עבודת הגרשוני· רבי גרשון אשכנזי
שאלה ב
למען ציון המצוין בהלכה שמורה וערוכה ה"ה הרב הגדול המובהק במהור"ר אפרים כהנא רבא יכהן פאר נר"ו. לא אחשה ואחוה דעתי הקלושה בענין החרם אשר גזר אומר הזקן הרב המובהק מהר"רף נר"ו בק"ק אובין שטאט וז"ל עכ"פ ראה ראיתי שאין טוב להם לקבל איזה רב אף שהוא הגון וכו' ויש לו בקהלה קרובים וצדדים כי אז יעשן אף המריבה יותר ויותר ואינו דומה שמיעה לראי' כו' ויש לחוש שלא יעמדו מתוך הקהלה איזה אנשים בגובה אפם וכו' מי אדון לנו למחות לנו לקבל רב שיש לו קרוב בקהל. ולומר כאשר דברו לדוד הננו עצמך ובשרך וכו' בכן יצאתי בגזירה שוה בחרם כו' להיות בשב ואל תעשה שלא יעלה על לב שום אדם לתת דעתם בקבלת הרב לקבל איזה קרוב שיש לו צדדי' בקהלה כו' עכ"ל החרם:
והנה איזה שנים שעברו קבלו הקהל הנ"ל הרב המובהק הנ"ל והי' רחוק לכל בני הקהלה ולאחר מכאן נעשה קרוב ע"י התחתנות דהיינו שבנו של הרב הנ"ל נשא אשה שיש לה קרובים בקהלה והנה כהיום הזה בא איש א' והרעיש העולם באמרו שהקהל נלכדים במצודת החרם של מהר"רף הנ"ל והנה אשתקד בין כסא לעשור צעקת הרב המובהק הנ"ל בא אלי:
תשובה. בהיות שהימים ההם נזכרים ונעשים לחשוב עם קונהו חשבון של מצוה ע"כ לא יכלתי להשיב בארוכה רק מפני הכבוד השבתי לו בראשי פרקים והנה באמת מאז ועד עתה לא שקטנו וצרות רבות סבבונו בעו"ה וכל המאוחר קשה מהראשונים ואחרון הכביד שיצא הגזירה מן השמים ואנו טרודים מאד מאד ולבי וראשי בל עמי לכוין דעתי בכתב מ"מ לאהבת האמת והשלום ולכבוד הרב המובהק נר"ו אוציא מן הכח אל הפועל לברר דברי הראשונים בתוס' באור (תשובה זו נאבד רק מתוך תשובה זו האחרונה מבואר הטיב הראשונה) ואעבור עליהם ראשון ראשון וזה יצא ראשונה ושם נאמר שלדעתי הקלושה נראה אף גם אם נתקבל הרב הנ"ל באסור דהיינו שהיה לו אז בשעת הקבלה קרובים בקהלה מ"מ אין מקום לדחות הרב ולהורידו מגדולתו באשר שהלשון שלא יעלה על לב שום אדם לתת דעתו בקבלת הרב לקבל איזה קרוב שיש לו צדדי' בקהלה וכן בכל לשון החרם לא נזכר כי אם לשון קבלה ובשום מקום לא נזכר שלא יחזיקו רב שיש לו קרוב משמע שהחרם לא חל כי אם על הקבלה. ואם כבר עברו וקבלו איזה רב שיש לו קרוב עברו על החרם וצריכין התרה על מה שעברו. ודבר זה דומה ממש למ"ש הרשב"ץ הובא בב"י ס' ר"ח וז"ל על ראובן שנשבע שלא ישא אשה תוך ג' שנים ועבר ונשא אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה ה"ל כנשבע על הככר וכו' אבל אם לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו כו' עכ"ל ודבר זה דומה ממש לנ"ד והנה לא נעלם מעיני מ"ש הרשב"ץ בעצמו ובכבודו הובא בב"י בסי' רי"ח בעסק מי שנשב' שלא יעשה יין למכור וכו' ויש לו עכשיו קצת יין העשוי כבר קודם שנשבע כתב שנראה שאסור למכרו אע"פ שלא נשבע אלא שלא יעשה יין למכור וזה עשוי כבר משום דאזלינן בתר כוונת הנודר וכו' (הגם שדבריו האלו תמוהין ואין הנדון דומה לראי') וצריכין אנו ליישב דבריו כי היכא דלא יסתרי להדדי והוא זה מ"ש בענין ראובן שנשבע שלא ישא אשה תוך ג' שנים וכו' מיירי באופן שאין אנו יכולין לכוין דעת הנודר מה היה כוונתו ע"כ אנו הולכי' אחר משמעות הלשון משא"כ בענין עשיית היין למכור אנו יודעים כוונת הנודר ע"כ אנו הולכים אחר הכוונה וא"כ בנ"ד נמי שאנו יודעים כוונת הנודר יש לנו לומר שהכל בכלל בין הקבלה בין להחזיק הרב אחר הקבלה מ"מ אני אומר מזכאי אני במקומי שאין להוריד הרב מקדושתו רק צריכין התרה על מה שעברו ע"י ג' הדיוטת שעוקרים הנדר מעיקרו ולא שייך לומר שינהגו אסור בימים שנהגו היתר או לפחות שלשים יום כי לא נאמרו דברי' הללו אלא למי שעובר במזיד אבל אם לא בשוגג ובנ"ד אף היה הקבלה באסור מ"מ ניכרי' דברי אמת ששוגגין היו שלא זכרו בשעת קבלת הרב שמהרר"ף גזר חרם (או היו שוגגין בענין אחר כמבואר להבא) שכמה דינים יסדו חז"ל על לא שביק אינש התירא וקאכיל אסורא ואם היו זוכרים החרם היה יכולי' להתירם ע"פ רוב הקהל אלא ודאי שכחו החרם א"כ עברו בשוגג על החרם וגבי שוגג לא אמרי' שצריך לנהוג אסור אלא מתירין אותו מיד וראי' לדבר שאנו תולין לומר שמא שכחו מהא דאיתא בב"י סי' ע"ה על שמעון שנשבע ליתן מזכרת כל נכסיו לגבאי מס ולא הביא במזכרת חוב פלוני וכתב דשמא שכחו. והנה באמת לא נעלם מעיני תשובת הרשב"א הובא בב"י סי' ל"ד על א' שהעידו עליו שעבר על שבועתו וכו' עד וטען שוגג הייתי אינו נאמן להכשיר עצמו לומר שוגג הייתי ושכחתי אך אין הראי' דומה לנדון והמשכיל יבין את זאת מעצמו ואינו מהצורך להאריך כי אדרבא משלילת לשונו ג"כ מוכח שם ששכחה הוי שוגג וא"ל מאן לימא לן דשכחה הוה שוגג דלמא שכחה הוה מזיד גבי אדם כדאמרי' גבי שומרי' כל לא ידענא פשיעות הוא. הא ליתא דהא אית' בפ' כיצד הרגל אמר רבא היתה אבן מונחת לו בתוך חיקו והכיר בה ושכח לענין נזק חייב לענין ד' דברים פטור ופירש"י לענין ד' דברים פטור אע"פ דהכיר בה הוה שכחה שגגה ולא פשיעה הרי קמן ששכחה הוה שגגה. ויש לחלק בין שומר שאמר לא ידעתי אנה הנחתיו ובין שארי שכחות וק"ל:
כללא דמילת' שלכאורה נראה פשוט שאין להוריד הרב מקדושתא רק הקהל צריכין התרה על מה שעברו ונעקר הנדר מעיקרו וממילא יכולי' להחזיק הרב כל משך זמן שקבלו אותו ואין הקהל צריך לנהוג אסור כלל כי נכרים דברי אמת ששוגגי' היו ששכחו החרם של מהרר"ף אבל לבי מהסס לומר שכחה גבי הרבה בני אדם שהם במעמד א' דהוה שוגג (ולא דמי לנדון של הרשב"א שהי' יחיד) וראי' לדבר מהא דאי' בפ"ק דשבת משלשלין את הפסח וכו' ומפרש בגמ' מ"מ בני חבורה זריזין הם ופירש"י זריזין הן ומדכרי אהדדי וכן בפ' חבית אבל עשרה בני אדם וכו' מביאי' בידם ופירש"י הואיל מרובין הן מדכרי אהדדי שמעינן מני' שגבי רבי' שעושין דבר א' בפ"א לא חיישינן שישכחו כולם ודאי אם רבים יעשו דבר א' זא"ז איכא למיחש לשכחת כל א' וא' בפני עצמו אבל לא כשיעשו דבר א' בפ"א (ובסבר' זו הנכונה לע"ד אזדא לה תמיהת הט"ז על מהררש"ל בי"ד סי' ק"י ע"ש) באופן אם היה קבלת הרב באסור היה לבי מהסס אם לא יצטרכו הקהל לנהוג אסור כימי' שנהגו היתר או לפחות שלשים יום אבל בהיות שקבלת הרב הנ"ל היה בהיתר נראה לע"ד פשוט שאין צריכין הקהל אפי' להתרה כלל. והנה לכאורה נראה אעפ"י שנתקבל הרב בהיתר מ"מ כיון שאחר כך נעשה קרוב אסורא דחרם מהר"ף רביע עלי' וראי' לדבר מהא דאית' בפ"ק דב"ב מחיצת הכרם שנפרצה וכו' נתייאש ולא גדרה קידש כו' ע"כ אעג"ב דכתיב בקרא לא תזרע כלאי' מ"מ אסרינן ג"כ הקיום א"כ נימא נמי הכא אעג"ב שהחרם הי' שלא לקבל רב שיש לו קורבא וצדדים מ"מ לא יקיימו רב שיש לו קורבא. אבל כד מעיין שפיר נ"ל ע"ד שאין משם ראי' כלל ואדרבה משם ראי' להיפך דאי' בפ"ק דמ"ק תניא שדך לא תזרע כלאים אין לי אלא זורע מקיים מניין ת"ל כלאים שדך לא ע"כ (ועיין בפירש"י) הרי קמן טעמ' דכתב רחמנא כלאים באופן דדרשינן שדך לא אבל אי לא כתוב הכי לא הוה משמעות אסור הקיום מאסור זריעה וא"ת נילף מינה כיון דגלי רחמנא גבי כלאי זרעים שהקיום אסור כמו הזריעה אעפ"י שהזרי' היתה בהיתר כגון שהיה מחיצה מפסקת בינהם הה"נ בכל ענין נאמר כך אבל ז"א דהא גבי כלאים יש לנו ג"כ קרא יתיר' לדרוש כן מדה לל ותבואתו וכתב ותבואת הכרם אלא לרבות כרם בלא זריעת כלאים דהיינו המקיים כלאים דקדש כמ"ש הלבוש סי' רצ"ז ס"ד ע"ש א"כ אית לן שני כתובים ושני כתובים אין מלמדים ואפי' למ"ד שני כתובי' מלמדים יבא כתוב השלישי והוא זה דדרשינא לא תעשה לך פסל א"ל אלא ל"ת העשוי כבר מנין שלא יקיים ת"ל לא יהי' לך. הרי יש לנו ג' כתובים שבאי' ללמד ולהורות שהקיום אסור כמו העשיה ולכ"ע ג' פסוקים אין מלמדים אבל מ"מ לא מלאני לבי לסמוך על זה באשר שאין דבר זה מפורש בש"ס הגם שבעל צדה לדרך כותב כיוצא בזה בפ' בא בענין מה שחולק על הריב"ש במ"ש שאין פודין הבכור ע"י שליח. ע"י אומדים אמנם לעד"נ אעיקרא דדינא פירכא שאין להכניס בחרם של מהרר"ף אלא מה שאין הלשון סותר הכוונה אבל במקום שהלשון סותר הכוונה אין לנו לילך אחר הכוונה כמ"ש מהררי"ט ולא נעלם מעיני שמהרר"ך חולק עליו ואין בידי להכריע בין שני הרים גדולים וביותר במקום שהאחרונים הביאו דבריהם ולא הכריעו מכל מקום לפי עניות דעתי נראה שרוב הראיות שהביא יש לסתרם באמת הבנין כי כל מה שהביא מתם היינו היכא שאנו מוצאי' איזה תקנה כתובה אנו אומדים המתקני' שגם לזה נתכוונו אעפ"י שלא מפורש בלשון התקנה אבל כשאנו יודעים שלא נתקן רק מה שכתב בלשון התקנה או מה שמבואר בנדר בזה לא אמרינן שאנו הולכים אחר אומדנ' מ"מ אני מבטל דעתי בזה רק לעד"נ שבנ"ד גם מהררר"ך מודה באשר הלשון החרם משמע מלכתחלה ועד סוף שלא כיון כי אם שלא לקבל רב שיש לו קורבא אבל לא מי שנתקבל בהיתר שהרי כתוב להיות בשב ואל תעשה ואין נכלל בלשון שב ואל תעשה שאם נתקבל שלא יקיימו אותו נ"ל גרשון אשכנזי: