עבודת הגרשוני· רבי גרשון אשכנזי
שאלה חי
למי כל חמדת ישראל חמדה גנוזה. עטרת תפארת הרבנים אב שבחכמים הוא אבי חוזה. צפנת פענח ומפשר תעלומו' סתרי וסודי רזה ה"ה אמ"ו אשר כל אליו כל לו תהלה דומי' כי קט מהכיל היריעה הוא ניהו ראש לכל המורים והורים הר המורי'. שממנו יצא הוראה בכל העולם בפילפולא רבא ועל עומקא ובורי' כבן עזאי בשוקי טבריא מרא דארעא ומרא דשמעתת' הגאון המופלג נ"י ע"ה פ"ה אב"ד ור"מ המאור הגדול כמו"הרר גרשון נרו יאיר ולהעלו' תמיד עד איש צמח ועתידות יגיד. ועד עמוד הכהן לאורים ותומים ככה יהי' לעולמי עולמים. עם כל המסתופפים בצל צילו צל צח וזך חיו יחיו ה' עליהם א"ס
הנה קודם כל דברי שרי לי מרי אשר לא אוכל לבא כעת במליצת והרצאת דברים רכים ונעימים בנעימות הלשון לשום כבוד לשמו הגדול והאדיר כאשר מן הראוי את כבודו להתפאר. כי סהדי במרומים וקמי שמיא גליא אשר באיזה דברים פרטים טרידנא טובא ומה גם קצת בטרדת הזמן ומהכרח ליתן את פני פנאי שלי לאיזה לימודי' אשר לי הקטן צ"ע הרבה כעת אמנם באשר כיו' אתמול כי יעבור מדי חדש בחדשו בחידוש הלבנ' הנה בביתי האיר והבריק השחר כאור נוג' לו אור גדול מהמאו' הגדול המושל ביום ובליל כשני המאורו' הגדולי' אשר שניהם יחד אתו כלולים בדבריו וברקיו אשר יאירו תבל ומלוא' האירו מול עבר פני בכבוד אומר כולו ובפרטות אשר האליף הותיק גיסי כה"ר ויבש נר"ו שלח בכתב ידו. להודעני אשר יפעת הדרת כבודו פונה עצמו מכל עסקיו עסקי מצוה ותורה למען השיב לי תחילה (שאלה ראשונה של מהר"ר אהרן בעל שאלה זו וגם תשובה של הרב המחבר נאבד אך בשאלה זו שנית ובתשובת הרב המחבר שנית יובן הראשונה הכל באר הטיב) בכן עלץ לבי בקרבי אמרתי האח ששתי כעל כל הון בו ובתורתו ולכן מפני היראה והכבוד מגזירת קל וחומר הנה אשיב אומר ובאשר ביום ב' העבר בחפזי שלחתי איזה דברים פשוטים אשר העליתי בנדון ההוא ליד גיסי האלוף הנ"ל ומסתמא הוא מסרן ליד הגדולה. תפארת כבודו אם עיניו עיני הרואה ראו גם ראו וקראו אותה יהדרנ' נא לגיסי שי' כי באמונה ידענא אשר אין לי העתק ממנה כי כתבתי רק לעצמי כאשר באמת חזותא מוכיח עלה ומוכח מתוכה אשר בכמה דוכתי לא היה הלשון מספיק די שבח והלל לפי התרוממת גדולתו כאשר מן הראוי לכתוב לנוכח מול פני המנורה פני כבודו הרב. גם מסתמא יש מקום להשיג הנה בסוף כתבתי והעליתי אשר יראה להתיר להשתדל עבורו כמו שמותר לרפאות משום איבה יש קצת מקום לפקפק בזה. דממ"נ אם יקדש ש"ש א"כ בלאו הכי מצוה להצילו. ואם לא יקדש ש"ש לא שייך שום איבה גם לא בארתי שם כל הצורך למה אשר דנתי אותו בספק גמור אם דעתו לחזור כלל ולשוב דהלא עכ"פ היה אומר שרצונו למות יהודי וכו'. אמנם עפ"י דברים ניכרים שאמרו היה מבורר דלא הו' אפשר למיקם עלי' והיה באמת ספק גדול אם מגמתו לחזור ולשוב כלל. ולכן לא התרתי עם לא ע"י טעמים אחרים וכמדומה לי שכן הצעתי הדברים בהשאלה רק הנה ראיתי מן הדרת יקרת תשובתו הרמה והנשאה אשר כבודו הבין ג"כ כאלו ודאי הי' מגמתו לחזור ולשוב בזה יש לראות אשר שגגה יוצאת מתחת קולמסו בהשאלה. ואיך שיהי' הנה אחרי המחילה בהיות כן אשר הבין שודאי מגמתו וכו' לא היה צריך להביא ראיה מהך דקידושין דשמא הרהר בתשובה ולפע"ד היה אפשר לומר דשאני התם לענין קידושין חיישינן לכל מילי לחומרא מספק והנה באמת סברא זו דשמא עשה תשובה נכונה וברורה כשמש אפילו לענין אחר דהא במומר שנהרג בידי גוים י"א שאומרי' עליו קדיש וכתב בתשובה חד טעמא דאמרינן כשראה שנהרג שמא עשה תשובה בדעתו אבל מ"מ כל אפי שווי' דלא אלימא סברא זו למישרי לכתחלה במומר להכעיס או לע"ז לפדותו מן השבי דכולא איתנהו ביה אפילו הריגה משום האי טעמא דשמא יעשה תשובה קודם שיהרג. והנה אין להאריך בזה עוד באשר כל עצמה וכל עיקרה מהשאלה לא היתה וגם מאי דהוה הוה. ואטרוחי בכדי לא בעינא רק עתה באתי להשיב על אשר ראיתי בדברי קדשו כתוב עלי כמתמיה ותמהון נקטה נפשו נפש הרמה והנשאה על אשר לא מחיתי בבן מאזוש ז"ל מלאמר קדיש הנני מודיע כי בליל א' פ' וירא אמרו אליו לאמר קדיש ואני מחיתי בו באשר שאז עדיין לא נתייאשו אפילו מלבקש ושוב לא היה בן מאזוש בב"ה עד ליל ש"ק ובשעת התפלה בא ר' ליפמן ואמר שבאו ערלים מזבאריק ואמרו שראו אשר היהודים מזבאריק קברו את היהודי ההרוג באותו פעם באמת לא מחיתי בו אבל לא מטעמא דברירא לי ומפשט פשיטא דאיתת' שריא רק באשר אף לפי סברת מהרמ"א בא"ע לא מצינו בהדי' שאסו' לומר קדיש רק להספיד ולהלביש שחורים ואף גם זאת משמע לפום ריהטא דקאי דוקא על האשה והיינו טעמא דחיישינן לתקלה דהיא סברה בנפשה דשריא למינסבא גם מה שכתב שם וכן שלא יתן הב"ד בכתב וכו' קאי נמי על האש' ולכן אף שלענין אבילו' הבנים נמי לא נהגו אבילות כל זמן שהאשה אינה מותרת וכמשמעות לשון העיטור בשם תשובת הרי"ף דקאי נמי על הבנים מ"מ כיון שהעיטור גופא לא כתב אלא לשון ומסתברא ולא כתב איסורא לכן נראה לי שדי בזה להחמי' על הבנים מלנהוג האבילות אבל הקדיש יאמרו. ובפרט פה עירינו ת"ל אשר אין פרץ ולא הי' אבל אחר ומשום דכל עיקר טעמא דהא מילתא שיש למחות משום דאיכא למיחש לתקלה משום דהיא סברה בנפשה וכו' אמנם לענין קדיש איכא נמי טעמא אחרינא משום מעשה דר"ע מחייבינן לומר קדיש אפי' היום שמת בו אביו או אמו דליכא שם אבילות כלל ולכן לא רציתי למחות בו ובפרט בעיר אחרת שלא בפני האשה ומה גם שהוא יתום גם כן מצד אמו דליכא קפידא כלל ועוד יש קצת ראי' לזה דהקדיש לא שייך באבילות מהא דלעיל מומר שנהרג בידי גוים אין מתאבלין עליו כן משמע לפסק הלכה מהג"ה רמ"א (אע"פ שהבעל ש"כ השיג שם) ומ"מ אומרים עליו קדיש וכנ"ל ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר יש כאן שהקדיש אינו שייך בהאבילות. ולכן אף שהיה מקום לחוש משום חומרא דא"א מ"מ מאחר שהקדיש הוא תועלת גדול לנשמת המת נראה לפע"ד להקל בזה מאחר שלא נמצא במפורש ולולי מסתפינא הוה אמינא שיש כאן מקום לומר דלפעמים מחויבים הבנים לנהוג אבילות אף שאין האשה עדין מותרת להנשא דהרי זה לשון העיטור תשובה מי שנטבע במים שאין לו סוף וכו' עד ואין הבנים יורדים לנחלה והרי הן כנכסי שבוי' וכיון דבחזקת קיימי' הן מסתברא דלא נהגי אבילות ע"כ נשמע מזה דסברא זו דלא נהגו אבילות נמשך מן זה הדין שכתב כבר ואין הבנים יורדי' לנחלה וכיון דבחזקת קיימי' הן מסתברא דלא נהגי אבילות אבל פשיטא כל היכא דהבנים יורדי' לנחלה פשיט' דנהגי אבילות ובהיות כן הרי כתב להדיא הרמב"ם בפ"ד מהלכות נחלות וז"ל אם היה לו סימנים בגופו והכירו אותו. בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אחר כך יורדי' לנחלה בעדות זה אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת עכ"ל ומסתמא סבר הרמב"ם ג"כ מה שכתוב העיטור בשם הרי"ף ומ"מ כתב בדברים האלו וכיוצא בהן יורדים לנחלה אע"פ שאין משיאין את אשתו ומכ"ש דנהגי אבילות. אלא ודאי דהעיטור גופא לא מיירי אלא כל היכא שאשתו אסורא אליבא דכל הפוסקים. או רובם ככולם לא משום חומרא דאיסור כרת דאז אין יורדי' לנחלה א"כ מסתברא נמי דלא נהגי אבילות. אבל כל היכא דאנן מחמירין עליה משום חומרא דא"א דאז יורדים לנחלה מכ"ש דנהגי אבילות. וכדמוכח מהרמב"ם בדברים אלו וכיוצא בהם וכו' ואפשר לומר דלהכי סתם הש"ע וכן הרב הגאון מהר"מאי בהל' אבילות ושם בא"ע כתב סברתו ובשם הריב"ם שלא תלביש האשה שחורים וכו'. אף על גב דאיכא למימר נמי משום דשם דוכתא דאיסור אישות ונקט האשה וה"ה הבנים מ"מ איכא למימר נמי כמו שכתבתי דלאו מילתא פסיקא הוא אפילו לדברי העיטור למימר דכל היכא שאין משיאין את האשה דלא ינהגו הבנים אבילות. וכדמוכח מהר"מבם הנ"ל אלא דוקא היכא שאשתו אסורה באופן שאין יורדי' ג"כ לנחלה אבל היכא שיורדי' לנחלה פשיטא דינהגו אבילות לכן סתמו בדבריהם בהלכות אבילות והניחו הדבר בזה מאימתי מונין משנתייאשו מלבקש משא"כ בא"ע בהלכות אישות לענין האשה שלא תלבש שחורים וכו' מחמרינן בכל גווני אפילו כל היכא דאין משיאין אותה משום חומר איסור כרת מ"מ לא תלביש שחורים וכו' דלגבה מחמרינין טפי וחיישינן לקילקולא דסברה בנפש' וכו' כן אפשר לומר לפע"ד הקלושה ודלא כמ"ש הבעל ש"כ ואת אשר תו עיררני תפא"רת עטרת כבודו לכתוב בשריותא דהאי איתתא את הנראה לפע"ד הקלושה וחלושה הנה ידעתי גם ידעתי אשר כל התלמוד והפוסקים ראשוני' ואחרונים עם כל התשובות ישנות וגם חדשות אשר רבו כמו רבו כולם כאחד בדעת חדריו ימלאו המצאו ימצאו בדעת קדושי' פה קדוש יאמר לו ואגב חריפתא דיליה הוא זורה ובורר ומרקד מברר ומלבן כל עקוד ונוקד ואין זה אשר עררני כי אם לרוב גודל מדת הענווה כי רבה וכי היכא דלמטיי' בדיק לי מרא דארע' לחוות את דעתי הקלושה וחלושה והנני הזעיר זעיר שם זעיר שם צעיר לימים אנכי. יודע אני את מך ערכי וחלש כחי למנוע את עצמי ולחשוך מן הדין. ולהיות מיראי הוראה ובפרט בחומרא דא"א. ומה גם אשר באמת ובאמונה עדיין לא דרשתי וחקרתי אצל הקוברים שהי' מתעסקים עמו לשמוע עדותן את אשר בפיהם כי לא נחיתנא לכך ומנעתי את עצמי מזה בתחלה לעמוד מן הצד אך אמנם כאשר לע"ע הוד תפארת כבודו כתב לי ג"כ לחקור ולדרוש אם יש כאן איזה ידיעה אשר לא נודע שמה ולפי הנשמע שהיה ערל מל"ת ששמע מן הרצחני' אשר הודו שכן עשו. בכן אחקור אחר זה על ידי מוקדם האפשרי וגם אצל הקוברים שהיו מתעסקים עמו אחקור על הכל ואת אשר אחר כך יוריני מן השמים להכין על זה בעניי. אכתוב ואציג נא לפני יקר תפארת גדולתו דרך גבר בעלמא כנושא ונותן בדבר הלכה. והוא בתפארת כבודו יראנו נפלאות מתורתו לפסוק להלכה כאשר אתו סדור' שמורה וערוכה. והנה לקצר אני צריך לרוב טרדות אשר אני כעת רק תפלה לה' להרבו' שלומים וחיים ארוכים ברוכים ומבורכים כשמש לו זורחי'. ומלכא חיי לעלמא הדין ודאתי ברכה תילי תילין וסגי חדוות' כ"ע הק' נאמנה אהבת' בכל עת ובכל שעה לשרת אליו בקודש הנמוך והדום רגלו אהרן ווירמייזא חוני פה ק"ק טריד.
תשובה. באשמורת הבקר יזכו לאור יקר כולו אומר כבוד בהיכלו לבקר. ה"ה אהו' ידידי הרב המופלג הרים עוקר וזה בזה טוחנן טוביינא דחכימא ורבנן יפוצו מעיינותיו כנחלי ארנן נ"י ע"ה פ"ה ר"מ ואב"ד כמוהר"ר אהרן נר"ו אהו' מרוב התלאות והטרדת חבלי הבלי הזמן הבוגד ולא בא גד אינני אוכל להאריך ולסדר כל כאשר עם לבבי הנשבר לטייל ארוכו' וקצרות עמו בהלכה כי תשובתו הרמה האירה הבריקה אל מול עבר פני מגילה עפה עבה וארוכה ערוכה ושמורה כתובה אחור ופנים ומראה פנים לכל צד ואופן כמראה האופן ומכ"ת הראה נפלאות בדקות זכות עיונו ושכלו שכל הנבדל פלפלא חריפא כצנון וחרדל משתעי בלשון חכמה לשון חכמים מעשיר עני ודל ומה מאוד אני חדי בפלפוליה לספור חדל אך ורק לית כתי"בה דלא רמי תיגר"א באיזה מקומן שנראה לע"ד דברי מכ"ת ניראי' ונדחי' מניה ובי' או ממקום אחר סמוך או מופלג ועלה בדעתי לערוך מערכה מול מערכה ולווכח בהלכה ואת והב בסופה מני ומניה תסתיים שמעתת' וכבר התחלתי בזו המלאכה ורציתי לשלוח הכתב ע"י האלוף כהר"ר מרדכי כ"ץ רק נטרפה לי השעה באותו פעם כפעם בפעם ולא יכולתי לגמור המלאכה אשר עלי שעדיין לא נחתי ושקטתי כי אנכי נכון לטרחא נפישא ולאגרא קלילא ואמרתי לכ"תר זעיר עד אשר יבואו יומי דפגרי קצת ימי חנוכה אך ורק באשר שמכ"ת חזר ושלח אלי מגילה קטנה ככף נחת מעין הראשונה גם ראיתי מ"ש מכ"ת לגיסו התורני מוהרו"ך נר"ו לבאר דבריו הראשונים מה שכתב לי בענין אמירת קדיש וכיון דכל כי האי טרחה טרח מר אמרתי אם לא אשיב לו לא דבר ולא חצי דבר פן יעלה טינא בלבו לב חכם שאין אני משגיח בדבריו ושמתי אותו אחר הדלת והמזוזה ומשנה ממקומה זזה ע"כ אמרתי יעבור עלי מה ארוצה ואשיב מפני הכבוד אמנם בקצרה ואחרון אחרון אני בא ואען ואומר שתמיהתי במקומה עומדת למה לא מיחה מכ"ת בבנו של מייזוש שלא לומר קדיש כיון שעדיין לא מבורר אם איתתי' שריא להתנסבא לכל גבר כו' כי כבר פשט המנהג מנהג ותיקון בכל ב"ד ישראל למחות מלומר קדיש עד שמבורר היתרא דאיתתא כי קדיש הוה דומי' דהשכבה שמיחה הרב ב"י מלאמרה וחדא טעמא לתרוויהו שיש לחוש לתקלא שהאשה תביא עדים לפני ב"ד אחר ותביא ראיה לדבריה מן ההשכבה או מן אמירת קדיש כיון שכבר המנהג שלא לומר קדיש בשביל מיתי כ"י כי אם מי שאין לו אב ואם (ולא כמו שעלה על דעת מכ"ת מתחלה שטעמא דמילתא שהאשה בעצמה תיסברא שהיא שריא למינסבא) ומה שיצא מכ"ת חוץ למכוון זאת לא זאת כי אם שלא מצא מוצא מקור הדין בריב"ש. כי המ"מ הוא טעות וצ"ל סי' תק"ח יע"ש וימצאנו ומה שכתב מכ"ת והאריך למעניתו שהאבילות תלוי בירידת נחלה ורצה להוכיח כן מדברי בעל העיטור והרמב"ם במחילה מכבודו אין דבריו נכונים כלל מראש ועד סוף כי מ"ש מכ"ת וז"ל ואפשר לומר דלהכי סתם הש"ע והגאון מהרמא"י בהלכות אבילות ושם באה"ע כתב סברתו והריב"ש שלא תלביש אשה שחורים כו' מכל מקום איכ' למימר נמי כמו שכתבתי דלאו מילתא דספיקא הוא אפילו לדברי העיטור למימר דכל היכא שאין משיאין את האשה שלא ינהגו אבילות וכדמוכח מהרמב"ם הנ"ל אלא דוקא היכא שאשתו אסורה באופן שאין יורדים ג"כ לנחלה אבל היכא שיורדי' לנחלה פשיטא שינהגו אבילות לכן סתמו הדברים בה"א כו' משא"כ באה"ע בהלכות אישות לענין האשה כו' עכ"ל ואני אומר אין דנין אפשר משאי אפשר כי אי אפשר לומר כן כל היכא שיורדים לנחלה פשיטא דנוהגים אבילות דא"כ קשה למה כתב בש"ע מי שטבע במים שיש להם סוף כו' הלא אפילו במים שאין להם סוף ינהגו אבילות כיון שיורדים לנחלה כמ"ש בח"מ בסימן רפ"ד ובאופן המבואר שם ועוד יש הרבה להשיב על דבריו וכמדומה לי שמכ"ת הרגיש בעצמו שאין דבריו הראשונים עולים כהוגן לכן בכתבו השני שכתב לגיסו היפך פניו של זעם והשיג על בעל הש"ך אבל דבריו הראשונים מצד הלשון ומצד הענין אינם סובלת מה שרצה לפרשה בכתב השני גם נגד הש"ך במחילה מכבודו לא דיבר נכונה כי הדבר ברור שלפי דעת בעל העיטור אין שום מקום שאין משיאין אשתו והיורשים יורדים לנחלה כי תלוי זה בזה ודלא. כהרמ"בם לכן כתב בעל העיטור ומסתברא כו' אבל הרמב"ם לא בירר דבריו לענין אבילות אם תלוי בירידת נחלה או במשיאין את אשתו ומסתבר' מילתא שהאבילות תלוי במשיאין את אשתו כי מצינו שמתאבלים ע"פ ע"א כמו שמתירין אשה ע"פ ע"א אף על פי שאין יורדים לנחלה על פי ע"א ואין לומר דילמא תלוי נמי בירידת הנחלה ונאמר אם משיאין את האשה אף על פי שאין יורדי' לנחלה מתאבלין ואם יורדים לנחלה אף על פי שאין משיאין האשה מתאבלין גם כן כי אין זה סברא להחמיר כל כך לאבילות דרבנן והוא חומרא דאתי לידי קולא כמ"ש הרא"ש ממילא צדקו דברי הש"ך כמ"ש שהאבילות תלוי בהיתר נישואי האשה. אמנם במ"ש וכן כתב באה"ע סי' י"ז ס"ה דאשתו אסורה להספיד כו' משמע מדבריו שהבין שהתם והכא חדא טעמא הוא ובחדא מחתא מחתינהו וז"א דכאן מיירי לענין אבילות דעלמא והתם הוה טעמא משום שיש לחוש לתקלה ולא משום אבילות כי אין בלבישות שחורים או השכבה דין אבילות כלל כללא דמילתא שדברי מכ"ת תמוהין גם מ"ש מכ"ת וז"ל בכתבו שכתב לגיסו גם מחמת אבילות ידעתי גם כן מ"ש הב"י שיש למחות כו' מ"מ נראה דהתם מיירי שעל הב"ד מוטל שהמה לא יצוו לומר השכבה משום דחיישינן לתקלה דיאמרו כיון שהב"ד יניחו לומר השכבה כו' נראה שדברי מכ"ת סותרי' אלו את אלו כי מתחיל בציווי ומסיים בהנחה ובאמת הכל הולך אחר החיתום שיש לחוש לתקלה אם יניחו הב"ד ולא ימחו וכן הוא לשון הב"י וגם אני מוחה מלומר השכבה כו' וא"כ מה לי כשלא ימחו לומר השכבה שיש לחוש לתקלה מה לי אם לא ימחו שלא יתאבלו כי גם באבילות יש לחוש לתקלה ויותר יש לחוש לתקלה ע"י אבילות מע"י השכבה כי אבילות הוא חומרא דאתא לידי קולא כמ"ש ממילא יאמרו אם לא הי' מבורר שמת לא הי' הב"ד מניחי' להתאבל משא"כ בהשכבה וק"ל כללא דמילתא כל זמן שאין משיאין האשה אין מתאבלין מצד הדין ומשום שיש לחוש לתקלה יש למחות לומר השכבה משום תקלה וכן מוחין לומר קדיש משום תקלה וקדיש והשכבה שוין לענין זה אע"פי שמשמע שבתוך ההשכבה שמתפללין בעד נשמתו מזכירין שמו מה שאין כן בקדיש שאין מזכירים שמו מ"מ סתמו כמפורש ע"פ מנהגינו הנ"ל וק"ל ופשוט הוא וכן נוהגי' בכל מקום שראיתי ול"ה ולישועתו קויתי שיציליני משגיאות ולא יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידי הוראתי ובמטותי מיני דמר שאל ישית לבו על גמגום לשוני ורועי כתבי כתב הנשתוין כי הנ"חץ השיאני גם אם מהירת הקולמס פלטה ח"ו דבר מה שלא דרך כבודו בזה יסלח לי מכ"ת ואל ידין שוגג כמזיד וש"ש:
אחר כתיבתי הנ"ל אשתהי עוד פה אתנו מוביל כתבי דנא אמרתי לעורר מכ"ת על איזה פרטי הירהורי דברי שיש לי על תשובתו הא' בראשי פרקי' וזה יצא ראשונה מכ"ת הסכי' עם הפרישה במ"ש בחד זימנא להכעיס לא מיקרי משומד ואין איסור להחיותו ולבי לא כן יחשב כי לע"דנ שאפי' בפ"א להכעיס מקרי משומד ואסור להחייתו וראיה לדבר מהא דאית' בפ' א"מ מיתיבי אכל פרעוש א' או יתוש א' הרי זה משומד והא הכא דלהכעיס הוא וקתני משומד התם בעי למיטעם טעמא דאיסורא עכ"ל ואם איתא שיש לחלק בלהכעיס בין פ"א להרבה פעמים מה מקשה המקשן למה לא משני התרצן ל"ק הא דקאמר להכעיס מין היינו כשעשה כן כמה פעמים הא דקאמר אכל פרעוש א' או יתוש א' כו' היינו כשלא אכל אלא פ"א ועיין בתוס' שם ד"ה התם כו' אלא ודאי בלהכעיס אם מברר דברי' שהוא עושה להכעיס אין חילוק בין פ"א להרבה פעמים והא דמחלקים תוספו' בפ"ק דחולין בין פ"א להרבה פעמים היינו דוקא לענין ע"ז או חילול שבת בפרהסיא ולתיאבון אבל לא להכעיס וגם שם אין דברי תוספות מוסכמים ועיין מר ביש"ש ובתשו' מהרי"ק שורש ק"י ואין להביא ראיה מן מ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' תשובה שכתב המשומד לעבירה אחת זה שהחזיק עצמו לעשות עביר' בזדון ונתפרסם בה והורגל בה וכו' והוא שיעשה להכעיס ע"כ משמע דלא הוה משומד להכעיס אלא א"כ הורגל בה כו' כי לעד"נ שהרמב"ם לא כת' משומ' לא הוה אלא כשהורג' בה ונתפרסם בה אלא לענין שיהיה בכלל אלו שיורדין ולא עולי' דחמיר עונשיה טפי אבל לא לענין מורידין ולא מעלין והדבר מוכרח לומר כן לענין אפיקורס שכתב הרמב"ם שהם שלשה וכו' ולא מנה מ"ש בפ' חלק אפיקורס זה המבזה ת"ח אלא ע"כ לומר שדעת הרמב"ם שיש חילוק בין אין להם חלק לעה"ב ובין יורדי' ולא עולים ובאמת יש ב' מינ' אפקורסי' א' שאין לו חלק לעה"ב ומין א' שיורדים ולא עולים ונכרת' והברייתא בפ"ק דר"ה מיירי במין הא' האומר שאי' שם נבואה כו' לפיכך עונשם חמור שיורדי' כו' ובפ' חלק איירי במין הא' שאין חמור כ"כ לפיכך עונשם שאין להם חלק לעה"ב אבל אין עונשם חמור כ"כ שיורדים ולא עולים וכ"כ להדיא הל"מ יע"ש אם יש אתו הל"מ. ה"ה לענין המשומדי' להכעיס יש חילוק זה לענין שיורדים ולא עולים צריך להיות מורגל ומפורסם בכך אבל לענין מורידין ולא מעלין בפ"א סגי:
ועפ"ז שכתבנו שמשומד להכעיס נקרא בפ"א ישבתי דיבור תו' בפ"ק דחולין דף ז' ע"ב ד"ה אלא מומר לאותו דבר ולתיאבון דאי להכעי' פשיט' דפסול שהו' מעט הכמו' ורב האיכו' כי קשה מה אתו התוס' לאשמעי' אבל עפ"ז א"ש כי היה מקום לדחות הסייעת' דרבא ולומר מ"ש בבריית' ואפי' ישראל מומר כו' היינו מומר להכעי' שעבר פעם א' להכעי' (ונק' מומר בפ"א) וכיון שלא עבר כי אם פ"א לכן אמרינן שחיטתו כשרה אבל מומר לתיאבון לא נקר' מומר בפ"א כ"א שעש' כן הרבה פעמי' י"ל שאין שחיטתו כשרה כי נעשה לו כהיתר ואין ק לא שבק היתרא ע"כ. כתבו התוס' דאי להכעיס כו' ודו"ק נ"ל גרשון אשכנזי.