ספר עץ הדעת טוב· רבי חיים ויטאל
ספר עץ הדעת טוב - פרשת ראה
ראה וכו' הנה הברכה והקללה האלו הם כדמיון קבלת ישראל פעם אחרת את התורה והמצו' עליהם והנה הי' ראוי שיתחיל הפרשה מן והי' כי יביאך וכו' אצל אלוני מורה את הברכה וכו' והקללה וכו' כל התחלה זו נראה שלא לצורך. ואמנם אפשר הי' להקשות על מה זה נכרתו ברית ברכות וקללות אלו בהר גריזים ועיבל אחר כניסתם וגם שלא מפי משה והלא יותר טוב לתת את הברכה ואת הקללה כאן בארץ מואב קודם שיכנסו וטרם שימות משה ע"ה אולי אח"כ יתחרטו ולא ירצו לקבלם, .לזה הציע כי הדבר הזה נאמר גם נישנה כי ראה שאנכי משה הוא הנותן לפניכם ברכה וקללה וגם כי הוא היום רם שתכנסו לארץ וכבר מכאן נכנסתם בקבלות ברכות וקללות אלו ואח"כ פעם שנית והי' כי יביאך וכו' אחר שתכנסו לארץ והנתינה אם אינה על ידי רק אתה ישראל ונתת את הברכה וכו' ואת הקללה וכו', וענין אומרו ראה בלשון יחיד ולפניכם בלשון רבים וכן אח"כ עשה כך והי' כי יביאך וכו' ונתת וכו' בלשון יחיד ואח"כ כי אתם עוברים לשון רבים הענין הוא כי מפרשת פנחס נודע למשה ענין יהושוע כמ"ש יפקוד ה' איש על העדה ואליו בא הציווי הזה ראה אתה יהושוע כי כמו שאנכי נותן לפניכם אתה ישראל ברכה וקללה היום הזה טרם תכנסו לארץ כן' אתה יהושע כאשר יביאך ה' וכו' תעשה כמוני כי אז ונתת אתה את הברכה על הר גריזים אחר שתכנסו כי אתה תהי' הרועה ובאומרו אשר' אתה בא שמה ירמוז אל משז"ל על כי הוא יעבור' והוא ינחיל אם אין יהושע עיקר הוא מהנמנע שינחלו ישראל את הארץ וז"א אתה עצמך בא שמה לרשתה לישראל וכוונת הכתוב לתת טעם, למה תלה הביאה בו לבדו כמ"ש והי' כי יביאך' וכו' וביאר כי הטעם הוא כי לולא הוא בא שמה לא יירשוה ולכן עיקר הביאה נקראת על שמו:או ירצה באומרו אשר אתה וכו' כלומר כי' להורות שזכות יהושע מכניסן לארץ ביקש שינתן על הר גריזים ועיבל אשר הוא באלוני מורה הוא שכם וז"ש אל הארץ אשר אתה יהושע בעצמך בא שמה לרשתה ירושה אחר מיתה כמ"ש ואת יהושע קברו בשכם. כי אתם עוברים וכו' הנה ישראל כשומעם פטירת משה טרם יכנסו לארץ נתעצבו מאוד ובאולי יאמרו כי אפי' חרב מונחת על צווארו של אדם וכו' ואולי הוא עצמו משה יתן הברכה על הר גריזים והקללה על הר עיבל ולמה אמרת ונתת את הברכה וכו' לז"א כי אתם עוברים כלומר כבר נגזרה הגזירה מוכרחת כי אתם עוברים ואין אני עובר ע"פ מ"ש כי אנכי מת וכו' ואתם עוברים וכו':או ירצה באשר נדקדק מה ענין ברכה וקללה אלו כי אם היא לעסק קבלת התורה וכמ"ש ארור האיש אשר לא יקים וכו' הנה כל זם ללא צורך כי כבר קבלוה על הר סיני ואם לענין להחמירה בעיניהם ע"י ברכות וקללות למען תהיה יראתם על פניהם אין כאן אלא ברוך אשר יקים וכו' ארור אשר לא יקים וכו' וכבר בפרשת תבא זבפרשת בחוקותי נאמרו ברכות וקללות המרעישות ארץ ושמים ודי בהם. גם אומרו מלת ראה וכו' ומלת נותן וכו' ומלת היום ומלת אנכי ומלת לפניהם דהל"ל לכם או עליכ' כמ"ש ולתת עליהם ברכה גם פעם מדבר בלשון יחיד ופעם מדבר בלשון רבים. אך הענין כי השי"ת אינו מכריח לאיש לילך בתורתו ותמיד מניח הבחירה בידו לשיהי' בעל שכר ועונש וגם כי סחורתו עובה מכסף ומזהב חרוץ וראוי להם יבקשוה ויתלו פניו לתתה להם והנה בהיות ישראל עבדי' וגולי' במצרים ועשה להם את כל הטובות ההם אולי יאמרו כי לא מדעתם קבלוה רק כמעט אנוסים מרוב הצער שהי' להם ונתרצו כדי שייטיב להם ע"כ עתה בסוף הארבעים בחודש אדר בשבעה ימים שבהם נפטר משה רבינו ע"ה אחרי הכותו את סיחון והטיב להם במדבר ארבעים שנה גם נהן להם ארץ סיחון ועוג מקום לשבת דשנים מלאים כל טוב ועתה ביקש להתיר הברית הראשונ' ולכרות עמהם ברית חדשה כי אין להם שום טעם כבתחלה לאמר אנוסים היינו, וז"א ראה בעין השכל דבר נפלא הזה עם שכבר מושבעים אתם מהר סיני אני הוא שהשבעתי אתכה ואנכי ג"כ הוא הנותן לפניכם בחירה את הברכה ואת הקללה בידכם וז"א לפניכם כמניח שולחן ערוך לפני האנשים האוכל יאכל והחדול יחדל ועד עתה לא עשיתי כן רק היום שכבר אתם מיושבים בתכלית הישוב, ואפשר שנאמר כי אלו הן ברכות וקללות שנאמרו בפ' תבא עצמן וז"ש היום כי כל משנה תורה נאמרה אם ביום ר"ח אדר כנ"ל ויהי בארבעים שנה וכו', וז"ש נותן לשון מתנה לא בהכרח אלא בבחירה וגם כי מתנה ומחילה הכל אחד כי עתה מחל להם השבועה הראשונה וכרת עמהם ברית חדשה ולכן התחיל בלשון יחיד ראה כלומר אע"פ שעד עתה כולכם מושבעים לגוי אחד לקבל התורה כולם כאחד ואין לשום אחד מכם לזוז אחור עכ"ז אני נותן הבחירה לפניכם שכל מי שירצה לפרוש א"ע מכלל אחדות ישראל ולהיותכם דעות שונות הרשות בידו וז"ש לפניכם לשון רבים, את הברכה וכו' יען כבר היו מושבעי' פשוט הוא אשר תשמעו ותלכו בדרך אשר הלכתם עד עתה אבל בקללה היא ספק אם תשמעון אם לא כי אינה נכנס בסברא שתתחרטו משבועת הר סיני אך עכ"ז הבחירה בידכם ניתנה כי הברכה אתן לכם אם תחזרו לקבל לשמוע וכו' אשר אנכי מצוה אתכם היום בברית חדשה כי הראשונה כבר אני מוחל לכם גם הקללה לא תהיו אם לא תרצו היום לשמוע רק אם לא תשמעון וכו' אחר אשר היום תקבלו לשמוע. ואח"כ וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום בברית חדשה כדי ללכת אחרי וכו' האמנם אם היום לא תרצה לשמוע לא אומר כי כבר אתם סרים מן הדרך אשר צויתי אתכם מהר סיני גם זה דייק באומרו ה' אלקיכ' כלומר כי הנה כבר אלהיכם הוא מהר סיני ועכ"ז אני מבקש שתחזרו מחדש לשמוע את אשר אנכי מצוך היום מחדש גם הקללה אע"פ שכבר הוא אלקיכ' צריך שהיום הזה תשמעו ואח"כ תסורו מן הדרך הזו של היום כנ"ל, גם רמז שלא יאמרו ישראל מי יוכל לקיים כל דקדוקי תורה לשנקבל מחדש ברכות וקללות כי הברכה לא תבא רק בקיום כל המצות ודקדוקיהן וזה נמנע והקללה להיפך כי בעבור על מצוה אחת תחול לז"א אינו כן כי הלא את הברכה ירצה כמ"ש כי קרוב הדבר אליך מאוד וכו' כי בא לטהר מסייעין אותו ואין צורך בקיום המצות רק את הברכה הלא היא באשר תשמעו לא באשר תעשו כי תיכף בשמעכ' יעזרו אתכם מן השמי' לעשותם בנקל אבל הקללה אינה כן כי לא תבא עליכם רק אם לא תשמעו וכו' וסרתם מכל הדרך כולו אשר אנכי מצוה אתכם באופן שתלכו אחרי אלהים אחרים ותהי' משומדים לכל התורה אבל אם לא כן אפשר שיתוקן הדבר בתשוב' או ביסורין מועטים וכיוצא אך לא תחול עליכם קללות משנה תורה ח"ו וכן מצינו פ' בחוקותי אם בחוקותי וכו' ולא בכל חוקותי ואח"כ אומר ואם לא תשמעו וכו' את כל המצות זו טבודה זרה ששקולה ככל התורה כולה וכן פרשת תבא ולא תסיר ללכת אחרי אלהים אחרים וכו', גם ירמוז אל מה דקי"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה וז"ש את הברכה אשר תשמעו ולא כתיב אשר תעשו ובקללה כתיב והקללה אם לא תשמעו וכו' שהיא מחשבה רעה אך לא זולתי אם וסרתם מכל הדרך וכו' לחשוב ללכת אחרי אלהים אחרים וכו' אך בשאר מחשבות רעות לא תחול הקללה וז"ש ללכת ולא אמר והלכתם אחרי וכו':והנה רש"י כתב ברכה וקללה האמורות בהר גריזים וכו' וכפי דרכינו נוכל לאמר כי אלו עצמן הם שנאמרו במשנה תורה רק ששם נאמר ברוך בפרטות בכל מיני ברכות וכאו הי' אומרים סתם ברוך אשר יקים וכו' ארור אשר לא יקים וכו' ושם בפרשת תבא נתבאר באורך ענין ברוך וענין ארור, גם עם הנ"ל יתורץ אומרו אל מצות ה' אלקיכם וחזר ואמר אשר אנכי מצווה וכו' בברכה ובקללה והענין כי המצות האלו כבר נצטוויתם בהם מפי ה' אלקיכם בהר סיני ועתה אני חוזר מחדש לצוות אתכם אנכי ע"ז בברכות חדשות כנ"ל וז"ש היום וכו', ובאומרו ללכת וכו' אשר לא ידעתם ירמוז ב' דברים פ"א ע"ד הנ"ל כי הייתם יכולים לאמר אולי אלהי מצרים אשר עשה ה' בהם שפטים קבלנו שלא לעבדם אבל אלהי כנען וזולתם אולי יש בהם ממש ונא ידעתם אותם לשתחול השבועה עליכם לכן אני כורת עמכם ברית חדשה היום והב' הוא לאמר חרפה גדולה היא לכם אם תניחו את ה' שכבר הוא אלקיכם ואתם ידעתם את אותותיו וכו' ותלכו אחרי אלהים אשר לא ידעתם ולא עשו עמכם הטובות ונפלאות כמוהו:והי' וכו' די לכם כל האותות שעברו וכבר אתה מיישב בארץ רחבת ידים של סיחון ועוג וקודם שיביאכם אל ארץ כנען רוצה לכרות עמכם ברית חדשה כנ"ל ועל ידי כן יביאך וכו' אמנם אז כאשר יביאך וכו' אין צורך לחזור לכרות ברית חדשה האמנם ונתת את הברכה והקללה הידועים הנ"ל על הר גריזים ועיבל על כרחכם ולזה לא אמר לפני הר גריזים וכו' וכמ"ש תחלה לפניכם דרך בחירה וז"ש הברכ' והקללה בה"א הידיעה כי ענין של הנתינה ההיא אינה רק מזכרת השבועה שאני משביעכם היום הזה ואז בעת כניסתכם תחזרו להכריזה ולהזכירה להזהיר את העם כי כבר הם מושבעים מעתה כנ"ל:כי יהיה בך אביון וכו' ענין הצדקה נראית לכאור' דבר זר כי לי הכסף ולי הזהב וכו' ולמה יעשיר לזה ויצוה לתת לאחי' האביון ולולא כי עונו גרם לא נמנע ממנו העושר ואם השי"ת שונא אותו ולא נתן לו הלא משנאיך ה' אשנא ואאמץ לבי מלתת לו פרוטה כי חטא לאלהנו עד שמנע ממנו מזונותיו ומכש"כ אם יהי' אביון התאב לכל דבר לא אכזרי הוא ית' ובפרט כ"כ לולא גדול עונו מנשוא ואם מראה טלפי יהדות נאמר כי ה' יראה ללבב, וע"כ הקדים הכתוב ואמר הנה לפעמים יארע כי יהי' בך אביון צדיק בכל פרטי' וז"א בך אביון ר"ל הנה הוא ישראל מאמין בהשי"ת כמוך ומזרע האבות כמוך ולא עוד אלא שיהי' מאחד אחיך מהמיוחד והצדיק שבאחיך כמו שדרשו רז"ל על כמעט שכב אחד העם המיוחד וזה אבימלך ע"ד משרז"ל בהלל הזקן שלא הי' בעולם עני ממנו וירא שמים כמוהו גם אמרו על רבה ורב חסדא מר מצלי ואתי מטרא וכו' ובאומרו מאחד אחיך ולא אמר אחד מאחיך ירמוז כי גם יש לו זכות אבות צדיק בן צדיק וז"ש מאחד כלומר בן מאחד המיוחד שבאחיך וא"ת כי המקום גורם כמ"ש מן דביש ליה בהאי מתא וכו' באחד שעריך כרבה ורב חסדא שניהם במדינ' אחת גה שניהם הם בארצך וכו' ולשניהם יש זכות ישיבת ארץ ישראל גם ירמוז כי אפי' בזמן שבהמ"ק קיים אשר כל אחד יש לו חלק נחלתו בארץ אשר ממנה יזרע ויתפרנס וז"ש אשר ה' אנקיך נותן לך ואפי' אז נמצא אביון התאב לכל דבר עם היותו צדיק ובן צדיק וכו' כנ"ל א"כ כיון שכבר תראה בעיניך כי אפי' צדיק כאלה יהי' אביון משם תבין כי אין ראוי לך לאמץ את לבבך בעבור הסיבה שזכרנו ולקפיץ ידך מאביון אחר שאין בו בחינות הנ"ל רק שהו' אחיך בלבד מעם ישראל כי אלו היותו אביון מסיבת עון כבר ראית את הנ"ל צדיק גמור בן צדיק גמור יהי' אביון ג"כ אלא וודאי מזוני לאו בזכותא תליא מילתא וכו' והוא ית' היודע מה הענין והוא מצווה אותך לתת לו צדקה ואדרבה שכר גדול יתן לך ע"ז כמ"ש לקמן כי בגלל הדבר הזה וכו', ובזה יתורץ מה טעם חזר ואמר מאחיך האביון והל"ל לא תקפץ ידך ממנו גם יובן אומרו כי יהי' בך וגומר והל"ל לא תאמץ וכו' מאחיך האביון גם כל פרטות אריכות מילות אלו בך אביון מאחד וכו' כי אדרבה נזק גדול לכתוב כך דמשמע שמצות הצדקה אינה נוהגת אלא באביון התאב לכל דבר ולא בעני או דל וכן אינה נוהגת אלא בארץ ובפני הבית וכל זה אינו כן, ואמנם מכיון שאפשר שיש רמאים בעולה אין זה כמנות מגבת פורים לתת לכל הפושט ידו ליטול בלי דקדוק משא"כ בענין הצדקה שפעם ראשונה אם אמר כסוני בודקין אותו ואם אמר פרנסוני אין בודקין אותו ומשה ואילך בדקוהו אם הוא רמאי או לאו וז"ש לא תאמץ לבבך בשני בית"ן כלומר לא תאמץ שני לבבך העוב ורע רק תאמץ הא' לבד כדי שתבדקו אחריו אם ראוי הוא אם לאו ולא תאמץ שניהם לגמרי מלבדוק וליתן כלל, גם ולא תקפוץ ידך ירצה כי לא ציווה השי"ת שהאדם יתן כל אשר לו אל העני וישאר הוא עני כי ענייך קודמין ומכש"כ עצמך אמנם אם יש לך מעות ועושר הראוי ליתן ממנו צדקה והנה הוא בידך ליתנו ואינו חסר רק פתיחה של היד לתת לו אבל אם אין לו מה שתתן לו כי אפי' שתרצה לפתוח ידך לא תמצא מה תתן לו לא תתחייב לקחת בהלוואה אם אין לך לשלם כנ"ל, גם אומרו בארצך וכו' ירמוז בכל מקום שיהי' עניי ישראל ויש לאל ידך להטיב להם מחוייב אתה לתת להם צדקה כי אין ההפרש רק לענין הקדימה כי עניי עירך קודמין ומ"ש בארצך דבר בהווה אבל אין ה"נ בזמן הגלות שכל הארצות שוות ראוי לתת צדקה לעניי ארץ אחרת אם יש בידך מה ליתן. ולרש"י ז"ל הוקשו כל הקושיות הנ"ל ותרצם באופן אחר עיי"ש:כי פתוח תפתח וכו' אחר שהזהירו לא תאמץ וכו' ולא תקפוץ נתן לו עצה את אשר יעשה לכל יקשה בעיניו כנ"ל ואמר כי פתוח תפתח ירצה לא תתן לו הכל בפעם אחד כי יקשה בעיניך לתת אליו הרבה אבל פתוח תפתח פרוטה בכל פעם וע"כ באותה הפעם לא ירע לבבך כי מעט הוא ועוד תועלת ב' כי עי"כ תהי' רגיל נפתוח ידך ויוחזר לך הדבר בטבעו וכמו כן אם באת להלוותו העבט תעביטנו בפעמים רבות לשתי הסבות הנ"ל, עוד נתן לו עצה אחרת והוא כי יתן לו בתורת צדקה ובתורת הלוואה ועי"כ ירוויח שני דברים. הא' כדי שיקיים שני מיני מצות צדקה והלוואה והב' כי בתתו הכל בחנם בתורת לדקה יירע בעיניו האמנם בתת לו מעט צדקה ומעע הלוואה יחשוב בלבו כי אולי יש תקוה שעם הזמן ירויח ויפרע לו את הלוואתו ולא יסבול כ"כ צער כאלו נותן הכל בתורת צדקה ועם הנ"ל יתיישב אומרו כי לשון נתינת טעם אל האמור לא תחמץ וכו" ונתן טעם איך לא יאמץ וכו' ואמר כי הלא תוכל להרגיל א"ע ליתן לו בכל פעם לפתוח ידך ולא יצטרך לפירוש רש"י, ולשלא נאמר כי אם אין כסף מזומן בידו פטור לזה הוסיף מלת את ידך לרבות כי אם כסף אין בידו יפתח את אוצרו ויתן לו משם שוה כסף שהוא ככסף וזהו חת, ורז"ל פרשו לו זו אשה ואפשר עם הקודם די מחסורו אפי' עבד וסוס וכו' ואל תאמר שלכל עני אנו מצווין בכך אלא לו ר"ל לאותו אשר הי' בתחלה רגיל בכך ובהמנעו יהי' אצלו חסרון וז"ש אשר יחסר לו אבל למי שלא הורגל איננו חסרון לו, גם דייק במלת את ובמלת תפתח המיותרות כי הנה נצטווינו להשלים די מחסורו ואם אין באים כח לכל זה מה יעשה לז"א פתוח אתה את ידך אם יש לך שיעור ואם לאו תפתח יד אחרים לשיסיעוך במצוה זו כי גדול המעשה כמו העושה וזהו ריבוי את לרבות יד אחרים כדי שע"י כלכם תספיקו להשלים די מחסורו, גם רמז כי לא יחוייב לתת לו כל צרכו בפעה אחת כי באולי במצוא העני את ידו מרווחת יפזר יותר על הראוי אמנם מידי יום ביומו תן צרכו בצמצום ובכל יום תפתח ידך ולא מראשית שנה לאחריתה:השמר וכו' אין ספק כי רוב העולם ממונם חביבה מגופם ובפרט בענין קרבה שנת השבע כי היא טענה נכונה וודאי כי אדם אין צדיק בארץ אשר לא יעלה על לבבו מחשבה זאת ואין ראוי להענישו ע"ז ואינו מזהירך ע"ז אלא השמר פן יהי' פיו ולבו שווין בזה וז"ש פן יהי' הדבר ר"ל הדבור עם המחשבה אשר בלבבך שווים כי אם יהי' טנין הזה נקרא בליעל שוה נע"ז אבל המחשבה לבדה לא תהי' בליעל ר"ל שקולה כע"ז כמה שנאמר בה למען תפוש את בית ישראל בלבם וז"ש לאמר ר"ל תוציאנו בפיך, ולענין הבנת הכתוב הנה הכתוב מדבר בארצך אשר ה' אלקיך נותן לך כנודע כי אין שמיטת כספיה מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג ואיך יהי' אביון אם לא שמכר גם נחלתו באופן שאין לו גאולה עד שנת היובל גם נודע כי המלוה על המשכון אינו משמע זהנה האביון הזה אין לו משכון ג"כ ובזה נבין הכתוב קרבה שנת השבע ר"ל שנת השבע אין השדה חוזרת בו רק בשנת היובל באופן שאין תוחלת לשיוחזר לו נחלתו ומשם יפרע הלוואתו האמנם לענין כספים שנת השמיטה נקרא ומחוייב אני להשמיט כיון שאין בידי משכון ג"כ א"כ אין לזה תקומה לענין ההלוואה ואיך אמרת והעבט תעביטנו אם קרה מקרה שיהי' קרוב לשנת השמיטה וזהו כפל שנת השבע דנת השמיטה. או ירצה כי הם שני ניזקין הא' היותה שנת השבע שהיא שבת לארץ בלי זריעה ונטיעה והנה היא ג"כ שנת שמטת כספים שאפי' שיהי' לו מה לפרוע מחוייב אני להשמיט הרי שהם שני רעות ועי"כ ורעה עינך באחיך יען שהוא אביון ואין לו ממה לפרוע באופן כי תחשוב שאותה ההלוואה תשאר מתנה ולכן לא תרצה להלוותו כי נתינה היא מתנה לא הלוואה וז"ש ולא תתן לו ולא אמר ולא תעביטנו כי הוא האמת מה ענין הצדקה דרך נתינה אל אומרו קרבה שנת השמיטה ואז וקרא עליך וכו'. ירצה בענין הצדקה בחנם אין כ"כ עזות פנים אל האביון לצעוק עליך וגם שיקרא איננו כ"כ חטא גדול לשימהרו מן השמים לענותו וגם כי הרבה יש במדינה שיקרא עליהם אבל בענין ההלוואה שחושב העני שהדין עמו כי מה אתה חסר להלוות ויש ממון רב מונח בביתך וזה נהנה וזה אינו חסר כי הוא העני משליך על ה' בטחונו וחושב בלבו לפרוע וע"כ וודאי שיקרא עליך אל ה' ואין בזה ספק גם מן השמים יסכימו לענותו. וז"ש והי' בך חטא הויה גמורה מעשיית ובפרט כי אחרים שלא הלויהו ידחוהו באיזה טענה אבל אתה אשר בפיך אמרת שיש לך להלוותו ואינך רוצה מטעם קרבה שנת השמיטה כנ"ל על דבר עם לבבך בליעל וכו' ולכן וקרא עליך בפרטות ולא על כל מי שאינו מלווהו ועי"ז בך שאמרת כך והי' חטא ולא באחרים שלא דברו אע"פ שגם הם לא הלוו לו והקריאה היא אל שם הוי"ה הנקרא כך על שם שנתהווה ממנו כל הנבראים ויאמר הוויות ומעשי ידיך כולנו מה נשתנתי להיותי עני וזה עשיר, וכיון שכן נתון תתן לו ירצה מ"ש למעלה פתוח בנתינה והטבע בהלוואה אע"פ שכפי הנז' שתיהן נק' נתינה בחנם כיון שקרבה שנת השמיטה ותשמיטנו עכ"ז נתון תתן אע"פ שסוף ההלוואה גם היא תחזור להיות נתינה לו כנז' לא ירע לבבך בהיות כי הלוואתך לו אינה רק נתינה גמורה ולא יחזור עוד בכסף וז"ש בתחך לו:וא"ת ואיך לא ירע לבבו ואני רואה ההיזק בעין כי בשלמא הצדקה שנתתיה לגמרי מובטח אני שגם הש"י יתן לו מידו כמ"ש מלוה ה' חונן דל אמנם ההלוואה שלא נתתיה לגמרי כאשר תבוא השמיטה ואשמיטנ' אינה בתורת צדקה ששכרה מרובה יותר מכל המצות כמ"ש וצדקה תציל ממות ובפרט כמשז"ל ואפי' ממיתה משונה רק יחשב למצות השמטת כספים שהוא מצוה קלה, לז"א אינו כך רק כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' שתמנע מענין הפרטי הזה של ההלוואה לא מן הצדקה כמ"ש פן יהי' דבר עם לבבך בליעל וכו' יברכך ב' מיני ברכות הא' בכל מעשיך שטרחת בהם במעשה וקנית ומכרת שם ישלח ה' הברכה מדה כנגד מדה כנגד הצדקה שנתת במעשה במתנת חנם אדעתא דהכי. והב' בכל משלח ידיך אפי' שלא עשית מעשה גמור אלא ענין שליחות יד כנגד ההלוואה שלא נתת בתורת מעשה צדקה לגמרי רק אדעתא שיפרענה לך רק חשבת במחשבה שאם תבוא השמיטה שתשמיטנה וע"כ גם בזה יברכך ה' בכל משלח ידיך בלבד ואל תתמה היאך גדול שכרה יותר מן הצדקה אל תתמה שכך ארז"ל גדולה הלוואה יותר מן הצדקה ונתנו בזה סבות רבות ובפרט בענין הנז' כי כבר נתן צדקה וגם הלווה כמ"ש על פתוח תפתח וכו' וגה העבט וכו':כי לא יחדל אביון וכו' אחר שביאר באורך עניני הצדקה והמצוה הנז' בא עתה לתרץ הקושיא הראשונה ההורסת פינת המצוה הזו והוא כי איך אתן ממוני לאיש אשר שנאו ה' מפני עוונו והוא עצמו לא רצה ליתן לו ואף אם צוה ואמר לא תאמץ את לבבך מכח הקושיא הנז' כאשר בארנו כנז' עדיין יצה"ר נוקף לבו של אדם ולא יניחנו לקיים המצוה כהלכתה. וה' חפץ למען צדקו לזכות את ישראל רצה להסיר מעיניהם מכשול הקושיא הזאת ואמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וכו' נתינת טעם אל מ"ש בראשונה לא תאמץ וכו' והסיבה כי לא יחדל ירצה האמת הוא ענין המזונו' לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ועי"כ לא יחדל אביון מקרב הארץ כי הדבר מוכרח יען מה שנודע כי השנים עשר מזלות הם משרתים העולם לכן הוצרך לו והנה הם בגלגל סובב כמשז"ל על כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם וכו', וביאור דבריהם כי בהיות המזל הנולד צומח במקום רע אצל כוכב מאדים וכיוצא הנה יוכרח יהי' איש הנולד איש עני כנודע בענין חכמת התכונה. ובהיות הגלגל סובב מוכרח שישתנה פעם למעלה נשוא ראש פעם למטה שפל ראש פעם במקום טוב פעם במקום רע. וכפי זה נמנע להיות המזונות תלוים בזכות אלא במזל וכעובדא דר"א בן פדת ובזה נתבטלה הסיבה הנז' אל האימוץ הלבב כי לא הי' אביון מסיבת עין ח"ו וכיון שכן הוא א"כ אנכי מצוך היום פתוח תפתח וכו:או ירצה קרוב עם הנז' והוא כי הנה הלא כי להיות לא יחדל אביון יען כי הגלגל סובב א"כ מוכרח הוא שגם אתה יסובב מזלך איזה פעם ותהי' אביון וע"כ אנכי מצוך פתוח תפתח שתי פתיחות הא' לאמר שתפתח ידך לאחיך כדי שגם הוא פתוח יפתח לך פעם אחרת וכמ"ש רבא לב"ב אקדימו ריפתא וכו' מכיון שאין הדבר תלוי בזכות א"כ אחיך הוא שוה לך וצדיק כמוך ועכ"ז נעני גם אתה תבא לידי עניות וז"ש לאחיך לענייך, ואמנם לפי זה יקשה משז"ל כתוב אחד אומר אפס כי לא יהי' בך אביון וכתוב אחד אומר כי ביון מקרב הארץ כאן בזמן שעושין רצונו של מקום וכו' כנראה שתלוי בזכות ולא במזל, ואמנם הכתוב עצמו תירץ זה באומרו ולאביוניך בארצך ירצה כי בזמן היות ישראל שרוין בגלות חוץ לארץ מוכרח הוא שבמזל תליא מלתא כי בחוץ לארץ שולטים המזלות אף גם על ישראל בהיותם שם. אבל בהיות ישראל שרויים על אדמתם כמ"ש בארצך אשר ה' אלקיך נותן לך אז אם עושים רצונו של מקום בזכותא תליא ואין המזל שולט בהם ולא יהי' בך אביון אבל אם אינם עושים רצונו של מקוןם ולא יחדל אביון מקרב הארץ, וא"ת א"כ הדרא קושיא אל דוכתא כי אומרו כי לא יחדל אביון הוא בזמן שאין עושין רצונו של מקום הרי כי גם הזכות מעלה ומוריד. ואמנם אלו הי' כי הנפש החוטאת היא תמות בעונו הי' כן. אמנם אין הענין אלא שכאשר אין ישראל עושין רצונו של מקום אז כל הדור ההוא נמסרים ביד המזל ואין הדבר תלוי לכל הפרטי בזכות כי גם הצדיקים יהי' אביונים מכח המזל בעון הדור אשר כללותם או רובם אינם עושים רצונו של מקום. ובאומרו מצוך לאמר הזהיר שיהי' האדם נזהר לצוות תמיד את בני ביתו אשר פתוח יפתחו ידם לעניים אף אם הוא אינו מצוי בבית אל יפטרו מכך וצריך שיזהיר את בני ביתו וזה עצמו ענין רבא אשר תמיד הי' מצווה ואומר לבני ביתו אקדימו ריפתא לענייא כי היכי דלקדמו לבנייכו וז"ש מצוך לאמר לבני ביתך פתוח תפתח וכו', או אומרו כי לא וכו' יתן טעם אל מה שאמר אח"כ ע"כ אנכי מצוך וכו' והענין כי הוקשה לו למה פתח באומרו כי יהי' בך אביון שהוא התאב לכל דבר כנראה שמיעט העני והד"ל והל"ל עני ובמכש"כ יתחייב לאביון לז"א דע לך כי אפי' אביון היותר ריקם מכל מיני עניות לא יחדל מקרב הארץ וע"כ אנכי מצוך לאביונך ואלו אמרתי לענייך הי' משמע כי עני לא יחדל אבל אביון לא יהי' כלל ומשום הך רבותא הוכרחתי להשמיעך המצות בלשון אביון אבל אה"נ שלענין מצות פתוח הפתח אע"פ שלא זכרתי רק אביון הרי הוא כאלו צויתיך לאמר בפירוש גם ענייך וז"א לאמר כלומר צויתיך האביון חך העני הנחתיו בסתם אבל כוונתי הוא לאומרו אע"פ שלא הוזכר ובזה יתורץ ג"כ מה שהקדים פה העני אל האביון ואינו כך כי אם האביון קודם לעני כדפירש רש"י בפסוק כי יהי' בך אביון אלא לחבר מלת לאמר עם לעניך כלומר מה שהנחתי לאמר ולא אמרתיו בפירוש הוא לענייך ושיעור הכחוב יהי' כאלו אמר כן על כן אנכי מצוך פתוח תפתח את ידו לאביונך לאמר לענייך:שבעה שבועות וכו 'יש לעורר מה ענין ספירה זו לחג השבועות משא"כ בשאר העומדים. גם למה חלה התחלת הספירה מהחל חרמש שהוא הקרבת העומר אשר כבר הוקרב ביום שני של פסח ומה שהיה היה. וגם כי כיון שהקרבת העומר היתה ביום שני של פסח א"כ יאמר מיום ששה עשר ולא מהחל חרמש שאינו כ"כ סימן מובהק וגם אומרו תספר לך נראה שהוא להנאתך אינו כן כי בשלמא בפסח או בסוכות האדם אוכל ושותה ויושב בסוכה ונהנה שם. אמנם ספירת העומר אין בה תועלת אל גוף האדם עצמו אלא הוא מצוה אל הש"י יען הקריבו אליו את העומר ולא יצדק בזה מלת לך גם הכפל הספור לך ותחל לספור גם השינוי כי בראשונה אמר תספור ואח"כ שינה את לשונו ואמר תחל לספור גם דהל"ל וחגות חג שבועות כי אין בחג הזה דבר מעשה בידים כמו בפסח ובסוכות לשיאמר ועשית חג שבועות גם למה בחג שבועות נאמר מסת נדבת ידך מה שלא נאמר כן בפסח ובסוכות עד סוף הפרשה שאמר שלש פעמים וכו' איש כמתנת ידו ואז נכללו יחד לענין זה גם כי הנדבה מן הלב היא ולא מהיד והל"ל מסח נדבת לבך גם אשר תתן הוא מיותר. והענין כי .הנה כמו ששזמן האביב מתגבר הדם ומתרבה הקרחת באנשים וחולאים גם בזמן ההוא מתרבה קדחת וחום הנקרא שדפון אל תבואת החטים כנודע כי החיטים הם חמים ונחים שוין בטבעם אל טבע בני אדם משא"כ בשעורים לפי שטבעם קר וגם כי השעורה אביב ומתבשלת תיכף קודם זמן החום משא"כ בחטים כי אפילות הנה. והנה השעורה נגמר זמן בשולה ביום ראשון של פסח ויצאתה מידי סכנה וביום השני מתחילין לקוצרה מחצי חודש ניסן ואילך:ואמנם החטה התחלת בשולה הוא אז מחצי חודש ניסן כשנגמר בישול השעורים וגמר בשולה הוא עד חג השבועות שהם חמשים יום כמו שהמשלו רז"ל במסכת בכורות בישול התבואה לעיבוד החי' הדקה וכל אלו החמשים יום יש סכנת שדפון ח"ו אל התבואה. וז"ש רז"ל בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה הם החטים מאכל בני אדם כי אז מתחיל זמן הסכנה שלהם ונודע כי כל חיי האדם תלוי במאכל החטים ובמזון כי על הלחם יחי' האדם וכל הנאות העולם אפס ותוהו אם אין לחם וע"כ צוה הש"י מהחל תרמש בקמת השעורים שאז מתחילים תבואת החטים להיות בסכנה תהי' סופרים אותם החמשים יום ויהי' בין עיניכם למזכרת ותהיו בתשובה ובתפלה אל הש"י להוציא לחם מן הארץ ולא חכרת הארץ ברעב וכמו שידעת כי אלו ימי ספירת העומר הם ימי דין גמור לכל הפרטים ולכן ז"ש תספור לך להנאתך ולטובתך ואין שום טובה גדולה מזו, והנה כמו שצוונו להקריב עומר השעורים ביום צאתו מידי סכנה גם נצטוינו להקריב שתי הלחם של חטים בחג השבועות כאשר גם הם יצאו מידי סכנה להודות להש"י כעל כל אשר גמלנו וז"ש ועשית חג שבועות חג הבא אחר ז' שבועות הנ"ל שכבר יצאו החטים מידי סכנה זולת החג בעצמו וגם תעשהו במעשה וירמוז אל שתי הלחם והקרבנות הנעשים אז במעשה וזה לרמוז אל הנז' לתת הודאה אל הש"י כנ"ל. ולמדנו הכתוב ב' דינים הא' באומרו תחל לספור כלומר שצריך שתתחיל מאז ואם שכח מלספור בלילה הראשון של התחלת העומר שוב אינו סופר ובאומרו שבעה שבועות תספר לך הודיענו אל שאר הימים כי אם שכח לספור בא' משאר הימים ג"כ אינו סופר וז"ש שבעה שבועות שענין הספירה תהי' כוללת בכל שבע השבתות שיהי' תמימות. עוד למדנו דין שלישי והיא מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי שהם ב' מיני ספירות וז"ש תספר לך כנגד ספירות השבועות ותחל לספור ז' שבועות ספירה שנית של מ"ט הימים אשר בשבעה שבועות הנ"ל:או ירצה שבעה שבועות וכו' במה שנודע מספר הזוהר כי ישראל במצרים היו טמאים כטומאת הנדה היא הע"ז כמ"ש מנין לע"ז שמטמאה כנדה שנאמר תזרם כמו דוה גם היו טמאים טומאת הערלה המיוחסת אל הגוים עובדי ע"ז והיו ישראל צריכין להמתין שבעה ימים אחר יציאחם ממצרים ויצאו מעול הגוים ואח"כ ימולו ביום השמיני כי בהיות שהיו דומים לתינוק בן יומו וכמ"ש ואעבור עליך ואראך מתבוססת וכו' אלא שהיו צריכין לאכול את הפסח ולכן מלו ואח"כ ספרו ז' שבועות כנגד שבעה ימי ערלה שהם עצמן ז' ימי נידה ואח"כ נכנסו בדת התורה ביום החמשים הדומה ליום השמיני של זמן המילה כנודע כי התורה אינה' ניתנת אלא למולים וזהו סוד מה שהמתין השי"ת לתת התורה עד יום שבועות וגם רמז לכל זה נתן להם בכל שנה ספירת שבעה שבועות ואח"כ חג השבועות ובזה תבין מצוה זו של שבעה שבועות וכו'י ואח"כ אמר ועשית חג שבועות כנה החג אל השבועות העוברות יען כי ספירות השבעה שבועות ההם גרם להם היות יום החמשי' חג של מתן תורה ויתורץ מה שהקשו המפרשים למה נקרא זה החג על שם השבועות שקדמו שאין בזה ממש ולא נקרא חג מתן התורה שהוא האמת וכמו שקבעוהו בתפלת המועד וז"ש שבעה שבועו' תספר לך לעצמך לעהר גופך מטומאת הערלה והנדה כמ"ש שם בזבה וספרה לה שבעת ימי' לה לטהר גופה, ולרמוז אל הטעם הנז' תלה הענין מהחל חרמש בקמה במה שנודע כי ה' מיני תבואה הם והשעורי' הראשונה שבהם כי השעורה אביב נגמרת בראשון וראשונה וישראל נאמר בהם ראשית תבואתה לכן ביום הראשון של הספירה שאז נקצרו ישראל תבואת השי"ת ממצרים וליקטם בעל התבואה בי"ו בניסן כי בט"ו עדיין היו משועבדים קצת היוה עד חצי הלילה במכת בכורות וכנגד זה ביום הזה והבאת' עומר ראשית קצירכם אל הכהן ולכן נקרא עומר שהוא שיעור המתחייב בחלה הנק' ראשית ג"כ וז"ש מהחל חרמש בקמתו של השי"ת תחל לספור שבעה שבועות הנז' כי אם ליקטם בעל השדה וקצר אותם ושרף את השדה היא מצרים. ואמר ועשית חג שבועות לה' אלקיך מה שלא נזכר כן בחג הסוכות והטעם כי עתה נכנסו בתורת השי"ת כי יום מתן תורה הוא לזה אמר לה' אלקיך והנה הפסח והסוכות הם שבעת ימי משתה ישמחה וצריך האד' פיזור רב לעצמו ולבני ביתו והזהיר כי גם את העניים ישמח בהם עמו אבל חג השבועות כולו הוא לה' אלקיך לפזר לעניים כמ"ש מלוה ה' חונן דל ושיעור הפיזור ההוא הוא מיסת נדבת ידך אשר תתן כי כל עיקר החג הזה לתת לעניים ביד רחבה כי לעצמו יספיק מעט פיזור כי יום אחד הוא בלבד ובזה יתיישב דהל"ל ועשית חג שבועות לה' אלקיך ושמחת אתה וכו' מסת נדבת וכו' כי עיקר החג לעצמו הוא לשמוח ולכבדו ולשומרו ממלאכה ולהביא שלמי' וחגיגה אבל מסת הנדבה אינה עקרה של חג רק דבר נתלה בו ובזה יתיישב מה שלא הזכיר כן בשאר המועדים גם יתיישב מה שחזר לאמר אשר תתן גם לכן הזכיר נדבת ידך ולא לבך לרמוז כי עיקר החג הזה הוא נתינת ידך לאחרים כנזכר. גם ירמוז באומרו נדבת ידך כי בשאר העומדי' תהי' נדבת הלב יותר גדולה מן המעשה שהוא נדבת היד אמנם בחג השבועות שעברו זמן שדפון החיטה ויצאו מידי סכנה כנ"ל ורואה האדם את קמת תבואת שדהו וכבר היא שלו לגמרי בטוחה מכל פחד אז נדבת היד שהיא המעשה היא כ"כ גדולה כנדבת הלב ולבו וידו שוין במצוה כי כבר ברכו השי"ת וז"ש כאשר יברכך ה' אלקיך:וזכרת וכו' נחמר פסוק זה בזה החג מבזולתו לרמוז אל הנזכר בדרך השני כי ענין חג השבועות יען כי עד אז היו עבדים משועבדים תחת טומאת מצרים וגילוליה ועתה יצאו לטהרה וע"כ נצטוו בחוקים האלה שהם מצות בלי טעם והם ענין ספירת השבועות והעומר כנ"ל. כי יקום בקרבך נביא וכו' כי יסיתך אחיך וכו' כבר ביארנו בפרשת בלק בפסוק לא איש אל ויכזב וכו' ועי"ש ענינו. והנה גם בזה הפסוק נבא משה על הענין ההוא בעצמו כי עתידין לקום בעול' שני בני אדם להטעות את הבריות ואת ישראל הא' הוא מחמ"ד נביא הישמעאלים כי ע"י חלום שחלם שראה אילן צומח בכף ידו אלף מדרגות כנודע עשה עצמו נבי"א להטעות את ישראל כי סיפר חלומו לחכה אחד ישראלי ופתר לו שעתיד למלוך וכו' נמצא כי ע"י החכם הנז' שהוא מקרבינו הי' זה וז"ש מקרבך והזהירנו כי גם שיקום ויתן לנו אות או מופת כנודע לא יאמין בו וכנגדו כתב פרשת כי יקום בקרבך וכו' ופרשת כי יסיתך אחיך שלאחר פרשה זו ניבא ענין יש"ו הנוצרי כי עשה כשפים והסית והדיח את ישראל לע"ז והיה מכשף לנערי בני ישראל שיעבדו עבודה זרה כנזכר בתלמוד בבלי וירושלמי יהנה זה היה כמוני ישראלי. וז"ש כי יסיתך אחיך האמנם הי' ישראל אחינו כמוני מצד מרי"ם אמו אך לא מן אביו כי הי' פנדיר"א הנוצרי כנודע וז"ש בן אמך ולא אמר בן אביך. והנה הראשוך שהוא של הישמעאלי' לא בידינו להמיתו הוא אמנם בישרנו כי יומת ע"י הנערה הכהנת כנודע. אך זה השני הישראל אשר בידינו הי' להמיתו כנז' במסכת סנהדרין צוונו בפירוש כי הרוג תהרגנו ע"י ב"ד סנהדרי ישראל וידינו של בני ישראל היתה להמיתו בראשונה בערב פסח בחודש ניסן הראשון וז"ש בראשונה וגם ירמוז אל מה שנודע כי תחיל' נדון בסנהדרין ואח"כ לקחו רשו' מהפקיד רומ"א ששמו פילאט"ום היושב אז בירושלים וז"ש ויד כל העם באחרונה:בנים אתם לה' אלקיכם וכו' הראי' לזה ממה שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים וידוע שאין אדם נופח אלא ממה שבתוכו כמ"ש הרמב"ן ז"ל וגם זה ירוה אומרו נשמת חיים כלומר נשמה הנמשכת מן הקב"ה הנקרא אלקים חיים ולכן לאת תתגודדו וכו' למת. והענין כי היינו יכולין לאמר כי להיות שהצדיק נאסף בעון הדור הנה אנחנו שפכנו דמו וראוי לנו להתגודר עליו ילשפוך דמנו. עוד שנית כי הצדיקים נקראים נעורי קרתא ובהיותה בחיים היתה אימת וחיתת זכיותם ניפלת על האומות והיו נמשלים כדמיון התפילין שעליהם כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' וכו' וארז"ל אלו תפילין שבראש והנה הם ניתנין בין העינים במקום השער הראוי לקרחה כי כן למדו רז"ל בג"ש נאמר כאן יהיו לטוטפות בין עיניכם וכתיב ולא תשימו קרחה בין עיניכם והנה עתה במיתת הצךיק נפלה עטרת נזר ראשינו במקום הראוי אל קרחה והי' ראוי לנו לקרוח עליו לזה אסר שניהן ואמר לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ואמר למ"ת הלמד קמוצה כלומר לאותו המת הידוע שהוא הצדיק. וטעם שני האסורים הנ"ל כי הנה בנים אתם לה' וידוע כי האב כששולח את בנו לארץ רחוקה להתלמד מוכרח הוא שיחזור את בנו אליו להשתעשע בו וא"כ טובה עצומה היא לו במתתו ולכן לא תתגודדו וכו' כי עם קדוש וכו', וא"ת הנה זה הטעם יספיק אל מיתת הצדיקים ולמה אסרת אסורין אלו על כל ישראל לזה אמר כי עם קדוש וכו' ירצה הנה כללות העם כולו הוא קודש ישראל לה' וכמ"ש כפלח הרמון רקתך אפי' ריקנין שבך וכו'. ומי מפיס ומטיל גורל על הצדיק המת הוא הרשע וכנודע כי קטון וגדול שה הוא וכמעשה דההוא חסידא דשאל לאליהו מאן זכי בההוא עלמא והראהו תד דהוי סיים מסאני וכו' וכן לאותו קצב שיהי' חבירו של אותו חכם וכו' והראי' לזה ובך בחר וכו' ירצה כי אלו הקב"ה היה בוחר בצדיקי ישראל בלבד הי' כך אבל ובך בחר בכל כללותיך כמו שהם בחר בם ה' כנראה דאפי' לרשעים שבהם חפץ לזכותם כבנים כמשז"ל על בנים משחיתים אע"פ שהם משחיתים בנים הם:או ירצה בא לבאר מה שאמרנו כי סבת מיתת הצדיק הוא להשתעשע עמו הקב"ה. וביאר מה ענין השעשוע הזה ואמר כי עם קדוש וכו' ירצה במ"ש בספר הזוהר כי יש קרבן אדם וקרבן בהמה וכנגד קרבן אדם כתיב כי יקריב מכ"ם קרבן ממש כי לכן לא כתיב אדם מכם כי יקריב ישראל שוין לענין זה כמ"ש קודש ישראל וכו וכמ"ש כי עם קדוש וכו' וכמ"ש בנים אתם בלשון רבים וא"ת למה אמרת למת בקמץ כנז' שהוא הצדיק בלבד ולז"א ובך בחר בלשון יחיד כי עם היות שיש לאדם בנים רבים יש בן יותר פרטי באהבה והוא החביב עליו יותר מכולם. וז"ש ובך כלומר ובמקצתך שהוא הצדיק הפרטי שבך בחר ה' מכל שאר בניו ולזה לא אמר ובכם וכענין שפרשתי על פסוק והוא באחד ומי ישיבנו ירצה הקב"ה בוחר ומתאוה באחד הוא הצדיק המיוחד ולכן הביא תאוותו לידי גמר מעשה וז"ש ונפשו איוותה ויעש סילקו מן העוה"ז להקריבו קרבן אשר לפניו כנזכר:סליק פרשת ראה: