אור ברסלב

עבודת הגרשוני· רבי גרשון אשכנזי

שאלה יא

שאלה י

נדרשתי לאשר שאלוני לחוות דעי בענין צוואת ש"מ והוא זה יעקב חלה את חליו אשר מת בו ולאחר שנפל למשכב זמן רב עשה צוואה וציוה על ביתו וליעקב היה ג' בנים ראובן שמעון לוי ועוד היה לו בן רביעי ושמו יהודא ויהודא הלך לעולמו בחיי יעקב אביו והניח בן ושמו שלה. וז"ל הצוואה בדבר אשר אני מצוה על ביתי כו' וזהו ר"ד יראת ה' כו' בדבר עזבון שלי כדי שלא ירבו מחלוקת ביניהם יהיה כמו שמבואר להבא אחרי שנתתי לבני יהודא בחיים חיותו ממון הרבה לאין מספר ודעתי ומחשבתי היה כל הימים לנכות לו סך ההוא מחלק ירושתו אשר יהיה לו ממני גם אחר מותו הוצאתי הוצאות עבורו גם נתתי ממון הרבה לנכדי שלה אחר מות אביו יהודא באופן אחד לאחד למצוא חשבון כל מה שנתתי לבני יהודא בחיים חיותו ומה שנתתי לנכדי יעלה ויגיע עכ"פ כסך מה שמגיע לנכדי שלה לחלק ירושתו וכדי שלא אגזול שארי בניי עשיתי ק"ס בכל אופן המועיל יותר בחרם חמור ובשד"א ומעתה ומעכשיו הנני נותן במתנה גמורה שרירא וקיימא בכתיבה ומסירה בקני וזכי איהו וכל שעבודים דאית בהו את כל העזבון שלי בכלל הן מעות מזומנים חובות בע"פ חובות בשער הן על יהודי' או על עכו"ם מכל מה שהפה יוכל לדבר כו' יהיה הכל לג' בניי ויהיה למתנה זו כל זכות ויפוי כח ואופן המועיל כתחז"ל בין הנותן ובין המקבל מתנה בלי שום שיור זכות ותנאי בעולם באופן שלא יהיה לנכדי הנ"ל שום זכות וזכיות בעזבון שלי בכלל כו' וכל הנ"ל שייך הכל מעתה ומעכשיו במתנה גמורה לשלשה בניי הזכרים הנ"ל בלי שום פקפוק בעולם אמנם מחויבים יורשי אחרי ג' בנים הזכרים הנ"ל בחוב גמור ליתן לנכדי שלה כל ימי חייו כל שנה ושנה סך נ' זהובים גם יתנו לו כיפה בביתי לשאת ולתת בו כל ימי חייו כו' ואף שדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי וא"צ קניין עם כל זה ליתר יפוי כח ולתוקף הענין עשה ק"ס על כל הנ"ל שיהיו לשטר צוואה ומתנת זו כל יפוי כח וזכות וכל נאמנות מפורש על כל זכיותיו שנזכר בשטר הנ"ל עכ"ל השטר צוואה ומתנה:

והנה חלף ועבר חמשה שנים יותר אחרי מות יעקב הנ"ל וג' בניו החזיקו בכל הנכסים בכלל וכתבו לבן אחיהם הנ"ל מה ששייך לו ע"פ צוואת אביהם. וכהיום נתעצמו בדין שלה נכד יעקב עם דודיו ראובן שמעון ולוי ומבקש שיתנו לו חלקו מה שמגיע לו מן החובות שהניח אתריו אביו זקנו יעקב אצל עכ"ום הן בשטר הן בע"פ אעפ"י שמפורש בשטר המתנה שיעקוב נתן להם במתנה גמורה החובו הנ"ל מ"מ אין המתנה קיימת שאין חובות על עכו"ם נקנה אפילו במתנת ש"מ והאחים רש"ל משיבים מאחר שכבר החזיקו בכל הנכסים באין מוחה אין עוד לשלה שום זכות בכל הנ"ל עוד משיבים שכבר קיבל הוא ואביו יהוד' כל חלקו המגיע לו מעזבין אביהם כמשמעות הצוואה הנ"ל ועוד האריכו הצדדים בטענות מערכה מול מערכה. וזה יאמר בכה וזה יאמר בכה.

והנה האמת ששטר מתנה וצוואה זו הוא מעורבב בלשונות מתחלפות וצריכין אנו ליישבו אך ורק באשר שלא נשאלתי על זה ומה גם ששטר דומה לזה הובא לפני הגאון מהר"מ פאדו' והוא האריך לתרץ וליישב דברי השטר ע"כ אבוא בקצרה להשיב על השאלה שנשאלתי עליה וזה החלי בעזרת ה' חילי. צורי וגואלי.

תשובה. הנה לכאורה נראה שהדין עם בן יודא נכד יעקב במה שטוען שדודיו ראובן ש"ל יתנו לו חלקו המגיע לו מן החובות בע"פ על נכרים לפי שאינם נקנין אפי' במתנת ש"מ. וראיה לדבר הא דאי' במרדכי בפ' מי שמת בשם אבי אסף על מה דאי' התם ש"מ שאמר הלוואתי לפלוני הלוואתו לפלוני וז"ל קבלתי ממורי מהרר"א ממיץ דה"מ בהלוואת של ישראל אבל בהקפאו' של גוים לא סמכי דעתי' ולא קני אפי' במתנת ש"מ וקרוב הדבר בעיני אפי' יש לגוי משכון ביד ישראל דה"ל כמו הקפה דאין ישראל קונה משכון מן הגוי כדאי' בפ' כל שעה עכ"ל ומהר"ם פדווה בתשוב' ס"ס נ"ו הביא דברי המרדכי הנ"ל ע"ש הרי לפנינו מבואר שאין חובות בע"פ על נכרי' נקני' אפי' במתנת ש"מ כמו שטען נכד יעקוב הנ"ל:

והנה לא נעלם מעיני שהרב הגדול הב"י שדא נרגא בדברי המרדכי הנ"ל בסי' רנ"ג וז"ל ואיני יודע מה איכפת לן אי סמכה דעתיה דמקבל אי לא מ"מ דברי ש"מ ככתובים וכמסורי' דמי וכן נ"ל שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חלקו בין הלוואה דישראל להלוואה דנכרי עכ"ל וע"פ הדברים האלו השמיט דברי המרדכי בש"ע שם. הרי שלפי דעת הב"י לא צדקו דברי בן יודא הנ"ל במה שטען שחובו' על נכרי בע"פ אין נקנין אפי' במתנת ש"מ.

ולע"ד נראה שדברי הב"י נכונים מאוד אע"פ שמהרר"מאי ומוח"ז פירשו דברי המרדכי כל א' וא' לפי דעתו הרחבה (כמו שיבא פירושם) לא ישרו פירושיהם בעיניו עיני פקיחי וחזי בה תיוהא כאשר אבאר ואחר אחרון אני בא מה שכתב מוח"ז בב"ח לפרש דברי המרדכי ונתן טעם לשבח שאין חובות על גוי' בע"פ נקנין אפי' במתנת ש"מ משום דלית' בבריא במעמד שלשתן לפי דעת ר"ת וכל דלית' בבריא לית' בש"מ איברא שדבריו נאמנו מאד ע"פ הדין לפי דעת ר"ת. אבל לשון המרדכי קשה להלמו לפי פירושו וכבר הרגיש הוא בעצמו שאין הלשון מתיישב ע"פ פירושו כ"א בדוחק ע"ש חדא ועוד קאמינ' שבהגהו' מיימוני פ"י מהל' זכי' מביא ג"כ דברי האביאסף הנ"ל רק במלות מתחלפת וז"ל אבל בהקפאו' של עכו"ם אשר פיהם דבר שוא כו' עכ"ל והנה יראה כל מעיין בתחילת עיונו שאין לשון זה סובל פירושו של מוח"ז כי לפי פירושו אין הדבר תלוי אלא במאי דאין בנכרי דין מעמד שלשתן (וטעמ' דמילת' שאין לנכרי דין מ"ש מבואר בפוסקי') אבל מ"ש אשר פיהם דיבר שוא אין עניינו לכאן לפי פירושו וק"ל.

ומה שכתב מהר"רמאי ופי' מ"ש המרדכי לא סמכא דעתי' ר"ל לא סמכ' דעתי' דנותן שיפרע לו הגוי וכיון דלא סמכי' דעתי' דנותן לא למתנה גמורה קא מכוון. נלע"ד שזה הוא קשה בד"מ כי נראה פשוט דליכ' למימר שלא סמכי' דעתי' וגרוע הוא נ"ד מאלו אמר ש"מ אם יהיה כך וכך אני נותן לך כל נכסי כי ודאי כל דאי אסמכת' היא ואיכא למימר לא סמכה אבל בנ"ד שלא תלה מתנתו בשום דבר רק שאנו אומרים שלא סמכה דעת הנותן על כן לא גמר ומקני מ"מ אין סברא לומר שיהי' נדון זה גרוע מאסמכתא גמורה. וכיון דבמתנת ש"מ לית בה משום אסמכת' גמורה כדמוכח מדברי הרי"ף ור"י הלוי שפירשו מתני' דאם ילדה אשתו זכר כו' דלא איירי אלא בש"מ דדבריו ככתובים וכמסורים דמי כו' ועוד דהא אסמכת' היא אם ילדה כו' (עיין בטור סי' רנ"ג סמ"ב) הרי מוכח דניח' להו להרי"ף ולר"י הלוי אם מתני' איירי בש"מ והיינו משום דליתא בש"מ משום אסמכתא כלל מכ"ש וק"ו שאין לנו לחוש ולומר בנ"ד שלא סמכה דעתיה ולא למתנ' גמורה קא מכוון וקל גם מ"ש מהר"רמאי דמ"ש המרדכי לא סמכי' דעתי' ר"ל דעתיה דנותן נראה שפשטן של דבריו לא משמע כן. דאם כך היתה כוונתו ה"ל לפרש ולומר לא סמכ' דעתי' דנותן ולא קנה המקבל ומדסתם ולא פירש משמע מה שאמר ולא סמכה ולא קני בחדא מחתא מחתינהו ותרוייהו מתפרשין על המקבל וכמו שהבין הב"י. וק"ל:

כללא דמילתא שפירושיהם של מהר"רמאי ומוח"ז בב"ח דחוקים ויפה עשה הרב ב"י שהניח דברי המרדכי בתימא והשמיט' בש"ע.

ומ"מ באשר ששלשה מטיבי צעד ה"ה מהר"ם פדוו' ומהר"רמאי ומוח"ז קיימו וקבלו דברי המרדכי הנ"ל אין לזוז מדבריהם ואין לנו לרחק מה שהם קרבו. וממילא לכאורה רווחא דשמעתת' שהדין עם בן יודא נכד יעקב בענין חובות על גוים בע"פ כן נראה לכאורה.

אבל כד מעיינן שפיר נראה שאין האחי' הנ"ל מחויבים ליתן לבן אחיהם כלום מכמה טעמים חדא כיון שכבר שמטו וגבו החובות אין מוציאין מידם דאי' בפ' מי שמת (קמ"ח ע"א) ש"מ שאמר הלוואתי לפלוני כו' רב אחא בריה דרב איקא אמר הלוואה איתא בבריא וכדרב הונא א"ר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ע"כ הרי לפנינו שדברי ש"מ הוה כמו מעמד שלשתן א"כ בהקפו' של נכרים ה"ל נמי דברי ש"מ כמעמד שלשתן. רק שאינו מועיל מעמד שלשתן גבי נכרי ואי' בת"ה סי' שי"ג דאפי' מידי דאין הקנין נתפס עליו אם זכה וקיבל כבר אותו ענין תו לא הדר ולא מפקינן מיניה כו' ע"ש.

וכתב מהר"רמאי בס"ס קכ"ו (ע"פ הת"ה הנ"ל) וז"ל ובכל ענין אם כבר נתן הגוי מה שבידו לישראל המקבל אין מוציאין מידו וכן בכל מקום שאין הקנין נתפס בו כו' ע"כ א"כ זכינו לדין אע"פ שאין דין מעמד שלשתן בגוי מ"מ אם קיבל המקבל מן הנכרי מה שבידו אין מוציאין מידו ממילא גבי נ"ד במתנת ש"מ דה"ל כמעמד שלשתן יש לנו ג"כ לומר אי שמיט ואכל לא מוציאין מידו וכל זה אפי' לא ידע המזכה ומחל כמפורש שם בת"ה דלענין שאין מוציאין מידו אין חילוק בין ידע ללא ידע ע"ש מכ"ש בנ"ד שכבר ידע נכד יעקב שדודיו אחי אביו שמטו ואכלו לפני כמה שנים וראיתי שהרב מהר"רשך השיג על מהר"רמאי בסי' ס"ו סי"ז ואין דבריו מוכרחים כלל להוציא דברי הת"ה מפשוטן ומה שהביא ראי' מסי' ר"ב אין הנדון דומה לראיי' כלל דהתם הוה ספיק' דדינא לכן לא מהני תפיסה משא"כ בנ"ד שהוה התפיסה מצד הדין עיי' בסמ"ע סי' ר"ט ס"ק י"ב ועיין בתשו' רמ"א סי' של"א בהדיא דלא כמהר"רשך הנ"ל.

כללא דמילתא שלענ"ד שבנ"ד כיון שכבר שמטו ואכלו אין מוציאין מידם ואפי' מהרש"ך מודה בנ"ד כיון שידע ומחיל וק"ל וכן משמע לי מן מ"ש במרדכי בפ' מי שמת בענין שמכר האפטרופוס חובות לראובן כ"ש מר"מ מוויצבורג דאם הגיע הריבית ליד הקונה זכה בו ואין בו משום ריבית וראייתו מפ' הריבית אר"נ ומודינא דאי שמיט ואכיל כו' ע"ש וכן באגודה שם:

ועוד נראה לרווח' דמילת' שבנ"ד אפי' עדיין לא הוציאוהו ג' אחים הנ"ל החובות הנ"ל:

מ"מ אינם חייבים ליתן כלום לבן אחיהם אפי' לפי דעת המרדכי הנ"ל שאנו מפרשים דברי המרדכי כמ"ש מהר"ר מאיר או שאנו מפרשים דבריו כמ"ש מוח"ז בב"ח. והוא זה לפי פירוש מהר"ר מאי' שכתב טעמא דמילת' כיון שהנותן לא סמכא דעתיה שיפרע לו הגוי לאו למתנה גמורה קא מכוון. י"ל עד כאן לא קאמר המרדכי כן אלא ש"מ שנתן חוב על גוי בע"פ לאיש אחד שאינו בנו ולא מקרבי דעתיה לגבי אבל אם נתן חוב זה לבניו דמקרבי דעתיה לגביי' אמרי' ודאי גמר ומקנה וראי' לדבר דהא ק"ל המזכה לעובר של אחרים לא קנה והמזכה לעובר דידיה גמר ומקני משום דדעתיה מקרבי לגבי בנו כמו שכתב בגמר' ובפוסקים:

ולע"ד הדברים ק"ו מה התם שהבן אינו עדין בעולם רק הוא עובר במעי אמו ולמקצת הפוסקים אפי' אם הוא תוך מ' יום אמרי' שקרבי דעתיה לגבי' וגמר ומקנה כ"ש שיש לנו לומר גבי בניו הגדולי' שמקרבי דעתי' לגבייהו וגמר ומקני להו ולא אמרינן שלא נתכוון לשם מתנה גמורה וק"ל.

כללא דמילת' שלעד"נ שעד כאן לא קאמר אביאסף שאנו אומרים שלא נתכוון לשם מתנה גמורה אלא גבי אחר אבל לא לגבי בניו זהו לפי פירושו של מה"ר מאיר. ולפי פירושו של מוח"ז נראה ג"כ שהאביאסף מודה בנ"ד שזכו הבנים בחובות נכרים בע"פ. דאי' התם אמר רבא אר"נ ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פירות דקל זה לא אמר כלום כו' למימרא דסבר ר"נ מילתא דאית' בבריא אית' בש"מ ומילתא דליתא בבריא ליתא בש"מ והא אמר ר"נ ש"מ שאמר תנו הלוואתי לפלוני הלוואתו לפלוני. ואע"ג דליתא בבריא ר"פ אמר הואיל ויורש יורשה ר"א בריה דרב איקא א' הלוואה איתא בבריא וכדרב הונא עד כאן לשונו:

הרי לפנינו לפי דברי ר"פ כל מה שהיורש יורשה איתא נמי בש"מ ומסתברא טעמ' דר"פ משום דמתנת ש"מ כירושה שווי' רבנן (וכפ' הרא"ש בתשוב' כלל פ"ג סי' ד' ש"מ שאמר הלוואתי לפלוני אע"פ שאינו מועיל בבריא מועיל בש"מ הועיל ויורש יורשה ע"ש ואין להקשות מעובדא דר"ע חסידא לפי מ"ש שפירשו קצת מפרשי' כי לפ"ד יש לחלק בין לשון ירושה ללשון מתנה ודו"ק) ע"כ י"ל כל מה דאית' בירושה איתה במתנת ש"מ. א"כ בנ"ד דאית' נמי בירושה יש לנו לומר דאית' במתנת ש"מ. וכן משמע בהגהת ש"ע בח"ה ס"ס רע"ו ממ"ש שאין היורשים יורשים דברים שאין בהם ממש שס"ל כרב פפא ודו"ק.

איברא שהר"ן כתב (הובא בב"י סי' רנ"ג סמ"ב) וז"ל ומיהו טעמא דר"פ לא סליק אלא היינו טעמא משום דבברייתא איתא וכדר"ה דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה הילכך אויר דליתא בבריא בשום ענין כו' עכ"ל הרי שכתב להדיא דלא סליק מילתא דר"פ מ"מ נראה שהר"ן מודה בנידון דידן דאי' לר"פ די"ל ע"כ לא מסתבר' לר"ן מילתא דר"פ אלא במתנת ש"מ לאיש אחד שאינו ראוי לירשו. אע"פ ששווינהו רבנן כירושה מ"מ מדאוריתא ליתא כלל ע"כ אין לנו לומר כל מה דאית' בירושה אית' במתנת ש"מ אבל המחלק נכסיו על פיו לבניו או למי שראוי לירשו שהוא מן התורה ונחלה דאורייתא מיקרי דילפינן לה מביום הנחילו את בניו כדאי' בפ' יש נוחלין דף ק"ל ודאי צדקו דברי ר"פ שיש לנו לומר כל מה דאית' בירושה אית' במתנת ש"מ וק"ל:

ועדיין יש לב"ד לחלוק לומר דילמא עד כאן לא קאמרינן שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל את בניו כמו שירצה ויהיה לזה כל דין ירושה אלא כשאומר הש"מ בלשון ירושה או סתם אזי מפרשינן דבריו שלשם ירושה קא מכוון אבל כשאמר הש"מ בפי' שהוא נותן במתנה גמורה למי שראוי לירשו אזי אין לומר שיהיה למתנה זו דין ירושה. וכן כתבו באמת קצת הפוסקים.

אבל לעד"נ כיון שהרמב"ם והגאונים ור"א ופוסקים הרבה לאין מספר כולם ס"ל שכל לשון מתנה ליורש הרי היא כלשון ירושה. נקטינן כוותייהו. וכן פסק מוח"ז בסי' רמ"ח ודברי ריבות בתשו' סי' קכ"ד ע"ש הן אמת שרמא"י הביא בסי' רי"ג ס"ו דברי הפוסקים דס"ל אם פירש בהדיא שנותן לו במתנה אפילו ראוי לירשו אינו אלא לשון מתנה. משמע דהכי ס"ל אף גם דכתב על סי' רמ"ח סא"ב ושם הביא הש"ע דעת הרמב"ם דס"ל כל לשון מתנה גבי ראוי לירשו הרי הוא כלשון ירושה מ"מ משמע שידי פלוגת' לא יצא בו וס"ל למהר"ר מאיר שהוא ספיקא דדינא. ואם למהר"ר מאיר מספקא לי' אין לנו להכריע אם לא בראיות ברורות:

מ"מ נראה שבנ"ד כ"ע מודו שלשון מתנה בפי' לא מיגרע גרע כח דמקבל כי ע"כ לא אמרי מקצת הפוסקים שאם אמר בפי' לשון מתנה אפילו ראוי לירשו ה"ל מתנה אלא אמר אחריך לפלוני אז יש לנו לומר מסתמא דעתו היה ליתן דוקא בתורת מתנה ולא משום ירושה וה"ל כאלו אמר בפי' ולא משום ירושה דאל"כ אלא נאמר שכוונתו היה ליתן לו בתורת ירושה א"כ בטלו דבריו מה שאמר ואחריך לפלוני כי ירושה אין לה הפסק והרמב"ם ס"ל כל זמן שלא פי' בפירוש שלא מחמת ירושה הוא נותן אנו מחשבין המתנה בירושה אבל בנ"ד אמר אחריך כ"ע מודו אעפ"י שאמר בפי' לשון מתנה אנו מחשבין לשונו כאילו אמר לשון ירושה וק"ל:

חדא ועוד קאמינא שבנ"ד כ"ע מודים שאנו דנין בו דין ירושה אעפ"י שכתוב בהצוואה לשון מתנה גמורה כמה פעמים כיון שמצינו שכתוב בזה הלשון אמנם מחויבים יורשי אחרי ג' בנים הנ"ל כו' הרי גילה דעתו להדיא שאע"פ שנתן להם כל אשר לו במתנה מ"מ מידי יורשי' לא יצאו והא דאמר לשון מתנה גמורה לייפות כחם הוא דאמר וק"ל:

כללא דמילתא שלעד"נ שאליבא דכ"ע אין מוציאין כלום מן השלשה אחים הנ"ל אפילו לא שמטו ואכלו ומכ"ש כאשר ששמטו ואכלו:

וא"כ הדין בחובות בע"פ כ"ש בחובות בשטר דשייך בהו כל הני טעמא הנ"ל אבל באמת בחובות בשטר אין אנו צריכין לה"ט כי בלא"ה אין זכות לנכד יעקב בחובות ההם אפי' לפי דעת האביאסף והנה לפי הפי' שפי' מוח"ז בדברי האביאסף שהטעם הוא שהקפאות של נכרי' אינם נקנין במתנת ש"מ הוא משום דליתא בבריא דאין קנין הקפאות אלא ע"י מעמד שלשתן ובגוי' ליתא דין דמ"ש לכן ג"כ אינו במתנת ש"מ א"כ חובות בשטר על גוים דאית' בבריא ע"י קני לך איהו וכל שעבודא דאית בי' כמו דאי' בבעל התרומות ובתשובה ר"ב אשכנזי' סי' ל"ה וביתר הפוסקים כמו טובא פשיטא דנקנין ג"כ במתנות ש"מ וכן הוא להדיא בתשובה מהרי"ל סי' ע"ט בסופו וז"ל לא מבעיא למאי דכתיבנא לעיל בשם אגודה דאינהו נמי נקנית בכתיבה ומסירה א"כ מצוה מחמת מיתה נמי שייך בהו כמו שכתב ראבי"ה פרק מי שמת הואיל ונקנית א"ק כו' ע"ש וז"ל בתחלת התשו' אבל מה שכתבה דהוה כתבי' ושטרות שעלו בערכאות כהא זכתה כי כן כתב באגודה דמייתי דברי אביאסף ודברי מהרר"א שאין אדם יוכל להקנות כו' ודברי מהר"ר מנחם אי שמיט כו' כתב וז"ל ונראה לי חובות על חותמות ומוסר להם החותם וכותב לו קני איהו וכל שיעבודיה דאית בה נראה דקני עכ"ל וכן נ"ל דמשמע בלשון מהרר"מ דפ' הספינה כו' אלמא נקנית כשל ישראל כמו שפסק הכהן הגדול בעל האגודה ובתראה הוא ובעל הוראות. עכ"ל (עיין בפנים כי לשונו צריך קצת תיקון) הרי לפנינו ברור שלפי פירושו של מוח"ז פשוט ששט"ח על גוים נקנים במתנות ש"מ בלי פקפוק נ"ל גרשון אשכנזי:

תוכן העניינים

עבודת הגרשוני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה