולא לסתור דבריו רק דרך פלפולא בעלמא והנה מ"ש מכ"ת להביא ראיה דאזלינן בתר משקל ממשנה פ"ד דתרומות המונה הרי זה משובח והמודד הרי זה משובח והשוקל הרי זה משובח משלשתן תמהני מה ענין מעשר לבטל אסור שהוא בנותן טעם כי ודאי לענין המעשר לכוין המעשר בצמצום ולא יוסיף ולא יגרע אין משובח כמו השוקל וכן לבטל האיסור בהיתר בששי' אם האסור וההיתר שוים ממש כגון חמץ ומצה ודאי השוקל משובח וכמו שכתב בענין מצה כפולה בע"פ אחר חצות אבל לענין ביטול בששי' בדבר שאינם שווים יש לומר שאין משגיחין בכף מאזנים כלל. הנה באמת מכ"ת אחר רוב פלפולו גם הוא שדי ביה נרגא שאין להביא ממנו ראיה אבל תמהני איך עלה על דעתו שיהא ה"א להביא ראי' משם הלא אין הנדון דומה לראי' כעוכלא לדנא מן הטעם שכתבתי.
ותו כתב מכ"ת והביא ראיה לאידך גיסא שאין משגיחין במשקל וז"ל וראי' מגמר' דחולן דף צ"ד אר' אשי ואמר רב כהנא הוה איבעי' לן כי משערינן בדידיה משערינן או במאי דנפיק מיניה כו' ופשט דבדידיה משערינן דאי במאי דנפיק מיניה מנא ידעינן וכתב הר"אש פשיטא דבשאר איסורים משערינן בדידיה וטעמא דמלת' כתב המרדכי פג"ה חיישינן דלמא נפק כולה אף שחתיכות האיסור שלימה שמא בלע מן ההיתר ומן הספק אזלינן לחומרא ואם אית' דבנ"ד אם חתיכה האסור גדול בכמות נגד ההיתר עד שלא יהיה בהיתר ששי' נגד האסור ואם באנו למשקל יהיה בהיתר ששי' נגד האיסור כי האיסור גדול בכמות וקטן באיכות המשקל. א"כ למה פשיט' ליה דבשאר איסורים דבדיד' משערינן דהיינו מה שתפלוט החתיכה ע"י מדידת מים והיינו לחומר' הלא אף אם בדידי' משערינן יהי' קולא דהיינו כמו בנ"ד דמשערינן בדידי' שהולכין אחר המשקל אף שאין ששי' במדידה לפי שהחתיכה גדול א"כ אם היינו משערינן במאי דנפיק מיני' דלמא פולטות יותר מה שתעלה המשקל כמו שאנו רואין בחוש שהיא גדולה בכמות וכו' עכ"ל מכ"ת רק קצת במלות מתחלפות תמה אני מאד על מכ"ת בדברים האלו ואמינ' כד ניי' ושכב רב כתב דברי' כאלו שיש לחוש דלמא פולטות יותר מה שתעלה המשקל א"כ החלק יהיה גדול מן הכל וזה הוא א' מן הנמעות והדבר מבואר בעצמו שהאיבעי' היא אם בדידי' משערינן בכל החתיכה כמו שהוא לפנינו או במאי דנפק מיני' דהיינו שנשער באומד יפה כמה פלט החתיכה למחצה או לשליש או לרביעי א"כ אף אנו נאמר במאי דנפיק מיני' משערינן לפי המשקל וק"ל וקשה איך אפשר שיהא מה דנפיק מיניה יותר מן החתיכה כולו:
לאחר שבאה תשובתי אל הרב הנזכר חזר וכתב לי והודה ולא בוש שאין דבריו נכונים בזה גם כתב לי וז"ל ואשר הביא רום מעכ"ת ראי' לדין הנ"ל מהא דכתב הר"ן משם הרא"ה וע"פ דחיית דברי הר"ן דמשערינן ברוטב סתמא והחוש מעיד שבכזית קרוש כו' יפה כתב מעכ"ת וראיה זו ראויה למי שאמרה אך כאשר כתב רום מכ"ת בין לקולא בין לחומרא יש לדקדק מכל מקום מנא ליה דלא אזלינן בתר משקל לקולא וכו' רק באשר שתלה לי רום מכ"ת חד מרגניתא אוסיף קצת להביא ראיה לדבריו ממתניתין דפ' כל הבשר (דף ק"ח ע"א) מהא דטיפת חלב שנפלה על החתיכה כו' משערינן בס' ואם אין ס' בחתיכה נגד החלב אסור והלא חתיכת הבשר הוא קרוש וכזית חלב הוא דוגמת רוטב ואפ"ה צריך ס' זתי' בחתיכת בשר נגד זית חלב ואם אין שם ס' זתים אסור הלא החוש מעיד שכזית בשר הוא יותר כבד במשקל מכזית חלב שהוא דוגמת רוטב ואין צריך ס' זתים במשקל מן החתיכה אלא ודאי שהמשקל אינו מעלה ומוריד עכ"ל ובמחילה מכבודו מרגנית' דלית בי' טימא כלל אשכח מר הלא לשון המשנה כך הוא טפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בנותן טעם באותו חתיכה אסור עכ"ל וכיון דסתם התנא וכתב אם יש בנותן טעם וכו' אין הכרעה במאי משערינן אם יש בנותן טעם אם במדה או במשקל ואם בתרווייהו יחד דהיינו שנוכל לומר הן אם משערינן אותו הטפה ע"פ המשקל לא הוה ס' בבשר הן שמשערינן אותו ע"פ המדה אין בו ס' ובזה אזדה והלכה לה ג"כ הראי' ראשונה שהביא מכ"ת להוכיח שאזלינן בתר מדידה ולא בתר המשקל מהא דכתב הטור בסי' צ"ח קדירה שיש בה נ"ט זיתים של היתר ונפלו בה ב' זיתים א' של חלב וא' של דם כ"א מצטרף עם הנ"ט לבטל חבירו וזה הוא פשוט שמשקל זית חלב ומשקל זית דם אין משקלו שוה והחוש יעיד על זה ואפ"ה כל אחד וא' מצטרף עם הנ"ט זיתים לבטל את חבירו וכו' ע"ש ואין מזה ראיה כלל כי איכא למימר דהכי קאמר הטור אם יש בקדרה נ"ט זיתים רוטב של היתר דהיינו ששקלו הרוטב נגד הזיתי' ומצא שהרוטב הוא משקל נ"ט זיתים ואחר כך נפל לתוכו משקל זית א' של דם ומשקל זית א' של חלב אזי מצטרף כל אחד ואחד לבטל את חבירו אבל לא איירי הטור שנפל בתוכו זית חלב או דם בכמות וק"ל.
אבל באמת אין אנו צריכין למקו' אחר כי במקומו הוא מוכרח בהר"ן הן מצד הלשון הן מצד הטעם דהא כתב הטעם דאל"כ היינו צריכין לחוש לתת הדבר לשיעורין ולעיין באיסור והיתר אם הוא עב או דק עכ"ל ואם נאמר שלקולא אזלינן גם בתר המשקל א"כ כשבא השאלה לפני החכם מתחלה צריך לעיין אם האיסור וההיתר הוא עב או דק ואם כיוון יפה אם הוא עב או דק ולפי אותו האומד אין בו ס' צריך לחזור ולעיין בכף המאזני' אם לפי המשקל אין בו ס' או אם יש בו ס' א"כ נתת הדבר לשיעורין אלא ודאי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקור בין לקולא בין לחומרא גם מצד הלשון מוכח כן שהרי אמ"ר חנינא כשמשערינן משערינן ברוטב ובקופה וכו' משמע הא אם משערינן ברוטב כמו שהיא וכו' (לפי משמעת הר"ן) ולא הוה ס' אסרינן ליה ולא משגיחין אח"כ במשקל כלל. ויפה כתבתי שזה הוא ראיה שאין עליו תשובה כלל. וידוע למר שמה שכתבתי בכתבי הראשון כתבתי בנחיצה רבה מחמת רוב עסקי המדינה המוטלים עלי גם להפיק רצון התלמידים המחודדי' וזאת היתה הסיבה האמיתיי' שלא השבתי לו מאומה על מה שהקשה מכ"ת על העור בס"ס צ"ח והנה אחר שסלקתי מעלי רוב הטרדות חזרתי ועיינתי בכתבו דמר במה שהקש' מכ"ת על הטו'למה פסק כר"ל דאמ' הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור הלא מסקינן בגמ' שם פ' התערוב' דע"ט ופליג אדר"א דאמר ר"א אין איסורן מבטלין זה אחר זה כו' ואחר העיון נלע"ד דהטור הי' גרסתו א"ר יוחנן הפגול והנותר כו' וכן איתא בב"י אמר ר' יוחנן וכו' וכן מסיים הב"י ולא כר' יוחנן (ודלא כנראה מדברי הכ"מ בהל' פסולי המקדשים פי"ח שהיה גרסתו אמר רב פפא גם לא נראה מלשון רש"י שהיה גרסתו אמר ריש לקיש) או היה גרסתו כנראה מתשובת הראש כלל ך' סי' ב' שהיה גרסתו רי"בל לכן פסק הטור כהאי מימרי' דהא ק"ל הילכת' כרי"בל בכל מקום כדאית' בספר תנאי' ואמוראי' כאשר כתבו התוספ' בחולין פ' ג"ה דצ"ד ע"א ד"ה אמר רבא ואם הגרסא נכונה ר' יוחנן כמשמעות הב"י פשיטא שהלכה כר"י נגד ר"א שהיה תלמידו והסמ"ג במצוה ל"ת סי' קל"ח דף ג' ע"א הביא ג"כ הגירסא אמר ריש לקיש הפגול והנותר וכו' ומשמע שהוא פוסק כן עיין בביאורי מה"ררשל על הסמ"ג דף צ"ז ע"א ודוק ואין להקשות למה לא הביא הטור דעת הרמב"ם שפוסק כר"א בהל' פ"ה פי"ח כי אין זה קושי' כי באמת לא ה"ל להטור להביא דין זה כלל כי לא נ"מ מזה אלא לענין מלקות אם אכלן אין לוקין עליו אבל לענין אכילה ליכא מאן דפליג שהוא אסור באכילה ואין דרכו של הטור להביא דיני מלקות ועונשין ולא כתבו אלא משום דמיני' גמרינן שני דיני' הראשוני' דנפקא לן מינייהו טובא מכ"ש בתשו' הרא"ש כלל כ' ס' ב' לכן לא הביא דעת הרמב"ם שס"ל שלוקין עליו וא"ת מכ"ש ה"ל להטור להביא דעת הרמב"ם דכיון דפליג אמוצא מקור הדין מסתמא פליג נמי אהתולדה שמסתעף ממנו זה אינו כי לענ"ד פשוט שאף ר"א דפליג אדין זה דהפגול והנותר וכו' מודה בשני דיני' ראשוני' ולא פליג ואמר אין איסורין מבטלין זא"ז אלא כגון שיש עדיין בנותן טעם בשאינו מינו או בכדי נתינת טעם במין במינו אבל כשנתערב דרך משל כזית א' של פיגול בששי' זתי' של נותר והותרו בו משום פגול ודאי אינו לוקה שהרי לא טעם טעם פגול וכן משמע מן הראי' שמביא ר"א מהא דאמר הילל היה כורך וכו' כי ודאי אין המרור מבטל טעם המצה לגמרי אלא מכחיש כח הטעם. אבל אם הוא מרור כל כך או מצה כ"כ עד שא' מבטל חבירו לגמרי עד שאינו טועם טעם מרור או מצה כלל פשיט' בהא לא אמר הילל אין המצו' מבטלות זו את זו. א"כ הה"נ כשהאסורי' מבטלין זה את זה לגמרי עד שאין בא' מהן טעם של חבירו כלל ודאי הוה ביטול ואין לוקין. ממילא זכינו לדין. שגם הרמב"ם אע"פ שהוא פוסק כר"א דאין איסורן מבטלין זה את זה מ"מ מודה בשני דיני' הראשונים על כן לא הביא דעת הרמב"ם כלל. כי אין בין הרמב"ם והטור אלא לענין מלקות ואין כוונת הטור להביא דיני מלקות וק"ל כנ"ל גרשון אשכנזי.