עבודת הגרשוני· רבי גרשון אשכנזי
שאלה י
נדרשתי לאשר שאלוני לחוות דעי מרחוק בענין מעשה שהיה כך היה לאה אשת יעקב נפל' למשכב בחולי דבר ב"מ ותקפה עלי' חלי' עד שהגיעה לשערי מות ונדרה נדר גדול לשמים שאם תעמוד מחליה תתן אלף זהובי' לעניי ירושלים ויעקב בעלה כששמע הנדר שנדרה לאה אשתו התרצה לדברי' ולקיים נדרה ואחר שחלפו ועברו איזה ימים שלח הרופא נאמן רפואה שלימה להאשה הנ"ל ועמדה האשה מחלי' וחזרה לאיתנה הראשון והגבאים דירושלים חוזרי' ומבקשים שהבעל לא ישנה מוצא שפתיו ויתן סך אלף זהובים הנ"ל לעניי א"י ויעקב הבעל משיב מענה פיו ולבו לא היו שוין בדבר הזה כי לא התרצה עצמו לדברי אשתו כי אם להפיס דעתה שלא תטרוף אבל מעולם לא היה בדעתו ולא עלה על לבו לקיים הנדר וכאן הבן שואל כענין אם הבעל יעקב מחויב לקיים מה שהתרצה אם לאו זהו תורף השאלה רק במלות מתחלפות.
תשובה. הנה האמת אגיד ולא אכחד שעלה בדעתי שלא לתקוע את עצמי לדבר הלכה זו באשר שדיני נדרים תקיפי טובא ומה גם שלא מזגתי ריש' אבי סדיא עד שהפכתי בזכו' דעניי וחפשתי חיפוש אחר חיפוש ולא עלתה בידי ע"כ אמרתי ידי אל יהא בהם אך ורק לרוב הפצרו' השואל לא יכולתי להוציאו בנייר חלק ולדחותו ובאשר שאני מוכרח לגלו' דעתי הקלושה בזכותו דיעקב הבעל אהדר ודל בריבו לא אהדר. ואומר שאין הבעל מחויב לקיים הנדר. כי מבואר נגלה הוא מ"ש מה"ררמאי בסי' רל"ב סי"ז בהגה וז"ל מי שנדר לחולה איזה דבר אם נעשה זה משום הפצרת החולה שלא תיטרף דעתו עליו הוה כנדר אונס עכ"ל הרי קמן שנ"ד נקרא אונס ואין הבעל מחויב לקיים הרצוי כי האדם בשבועה כתיב והנה עלה בדעתי לזכות העניי' ולומר שאין הנדון דומה לראיי' כי מ"ש רמ"א שאם נעשה ע"י הפצרת החולה הוה כנדר אונס היינו דוקא היכא דמוכחי'מילתא טוב' שלא נדר ברצון כגון שהנודר מסר מודעא או הוכחה אחרת (ובאמת תשובת הרמב"ן סי' רע"ג שהיא ג"כ מקור דין זה מעשה שהיה שהנודר מסר מודעא קודם שנדר לחולה ע"ש) אבל היכא שאינו מוכח כל כך שלא נדר ברצון הטוב כמו בנ"ד איכא למימר לאו מפי הבעל אנו חיים להאמינו כי איכא למיחש דילמ' בשעת הרצוי היה פיו ולבו שוין לקיימו רק אחר מכאן לבשתו רוח אחרת לומר שלא היה פיו ולבו שווי' לטוב' אבל אין אנו מאמיני' לו וצריך לקיים נדרו ואין לדחו' ולומ' שבע"כ מהר"רמאי איירי שהנודר לא מסר מודעי דאי איירי שהנוד' מסר מודעי ל"ל לומ' דהוה כנדר אונס תיפק לי' שהמודעי מבטל הנדר אע"פ שא"כ אונס כיון שגילה דעתו שאינו חפץ בנדר וביטלו מקודם (וכן באמת יש להקשות בתשו' הרמב"ן הנ"ל) כי זה אינו שעכ"פ צריכין אנו לומר שהנדר לא בטל אלא מחמת האונס אע"פ שמסר מודעא אין כח בהמודעא לבד בלי אונס לבטל הנדר כמ"ש מהרי"ק להדי' בשורש קס"ו ענף ב' ע"ש כי האריך והביא ראיו' נכונות לדבריו וא"כ י"ל שאין הנדון דומה לראיי' ואהבת זכות העניי' הביאני לחלק בכך לפום ריהטא. אבל מה אעשה אוהב אני את האמת יותר מן הכל ואינני אוכל להתעלם מן מוצא מקור הדין. והוא תשו' הרש"בא הובא בב"י בסי' רכ"ח וז"ל הב"י אותו תשובה שכתבתי לעיל בשם הרמב"ן סי' רע"ג היא בתשו' הרשב"א. וחזר ונשאל עליה והשיב אפי' לא מסר מודעי כו' ולא עוד אפי' לא הכרנו באונסו כלל אלא שהוא אומר עכשיו שהיה אנוס באותו שעה אונס גמור נאמן כו' דאל"כ לא נפתח לאדם אלא בפתחי' שיש להם עדים ושאנו מכירין בהם שהוא כן כו' וכתב עוד נ"ל הדברים ברורי' שכל שנדר ובא ואמר ע"ד כן נדרתי נאמן אע"פי שהוציא מפיו הנדר סתם ואפילו תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהפך ממה שאומר ואפי' הי' השומעים חושבי' ומכירין בו שהיה נודר מדעת ומרצון בלי שום אונס וכל מס' נדרים תעיד ע"ז וע"כ אמרו סתם נדרים להחמיר ופירושו להקל כו' עכ"ל ע"ש כי האריך והביא ראיות נכונות. וכ"כ ג"כ הרש"בץ בתשוב' הובא בב"י סי' רל"ב וז"ל ואפי' לא הודיע כן לעדים מותר ואפי' לא הכירו באנסו דכשם שהוא נאמן לומר אדעת' דהכי לא נדרתי והחכם מפר לו אע"פ שנדר סתם כו' עכ"ל הרי לפנינו שני עדים נאמנים שמללו ברור שאדם נאמן לומר שאנוס היה בשעה שנדר. אעפ"י שלא מסר מודעא וכן משמע לי בדברי מהרי"ק בשורש נ' בענין אשה שנשבע' במעמד בעלה בדברים שבינו ובינה והוא קיים לה ושוב בו ביום רצה להפר לה ואמר שהקיום לא היה כי אם למיקט שכתב נלע"ד דמ"מ הוה קיום דדברים שבלב לא הוי דברים כו' משמע שאנו מאמינים לומר מה שאמר שלא היה כוונתו כי אם למיקט. וכן פסק רמ"א בהגהה בסי' רל"ב סי"ב להדיא שנאמן אדם לומר אנוס הייתי וא"כ הוא אין בידנו לחייב את הבעל לקיים נדר אשתו מאחר שהתרצה לדבריה. כי הוא נאמן לומר שלא מרצונו התרצה את עצמו רק הריצוי היה להפיס דעת אשתו שלא תיטרף:
ועוד חפשתי בזכות של העניים ולחייב את הבעל אף גם שכבר בררנו שהבעל נאמן לומר אנוס הייתי מ"מ היה לו לחשוב בלבו איזה תנאי כדי שלא יהא מוצא שפתיו סותרים מה שבלבו לגמרי. כדאי' בפ"ג דנדרים גבי נודרים להרגים וצריך שיחשוב בלבו היום. ה"נ ה"ל לחשוב בלבו איזה תנאי אם לא אכנס לב"ה זמן מה וכיוצא בזה וכיון שהבעל אמר שלא חישב כן א"כ הוא מחוייב לקיים מה שהתרצה. אבל גם זכות זה לא עלה בידי כי כבר פסקה מהרר"ד כהן בתשובה בית י"ז ח"ג שלא אמרינן צריך שיחשוב בלבו איזה תנאי אלא דוקא גבי נודרים להרגים שאינו אונס גדול אבל אם האונס הוא יותר גדול אין צריך שיחשוב בלבו כלום גם כתב שאונס כמו נ"ד הוא אונס יותר גדול מן אונס של הרגים ע"ש כי האריך והביא ראיות נכונות ונלאיתי להעתיקם. א"כ בנ"ד שהוא אונס גדול שלא תיטרף אשתו כגופו אינו צריך שיחשוב בלבו איזה תנאי:
כללא דמילתא שבהא סליקנא ובהא נחתינא שאין אנו יכולין לחייב את הבעל לקיים נדר אשתו מכל הטעמים אשר כתבנו:
והנה לא נעלם מעיני מ"ש מהרמא"י בהגהה סי' רל"ב סי"ד שהבי' מתחלה תשובת הרא"ש בענין מלך או שלטון שצוה לישבע להגיד על א' אם בא על הכותית כדי להענישו מיתה מקרי אונס ומהר"ר מאי' סיים דעת עצמו ויש לבטלה בלבם עכ"ל (באמת אין לזה שורש בד"מ) משמע מזה שאפי' באונס גדול צריך לחשוב ולבטל השבועה בלבו. והוא הפך מ"ש בשם מהר"ר ד"ך. אבל נלע"ד שכל דברי חכמים קיימים כי מהר"רמאי דקדק בצחות לשונו וכתב בדין זה ויש לבטלה בלבם ואח"כ גבי אונס ממון כתב ובלבד שיבטלו בלבם שלשון זה ובלבד משמע אם לא בטלו השבועה קיימת משא"כ לשון ויש לבטלה כי אין במשמעו רק שלכתחילה יש לבטלה ואם לא בטלה בדיעבד אין בכך כלום. ממילא אלו ואלו דברי אלו"ח מ"ש מהרד"כ וחילק בין אונס גדול לאונס קטן היינו בדיעבד יש חילוק שבאונס קטן אפי' בדיעבד צריך לקיים שבועתו משא"כ באונס גדול אבל לכתחלה גם באונס גדול יש לבטל השבועה בלבו וק"ל ועוד יש לחלק בין היכא שהאונס גדול מגיע לעצמו ובין שמגיע לאדם אחר אבל הראשון נ"ל עיקר:
ממילא רווחא שמעתתא שאליבא דכ"ע בנ"ד שהוא אונס גדול אין הבעל מחויב לקיים נדר אשתו אעפ"י שהתרצה את עצמו ולא ביטלו בלבו אמנם ראיתי שמהר"ר ד"ך סיים בסוף התשובה וז"ל כלל העולה מדברי בהא סליקנא ובהא נחיתנא דשבועה זו בטלה ואין כאן נדר ולא שבועה מכל הני טעמא דלעיל ומ"מ אומר אני כדי לצאת ידי שמים טוב להתיר השבועה כו' עכ"ל וא"כ אף אנו נאמר שהבעל ילך לפני שלשה ויתירו לו נדרו. וכיון שאנו מצריכים לבעל התרה לנדרו א"כ נאמר צריך ואין לו תקנה כי נדר שאדם נודר בעת צרה אין מתירין אותו אם לא לצורך גדול או לדבר מצוה. כן נראה לכאורה אבל כד מעיינן שפיר ליתא להא למילתא דכבר פסק להא מילתא מהרר"ל ל' חביב בתשו' סי' ג' דלא אמרינן שאין מתירין נדר שנודר בעת צרה אלא היכא שהנדר הוא ברור בלי פקפוק אבל היכא שיש ספק בעיקר הנדר מתירין אותו לכתחלה אע"פ שנידר בעת צרה. וז"ל גם כי בעיקר הנדר יש ספק מטעמי' שזכרתי ועם היות שבטלתי אותם יספיק הבטול ההוא ושיהיה חייב לקיים נדרו אם לא יתירו אבל לשלא יוכל להתיר מטעם שהוא נדר בעת צרה אין כח בביטול אותן הספיקות כ"כ ולדעתי יכולים להתיר לו לכתחלה אפילו שנדר בעת צרה וככה הייתי עושה מעשה אם היה בא לידי עכ"ל הרי קמן שהוא כתב להדיא שיש להתיר נדר שנידר בעת צרה אם אין הנדר מבורר ויש ספק בעיקר הנדר וכ"ש שיש להתיר הנדר בנ"ד שאין ההיתר אלא לרווחא דמילתא ולחומרא בעלמא. ובלא"ה איכא פוסקים דס"ל שמתירין נדר שנידר בעת צרה כמו שארי נדרים כמ"ש מהרר"מ מינץ סי' ע"ט וז"ל וע"ד השאלה ששאלת אם נהיגן להתיר נדר שנידר בעת צרה דע לך ראיתי מרבותי הגדולים שהתירו נדרים שנדרו בעת צרה אם מתחרט הנודר מעיקרו וכן בדידי הוה עובדא שהגאון מהר"ר זעליגמן ס"ל זצ"ל ואני וחד עמנו התרנו לבן חרגו של משה כו' ע"ש שהאריך מאד בענין זה. הגם שאין אנו סומכים אתשו' זו להתיר נדר שנידר בעת צרה מ"מ יש לעשותו סניף להתיר הנדר באשר שבלא"ה יש צדדים להתיר באשר שההתרה היא לפנים משורת הדין. ומה גם שיש לפקפק בלשון הרצוי אה יש בו משום נדר כאשר בא בשאלה גם בענין נדר שנודר בעת צרה יש כמה גוונא להתיר ועיין בתשובת מהר"רל"ן חביב הנ"ל אך ורק אין הזמן מסכים עמדי להאריך שלא לצורך ומטעם זה לא צידדתי בכל צדי צדדים בפלפולא כדרכי להשיב לשואלי דבר רק באתי בקצרה להפיק רצון השואל. ובהא נחתינא ובהא סליקנא שאין הבעל מחוייב לקיים הנדר אשתו רק לרווחא דמילתא ילך לפני שלשה ויתירו לו הריצוי שלו ואם ימצא פתח לנדרו מה טוב ואם לאו יפתחו לו. בחרטה ועיין בתשובת ר"ב אשכנזי' סי' ט"ז ובתשובת רא"נ חיים סי' ק"ז:
כל זה נלע"ד ברור בלי שום ספק ואף גם שהיה איזה ספק אין בידינו להוציא ממון מספק אע"ג שהספק הוא בין אדם להקדש עניים כמ"ש הר"ן בתשובתיו סימן א' והריב"ש בסימן ק"ס ובתשובות הרשב"א סימן תרנ"ו להדיא שכל ספק שנולד בין הקדש עניים ובין המקדיש אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה. אעפ"י שיש לי הרהורי דברים על הראיות שמביאין והדברים עתיקים וארוכים וצ"ע בכמה מקומות ואין כאן מקומם ואין צורך בהם לנדון דידן ועיין בי"ד סימן רנ"ט ס"ה בהגהה.
כל זה נ"ל להלכה. ואלהי המערכה וצבאות יצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות. ויגלה לנו ק"ץ הפלאות. כ"ד גרשון אשכנזי.