ספר עץ הדעת טוב· רבי חיים ויטאל
ספר עץ הדעת טוב - פרשת שופטים
שופטים ושוטרים וכו' סמיכת הפרשיות הוא לרמוז אל מ"ש הרמב"ם ז"ל חייבין ב"ד להעמיד שוטרים שיחפשו בגנות ובפרדסים להזהיר את האנשים מן העבירות בימים טובים ובחולו של מועד. שאז מצויין הטם במאכל ובמשתה ובאין לידי עבירה ולמה אחר שביאר ענין שלש רגלים שהיא מצוה עשה ביאר כי האמנם ב"ד הנקראים שופטים יעמידו שוטרים לחפש כנ"ל באופן שיקויים מצות ושמחת בחגיך אך לא ע"י עבירה ח"ו. ולכן כתב כאן ענין שניהם השופטים והשוטרים לרמוז אל הנ"ל:או ירמוז לאמר כי הנה בכל המצות לא מצינו טובה נפלאה כמו שמצינו שלש רגלים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ודרשו רז"ל יראה יראה כי אז היו רואין פני השכינה ממש וכנודע מרז"ל ומספר הזוהר כי רוב נבואת הנביאים היתה מושגת אז בשמחת בית השואבה והי' שואבין אז רוח הקודש כנודע ועל זה יחרד לבבינו ביודעינו ענין הגלות כי אז לא יוכל לראות פני שכינה. ע"כ בא ללמדינו מה נעשה ולא יבוטל ענין שלש רגלים הלא היא ע"י קיום מצוה אחרת והיא שופטים ושוטרים וכו' וזהו שרמז אח"כ לתת טעם ושכר בשביל המצוה ההיא וזה באומרו למען תחי' וירשת את הארץ מה שלא נכתב בשום מצוה ענין מתן שכרה בצדה כנודע. והוא כמשז"ל על ג' דברים העולם עומד על הדין וכו' וכתב מלך במשפט יעמיד ארץ סתם. והיא ארץ ישראל כי השאר יקרא חוץ לארץ כנודע מפסוק הנותן מטר על פני ארץ וכמה שאמר הכתוב ציון במשפט תפדה וכל קיומה אינו אלא ע"י המשפט. ולדייק הענין יותר לא כתב למען תירש את הארץ אלא למען תחי' וירשת ונודע כי בחיים יירשו ולא במותם:או ירמוז אל מה שנודע על פסוק ותחי רוח יעקב אביהם ותרגום אונקלוס ושרת רוח נבואה וז"ש למען תחי' שהיא קבלת' הנבואה והקבלת פני השכינה בשלש רגלים כנ"ל וירשת תמיד את הארץ דרך ירושה שאין לה הפסק ותזכו לעלות בכל שנה בג' רגלים והרי הם שתי הבטחות נפרדות והם נקשרות כאחת בחברתה:או ירמוז ענין הסמיכות אל מה שנודע כי ירושלים לא נתחלקה לשבטים אלא כל השבטי' שווין בה והנה היינו יכולין לעעות ולאמר כי כיון שהכתוב מצוה שופטים ושוטרים וכו' א"כ בעיירות המחולקות לכל שבט נצטווינו להעמיד שופטים בכל עיר מהם אבל בירושלים שלא נחלקה לא. ולכן סמך זה אחר פרשת ענין עליית שלש רגלים בירושלים לרמוז כי גם שם נצטוו להעמיד שופטים ושוטרים, ואמנם יכול המקשה להקשות א"כ מאחר שסופו לרבות את ירושלים בענין הסמיכות למה מיעט אותה במ"ש בכל שעריך לשבטיך, והתשובה כי התורה נתחכמה ללמדינו כי יש הפרש גדול בין ירושלים לשאר ארץ ישראל האמנם אין ההפרש לקולא אלא להחמיר וזה כי כל עיר נצטווית להושיב ב"ד אחד של סנהדרי קטנה אבל ירושלים נצטווית להושיב בה סנהדרי גדולה ולא די זה אלא גם שתי בתי דינין אחרים של סנהדרי קטנה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכו' סנהדרין ולכן בתחילה ע"י סמיכת הפרשיות רמז כי גה ירושלים נצטווית להעמיד שופטיה והם סנהדרי קטנה כנודע ואח"כ באומרו בכל שעריך לשבטיך הפריש את הנז' כי שם הם סנהדרי קטנה בלבד אך בירושלים יש סנהדרי קטנה וגדולה וגם כי הסנהדרי קטנה כפולי' לשנים כנ"ל ולחזק ענין הסמיכות הנז' רמז לנו זה ג"כ באומרו בכל כי כל ריבה את ירושלים גם באומרו לשבטיך רמז כי ירושלים אשר היא כלולה לכל שבטיך ביחד מכש"כ שראוי להעמיד בה סנהדרין יותר גדולים, גם הודיענו במה שנודע במ"ש כי יפלא ממך דבר וכו' וקמת ועלית וכו' כי תועלת סנהדרי גדולה שבירושלים היתה כי כאשר יפלא דבר אל סנהדרי קטנה שבאיזו עיר יקומו ויעלו לירושלים ותחלה ישאלו אל הסנהדרי קטנה אשר שם ואם הם לא ידעו דבר המשפט יעלו עוד אל לשכת הגזית אשר שם סנהדרי גדולה וז"ש צדק צדק תרדוף ע"ד שדרשו רז"ל מכאן הלוך אחר ב"ד יפה ונמצא כי צדק הראשון הם סנהדרי קטנה שבירושלים שכאשר יפלא דבר מסנהדרי קטנה של איזה עיר ירדפו אל צדק סנהדרי קטנה שבירושלים ואם גם מהם יפלא ירדפו צדק שני הם לישכת הגזית כנ"ל:שופטים וכו' הנה פה נצעוו שתים האחת אל כל עם ישראל שיעמידו עליהם שופטים והשנית אל כל השופטים עצמן שישפטו צדק ולא יטו משפט וכו' וכפי זה קשה למה לא נכתב כל ציווי בפני עצמו בפסוק אחד וא"כ פסוק אחד יהי' שופטים וכו' עד לשבטיך והפסוק הב' יתחיל שפוט את העם משפט צדק ולא תטה משפט וכו'. ועוד למה המצות עשה של ושפטו כו' היתה בלשון רבים ושפטו ולא תעשה של לא תטה היתה בלשון יחיד, אמנם בא להודיע מנהג העולה כי מינוי השופע ומנהיג ודיין הצבור אינו מתמנה ע"י כללות ההמון האמנם הגדול והנשיא שבהם ראש העיר הוא משים אותו ואחריו כל אדה ימשוך כענין אבנר עם שאול ויואב עם דוד והנה השופט המתמנה מתחת יד העשיר ההוא בהכרח יגור ממנו בפרטות וכמו כן האיש בעצמו ההוא לא יכנע אל השופט לכן בא הכתוב לרמוז גם לזה ואמר בלשון יחיד שופטים ושוטרים שהם הסנהדרין תעמיד ותתן לך אתה היחיד השליט על העיר ההיא אשר על פיך יתנו ויסעו ובתחלה תתנהו עליך לשופט ותקבל כל דבריו ועי"כ ושפטו השופטים הנז' את העם כללות אנשי המדינה משפט צדק ואילו אתה אשר מנית לא תקבל דבריו בתחלה לא ישמעו אליו בית ישראל האחרים ולרמוז לזה הזכיר לשון יחיד תתן לך כי אילו אמר לשון רבים תתנו לכם הי' חוזר אל כללות העם ולכן נאמר בלשון יחיד לרמוז אל הממנים אח הדיין הם ראשי הקהל אשר כיחיד נחשבים בערך כללות העם. גם נאמר בלשון יחיד לרמוז אל זמן אשר יהי' מלך בישראל אשר הוא לבדו מעמיד השופטים כענין שמצינו ביהושפט וחזקיהו ויאשיהו כי בפני המלך אין דובר ופוצה פה ומצפצף ואליו ציווה כי גם אשר הוא מלך ושליע על השופט כי הוא המעמידו על הציבור ראוי שיקבל הוא תחלה דין השופט כענין שמעון בן שטח עם ינאי המלך ועי"כ ושפטו את העם שאר כללות ישראל משפט צדק נמצא כפי שני הפירושים הנז' כי ושפטו הוא הודעה והבטחה לא מצוה. ואמנם מצות השופטים עצמה נזכרת בפסוק השני לא תטה משפט וכו' גם כפי זה הפירוש הנה מתיישב היטב אומרו בכל שעריך לשבטיך כי כל העיירות והשבטים הם תחת ממשלתו ועל שמם נקראיה, ואם נפרש כי ושפעו הוא מצוה אל השופטים בעצמן כנ"ל נוכל לתרץ שני השאלות הנ"ל וזה כי שתי מצות הם אל השופטים הא' לשפוט משפט צדק כדין התורה ככתוב בתורה שבע"פ במשנה ובתלמוד והב' לא יטו משפט במקום דאיכא שודא דדייני והדין מרומה באופן שיכול להטות אז המשפט אם ירצה או להכיר פנים בין העשיר לעני כי גם זה תלוי בלב ולכן המצוה הראשונה נצעווית בלשון רבים כי היחיד אין בו כח לשפוט משפט מעוקל כי אחרי הרבים נחתך הדין ולא רבים יחטאו לעקל משפט. האמנ' אם ח"ו כל הסנהדרין שגו יחד או רובם אז מוכרח הוא לידון על פיהם ועל זה ציווה בלשון רבים ישפטו צדק ולא יעקלו את המשפט לא בשוגג ולא במזיד כי אם כולם או רובם יסכימו בכך אין לזוז מדבריהם אבל ליחיד אין לצוותו בכך כי אין דבריו מורידין או מעלין אבל בדין המרומה שיש מקום להטות המשפט הוצרך להזהיר גם אל היחיד לא תטה משפט כי כיון שיש צד לכאן ולכאן יחיד אחד יתחיל להטות גם חבירו יטה כמוהו כי לא ידינהו לכף חובה כי להטות משפט מתכווין ועי"כ יטו רבים אחריו ועי"כ יצא המשפט מעוקל מפי רוב השופטים או כולן וכן בענין הכרת פנים הוצרך להזהיר גם אל היחיד לפי שהסיבה היא כי הבעל דין בראותו כי השופט אפי' שהוא יחיד מכיר פנים לחבירו מסתתמין טענותיו כי יחשוב כי גם שאר השופטים יכירו פנים ויחשיבו לבעל דינו יותר. גם לטעם הזה הפריד בין שתי המצות האלו של השופטים להיותם שתי בחינות נפרדות וגם טעם אחר כי ענין ושפטו את העם משפט צדק כהוראת התורה תלוי בנשיא או במלך המעמיד את השופטים כענין יהושפט שהזהירם ועי"כ מפני אימת המלך ויראתו לא יוכלו לעוות משפט המפורש בתורה שבע"פ ולכן נסמך שופטים ושוטרים תתן אתה המלך בכל שעריך לשבטיך ובהיות כך הדבר יכולני לצוות גה אל השופטים שישפטו את העם משפט צדק כי יתייראו ממנו במה שהוא פשוט ומפורש בתורה שבע"פ. האמנם מצוה השנית והיא הטיית משפט במקום שיש צד הטייה והדין מרומה יש התנצלות אל השופט לאמר לא במזיד עשיתי אלא כך עלתה בדעתי וכך הורוני מן השמים ואין כח ביד המלך להאשימו ולכן הוצטרך לצוות מצוה בפני עצמה אל השופט עצמו לא יטה משפט ולא יכיר פנים שהם דברים המסורים אל הלב ואין זה תלוי ביד המלך או הנשיא, ואומרו משפט צדק שנראה דבר כפול כי אין הדין כך איננו נקרא משפט צדק והרי מצינו ושפטו את העם בכל עת ולא אמר משפט צדק גה מצינו דינו לבקר משפט ולא אמר משפט צדק כי אם איננו אמת אינו נק' משפט אבל הענין כמו שכתב הרמב"ם אעפ"י שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות אל יאמר הנה העדים מעידים כך והמשפט הוא כך אע"פ שאני רואה הדברים מרומים אחתוך הדין 'עפ"י העדים כי המשפט הוא כן אמנם מחוייב הדיין שאם רואה שהדין מרומה אעפ"י שהדין והמשפט כך הוא אל ישפוט ואמנם יעשה דרכים באופן שיוצא המשפט לאמיתו וז"ש ושפטו את העם משפט ולא משפט הכתוב בחורה ממש כי אם תראה בו רמאות ראוי לך שתראה שהמשפט ההיא יהי' צדק ואמת כפי הרמאות שאתה רואה כי אם באת לסתום עיניך מחקירת הרמאות גם אם תשפוט התורה איננו משפט צדק:או ירצה באומרו משפט צדק ירמוז אל משז"ל כי הממנה דיין בציבור לא יאמר איש פלוני הוא קרובי אמנה אותו על הצבור אעפ"י שאינו הגון וראוי וז"ש שופטים ושוטרים וכו' האמנם אל תמנה שאינו ראוי מפני שהוא קרובך או אהובך אלא אותם שתדע שישפטו את העם משפט צדק ונמצא כי אומרו ושפטו הוא מצוה אל הממנים ומעמידים השופטים ולכן הוא נכתב בפסוק הראשון, וע"ד רמז ירמוז אל מ"ש בספר הזוהר בר"מ ובפרט בפ' בא אל פרעה זכאי יצה"ט שופטו רשע יצה"ר שופטו בינוני זה וזה שופטו גם מ"ש בספר הזוהר על משגיח מן החלונות אינון:חסר קטע :אלקיך נותן לך כי הוא נתנם בך ממש מיום הבראך וצריך שתקבלם גם אתה עליך ברצונך ובדעתך:והנה כאשר נתנם בך הש"י מתחילה על דעת זו נתנם בך להדריכך בדרך טובה ע"י היצה"ע כרועה המעביר צאנו תחת שבטו כמ"ש רעה עמך בשבטך ולייסרך עה היצה"ר אם לא תשמע אל שבט הנוגש בך לייסרך באופן שהם שני שבטים של היצה"ר והיצה"ט וז"ש לשבטיך:והנה הם נתנו כך לשפוט את כל האברים שבך, משפט צדק בסוד עיר קטנה זו הגוף ואנשים בה מעט אלו האברים ובא אלי' מלך גדול זה היצה"ר ועליהם רמזו ושפטו את העם הם עם העיר קטנה הנז' משפט צדק. והנה הבינוני זה וזה שופטם והם שני כפות המאזנים של משפט ימין ושמאל וצריך שלא תטה משפט של היצה"ט הנקרא שופט צדק ותטהו להכריע לסטרא דשמאלא אל היצה"ר כי הן הבחירה נתונה בידך להטות לצד שתרצה גם לא תכיר פנים אל היצה"ר יותר מהיצ"ט כי עי"כ תגרום שהיצה"ר יגרה בך בחניפות עד שימשיכך לגיהנם אמנם לא תכיר לו פנים כלל כאילו אינך מכירו מעולם ועי"כ יפרד ממך, גם אם יתן לך היצה"ר שוחד כנדע כי הגוזל מרויח ממון הנקרא שוחד של היצה"ר וכיוצא מזה משא"כ ביצה"ט שמעולם אינו נותן שוחד אל האדם כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא וז"ש ולא תקח שוחד לפי שהשוחד מעוור עיניך:אף אם תהי' חכם וצדיק ויעך לסטרא דשמאלא בלי ספק והנה יעוור עיני חכמים חוזר אל האדם בעצמו כי גם שיהי' חכם כשלמה יש כח ביצה'"ר להעותו ולעוור עיני שכלו וא"ת והרי היצ"ט יסייעני בדברי מועצותיו הטובים הנה גם יסלף ויטה דברי היצה"ט וסיעתו הנקראים צדיקים ויראה בעיניך שהמה דברי שקר והבל ורעות רוח, צדק וכו' הכתוב אמר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ודרשו רז"ל בשני יצריך והביאור כי יש יכולת באדם הצדיק להמשיך את היצה"ר ולהחזירו למוטב שגם הוא ייעצהו וידריכהו בדרך טובה וכנזכר בספר הזוהר ואז היצה"ט והיצה"ר שניהן מתקדשין ונעשין מלאכי קדושה לשמור את האדם וע"ז נאמר כי מלאכיו יצוה לך וכ ו' וז"ש צדק צדק תרדוף כלומר כ"כ תרדוף עד אשר יהי' לך שני כתות צדק צדק היצה"ע והיצה"ר ולא די במה שלא תשמע לקול היצה"ר ועדיין היצה"ר קיים וחזק בך לפתותך, וזה למען תחי' וכו' ונדרש בב' פנים הא' בעוה"ז למען תחי' באריכות ימים וירשת את הארץ הוא גופך הנולדמן הארץ אשר ה' אלקיך נתנו לך אתה שהיא הנשמה שהיא הנקראת אדם כנודע כי הגוף נקרא בשר אדם ולא אדם עצמו כנ"ל בפרשת בראשית בספר הזוהר והב' גם בעוה"ז והוא למען תחי' למען תהי' כל ימיך צדיק מאותם הנקראי' חיים כמ"ש ובניהו ובן וכו' בן איש חי וכו' ועי"כ וירשת את הארץ הוא הגוף ותהי' שליט עליו כאדם השליט כרצונו בירושת קרקע אבותיו כי אילו תחטא נמצא שגופך שליט עליך ולא אתה שליט על גופך להחזירו למוטב כפי טבע הנשמה וה"ז הוא בעוה"ב למען תחיה בעוה"ב כי שם הצדיקים במיתתן נקראים חיים כי אז עיקר חיותם בשוב רוחם אל האלדים חיים אשר נתנה ואז וירשת את הארץ היא ג"ע הנקראי' ארצות החיים כמ"ש אתהלך לפני ה' בארצות החיים ותורשנה בתורת ירושה שאין לה הפסק לעולמי עולמים לא כמתנה שיש לה הפסק, גם לסיבה אחרת נקראת ירושה כי הירושה היא ממון הראוי אל הבן כי הוא יורש את אביו בדין תורה ובמתנה אינו כן שהיא ברצון חנם הגם שלא יהי' המקבלה זוכה בה מן הדין בשלו אבל בהיותך צדיק תקבלנה בתורת ירושה ראוי אליה עה היות כי כפי האמת ה' אלקיך נותנה לך בתורת מתנה כי מי הקדימני ואשלם כנודע וז"ש אשר ה' אלקיך נותן לך:(שייך לעיל בפי' השני צדק תרדוף):הנה בפסוק הראשון הזהיר את כללות ישראל שימנו עליהם שופטים כמ"ש שופטים ושוטרי' תתן לך ובפסוק השני הזהיר את השופטים עצמן שישפטו צדק ולא יטו משפט כמ"ש לא תטה משפט וכו' ובזה הפסוק הג' הזהיר את בעלי הדין ההולכים לפני השופט לשמוע המשפע שאעפ"י שהדיין מחויב לשפוט האמת ולא בפשרה אם לא ברצון שני הבעלי דינים עכ"ז אתה בע"ד התובע את חבירך בדין לא תאמר יקוב הדין את ההר כיוון שהדין מסייעני למה אעשה פשרה ואתן ממוני אבל צדק צדק תרדוף שהוא צדק לפנים משורת הדין ותצדק ותן צדקה משלך לבעל דינך דרך פשרה אעפ"י שהדין דין צדק שאתה פטור לגמרי ויחשב לך כאלו עשית צדקה משלך, ואף אם ירע בעיניך לתת משלך חנם הנה שכרך אתי הלא הוא למען תחיה וכו' ב' מיני שכר הא' פרטי לך למען תחי' אתה כמ"ש בגמרא שאמר הקב"ה למלאך המות על חכם אחד כי היכי דאיהו לא קאים במילוי ר"ל שהוא מעבר על מידותיו ונכנס לפנים משורת הדין כך תעשה לו אתה משא"כ אם הוא רוצה דין גמור גם ידינהו למעלה דין גמור בב"ד ש"מ על חיי נפשו והב' הוא כולל וזה וירשת את הארץ וכו' כמשז"ל לא נחרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה ולא היו עושין פשרה ואין ספק כי אין זה עון אל השופט כי אין בידו לעשות פשרה אם אין הבע"ד רוצים אמנם תלוי העון בבעלי דינים כשאינה רוצין לעשות פשרה וענין זה גדול מאוד שתהי' קיום ירושלים על ידך ותלויה בך, וא"ת איך יעלה בדעתי שבסיבת פשרתי תתקיים והרי כמה עבירות יש בה שמוכרח שתחרב לסבתם לזה אמר אשר ה' אלקיך נותן לך כלומר לך לבדך כי בזכותך יתננה ויעמידנה כי כמו שנתבאר כי כל הדן דין אמת לאמיתו מקיים כל העולם בזכותו כן הבע"ד העושה פשרה בזכותו תתקיים ירושלים שלא תחרב:כי תבא אל הארץ ואמרת אשימה עלי מלך וכו' דרך רמז ידבר עם נפשו של אדם בבואה להתלבש בעה"ז בזה הגוף החומרי הנחצב מן הארץ הלזו כשנולד וז"ש כי תבא אל הארץ ואל תאמרו הנה אנכי רוחניות ובהתלבשי בגוף יכריחני החומר לחטוא. דע כי הש"י הניח הבחירה בידך אם תרצה תוכל למשול עליו וז"ש אשר ה' אלקיך נותן לך שתהי' תחת ידך ולא נתן אותך תחת ידו, ונודע משז"ל כי וירשתה הם נגד ז' שנים של כיבוש הארץ וישבת בה הם ז' שנים של חילוק הארץ ומאז ואילך נתחייבו במצות התלויות בארץ וכמו כן נדרוש הפסוק לענינינו כי התינוק בשבעה שנים ראשונות הולך וכובש את הגוף ע"י התחלת עסקו במקרא ובמשנה כמה שאמר בן הא הא בן ה' שניה למקרא. בן עשר למשנה. כלומר שכבר זכה אל המשנה בהיותו בן עשר עד בן ארבעים לבינה ומוריש משם את היצ"ה וכחותיו שעד אז משנולד שלטו בגוף ההיא וז"ש וירשתה הולך ומוריש וטרוד במלחמה ההיא כי אז כבר הגיע לעונת הפעוטות וכמ"ש רב לרב שמואל בר שילת (כבר שבע עד שית לא תקבל להיותו עדיין ערוד כנז' ומכאן ואילך ספי לי' כתורא כי כבר התחיל בישוב הגוף ומתישבת הנפש בתוך הגוף והולך כך עד תשלוה י"ג שנה ויום אחד של שנה הי"ד שהן ז' שנים אחרות של חילוק כחות הנפש בגוף וזהו וישבת בה. וכמו שאחר י"ד שנים הנז' נתחייבו באותן המצות כנ"ל כן עתה נתחייבה הנפש לקיים מצות התלויות בארץ הזאת שהיא גופו. והנה כבר הנפש כבש הארץ מתחת ממשלת היצה"ר מלך זקן וכסיל שהוא מושל עליו בחזקה שלא מדעת הנפש הקדושה ולכן מכאן ואילך תאמר בלבבך כבר צריך אני לקיים המצות ע"י איברי הגוף וצריך אני לשים עלי מלך מסכן וחכם הוא היצה"ט כי עד עתה לא נכנס שמה כנודע כדי שינהיג את אברי הגוף לעבודת הש"י וז"ש ואמרת אשימה מדעתי עלי מלך הנז' משא"כ ביצה"ר שלא שמתיו אני אלא ביד חזקה מלך עלי הוא וכחותיו הנקראים גוים וכמו שעד עתה היו הגוים ההם סביבותי שולטים עלי מכל צדדי להחטיאני בסוד סביב רשעים יתהלכון הנה עתה אשים את היצ"ה מלך עלי:או ירצה כמו שכל הגוים הם כחות היצה"ר המליכו עליהן את היצה"ר כן אני וכחותי אשים עלי למלך את היצה"ט:שום תשים וכו' הבא לטהר מסייעין לו מן השמים וגומרין הדבר והן עצמן מייעצין אותך שום תשים עליך מלך. אותו אשר יבחר ה' בו הוא היצה"ט כי היצה"ר הוא מאוס בעיניו ית' גם מה שמתחלה הי' הינ"ט נדחה חוץ מגופך ומן הרמ"ח אברים הנקראים אחיך יען כי הם בעוזרך לעבוד את ה' הנה עתה תכניס את היצה"ט בקרב אחיך הנז' ובהיותו שם תשימנו עליך מלך וז"ש מקרב אחיך תשים עליך מלך:או ירצה הנני מייעצך שתשים עליך מלך את היצה"ט לפי שהנה הוא קדושה פנימיות העומדת תמיד בפנים ולא בחוץוז"ש מקרבו גם אחרת כי הנה הוא מכלח אחיך כי הוא ואתם קדושים ואחים ורעים בני השי"ת וכל עצותיו המה לטובה לך. ולכן מקרב אחיך תשים וכו'. אבל היצה"ר הוא סוד הנקראת קליפה שהיא מבחוץ בסוד סביב רשעים יתהלכון ואינו קדושה פנימית כמוך ואינו מקרבו וגה כי אינו מכלל אחיך ואהובך אלא איש נכרי הוא עליך ואינו חפץ' בטובתך וז"ש לא תוכל לתת עליך איש נכרי וכו'. עוד רמז במלת נכרי לשון ויתנכר אליהם והוא. מ"ש בספר משלי אשר המשיל את היצה"ט לאשה זרה ונכריה כי בתחלה חלק משמן חכה לפחות את האדם להחטיאו למראה עצמו אח ורע כי לטובתו הוא יתכוין ואח"כ נהפך לו ננכרי כאלו לא הכירו מעולם, והוא עצמו מתאכזר עליו כמ"ש עד יפלח חץ כבידו. וכו' ואחריתם מרה כלענה. כי הוא היצה"ר הוא מלאך המות. וז"ש לא תוכל מלשון כלתה נפשי לשון תאווה. כלומר לא תתאווה אל העצה של היצה"ר בראותך כי נופת חטופנה שפתי זרה. כי הרי איש נכרי הוא וסופו נהתנכר אליך אחר אשר נלכדת ברשתו כמהר צפור אל פח ולא ידע כי בנפשו היא. ובמ"ש שום תשים ירמוז אל מ"ש הסבא במשפטים כי בשנת התחלת הי"ד שנים. אז נכנס בו הנפש המשכלת העליונה והיצה"ט ואז נידון האדם בב"ד של מטה כנודע. וזהו שום לשון שימה אחת. ועוד שימה שניה' תשים עליך בשנת העשרים שאז נכנסה בך הנשמה העליונה ואז האדם נידון לפי מעשיו גם בב"ד של מעלה. ולכן צריך שימה מחודשת:רק וכו' אחר שהזהרתיך במינוי היצה"ט למלך עליך מעתה צריך להודיעך משפטי המלוכה וכיון שקבלתו למלך כבר אתם כולכם היצה"ט' והנפש והגוף הייתם לעם אחד ולכן ההזהרה. אשר הנני אזהירך אפנה אותה אל המלך. כי העם. אחריו נמשכין ולכן ליחס האזהרות אליו כי הוא המנהיג וז"ש רק לא ירבה וכו'. ובאומרו רק ירמוז חל משז"ל והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש א"ע מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה. והיינו כאשר אמרו רז"ל קדש עצמך במותר לך כלומר לא יספיק לך בהסירך את היצה"ר כדי' שלח תחטא באסורי תורה כי עדין להיותך עם קדוש צריך גם במותר לך תקדש א"ע ותמעט כל אשר תוכל בהנאת העוה"ז בתענוגיו אף אם הם מותרות מן הדין רק המוכרח לקיום הגוף בלבד וז"ש רק לא ירבה וכו' כלומר לא די שלא תרבה בהנאת העה"ז אלא יהיו בשיעור אמצעי מה שאינו יקרא רבוי גם תמעט יותר מן השיעור וזהו רק מיעוט אחר מיעוע כל מה שתוכל האמנם לבטל הכל אי אפשר כי הגוף צריך קיוה ולא ניתנה תורה למלאכי השרת שאינם בגוף. ולהיות כי התאוות מתחלקות לג' מינים כפי השתנות זמן שני חיי האדם לכן המשילה בג' דברים סוסים ונשים וכסף וזהב. כמו שיתבאר. הנה עד היות הנער פחות מי"ג שנה קטן וסכל הוא ואינו חומד עניני דעת ורק פתיות וסכלות ולכן הוא פטור מעונשין. ומאז ואילך מתחילין ימי הבחרות שיש ובהם קצת דעת ולא גמוה ואז התחלת תאוותו לרכוב על סוסים ולרוץ ולדלג ולטייל בגנות ופרדסים לאכול ולשתות במשתאות הרשות. וכנגד זה אמר לא ירבה לו סוסים. אח"כ מתחזקות תאוותיו לרדוף לקחת נשים להרבות בתאוות המשגל וז"ש ולא ירבה לו נשים. אח"כ מתאווה דברים של דעת כי ברוב הנשים נולדו לו בנים ובנות וצריך להרבות לו משא ומתן להרבות זהב לזון ולפרנס במאכלות יתרות ובמלבוש משי ורקמה ותכשיטי זהב וכסף וז"ש וכסף וזהב לא ירבה לו והנה בשנים הראשונות הזכיר הלאו ואח"כ המעשה וכאן הוא להיפך לפי שבשנים הראשונות מפורסם הוא שהן תאוות רעות לכן הקדיה הלאו לא ירבה לו סוסים לא ירבה לו נשים אבל בזו השלישית נראה כי הוא תאוה שכלית ובפרט באמור האדם כי ברוב עשרו לא יצטרך לבריות. ואתי לידי שם שמים. לזה הקדים המעשה ואמר וכסף וזהב כלומר ענין הכסף וזהב אף שנקראת תאווה שכלית עכ"ז לא ירבה לו. ואמנס להיותה התאווה מכרחת לא מנעה כבראשונה ולכן נאמר בה מאוד כלומר אבל השיעור האמצעי יכול אתה לקנות ולא יצטרך בה מיעוט נמרץ כבראשונות:והנה בכולן נאמר לו והענין כי שלשה אלה נפלאו מבני אדם למה יאסר עליהם כי הנה ריבוי הסוסי' לרוץ לטייל בגנות כנ"ל הכל משלהם היא כי סוסיהם הם וכן אכילתן בגנות משלהם הן אוכלין וגם כי הלא הם מאכילת של היתר בנטילה ובברכת הנהנין. גם ריבוי הנשים אם בידו לזונם ולפרנסם וגם שלקחם בקדושי תורה ובחופה ובשמירת נדה. גם ריבוי הסחורה באמונה ולא בגזל למה נגרע להרבות מהן. לז"א לו כלומר כנ מה שהוא לך להנאתך הזהר מהריבויים כי מהמעט תבא אל הריבוי ומן ההיתר תבא אל האיסור ובפרט כי צריך אתה להשתדל בענין נפשך ונשמתך בעבודת קונך בתורה ובמצות והזמן קצר וכו' וז"ש לא ירבה לו כלומר להנאת עצמו אבל אם הוא לצורך שמיה באמת אין איסור בריבויים כמו אם תרבה סוסים לגמול חסד עם אחרים ולהשאילם אל הנצרכים אליהם וכן אם תרבה נשים להרבות בנים עוסקיה בתורה כמ"ש בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך וכן גם הזהב והכסף להרבות צדקה שהיא מן הדברים שאין להם שיעור וכיוצא בזה אל תמנע מהרבותם ואדרבה יש לך שכר טוב בעמלם וביאר טעפ האיסור ריבוי הנ"ל. וביאר בראשון ענין הסוסים והטיול כי הם תאוות יותר רעות משתים האחרות. ולכן נתן הטעם בה ואמר כי בהיות התאווה הזו בתכלית הרע אולי ישיב את העם הם רמ"ח אבריו בסוד עיר קטנה ואנשים בה מעט וישיבם כבתחילה מצרימה במצור ובמצוק תחת יד פרעה הוא היצה"ר מלך קשה עורף ואז קודם הי"ג שנים לא היו בר עונשין אבל אם עתה ישיבם יהי' נענש. ויראה זו היא למען הרבות סוס בסיבת הרבות תאוות הסוסים תביאנו אל הרעה הגדולה הזאת אמנה תאוות ריבוי הנשים היא תאווה יותר בלתי רעה ולא ישיבה מצרימה ממש כבתחילה אמנם יסיר את לבבו מן המצות בלבד אך לא ישיבהו אל עשיית העבירות כמו באחרת אבל ריבוי תאוות חמדת הממון שהיא נכונה מכולן אין בה טעה רק פן ירום לבבו' ויתגאה שהיא מידה מגונה מאוד אך לא כשתים הראשונו'. והי' כשבתו וכו' אז אמור יאמר הבחור הנז' ומה בידי להלחם על היצה"ר ועדיין תיחת הבחרות מונעת מהתגבר עליו לזה נתן לו עצת רז"ל אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבית המדרש וז"ש והי' כשבת היצה"ט על כסא מלכותו היא הגוף הנעשה כסא אליו לשרת ככל אשר יחפוץ וזה בתחלת שנת הי"ד אל תמתין ותאמר עדיין יש זמן אלא תיכף קודם שיחזור היצה"ר לפתותך. וכתב לו המלך הנ"ל את משנה התורה כי עד עתה נתעסק במקרא בתורה ובנביאים ובכתובי' בבלי ידיעה ולכן אין בו עדיין דעת להתגבר על היצה"ר ועתה יתעסק במשנה התורה הם המשניו' שהה עיקר תורה שבע"ה המאירים את העינים בביאור תורה שבכתב ואמר וכתב ירמיז אל מה שעשה רבינו הקדוש שהתיר לכתוב המשניות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כי בע"פ ישכחם ולכן וכתב לו עתה גם את משנה התורה הם המשניות על ספר כלומר זולת מה שכבר נתעסק במקרא הנקרא ספר התורה כי תורה שבע"פ מאירה העינים ומודיעה את האדם עונשן של מצות ומתן שכרן ועי"כ יתיירא מלכת במועצות היצה"ר ועוד כי בהיותו עוסק בפלפול המשנה רעות ולשמוע בקול היצה"ר, ואגב אורחי' אשמעינן דבר שאין לו קץ לא יהי' לבו פנוי לחשוב מחשבות הלוים הם סנהדרין כנודע גם אחרת הודיענו מפי סופרים ולא מפי ספרים וז"ש מלפני הכהנים משז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו כמ"ש כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו' ולכן קרא את החכמים בשם כהנים ולמה שנודע כי מעלת הכהנים היתה להיותם משבט לוי שלא חטאו בעגל ולכך נתבטלו הבכורות ונטלו הכהנים כהונתן לכן קראם ג"כ בשם לוים, ואחר שלמדה מפי סופרים אז והיתה עמו מאז ואילך דבוקה עמו בלי הפסק כדי שלא ישכחנה בהויה גמורה ממשיית בלי שום טעות ושיבוש ע"ד מש"ה ושננתם לבניך שיהיה שנונים כחץ שנון בפיך ולא תגמגם בהם וז"ש והיתה עמו כי כשיש אליך איזה שאלה אל תאמר המתינו לי עד שאראנו מחוך הספר אלא והיתה עמו דבוקה לא מתוך הספר כי לכן נקראת תורה שבע"פ ואל תאמר כמו שאמר בן דמא בן אחותו של ר' יהושע כגון 'אני שלמדתי כל התורה כולה אלך ואלמוד חכמת יוונית או אתעסק במשא ומתן לזה אמר כי גם כי כבר היתה לגמרי וקרא בו כל ימי חייו ולא יתעסק בסחורה אלא בקריאה ובאומרו בה מיעט בה ולא בחכמות חצוניות כנ"ל אע"פ שגם היא קריאה נקראת. ובמה שאמר וקרא ולא אמר וישנן בה כי משנה היא רמז תועלת המשנה כי המקרא בלתי המשנה היא טעות כענין הצדוקים והבייתוסים אבל עתה יצרף קריאת המקרא עם המשנה שהיא ביאור המקרא וז"ש וקרא בה ר"ל המקרא במשנה:ובזה יבין אמיתות פירוש המקראות. ולא אמר כל ימיו רק כל ימי חייו ירמוז כי עי"כ יהיו ימיו ימים של חיים כי הרשעים בחייהה קרואין מתים ועוד כי התורה נקראת עץ חיים והעוסק בה נקרא חי וז"ש כל ימי חייו. וביאר עתה תועלת של המשנה הלא היא למטן ילמד ליראה וכו' מתוך לימוד המשנה כי במקרא לבדו נקרא בור ועם הארץ ואינו יודע איך ישמור את כל דברי התורה עוד רמז כי לא יספיק עסק התלמוד לבדו. אמנם יצרוף עמו המעשה וז"ש למען ילמד זהו התלמוד לשמור זהו עשיית המצות וכמשז"ל שהתלמוד מביא לידי מעשה. גם הודיע כי צריך שיעסוק בתורה לשמה לא יהי' לדעת שיקראוהו חכם רק למען ילמד תלמודו לשמה והוא ליראה את ה' ולשמור וכו' כמ"ש באהבת עולם ותן בלבנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכו', גם הודיע כי יראת ה' שקולה ככל המצות וז"ש למען ילמד ליראה את ה' וזהו שקול כאלו ישמור את כל מצות וכו' כמשז"ל על ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו'. וכיון שיהי' העסק לשמה לשם מי שציווה על התורה לא תעסוק במצות שיש בהם טעם בלבד כי אפי' בחוקים שאין נהם טעם וכן בסייגים שתקנו רז"ל וז"ש לשמור את כל מצות וכו' הם שני רבויים את וכל לרבות חוקים וסייגי', גם אל תהי' מאותם שנאמר עליהם ורועה זונות יאבד הון הלכה זו נאה וכו' רק את כל דברי וכו' וזה לא יתקיים אם לא ע"י היותך עוסק לשמה כי אז לא תשים הפרש בין המצות הנכנסות בשכלך או לאו. והודיע סגולה אחת איך יזכה לכל הנ"ל לדעת כל התורה וליראה ולשמור וכו' ואמר כי כל זה ישיג באמצעות מדת הענוה והשפלות כמו שמצינו במשה כי כל מה שהשיג בחכמת התורה היו לסיבת מ"ש והאיש משה עניו מאוד והטעם לזה לפי שהתורה נמשלת למים שמניחין מקום גבוה שהוא האדם שיש בו גאוה והולכין למקום נמוך שהוא האדם השפל והענין נמצא כי הרוצה שיתקיימו בו הדברים הנ"ל צריך שיזהר לבלתי רום לבבו מאחיו גם המתגאה וגס לבו בהוראה טועה בהוראתו ומסיר עצמו מאמיתות המצוה ההיא כי אינו יורד לעומקה של הלכה. וז"ש ולבלתי סור מן המצוה וכו' אלא במתכונתה גם המתגאה אינו מאריך ימים כמשז"ל על וטוב לא יהי' לרשע ולא יאריך ימים כצל וכו' אבל אתה למטן יאריך ימים לסיבת ממלכתו הוא עסק התורה מאן מלכי רבנן. גם טל ממלכתו לסיבה שהמליך עליו את מי שגדל ממנו בחכמה ואם לאו נקצר ימים כנז' בספרי שאמר ר' עקיבא לאותו תלמיד צהבו פניך בזקן תמיה אני אם תוציא שנתך וכן הי' גם על ממלכתו כי לא זכה לכל זה אלא לסיבה שהמליך את היצה"ט עליו כנ"ל שום תשים עליך מלך. ועוד שכר אחר כי מאן דמוקיר רבנן הוויין לי' בנין רבנן וז"ש למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו:כי הגויים האלה אשר אתה מוריש אל מעוננים ואל קוסמי' וכו' קשה דלאו רישיה סיפיה דהל"ל אל מעוננים ואל קוסמי' שמטו ואתה לא תשמע אליהם והענין כי הנה המעוננים הם המגידים גזירות ומשפטי שבעים שרים העליונים שרי האומות כפי השעה והעונה ההיא וכל זה משיגים ע"י המכשפים והקוסמים שמשביעין את השדים להודיעם. אבל נביאי ישראל הנקראים חלק ה' עמו הם יודעיה העתידות הנגזרות מלפני אדון כל הארץ ע"י המלאכים הק' או ע"י הנביאים הזוכים לדעת כל זה ע"י רוח הקודש השורה עליהם וז"ש ואתה לא כן וכו' ירצה כי שבעים השרים בגי' כ"ן לא נתנם לך ולכן יש טעם מפסיק הנקרא זח"ף קט"ן על מלת ל"א כ"ן כלומר ואתה אינך תחת שבעים השרים העולים בגי' כ"ן אבל נתן לך ה' אלקיך כי הוא אלקיך ואתה חלקו ונחלתו וממנו תשמע הנבואה על ידי נביא מקרבך:סליק פרשת שופטים: