אור ברסלב

עבודת הגרשוני· רבי גרשון אשכנזי

שאלה ג

שאלה ב

נדרשתי באשר שאלוני לחוות דעי מרחוק בענין מעשה שהיה כך היה ראובן שמעון לוי ויהודא נשתתפו יחד בעסק משא ומתן א' באופן ששמעון ולוי יסעו למדינה אחרת וליקח שם סחורה ידוע ולהביאה למדינה זו ולוי ויהודא לא הטילו לכיס כלום רק ראובן הטיל לכיס סך גדול ושמעון הטיל ג"כ לכיס סך אבל לא היה מגיע אפי' לחלק רביעי' מן כל הסך שהטיל ראובן ושמעון ולוי ויהודה הקימו שטר עליהם בא"ה איך אמת הוא שיש תחת ידם ורשותם סך ידוע השייכים לראובן ושמעון שקבלו מידם לידם במעות מזומנים והרי סך הנ"ל בידם בתורת עיסקא למחצית שכר ולמחצית הפסד לצורך קניית סחורה ידוע במדינת אחרת והחצי ריוח יהיה לראובן ושמעון וחצי ריוח יהיה ללוי ויהודא (אכן א' ר"ט יקחו לוי ויהודא בראש שכר טרחתם וכן להפסד חו' ובאותו השטר נאמר וז"ל גם ראובן ושמעון עשו ק"ס באותו מעמד להלוות ללוי ויהודא סך הנ"ל כנ"ל עד גמר משא ומתן הנ"ל דהיינו עד בואם לביתם וכמ' לוי ויהוד' שעבדו כל נכסיהם באופן המועיל לראובן ושמעון על חצי אחריות של סך הנ"ל. זה הוא תורף השטר הנ"ל רק במלות מתחלפות ולאחר שבאו לוי ויהודא לביתם והביאו סחורות הנ"ל תבע ראובן את שמעון שישלם לו מה שהניח הוא בשותפות יותר מן חצי סך הכל כי כן היה תנאי ביניהם שיטילו ראובן ושמעון שוה בשוה חלק בחלק ושמעון טעון שאינו מחויב לשלם רק חלקו שהוא חלק רביעית ועל רביעית השני מעולם לא נתחייב להטיל לכיס רק נעשה ערב על אחריות הדרך עד שיבואו לביתם ואח"כ יתן כל א' וא' מארבעת' חלקו חלק רביעית והאריכו למעניתם. ופסקו הדייני' ששמעון מחויב לישבע ש"ד שכדבריו כן הוא שלא היה ערב רק על אחריות הדרך עד שיבואו לביתם ואח"כ יתן כל א' חלקו חלק רביעית ושמעון קיים הפסק ונשבע כנ"ל ואח"כ העידו עדי השטר הנ"ל אחר האיום ז"ל כו'

והנה ראובן הנ"ל מרנן אחר שמעון שהוא פסול לעדות ולשבועה שנשבע לשקר ע"פ הגדת עדים הנ"ל ועל זה נשאלתי אם שמעון פסול לעדות ולשבועה אם לאו:

תשובה. הנה על ענין עסקי ממון לא נשאלתי ואין רצוני לתקוע את עצמי לדבר הלכ' זו בלתי ידיעת שני הצדדי' רק לענין מה שנוגע בכשרותו של שמעון חלקי אען ואומר ששמעון מקדושתו וכשרותו לא יצא ומי שמרנן אחריו עתיד ליתן את הדין וזה החלי בעזרת ה' חילי שאין ממש בהגדת עדות האלו כיון שהיה שלא בפני ב"עד כי כבר פסקו רוב הפוסקים שאפי' בדיעבד אין פוסקי' ע"פ עדים שהעידו שלא בפני בע"ד ולא כדעת ראבי' ורא"בן שפסקו שבדיעבד דנין על פיהם ואפי' לפי דעתם שדנין ע"פ בדיעבד היינו דוקא בדיני ממונות אבל לא בענין לפסול איש ולהוציאו מחזקת כשרות וכל זה מבואר באר היטב ביש"ש בפ' הגוזל בתרא ובתשובת מהרש"ל סי' י"א וכ"ח ע"ש גם שם מבואר שפסק שאין העדי' יכולין לחזור ולהעיד משום דה"ל כאלו נוגעי' בעדותן ע"ש כללא דמילת' לדברי מהרש"ל שדברי עדים האלו לא מעלין ולא מורידן ליגרע כחו וכשרותו של שמעון הנ"ל אמנם באשר שאין דברי מהרש"ל מוכרחי' גם מתוך דברי תשובותו הנ"ל נראה שעדין יש לבעל דין לחלוק עוד י"ל כיון שגביית העדות שייכי' ג"כ לענין ממון כעדי ממון דמיא וכמו שאמרינן לענין דרישות עיין בב"י סי' ל' ע"כ גם אנחנו נאמר אף אם נאמר שעדותן שנגבה שלא בפני הבע"ד מועיל אפי' בענין לפסול א' מ"מ נראה לע"ד שאין די באר בעדיות האלו לפסול את שמעון מטעם שעד א' אמר וז"ל איך הב ניט אנדרשט פר שטנדין אלז ראובן אונ' שמעון זאל איטלכר החצי מעות אויז ליגן כו' דז איך זאל זאגין זייא בפירוש גרעט גווארין קאן איך ניט איטלכיז ווארט בהלטין אבר איך הב עז ניט אנדרשט פר שטנדין עכ"ל ונלע"ד שאין שמעון נפסל ע"פ עדותו כי יוכל לומר מה לי ולהבנתך אתה הבנת כן אבל לא הי' כך כוונתי רק כוונתי הי' שאין אני ערב רק עבור אחריות עד שיבואו לביתם ואח"כ יתן כל א' וא' חלקו וראי' לדבר שיוכל אדם לתרץ דבורו נגד הבנת השומעים ממה שכתב הרשב"א בתשו' והב"י מביאה בי"ד ס"ס רכ"ח וז"ל נ"ל הדברים ברורים שכל שנדר ובא ואמר ע"ד כן נדרתי נאמן ואע"פ שהוציא בפיו הנדר סתם ואפי' תלה הנדר לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהפך מה שאומר עכ"ל ע"ש הרי קמן שיוכל אדם לתרץ דבורו הפך כוונת השומעים וא"ל לעולם אמרינן כל מה שמבינים השומעים ה"ל כאילו פירוש בהדיא ואינו יכול לפרש דבריו להפך הבנת השומעים והא דאמרינן גבי נדרים שיוכל לפרש דבריו הפך הבנת השומעים היינו טעמ' משום דגבי נדרים בעינן פיו ולבו שוים מה שא"כ בענין אחר דזה אינ' דהא דק"ל גבי נדרי אונסי' דלא הוה נדר היינו דוקא כשהוציא בפיו דבר שאינו בפירוש נגד מה שבלבו אבל כשהוציא בפיו דבר שהוא בפ' נגד מה שבלבו הוה נדר ואם הוה מה שכיוונו השומעים כאלו אמר בפי' אותו הכוונה אין לנו לקבל מה שפי' הנודר הפך דעת השומעי' אלא עכ"ל כיון שאיכא לפרש דבריו הפך דעת השומעים שומעין לו ולא הוה כאילו אמר בפי' הבנת השומעים ה"ה נמי בנ"ד שומעין לו לשמעון לפרש דבריו הפך דעת השומע הוא העד הא' שאמר שהוא הבין ששמעון מחויב להניח חצי המעות:

והנה לא נעלם מעיני מ"ש הריב"ש בסי' קצ"ה (הובא בש"ע י"ד סי' רי"ח ס"א) וז"ל ולא דמי לההיא דתנן בפ' הנודר מן הירק טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר צמר ופשתן עולה עלי מותר לכסות ואסור להפשיל לאחוריו כו' וכן ההוא דפ' קונם יין הי' מסרבין בו לישא את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי מותרת להנות שלא נתכוון אלא לשם אישות וכן היה מסרב בחבירו לאכול אצלו ואמר קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר לכנוס לביתו ולטעום לו שלא נתכוין אלא לשם אכילה ושתי' כו' ועוד דכל הני הוה בנדרי' שנודר אדם בינו לבין עצמו והולכין אחר כוונתיו משום דבעינן פיו ולבו שוין אבל מי שנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחריו עכ"ל א"כ משמע שמה שאדם מתחייב נגד חבירו הולכין אחר מה שהלשון כולל וה"ה בנ"ד נמי י"ל שיש לנו לילך אחר הלשון שהוא כולל יותר כן משמע לכאורה אבל כד מעיינן שפיר בדברי הריב"ש נראה שעד כאן לא קאמר הריב"ש שיש לילך אחר הלשון שהוא כולל אלא כמו בנ"ד שבלשון המתנה לא היה ספק כלל אלא שהקהל רצו לבטל הלשון ולילך אחר אומדנא דלא מוכח כמו שאזלינן בתר אומדנא גבי טיפת צונן שאני טועם וכיוצא בזה ומבטלין הלשון לגמרי על זה כתב שאזלינן בתר הלשון הכולל יותר כיון שהוא מתחייב נגד חבירו אבל אם הלשון סובל פי' אחר אע"פ שלפי כוונת השומעים הוא להיפך מ"מ אזלינן בתר פירושו של הנותן או המתחייב וכלל גדול בדין המוציא מחבירו ע"ה (וכ"כ הט"ז בסי' רי"ח ע"ש) ואין לומר ע"כ לא אמרינן המע"ה אלא היכא שהנותן והמתחייב מפרשין דבריהם באופן שהלשון סובלות פירושן כמו שסובל הפירוש מה שפי' התובע אבל כשהלשון סובל יותר הפי' של התובע מן הפי' שפי' הנותן יש לנו לילך אחר הפי' של התובע אע"פ שהוא המוציא וא"כ בנ"ד שהפי' שפי' ראובן הוא יותר מקובל לפי דעת השומעים א"כ יש לנו לילך אחר פירושו של התובע שהוא ראובן זה אינו דמבואר במהרי"ק שורש ז' ענף א' דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה אפי' היכא שהלשון משמע כדברי בעל השטר (והיינו טעמא דהמע"ה ע"ש) שמעינן מיניה שהנתבע יוכל לפרש דבריו אע"פ שהלשון יותר נוטה לדברי התובע לפי דעת השומעים:

והנה לא נעלם מעיני מ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י סי' מ"ב מחו' ה' וז"ל כלל גדול אמרו המע"ה ולפיכך כל מוציא שטר ידו על התחתונה ופעמי' שיד בעל השטר על העליונה בזמן שהלשון שאומר כולל לפי דעת השומעים ולפיכך מי שכתב סתם על דעת משמעות השומעים הוא בוטח שאילולי כך ה"ל לפרש כיון שהוא יודע שסתמן של דברים משמע בהפך כוונתו וכאותו שאמרו בפ' חזקת הבתים ההוא דא"ל לחברי' ארעא דבר סיסין מזבנינ' לך הואי ההוא ארעא דמקרי דבר סיסין ואסיקנא כיון דכ"ע קרי דבר סיסין עלה דידי' רמיא לגלויי דלאו בר סיסין כו' ותנן בפ' ג"פ זוזין דאינון כו' מיהו מהמטבע שהוא יוצא שם הוא נותן לו אע"פ שלא פירש לו דסתמא דמילת' דאות' מטבע שהוא יוצא שם מחייב עצמו ואין אומרים בכי הא דיד בעל השטר על התחתונה וכדאמרינן באתר' דלא מסגי פריטי דכספא כו' עכ"ל הרי קמן שאנו הולכין אחר דעת השומעים ואין הלוה יוכל לפרש לשון השטר היפך דעת השומעים כן משמע לכאורה אבל במעט עיון נראה שאינו דומ' לנ"ד ואלו ואלו דברי אלהי' חיי' והיינו דוק' בכה"ג שהבי' הרשב"א ראיי' מהם כגון ההיא דבר סיסין דכ"ע קרו לההוא שדה דבר סיסין אם הי' בדעתו שלא למכור לו אותו השדה ה"ל לפרש וכן בההיא אתרא דלא מסגי פריטי דכספא כלל אם היה דעתו אפריטי דכספא ה"ל לפרש אבל אם אין הדבר מוכרע כל כך ודאי יש לשמוע להנתבע לפרש דבריו אע"פ שהשומעים לא הבינו כמו שפי' הוא ונראה לע"ד להביא עוד ראי' נכונה מהא דאיתא בפ' המניח פתח בכד וסיים בחביות כו' אר"פ היינו כד היינו חביות למאי נ"מ למקח וממכר כו' (ושי' רש"י שביד המוכר לתת לו איזה שירצה ואפי' התנה עמו חביות שהיא גדולה נותן כד שהיא קטנה) ה"ד אלימא באתרא דלא קרי לכדא חביתא ולחביתא כדא הא לא קרי להו לא צריכא דרובא קרו לכדא כדא ולחביתא חביתא ומיעוטא קרו לחביתא כדא ולכדא חביתא מ"ד זיל בתר רובא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב הרי מפורש באתרא דלא קרי כלל לחביתא כדא אע"פ שהמוכר מוחזק אינו יכול ליתן לו כד ולומר שלכך כוונתו כמו שקורין באתרא אוחרא כיון שבאתרא הדא לא קרי לי' הכי. אבל לענ"ד משם ראי' דלא אמרי' הכי אלא דוקא היכא שרוצה לפרש היפך כל דעת הבנת השומעים אבל אם אינו מוכרח כל כך שכל השומעים יבינו הפך כוונתו בזה לא אמרינן ה"ל לפרש דהא כשרובא קורין לחביתא חביתא ולכדא כדא ומיעוטא קורין לכדא חביתא מסתמא הבנת השומעים יותר נוטה שמכר לו חביות שמשמעו גדולה (כמו שמשמע מדברי רש"י ודו"ק) ממה שנאמ' שיבינו השומעים כדא אפ"ה אמרינן המוציא מחבירו עליו הראי' והוא מה שרצינו. ואף שהעדים רוצים להעידו פעם שנית ולפרש מה שסתמו בפעם א' שלא בפני בע"ד לחובת שמעון נ"ל ברור שאינם נאמנים אף שלא נעלם מעיני מה שהביא הב"י סי' ך"ח בשם ר' מנחם הארוך וז"ל וכתב עוד דכיון שהיו נוהגין להשביע העדי' אם לא כיוונו עדותן הראשונ' והאחרונ' בטל' ממ"נ עברו על השבוע' ואי לא מסתפינא בעי' למימר דעדות אחרונה קיימת והביא ראי' מההיא דשבועו' העדות דבסמוך (היינו מה שאמרינן התם השביע עליהם חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורים) וטעמא הואיל והעידו חוץ לב"ד לא דייקו עדותן עכ"ל הרי לפנינו שס"ל לר"מ הארוך שיוכל העד לחזור ולהעד בענין אחר ממה שהעיד בראשונה שלא בפני ב"ד אבל לע"ד נראה שאין ראייתו מוכרחת שיש לחלק בין שלא בב"ד ובין שלא בפני בע"ד דהא שלא בפני בע"ד אם מתרצה אותו הבע"ד שלא נמצא שם לקבל עליו העדות הוה עדות קיימת ואינם יכולין לחזור ולהגיד כאשר נבאר להבא ופשיטא מה שהוגד שלא בפני הב"ד לא הוה עדות כלל ועוד יש לחלוק כמה חלוקים וק"ל חדא ועוד קאמרינן שמה שאמרינן שם בב"י השביע עליהם חוץ לב"ד שיכולין לחזור ולהעיד בב"ד חדוש הוא ואין לנו בו אלא חדושו דהא הרמב"ם כתב בפ"ט מהל' שבועו' וז"ל כל מקום שאמרנו פטור משבועו' עדות אבל חייב בשבועו' בטוי והוא שנשבע או ענה אמן אם השביעו אחר שהרי נשבע על שקר אבל המחויב בשבועו' העדות אע"פ שהוא נשבע על שקר ואע"פ שהוא מזיד אינו חייב משום שבועו' בטוי אלא משום שבועו' עדות בלבד שהרי הכתוב הוציא שבועו' העדות מכלל שבועו' בטוי לחייב המזיד בו כשוגג בקרבן אבל לא במלקות שנא' לאחת מהנה וכו' עכ"ל משמע להדי' מדבריו האלו שפטור העד מן המלקות כיון שהוא חייב בקרבן משום שבועות העדות וכתיב לאחת מהנה הא אם אינו חייב קרבן משום שבועו' עדות כגון שהשביע עליהם חוץ לב"ד ובפני ב"ד הודו והעידו חייב מלקות כי אין זה ממועט מן לאחת מהנה וקשה א"כ הוא שהוא חייב מלקות משום שבועות ביטוי במזיד חוץ לב"ד איך נקבל ממנו עדות ארבעים בכתפי' וכשר בתמי' (הן אמת שדברי הרמב"ם צריכין יישוב הדעת במ"ש בענין זה ודברי הכ"מ אינם מספיקים לע"ד רק עת לקצר) אלא על כרחינו לומר חדוש הוא וא"כ נאמר אין לנו בו אלא חדושו בלבד ואין ללמוד ממנו העדת עדים שלא בפני בע"ד שאין זה ממש כמו חוץ לב"ד ולע"נד שמשום טעם זה לא החליט ר' מנחם הארוך הדין שיהיה עדותן האחרונה קיימת רק כתב אי לא מסתפינא כו' כללא דמלתא שנראה לע"ד עד שהעיד שלא בפני בע"ד אינו יוכל לחזור ולסתור עדותו הראשון אם העיד בראשונה ע"פ החרם או ע"פ השבועה ואין ללמוד הדבר מהא דאמרינן אם השביעם חוץ לב"ד כו' כי יש לחלק כמו שכתבנו הן אמת שראיתי להרב הגדול ר' אלי' חיים שכתב בתשובה ס"ס ך"ט וז"ל ולענין העד שהעיד תחלה שלא בפני בע"ד בענין א' ואח"כ העיד בפני בע"ד בענין אחר מתחילת דינו של ר' מנח' בתשוב' שהביא הב"י אין ראי' דלא מיירי התם אלא לומר דלא חשיב נוגע בעדותו בעדות השניי' כשכיון עדותו אע"פ שנשבע תחלה ועדין לא ידענו כשלא כיון העדות אם עדותו השניה עדות או אינה עדות אבל מכלל שאר דברי התשוב' שם כן נראה וכן הוא ודאי מכח הסברא וכן יש בתשו' הר"ן שהאריך לפרש בעדות אשה שאמר תחלה בענין א' ואח"כ בענין אחר שאינו יוכל לחזור ולהגיד כו' שכיון שאין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה כבר נגמרה עדותן וממנה אתה למד שכל עדות שלא נעשה כדינה דלא חשיב חוזר ומגיד עכ"ל ע"ש עוד כי האריך יותר. הרי שתפס בפשיטות שיוכל העד לשנות ממה שהעיד שלא בפני בע"ד:

והנה מה דפשיטא ליה מבעי' לי טובא כמו שכתבתי מטעם שכתבתי לעיל אך באשר שרב גדול ומפורסם הוא אבטל דעתי הקלושה מפני דעתו הרמה מ"מ גבי נ"ד גם הוא מודה שאינו יוכל לחזור ולהעיד חובתו של כמ' שמעון הנ"ל יותר ממה שהעיד בראשונה אם כמ' שמעון יאמר שהוא מרוצה בקבלת עדות זה אע"פ שלא הי' בפניו וזכין לאדם שלא בפניו כי כן כתב הרב הגדול הנ"ל להדיא בסי' ק"ג וז"ל והורה המורה שיכול לחזור ולהגיד נלע"ד אפי' נודע לו שעדות שהועד שלא בפני בע"ד חוזר ומגיד היינו דוקא כשהבעל דין שלא נמצא שם אינו חפץ בעדות ראשון אבל אם הוא אומר אע"פ שלא נמצאתי שם אותו עדות מקובל עלי נראה לע"ד שעדות הראשון עדות שלא אמרו אין מקבלין וכו' אלא לתועלת המתחייב בעדות אבל הזוכה בעדות מקבלין שלא בפניו כו' עכ"ל:

כללא דמילתא אם כמ' שמעון הנ"ל אומר שאותו עדות שהוגבה שלא בפניו מקובל עליו אין העד יוכל לחזור ולהעיד בענין אחר ממה שהעיד כבר. ואין כמ'' ראובן יוכל לומר מאחר שהעד העיד קצת חובתי אני רוצה שיחזור ויעיד בפני חדא שהוא קיבל מתחלה העדי' ע"י שלוחו ועוד כיון שהוא רוצה להוציא מכמ' שמעון יוכל כמר שמעון לגבות עדות שלא בפני כמ' ראובן לפטור את עצמו כמבואר בר"ן פ' אלמנה ניזונת הובא בש"ע סי' כ"ח סי"ח:

ועדיין יש לבע"ד לחלוק ולומר שיבא כמ' ראובן עצמו ויעיד על כמ' שמעון שנשבע לשקר ונצרף כמר ראובן עם העד לפסול כמ' שמעון הנ"ל אבל גם זה אינו שמהרש"ל פסק שאין לצרף הבע"ד עם עד א' לפסול הבעל דין שכנגדו עיין פ' הגוזל עצים סי' מ"ז שהאריך שם וכן פסק מ"ו חמי זקני בב"ח סי' ל"ד ואם יאמר האומר הלא כמ' שמעון הנ"ל מוכחש מכח השטר שכתוב בו וז"ל גם האלופים כמ' ראובן וכמ' שמעון הנ"ל עשו ק"ס בפנינו ח"מ באותו מעמד הנ"ל להלוות סך הנ"ל עד גמר משא ומתן כו' הרי משמעו' לשון השטר הוא שכל א' מהם ילוה החצי (ובלתי ספק שמלשון זה הבין העד שכמ' שמעון התחייב את עצמו להוציא סך חצי המעות אם לא פי' בפירוש) גם זה הבל יפצה פיהו וכבר ראו הדייני' האלופים אשר ישבו על מדין בין כמ' ראובן וכמ' שמעון שאין מוכרח מן לשון השטר כלום כי השטר נכתב בין שני הכתות דהיינו בין כמ' ראובן וכמ' שמעון צד הא' ובין כמ' לוי וכמ' יהודא צד השני אבל אפשר שבין כמ' ראובן וכמ' שמעון הי' תנאי שכמ' שמעון יטיל לכיס חלק א' וכמ' ראובן ג' חלקי' על כן פסקו שבועה על כמ' שמעון הגם שב"ד בתר ב"ד לא דייקי מ"מ אביא ראיה לדבריהם שפסקו כהלכה. מתשובת הרשב"א הובא בש"ע סי' ע"ז ס"י וז"ל איש ואשתו שלוו מא' היא חייבת לפרוע החצי מכתובת' כו' ואם הבעל או יורשיו פרעו כל החוב חוזרים ונפרעים ממנה החצי ואם הבעל קיים והיא טוענת אתה לקחת כל המעו' אלא שאני נכנסתי עמך בשטר אינה נאמנות אלא במיגו דפרעתיך כו' עכ"ל:

הרי קמן שבמקום מגו נאמן לומר שאינו חייב כלל לאותו שטר אלא שנכנס ערב עבורו וה"ה שיוכל לומר אין אני חייב והחצי אלא חלק רביעי' ועל רביעי' נעשיתי ערב כמו שטוען כמ' שמעון הנ"ל ופשיטא שהיה נאמן לומר פרעתי לך החצי כיון שלא היה לכמ' ראובן התקבלתי מן כמ' לוי וכמ' יהודא וכיון שנאמן לומר פרעתי נאמן נמי לומר שמתחלה לא נתחייב להניח כי אם חלק רביעית ואפי' אם היה לו לכמ' ראובן התקבלתי והיה שטר חוב ממש רבו הדיעות שנאמן לומר פרעתי מכ"ש בנ"ד שהוא נאמן לומר שהוא נתן לכמ' ראובן סך חצי המעות וגדולה מזו אמרו נרא' לע"ד אפי' אם אין לו לכמ' שמעון הנ"ל שום מיגו כגון שאינו נאמן לומר פרעתי ממילא אינו נאמן נמי לומר שהוא אינו מחויב להטיל לכיס כי אם סך הרביעית מ"מ נראה לע"ד פשוט וברור שאין כמ' שמעון נפסל ע"י כך (ומה שנוגע לענין ממון כבר כתבנו שאין אנו באנו לדון על כך) וראיה לדברינו ממה שכתב ר' יהודא בן הר"אש הובא בב"י סי' ל"ז מחודש ז' וז"ל:

אם היתה השבועה כתובה בשטר ולא היה כתוב בו שלא יוכל לטעון שפרע והיה אומר שפרע וקיים שבועתו אע"פ שלא היינו יכולין לפסלו מחמת השבועה דשמא פרע מ"מ צריך לפרוע השטר עכ"ל וכיוצא בזה כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' טוען ונטען וז"ל תבעו שיש לו חוב אצלו ואמר כן היה ופרעתיך כו' ונשבע ואח"כ באו עדי הקנין או הוציא שטר ונתקיים הרי זה משלם ואינו חשוד שהרי לא העידו העדים שלא פרעו ולא אמר הנתבע להד"ם וכן כל כיוצא בזה עכ"ל הרי מבואר אע"פ שמחויב לשלם ואין אנו מאמינים לו במה שאומר שפרע מ"מ לא נעשה חשוד הה"נ בנ"ד אף אם לא היה לכמ' שמעון הנ"ל מגו באופן שאין אנו מאמינים לו במה שאומר שהוא אינו חייב אלא חלק רביעית מ"מ אינו חשוד משום זה כי שמא אומר אמת וזה פשוט הוא:

כללא דמילתא שלע"ד נראה פשוט וברור שהנעלה כמ' שמעון הנ"ל לא יצא מחזקת כשרותו ע"פ העדת העדים הנ"ל והעד אינו יוכל ורשאי לחזור ולהעיד חובתו של כמ' שמעון יותר מן מה שהעיד כבר ואין הנעלה כמ' ראובן יוכל להצטרף עם עד הא' הנ"ל גם אינו נעשה חשוד על פי לשון השטר כאשר כל פרט ופרט מבואר בטעמו ונימוקו בכן כל מי שרוצה לפסול ח"ו לכמ' שמעון הנ"ל מכאן ולהבא במומו פוסל ועתיד ליתן את הדין דין אמת לענוש אותו בעונש הראוי לו כמי שרוצה להטיל מום ולפסול אדם כשר בישראל מה שנראה לע"ד ברור כתבתי וה' אלהי הצבאות יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כ"ד הטרוד גרשון אשכנזי אולף

תוכן העניינים

עבודת הגרשוני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה