מקובלי דרעא
בבואי לכתוב כאן מאמר על מקובלי דרעא במרוקו אציין שאין עבודתי מושלמת, מכיון שגם כאן רבו הפרטים , ורוב ככול המאמר בנוי על פי מה שכתב הרב גד עמר שליט"א במבוא לספר "המלכות" לרבי דוד הלוי מדרעא זצוק"ל וזיע"א. בתחילה אביא מעט מתולדותיו של רבי דוד הלוי מדרעא, ולאחר מכאן אציין את אופן לימוד הקבלה שהיה נלמד באותו אזור.
במבוא של הרב גד עמר כתב וז"ל:
חייו של רבי דוד הלוי
"מוהר"ר דוד בהה"ר שמואל הלוי", (שם משפחתו הוא כנראה הלוי בן זמרא), ושם אמו בלידה, (פירוש השם הוא יפה, וכן היו נקראות נשים יהודיות במרוקו בשם זה, בקהלות הצפון, ממכנאס עד תיטוואן), בא עם גולי ספרד בשנת רנ"ב מסביליה למרוקו, כנראה בהיותו נער.
ע"פ הידיעות שבידינו על תולדות הגירוש, אפשר לעקוב על הדרך בה עבר רבי דוד הלוי מיום עזבו את סביליה עד שהגיע למקום מושבו האחרון בעיר תאמגרות בדרעה, אחרי שהתיישב זמן מה בעיר דבדו מזרחה לפאס.
המגורשים יצאו מספרד בשני גלים. הגל הראשון הביא בשנת רנ"ב כשבעים אלף יהודים לצפון אפריקה, מהם כארבעים אלף פנו למרוקו. הגל השני הביא שוב בשנת רנ"ג למרוקו כשישים אלף יהודים. רובם היו ספרדים, כי בשנת רנ"ב, ק"כ אלף פליטי ספרד נמלטו לפורטוגאל.
מסתבר שרוב בני קהלת סביליה הגיעו למרוקו בגל הראשון של שנת רנ"ב, דרך נמל קאדיקס הקרוב לעיר סביליה.
רבי דוד הלוי היה איפוא בין גולי סביליה שהגיעו בגל הראשון של שנת רנ"ב. בדרך כלל, יהודי צפון מזרח ספרד היגרו לארצות מזרח, יהודי מרכז ומערב ספרד היגרו תחלה לפורטוגאל, ויהודי דרום ספרד היגרו מיד לצפון אפריקה. אלה האחרונים עזבו את ארצם בנמלי דרום ספרד, וירדו באלגיריה בנמלי והראן אלג'יר ובגאיה, ובמרוקו בנמלי ארזילה, סלא, באדיס, ולעראייש.
הנמל הקרוב לעיר סבליה בספרד הוא סנטה מריה, ליד קאדיקס, ובלי ספק שפליטי סביליה עברו דרך נמל זה. מסע הגולים שיצאו דרך סנטה מריה ידוע לנו על פי תיאור של עד ראיה. רבי דוד הלוי היה בלי ספק בין אותם הגולים. צי של עשרים אניות יצא מנמל סנטה מריה. ג' אוניות טבעו בים, והי"ז הנשארות הוחזרו לספרד ע"י רב החובל הרשע. שם המירו את דתם כחמש מאות יהודים, והנשארים התעקשו ללכת למרוקו, וירדו אח"כ בנמל ארזילה. שם, התעלל בהם מושל המקום הפורטוגזי, ובדרכם לפאס הותקפו ע"י השבטים הערבים.
אותם הגולים שעברו דרך סנטה מריה, שהרבה מהם היו ממגורשי סביליה, הגיעו כולם לפאס, שהיתה מרכז קליטה ראשון לרוב הגולים. אולם, השריפה שניצתה בפאס כשמונה חודשים אחרי בוא מגורשי ספרד, והרעב והדבר הכבדים שבאו אחריה, ושהמיתו "יותר מעשרים אלף נפשות מישראל במדינת פאס האיצו את פזור הגולים שהגיעו לעיר זו. בנסיבות אלו אפשר לקשור את בוא משפחתו של ר' דוד הלוי לדבדו.
אחרי שגדל ר' דוד הלוי בדבדו, הוא הלך לעיר פאס, כדי ללמוד תורה מפי רב מפורסם, או שצר לו המקום בדבדו. בפאס הוא למד לפני ר' יהודה עוזיאל הראשון. חכם זה היה מוכר כגדול בדורו, ונחשב לפוסק מוסמך בעיני חכמי תלמסאן.
מפאס, הלך ר' דוד אח"כ מלתאמגרות באזור דרעה, שבה הייתה קיימת קהלה יהודית קדומה. אין ספק שמניע ההגירה זו היה בקשת מחייתו. ר' דוד שימש כדיין בקהלת תאמגרות. אולם עיקר מחייתו בא לו מיגיע כפיו.
אזור דרעה היה מרכז חשוב שבו עבר מסחר הזהב בין פאס וארצות השחורים, דרך הצחרה. אפשר לשער שר' דוד הלוי היה סוחר או צורף. צורפות היתה אמנות יהודית במרוקו, כיון שהיתה כמעט אסורה על המוסלמים ע"פ דתם, משום חשש רבית. את הצורפות, יכול ללמוד ר' דוד בפאס.
רבי דוד הלוי מצא חן בעיני קהל דרעה ובעיני השר הערבי של העיר. כנראה שחכמתו במדעים, ומוצאו הספרדי, ואצילות מראהו משכו את תשומת לבו של השר. מלבושו היה מלבוש המסורתי של חכמי ערי צפון מרוקו עד הדורות האחרונים חזיה מרוקמת ("בדעיה"), עם מטפחת על הראש כדרך חכמי התלמוד שהיו מכסים את ראשיהם בסודר. זה היה כנראה מלבושם של החכמים בספרד המוסלמית.
יכולים לשער את זמן פטירתו של ר' דוד הלוי באמצע המאה הט"ז, או כבר לפני כן, בשנות השלושים או הארבעים, כאשר היה כבן שישים בערך, לפני שהצליח לסדר ולפרש את כל הלכות ספר המלכות.
הוא נקבר בתאמגרות, אולם אחרי שחדלו היהודים לגור שם במאה הי"ט, ובית הקברות היהודי נמחק, לא נשאר לו ולקברו זכר בעיר הזאת.
לא ידוע כלום על אשתו ובניו. כנראה שהיה לו בן ששמו קשנן, שהיה סוחר באזור דרעה, בעיירות הקרובות לתאמגרות, והיה נכנס כל ערב שבת לביתו.
חכמתו של רבי דוד הלוי
לפי אברהם אסקירא, היה ר' דוד הלוי "ראש כל החכמים" בדרעה. אין להטיל שום ספק בדבר, אע"פ שמעלה רמה זו אינה מאושרת בספרי חכמי דרעה הנדירים שהגיעו לידנו, בהם כמעט לא נזכר ר' דוד.
יש לזקוף לנוכחותו של ר' דוד בדרעה בראשית המאה הט"ז התפתחות יתרה של חכמות יהודיות והקבלה שם, התפתחות שנמשכה עד לתחלת המאה הי"ז. אולם גם בדורות הקודמים, היתה קהלת דרעה מצויינת בכל חדרי התורה.
המגורשים הביאו למרוקו סגנון חדש בדרך הלמוד, שכלל את כל סוגי הספרות הספרדית, והביאו לאזורי מרוקו הרחוקים כמו דרעה ספרים שעדיין לא היו ידועים שם.
בגלל פעולתו הרוחנית בתוך קהלתו, ובלי ספק גם בגלל התמסרותו לקבלת הצירופים הקרובה לקבלה מעשית, נעשה ר' דוד מיד אחרי מותו ל"קדוש". כבר בעשרות השנים שלאחרי פטירתו, באו מבקרים להתפלל על קברו. אולם, כמו שאמרו לעיל, לא נשאר לו זכר בימינו בין יהודי דרעה, אפשר מיום שחדלו היהודים לגור בתאמגרות במאה הי"ט.
חכמתו של ר' דוד הלוי היתה מגוונת, כחכמתם של גולי ספרד. הוא כתב חיבור אחד במדע, ומספר חיבורים בקבלה, ונשארו ממנו שני שירים לפחות. אולם הוא לא הניח שום חיבור בתורה ובתלמוד, אע"פ שראשית לימודו היתה בהם, ואת סמיכתו כרב הוא קיבל מר' יהודה עוזיאל בגלל לימודים אלה.
דוקא לימודים אלה היו שלב ראשון ללימוד הקבלה, על פי ר' מרדכי בוזאגלו, (בהקדמתו לספרו "מעינות החכמה"), שהיה תלמידו של ר' דוד הלוי: "אין כל אדם רשאי להיכנס למעינות החכמה הזאת כי אם אשר מלא כרסו מן המקרא והמשנה והגמרא והדינין, איסור והיתר, טמא ואסור, דרשות, דברי אגדה, דברי משל ומליצה, ויודע בטיב דרך ארץ, ויהיה ענו וסבלן... ואח"כ צריך לידע מפתחות הצירוף על כ"ד פנים הנודעים בזאת החכמה (כנראה כ"ד צורות צירוף שם הוי"ה) וצריך לקבל מפתחות הצירוף מפה אל פה..."
כתבי רבי דוד הלוי
ספר המלכות בין הכתבים שנספחו לספר "המלכות" בסוף הכ"י שלנו, נמצאים איזה עלים המתחילים: "זה לשון מהר"ר דוד הלוי ז"ל", ואחריהם "קונטריס אי"ק בכ"ר", המצטט את "חלק השביעי" שחסר לנו בכ"י. אולם יש בקטע שבידינו "החלק הששי, יסוב על צירופי שם הוי"ה יתברך ושם אהיה ושם אדני, ועל סוד אומניהם, וסוד האדם אשר בתמונה וסוד הנקודה והקו העגלה", וכו' כמו כן אפשר ללמוד מתוכן הספרים שר' דוד הלוי עסק ביחוד במעשה מרכבה ע"פ שטת הצירוף שלו. וכן יש נסיון לבאר את פסוקי המראה של יחזקאל, ע"פ שיטת ספר המלכות , כסף צרוף, ספר סגולת מלכים בו יבאר מיני האבנים מחולפי המזג. , ספר חיה נקרא כן ע"ש החיה המחיה אדם, והיא רוח חיים לכל. והחיות הם דטה"ה, וכלם חיה אחת הם. , ספר מאורי אור מטרת ספר זה היתה כנראה לברר את שמות המלאכים ואת כוחותם, לתועלת קבלה מעשית.
תוכנו של הספר רמוז בשתי הלכות: הלכה א, ל: "כ"ב כליו של אל אחד, בהם נבנים כל הפעלים, ובשבע מהם חתומים שלשה דגלים. המלאך נהוריאל כוללים שבעתם, ועליהם נבנה ספר מאורי אור.
על פי פירוש הלכה זו, נראה שספר מאורי אור הכיל נוסחאות כדי להוציא שמות מלאכים השולטים באדם או בגופים: "ואם תרצה להוציא שום מלאך, או שום אור מאור, משם האדם או מכל דבר, הסר מהדבר ההוא חתימת הדגל שתרצה, והשאר מהחשבון עשה אותו פעלים, ואח"כ תוסיף עליו איזו שתרצה מהחתימות, ויצא לך מה שתרצה, אם שם או מאור או מלאך. ואלו ענינים ארוכים, והרוצה יקרא בספר מאורי אור ויבין".
בפירוש הלכה ג, ט: "דע שהמלאכים רובם חתומים בא"ל או ביא"ל, כמו מיכאל גבריאל. והסוד כמו שכתוב בספר מאורי אור, לפי שפעמים מקבלים משם החסד, ופעמים מקבלים מאם כל חי...". , ספר השמים והבקעה נזכר בפירוש הלכה א,ב בקשר לתכונות אותיות ימוא"ל. לכאורה גם ספר זה דיבר בתכונות האותיות, ואפשר בפעולתן ובמקומן במרכבה. , סוד אהו"י ככל הנראה לא יצא אלא רק תיכנן ר' דוד הלוי או תלמידו רבי אברהם אסקירא, לכותבו. , חכמת הצירוף בו מתוארים י"ב דרכי הצירוף שבהם השתמשו ר' דוד הלוי, וגם תלמידו ר' מרדכי בוזאגלו, אך לא ברור אם ר' דוד הלוי חיברו או רבי אברהם אסקירא תלמידו. .
רבותיו ותלמידיו של רבי דוד הלוי
אביו של ר' דוד הלוי היה חכם מכובד: "הה"ר שמואל הלוי". אין ספק שר' דוד הלוי למד לפני אביו או נהנה מחכמתו בדבדו.
כאשר נתבגר, הוא בא לפאס ולמד זמן מה לפני ר' יהודה עוזיאל הראשון. לא ידוע אם בחוגו הוא התחיל ללמוד קבלה, כי ר' יהודה זה לא ידוע כמקובל ולא כמי שהעמיד תלמידים שהצטיינו בקבלה. אולם כתלמידו של ר' משה חלואה אביו של המקובל ר' יהודה חלואה מחבר ספר "צפנת פענח" בקבלה, לא היה רחוק ר' יהודה עוזיאל עצמו מחכמים שעסקו בקבלה לא מדובר כאן בהתעניינות בחכמת הקבלה ובקריאה בספר הזוהר: אלה היו נחלת הרבים ונכנסו במסגרת התרבות המגוונת של חכמי הספרדים המגורשים. הלימוד בספר הזוהר היה לפעמים גם חלק מתכנית הלימודים של תלמידים צעירים. כן היה הדבר בצפת בימי ר' יוסף קארו. לא ברור אם היה אי פעם לימוד שיטתי של כתבי קבלה בחבורות, הן בקשטיליה לפני הגרוש, והן בפאס אחר הגירוש: אין שום ראיה ללימוד שיטתי זה לצעירים או בין מבוגרים בחבורות גדולות. מסתבר שלימוד זה היה נחלת יחידים, שלמדו מעצמם או מאבותם או מפי רב. במקומות שהרבה יחידים התעניינו בקבלה, היתה נוצרת אוירה שהגבירה את ההתעניינות ואת היצירה בקבלה. אולם אין גם לדחות את האפשרות של לימוד בספרי קבלה בחבורות מצומצמות בין יחידים מבוגרים בעלי השכלה נאותה. .
אפילו אם נחשוב את ר' דוד הלוי כחכם מבין מדעתו, שלמד קבלה בלי עזרת מורה, נשארות שלש שאלות: א. מה היתה השפעת אביו וחכמי דבדו שאינם ידועים לנו עליו בחכמת הקבלה. ב. מה היתה השפעת ר' יהודה עוזיאל ומקובלים אחרים בפאס עליו, וביחוד האם הם הדריכו אותו כבר בדרך חכמת הצירוף. ג. מה היתה השפעת קבלת דרעה הקדומה עליו.
על שאלה ראשונה, אין תשובה. לשתי השאלות האחרונות, אפשר למצוא תשובה חלקית בכיווני הקבלה הידועים לנו במרוקו לפני הגירוש, ובדרכי הצירוף שבהם השתמש ר' דוד הלוי.
ידועה התענינות בקבלה בדרעה במאה הי"ג, באופן שחשבו את "גילוי" ספר הזוהר שם. כן כותב רבי משה קורדובירו זצוק"ל וזיע"א, במאה הט"ז: "רק שמצינו בארץ דרעה במדינות המערב היה עיקר מציאות ספר (הזוהר) ומשם נתפשט אלינו. וכבר חקרו על הענין בימים קדמונים בידי רבי משה די ליאון ובימי ר' (יצחק בר) שמואל דמן עכו בעל ספר מאירת עינים..." (תיקוני הזוהר, אור יקר, כרך ב', עמ' קד). השערה זו נדחתה ע"י החוקרים שייחסו לר' משה בן ליאון, שחי בספרד,חלק חשוב בעריכת (ואפשר בכתיבת) ספר הזוהר. נוסף לזה, שאם יש פתח קטן להשערה שהזוהר יצא מדרעה, הרי ברור יותר שלמודו מהר נזנח שם, ודוקא בכתבי ר' דוד הלוי שנכתבו בדרעה, כמעט לא נזכר ספר הזוהר.
יהודי דרעה חיבבו את הקבלה המעשית יותר מן ההגות המופשטת של הזוהר. לפי החיד"א, הקבלה המעשית הופצה ע"י ר' יצחק דמן עכו: "וראיתי קונטרסים כ"י ממנו מפעולות שהיה עושה על ידי חכמת הצרוף, ובאים אליו מלאכים ומגלים לו סודות ופעולות. ונודע דשרש פעולת השמות נמצאת בדור האחרון מהרב יצחק דמן עכו". חכם זה בא למרוקו, וקברו עדיין ידוע בדרעה ממש. האם הערת החיד"א נופלת גם על יהודית דרעה במאה הי"ג, או נאמר שסבת בואו של ר' יצחק דמן עכו לדרעה היתה לחקור על המקורות של הזוהר, וגם ללמוד שם קבלה מעשית? כי עפ"י הידיעות שבידינו, היו מקובלי מרוקו מומחים לקבלה מעשית לפני בוא ר' יצחק דמן עכו לשם, מן המאות ה-י"ב והי"ג רמזים לשמוש בקבלה מעשית ובחכמת הצירופים במרוקו לפני בוא ר' יצחק דמן עכו, כלומר לפני אמצע המאה הי"ג, אפשר למצוא בכתבים ובתעודות הנדירים שנשארו לנו מאותה תקופה:
א. בסוף ספרו "אנס אלגריב" (דברי עדוד לגר), כותב רבי יהודה בן מלכא, באמצע המאה הי"ג: "וצריך אני לומר שזה הספר (ספר היצירה) חיברו אותו חכמינו ויחסוהו לאברהם אבינו ע"ה. וכשתבין זה הספר על אמתתו, אזי אין אתה משתוקק עוד לספר החותמות והלחשים והשמות הנקרא ספר רזיאל...". כלומר שפירושו של ר' יהודה מלכא לספר היצירה לא נועד אלא לבטל את השימוש בספר רזיאל. שרבנים אחרים בני דורו היו עוסקים בקבלה מעשית והוא עצמו היה עוסק כנראה בחכמת האצטגנינות.
נדמה לי שהשמוש בקבלה מעשית היה נפוץ יותר בין יהודי דרעה ממה שהיה בין יהודי פאס. לא היו כנראה ליהודי דרעה אצטגנינים מצויינים כמו ר' יהודה בן מלכא במאה הי"ג, ור' יהודה כרסאני במאה הי"ד, שחיו בפאס. משום כך התמסרו יהודי דרעה יותר לקבלה. יש אפשר רמז לזה בדברי ר' יהודה בן מלכא. כאשר נמצא באזור דרעה או סג'למאסה, הוא כתב חזון ע"פ האצטגנינות בשנת אלף כ"ה שנועד כנראה לפאס, בוא הוא אומר: "והיתה זאת השאלה שנת כ"ד ליצירה, מפני כי ים החכמה והתבונה בקרבכם, ואני בארץ ציה יבשה...": הביטוי האחרון לא הולם אלא מקום קרוב למדבר הצחרה. נוכחותו של ר' יהודה בדרעה יכולה לצאת גם מזה שהעותק היחיד הנמצא בידנו של תרגומו של ר' יצחק דמן עכו לפירושו של ר' יהודה בן מלכא לפרקי דרבי אליעזר, הועתק שם במאה הט"ז (כ"י שושן 919).
ב. בסוף המאה הי"ד, כתב מומר יהודי ספאס כתב פלסתר כנגד היהודים, בו הוא מנסה לאמת את האמונה במוחמד עפ"י גימטריאות מן התורה, הגימטריא היא חלק מחמת הצירוף, שממנה יוצאים לקבלה מעשית.
ג. "בסוף המאה החמש עשרה, הגיע לגורארה ותואת, (בדרום אלג'יריה) אחד השייכים המרא בוטים בשם מוחמד בן-מגילי, שגורש מפאס, והתחיל בהסתה פרועה נגד היהודים, אשר השפעתם גדולה היתה בנאה זו, בסג'למאסה ובאזורים הסמוכים. הוא טען כנגדם שהם עוסקים בכישוף ואינם נזהרים בתקנות ההפליה. לפי המקורות הערביים, הוא הרג רבים מעשירי תואת והכריח את הנותרים לשאת לבוש מיוחד וסימני הפליה בולטים. נראה מזה שבנאות הצחרה, השתמשו היהודים בקבלה מעשית בצורה שהפריעה לקנאים של דת האיסלאם.
על פי ציונים האלה, אפשר לומר שהקבלה המעשית היתה נפוצה במרוקו, וביחוד בנאות הצחרה, לפני שהגיע לשם ר' יצחק דמן עכו במאה הי"ד. הפירושים הצ"א הרבים לספר היצירה, שהיה הבסיס שעליו ג"כ סמכו בעלי הקבלה המעשית, מעידים על האהדה שלה זכתה חכמה זו בעיני הקהל. נזכיר פי' ספר יצירה לר' יצחק הישראלי מקירואן, שתורגם ע"י ר' נחום המערבי, פי' ר' דונש בן תמים תלמיד ר' יצחק הנ"ל, פ' ר' ניסים בן מלכא, אביו של רבי יהודה, המצוטט ע"י ר"מ בוטריל בפירושו, ופירוש ר' יהודה בן מלכא עצמו הנקרא בשם "אנס אלגריב".
אפשר להסיק מכל האמור, שאם באמת נתפשטה הקבלה המעשית במאות הט"ז והי"ז בארץ ישראל ע"י ר' יצחק דמן עכו, כפי עדותו של החיד"א, יש בלי ספק בכתבים אלה חלק ממורשת יהדות דרעה בחכמה זו.
השערה זאת מוצאת חזוק בזה שר' יצחק דמן עכו נפטר בעיר "דרעה" ממש, ולא בטולידו, כמו שכתוב במקורות שונים, בשנת 1340. אף מצבת קבורתו ידועה היום.
יתכן שהפצת הקבלה המעשית של ר' יצחק דמן עכו במאה הט"ז בארץ ישראל, נעשתה דוקא על ידי מקובלי מקובלי דרעה, ר' מסעוד כהן ור' חיים, שעלו לצפת בשנת של"ג.
לקבלה המעשית של יהודי מרוקו, היתה כנראה שיטה מיוחדת לחכמת הצירוף, שאותה בירר לו ר' דוד הלוי. שיטה זו מופיעה בי"ב דרכי הצירוף שהן מיוחדת לר' דוד, כי הן שונות לגמרי מדרכי הצירוף הנמצאות בכ"י בפאס-מכנאס או מסוס, או בפרדס רמונים להרמ"ק או בספר סולם העליה לר' יהודה אלבוטיני שחיו, הראשון בצפת והשני בירושלים, בראשית המאה הט"ז.
למה מקובלים אלה שבאו מספרד לא הכירו ע"פ ספרים ומקובלים אחרים את דרכי הצירוף של ר' דוד הלוי? יש איפוא מקום להשערה שדרכי צירוף אלו היו שייכות לדרעה. הראשון בשבילי הצירוף של ר' דוד הלוי הוא "צירוף אומן", כלומר החזרת כ"ב אותיות לאותיות אמו"ן. צירוף זה הוא נקודת מוצא והבסיס שעליו נשענה שיטתו של ר' דוד הלוי במעשה מרכבה.
אם ימצאו חזוקים נוספים להשערה שי"ב שבילי הצירוף של ר' דוד הלוי לא יצאו מספרד, אז נוכל להסיק שר' דוד הלוי למד קבלת הצירופים בדרעה, ועל שבילי הצירוף האלה הוא בנה את שיטתו במעשה מרכבה אחרי מחקרים ממושכים.
חוץ מדרכי הצירוף האלה, שהם שייכים לר' דוד הלוי ולא נמצאים במקורות אחרים, כדאי להזכיר שגם שיטתו של ר' דוד הלוי עצמה בפירוש מרכבת יחזקאל ע"פ חילוקי האותיות שלו, אינה ידועה לא בספרות הקבלה שקדמה לו ולא בספרות הקבלה שנכתבה אחריו, הן בארץ מרוקו והן בארצות אחרות. במרוקו, היא נמצאת רמוזה בשיר אחד מר' אהרן בן יבגי, שהוא כנראה אחד מתלמידיו בדרעה, והיא נוצלה במאה הי"ט ע"י ר' רפאל משה אלבאז רבה של צפרו בספרו "עטרת פז"| (נדפס בספר "עדן מקדם" – פאס ת"ש), שסמך על "ספר המלכות" עצמו ולא על מקור אחר. מקובלי מרוקו בני המאה הט"ז, שחיו בפאס ובדרעה וסוס בימי ר' דוד הלוי ואחריו, לא הכירו את שיטת "ספר המלכות", כנראה רק משום שספר זה עדיין לא הוכן ובואר ע"י ר' אברהם אסקירא.
אפ אין ספק בדבר שר' דוד הלוי הוא שטיפח את שיטתו אחרי חקירות ממושכות, להיפך לא ברור אם גרעין שיטתו, כלומר חילוק האותיות הפורמלי הרמוז בפסוק "ואהיה אצלו אמון", ולרבות גם השוואת קבוצות האותיות עם חלקי המרכבה, בלי להכנס לפני ולפנים למשמעות של כל קבוצה - לא ברור אם לא היה חילוק זה ידוע בין מקובלי דרעה הקדמונים. יש סיכויים שחילוק אותיות זה הומצא תחלה ע"י חכמי דרעה קדמונים, שנטו לחכמת הצירוף ולקבלה מעשית מימים קדומים, ואח"כ בא ר' דוד הלוי ופיתח אותו לשיטה מושלמת.
תלמידיו
ר' דוד הלוי העמיד בלי ספק תלמידים הרבה בקבלה. רמז לזה נמצא בהקדמת ר' אברהם אסקירא לספר המלכות, בה הוא מתלונן על אשר המקובלים בני דורו ובני הדור הקודם, כלומר תלמידי ר' דוד הלוי ממש, נתייאשו מהבין את ספר המלכות.
אולם מבין תלמידיו של דוד הלוי, לא נודע לנו אלא תלמיד אחד, ע"פ קבלה וע"פ תוכן ספר אחד שחיבר. תלמיד זה הוא ר' מרדכי בוזאגלו, מחבר ספר "מעינות החכמה", כ"י. ספר זה הוא מחקר בצירוף עשר נקודות, כעין המשך לספר המלכות שדן בצירוף כ"ב אותיות, אולם לא באותו כיוון של מעשה מרכבה. ר' מרדכי בוזאגלו אינו מזכיר בכלל את רבו ר' דוד הלוי, ואף את אחד מספריו. אולם הוא מתאר מפעם לפעם, בצורה חלקית, את שיטת האותיות של ספר המלכות.
מי היו שאר תלמידי ר' דוד הלוי, חוץ מר' מרדכי בוזאגלו ור' אברהם אסקירא עצמו? יש סיכויים שביניהם נמנה ר' אהרן בר יוסף בן יבגי "שקיבל מרבותיו (שמותיהם לא נמסרו כאן), ומסר לחביריו: ה"ר מסעוד בן טביב, וה"ר סעיד בן ברוך ביטון, וה"ר מסעוד בן מרדכי ביטון" (מאור ושמש יב, ע"א-ע"ב). ר' אהרן בן יבגי חיבר שיר על עשר ספירות עם פירוש, שנדפס בספר "מאור ושמש". בראש השיר נמצאת מליצה הקובעת את מקומו של ר' אהרן בין מקובלי דרעה, והשיר נדפס שם לפני פרק ראשון של ספר המלכות. ר' אהרן בן יבגי אינו מזכיר את ר' דוד הלוי, אולם ייש בדבריו ובדברי דוד עניינים משותפים, מה שמניח לחשוב שר' אהרן היה תלמידו של ר' דוד הלוי. ר' אהרן משתמש מפעם לפעם בדרכי הצירוף כדי לחזק את דבריו בענין הספירות, וביחוד ראוי לציין כאן שהוא מכיר את דרכי הצירוף הנקראים צירוף אומן וצירוף משקל, שהם הראשונים שבדרכי הצירוף של ר' דוד הלוי. ר' אהרן מכיר גם את עומק דבריו. הוא מסכם את ידיעותיו בענין זה בפרק ט"ז: "התפארת הוא סוד הוא"ו וי"ב הויות, ולה רומזים שש האותיות דומיא"ל אמצע האותיות, ומשם לאמו"ן החזרת וסוף כל האותיות, כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא". פירוש פרק זה אינו פרי עטו של ר' אהרן בעצמו אלא של אחד מתלמידיו: יתכן שפירושו של רק אהרן עצמו הושמט מחוסר עמקנות.
יתכן שמקובלי דרעה שעלו לצפת בשנת של"ד, וחבריהם שנשארו בדרעה ונזכרו על ידיהם, היו מתלמידי ר' דוד הלוי או מתלמידי תלמידיו. אולם אין ידיעה ברורה שמקובלים אלה למדו לפניו או הלכו בשיטת הצרוף שלו. שייכותם לחוגו רמוזה בכח הנבואי שיוחס להם.
כח הנבואי זה נמצא בלי ספק בר' דוד הלוי, המקובל נתקדש בעיני יהודי דרעה, משום שהיה עולה על שאר מקובלי דורו בחכמת הצירוף של האותיות ושל שמות המלאכים שלה התמסר. רמז לכח נבואי זה נמצא אפשר בביטוי "אורים ותמים" שהוא היה לובשם כביכול, לפי דברי ר' אברהם אסקירא, באחד משיריו בהקדמתו. גם תלמידו ר' מרדכי בוזאגלו, נכתב עליו "שנגלה אליו אליהו ז"ל". (ע"פ החי"דא בשם הגדולים, מערכת ספרים: "מעינות החכמה": חיבר חכם חסיד מהר"ר מרדכי מעיר דרעא בקבלה. והיה נגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב. ונגנז הספר).
שלש ה מקובלים מדרעה נזכרו ע"י ר' חיים ויטאל אחרי שנת של"ג: ר' מסעוד כהן שעלה לצפת, "ר' חיים ממערב הפנימי מעיר דרעה... היה יודע עתידות (שם הגדולים להחיד"א, בערכו), ור' אברהם אבשלום שנשאר בדרעה, שהיה גם הוא "חכם גדול יודע עתידות" ר' חיים ויטאל, ספר החזיונות. עמ' ה': "שנת ל"ד ( = של"ד) בא הר' מסעוד כהן מן דרעא אל צפת וסיפר לי כי בצאתו משם הלך להפטר מן חכם גדול יודע עתידות ה"ר אברהם אבשלום, ואמר לו: לחיים ולשלום. ואמר לו: פירוש הדברים הם: שיבא אצלי, אני חיים, ויתן לי שלום משמו... ואמר לו: אמרו לו משמי כי הוא משיח בן יוסף... ואני אהיה משיח בן דוד". מדברים אלה אפשר להסיק שהכירו בדרעה באותו זמן את התסיסה המשיחית של מקובלי צפת, או ע"פ שדרי"ם שאינם ידועים, או ע"פ סוחרים שסחרו עם איטליה, או ע"פ עולים ממרוקו שירדו. אין לזהות ר' מסעוד כהן זה עם ר' מסעוד אזולאי סגי נהור שעלה מפאס.
שם משפחה "אבשלום" לא ידוע בכלל במרוקו. או שנקבל שמשפחה זו אבדה, או שנתקן אנשלום, כדרך שכתבו שמות משפחותיהם יהודי קטלוניא, שהוא קיצור אבן שלום, או שאבשלום היה תרגום עברי לצורה הערבית של משפחת שלום בדרום אלג'יריה "סלאם" = עושה שלום, אב שלום. אבשלום הוא בן דוד המלך. יצאה מכאן כנראה לר' אברהם שלום הדעה שהוא מזרע דוד, ראוי למשיח בן דוד. .
אע"פ שיש סיכויים שהיו אלה מתלמידי ר' דוד הלוי, אי אפשר להחליט בענין זה רק ע"פ תכונת הגדת עתידות, שהיתה אמנם נפוצה בדרעה בין המקובלים לפני בואו של ר' דוד הלוי. יצויין כאן ר' מסעוד גסוש, שחי בימי דוד הראובני בשנת 1525. על פי שמו "מסעוד", הוא נראה כשייך לקהל התושבים. הוא ניבא לשריף מוחמד שיצליח לכבוש ולמלוך על מרוקו, בשנים 1510-1515. זמן פעולתו והשפעתו על השריף קדמו כנראה לבואו של ר' דוד הלוי לתאמגרות.
עליית קצת מקובלים מדרעה לצפת לא מיעטה כל כך את קבוצת מקובלי דרעה. אולם, חכמת הצירוף שטיפח ר' דוד הלוי בדרעה הלכה ונתמעטה בדורות הבאים, וכמעט כבתה בראשית המאה הי"ז. אז ירדה יהדות דרעה פלאים, מחמת שסבלה מבלבולים פוליטיים וממשבר כלכלי, שהיה קשור עם התערערות מסחר הזהב עם ארצות השחורים. אין לקשור את העלמות חכמת הצירוף בדרעה עם עליית הקבלה הלוראינית, כי זו גם לא עשתה פרי בדרעה ממש. אמנם, את אבדן קבלת הצירוף במרוקו בכלל, אפשר לקשור בעליית הקבלת הלוריאנית.