אור ברסלב

ספר פעלי הכפל (תרגום רמבג)· רבי יהודה חיוג'

שער ד

שער ג

כלל כל פעלי כפל, והם שהעי"ן והלמ"ד מהם דומות זו לזו, הנמצאים בכל המקרא.

אפף – אָפַפְתִּי, כִּי אָפְפוּ עָלַי רָעוֹת (תהלים מ יג), אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ (יונה ב ו), בא שמוש פועל זה בהראות שני אותיותיו, העי"ן הכפולה ממנה הלמ"ד והלמ"ד, על העקר ועל הנכון.

אשׁשׁ – לַאֲשִׁישֵׁי קִיר חֲרֶשֶׂת (ישעיהו טז ז). ונאמר מזה זִכְרוּ זֹאת וְהִתְאֹשָׁשׁוּ (ישעיהו מו ח).

ויש בו עניין אחר: וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים (הושע ג א), סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת (שה"ש ב ה).

ארר – אָרַרְתִּי על העקר, ואָרוֹתִי על החוק והדת, כמו שנאמר וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם (מלאכי ב ב). והיתה הרי"ש ראויה להדגש, כמו סַבּוֹתִי (קהלת ז כה), הֵן קַלֹּתִי (איוב מ ד). וכמהו שלא נדגש בעבור הרי"ש: וּבָרוֹתִי מִכֶּם (יחזקאל כ לח), הנחצב מצור בָּרוּר, יִתְבָּרְרוּ (דניאל יב י). והפועל העתיד: וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר (בראשית יב ג) – עקרו אֶאֱרֹר, עמד הרי"ש במקום שתים. אוֹרוּ מֵרוֹז… אֹרוּ אָרוֹר (שופטים ה כג) – היתה הרי"ש ראויה להיות דגש, כמו בי"ת סֹבּוּ צִיּוֹן (תהלים מח יג) ומ"ם דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ (ש"א יד ט).

אך אַתֶּם נֵאָרִים (מלאכי ג ט) אינו בא מעקר זה, כי אם מעקר נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ (איכה ב ז), ולולי האל"ף אז היה עי"ן הפועל בדגש מפני הבלע פ"א הפועל בתוכו, שהנו"ן הזאת הכתובה ללשון נִפְעַל, ונו"ן פ"א הפעל מובלעת באל"ף שהיא עי"ן הפועל הראויה להדגש, כמו גמ"ל נִגָּשִׁים, נִגָּפִים, ועקרם נִנְאָרִים, נִנְגָּשִׁים, נִנְגָּפִים.

ובעקר פועל כבד ראוי להדגש: אֵרֵר, אֵרַרְתִּי, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְיָ (בראשית ה כט), הַמַּיִם הַמְאָרְרִים (במדבר ה כב), לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב (במדבר כג ז) – זו צווי לזכר, וראוי להיות אַרְרָה בשני רי"שין, ועמדה האחת במקום שתים.

בדד – בָּדָד יֵשֵׁב (ויקרא יג מו), וּנְשֵׁיהֶם לְבָד (זכריה יב יב). וקרוב לזה: כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג (תהלים קב ח), פֶּרֶא בּוֹדֵד לוֹ (הושע ח ט), וְאֵין בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו (ישעיהו יד לא).

בזז – בַּזּוֹתִי, בַּזּוֹנוּ לָנוּ (דברים ג ז), ונאמר בָּזַזְתִּי, (בָּזַזְנוּ לא על עקרו) ([אולי צ"ל: בָּזַזְנוּ לָנוּ (דברים ב לה) על עיקרו]). תָּבֹז לָךְ (דברים כ יד), שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם (צפניה ב ט), וְנָבֹזָה בָהֶם עַד אוֹר הַבֹּקֶר (ש"א יד לו) – עקרו להדגש הזי"ן אך הרפוה להקל. וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם (אסתר ט י), יֶתֶר הַבָּז (במדבר לא לב), ולרבים בִּזִּים בדגשות הזי"ן.

בלל – כִּי שָׁם בָּלַל יְיָ (בראשית יא ט). ויתכן להיות בָּבֶל שתי מלים – בָּא בֵל, ועשו מהם מלה אחת במכתב, כמו שכתבו בָּא גָד מלה אחת – בגד (בראשית ל יא), אך בָּבֶל נכתב ונקרא אחת, ובגד נכתב אחת ונקרא שתים; ועל הדרך הזה יצא בָּבֶל מעקר בָּלַל.

ויש בעקר זה עניין אחר: בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן (תהלים צב יא), בָּלוּל בְּשֶׁמֶן (שמות כט מ), בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן (ויקרא ב ה). ונאמר כי תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ (ויקרא כא כ) מעניין זה.

ועניין שלישי: בָּלַלְתִּי או בַּלּוֹתִי, וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים (שופטים יט כא), ותאמר בעבור רבים וַיָּבֹלּוּ, על משקל וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם (שופטים יא יח) – וַיָּסֹבּוּ עָלַי (שופטים כ ה). בְּלִיל חָמִיץ (ישעיהו ל כד), עַל בְּלִילוֹ (איוב ו ה).

בקק – כִּי בְקָקוּם בֹּקְקִים (נחום ב ג), גֶּפֶן בּוֹקֵק (הושע י א), וּבַקֹּתִי אֶת עֲצַת יְהוּדָה (ירמיהו יט ז).

ויתכן להיות מעקר הזה הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ (ישעיהו כד ג), והוא לשון נִפְעַל, כמו וְהִבּוֹז תִּבּוֹז שאחריו היוצא מלשון וּבָזַז בִּזָּהּ (יחזקאל כט יט), וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם (יחזקאל לט י).

ברר – וּבָרוֹתִי מִכֶּם (יחזקאל כ לח) – עקר הרי"ש להדגש כמו קו"ף וּבַקֹּתִי (ירמיהו יט ז), וּבַר לֵבָב (תהלים כד ד), בָּרָה כַּחַמָּה (שה"ש ו י) – גם זאת הרי"ש משפטה להדגש, כמו מ"ם חַמָּה וכ"ף רַכָּה, בָּרוּר מִלֵּלוּ (איוב לג ג), יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ (דניאל יב י).

והפועל הכבד: לוֹא לִזְרוֹת וְלוֹא לְהָבַר (ירמיהו ד יא), הָבֵרוּ הַחִצִּים (ירמיהו נא יא) – עקר הרי"ש להדגש.

ולשון נִפְעַל: עִם נָבָר (ש"ב כב כז), נְבָרִים – בלא דגש מפני הרי"ש, והיה משפטו להיות כמו אֲנַחְנוּ נְמַקִּים (יחזקאל לג י).

גדד – גַּדּוֹתִי, יָגוֹדּוּ עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק (תהלים צד כא), גְּדוּדִים.

גזז – לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ (בראשית לא יט), גֹזְזִים לָךְ (ש"א כה ז), גִּזַּת הַצֶּמֶר (שופטים ו לז), גֵּז צֹאנְךָ (דברים יח ד), גִּזִּים – בהדגש, וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ (איוב א כ), וַיָּגֹזּוּ לרבים.

ובעקר עניין שני והוא לשון נִפְעַל: וְכֵן נָגֹזּוּ וְעָבָר (נחום א יב).

גלל – וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן (בראשית כט ג), גַּלּוֹתִי (יהושע ה ט), גּוֹל עַל יְיָ דַּרְכֶּךָ (תהלים לז ה), גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם (ש"א יד לג).

והפועל הכבד: הֵגֵל, יָגֵל – כמו הֵסֵב, יָסֵב, וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן (בראשית כט י) כמו וַיָּחֶל לִבְנוֹת (דה"ב ג ב).

ויתכן להיות מעקר זה ועניין זה גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם (יהושע ה ט), פועל עובר על משקל סַבּוֹתִי אֲנִי (קהלת ז כה), הֵן קַלֹּתִי (איוב מ ד).

ולשון נִפְעַל: נָגֹל, נְגֻלּוֹתִי, וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם (ישעיהו לד ד), יִגַּל, יִגַּלּוּ, ומעניין זה: מְגִלַּת סֵפֶר (ירמיהו לו ב).

גנן – וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת (מ"ב כ ו), יָגֹן, יָגֹנּוּ, גָּנוֹן וְהִצִּיל (ישעיהו לא ה).

והפועל הכבד: הֵגֵן, יָגֵן – יְיָ צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם (זכריה ט טו), יָגֵנּוּ לרבים בדגשות הנו"ן.

ועניין שני: מְגִנַּת לֵב (איכה ג סה).

גרר – גָּרוֹתִי, או גָּרַרְתִּי על העקר, מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה (מ"א ז ט), עקר רי"ש מְגֵרָה להדגש כמו תי"ו מְחִתָּה ונו"ן מְגִנָּה, אלא שאינה מקבלת דגשות.

ויתכן להיות מעקר זה ועניין אחר: יָגוּרוּ מִלְחָמוֹת (תהלים קמ ג), שֹׁד רְשָׁעִים יְגוֹרֵם (משלי כא ז), יָגוּרוּ יִצְפּוֹנוּ (תהלים נו ז).

גשׁשׁ – נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה (ישעיהו נט י).

דבב – דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים (שה"ש ז י), וּמוֹצִא דִבָּה (משלי י יח).

דלל – דַלּוֹתִי מְאֹד (תהלים קמב ז), או דָּלַלְתִּי על העקר, דָּלְלוּ וְחָרְבוּ (ישעיהו יט ו), כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד (תהלים עט ח), דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ (איוב כח ד).

ולשון נִפְעַל: יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב (ישעיהו יז ד) – עקרו יִדָּלֵל כמו יִשָּׁמֵר, יִזָּכֵר, יִדַּלּוּ לרבים בדגשות הלמ"ד.

ועניין שני: דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם (ישעיהו לח יד).

דמם – דַּמּוֹתִי, או דָּמַמְתִּי על העקר, דּוֹם לַייָ (תהלים לז ז), דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ (ש"א יד ט), דְּמָמָה דַקָּה (מ"א יט יב), לְאֶבֶן דּוּמָם (חבקוק ב יט).

ויתכן להיות וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (ויקרא י ג), וְיִדְּמוּ לְמוֹ עֲצָתִי (איוב כט כא) – לשון נִפְעַל, ודגשות הדל"ת מפני הבלעת הנו"ן בה, וגם היתה המ"ם ראויה להדגש מפני הבלעת המ"ם האחרת בה, ועמדה זאת במקום שתיהם.

ועניין שני והוא גם לשון נִפְעַל: וְנִדְּמָה שָּׁם (ירמיהו ח יד), וְנָדַמּוּ נְאוֹת הַשָּׁלוֹם (ירמיהו כה לז), וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִדַּמּוּ (ירמיהו מט כו), (פן) ([אַל]) תִּדַּמּוּ בַּעֲוֹנָהּ (ירמיהו נא ו), והיתה גם מ"ם וְנִדְּמָה שָּׁם ראויה להדגש להבלעת הראשונה בה כמו אלה, אלא שעמדה במקום שתים.

והפעל הכבד מעניין זה: הֵדֵם או הֵדַם, כִּי יְיָ אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ (ירמיהו ח יד) – היה ראוי להיות הִדְמִימָנוּ, כמו לֹא הִשְׁמִיעָנוּ (שופטים יג כג), הֲדִמּוֹתִי, הֲדִמּוֹנוּ, הָדֵם, הָדֵמּוּ, הָדֵמִּי.

דקק – עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר (דברים ט כא) – פועל עובר חסר אות אחת, ולכן נפתחה הדל"ת שעמדה במקום הקו"ף הראשונה, ועקרו דָּקַק; כְּאָבָק דָּק (ישעיהו כט ה עי"ש) – שם האבק, ולזאת נקמצה הדל"ת, ולנקבה: דְּמָמָה דַקָּה (מ"א יט יב), הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת (בראשית מא ז).

והפעל הכבד: הֵדַק לְעָפָר (מ"ב כג טו) – עקרו הִדְקִיק, וַהֲדִקּוֹת עַמִּים רַבִּים (מיכה ד יג), כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם (ש"ב כב מג), וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק (שמות ל לו). והפועל שלא נקרא שם פועלו: הוּדַק, יוּדַק, לֶחֶם יוּדָק (ישעיהו כח כח), תּוּדַק, תּוּדַקִּי – בדגשות הקו"ף ונח נסתר בין הדל"ת ובינה למלאת חסרון המלים, עד שתצא המלה החסרה במשקל השלמה, מוּדָק – עקרו מוּדְקָק על משקל מוּשְׁלָךְ, מוּשְׁכָּב, ומוּדַקָּה לנקבה, מוּדַקִּים לרבים – בדגשות הקו"ף בשניהם, מוּדַקּוֹת לנקבות כמו מוּסַבּוֹת, והנח הנסתר נופל מן הדבור באלה.

הלל – שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ (תהלים קיט קסד), תְּהַלֵּל יָהּ (תהלים קנ ו), ועקר הַלְלוּיָהּ ומְהַלְלִים לדגש הלמ"ד והרפוהו להקל, הַלְלוּ, תְּהִלַּת יְיָ יְדַבֶּר פִּי (תהלים קמה כא).

ועניין אחר: הַלּוֹתִי, או הָלַלְתִּי על העקר, יָהֹל לעתיד, אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ (תהלים עה ה).

ועניין שלישי: הֵהֵל, ועקרו הֶהֱלִיל על משקל הֶעְלִים מִמֶּנִּי (מ"ב ד כז), יָהֵל – אִם אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל (איוב לא כו), עֲטִישֹׁתָיו תָּהֶל אוֹר (איוב מא י), לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם (ישעיהו יג י), תָּהֵל, תָּהֵלּוּ. ומן עניין זה הֵילֵל בֶּן שָׁחַר (ישעיהו יד יב).

המם – וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם (שמות כג כז), כִּי אֱלֹהִים הֲמָמָם (דה"ב טו ו) בשלשה מ"מים, הראשונה עי"ן הפעל, והשנית למ"ד הפועל, והשלישית כנוי הפעֻלים הרבים, ומשקלו פְּעָלָם; אך וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ (ישעיהו כח כח) משקלו וּפָעַל, ולכן נפתחה המ"ם הראשונה. ולעתיד יָהֹם, ולרבים יָהֹמּוּ, וַיְהֻמֵּם יְיָ (יהושע י י), בדגשות המ"ם להבליע הראשונה בה.

הרר – הֲרָרִי בַּשָּׂדֶה (ירמיהו יז ג), כְּהַרְרֵי אֵל (תהלים לו ז), וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת (דברים ח ט), הָרִים הָרֵי (זכריה ו א) בלא דגשות מפני הרי"ש, ומשפטם להדגש.

התת – או שיהיה תְּהוֹתְתוּ עַל אִישׁ (תהלים סב ד) על משקל תְּפוֹעֲלוּ ויהיה עקרו הָתַת, על משקל תְּסוֹבְבוּ מן סָבַב, או שיהיה על משקל תְּפַעְלְלוּ ויהיה עקרו הוּת, כמו תְּמוֹתְתוּ, תְּקוֹמְמוּ, מן מֵת, יָמוּת, קָם, יָקוּם. ואין במלה לאמר יותר משני פנים אלה. לפי שהיא יחידה ואין להכריע מאי זה משני עקרים אלה תצא מבלתי חבריו.

זכך – זַכּוּ נְזִירֶיהָ (איכה ד ז), לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו (איוב טו טו), אִם זַךְ וְיָשָׁר (איוב ח ו), ולרבים זַכִּים בדגשות. ונאמר כי זְכוֹכִית (איוב כח יז) מעניין זה.

והפועל הכבד: הֵזֵךְ, וַהֲזִכּוֹתִי בְּבֹר כַּפָּי (איוב ט ל), אָזֵךְ, יָזֵךְ, יָזֵכּוּ.

זלל – כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה (איכה א יא), זוֹלֵל וְסֹבֵא (דברים כא כ).

ועניין שני והוא לשון נִפְעַל: נָזֹל, הָרִים נָזֹלּוּ (ישעיהו סג יט), נְזֻלּוֹתִי, יָזֹל, יָזֹלּוּ, הִזֹּל, הִזֹּלִּי.

זמם – זַמֹּתִי בַּל יַעֲבָר פִּי (תהלים יז ג), כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי (זכריה ח טו) על העקר, גַּם זָמַם יְיָ (ירמיהו נא יב), זְמָמוֹ אַל תָּפֵק (תהלים קמ ט), זִמֹּתַי נִתְּקוּ (איוב יז יא), מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ (משלי ב יא).

ועניין שני: כִּי זִמָּה עָשׂוּ (הושע ו ט).

זקק – זַקּוֹתִי, זַקּוּ, יָזֹק, יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ (איוב לו כז), וּמָקוֹם לַזָּהָב יָזֹקּוּ (איוב כח א).

והפועל הכבד: וְזִקַּק אֹתָם (מלאכי ג ג), כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם (תהלים יב ז).

חבב – חַבּוֹתִי, או חָבַבְתִּי על העקר, אַף חֹבֵב עַמִּים (דברים לג ג), לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי (איוב לא לג). ויתכן להיות מעניין זה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב (יחזקאל יח ז).

חגג – חַגּוֹתִי, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַייָ (שמות יב יד), הָמוֹן חוֹגֵג (תהלים מב ה), וּבַחַגִּים וּבַמּוֹעֲדִים (יחזקאל מו יא), יָחֹג, יָחֹגּוּ, חֹג, חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ (נחום ב א).

ועניין שני או קרוב לראשון: יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר (תהלים קז כז), אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא (ישעיהו יט יז) – נכתבה האל"ף בו במקום ה"א רפה על מנהגם באותיות האלה.

חדד – חַדּוֹתִי, וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב (חבקוק א ח). ונאמר כי ממנו חַדּוּדֵי חָרֶשׂ (איוב מא כב).

חיי – חַי אָנֹכִי (דברים לב מ), חַיִּים כֻּלְּכֶם (דברים ד ד), חֵי פַרְעֹה (בראשית מב טו), מָוֶת וְחַיִּים (משלי יח כא), נֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית א כ), עקרם חֲיֵיִים, חֲיֵיָה, על משקל שְׁלֵמִים, שְׁלֵמָה, אלא שהה"א הנחה נהפכה ליו"ד על המנהג הנודע באותיות אהו"י, ונבלעה היו"ד שהיא עי"ן הפועל באחרת שהיא למ"ד הפעל ונדגשה, נמצאו במלת (חייים) ([חַיִּים]) שלש יו"דין, היו"ד הנחה שהיא עי"ן הפעל הנבלעת בשנית, והשנית שהיא למ"ד הפעל, והשלישית ללשון רבים עם המ"ם אחריו.

חלל – חַלּוֹתִי או חָלַלְתִּי, וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי (תהלים קט כב) – פתח הלמ"ד הראשונה מפני שהוא פועל עובר, וְנָפַל חָלָל (יחזקאל ו ז), חֲלָלִים, חַלְלֵי חֶרֶב (ישעיהו כב ב).

ועניין שני בעקר זה והוא פועל כבד: הַיּוֹם הַחִלֹּתִי (ש"א כב טו), הֵחֵל הַנָּגֶף (במדבר יז יא), אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ (דברים ב כה), וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה (שופטים כ מ), תְּחִלַּת חָכְמָה (משלי ט י).

ועניין שלישי: דּוֹם לַייָ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ (תהלים לז ז), לִי שָׁמְעוּ וְיִחֵלּוּ (איוב כט כא).

ועניין רביעי: וּבִמְחִלּוֹת עָפָר (ישעיהו ב יט).

ועניין חמישי: מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים (מ"א א מ), תֹּף וְחָלִיל (ישעיהו ה יב).

חמם – חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר (ישעיהו מד טז), אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח (ישעיהו מד טז), וְחַם לָהֶם (קהלת ד יא), וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ (שמות טז כא), חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי (תהלים לט ד), זֶה לַחְמֵנוּ חָם (יהושע ט יב), אֲשֶׁר בְּגָדֶיךָ חַמִּים (איוב לז יז), וְקֹר וָחֹם (בראשית ח כב), בְּחֻמָּם אָשִׁית אֶת מִשְׁתֵּיהֶם (ירמיהו נא לט), בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם (איוב ו יז), וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם (איוב לא כ).

והפועל הכבד: חִמֵּם, חִמַּמְתִּי, וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם (איוב לט יד).

ולשון נִפְעַל: נֵחַם, נֵחַמְתִּי, אֵיךְ יֵחָם (קהלת ד יא), כֻּלָּם יֵחַמּוּ (הושע ז ז), והעקר יֵחָמֵם, יֵחָמְמוּ, ועל משקל וְאִם יֵחָבְאוּ (עמוס ט ג), יֵעָזְבוּ יַחְדָּו (ישעיהו יח ו). ומעניין זה בָּרָה כַּחַמָּה (שה"ש ו י), וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ (תהלים יט ז). ונאמר כי אֵין גַּחֶלֶת לַחְמָם (ישעיהו מז יד) מעניין זה.

חנן – וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן (שמות לג יט), כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים (בראשית לג יא), יָחֹן, יָחֹנּוּ, חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵּנוּ (מלאכי א ט), וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ (איוב לג כד), יֶחֱנַן (עמוס ה טו), חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי (איוב יט כא), יְיָ חָנֵּנִי (תהלים מא ה), חֹן, חֹנּוּ או חָנּוּ, חֹנִּי או חָנִּי, כמו רֹנִּי בַלַּיְלָה (איכה ב יט), או כמו רָנִּי וְשִׂמְחִי (זכריה ב יד). תְּחִנָּה. ונאמר על העקר בהראות שתי אותיותיו הכפל: אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים (בראשית לג ה), אוּלַי יֶחֱנַן יְיָ ([אֱלֹהֵי]) צְבָאוֹת (עמוס ה טו), אך חָנוֹן יָחְנְךָ (ישעיהו ל יט), היה משפטו להיות יְחׇנְּךָ בקמץ חטף בחי"ת ודגשות הנו"ן להבלעת הראשונה בה, אבל הרפו אותה והעמידוה במקום שתיהם, והניחו החי"ת והוטלה תנועתה על היו"ד מלפניה. תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ (משלי יח כג), ומעניין זה חֵן וָחֶסֶד (אסתר ב יז), וַיִּתֵּן חִנּוֹ (בראשית לט כא).

והפועל הכבד: כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ (משלי כו כה), חָנְנֵנִי יְיָ (תהלים ט יד) – עקרו לדגוש הנו"ן הראשונה כמו חַלְּצֵנִי יְיָ (תהלים קמ ב) והרפוה להקל, וכמהו בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ (בראשית מב כא) ראוי להדגש הנו"ן כמו הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ (במדבר ו יט).

ופועל כבד אחר: חוֹנֵן, חוֹנַנְתִּי, וּמְחוֹנֵן עֲנָוִים אַשְׁרָיו (משלי יד כא).

והפועל שלא הוזכר פועלו: יֻחַן רָשָׁע (ישעיהו כו י), והיה ראוי להיותו יוּחְנַן, ועמדה הנו"ן במקום שתים. ותאמר לרבים יוּחַנּוּ בדגשות הנו"ן להבליע הראשונה בה.

חפף – חָפַפְתִּי, חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם (דברים לג יב). ויתכן להיות מזה לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן (בראשית מט יג), חֻפִּים לרבים, חֻפּוֹ, כמו תּוֹף ותֻּפִּים, תֻּפּוֹ.

חצץ – מִקּוֹל מְחַצְצִים (שופטים ה יא) – ברפיות הצד"י, והיה משפטה להדגש, שהוא מן הפועל הכבד, כמו מְקַטְּרִים, מְדַבְּרִים. ויתכן להיות מעניין זה חֵץ שָׁחוּט (ירמיהו ט ז), וַיִּשְׁלַח חִצָּיו (תהלים יח טו).

ועניין אחר: וַיֵּצֵא חֹצֵץ (משלי ל כז). ויתכן להיות חֹצֵץ ומְחַצְצִים עניין אחד, וחִצִּים עניין שני.

ועניין אחר: וּמִסְפַּר חֳדָשָׁיו חֻצָּצוּ (איוב כא כא). ויתכן להיות חֻצָּצוּ ומְחַצְצִים עניין אחד.

חקק – חַקּוֹתִי, וְחַקּוֹתָ עָלֶיהָ עִיר (יחזקאל ד א), יָחֹק, יָחֹקּוּ, הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן (ישעיהו י א), חִקְקֵי לֵב (שופטים ה טו), לִבְלִי חֹק (ישעיהו ה יד), כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ (ויקרא י יג), לֶחֶם חֻקִּי (משלי ל ח), חֻקָּה אַחַת (במדבר ט יד), חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים (דברים ד ה), אִם בְּחֻקֹּתַי (ויקרא כו ג). וצווי הזכר: חֹק, וְעַל סֵפֶר חֻקָּהּ (ישעיהו ל ח).F וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק (משלי לא ה).

והפעל הכבד: חוֹקֵק, חוֹקַקְתִּי, בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם (במדבר כא יח), יָרְדוּ מְחֹקְקִים (שופטים ה יד).

חרר – חָרוֹתִי, יָחֹר, יָחֹרוּ, וְשָׁכַן חֲרֵרִים (ירמיהו יז ו).

ויתכן להיות מעקר זה ועניין זה: נָחַר מַפֻּחַ (ירמיהו ו כט), וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ (יחזקאל כד י), והוא לשון נִפְעַל, והיה הרי"ש ראוי להדגש והחי"ת, אלא שאינם מקבלות דגשות, ונָחַר על משקל (ו)נָסַב, ויֵחָרוּ כמו יִסַּבּוּ, יִמַּקּוּ, לולי הרי"ש כמו שהזכרתי שלא תדגש. וגם יתכן להיות משם עַל כֵּן חָרוּ יֹשְׁבֵי אֶרֶץ (ישעיהו כד ו).

חתת – חַתּוֹתִי, חַתּוּ (ו)לֹא עָנוּ עוֹד (איוב לב טו), חַת מְרֹדָךְ (ירמיהו נ ב), הֵמָּה חַתִּים נְסֹגִים אָחוֹר (ירמיהו מו ה), יָחֹת, יָחֹתּוּ, חֹת, חֹתּוּ – הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ (ישעיהו ח ט), מְחִתַּת דַּלִּים רֵישָׁם (משלי י טו), תִּרְאוּ חֲתַת (איוב ו כא) – פְּעַל, על משקל סְבַךְ, שְׁאַר. אך וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים (בראשית לה ה), משקלו פִּעְלַת, כמו צִדְקַת יְיָ (דברים לג כא), כי התי"ו הראשונה הדגושה היא למ"ד הפועל ונדגשה להבליע עי"ן הפועל בה, והתי"ו השנית במכתב אך היא השלישית לנבלעת היא תי"ו לשון נקבה כנגד תי"ו צִדְקַת; ומשפטו להיות בשלש ת"וין, ראשונה ושנייה עי"ן הפועל ולמ"ד שלו, ושלישית ללשון נקבה.

ולשון נִפְעַל: נֵחַת, ולעתיד: אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א כא), יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם (ישעיהו ז ח), וְלֹא יִירְאוּ עוֹד וְלֹא יֵחַתּוּ (ירמיהו כג ד) – עקר החי"ת להדגש, ועקרן להיות יֵחָתֵת, תֵּחָתֵת, יֵחָתְתוּ.

והפועל הכבד: הֵחֵת, הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן (ישעיהו ט ג) – נמשכה ה"א הַחִתֹּתָ על משקל הֲסִבֹּתָ (מ"א יח לז), יָחֵת, אָחֵת, וּבוּז (ל)מִשְׁפָּחוֹת יְחִתֵּנִי (איוב לא לד), פֶּן אֲחִתְּךָ (ירמיהו א יז), הָחֵת, הָחֵתּוּ, הָחֵתִּי. וכבר נמצא על עקרו והמלא חסרונו – הֶחְתִּית – וְהַחְתַּתִּי אֶת עֵילָם (ירמיהו מט לז), נדגשה התי"ו השנייה הכתובה מפני הבליע למ"ד הפועל בה, וזאת הכתובה היא תי"ו הפועֵל המדבר בעבור נפשו, והראשונה עי"ן הפועל, ומשפטו להיות וְהַחְתַּתְתִּי בשלשה ת"וין, על משקל וְהַאֲבַדְתִּי (ויקרא כג ל), התי"ו הראשונה עי"ן הפועל והשנית הלמ"ד והשלישית לפועֵל. ונפתחה הה"א מפני החי"ת, וזה דרך מדרכי אחה"ע, ולולי זאת היתה בחרק, כמו וְהִכְרַתִּי (ויקרא יז י), וְהִשְׁלַכְתִּי (ירמיהו ז טו). אך יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל (תהלים נב ז), תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין (משלי יז י), אינם יוצאים משורש זה.

טלל – פועל כבד: טִלַּלְתִּי, הוּא יִבְנֶנּוּ וִיטַלְלֶנּוּ (נחמיה ג טו), והיה ראוי להדגש והרפוה להקל.

ועניין אחר: כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ (ישעיהו כו יט), יִתְּנוּ טַלָּם (זכריה ח יב). ולשון רבים: טַלִּים בדגש, או טְלָלִים על משקל צְלָלִים.

טפף – הָלוֹךְ וְטָפֹף (ישעיהו ג טז).

יבב – בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב (שופטים ה כח), יִבַּבְתִּי, אֲיַבֵּב.

ידד – יַדּוֹתִי, וְעַל נִכְבַּדֶּיהָ יַדּוּ גוֹרָל (נחום ג י) – פתחות היו"ד יוכיח כי הוא מעקר זה, כמו רַבּוּ מן רָבַב, סַבּוּנִי כַמַּיִם (תהלים פח יח) מן סָבַב. אָיֹד כמו אָסֹב, תָּיֹד, תָּיֹדּוּ, יֹד צווי לזכר, יֹדּוּ לרבים, יֹדִּי לנקבה. אך יְדוּ אֵלֶיהָ (ירמיהו נ יד), לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם (זכריה ב ד), אינם באים מעקר זה.

הילילו, הֵילֵל בְּרוֹשׁ (זכריה יא ב), עַד אֶגְלַיִם יִלְלָתָהּ (ישעיהו טו ח).

ועניין שני: יְלֵל יְשִׁמֹן (דברים לב י).

ישׁשׁ – בִּישִׁישִׁים חָכְמָה (איוב יב יב), זָקֵן וְיָשֵׁשׁ (דה"ב לו יז).

כלל – כְּלִילַת יֹפִי (יחזקאל כז ג), מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי (תהלים נ ב), הֵמָּה רֹכְלַיִךְ בְּמַכְלֻלִים (יחזקאל כז כד).

ועניין שני: אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ (ירמיהו ב ב), כַּלָּה קִשֻּׁרֶיהָ (ירמיהו ב לב).

כסס – כַּסּוֹתִי, יָכֹס, תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה (שמות יב ד). וממנו נאמר בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת (שם), וַיְהִי הַמֶּכֶס לַייָ (במדבר לא לז), אך הסמ"ך האחת עומדת במקום שתים, ועקרם מִכְסֶסֶת, מִכְסָס.

כפף – כָּפַף, כָּפַפְתִּי, זֹקֵף כְּפוּפִים (תהלים קמו ח), הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן (ישעיהו נח ה) – פ"א זאת במקום שתים, ועקרו לִכְפֹף, על משקל לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם (במדבר כא ד).

כתת – וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו (תהלים פט כד), יָכֹת, יָכֹתּוּ, כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת (יואל ד י), וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן (דברים ט כא) – דגשות הכ"ף בוָאֶכֹּת תמורת הנח הנסתר שהוא קמץ ביו"ד יָסֹב (מ"א ז טו), יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ (שופטים ז ה), וזה למלאת חסר המלה, ועקרן וָאֶכְתֹּת, יִסְבֹּב, יִלְקֹק. וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת (ויקרא כב כד), וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ (ישעיהו ל יד).

והפועל הכבד: כִּתֵּת, יְכַתֵּת, וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת (מ"ב יח ד), וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם (ישעיהו ב ד), אֲכַתֵּת, מְכַתֵּת. והפועל שלא הוזכר פועלו בתי"ו אחת עומדת במקום שתים: יֻכַּת שָׁעַר (ישעיהו כד יב), ונדגשה הכ"ף תמורת התי"ו החסרה. וכשתסמוך ליֻכַּת ו"ו הרבים תשיבנה בהדגש והבליעה בתוך הדגושה, נאמר וְכָל פְּסִילֶיהָ יֻכַּתּוּ (מיכה א ז). ולפי מה שפרשתי לך אף וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם (במדבר יד מה) איננו מעקר זה, ואלהים יודע.

לבב – לִבֵּב, לִבַּבְתִּי, וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת (ש"ב יג ו).

ועניין שני: לֵב, לִבִּי, לֵבָב, לְבָבוֹת (דה"א כח ט), מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ (יחזקאל טז ל). ויתכן להיות מזה וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב (איוב יא יב). ונאמר כי גם מזה נאמר לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה (שה"ש ד ט), כאילו נאמר 'הסירות לבי'.

לקק – לַקּוֹתִי, או לָקַקְתִּי על העקר, לָקְקוּ הַכְּלָבִים (מ"א כא יט).

והפועל הכבד: לִקֵּק, יְלַקֵּק, מְלַקֵּק, הַמְלַקְקִים בְּיָדָם (שופטים ז ו) – ראוי היה הקו"ף הראשון להדגש והרפוה על מנהגם לאמר הַמְבַקְשִׁים (שמות ד יט), הַמְמַלְאִים (צפניה א ט), וּמְהַלְלִים (דה"א כט יג) ורעיהם.

מדד – וּמַדֹּתִי פְעֻלָּתָם (ישעיהו סה ז), וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר (במדבר לה ה), יָמֹד, וַיָּמׇד אֶלֶף (יחזקאל מז ד), בִּקְנֵה הַמִּדָּה (יחזקאל מב טז).

והפועל הכבד: וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל (ש"ב ח ב), וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים (ש"ב ח ב).

ופועל כבד אחר: עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ (חבקוק ג ו), וקרוב לעניין זה וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד (מ"א יז כא), אַנְשֵׁי מִדָּה (ישעיהו מה יד), מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ (איוב לח ה). ויתכן להיות מזה וּמִדַּד עָרֶב (איוב ז ד) – פועל עובר.

ועניין אחר: וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר (שמות טז יח), מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם (ישעיהו מ יב), וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה (איוב כח כה).

מטט – מצאתי נָמוֹטּוּ פְעָמָי (תהלים יז ה) דגש במקצת ספרים ורפה במקצתם, אם הוא דגש הוא מעקר זה, ואם הוא רפה הוא מן הפעלים הנחי העי"ן על משקל נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים (משלי יט כט), נָפֹשׁוּ עַמְּךָ (נחום ג יח), ולפי מה שפרשתי בחבור אותיות הסתר (מאמר ב שער ח).

מכך – מַכּוֹתִי, יָמֹךְ, וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם (תהלים קו מג), וְאִם מָךְ הוּא (ויקרא כז ח), ולרבים מַכִּים, על משקל רַךְ, רַכִּים.

מלל – מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם (בראשית כא ז) – פועל כבד, מִי יְמַלֵּל (תהלים קו ב), בָּרוּר מִלֵּלוּ (איוב לג ג), כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי (תהלים קלט ד), אֲנִי אֲשִׁיבְךָ מִלִּין (איוב לה ד).

מסס – כִּמְסֹס נֹסֵס (ישעיהו י יח).

והפועל הכבד: הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ (דברים א כח), הֲמִסּוֹתִי, הֲמִסּוֹנוּ, יָמֵס, יָמֵסּוּ, הָמֵס, הָמֵסּוּ, הָמֵסִּי.

ולשון נִפְעַל: וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס (שמות טז כא), וְנָמַסּוּ הָרִים (ישעיהו לד ג), נְמַסּוֹתִי, וַיִּמַּס לְבַב הָעָם (יהושע ז ה), הִמֵּס יִמָּס (ש"ב יז י) – ראוי להיות הִמָּסֵס יִמָּסֵס על משקל הִפָּקֵד יִפָּקֵד (מ"א כ לט), וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו (שופטים טו יד). וצווי הזכר מזה הלשון: הִמַּס, לרביס הִמַּסּוּ, ולנקבה הִמַּסִּי – בדגשות הסמ"ך בשניהם ונח נסתר אחר המ"ם. ויתכן להיות מזה לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד (איוב ו יד).

מצץ – מַצּוֹתִי או מָצַצְתִּי, לְמַעַן תָּמֹצּוּ (ישעיהו סו יא).

מקק – הֵמֵק, הֲמִקּוֹתִי – פועל כבד, ולעתיד: יָמֵק, אָמֵק. והמקור והוא שם הפועל: הָמֵק בְּשָׂרוֹ (זכריה יד יב). וכן לצווי הזכר, ולרבים הָמֵקּוּ, ולנקבה הָמֵקִּי. והפועל שלא הוזכר שם פועלו: הוּמַק, יוּמַק, מוּמָק, מוּמַקִּים, מוּמַקָּה, מוּמַקּוֹת.

ולשון נִפְעַל: וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם (ישעיהו לד ד), נְמַקּוֹתִי, וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם (יחזקאל כד כג), וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים (יחזקאל לג י), יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם (ויקרא כו לט), תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן (זכריה יד יב) – קו"ף תִּמַּקְנָה חשובה כשתים, וכן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם (זכריה יד יב), ועקרם תִּמָּקַקְנָה, תִּמָּקֵק, על משקל תִּשָּׁבַרְנָה (ישעיהו כז יא), תִּשָּׁבֵר (איוב לח טו). ומעניין זה ומעקר זה יצא מַק יִהְיֶה (ישעיהו ג כד), והרבים מַקִּים בדגשות הקו"ף.

מרר – מַר נֶפֶשׁ (ש"א כב ב), כִּי מָרִים הֵם (שמות טו כג), מָרָה כַלַּעֲנָה (משלי ה ד), וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ (ש"א א י), העקר בכולם דגש, לולי הרי"ש שאינה נדגשת ברוב המלים. מֹרַת רוּחַ (בראשית כו לה) – שם הפועַל, וראוי גם זה להדגש ולקמוץ המ"ם חטף, אבל כשנרפת מפני הרי"ש נמשך הקמץ ונעשה חולם. וכבר בא במקום אחר כן בדגש וקמץ חטף, נאמר לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ (משלי יד י). עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים (במדבר ט יא), בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם וּבִמְרִירוּת (יחזקאל כא יא), וְקֶטֶב מְרִירִי (דברים לב כד) – יו"ד מְרִירִי השנייה כיו"ד היחש שבעִבְרִי ומִצְרִי ליחשו אל המרירות, כיחש עִבְרִי אל עֵבֶר, ומִצְרִי אל מִצְרַיִם. ויתכן להיות מעקר זה ועניין זה וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ (משלי יז כה) – עמדה הרי"ש במקום שתים ועקרו מִמְרָר, כמו שהזכרתי במֶכֶס שעקרו (ומכסם) ([מִכְסָס]) שיצא מן תָּכֹסּוּ (שמות יב ד).

והפועל הכבד: כִּי הֵמַר שַׁדַּי (רות א כ), הֵמַר נַפְשִׁי (איוב כז ב) – עקרו הִמְרִיר, הֲמֵרֹתִי – ראוי להדגש הרי"ש כמו הֲסִבּוֹתִי, אָמֵר, יָמֵר. והמקור שהוא שם הפועל: הָמֵר – כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר (זכריה יב י), וכן לצווי הזכר, כמו הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם (ש"ב ה כג) – הָמֵר, הָמֵרוּ, הָמֵרִי, וראויין להדגש, כמו הָסֵבּוּ, הָסֵבִּי.

ויש פועל כבד: אחר: מֵרֵר, מֵרַרְתִּי, אֲמָרֵר בַּבֶּכִי (ישעיהו כב ד), וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם (שמות א יד), ולולא הרי"ש נדגש.

משׁשׁ – מַשּׁוֹתִי, יָמֹשׁ, יָמֹשּוּ, אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי (בראשית כז יב), מֹשׁ, מֹשּוּ, מֹשִּי.

והפועל הכבד: כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי (בראשית לא לז), וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם (דברים כח כט).

נבב – וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב (איוב יא יב), נְבוּב לֻחֹת (שמות כז ח).

נדד – כִּי נָדְדוּ מִמֶּנִּי (הושע ז יג), יִדּוֹד מִמֵּךְ (נחום ג ז), יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן (תהלים סח יג), וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה (איוב כ ח), על עקרו בהראות שתי אותיותיו הכפולות, והנו"ן נבלעת בדל"ת הדגושה.

והפעל הכבד: הֵנֵד, הֲנִדּוֹתִי, וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ (איוב יח יח) – ננקדה נו"ן יְנִדֻּהוּ בחרק ללמד עליו שהוא מעקר זה, ואילו היה מן נִדָּה, יְנַדֶּה, אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם (ישעיהו סו ה), אז נאמר יְנַדּוּהוּ בפתחות הנו"ן, כמו וַיְפַתּוּהוּ (תהלים עח לו), וַיְכַלֻּהוּ (ירמיהו י כה), הנאמרים מן יְפַתֶּה, יְכַלֶּה.

ועניין שני או קרוב לראשון: נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ (אסתר ו א), וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי (בראשית לא מ) – הנו"ן נבלעת בדל"ת, וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי נָשֶׁף (איוב ז ד). אך אֶדַּדֶּה כָל שְׁנוֹתַי (ישעיהו לח טו) איננו מעקר זה.

נסס – וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם (ישעיהו ה כו), נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס (תהלים ס ו), קרוב ממנו כִּי אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת (זכריה ט טז).

ועניין שני: וְהָיָה כִּמְסֹס נֹסֵס (ישעיהו י יח).

נצץ – וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת (יחזקאל א ז).

נקק – וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים (ישעיהו ז יט).

נשׁשׁ – נַשּׁוֹתִי, כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים (בראשית מא נא) – על משקל כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים (בראשית לג יא), פתחות הנו"ן עם דגשות השי"ן יוכיח כי הוא מעקר זה, כי אילו היה מעקר נָשָׁה, נָשִׁיתִי טוֹבָה (איכה ג יז), היה אומר נִשַּׁנִי כמו צִוַּנִי מן צִוָּה, והיה נגזר ממנו מְנַשֶּׁה כמו מְצַוֶּה, אבל עתה אין מְנַשֶּׁה יוצא מעקר נִשַּׁנִי אע"פ שהעניין אחד.

סבב – סַבּוֹתִי אֲנִי (קהלת ז כה), או סָבַבְתִּי על עקרו, וְסָבַב בֵּית אֵל (ש"א ז טז), סַבּוּנִי כַמַּיִם (תהלים פח יח), סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי (תהלים קיח יא), יָסֹב אֹתוֹ (מ"א ז כג), וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר (דברים ב א), יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו (איוב טז יג), יְסֻבּוּהוּ עַרְבֵי נָחַל (איוב מ כב), עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי (תהלים מט ו), וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה (בראשית לז ז), סֹב דְּמֵה לְךָ (שה"ש ב יז), סֹבּוּ צִיּוֹן (תהלים מח יג), קְחִי כִנּוֹר סֹבִּי עִיר (ישעיהו כג טז), סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה (דברים ב ג), סוֹבֵב סֹבֵב (קהלת א ו), סָבִיב סָבִיב (יחזקאל ח י), סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה (איוב מא ו), וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ (קהלת א ו), כִּי הָיְתָה סִבָּה (מ"א יב טו), מֵסַב קָלַע (מ"א ו כט), עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ (שה"ש א יב), רֹאשׁ מְסִבָּי (תהלים קמ י), וְהוּא מְסִבּוֹת (איוב לז יב).

והפועל הכבד: וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר (עזרא ו כב), וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם (מ"א יח לז), אַחֲרֵי הֵסַבּוּ (ש"א ה ט), וַיְסִבֵּנִי דֶּרֶךְ חוּץ (יחזקאל מז ב), יָסֵב, נָסֵב, נָסֵבָּה אֵלָי (יחזקאל כו ב), הִנְנִי מֵסֵב (ירמיהו כא ד), ולרבים מְסִבִּים בדגשות והסמ"ך נקודה בחרק. וכבר שמו דגשות הסמ"ך בוַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם (שמות יג יח) תמורת אות הכפל החסרה, כאשר שמו הנח הנסתר אחר אינ"ת הנוספות באחרים חבריו תמורתה, ועליו בנו וַיַּסֵּבּוּ אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (ש"א ה ח) לרבים, יש בו דגשים שנים, דגשות הסמ"ך כמו שהיה קודם ו"ו הרבים, ודגשות הבי"ת להבלעת הראשונה בה, ואילו נאמר וַיָּסֵבּוּ בנח נסתר אחר היו"ד ורפיות הסמ"ך גם הוא היה טוב. והפועל שלא הוזכר פועלו: הוּסַב, יוּסַב, מוּסָב, מוּסַבָּה, מוּסַבֹּת שֵׁם (במדבר לב לח). וכבר שמו גם בזה דגשות הסמ"ך תמורת החסרון, נאמר עַל כַּמֹּן יוּסָּב (ישעיהו כח כז), וכן יֻכַּת שָׁעַר (ישעיהו כד יב), ואילו נאמר יוּסַב יוּכַת ברפיון אז היה טוב, אך עמדה הדגשות במקום הנח הנסתר שהוא ו"ו בלֶחֶם יוּדָק (ישעיהו כח כח).

ופועל כבד אחר: סִבֵּב, סִבַּבְתִּי, לְבַעֲבוּר סַבֵּב (ש"ב יד כ).

ופועל כבד שלישי: סוֹבֵב, סוֹבַבְתִּי, יְסוֹבְבֻהָ עַל חוֹמֹתֶיהָ (תהלים נה יא), יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ (דברים לב י).

ולשון נִפְעַל: נָסַב, נְסַבּוֹתִי, וְנָסַב הַגְּבוּל (במדבר לד ה), יִסַּב, יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּם (יחזקאל י יא). וצווי הזכר מלשון זה: הִסֹּב, הִסַּבִּי בשני דגשים לנקבה. ויתכן להיות גַּת יִסֹּב (ש"א ה ח), וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ (ש"א יז ל), וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה (מ"א ב טו), המין האחר מלשון נִפְעַל שהזכרתי בתחלת ספר זה, כמו וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם (ישעיהו לד ד), וְכֵן נָגֹזּוּ וְעָבָר (נחום א יב). ויתכן להיותם פועלים קלים, לא לשון נִפְעַל, אך שמו בהם דגשות הסמ"ך תמורת החסר מן המלה, אבל המדבר מן העבריים בלשון יָסֹב, נָסֹב, בקמצות הנוספות ורפיות הסמ"ך, ישים הנח המורה עליו הקמץ תמורת החסרון, והאומר מהם יִסֹּב, נִסֹּב, בדגשות הסמ"ך, ישים הדגש גם אותו תמורת החסרון, ונעשה הנוסף לפניו נקוד בחרק, כי כן משפטו בהיותו תמים להיות יִסְבֹּב, תִּסְבֹּב, נִסְבֹּב, והאל"ף מאלה בסגול – אֶסֹּב, כמו שהיה ראוי להיות אֶסְבֹּב. ועוד יתכן להיות גַּת יִסֹּב, וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ, וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה, וְרָחֲבָה וְנָסְבָה לְמַעְלָה (יחזקאל מא ז), עקר אחר, והוא נָסַב – יִסֹּב, על משקל נָפַל – יִפֹּל, וְנָפְלָה.

סכך – וְשַׂכֹּתִי כַפִּי (שמות לג כב), סַכּוֹתָה בֶעָנָן (איכה ג מד), יָסֹךְ, וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים (מ"א ח ז), יְסֻכֻּהוּ צֶאֱלִים צִלְלוֹ (איוב מ כב), סֹךְ, סֹכּוּ, סֹכִּי, כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה (תהלים כז ה), וְסֻכָּה תִּהְיֶה (ישעיהו ד ו), בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ (ויקרא כג מב). ויתכן להיות מעקר זה וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם (איוב לח ח), וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ (איוב ג כג). אך אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ (איוב א י), איננו מעקר זה, לפי שלא נאמר סַכּוֹת, כמו סַכּוֹתָה בֶעָנָן (איכה ג מד), כי אם סַכְתָּ, כמו שַׁבְתָּ וקַמְתָּ.

סלל – סַלּוֹתִי, יָסֹלּוּ, סֹל, סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה (ישעיהו סב י), סֹלִּי, הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם (שופטים ה כ), מַסְלוּל וָדֶרֶךְ (ישעיהו לה ח), דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה (ירמיהו יח טו), סָלּוּהָ כְמוֹ עֲרֵמִים (ירמיהו נ כו), וַיָּסֹלּוּ עָלַי אָרְחוֹת אֵידָם (איוב ל יב).

ספף – סַף הַשַּׁעַר (יחזקאל מ ו), בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי (יחזקאל מג ח), וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים (עמוס ט א), הִסְתּוֹפֵף (תהלים פד יא).

סרר – סָרַר יִשְׂרָאֵל (הושע ד טז), סוֹרֵר וּמוֹרֶה (דברים כא יח), יָסֹר. ויתכן להיות מזה יָסוּרוּ בִי (הושע ז יד), ואין משפט הרי"ש להדגש.

עזז – עַזּוֹתִי, יָעֹז, וַתָּעָז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם (שופטים ג י), תָּעֹז לֶחָכָם (קהלת ז יט), וַתָּעָז יַד מִדְיָן (שופטים ו ב), כִּי עַז הָעָם (במדבר יג כח), יָגוּרוּ עָלַי עַזִּים (תהלים נט ד), חֵמָה עַזָּה (משלי כא יד), עֻזִּי וּמָגִנִּי (תהלים כח ז), עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ (שמות טו ב), עִזּוּז וְגִבּוֹר (תהלים כד ח), וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו (תהלים עח ד), בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם (משלי ח כח).

עלל – עוֹלָל, עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם (איכה ד ד), מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים (תהלים ח ג). ויתכן להיות מזה נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל (ישעיהו ג יב).

ועניין אחר: עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ (ירמיהו ו ט), וַיְעֹלְלֻהוּ בַּמְסִלּוֹת (שופטים כ מה), וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת (ישעיהו יז ו).

ועניין שלישי: עֲלִילֹת דְּבָרִים (דברים כב יד), נוֹרָא עֲלִילָה (תהלים סו ה), וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי (איכה א כב), אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי (שמות י ב), וְרַע מַעֲלָלִים (ש"א כה ג).

ועניין רביעי: לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל (במדבר יט ב), וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ (ישעיהו י כז), אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם (מ"א יב יא), הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ (מ"א יב ד), ונאמר כי וְעֹלַלְתִּי בֶעָפָר קַרְנִי (איוב טז טו) מזה.

עמם – עַמּוֹתִי, או עָמַמְתִּי על העקר, אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ (יחזקאל לא ח), כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ (יחזקאל כח ג). ויתכן להיות מעקר זה ועניין זה אֵיכָה יוּעַם זָהָב (איכה ד א), ואילו נדבק לו"ו הרבים אז נאמר יוּעַמּוּ.

ועניין שני: עַם, עַמִּים הַר יִקְרָאוּ (דברים לג יט), בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ (שופטים ה יד), וְאֶת עַמְמֵי הָאָרֶץ (נחמיה ט כד).

ענן – עִנֵּן, יְעַנֵּן, מְעַנֵּן, בְּעַנְנִי עָנָן (בראשית ט יד), וראוי להדגש כמו בְּשַׁלְּחִי אֶת חִצֵּי הָרָעָב (יחזקאל ה טז), אך הרפוהו להקל.

עסס – עַסּוֹתִי, וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים (מלאכי ג כא), יָעֹס, עֹס, עֹסּוּ. ומזה העקר יצא עָסִיס.

עשׁשׁ – עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי (תהלים ו ח), עָשׁ יֹאכְלֵם (ישעיהו נ ט), ולרבים עַשִּׁים בדגשות השי"ן.

פזז – וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו (בראשית מט כד), נאמר כי מזה מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר (ש"ב ו טז).

פלל – פועל כבד: רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי (בראשית מח יא), וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל (תהלים קו ל), וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים (ש"א ב כה) – הסירו ממנו הדגש מן הלמ"ד הראשונה להקל, פְּלִילִיָּה (ישעיהו כח ז), וְנָתַן בִּפְלִלִים (שמות כא כב), וְנִפְלַל חָלָל (יחזקאל כח כג).

ועניין אחר: תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה (תהלים צ א), וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה (במדבר יא ב).

פסס – כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים (תהלים יב ב).

פתת – הֵפֵת, וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ (משלי כד כח) – באה זאת המלה נפרדת ומיוחדת מחברותיה, שהיה ראוי להיות וַהֲפִתּוֹתָ, כמו הֲסִבֹּתָ (מ"א יח לז).

ועניין שני: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם (בראשית יח ה), וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי (איוב לא יז), מִפִּתּוֹ תֹאכַל (ש"ב יב ג), פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה (משלי כג ח), וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם (יחזקאל יג יט), פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים (ויקרא ב ו), פָּתַתִּי – בהבלעת התי"ו השנית שהיא למ"ד הפעל בשלישית שהיא תי"ו הפעל, כמו כָּרַתִּי בְרִית (ירמיהו לד יג), אֶפְתֹּת, פְּתֹת לצווי הזכר, ולרבים פִּתְתוּ, ולנקבה פִּתְתִי, על משקל שִׁמְעוּ, שִׁמְעִי, ואם תחפוץ להבליע תי"ו הראשונה בשנית, תאמר פִּתּוּ, פִּתִּי, זהו חוק העקר. אבל על המנהג הננהג והדרך הסלולה תאמר פַּתּוֹתִי במקום פָּעַלְתִּי, כמו סַבּוֹתִי, אָפֹת, יָפֹת, פֹּת, פֹּתּוּ, פֹּתִּי, כמו סֹב, סֹבּוּ, סֹבִּי, או פׇּתּוּ, פׇּתִּי, בחטף קמץ, כמו רָנּוּ לְיַעֲקֹב (ירמיהו לא ז), רָנִּי וְשִׂמְחִי (זכריה ב יד).

צחח – צְחִיחַ סֶלַע (יחזקאל כד ז), שָׁכְנוּ צְחִיחָה (תהלים סח ז).

צלל – כְּצֵל עוֹבֵר (תהלים קמד ד), סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם (במדבר יד ט), צִלְלֵי עָרֶב (ירמיהו ו ד), וְנָסוּ הַצְּלָלִים (שה"ש ב יז), חֹרֶשׁ מֵצַל (יחזקאל לא ג) על משקל מֵסַב קָלַע (מ"א ו כט). ומעניין זה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס (זכריה יד כ).

וע"א: צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת (שמות טו י). ונאמר כי מזה צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם (נחמיה יג יט), ונאמר כי גם זה מעניין ראשון, לאמר כי באו בצל קורתי וסרה מהם השמש לעת ערב.

צרר – צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים (במדבר כה יז), כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם (שם פסוק יח), וְצֹרְרֵי יְהוּדָה (ישעיהו יא יג), וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת (ש"ב כ ג). וקרוב לעניין ועקר זה: וְהֵצַר לְךָ (דברים כח נב), וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם (צפניה א יז), וַיָּצֵרוּ לָהֶם (נחמיה ט כז) – כדי שיהיו ראויים להדגש, כמו הֵדַק לְעָפָר (מ"ב כג טו), וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי (ויקרא כו לב), וַיָּחֵלּוּ (שופטים כ לא), לולי הרי"ש שמנועה מן הדגשות ברוב המקומות.

וע"א: לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ (ויקרא יח יח), וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ (ש"א א ו), וגם עקר זה האחרון לדגוש רי"ש צָרָתָהּ.

קבב – קַבּוֹתִי, וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם (במדבר כג כז) – עקר וּקְבַבְתּוֹ על משקל וּקְבַרְתּוֹ (מ"א ב לא), מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל (במדבר כג ח) – משפטם להיות על עקרם והִמלא חסרונם להיות מה אֶקְבֹּב לא קְבָבֹה אל, ודגשות קו"ף אֶקֹּב תמורה מן החסרון, עד שיצא אֶקְבֹּב על משקל אֶשְׁמֹר, ותהיה האל"ף בסגול כמוה באֶשְׁמֹר, ואילו נאמר אָקֹב בקמצות האל"ף גם זה טוב. לָקֹב אֹיְבַי (במדבר כג יא), וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי (במדבר כב יז) בבי"ת אחת עומדת במקום שתים, והיתה ראוייה להדגש ולהיות הקו"ף לפניה בחטף. ויש לאמר שהוא מן הפועל הכבד – קִבֵּב על משקל סִבֵּב, ומשפטו להיות קַבְּבָה, והרפו הבי"ת הראויה להדגש ועמדה האחת במקום שתים. אך וְקׇבְנוֹ לִי מִשָּׁם (במדבר כג יג) לא יצא מעקר זה, כי אם מעקר קָבַן.

אמר משה הכהן המתרגם, יש פה שתי טעיות, אע"פ שיש בחבורים אלו זולתם, ראיתי ללמד על אלה לפי שהם כדי לטעות בהן התלמידים הנבונים. הטעות האחת שאמר שיתכן להיות קָבָה לִי מן הפעל הכבד – קִבֵּב, שאם כן הוא, הרי הבי"ת הזאת עומדת במקום שלש, שאם הרפו בי"ת קַבְּבָה הדגושה ועמדה רפויה, איה הבי"ת הרפויה שאחריה, לפי שכל אות דגושה עומדת במקום שתים, נמצאו שתי אותיות גרועות מן המלה. ולכן לא יתכן במין כבד זה לא נוח ולא הבלעה ולא גרוע, אלא שהוא נמצא שלם לעולם. והטעות השנית, שאמר שוְקׇבְנוֹ מעקר קבן, ולא נמצא בכל המקרא קָבַן כי אם קָבַב, ועוד שצווי הזכר לעולם לא יבא על משקל וְקׇבְנוֹ מן קָבַן, לא תאמר שׇׁמְרוֹ מן שָׁמַר כי אם שׇׁמְרֵהוּ, ולא זׇכְרוֹ מן זָכַר כי אם זׇכְרֵהוּ, ועל כן תהיה הנו"ן פה נוספת כמו שמוסיפין אותה בה"א, כי יאמרו שׇׁמְרֶנּוּ, זׇכְרֶנּוּ, כמו שיאמרו יִשְׁמְרֶנּוּ, יִזְכְּרֶנּוּ, וכן אמרו וְקׇבֶּנּוּ, אך כשהרפו הבי"ת להקל – כמו שהרפו הזי"ן בהֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ (משלי ז יג), והקו"ף במִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ (איוב יט כג) – נקדוה בשבא והחליפו תנועת הו"ו שהיתה שורק לחולם, ומתוך שנרפת בי"ת וְקׇבְנוֹ נרפת גם הנו"ן, שאין דגש בא אחרי שבא לעולם ולא יכון להוציאו בלשון. אך וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה (ויקרא כד יא), וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ (ויקרא כד טז), מעקר נָקַב, כמו וַיִּפֹּל – וְנָפַל ואחיו.

תוכן העניינים

ספר פעלי הכפל (תרגום רמבג)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה