ספר פעלי הכפל (תרגום רמבג)· רבי יהודה חיוג'
שער ג
שער לשון נִפְעַל
כשראיתי וְכֵן נָגֹזּוּ וְעָבָר (נחום א יב), וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם (ישעיהו לד ד), הָרִים נָזֹלּוּ (ישעיהו סג יט) – דגשי הסוף, הכרתי בהם שהם לשון נִפְעַל מפעלי הכפל; והאחד מהם לפני התחברתו אל ו"ו לשון הרבים: נָגֹז, נָגֹל, נָזֹל; הנח הנסתר אשר אחר הנו"ן בנָגֹז מוסף על אותם הפנים שהזכרתי למעלה בכל הנחים המוספים בבנייני הפעלים אלה, והגימ"ל פ"א הפועל, והו"ו מפני המשך ואיננה עקר, והזי"ן במקום שתים, שהם למ"ד הפעל ועי"ן הפעל, וכן נָגֹל, נָזֹל.
אכן בהסמך להם ו"ו הרבים ישוב האות הנופל בהדגש, ונשארו שני הנחים, הקמץ אשר אחר הנו"ן והו"ו אשר אחר הפ"א, כמו שהיו קודם לכן, נאמר נָגֹזּוּ, נָגֹלּוּ. וכשתרצה לאמר נִפְעַלְתִּי או נִפְעַלְנוּ וזולתם, תפיל שני הנחים כאחד, ותסמוך ללמ"ד הדגוש ו"ו נחה מונע לפניה בחולם, כדי שידבק הפֹעל אל כנוי הנפעל, והניע פ"א הפעל בשרק, אז תאמר נְגֻזּוֹתִי, נְגֻלּוֹתִי, נְזֻלּוֹתִי, נְגֻזֹּתָ, נְגֻלֹּתָ, נְזֻלֹּתָ, נְגֻזּוֹתֶם, נְגֻלּוֹתֶם, נְזֻלּוֹתֶם.
וכבר חדל אות נִפְעָל הקמץ העי"ן שהוא שם הפועֵל, ואות נִפְעַל הפתח העי"ן שהיא לשעבר, ממבנה נָגֹז וחבריו, מפני חסרון האות האחת שנכפלה בעקר, והשתנות הבניין הזה מן הבניין ההוא.
והעתיד מן הלשון הזה נאמר יִגֹּז, יִגֹּל, יִזֹּל – בדגשות פ"א הפעל מפני הבלעת הנו"ן בתוכה. ויתכן להיות כמוהם וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (ויקרא י ג), וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא (בראשית מז יח). אך בחברם אל אות אחרת ידגש סופם וישוב האות החסר מהם ותהיה גם הפ"א דגושה כמו שהיתה כבר, נאמר יִגֹּזּוּ, יִגֹּלוּ, ([יִ])זֹּלּו. וחשוב כי מַדְמֵן תִּדֹּמִּי (ירמיהו מח ב) מעניין מין זה. וזהו הדרך הנודע להם והחוק אשר לא יעבור מהם, אלא שאמרו יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ (איכה ב י) ברפיות המ"ם שחשבוה במקום שתים והפילו ו"ו המשך, וסמכו על דגשות הדל"ת שמוכיח על לשון נִפְעַל. וכמהו וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה (דברים לד ח). והיה משפטם להיות וַיִּתֹּמּוּ, וַיִּדֹּמּוּ – בו"ו המשך בדגשות המ"מים, כי עקרם מן דְּמָמָה דַקָּה (מ"א יט יב), תָּמִים תִּהְיֶה (דברים יח יג).
וצווי הזכר: הִגֹּז, הִגֹּל, הִזֹּל. ולרבים הזכרים: הִגֹּזּוּ, הִגֹּלּוּ, הִזֹּלּוּ. ולנקבה: הִגֹּזִּי, הִגֹּלִּי, הִזֹּלִּי. ויש בלשון נִפְעַל זה דמיון ללשון נִפְעַל שבפעלים נחי העי"ן, כמו נָבוֹן, נָכוֹן, אבל בהתחברם יראה ההפרש ביניהם, שאלה דגשים להוכיח על האות הנבלעה הכפולה, ואלה רפויים להורות על העי"ן הנחה.
ומצאתי לפעלים אלה בניין אחר מלשון נִפְעַל, והוא יותר נמצא במקרא ממין זה הראשון, וגם הוא חסר כמהו באות אחת עומדת במקום שתים, והאות המעיד על נִפְעָל שהוא שם או מדה וכל נִפְעַל שהוא לשעבר, קיים בבניין זה, אלא שעמדו בפ"א הפועל מפני שחסרה המלה, ועמדה הפ"א במקום העי"ן, ונקמצה במקום קמצות העי"ן ונפתחה במקום פתחותה. נאמר בנִפְעָל שהוא שם או מדה: עִם נָבָר תִּתָּבָר (ש"ב כב כז) – הנו"ן ללשון נפעל, והנח הנוסף אחריה שמורה עליו הקמץ על כל הדרך הנזכר לפנים, והבי"ת פ"א הפועל, והיא קמוצה, שהיא שם נפעָל, והרי"ש במקום שתים שבתִּתְבָּרָר (תהלים יח כז). ועקרו להיות נִבְרָר בקמצות הרי"ש, שנקמצה הבי"ת במקומה. אך נפעַל שהוא לשעבר (והיה) ([יהיה]) פתח, כמו וְנָסַב (במדבר לד ד), וְנָקַל זֹאת (מ"ב ג יח), הסמ"ך והקו"ף, ואע"פ שעניין וְנָסַב, וְנָקַל זֹאת, לעתיד, מפני הו"ו הנקודה בשבא שכשתכנס בראש הפעלים העוברים תהפך עניין עובר לעתיד, כמו עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ (בראשית מב כח) – לשעבר, וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב (שמות לו א) – לעתיד; בָּרָא אֱלֹהִים (בראשית א א) – לשעבר, וּבָרָא יְיָ עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן (ישעיהו ד ה) – לעתיד. ועקר נָסַב, נָקַל – נִסְבַּב, נִקְלַל. וכמוהם וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָֽס (שמות טז כא), אך נקמצה מ"ם וְנָמָס מפני שהוא סוף פסוק.
ויש כשיהיו שניהם – נפעַל שעניינו לשעבר ונפעָל שהוא שם לנפעל – נקודי פ"א הפועל בצרי, ולא ינכר זה מזה ולא יבדלו כי אם לפי מקום העניין, כמו נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי (ישעיהו מט ו) – שם הדבר, הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ (מ"א טז לא) – לשעבר; וכן וְלֵב נָמֵס (נחום ב יא) – שם ללב, וְנָמֵס כָּל לֵב (יחזקאל כא יב) – פועל עובר, לולי הו"ו ההופכתו לעתיד, וכשתסירוהו משם ישוב לשעבר.
ואם תקבץ נָסָב שהוא שם למי שהוא כן, תשוב האות החסר בהדגש ותפיל שני הנחים ותניע פ"א הפועל בפתח לעולם: נְסַבִּים, נְקַלִּים נְשַׁמִּים, בָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים (יחזקאל לג י), נְבָרִים – מפני רפיון הרי"ש, וקמצות הבי"ת מפני שאין דרך הרי"ש להדגש ברוב המקומות. ועקרם נִסְבָּבִים, נִקְלָלִים, נִשְׁמָמִים, נִמְקָקִים, כמו בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים (ירמיהו ב יג), הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל (איוב כח ד). וגם כן כשתלוה אלהם ה"א הנקבה ותקבצם על לשון נקבה, תאמר נְסַבָּה, עַל נְקַלָּה (ירמיהו ו יד), נְקַלּוֹת, וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה (יחזקאל לו לד), הַנְשַׁמּוֹת (ירמיהו לג י), נְמַקָּה, נְמַקּוֹת, אך תאמר נְבָרָה, נְבָרוֹת, ברפיות הרי"ש.
ובסמוך אל נָסַב לשעבר ו"ו לשון הרבים או ה"א ללשון נקבה, ישוב האות החסר נבלע בשני, ופ"א הפועל מונע בפתח, ושני הנחים עומדים כמו שהיו, נאמר נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת (בראשית יט ד) – עקרו נִסְבְּבוּ, וְנָדַמּוּ נְאוֹת הַשָּׁלוֹם (ירמיהו כה לז) – עקרו נִדְמְמוּ, וְנָמַסּוּ (ישעיהו לד ג) – עקרו וְנִמְסְסוּ, וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם (ישעיהו לד ד) – עקרו וְנִמְקְקוּ, וְנָשַׁמּוּ (ויקרא כו כב) – עקרו וְנִשְׁמְמוּ, נָשַׁמָּה (ירמיהו יב יא) – עקרו נִשְׁמְמָה, כמו נִשְׁמְדוּ בְעֵין דֹּאר (תהלים פג יא), נִשְׁבְּרָה קִרְיַת תֹּהוּ (ישעיהו כד י). זהו הדרך הנכון ומשפט האמת בכולם.
אבל יש כשיאמרו לשון נִפְעַל חסר אות מן הפועל, כמו וְרָחֲבָה וְנָסְבָה לְמַעְלָה (יחזקאל מא ז), וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם (בראשית יא ז), והיו ראויים להיות וְנָסַבָּה, וְנָבַלָּה – בהדגש, או וְנִסְבְּבָה, וְנִבְלְלָה – בהראות שתי אותיות הכפל; לפי שהם מן וְסָבַב בֵּית אֵל (ש"א ז טז), בָּלַל יְיָ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ (בראשית יא ט). ויתכן להיות וְנָסְבָה, וְנָבְלָה עקר אחר תחלתו נו"ן על משקל וְנָפְלָה.
וכשתרצה לאמר נִפְעַלְתִּי או נִפְעַלְנוּ וזולתם, ידגשו סופיהם לפי שהובלע בהם האות הראשונה מן הכפולות, ונוסף אחריהם ו"ו נחה, ופ"א הפעל מונעת בפתח לעולם, ונפלו שני הנחים – אשר אחר הנו"ן ואשר אחר פ"א הפעל, תאמר נְסַבּוֹתִי, נְדַמּוֹתִי, נְמַסּוֹתִי, נְמַקּוֹתִי, וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם (יחזקאל כד כג), וּנְקַלֹּתִי עוֹד (ש"ב ו כב); וכן תאמר נְסַבּוֹנוּ, נְדַמּוֹנוּ, נְמַסּוֹנוּ. ותאמר לזכר שתדבר עמו נְמַסּוֹתָ, נְקַלּוֹתָ; ולנקבה: נְמַסּוֹת, נְקַלּוֹת, כדברך על נפעלות, כמו אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת (יחזקאל כט יב), בשוה. וכן נשתוה לשון נָסַב וחבריו שאין בם הנו"ן מן העקר אלא ללשון נִפְעַל, עם נָפַל ונָדַר שהנו"ן בהם מן העקר והוא פ"א הפועל. אך בקבוצם ושאר תשמישיהם וכשיבנה מהם מבנה פועֵל ופעוּל ושאר בנייניהם יראה ההפרש ביניהם.
והעתיד מלשון נִפְעַל הזה בהבלעת הנו"ן בפ"א הפועל ובפתחות פ"א הפעל ואות אחת עומדת במקום שתים, נאמר יִסַּב ועקרו יִסָּבֵב, יִדַּם – עקרו יִדָּמֵם, הִמֵּס יִמָּס (ש"ב יז י) – ראוי להיותו הִמָּסֵס יִמָּסֵס על משקל הִפָּקֵד. תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן (זכריה יד יב), תִּמַּק בְּפִיהֶם (זכריה יד יב) – תִּמָּקַקְנָה, תִּמָּקֵק, יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב (ישעיהו יז ד) – יִדָּלֵל, יִשַּׁם – יִשָּׁמֵם. ובהלוות אליהם ו"ו הרבים ידגשו תחלה וסוף; תחלה – מפני הבלעת הנו"ן, וסוף – מפני הבלעת עי"ן הפועל בלמ"ד הכפולה; לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן (יחזקאל א ט), וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִדַּמּוּ (ירמיהו מט כו), יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם (ויקרא כו לט), וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו (שופטים טו יד), ועקרם בהראות אותיותיהם הכפולות: יִסָּבְבוּ ויִמָּקְקוּ, וַיִּמָּסְסוּ, יִדָּמְמוּ, כמו יִשָּׂכְרוּ, יִשָּׁמְרוּ, וַיִּשָּׁאֲרוּ (במדבר יא כו), ויִכָּרְתוּ (זכריה יג ח). והוא הדין כשתסמוך אליהם יו"ד לשון הנקבה, תאמר תִּסַּבִּי, תִּמַּקִּי, תִּדַּמִּי. ודע כי יתערב יִסַּב ויִמַּק מלשון נִפְעַל מפעלים אלה עם לשון נִפְעַל מן הפעלים הנחי הלמ"ד שסופם ה"א רפה, כשנאמר וַיִּקָּר אֱלֹהִים (במדבר כג ד), תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ (ישעיהו מז ג). אך כשתלוה אליהם אות אחרת יראה ההפרש ביניהם, כי יִסַּב תִּמַּק בְּפִיהֶם יהיו דגושים ושלמים, ותִּגָּל ויִקָּר וחבריהם ישארו רפיים וחסרים. ועוד כי יִסַּב ויִמַּק וחבריהם פתחים, כי אם בהפסק טעם אתנח וסוף פסוק, ותִּגָּל ויִקָּר ורעיהם קמצין לעולם.
וצווי הזכר מלשון הזה: הִסַּב, הֵרַם, הִבַּר; ועקרם הִסָּבֵב, הִדָּמֵם, הִבָּרֵר. ובהלוות אליהם ו"ו הרבים או יו"ד לשון נקבה ידגש סופם על החוק הנודע, יאמר הִסַּבּוּ, הִדַּמּוּ – בשני דגשין תחלה וסוף. אך צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְיָ (ישעיהו נב יא) הרי"ש רפויה שאינה נדגשת כמו שהזכרתי לך. הִסַּבִּי, הֵרַמִּי, הִבָּרִי. ועקרם הִסָּבְבוּ, הִדָּמְמוּ, הִבָּרְרוּ, הִסָּבְבִי, הִדָּמְמִי, הִבָּרְרִי, על משקל הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ (בראשית מט ב), הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם (ירמיהו יז כא), הִשָּׁמְרִי נָא (שופטים יג ד), הוֹי צִיּוֹן הִמָּלְטִי (זכריה ב יא).
ואחר כל אלה היסודות אשד יסדתי והשרשים אשר השרשתי והכללות אשר כללתי והפרטות אשר פרטתי, אאגור כל פעלי הכפל אחד אל אחד ואזכרם בשמותם, ומה שאמצא לאחד מהם ממדה מיוחדת או דרך נפרד מה שאין כן לחברו, אלמד עליו ואבארנו היטב כדי להשלים בזאת מה שאויתי להועיל בו המתלמד וקויתי להשכיל למענו המתבונן, ומה' העזר.