עבודת הגרשוני· רבי גרשון אשכנזי
שאלה יב
ילמדינו רבינו אשה אחת שמת בעלה זה כמו שנה ומחצה ולא היתה תחתיו כ"א שני חדשי' ולא הניח אחריו זרע קיימא ולו שני אחים הגדול הוא במדינות פולין והולך מישיבה לישיבה כדרך הבחורים והקטן ממנו וגדול הוא בשנים הוא פה במדינה זו ואחר גודל דרישה וחקירה נודע שהגדול היה למד בקיץ דאשתקד בק"ק טישוויץ וא' מבני משפחה הגיד בשמו שכתב לו באם שהיבמה ישלישי סך רב אזי יבא לחלוץ ובין דא לדא הלך משם ואינו ידוע להיכן הלך ושאלו ובקשו ממני בני משפחתה לעיין בשריותא דאתת' העלובה. שכולה וגלמודה. מבעלה ובנים לסדר החליצה להיבם קטן שהוא פה והקטן רוצה לחלוץ ובידיה שטר התחייבות מאלו שני אחים לחלוץ אותה בחנם ובאתי למשאל אולפנ' ועל פיו אצא ועל פיו אבא כי כל הפורש ממנו כפורש מן החיים. ומ"מ אגלה דעתי אף כי קלושה וחלושה היא ואין אני כמחליט רק כמאמיר ואיני מאמיר
הנה מקור דין זה אית' בהחולץ דף ל"ט תלה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעי' לו וכו'. נקט התנא לשון מדינת הים ולא נקט סתם תולה בגדול שאינו כאן אלא דוקא מ"ה דלא שכיח הוא דאין שומעי' לו. והכי מוכח מתוס' וגמ' ריש פ"ק דגיטן בד"ה ממדינת הים וכו' וז"ל הא דלא נקט המביא גט מח"ל כדקתני בגמ' וכו' משום דבח"ל הוי משמע כל ח"ל אפי' רקם וחגר להכי נקט ממד"ה דמשמע רחוק כמו האשה וכו' לפ"ז נקט התנא לשון מד"ה דומי' דמדינת הים שהוא רחוק דלא שכיח. ומוכח מסוגיא דהתם דף ו' איתמר בבל רב אמר כא"י לגיטין ושמואל אומר כח"ל ומסיק התם דתרווייהו ס"ל לדרבא שהטעם שצ"ל בפני נכתב וב"נ לפי שאין עדים מצויים לקיימו אלא דפליגי רב ס"ל דבבל כיון דאיכא מתיבת' מישכח שכיחי ושמואל ס"ל דמתיבתא בגירסייהו טרידי ומבואר התם דבבל רחוק הוא. דפריך מהא דאמר רב בבל כא"י לגיטין מהא דאמר עכו כצפון וכו' אבל בבל דמרחק' לא ומשני לבר מבבל הרי מבואר דבבל רחוק הוא ואפ"ה כא"י דיינינן לה ואין צ"ל ב"נ וב"נ משום דאיכא מתיבתא מישכח שכיחי אלמא דאינו תלוי בריחוק הדרך לחוד שהרי בבל רחוק הוא ואפ"ה לא דיינינן כמד"ה אלא ע"כ דבשכיחא תלי' מילתא. וה"ה נמי מדינה שאינה במדינת הים אלא דלא שכיח דינה כמ"ה אעפ"י שאינו רחוק. ומוכח נמי מסוגיא דהתם ריש פ"ק דקאמר מ"ט רבה אמר לפי שאין בקיאן לשמה רבא אמר לפי שאין עדים מצויים לקיימו וכו' ומסיק התם רבה אי' לי' דרבא פירש"י דממדינה למדינה בא"י היכא דקפדי' ולא שכיח צריך למימר כו' אלא מאי בינייהו א"ב באותו מדינה במדינת הים רבה לא מצריך רבא מצריך. הרי מבואר בהדיא דהכל תלוי בדשכיח ולא שכיח. בדשכיח אע"פ שהוא רחוק לא מיקרי מד"ה ובדלא שכיח אע"פ שהוא קרוב דין מד"ה יש לו לפ"ז במתניתא נקט התנא תלה בגדול עד שיבא ממד"ה דהיינו לא שכיח כמד"ה. ונדון דידן שכיח מיקרי שהשיירות מצויית ולא קפדי וביותר כי אחד מבני משפחתו הגיד בשם יבם הגדול אם יתן לו סך רב יבא לחלוץ ואע"פ שאינה מחויבת לילך אחריו כי מקומו אינה קבוע ונודד ממקום למקום כמבואר בסי' קס"ו בשם נ"י מ"מ אין לכאורה היתר להקטן לחלוץ וצריכה להמתין על הגדול. אבל מלשון הרמב"ם והטור לא משמע הכי דהרמב"ם כתב וכן אם היה הגדול בעיר אחרת וכו' אין שומעין לו. ובטור א"ה סי' קס"א מייתי וכן אם היה הגדול במדינה אחרת אין הקטן ממנו בשנים שהוא כאן יכול לומר על אחי המצוה המתינו לו עד שיבא הרי לא נקטי כלשון המשנה ובאמת בדוכתי' טובא מייתי הרמב"ם והטור לישנא דמדינת הים וכאן נקטי לשון מדינה ועיר אחרת אלא משמע להו מאי דנקט התנא מד"ה לאו דוקא ה"ה מדינה אחרת והתנא קרי ח"ל מד"ה כפיר"שי ריש פ"ק דגיטין. ונקט מד"ה לארויי דתלה בריחוק הדרך דהוא מקום רחוק ולא משום דלא שכיח. וכ"כ הב"ח וז"ל דנקטי מדינה אחרת הוי רחוק כמו מד"ה. ויש להוכיח נמי מגמר' דהחולץ דאמרי' שהויי מצוה לא משהינן. ואי תנא התנא מד"ה משום דהוא לא שכיח ולא יבא הל"ל הטעם שלא תעגנה. וכ"כ נ"י שם בהחולץ שהויי מצוה ולא תעגנה אלא הטעם דתני מד"ה לאו דוקא וה"ה מדינה אחרת ובריחוק הדרך תלי' מילתא אע"פ שבודאי יבא שהויי מצוה מיהא איכה לכך אין שומעים לו. ואם יאמר האומר אי בריחוק הדרך תלי' מילתא ה"ל לתנא לפרש דבריו איזה מיקרי קרוב ואיזה מיקרי רחוק כדמפרש בדוכתא טובא במסכת אהלות ובכתובות דף ך' התלוליות כו' ובגיטין דף ע"ח זרק קרוב לו וכו' ובנדה דף י"ד נמצא על שלה וכו' אלא מוכח הטעם בדלא שכיח תליא מילתא. הא ליתא אדרבה בדין זה אינו צריך התנא לפרש דבכל דוכתי. דמפרשי איזה מיקרי קרוב ואיזה מיקרי רחוק הכל לפי עניינו ולא שוי' המה הריחוק בכולן וכן הקירוב אבל הכא טעמ' דמתניתא כדמסקינן בגמ' משום שהויי מצוה ומיד הוי שהויי מצוה ואין זמן לריחוק זה לכך לא רצה התנא לפרש שיעור הריחוק כי שהיי' מועטת נמי הוי שהיי' ויש להביא ראי' ממה שמביא הב"י בטור י"ד סי' רס"ח דאית' בהחולץ ת"ר גר שבא להתגייר וכו' קיבל מלין אותו מיד וממתיני' עד שיתרפא ואח"כ מטבילין אותו מ"ט שהויי מצוה לא משהינן וכו' ומביא הב"י וז"ל ועל מה שהצריך הטפת דם ברית ביום שמיני יש לתמוה דהיכן מצינו בגר שיצטרך יום שמיני אדרבה אמרי' קיבל מלין אותו מיד משום דשהויי מצוה לא משהינן וצ"ע ע"כ והניח הב"י קושיא זו בצ"ע תו איתא שם בב"י וז"ל:
כתב ההמגי"ד בפ' י"ד מהל' אסורי ביאה שדקדקו קצת מפרשים למה אין מטבילין אותן מיד קודם שימול משום דשהויי מצוה לא משהינן ע"כ ומצינו דהמילה נתרפא ביום הרביעי לפ"ז אי לא חיישינן לשהויי מצוה אף לשהויי מועטת למה הניח הב"י קושיותו בצ"ע.
וגם מאי מקשי' המפרשים זהו לא מיקרי שהויי על ח' ימים או על ד' ימים אלא תלמודא דידן מקרי שהויי מצוה אפי' שהיי' מועטת ואפילו על יום א' נמי יש להביא ראי' דמקרי שהויי מצוה מתשובת ת"ה שנשאל על פדיון הבן שחל יום ל"א ביום השבת אי לפדותו קודם יום א' כי היכי שלא יבא לידי שהויי שהוא מבן חדש תפדה והשהיי' הוא שם רק יום אחד ובקושי התיר כמו שהאריך שם:
ומלישנא דמתניתין נמי מוכח הטעם דנקט התנא מד"ה משום ריחוק הדרך כמד"ה ולא משום דלא שכיח דתנא בקטן עד שיגדיל ובגדול עד וכו' בחד בבא הרי קטן עד שיגדיל זהו שכיח בודאי יגדיל ובגדול עד וכו' ממד"ה זהו לא שכיח אלא להכי תנא בחד בבא דכמו שזה בודאי יגדיל הגדול בודאי יבא ממד"ה ומ"מ אין שומעין כי שהויי מצוה הוא ונקטי הרמב"ם והטור עיר ומדינה אחרת לארויי דמיד הוי שהויי מצוה ואי נקטי מד"ה הוי משמע דוקא רחוק מאד כמו מד"ה ממילא גבי נ"ד ודאי רחוק הוא.
ואם יאמר האומר דזה לא מיקרי רחוק דאיתא בתשובה מהר"ם סי' קי"ז דאין נקרא חלוק ארצות אלא שאותן שנפרדו בלשונם דאם תאמר שלעזי"י וריינו"ס פרנקי'ן מיקרי חלוקות ארצות א"כ איך יתכן שא"י היתה ת' פרסה על ת' פרסה ולא היה בו רק ג' ארצות ע"כ.
והב"ח בטור א"ה סי' קס"א כתב בהדיא נמי דמדנ"ה לאו דוקא אלא לכל מקום רחוק קרי מד"ה וז"ל ולפי שלא נמצא גבול לריחוק זה נקט מדינה אחרת דהיינו דחלוקים בלשונם הוי ליה מקום רחוק וכו' ואשכחן וכו' לעיל ריש סי' ע"ה עכ"ל והתם מייתי תשובה . מהר"ם:
לפ"ז נ"ד פולין ומערהרין אינם חלוקים בלשונם ולא הוי מקום רחוק הא נמי ליתא נ"ד אינו דומה לדין מהר"ם:
ובאמת תמי' על הב"ח שמדמה זה לזה דתשו' מהר"ם קאי אדין אשה שאין מוציאין אותה ממדינה למדינה דאית לה קפידא שאינה רגילה בלשונם והטעם הוא שעולית עמו וכו' אף שהוא קרוב מאד מיקרי רחוק כי היא חוששת שאינה רגילה בלשונם אבל גבי יבום הטעם הוא משום שהויי מצוה מה לי בחלוק לשונם וזה שנה ומחצה שזקוקה היא ואין לך שהויי מצוה גדול מזה והיבמה אינה מחויבת לילך אחריו כאשר כתבתי וחוץ מזה יש נמי לצדד להיתר דבמתנית' מיירי בתולה בגדול פירש"י לומר המתינו לו שהוא גדול ממני שמא ייבם אותך והכי מוכח בגמרא דעיקור מצוה הוא יבום ע"כ ומ"מ אין שומעי' מכ"ש נ"ד שהקטן רוצה לחלוץ ובזמנינו שאין היבום נוהג אין לך שהויי מצוה גדול מזה והכי מוכח נמי מתשובת ר"א בן חיים בסי' ע"ח דמייתי טעם ברמב"ם דנקט מדינה אחרת נמי לא משהינן וז"ל:
מצאתי למהר"ר איסרלן ז"ל שכתב בא' מתשובתו דבר חדש לא ראיתיו לאחד מן הפוסקים כלל וז"ל דדוקא בדראוי להסתפק שמא תעבור המצוה אז לא משהינן לי' אבל כשאין ראוי להסתפק לא ותדע דאמאי נקט תנא ובגדול עד שיבא ממ"ה ליתני עד שיבא ממדינה למדינה בא"י דלא משהינ' אלא דוקא נקט בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממד"ה דלא משהינן משום דשמא ימות הקטן והגדול לא יבא לעולם ממד"ה ותעבור המצוה לכך לא משהינן אבל ממדינה למדינה שקרוב הדבר שיבא משהינן וכו' ואע"פ שמדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהוא חלוק בדבר זה שכתב מהרר"י ז"ל שכתב תלה בגדול שהוא בעיר אחרת אין שומעין לו שנראה כל שהוא בעיר אחרת בעלמא אע"פ שאינו במד"ה אמרינן שהויי מצוה לא משהינן מ"מ אפי' לדבריו יש לחלק ולומר דע"כ לא אמרי' אלא התם משום דאין המצוה ודאי' דכיון דההוא אח שבעיר אחרת ליתא קמן דנשיילי' אם רוצה לייבם אלא שאחיו תולה בו שאפשר שייבם כשיבא ועדיין אפשר שאפי' אחר שיבא לא ירצה ליבם וכן הקטן וכו' ובכל כה"ג לא משהינן מספיקא וכן נראה קצת ג"כ מדברי מהר"ם וכו' אבל היכא דאיתא קמן דלא מספק' ביבום אפשר דמשהינן וכו' ע"כ לפ"ז לא משהינן אלא דוקא שידעינן בודאי שייבם אבל משום חליצה לא משהינן ובדין זה קטן וגדול שווי':
ומלשון הריב"ש בסי' תק"ט נמי משמע הכי שכתב וז"ל ומה שכתבו הקהל לכוף לחליצה וכו' וידעו אם יש בו ממש ראוי לכוף על החליצה דשהויי מצוה לא משהינן אפי' לקטן במקום גדול כדאי' בפ' החולץ וכו' ע"כ והאידנא דאין היבום נוהג והשהייה הוא להשהות על הגדול לאו משום יבום הוא אלא משום חליצה הוא וכבר הוכחנו דקטן וגדול שווים בזה ויותר מזה דבמתני' איירי שהקטן אינו רוצה לחלוץ ונ"ד הקטן רוצה לחלוץ ואף אם נאמר דתני התנא מד"ה משמע כמ"דה דלא שכיח ונדון דידן שכיח מיקרי וביותר כי לפי דברי בני משפחתו שמבקש לפייסו בזוזי מ"מ יש להביא ראיה שזה מקרי לא שכיח ממה שמביא מהרמ"א בש"ע טא"ח סי' קפ"ג היכא דהיין ביוקר אף אם שכיח ומצוי הוא מקרי אינו מצוי והוי שכר חמר מדינה ע"ש לפ"ז יוקר מיקרי לא שכיח והיבם מבקש סך רב נמי לא שכיח מקרי אף כי ראי' חלושה היא מ"מ כיון שהעלובה נ"ד יושבת בדודה שכולה גלמודה ועדיין היא ילדה והיתר בכל דהו בכן יחוה דעתו הרמה מורינו ורבינו כ"ד גיסו הק' אריה יודא ליב בלא"א הרב מדינה מהר"ר מנחם מענדל ז"ל ה"ה חונה פה ק"ק טריבטש לע"ע.
תשובה. ארי"ה דבי עילאי טוב רואי ליה קראי ותנאי ה"ה אהו' ידידי גיסי הרב הגדול המופלא עושה פלא נ"י ע"ה פ"ה ר"מ ואב"ד כמהר"ר ליב נרו לא יכבה מחול ימים ירבה אהו' גיסי אין הזמן מסכים עמדי להאריך כי עמוס התלאו' אני רק באתי לבשר שלום ולגלו' את אזניך שביום אתמול כי עבר כמו ג' שעות בלילה האירו אל מול עבר פני ג"י הצהירי' ומאירים במילי דאוריית' שאלת חכם ותשובת' בצדו שמת והנה אהו' מרוב הטרדה אינני אוכל לטייל ולעייל בפוסקים כל צרכי מכל מקום אמרתי שלא להושיב פניך פני אריה ריקם ומצוה שבאה לידי לא אחמיצנה ומה שיעלה בזכרוני לפניך אערכנה והנה אהו ידידי קריתי ושניתי דברי קדשך וחזיתי בהם תיוהות הרבה לע"ד ואין רצוני וכוונתי להעריך אתך משפט ורק דרך העברה ובכלל דברי תראה אפס קציהו מה שאין דעתי נוחה בדבריך וזהו החלי בעזרת ה' חילי בזה לשון השאלה ילמדנו רבינו אשה אחת שמת בעלה זה כמו שנה ומחצה ולא הניח אחריו ז"ק ולו שני אחים הגדול הוא במדינו' פולין והולך מישיבה לישיבה כדרך הבחורים והקטן ממנו וגדול הוא בשנים הוא במדינה זו ואחר גודל דרישה וחקירה נודע שהגדול למד בישיבה בק"ק טישוויץ בקיץ דאשתקד וא' מבני משפחתו הגיד בשמו שכתב לו אם תשליש לו היבמה סך ממון רב אזי יבא לחלוץ לה ובין דא לדא הלך לו ואין ידוע מקומו איה וכאן הבן שואל כענין אם יחליץ האח הקטן כי הוא רוצה לחלוץ עכ"ל השאלה
הנה לכאורה היה נראה שאין שורת הדין נותן שיחלוץ הקטן כיון שאין הגדול ממאן במצוה אע"פ שהוא רוצה ממון הרבה כמו שהגיד א' בשמו מ"מ משמעות לשונו הוא שמבקש שכר פסיעות מהתם להכא מה שאינו מחויב ע"פ דין ודת תורתינו הקדושה שהיבמ' תלך אחר היבם אבל אם היבמה תלך אחריו יחליץ לה בחנם וא"כ הוא חוזר הדין מצוה בגדול. אפי' לחליצה כמו שכתב הטור להדיא אם שניהם אינם רוצים לייבם אלא לחלוץ חליצת הגדול עדיפא וכן פסקו יתר הפוסקים וא"כ הוא שמצוה בגדול יש לנו להדר אחר הגדול אם אין שהוי מצוה בכך כמו שיש להדר אחר הגדול לייבם כי אין חילוק כלל לענין זה בין חליצה ליבום (גם הריב"ש ור"א בן חיים ס"ל כן למעיין בהם) והכי מוכח בגמ' דללישנא בתרא הקשה ר"ש תלה בגדול כו' ואי ס"ד בחליצה גדול עדיפא אמאי אין שומעין לו כו'.
הרי קמן להדיא אי לא הוה שהויי מצוה הוה מנטרין עד שיבוא הגדול ויחלוץ ופשוט הוא א"כ בנ"ד אם אין אנו מחשבין אותו לשהויי מצוה דלא משהינן אין להקטן לחלוץ. אמנם על דא אנו צריכין לדין אם נ"ד שהוי מצוה נקרא אם לאו. והנה לכאורה נראה שאין נ"ד נקרא שהויי מצוה דלא משהינן דלא נקרא שהויי מצו' דלא משהינן אלא היכא דאיכא להסתפק שתעבור המצוה כגון בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממד"ה דאיכא למיחש שמא ימות הקטן או לא יבא הגדול ממדינת הים אבל ממדינה למדינה שקרוב הדבר שיבא משהינן ודבר זה מבואר באר היטב בת"ה סי' ל"ה ע"ש.
הן אמת שנראה מלשון הרמב"ם והטור דלית להו סברא זו כי במתני' נקט מדינת הים והם נקטו במדינה אחרת במקום שנקט התנא מד"ה וזאת לא זאת כי אם דס"ל דשהויי מצוה לא משהינן כלל אפי' ממדינה למדינה אחרת אעפ"י שאינם רחוקים זו מזו כלל רק זריזי' מקדימין למצוה. ולע"ד נראה לפי סברתם להביא קצת ראי' לסברא זו שהרי התנא נקט סתם תלה בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו מי לא מצי איירי נמי אם הקטן הוא בן י"ג שנה חסר יום א' והגדול תולה בו דאין שומעין לו להמתין אפי' יום א' ממילא שמעינן ששהויי מצוה לא משהינן כלל אפי' יום א'. מ"מ באשר מי לנו גדול ממהר"א אשר מימיו אנו שותין ואחר פסקיו אנו נגררי' בכל מקום והוא היה בקי וידע דברי הרמב"ם והטור טפי מינן ואפ"ה כתב מה שכתב אליו תשמעון ובאמת טעמו ונימוקו עמו. דהלא אשכחן כמה מצות (ובפרטות מאחר שגיל' דעתו שהוא רוצה לקיים המצוה אין לנו לחטוף ממנו מצוה דרמי' עלוי' ואפשר שאפי' במקום שיש לחוש קצת שתעבור המצוה יש לנו להמתין דזה עדיף טפי ממ"ש בגמ' הנ"ל כי התם אין לנו גילוי דעת מה דעתו של האח הגדול שבמד"ה ע"כ במקום שיש לחוש שתעבו' אפשר שלא ממתין אבל בנ"ד יש גילוי הדעת שהגדול רוצה לקיים המצוה ממתיני' ליה) דמאחרים כדי לעשותן כתיקנן ובהדור כמ"ש הוא בעצמו ובכבודו בס"ס רס"ט ע"ש בענין אם חל יום ל' בשבת אימתי פודין הבכור א"כ למה לא משהינן ג"כ מצוה זו עד שיגדיל הקטן או עד שיבא הגדול ממד"ה אלא ע"כ שאני התם דאיכא לאסתפק שמא תעבור המצוה וא"כ מוכרחים אנו לומר מ"ש הרמב"ם והטור במדינה אחרת אין כוונתם למדינה אחרת דמקרבא טובא וליכא למיחש שתעבור המצוה כי קרוב הדבר שיבא אלא כוונתם למדינה אחרת דמרחקא דיש להסתפק שתעבור המצוה.
כללא דמילת' שלע"ד נראה אם היה היבם במקום ידוע אעפ"י שרחוק קצת לא היה דעתי נוטה שיחלוץ הקטן רק היה מוטל על היבמ' שתלך אחר הגדול או תפייסנו בריצוי כסף שיבוא אחריה
אמנם באשר שבא בשאלה שלא נודע איה מקומו של היבם הגדול וביותר שכעת איכא קצת חירום במדינות פולין ובודאי יש לחוש שתעבור המצוה ע"כ לית דין צריך בשש שהקטן רשאי לחלוץ והמצוה מוטלת עליו ושומר מצוה לא ידע דבר רע ואין להקשות על סברת בעל ת"ה מההיא דאית' בת"כ בפסוק אם לא תשיג ידו גו' ר' יהודא אומר חביבה מצוה בשעתה שמיד הוא מביא עשירית האיפה ואין ממתיני' לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה ר"א אומר חמ"ב שמיד בערכין מביא סלע ואין ממתיני' לו עד שיעשיר ויביא ב' סלעים ר"ש אומר חביבה מצוה בשעתה שהקטר חלבים כשרים כל הלילה ודוחין את השבת בשעתן ואין ממתיני' להן שיקרבו עד מוצאי שבת עכ"ל הרי קמן שאין ממתינין ומאחרין מצוה כדי לעשותה יותר כתקונה ובהדור כי זה ודאי אינו קשיא כלל כי אליבא דר"י ור"א יש לחלוק הא דאין ממתינין עד שיעשיר משום דעשירות לא שכיח כדאמרי' חברך כו' התעשר אל תאשר לכן לא חפצי התורה להמתין משא"כ במלתא דשכיח יש לנו להמתין כדי לקיים המצוה יותר כתיקונה ובהדור. ומן הראי' שמביא ר"ש ג"כ ל"ק מידי משום דגבי הקטר חלבים אם ימתין עד מ"ש אין המצוה מצד עצמה יותר משובח כי מה לי הקטרה ביו' או בלילה אע"פ שיש קצת נראה כחילול שבת כשמקטיר ביום השבת משא"כ במוצאי שבת מ"מ המצוה אינה משובחת בלילה יותר מן היום משא"כ בנדון של הת"ה וק"ל נ"ל גרשון אשכנזי: