מקובלי דרעא · רבותיו ותלמידיו של רבי דוד הלוי
אביו של ר' דוד הלוי היה חכם מכובד: "הה"ר שמואל הלוי". אין ספק שר' דוד הלוי למד לפני אביו או נהנה מחכמתו בדבדו.
כאשר נתבגר, הוא בא לפאס ולמד זמן מה לפני ר' יהודה עוזיאל הראשון. לא ידוע אם בחוגו הוא התחיל ללמוד קבלה, כי ר' יהודה זה לא ידוע כמקובל ולא כמי שהעמיד תלמידים שהצטיינו בקבלה. אולם כתלמידו של ר' משה חלואה אביו של המקובל ר' יהודה חלואה מחבר ספר "צפנת פענח" בקבלה, לא היה רחוק ר' יהודה עוזיאל עצמו מחכמים שעסקו בקבלה לא מדובר כאן בהתעניינות בחכמת הקבלה ובקריאה בספר הזוהר: אלה היו נחלת הרבים ונכנסו במסגרת התרבות המגוונת של חכמי הספרדים המגורשים. הלימוד בספר הזוהר היה לפעמים גם חלק מתכנית הלימודים של תלמידים צעירים. כן היה הדבר בצפת בימי ר' יוסף קארו. לא ברור אם היה אי פעם לימוד שיטתי של כתבי קבלה בחבורות, הן בקשטיליה לפני הגרוש, והן בפאס אחר הגירוש: אין שום ראיה ללימוד שיטתי זה לצעירים או בין מבוגרים בחבורות גדולות. מסתבר שלימוד זה היה נחלת יחידים, שלמדו מעצמם או מאבותם או מפי רב. במקומות שהרבה יחידים התעניינו בקבלה, היתה נוצרת אוירה שהגבירה את ההתעניינות ואת היצירה בקבלה. אולם אין גם לדחות את האפשרות של לימוד בספרי קבלה בחבורות מצומצמות בין יחידים מבוגרים בעלי השכלה נאותה. .
אפילו אם נחשוב את ר' דוד הלוי כחכם מבין מדעתו, שלמד קבלה בלי עזרת מורה, נשארות שלש שאלות: א. מה היתה השפעת אביו וחכמי דבדו שאינם ידועים לנו עליו בחכמת הקבלה. ב. מה היתה השפעת ר' יהודה עוזיאל ומקובלים אחרים בפאס עליו, וביחוד האם הם הדריכו אותו כבר בדרך חכמת הצירוף. ג. מה היתה השפעת קבלת דרעה הקדומה עליו.
על שאלה ראשונה, אין תשובה. לשתי השאלות האחרונות, אפשר למצוא תשובה חלקית בכיווני הקבלה הידועים לנו במרוקו לפני הגירוש, ובדרכי הצירוף שבהם השתמש ר' דוד הלוי.
ידועה התענינות בקבלה בדרעה במאה הי"ג, באופן שחשבו את "גילוי" ספר הזוהר שם. כן כותב רבי משה קורדובירו זצוק"ל וזיע"א, במאה הט"ז: "רק שמצינו בארץ דרעה במדינות המערב היה עיקר מציאות ספר (הזוהר) ומשם נתפשט אלינו. וכבר חקרו על הענין בימים קדמונים בידי רבי משה די ליאון ובימי ר' (יצחק בר) שמואל דמן עכו בעל ספר מאירת עינים..." (תיקוני הזוהר, אור יקר, כרך ב', עמ' קד). השערה זו נדחתה ע"י החוקרים שייחסו לר' משה בן ליאון, שחי בספרד,חלק חשוב בעריכת (ואפשר בכתיבת) ספר הזוהר. נוסף לזה, שאם יש פתח קטן להשערה שהזוהר יצא מדרעה, הרי ברור יותר שלמודו מהר נזנח שם, ודוקא בכתבי ר' דוד הלוי שנכתבו בדרעה, כמעט לא נזכר ספר הזוהר.
יהודי דרעה חיבבו את הקבלה המעשית יותר מן ההגות המופשטת של הזוהר. לפי החיד"א, הקבלה המעשית הופצה ע"י ר' יצחק דמן עכו: "וראיתי קונטרסים כ"י ממנו מפעולות שהיה עושה על ידי חכמת הצרוף, ובאים אליו מלאכים ומגלים לו סודות ופעולות. ונודע דשרש פעולת השמות נמצאת בדור האחרון מהרב יצחק דמן עכו". חכם זה בא למרוקו, וקברו עדיין ידוע בדרעה ממש. האם הערת החיד"א נופלת גם על יהודית דרעה במאה הי"ג, או נאמר שסבת בואו של ר' יצחק דמן עכו לדרעה היתה לחקור על המקורות של הזוהר, וגם ללמוד שם קבלה מעשית? כי עפ"י הידיעות שבידינו, היו מקובלי מרוקו מומחים לקבלה מעשית לפני בוא ר' יצחק דמן עכו לשם, מן המאות ה-י"ב והי"ג רמזים לשמוש בקבלה מעשית ובחכמת הצירופים במרוקו לפני בוא ר' יצחק דמן עכו, כלומר לפני אמצע המאה הי"ג, אפשר למצוא בכתבים ובתעודות הנדירים שנשארו לנו מאותה תקופה:
א. בסוף ספרו "אנס אלגריב" (דברי עדוד לגר), כותב רבי יהודה בן מלכא, באמצע המאה הי"ג: "וצריך אני לומר שזה הספר (ספר היצירה) חיברו אותו חכמינו ויחסוהו לאברהם אבינו ע"ה. וכשתבין זה הספר על אמתתו, אזי אין אתה משתוקק עוד לספר החותמות והלחשים והשמות הנקרא ספר רזיאל...". כלומר שפירושו של ר' יהודה מלכא לספר היצירה לא נועד אלא לבטל את השימוש בספר רזיאל. שרבנים אחרים בני דורו היו עוסקים בקבלה מעשית והוא עצמו היה עוסק כנראה בחכמת האצטגנינות.
נדמה לי שהשמוש בקבלה מעשית היה נפוץ יותר בין יהודי דרעה ממה שהיה בין יהודי פאס. לא היו כנראה ליהודי דרעה אצטגנינים מצויינים כמו ר' יהודה בן מלכא במאה הי"ג, ור' יהודה כרסאני במאה הי"ד, שחיו בפאס. משום כך התמסרו יהודי דרעה יותר לקבלה. יש אפשר רמז לזה בדברי ר' יהודה בן מלכא. כאשר נמצא באזור דרעה או סג'למאסה, הוא כתב חזון ע"פ האצטגנינות בשנת אלף כ"ה שנועד כנראה לפאס, בוא הוא אומר: "והיתה זאת השאלה שנת כ"ד ליצירה, מפני כי ים החכמה והתבונה בקרבכם, ואני בארץ ציה יבשה...": הביטוי האחרון לא הולם אלא מקום קרוב למדבר הצחרה. נוכחותו של ר' יהודה בדרעה יכולה לצאת גם מזה שהעותק היחיד הנמצא בידנו של תרגומו של ר' יצחק דמן עכו לפירושו של ר' יהודה בן מלכא לפרקי דרבי אליעזר, הועתק שם במאה הט"ז (כ"י שושן 919).
ב. בסוף המאה הי"ד, כתב מומר יהודי ספאס כתב פלסתר כנגד היהודים, בו הוא מנסה לאמת את האמונה במוחמד עפ"י גימטריאות מן התורה, הגימטריא היא חלק מחמת הצירוף, שממנה יוצאים לקבלה מעשית.
ג. "בסוף המאה החמש עשרה, הגיע לגורארה ותואת, (בדרום אלג'יריה) אחד השייכים המרא בוטים בשם מוחמד בן-מגילי, שגורש מפאס, והתחיל בהסתה פרועה נגד היהודים, אשר השפעתם גדולה היתה בנאה זו, בסג'למאסה ובאזורים הסמוכים. הוא טען כנגדם שהם עוסקים בכישוף ואינם נזהרים בתקנות ההפליה. לפי המקורות הערביים, הוא הרג רבים מעשירי תואת והכריח את הנותרים לשאת לבוש מיוחד וסימני הפליה בולטים. נראה מזה שבנאות הצחרה, השתמשו היהודים בקבלה מעשית בצורה שהפריעה לקנאים של דת האיסלאם.
על פי ציונים האלה, אפשר לומר שהקבלה המעשית היתה נפוצה במרוקו, וביחוד בנאות הצחרה, לפני שהגיע לשם ר' יצחק דמן עכו במאה הי"ד. הפירושים הצ"א הרבים לספר היצירה, שהיה הבסיס שעליו ג"כ סמכו בעלי הקבלה המעשית, מעידים על האהדה שלה זכתה חכמה זו בעיני הקהל. נזכיר פי' ספר יצירה לר' יצחק הישראלי מקירואן, שתורגם ע"י ר' נחום המערבי, פי' ר' דונש בן תמים תלמיד ר' יצחק הנ"ל, פ' ר' ניסים בן מלכא, אביו של רבי יהודה, המצוטט ע"י ר"מ בוטריל בפירושו, ופירוש ר' יהודה בן מלכא עצמו הנקרא בשם "אנס אלגריב".
אפשר להסיק מכל האמור, שאם באמת נתפשטה הקבלה המעשית במאות הט"ז והי"ז בארץ ישראל ע"י ר' יצחק דמן עכו, כפי עדותו של החיד"א, יש בלי ספק בכתבים אלה חלק ממורשת יהדות דרעה בחכמה זו.
השערה זאת מוצאת חזוק בזה שר' יצחק דמן עכו נפטר בעיר "דרעה" ממש, ולא בטולידו, כמו שכתוב במקורות שונים, בשנת 1340. אף מצבת קבורתו ידועה היום.
יתכן שהפצת הקבלה המעשית של ר' יצחק דמן עכו במאה הט"ז בארץ ישראל, נעשתה דוקא על ידי מקובלי מקובלי דרעה, ר' מסעוד כהן ור' חיים, שעלו לצפת בשנת של"ג.
לקבלה המעשית של יהודי מרוקו, היתה כנראה שיטה מיוחדת לחכמת הצירוף, שאותה בירר לו ר' דוד הלוי. שיטה זו מופיעה בי"ב דרכי הצירוף שהן מיוחדת לר' דוד, כי הן שונות לגמרי מדרכי הצירוף הנמצאות בכ"י בפאס-מכנאס או מסוס, או בפרדס רמונים להרמ"ק או בספר סולם העליה לר' יהודה אלבוטיני שחיו, הראשון בצפת והשני בירושלים, בראשית המאה הט"ז.
למה מקובלים אלה שבאו מספרד לא הכירו ע"פ ספרים ומקובלים אחרים את דרכי הצירוף של ר' דוד הלוי? יש איפוא מקום להשערה שדרכי צירוף אלו היו שייכות לדרעה. הראשון בשבילי הצירוף של ר' דוד הלוי הוא "צירוף אומן", כלומר החזרת כ"ב אותיות לאותיות אמו"ן. צירוף זה הוא נקודת מוצא והבסיס שעליו נשענה שיטתו של ר' דוד הלוי במעשה מרכבה.
אם ימצאו חזוקים נוספים להשערה שי"ב שבילי הצירוף של ר' דוד הלוי לא יצאו מספרד, אז נוכל להסיק שר' דוד הלוי למד קבלת הצירופים בדרעה, ועל שבילי הצירוף האלה הוא בנה את שיטתו במעשה מרכבה אחרי מחקרים ממושכים.
חוץ מדרכי הצירוף האלה, שהם שייכים לר' דוד הלוי ולא נמצאים במקורות אחרים, כדאי להזכיר שגם שיטתו של ר' דוד הלוי עצמה בפירוש מרכבת יחזקאל ע"פ חילוקי האותיות שלו, אינה ידועה לא בספרות הקבלה שקדמה לו ולא בספרות הקבלה שנכתבה אחריו, הן בארץ מרוקו והן בארצות אחרות. במרוקו, היא נמצאת רמוזה בשיר אחד מר' אהרן בן יבגי, שהוא כנראה אחד מתלמידיו בדרעה, והיא נוצלה במאה הי"ט ע"י ר' רפאל משה אלבאז רבה של צפרו בספרו "עטרת פז"| (נדפס בספר "עדן מקדם" – פאס ת"ש), שסמך על "ספר המלכות" עצמו ולא על מקור אחר. מקובלי מרוקו בני המאה הט"ז, שחיו בפאס ובדרעה וסוס בימי ר' דוד הלוי ואחריו, לא הכירו את שיטת "ספר המלכות", כנראה רק משום שספר זה עדיין לא הוכן ובואר ע"י ר' אברהם אסקירא.
אפ אין ספק בדבר שר' דוד הלוי הוא שטיפח את שיטתו אחרי חקירות ממושכות, להיפך לא ברור אם גרעין שיטתו, כלומר חילוק האותיות הפורמלי הרמוז בפסוק "ואהיה אצלו אמון", ולרבות גם השוואת קבוצות האותיות עם חלקי המרכבה, בלי להכנס לפני ולפנים למשמעות של כל קבוצה - לא ברור אם לא היה חילוק זה ידוע בין מקובלי דרעה הקדמונים. יש סיכויים שחילוק אותיות זה הומצא תחלה ע"י חכמי דרעה קדמונים, שנטו לחכמת הצירוף ולקבלה מעשית מימים קדומים, ואח"כ בא ר' דוד הלוי ופיתח אותו לשיטה מושלמת.